פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם מ״ז

מהדורה: ספר גבורות השם, נלקט ונערך על ידי יהושע דוד בן הרב יחזקאל הרטמן. מכון ירושלים, תשע"ה-תש"פ

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם מ״ו » « פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם מ״ח

1 גבורות השם פתח ↗

"ויושע ה' ביום ההוא וגו'" שמות יד, לא. במדרש ילקו"ש ח"א רמז רמא, בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד עוזא שר של מצרים ואמר, אומה זו שאתה מוציא ממצרים דין יש לי עליהם. שאמרת בראשית טו, יג "כי גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה*", ועדיין לא עברו ארבע מאות שנה. אמר הקב"ה למיכאל, החזר לו תשובה, ושתק מיכאל. השיב הקב"ה ואמר לעוזא, יש לי ללמד זכות על בני. כלום נתחייבו בני שעבוד אלא בשביל דבור אחד שאמר אברהם בראשית טו, ח "במה אדע כי אירשנה", ואמרתי לו בראשית טו, יג "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". כלום אמרתי אלא שם "בארץ לא להם", וכבר גלוי וידוע כי מיום שנולד יצחק נעשו לגרים. באותה שעה הציל הקב"ה את ישראל מיד מצרים, לכך נאמר שמות יד, לא "ויושע ה' ביום ההוא וגו' מיד מצרים".

2 גבורות השם פתח ↗

3 גבורות השם פתח ↗

4 גבורות השם פתח ↗

5 גבורות השם פתח ↗

וביאור ענין זה, כי אין דעת האדם דעת קונו; כי לפי דעת האדם, ואף לפי שכל המלאכים, לא נחשב מה שהיו יושבים בארץ כנען לגרות, כי לא היה להם דבר קשה השייך לגר, כי היו חשובים בארץ כנען. אבל בעיני השם יתברך הוא גרות, כי אי אפשר שלא היה מגיע אליהם דבר מה שבו היו גרים, ואצל השם יתברך נחשב זה גרות. ובודאי אצל האדם לא נחשב גרות רק אם הוא שפל בעיני הכל, כאשר הוא דרך הגר. אבל אצל השם יתברך, שהוא מדקדק כחוט השערה לפי עומק השכל והמשפט, נחשב אף בארץ כנען לגרות. וזהו שאמר הכתוב "ויושע ה' ביום ההוא", כי היו נושעים על ידי השם יתברך, אבל לא לפי דעת האדם. כי לפי דעת האדם ושכל האנושי, לא יקרא 'גרות' רק אם הוא גר גמור. וזה שאמר כי אין משפט השם יתברך משפט האדם. הרי גם כן השעבוד היה להם בדבר קטן מאוד, שאמר אברהם "במה אדע", ואם כן בדבר קטן בא השעבוד. וכל זה בשביל כי הוא יתברך מדקדק במשפטו כחוט השערה.

5 עירובין פתח ↗

דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ אַכּוּלְּהוּ — הָא בָּעֵי מִינֵּיהּ רַבָּה מֵרַב יְהוּדָה וְלָא פְּשַׁט לֵיהּ! וּלְטַעְמָיךְ, הָא דְּדָרֵשׁ מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב הוּנָא: הֲלָכָה, מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים. הָא בְּעָא מִינֵּיהּ רַבָּה מֵרַב הוּנָא וְלָא פְּשַׁט לֵיהּ?! אֶלָּא: הָא — מִקַּמֵּי דְּשַׁמְעַהּ, וְהָא — לְבָתַר דְּשַׁמְעַהּ, הָכָא נָמֵי: הָא — מִקַּמֵּי דְּשַׁמְעַהּ, הָא — לְבָתַר דְּשַׁמְעַהּ. דָּרֵשׁ מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב הוּנָא: הֲלָכָה, מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין. הַדְרָן עֲלָךְ בַּכֹּל מְעָרְבִין מַתְנִי׳ מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ נׇכְרִים, אוֹ רוּחַ רָעָה — אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. הֶחְזִירוּהוּ — כְּאִילּוּ לֹא יָצָא. הוֹלִיכוּהוּ לְעִיר אַחֶרֶת, נְתָנוּהוּ בְּדִיר אוֹ בְּסַהַר, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמְרִים: מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים: אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ מִפְּלַנְדַּרְסִין, וְהִפְלִיגָה סְפִינָתָם בַּיָּם. רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָלְכוּ אֶת כּוּלָּהּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא לֹא זָזוּ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, שֶׁרָצוּ לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָן. פַּעַם אַחַת לֹא נִכְנְסוּ לַנָּמָל עַד שֶׁחָשֵׁיכָה, אָמְרוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: מָה אָנוּ לֵירֵד? אָמַר לָהֶם: מוּתָּרִים אַתֶּם, שֶׁכְּבָר הָיִיתִי מִסְתַּכֵּל וְהָיִינוּ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם עַד שֶׁלֹּא חָשֵׁיכָה. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַעֲבִירִין אֶת הָאָדָם עַל דַּעְתּוֹ וְעַל דַּעַת קוֹנוֹ, אֵלּוּ הֵן: נׇכְרִים, וְרוּחַ רָעָה, וְדִקְדּוּקֵי עֲנִיּוּת. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִיבְעֵי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ. שְׁלֹשָׁה אֵין רוֹאִין פְּנֵי גֵיהִנָּם, אֵלּוּ הֵן: דִּקְדּוּקֵי עֲנִיּוּת, וְחוֹלֵי מֵעַיִין, וְהָרְשׁוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה רָעָה. וְאִידָּךְ? אִשָּׁה רָעָה מִצְוָה לְגָרְשָׁהּ. וְאִידָּךְ? זִימְנִין דִּכְתוּבָּתָהּ מְרוּבָּה. אִי נָמֵי, אִית לֵיהּ בָּנִים מִינַּהּ, וְלָא מָצֵי מְגָרֵשׁ לַהּ. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְקַבּוֹלֵי מֵאַהֲבָה. שְׁלֹשָׁה מֵתִין כְּשֶׁהֵן מְסַפְּרִין, וְאֵלּוּ הֵן: חוֹלִי מֵעַיִין, וְחַיָּה, וְהִדְרוֹקָן. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ: לְמַשְׁמוֹשֵׁי בְּהוּ זְוַודְתָּא. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: יָצָא לְדַעַת — אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. פְּשִׁיטָא, הַשְׁתָּא מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ נׇכְרִים אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת, יָצָא לְדַעַת מִיבַּעְיָא?! אֶלָּא אֵימָא: חָזַר לְדַעַת — אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. הָא נָמֵי תְּנֵינָא: הֶחְזִירוּהוּ נׇכְרִים כְּאִילּוּ לֹא יָצָא. הֶחְזִירוּהוּ הוּא דִּכְאִילּוּ לֹא יָצָא, אֲבָל הוֹצִיאוּהוּ נׇכְרִים וְחָזַר לְדַעַת — אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת! אֶלָּא אֵימָא, יָצָא לְדַעַת וְהֶחְזִירוּהוּ נׇכְרִים — אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. הָא נָמֵי תְּנֵינָא: הוֹצִיאוּהוּ וְהֶחְזִירוּהוּ כְּאִילּוּ לֹא יָצָא. הוֹצִיאוּהוּ וְהֶחְזִירוּהוּ — הוּא דִּכְאִילּוּ לֹא יָצָא, אֲבָל יָצָא לְדַעַת — לָא! מַהוּ דְּתֵימָא, לִצְדָדִין קָתָנֵי: מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ נׇכְרִים וְחָזַר לְדַעַת — אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת, אֲבָל יָצָא לְדַעַת וְהֶחְזִירוּהוּ נׇכְרִים — כְּאִילּוּ לֹא יָצָא, קָא מַשְׁמַע לַן. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבָּה: הוּצְרַךְ לִנְקָבָיו מַהוּ? אָמַר לָהֶם: גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה. אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: אִי פִּיקֵּחַ הוּא עָיֵיל לִתְחוּמָא, וְכֵיוָן דְּעָל — עָל. אָמַר רַב פָּפָּא: פֵּירוֹת שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לַתְּחוּם וְחָזְרוּ, אֲפִילּוּ בְּמֵזִיד — לֹא הִפְסִידוּ אֶת מְקוֹמָן. מַאי טַעְמָא? אֲנוּסִין נִינְהוּ. אֵיתִיבֵיהּ רַב יוֹסֵף בַּר שְׁמַעְיָה לְרַב פָּפָּא: רַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמְרִים: לְעוֹלָם אֲסוּרִין, עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לִמְקוֹמָן שׁוֹגְגִין. בְּשׁוֹגֵג אִין, בְּמֵזִיד לָא! תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: פֵּירוֹת שֶׁיָּצְאוּ חוּץ לַתְּחוּם, בְּשׁוֹגֵג — יֵאָכֵלוּ, בְּמֵזִיד — לֹא יֵאָכֵלוּ.

6 גבורות השם פתח ↗

7 גבורות השם פתח ↗

8 גבורות השם פתח ↗

8 בראשית רבה פתח ↗

וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ וגו' בראשית יד, יז, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר הִתְחִיל לְקַשְׁקֵשׁ לוֹ בִּזְנָבוֹ, אָמַר לוֹ מָה אַתָּה יָרַדְתָּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצַּלְתָּ, אַף אֲנִי יָרַדְתִּי לַחֵמָר וְנִצַּלְתִּי. בראשית יד, יז: אֶל עֵמֶק שָׁוֵה, רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֲנִינָא בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן שֶׁשָּׁם הֻשְׁווּ כָּל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְקָצְצוּ אֲרָזִים וְעָשׂוּ בִּימָה גְדוֹלָה וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתוֹ בְּתוֹכוֹ לְמַעְלָה, וְהָיוּ מְקַלְּסִין לְפָנָיו וְאוֹמְרִים לוֹ בראשית כג, ו: שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי וגו', אָמְרוּ לוֹ מֶלֶךְ אַתְּ עָלֵינוּ, נָשִׂיא אַתְּ עָלֵינוּ, אֱלוֹהַּ אַתְּ עָלֵינוּ. אָמַר לָהֶם אַל יֶחְסַר הָעוֹלָם מַלְכּוֹ וְאַל יֶחְסַר אֱלוֹהוֹ.

9 גבורות השם פתח ↗

10 רש"י על בראשית פתח ↗

גר ותושב אנכי עמכם. גֵּר מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת וְנִתְיַשַּׁבְתִּי עִמָּכֶם. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה אִם תִּרְצוּ הֲרֵינִי גֵּר, וְאִם לָאו אֶהְיֶה תּוֹשָׁב וְאֶטְּלֶנָּה מִן הַדִּין, שֶׁאָמַר לִי הַקָּבָּ"ה לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת: אחוזת קבר. אֲחֻזַּת קַרְקַע לְבֵית הַקְּבָרוֹת:

11 גבורות השם פתח ↗

12 גבורות השם פתח ↗

13 רש"י על בראשית פתח ↗

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. לְכָךְ נִכְתַּב שָׁנָה בְּכָל כְּלָל וּכְלָל, לוֹמַר לְךָ שֶׁכָּל אֶחָד נִדְרָשׁ לְעַצְמוֹ, בַּת ק' כְּבַת כ' לְחֵטְא, מַה בַּת כ' לֹא חָטְאָה, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בַּת עֳנָשִׁין, אַף בַּת ק' בְּלֹא חֵטְא, וּבַת כ' כְּבַת ז' לְיֹפִי: שני חיי שרה. כֻּלָּן שָׁוִין לְטוֹבָה:

14 גבורות השם פתח ↗

15 גבורות השם פתח ↗

16 גבורות השם פתח ↗

17 גבורות השם פתח ↗

18 גבורות השם פתח ↗

ובפרק הפרה ב"ק נ., מעשה בבתו של רבי נחוניא חופר שיחין ומערות, שנפלה לבור גדול. ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא. שעה ראשונה אמר להם שלום. שניה, אמר להם שלום. שלישית, אמר להם עלתה. אמרו לה, מי העלך*. אמרה להם זכר של רחלים נזדמן לי, וזקן אחד היה מנהיגו. אמרו לו, נביא אתה. אמר להם, לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך אמרתי; דבר שאותו צדיק מצטער בו, יכשל בו זרעו. אמר רבי אחא, אף על פי כן מת בנו בצמא, שנאמר תהלים נ, ג "וסביביו נשערה מאוד", מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה. רבי נחוניא אמר מהכא, תהלים פט, ח "אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו".

19 גבורות השם פתח ↗

20 גבורות השם פתח ↗

21 גבורות השם פתח ↗

22 רש"י על בבא קמא פתח ↗

זכר של רחלים - אילו של יצחק:

23 גבורות השם פתח ↗

24 גבורות השם פתח ↗

25 גבורות השם פתח ↗

26 גבורות השם פתח ↗

27 גבורות השם פתח ↗

28 גבורות השם פתח ↗

29 גבורות השם פתח ↗

וביאור זה, אחר שהיום נחלק לשעות, אין הקב"ה מניח הצדיק בצרה שלש שעות, שלא יהיה מוחזק בצרה. ולפיכך אמר דווקא בשעה שלישית עלתה.

30 רש"י על בראשית פתח ↗

ואל שדי. מֵעַתָּה אֵינְכֶם חֲסֵרִים כְּלוּם אֶלָּא תְפִלָּה, הֲרֵינִי מִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם: אל שדי. שֶׁדַּי בִּנְתִינַת רַחֲמָיו וּכְדַי הַיְכֹלֶת בְּיָדוֹ לִתֵּן, יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים, זֶהוּ פְשׁוּטוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ מִי שֶׁאָמַר לָעוֹלָם דַּי, יֹאמַר דַּי לְצָרוֹתַי, שֶׁלֹּא שָׁקַטְתִּי מִנְּעוּרַי, צָרַת לָבָן, צָרַת עֵשָׂו, צָרַת רָחֵל, צָרַת דִּינָה, צָרַת יוֹסֵף, צָרַת שִׁמְעוֹן, צָרַת בִּנְיָמִין: ושלח לכם. וְיִפְטַר לְכוֹן כְּתַרְגּוּמוֹ – יִפְטְרֶנּוּ מֵאֱסוּרָיו, לְשׁוֹן לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ שמות כ"א, וְאֵינוֹ נוֹפֵל בַּתַּרְגּוּם לְשׁוֹן וַיִּשְׁלַח, שֶׁהֲרֵי לְשָׁם הֵם הוֹלְכִים אֶצְלוֹ: את אחיכם. זֶה שִׁמְעוֹן: אחר. רוּחַ הַקֹּדֶשׁ נִזְרְקָה בוֹ, לְרַבּוֹת יוֹסֵף בראשית רבה: ואני. עַד שׁוּבְכֶם אֶהְיֶה שַׁכּוּל מִסָּפֵק: כאשר שכלתי. מִיּוֹסֵף וּמִשִּׁמְעוֹן: שכלתי. מִבִּנְיָמִין:

31 גבורות השם פתח ↗

32 גבורות השם פתח ↗

ואמרה שנזדמן לה זכר של רחלים, וזקן אחד מנהיגו. וביאור ענין זה, האיל הוא קשה, כדכתיב יחזקאל יז, יג "ואת אילי הארץ לקח". ובמדת הדין בא לה התשועה מאת השם יתברך, כי כאשר האדם בצרה, בא התשועה במדת הדין, שהוא קשה. ואמר "זקן אחד מנהיגו", כי הזקן הוא מלא רחמים, כמו שאמרו מכילתא שמות כ, ב שנגלה בהר סיני כזקן מלא רחמים. ורצה לומר בודאי במדת הדין בא לה התשועה, אבל הרחמים מנהיגים את הדין, כי מכח הרחמים, שמרחם על מי שהוא בצרה, באה התשועה במדת הדין. וכך דרך האדם, כאשר הוא רואה אחד בצרה, הרחמים מעוררים אותו לפעול בחזקה מאוד. וזהו שאמר "זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו".

33 רש"י על שמות פתח ↗

באלם. בַּחֲזָקִים, כְּמוֹ "וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח" יחזקאל י"ז. "אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה" תהלים כ"ב: נורא תהלת. יָרְאוּי מִלְּהַגִּיד תְּהִלּוֹתֶיךָ פֶן יִמְעֲטוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "לְךָ דוּמִיָּה תְהִלָּה" תהילים ס״ה:ב׳:

33 רש"י על בראשית פתח ↗

יש לאל ידי. יֵשׁ כֹּחַ וְחַיִל בְּיָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רַע, וְכָל אֵל שֶׁהוּא לְ' קֹדֶש עַל שֵׁם עִזּוּז וְרֹב אוֹנִים הוּא:

34 גבורות השם פתח ↗

35 גבורות השם פתח ↗

36 גבורות השם פתח ↗

37 גבורות השם פתח ↗

37 סנהדרין פתח ↗

כִּי קָאָמַר רַב, כְּגוֹן רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי, דְּלִגְמָרֵיהּ דְּרַב הֲווֹ צְרִיכִי, וְלִסְבָרֵיהּ דְּרַב לָא הֲווֹ צְרִיכִי. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: עֲשָׂרָה דְּבָרִים יֵשׁ בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת, וְכוּלָּן אֵין נוֹהֲגִין בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל, חוּץ מֵעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב אַחָא בַּר פָּפָּא: דְּאָמַר קְרָא ״לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ״. מִשְׁפַּט אֶבְיוֹנְךָ אִי אַתָּה מַטֶּה, אֲבָל אַתָּה מַטֶּה מִשְׁפָּט שֶׁל שׁוֹר הַנִּסְקָל. עֲשָׂרָה? הָא תִּשְׁעָה הָווּ! הָא עֲשָׂרָה קָתָנֵי! מִשּׁוּם דְּאֵין הַכֹּל כְּשֵׁרִין, וְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה – חֲדָא הִיא. הָא אִיכָּא אַחֲרִיתִי, דְּתַנְיָא: אֵין מוֹשִׁיבִין בְּסַנְהֶדְרִין זָקֵן וְסָרִיס וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים. רַבִּי יְהוּדָה מוֹסִיף: אַף אַכְזָרִי. וְחִילּוּפֵיהֶן בְּמֵסִית, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״לֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו״. הַכֹּל כְּשֵׁרִין לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת. הַכֹּל לְאֵתוֹיֵי מַאי? אָמַר רַב יְהוּדָה: לְאֵתוֹיֵי מַמְזֵר. הָא תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא: כׇּל הָרָאוּי לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת רָאוּי לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת, וְיֵשׁ רָאוּי לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֵין רָאוּי לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת. וְהָוֵינַן בַּהּ: לְאֵתוֹיֵי מַאי? וְאָמַר רַב יְהוּדָה: לְאֵתוֹיֵי מַמְזֵר. חֲדָא לְאֵתוֹיֵי גֵּר, וַחֲדָא לְאֵתוֹיֵי מַמְזֵר. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גֵּר – דְּרָאוּי לָבֹא בַּקָּהָל, אֲבָל מַמְזֵר אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן מַמְזֵר – דְּבָא מִטִּיפָּה כְּשֵׁרָה, אֲבָל גֵּר דְּלֹא בָּא מִטִּיפָּה כְּשֵׁרָה אֵימָא לָא. צְרִיכָא. וְאֵין הַכֹּל כְּשֵׁרִין לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת. מַאי טַעְמָא? דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: כְּשֵׁם שֶׁבֵּית דִּין מְנוּקִּין בְּצֶדֶק, כָּךְ מְנוּקִּין מִכׇּל מוּם. אָמַר אַמֵּימָר, מַאי קְרָא: ״כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ״. וְדִילְמָא מוּם מַמָּשׁ? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אָמַר קְרָא, ״וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ״ – עִמָּךְ בְּדוֹמִין לָךְ. וְדִילְמָא הָתָם מִשּׁוּם שְׁכִינָה? אֶלָּא, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אָמַר קְרָא ״וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ״ – אִתָּךְ בְּדוֹמִין לָךְ לֶיהֱוֵי. מַתְנִי׳ סַנְהֶדְרִין הָיְתָה כַּחֲצִי גּוֹרֶן עֲגוּלָּה, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ רוֹאִין זֶה אֶת זֶה. וּשְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּינִין עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם, אֶחָד מִיָּמִין וְאֶחָד מִשְּׂמֹאל, וְכוֹתְבִין דִּבְרֵי מְחַיְּיבִין וְדִבְרֵי מְזַכִּין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה, אֶחָד כּוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְזַכִּין, וְאֶחָד כּוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְחַיְּיבִין, וְהַשְּׁלִישִׁי כּוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְזַכִּין וְדִבְרֵי הַמְחַיְּיבִין.

38 גבורות השם פתח ↗

39 גבורות השם פתח ↗

40 גבורות השם פתח ↗

41 גבורות השם פתח ↗

ואמר ב"ק נ. אף על פי כן מת בנו בצמא. והכא לא אמרינן "דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו" כדלעיל, כי דוקא לענין מכשול אמרינן כך, כי נפילת הבור מכשול הוא. אבל מה שמת בנו בצמא, אין זה מכשול. והתוספות שם פירשו שם בענין אחר, אבל פירוש זה נראה.

42 גבורות השם פתח ↗

43 גבורות השם פתח ↗

44 גבורות השם פתח ↗

45 גבורות השם פתח ↗

46 גבורות השם פתח ↗

וקאמר כי "הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה" ב"ק נ.. פירוש, כי משפט השם יתברך בדקדוק גדול לפי עומק חכמתו. ולפיכך מדקדק עם סביביו, שהם קרובים אל השם יתברך, שמשפטו בדקדוק גדול כחוט השערה. ורבי חנינא למד דבר זה מן תהלים פט, ח "ונורא על כל סביביו". כי הוא יתברך, מצד משפטו שהוא בדקדוק גדול, לכך הוא נורא על כל סביביו, כי הם קרובים אל השם יתברך. וכבר אמרנו כי משפטו לכך הוא בדקדוק גדול, שהוא לפי עומק חכמתו. מכל מקום מזה תלמוד כי משפט הגמור הוא אל השם יתברך דוקא, ודבר זה נתבאר בספר באר הגולה באריכות. ולפיכך כמו שהוא יתברך הביא המשפט על אברהם כחוט השערה לפי עומק חכמתו, וכך בעצמו היה מושיע להם הוא יתברך דוקא לפי עומק חכמתו, שנקרא זה 'גירות' אף בארץ כנען*. וזהו שכתיב "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל וגו'". והוא פירוש נכון על פי דקדוק רז"ל.

47 גבורות השם פתח ↗

47 בבא קמא פתח ↗

סִלְתָּא, שְׁרָגָא, דְּהָהוּא וַדַּאי מַעֲשֵׂה דִידֵיהּ גָּרְמוּ. שִׁלַּח בְּיַד פִּקֵּחַ – הַפִּקֵּחַ חַיָּיב וְכוּ׳. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאן דְּתָנֵי ״לִיבָּה״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, וּמַאן דְּתָנֵי ״נִיבָּה״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ. מַאן דְּתָנֵי ״לִיבָּה״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ – דִּכְתִיב: ״בְּלַבַּת אֵשׁ״. וּמַאן דְּתָנֵי ״נִיבָּה״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ – דִּכְתִיב: ״בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם״. לִבְּתָה הָרוּחַ – כּוּלָּן פְּטוּרִין. תָּנוּ רַבָּנַן: לִיבָּה וְלִבְּתָה הָרוּחַ, אִם יֵשׁ בְּלִבּוּיוֹ כְּדֵי לְלַבּוֹתָהּ – חַיָּיב, וְאִם לָאו – פָּטוּר. אַמַּאי? לֶיהֱוֵי כְּזוֹרֶה וְרוּחַ מְסַיַּיעְתּוֹ! אָמַר אַבָּיֵי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁלִּיבָּה מִצַּד אֶחָד, וְלִבַּתּוּ הָרוּחַ מִצַּד אַחֵר. רָבָא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁלִּיבָּה בְּרוּחַ מְצוּיָה, וְלִבַּתּוּ הָרוּחַ בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה. רַבִּי זֵירָא אָמַר: כְּגוֹן דְּצַמְּרַהּ צַמּוֹרֵי. רַב אָשֵׁי אָמַר: כִּי אָמְרִינַן זוֹרֶה וְרוּחַ מְסַיַּיעְתּוֹ – הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן שַׁבָּת, דִּמְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת אָסְרָה תּוֹרָה; אֲבָל הָכָא – גְּרָמָא בְּעָלְמָא הוּא, וּגְרָמָא בִּנְזָקִין פָּטוּר. מַתְנִי׳ הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה, וְאָכְלָה עֵצִים אוֹ אֲבָנִים אוֹ עָפָר – חַיָּיב; שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים, וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה״. גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: לְמָה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״קוֹצִים״, ״גָּדִישׁ״, ״קָמָה״ וְ״שָׂדֶה״? צְרִיכִי; דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״קוֹצִים״, הֲוָה אָמֵינָא: קוֹצִים הוּא דְּחַיַּיב רַחֲמָנָא – מִשּׁוּם דִּשְׁכִיחַ אֵשׁ גַּבַּיְיהוּ, וּשְׁכִיחַ דְּפָשַׁע; אֲבָל גָּדִישׁ – דְּלָא שְׁכִיחַ אֵשׁ גַּבַּיְיהוּ, וְלָא שְׁכִיחַ דְּפָשַׁע, אֵימָא לָא. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״גָּדִישׁ״, הֲוָה אָמֵינָא: גָּדִישׁ חַיַּיב רַחֲמָנָא – מִשּׁוּם דְּהֶפְסֵד מְרוּבֶּה הוּא; אֲבָל קוֹצִים – דְּהֶפְסֵד מוּעָט, אֵימָא לָא. ״קָמָה״ לְמָה לִי? מָה קָמָה בְּגָלוּי – אַף כֹּל בְּגָלוּי. וּלְרַבִּי יְהוּדָה דִּמְחַיֵּיב אַנִּזְקֵי טָמוּן בָּאֵשׁ, ״קָמָה״ לְמָה לִי? לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קוֹמָה. וְרַבָּנַן, לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קוֹמָה מְנָא לְהוּ? נָפְקָא לְהוּ מֵ״אוֹ הַקָּמָה״. וְרַבִּי יְהוּדָה – ״אוֹ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְחַלֵּק. וְרַבָּנַן לְחַלֵּק מְנָא לְהוּ? נָפְקָא לְהוּ מֵ״אוֹ הַשָּׂדֶה״. וְרַבִּי יְהוּדָה – אַיְּידֵי דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״אוֹ הַקָּמָה״, כְּתַב ״אוֹ הַשָּׂדֶה״. ״שָׂדֶה״ לְמָה לִי? לְאֵתוֹיֵי לִחֲכָה נִירוֹ וְסִכְסְכָה אֲבָנָיו. וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״שָׂדֶה״, וְלָא בָּעֵי הָנָךְ! צְרִיכָא; דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״שָׂדֶה״, הֲוָה אָמֵינָא: מַה שֶּׁבַּשָּׂדֶה – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא; קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: אֵין פּוּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם, וְאֵינָהּ מַתְחֶלֶת אֶלָּא מִן הַצַּדִּיקִים תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים״ – אֵימָתַי אֵשׁ יוֹצְאָה? בִּזְמַן שֶׁקּוֹצִים מְצוּיִין לָהּ. וְאֵינָהּ מַתְחֶלֶת אֶלָּא מִן הַצַּדִּיקִים תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ״; ״וְאָכַל גָּדִישׁ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ״ – שֶׁנֶּאֱכַל גָּדִישׁ כְּבָר. תָּאנֵי רַב יוֹסֵף, מַאי דִּכְתִיב: ״וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר״? כֵּיוָן שֶׁנִּיתַּן רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית, אֵינוֹ מַבְחִין בֵּין צַדִּיקִים לִרְשָׁעִים. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמַּתְחִיל מִן הַצַּדִּיקִים תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע״. בָּכֵי רַב יוֹסֵף: כּוּלֵּי הַאי נָמֵי לְאַיִן דּוֹמִין. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: טֵיבוּתָא הוּא לְגַבַּיְיהוּ, דִּכְתִיב: ״כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב:

48 רד"ק על תהילים פתח ↗

סמר. כי אותם הרשעים לא יפחדו ממך ואומרים אין ה' רואה אותנו, אבל אני מפחד ממך שסמר מפחדך בשרי: וממשפטיך. שתשפטני כפי מעשי, לפיכך אני נזהר שלא לעבור מצותיך כי ירא אני ממך פן תענישני כי ידעתי כי אתה רואה אותי ויודע מעשי: ופי' סמר. כי האדם המפחד מאד יעמדו שערותיו כמו מסמרים:

49 גבורות השם פתח ↗

50 גבורות השם פתח ↗

51 גבורות השם פתח ↗

52 גבורות השם פתח ↗

"וירא ישראל את היד הגדולה" שמות יד, לא. במדרש ילקו"ש ח"א רמז רמא, באותה שעה עמד עוזא לפני הקב"ה ואמר לו, רבונו של עולם, שב עליהם במדת רחמים. עמד גבריאל ולקח מלבן של טיט ואמר לפני הקב"ה, רבונו של עולם, בדבר זה שיעבדו את בניך. מיד חזר הקב"ה והטביען, עד כאן.

53 גבורות השם פתח ↗

54 רמב"ן על דברים פתח ↗

וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, קְרִיעַת יַם סוּף, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ שמות יד לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה. וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, מַעֲמַד הַר סִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ שם כ כ לְבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם. וּלְפִיכָךְ הִזְכִּיר בְּאֵלּוּ שֶׁנַּעֲשׂוּ לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכְּבָר הִזְכִּיר כָּל הַנַּעֲשֶׂה לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. וּבְסִפְרֵי בסופו, וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, זוֹ מַכַּת בְּכוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ שמות ו א כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם. וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, זוֹ קְרִיעַת יַם סוּף. ד"א וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, הַיָּד הַחֲזָקָה זוֹ מִדַּת הַדִּין, כִּלְשׁוֹן הָיְתָה עָלַי יַד ה' יחזקאל לז א שם מ א, וְכֵן כִּי יַד ה' עָשְׂתָה זֹּאת ישעיהו מא כ, וְלָכֵן יֹאמְרוּ בַּמִּשְׁפָּט רות א יג כִּי יָצְאָה בִּי יַד ה'. וְהַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, מִדַּת הָרַחֲמִים, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב ישעיהו ח יג, אֹתוֹ תַקְדִּישׁוּ וְהוּא מוֹרַאֲכֶם. וְלָזֶה מִתְכַּוְּנִים בְּסִפְרֵי בְּמַכַּת בְּכוֹרוֹת וּבִקְרִיעַת יַם סוּף, כִּי כָּתוּב בָּם שם סג יד לַעֲשׂוֹת לְךָ שֵׁם תִּפְאָרֶת: וְטַעַם אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, שֶׁהֵכִין וְהֶרְאָה זֶה לְעֵינֵי כָל הָעָם, כִּלְשׁוֹן וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן בראשית יב ה, וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ שם יח ז, לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת דברים ה':ט"ו, כִּי מֹשֶׁה לֹא עָשָׂה הַיָּד הַחֲזָקָה וְהַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, רַק הֵכִין אוֹתָם וּבַעֲבוּרוֹ נַעֲשׂוּ לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל: נִשְׁלְמוּ חֲמִשָּׁה הַסְּפָרִים הָאֵל, אֲשֶׁר קָצְרָה בָּהֶם חָכְמַת אָגוּר וְאִיתִיאֵל, וְאַלְפֵי בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לָאֵל, אֲשֶׁר גְּמָלַנִי כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו וַיָּבֵא אֲשֶׁר לְבָבִי שׁוֹאֵל, וְהוּא לְמַעַן שְׁמוֹ יוֹאֵל, וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל, בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ יַעֲמֹד מִיכָאֵל, לִבְנוֹת הַבַּיִת וְהָאֲרִיאֵל, וִיקַיֵּם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל לז כח, וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי הַשֵּׁם מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל, בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם. וּבָרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם: מָצָאתִי בְּמִדְרַשׁ מִשְׁלֵי, בְּשָׁעָה שֶׁבִּקְשׁוּ סַנְהֶדְרִין לִמְנוֹת שְׁלֹמֹה עִם שְׁלֹשָׁה מְלָכִים וְאַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת, עָמְדָה שְׁכִינָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרָה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ וְכוּ' משלי כב כט. וּבַגְּמָרָא דִּידַן בְּפֶרֶק חֵלֶק, בָּאתָה דְּמוּת דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו וְנִשְׁטְחָה לִפְנֵיהֶם וְכוּ', וּבַיְּרוּשַׁלְמִי, בָּא דָּוִד וְנִשְׁתַּטֵּחַ לִפְנֵיהֶם. וְכֻלָּם לְדָבָר אֶחָד נִתְכַּוְּנוּ, לוֹמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹצֵא וּבָא לוֹ מִמִּדָּה לְמִדָּה, יוֹצֵא מִמִּדַּת הַדִּין וּבָא לוֹ לְמִדַּת רַחֲמִים, וְהִיא מִדָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם. וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין:

55 גבורות השם פתח ↗

ובארו בזה כי לכך כתיב "היד הגדולה", כי לא היו ראוים לרחמים. ואף אם לימד כח שלהם, שהוא שר שלהם, זכות שיהיה מרחם עליהם, לא היו ראוים מצד כי שיעבדו את ישראל בדבר קשה בלי רחמים, והוא בחומר ובלבנים שמות א, יד, ואין דבר יותר קשה מן מלאכת הטיט, שכך אמרו במדרש שמו"ר א, כז אין מלאכה יותר קשה מן מלאכת הטיט. ולכך לא היו ראוים לרחמים כלל, כמו שלא נמצא אצלם רחמים. וזה "היד הגדולה", כפי מדתם שהיו משעבדים אותם ביד חזקה ובקושי*, לכך נאמר בהם "וירא ישראל את היד הגדולה".

56 גבורות השם פתח ↗

57 גבורות השם פתח ↗

58 גבורות השם פתח ↗

59 גבורות השם פתח ↗

60 גבורות השם פתח ↗

ועוד בארו במדרש מכילתא שמות יד, לא "היד הגדולה", מפני שלקו על הים חמשים מכות, לכך נאמר "היד הגדולה".

61 גבורות השם פתח ↗

"ויאמינו בה' ובמשה עבדו" שמות יד, לא. פירוש, שהיו מאמינים כי הוא יתברך - כל הנמצאים תחת רשותו, ולכך הוא יכול לפעול בהם כרצונו, מאחר שהכל תחת רשותו. והוא יתברך פועל ועושה שליחותו על ידי משה, שהוא שלוחו לעשות בארץ אשר ירצה. וזהו "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". והאמונה הזאת קנו ישראל על ידי קריעת ים סוף, כמו שנתבאר למעלה בפרקים הרבה מאוד כי הים אינו דבר פרטי, כי אין שני ימים בעולם, כמו שיש כמה נהרות. ואם כן היאור פרטי, וכן הירדן דבר פרטי. וידוע כי יש כחות מושלים על דברים פרטיים מה שהוא בחלקם. אבל הים אינו נחשב פרטי, ולפיכך דבר זה מיוחס אל מי שהוא כל יכול, ומושל על הכל. ולכך אמרה רחב יהושע ב, י "כי שמענו אשר הוביש ה' מי ים סוף". הרי כי עיקר הוא קריעת ים סוף, שעל ידו קנו האמונה בה'.

62 גבורות השם פתח ↗

63 רש"י על במדבר פתח ↗

ויעמד בין המתים וגו'. אָחַז אֶת הַמַּלְאָךְ וְהֶעֱמִידוֹ עַל כָּרְחוֹ, אָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ, הַנַּח לִי לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתִי, אָמַר לוֹ מֹשֶׁה צִוַּנִי לְעַכֵּב עַל יָדְךָ, אָמַר לוֹ אֲנִי שְׁלוּחוֹ שֶׁל מָקוֹם וְאַתָּה שְׁלוּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, אָמַר לוֹ אֵין מֹשֶׁה אוֹמֵר כְּלוּם מִלִּבּוֹ אֶלָּא מִפִּי הַגְּבוּרָה, אִם אֵין אַתָּה מַאֲמִין, הֲרֵי הַקָּבָּ"ה וּמֹשֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, בֹּא עִמִּי וּשְׁאַל, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר וישב אהרן אל משה; דָּ"אַ, לָמָּה בַקְּטֹרֶת? לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְלִיזִים וּמְרַנְּנִים אַחַר הַקְּטֹרֶת לוֹמַר סַם הַמָּוֶת הוּא — עַל יָדוֹ מֵתוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא, עַל יָדוֹ נִשְׂרְפוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ — אָמַר הַקָּבָּ"ה, תִּרְאוּ שֶׁעוֹצֵר מַגֵּפָה הוּא וְהַחֵטְא הוּא הַמֵּמִית מכילתא שמות י"ז:

64 גבורות השם פתח ↗

65 גבורות השם פתח ↗

66 גבורות השם פתח ↗

67 רש"י על בראשית פתח ↗

יקח נא. עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, וְהַקָּבָּ"ה שִׁלֵּם לְבָנָיו עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע במדבר כ': ורחצו רגליכם. כַּסָּבוּר שֶׁהֵם עַרְבִיִּים שֶׁמִּשְׁתַּחֲוִים לַאֲבַק רַגְלֵיהֶם וִהִקְפִּיד שֶׁלֹא לְהַכְנִיס עֲ"זָ לְבֵיתוֹ; אֲבָל לוֹט שֶׁלֹּא הִקְפִּיד, הִקְדִּים לִינָה לִרְחִיצָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם: תחת העץ. תַּחַת הָאִילָן:

68 גבורות השם פתח ↗

69 גבורות השם פתח ↗

70 גבורות השם פתח ↗

ועוד, כי מה שהיה משנה השם יתברך הים ליבשה, שהוא דבר אל הפכו, בזה נראה כי הוא יתברך בידו הכל, ואין חוץ ממנו. וזה כי כאשר אחד מושל על דבר אחד, הנה אין בידו הכל, רק דבר אחד פרטי. אבל כאשר הוא מושל על דבר והפכו, שהיה משנה המים ליבשה, הרי ברשותו הים, כיון שמשל עליו, ובידו היבשה, כיון שעשה הים יבשה, והרי אין בידו דבר אחד פרטי. וההפכים, במה שהם הפכים, אין להם שייכות זה אל זה כלל, שתאמר שהוא מושל על ענין אחד. רק נראה שהכל ברשותו, ואין חוץ ממנו. ולפיכך הוא יתברך בלבד מושל על ההפכים שהם בעולם. ומכל שכן כאשר נחבר שני הדברים יחד, כמו שהיה השנוי הזה הים ליבשה. שהים אינו דבר פרטי כמו שהתבאר למעלה, שמורה זה כי הכל ברשותו, במה שהיה המופת הזה שהוא כללי, והיה מהפך הים אל הפך שלו, ודבר זה יתבאר בסמוך עוד. ולפיכך אמרה רחב יהושע ב, י "כי שמענו אשר הוביש ה' מי ים סוף וגו'", זכרה המופת הזה, כי זה בעצמו מורה כי בידו הכל ואין חוץ ממנו, ומאחר שבידו הכל אין זולתו, כמו שיתבאר.

71 רש"י על בראשית פתח ↗

קנה שמים וארץ. כְּמוֹ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ תה' קל"ד; עַל יְדֵי עֲשִׂיָּתָן קְנָאָן לִהְיוֹת שֶׁלּוֹ:

72 גבורות השם פתח ↗

72 תענית פתח ↗

שְׁקוּלָה כִּשְׁתַּיִם, וּמַאי נִיהוּ — עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ״כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארוֹת נִשְׁבָּרִים״, וּכְתִיב בְּהוּ: ״כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וְגוֹ׳ הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל״. תָּנָא: כּוּתִיִּים עוֹבְדִים לָאֵשׁ, וְקֵדָרִיִּים עוֹבְדִין לַמַּיִם, וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁהַמַּיִם מְכַבִּין אֶת הָאֵשׁ — לֹא הֵמִירוּ אֱלֹהֵיהֶם, ״וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל״. וַאֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב: ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל״, וּמִי סִיב שְׁמוּאֵל כּוּלֵּי הַאי? וְהָא בַּר חֲמִישִּׁים וּשְׁתַּיִם הֲוָה, דְּאָמַר מָר: מֵת בַּחֲמִישִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, זֶהוּ מִיתָתוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זִקְנָה קָפְצָה עָלָיו, דִּכְתִיב: ״נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל״. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! שְׁקַלְתַּנִי כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, דִּכְתִיב: ״מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ״, מָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לֹא בָּטְלוּ מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם בְּחַיֵּיהֶם, אַף אֲנִי לֹא יִתְבַּטֵּל מַעֲשֵׂה יָדַי בְּחַיַּי. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵיכִי אֶעֱבֵיד? לֵימוּת שָׁאוּל — לָא קָא שָׁבֵיק שְׁמוּאֵל, לֵימוּת שְׁמוּאֵל אַדְּזוּטַר — מְרַנְּנִי אַבָּתְרֵיהּ. לָא לֵימוּת שָׁאוּל וְלָא לֵימוּת שְׁמוּאֵל — כְּבָר הִגִּיעָה מַלְכוּת דָּוִד, וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִילּוּ כִּמְלֹא נִימָא. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַקְפִּיץ עָלָיו זִקְנָה. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה תַּחַת הָאֶשֶׁל בָּרָמָה״, וְכִי מָה עִנְיַן גִּבְעָה אֵצֶל רָמָה? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: מִי גָּרַם לְשָׁאוּל שֶׁיָּשַׁב בַּגִּבְעָה שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה — תְּפִלָּתוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. וּמִי מִידְּחֵי גַּבְרָא מִקַּמֵּי גַּבְרָא? אִין, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ״עַל כֵּן חָצַבְתִּי בַּנְּבִיאִים הֲרַגְתִּים בְּאִמְרֵי פִי״ — ״בְּמַעֲשֵׂיהֶם״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״בְּאִמְרֵי פִי״, אַלְמָא: מִידְּחֵי גַּבְרָא מִקַּמֵּי גַּבְרָא. רַב נַחְמָן וְרַבִּי יִצְחָק הֲווֹ יָתְבִי בִּסְעוּדְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַבִּי יִצְחָק: לֵימָא מָר מִילְּתָא. אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מְסִיחִין בִּסְעוּדָה, שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לְוֶשֶׁט וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה. בָּתַר דִּסְעוּד אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת. אֲמַר לֵיהּ: וְכִי בִּכְדִי סְפַדוּ סַפְדָּנַיָּא וַחֲנַטוּ חָנְטַיָּיא וּקְבַרוּ קַבָּרַיָּיא? אֲמַר לֵיהּ: מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה׳ וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם״, מַקִּישׁ הוּא לְזַרְעוֹ: מָה זַרְעוֹ בַּחַיִּים — אַף הוּא בַּחַיִּים. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הָאוֹמֵר ״רָחָב״ ״רָחָב״ מִיָּד נִקְרֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: אֲנָא אָמֵינָא וְלָא אִיכְפַּת לִי! אֲמַר לֵיהּ: כִּי קָאָמֵינָא, בְּיוֹדְעָהּ וּבְמַכִּירָהּ. כִּי הֲווֹ מִיפַּטְרִי מֵהֲדָדֵי, אֲמַר לֵיהּ: לִיבָרְכַן מָר! אֲמַר לֵיהּ: אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְהָיָה רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא, וּמָצָא אִילָן שֶׁפֵּירוֹתָיו מְתוּקִין וְצִלּוֹ נָאֶה וְאַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתָּיו. אָכַל מִפֵּירוֹתָיו, וְשָׁתָה מִמֵּימָיו, וְיָשַׁב בְּצִילּוֹ. וּכְשֶׁבִּיקֵּשׁ לֵילֵךְ, אָמַר: אִילָן אִילָן, בַּמָּה אֲבָרֶכְךָ? אִם אוֹמַר לְךָ שֶׁיְּהוּ פֵּירוֹתֶיךָ מְתוּקִין — הֲרֵי פֵּירוֹתֶיךָ מְתוּקִין, שֶׁיְּהֵא צִילְּךָ נָאֶה — הֲרֵי צִילְּךָ נָאֶה, שֶׁתְּהֵא אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶּיךָ — הֲרֵי אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶּיךָ, אֶלָּא: יְהִי רָצוֹן שֶׁכׇּל נְטִיעוֹת שֶׁנּוֹטְעִין מִמְּךָ

73 גבורות השם פתח ↗

74 רש"י על ויקרא פתח ↗

אם על תודה יקריבנו. אִם עַל דְּבַר הוֹדָאָה עַל נֵס שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ, כְּגוֹן יוֹרְדֵי הַיָּם וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת וַחֲבוּשֵׁי בֵּית הָאֲסוּרִים וְחוֹלֶה שֶׁנִּתְרַפֵּא — שֶׁהֵן צְרִיכִין לְהוֹדוֹת, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה תהילים ק"ז — אִם עַל אַחַת מֵאֵלֶּה נָדַר שְׁלָמִים הַלָּלוּ, שַׁלְמֵי תּוֹדָה הֵן, וּטְעוּנוֹת לֶחֶם הָאָמוּר בָּעִנְיָן, וְאֵין נֶאֱכָלִין אֶלָּא לְיוֹם וְלַיְלָה, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ כָּאן: והקריב על זבח התודה. אַרְבָּעָה מִינֵי לֶחֶם — חַלּוֹת וּרְקִיקִין וּרְבוּכָה, שְׁלוֹשָׁה מִינֵי מַצָּה, וּכְתִיב עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ וְגוֹ'; וְכָל מִין וָמִין עֶשֶׂר חַלּוֹת, כָּךְ מְפֹרָשׁ בִּמְנָחוֹת, וְשִׁעוּרָן חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן ו' מִדְבָּרִיּוֹת, כ' עִשָּׂרוֹן מנחות ע"ו: מרבכת. לֶחֶם חָלוּט בְּרוֹתְחִין כָּל צָרְכּוֹ:

75 גבורות השם פתח ↗

76 רש"י על שמות פתח ↗

מתלקחת בתוך הברד. נֵס בְּתוֹךְ נֵס, הָאֵשׁ וְהַבָּרָד מְעֹרָבִין, וְהַבָּרָד מַיִם הוּא, וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם עָשׂוּ שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם:

77 גבורות השם פתח ↗

78 גבורות השם פתח ↗

79 גבורות השם פתח ↗

80 גבורות השם פתח ↗

81 גבורות השם פתח ↗

82 גבורות השם פתח ↗

83 גבורות השם פתח ↗

ושלשה פעמים נאמר "ויאמינו"; כאשר בא משה לגאול אותם נאמר שמות ד, לא "ויאמן העם כי פקד ה' את עמו וכי ראה ענים". ובקריעת ים סוף נאמר שמות יד, לא "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ואצל הר סיני נאמר שמות יט, ט "הנה אנכי בא אליך בעב הענן למען ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם". הרי ג' אמונות שנתבררו ביציאת מצרים.

84 גבורות השם פתח ↗

85 גבורות השם פתח ↗

ודע כי ג' אמונות הם יסוד הדת, וכאשר חס ושלום תפול אחת מהם, תפול הדת בכללה; האחת, הוא ההשגחה, שהוא משגיח בתחתונים, ולא כמו שאומרים המינים יחזקאל ח, יב "עזב ה' את הארץ". שאם כן, למה נעבוד אותו, אחר שאין משגיח בתחתונים לפקוד את מעשיהם. האמונה השנית, שהכל הוא ביד ה', ואין דבר חוץ ממנו, וזהו אמונת מציאות השם יתברך. כי בודאי הכל מודים במציאות השם יתברך, רק שלא יאמר שאינו הכל חס ושלום, ויוכל לצאת מרשותו. לכך אמונת מציאות השם יתברך שהוא הכל, ואין דבר חוץ ממנו יתברך. האמונה השלישית, שידבר השם יתברך את האדם, ויתן לו תורה, וזהו אמונת תורה מן השמים.

86 גבורות השם פתח ↗

87 רמב"ן על שמות פתח ↗

וּלְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ אֵין לְמִלָּה הַזֹּאת מִשְׁפָּחָה יְדוּעָה, אֲבָל בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן יַחְשְׁבוּ לְיַחֵס אוֹתָהּ אֶל לְשׁוֹן "וְהַטֵּף אֶל דָּרוֹם" יחזקאל כא ב, "וְעָלֵימוֹ תִּטֹּף מִלָּתִי" איוב כט כב, עִנְיָן מֻשְׁאָל מִן "וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס" עמוס ט יג, יֹאמַר שֶׁתַּעֲשֶׂה מִיְּצִיאַת מִצְרַיִם עַל יָדְךָ אוֹת וּבֵין עֵינֶיךָ דִּבּוּר, יִזַּל כַּטַּל עַל שׁוֹמְעָיו. אֲבָל רַבּוֹתֵינוּ יִקְרְאוּ הַדָּבָר הַמֻּנָּח בָּרֹאשׁ "טוֹטָפוֹת" כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ שבת נז: לֹא בְּטוֹטֶפֶת וְלֹא בְּסַנְבּוּטִין, וְאָמַר רַבִּי אַבְהוּ שם אֵי זֶהוּ טוֹטֶפֶת הַמַּקֶּפֶת מֵאֹזֶן לְאֹזֶן, וְהֵם בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ וְיוֹדְעִים אוֹתוֹ וּמֵהֶם רָאוּי לְקַבְּלוֹ. וְאָמַר טוֹטָפוֹת וְלֹא אָמַר "טוֹטֶפֶת" בַּעֲבוּר שֶׁהֵם בָּתִּים רַבִּים כַּאֲשֶׁר קִבַּלְנוּ צוּרָתָם מִן הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁרָאוּ הַנְּבִיאִים וְהַקַּדְמוֹנִים עוֹשִׂים כֵּן עַד מֹשֶׁה רַבֵּינוּ:וְהִנֵּה שֹׁרֶשׁ הַמִּצְוָה הַזֹּאת שֶׁנַּנִּיחַ כְּתָב יְצִיאַת מִצְרַיִם עַל הַיָּד וְעַל הָרֹאשׁ כְּנֶגֶד הַלֵּב וְהַמֹּחַ שֶׁהֵם מִשְׁכְּנוֹת הַמַּחְשָׁבָה וְהִנֵּה נִכְתֹּב פָּרָשַׁת קַדֶּשׁ וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ בַּטּוֹטָפוֹת מִפְּנֵי הַמִּצְוָה הַזֹּאת שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בָּהֶם לַעֲשׂוֹת יְצִיאַת מִצְרַיִם טוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֵינוּ, וּבְפָרָשַׁת שְׁמַע וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ נִצְטַוִּינוּ שֶׁנַּעֲשֶׂה הַמִּצְוֹת גַּם כֵּן טוֹטָפוֹת, דִּכְתִיב דברים ו ו "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ", וּלְכָךְ אָנוּ כּוֹתְבִים גַּם שְׁתֵּי הַפָּרָשִׁיּוֹת הָהֵן לְטוֹטָפוֹת שֶׁהֵם מִצְוַת הַיִּחוּד וְזִכְרוֹן כָּל הַמִּצְוֹת וְעָנְשָׁן וּשְׂכָרָן וְכָל הַשֹּׁרֶשׁ בָּאֱמוּנָה. וְאָמַר בְּשֶׁל יָד וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְכָה, וְדָרְשׁוּ בּוֹ מנחות לו: שֶׁהוּא שְׂמֹאל שֶׁהַלֵּב נוֹטֶה לוֹ:וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת מָה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי", כִּי כְּמוֹ "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" שמות ט"ו:ב', יֹאמַר כִּי בַּעֲבוּר שְׁמוֹ וּכְבוֹדוֹ עָשָׂה עִמָּנוּ וְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְהָיָה זֶה לְךָ לְאוֹת עַל זְרוֹעַ עֻזְּךָ, כְּטַעַם "כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה" תהלים פט יח וְהִנֵּה הָאוֹת כְּאוֹת הַמִּילָה וְהַשַּׁבָּת. וּבַעֲבוּר שֶׁהַכֹּל בִּכְלָל הוּא הָאוֹת עַל הַיָּד, הֶעְתִּיקוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמֹּשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה שֶׁיִּהְיֶה בַּיִת אֶחָד, כְּעִנְיָן שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "אֲחוֹתִי כַלָּה" שה"ש ה א, בַּעֲבוּר שֶׁהִיא מִתְאַחֶדֶת וּכְלוּלָה מִל"ב נְתִיבוֹת, וּכְתִיב "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי" שם ב ו:וְאָמַר וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, שֶׁיֻּנְּחוּ בִּמְקוֹם הַזִּכָּרוֹן בֵּין הָעֵינַיִם שֶׁהוּא רֵאשִׁית הַמּוֹחַ, וְהוּא תְּחִלַּת הַזִּכָּרוֹן וּמַעֲמַד הַצּוּרוֹת אַחֲרֵי הִפָּרְדָן מִלְּפָנָיו, וְהֵם מַקִּיפִים אֶת כָּל הָרֹאשׁ בִּרְצוּעוֹתֵיהֶם, וְהַקֶּשֶׁר שֶׁהוּא עַל אַחֲרִית הַמּוֹחַ הַמְּשַׁמֵּר הַזְּכִירָה, וּלְשׁוֹן "בֵּין עֵינֶיךָ", שֶׁיִּהְיוּ בְּאֶמְצָעוּת הָרֹאשׁ לֹא מִצַּד אֶחָד, אוֹ שֶׁשָּׁם שָׁרְשֵׁי הָעֵינַיִם וּמִשָּׁם יִהְיֶה הָרְאוּת. וְכֵן וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת, וּלְפָרֵשׁ זֶה חָזַר וְאָמַר וּלְטוֹטָפוֹת לְבָאֵר שֶׁאֵין הַמִּצְוָה בֵּין הָעֵינַיִם לְמַטָּה, אֲבָל בְּגֹבַהּ הָרֹאשׁ מֻנָּחִים שָׁם כְּטוֹטָפוֹת. וְאָמַר לְשׁוֹן רַבִּים שֶׁהֵם בָּתִּים רַבִּים כַּאֲשֶׁר קִבַּלְנוּ:וְעַתָּה אֹמַר לְךָ כְּלָל בְּטַעַם מִצְוֹת רַבּוֹת הִנֵּה מֵעֵת הֱיוֹת ע"ג בָּעוֹלָם מִימֵי אֱנוֹשׁ הֵחֵלּוּ הַדֵּעוֹת לְהִשְׁתַּבֵּשׁ בָּאֱמוּנָה, מֵהֶם כּוֹפְרִים בָּעִקָּר וְאוֹמְרִים כִּי הָעוֹלָם קַדְמוֹן, כִּחֲשׁוּ בַּה' וַיֹּאמְרוּ לֹא הוּא ירמ' ה יב, וּמֵהֶם מַכְחִישִׁים בִּידִיעָתוֹ הַפְּרָטִית וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן תהלים עג יא, וּמֵהֶם שֶׁיּוֹדוּ בַּיְּדִיעָה וּמַכְחִישִׁים בַּהַשְׁגָּחָה וַיַּעֲשׂוּ אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם שֶׁלֹּא יַשְׁגִּיחַ הָאֵל בָּהֶם וְאֵין עִמָּהֶם עֹנֶשׁ אוֹ שָׂכָר, יֹאמְרוּ עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ. וְכַאֲשֶׁר יִרְצֶה הָאֱלֹהִים בְּעֵדָה אוֹ בְּיָחִיד וְיַעֲשֶׂה עִמָּהֶם מוֹפֵת בְּשִׁנּוּי מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם וְטִבְעוֹ, יִתְבָּרֵר לַכֹּל בִּטּוּל הַדֵּעוֹת הָאֵלֶּה כֻּלָּם, כִּי הַמּוֹפֵת הַנִּפְלָא מוֹרֶה שֶׁיֵּשׁ לְעוֹלָם אֱלוֹהַּ מְחַדְּשׁוֹ, וְיוֹדֵעַ וּמַשְׁגִּיחַ וְיָכוֹל. וְכַאֲשֶׁר יִהְיֶה הַמּוֹפֵת הַהוּא נִגְזַר תְּחִלָּה מִפִּי נָבִיא יִתְבָּרֵר מִמֶּנּוּ עוֹד אֲמִתַּת הַנְּבוּאָה, כִּי יְדַבֵּר הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וִיגַלֶּה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים, וְתִתְקַיֵּם עִם זֶה הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ:וְלָכֵן יֹאמַר הַכָּתוּב בַּמּוֹפְתִים "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" שמות ח':י"ח, לְהוֹרוֹת עַל הַהַשְׁגָּחָה, כִּי לֹא עָזַב אוֹתָהּ לַמִּקְרִים כְּדַעְתָּם וְאָמַר שם ט כט "לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ", לְהוֹרוֹת עַל הַחִדּוּשׁ, כִּי הֵם שֶׁלּוֹ שֶׁבְּרָאָם מֵאַיִן. וְאָמַר שם ט יד "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ", לְהוֹרוֹת עַל הַיְּכֹלֶת, שֶׁהוּא שַׁלִּיט בַּכֹּל, אֵין מְעַכֵּב בְּיָדוֹ, כִּי בְּכָל זֶה הָיוּ הַמִּצְרִיִּים מַכְחִישִׁים אוֹ מִסְתַּפְּקִים. אִם כֵּן הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים הַגְּדוֹלִים עֵדִים נֶאֱמָנִים בֶּאֱמוּנַת הַבּוֹרֵא וּבַתּוֹרָה כֻּלָּהּ:וּבַעֲבוּר כִּי הקב"ה לֹא יַעֲשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת בְּכָל דּוֹר לְעֵינֵי כָּל רָשָׁע אוֹ כּוֹפֵר, יְצַוֶּה אוֹתָנוּ שֶׁנַּעֲשֶׂה תָּמִיד זִכְרוֹן וְאוֹת לַאֲשֶׁר רָאוּ עֵינֵינוּ, וְנַעְתִּיק הַדָּבָר אֶל בָּנֵינוּ, וּבְנֵיהֶם לִבְנֵיהֶם, וּבְנֵיהֶם לְדוֹר אַחֲרוֹן. וְהֶחְמִיר מְאֹד בָּעִנְיָן הַזֶּה כְּמוֹ שֶׁחִיֵּב כָּרֵת בַּאֲכִילַת חָמֵץ שמות י"ב:ט"ו וּבַעֲזִיבַת הַפֶּסַח במדבר ט יג, וְהִצְרִיךְ שֶׁנִּכְתֹּב כָּל מַה שֶׁנִּרְאָה אֵלֵינוּ בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים עַל יָדֵינוּ וְעַל בֵּין עֵינֵינוּ, וְלִכְתֹּב אוֹתוֹ עוֹד עַל פִּתְחֵי הַבָּתִּים בַּמְּזוּזוֹת, וְשֶׁנַּזְכִּיר זֶה בְּפִינוּ בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ ברכות כא. אֱמֶת וְיַצִּיב דְּאוֹרָיְתָא, מִמַּה שֶׁכָּתוּב דברים טז ג "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", וְשֶׁנַּעֲשֶׂה סֻכָּה בְּכָל שָׁנָה:וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן מִצְוֹת רַבּוֹת זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם, וְהַכֹּל לִהְיוֹת לָנוּ בְּכָל הַדּוֹרוֹת עֵדוּת בַּמּוֹפְתִים שֶׁלֹּא יִשְׁתַּכְּחוּ, וְלֹא יִהְיֶה פִּתְחוֹן פֶּה לְכוֹפֵר לְהַכְחִישׁ אֱמוּנַת הָאֱלֹהִים. כִּי הַקּוֹנֶה מְזוּזָה בְּזוּז אֶחָד וּקְבָעָהּ בְּפִתְחוֹ וְנִתְכַּוֵּן בְּעִנְיָנָהּ כְּבָר הוֹדָה בְּחִדּוּשׁ הָעוֹלָם וּבִידִיעַת הַבּוֹרֵא וְהַשְׁגָּחָתוֹ, וְגַם בַּנְּבוּאָה, וְהֶאֱמִין בְּכָל פִּנּוֹת הַתּוֹרָה, מִלְּבַד שֶׁהוֹדָה שֶׁחֶסֶד הַבּוֹרֵא גָּדוֹל מְאֹד עַל עוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ, שֶׁהוֹצִיאָנוּ מֵאוֹתוֹ עַבְדוּת לְחֵרוּת וְכָבוֹד גָּדוֹל לִזְכוּת אֲבוֹתֵיהֶם הַחֲפֵצִים בְּיִרְאַת שְׁמוֹ:וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ אבות פ"ב מ"א הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה שֶׁכֻּלָּן חֲמוּדוֹת וַחֲבִיבוֹת מְאֹד, שֶׁבְּכָל שָׁעָה אָדָם מוֹדֶה בָּהֶן לֵאלֹהָיו, וְכַוָּנַת כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁנַּאֲמִין בֵּאלֹהֵינוּ וְנוֹדֶה אֵלָיו שֶׁהוּא בְּרָאָנוּ, וְהִיא כַּוָּנַת הַיְּצִירָה, שֶׁאֵין לָנוּ טַעַם אַחֵר בַּיְּצִירָה הָרִאשׁוֹנָה, וְאֵין אֵל עֶלְיוֹן חָפֵץ בַּתַּחְתּוֹנִים מִלְּבַד שֶׁיֵּדַע הָאָדָם וְיוֹדֶה לֵאלֹהָיו שֶׁבְּרָאוֹ, וְכַוָּנַת רוֹמְמוּת הַקּוֹל בַּתְּפִלּוֹת וְכַוָּנַת בָּתֵּי הַכְּנֵסִיּוֹת וּזְכוּת תְּפִלַּת הָרַבִּים, זֶהוּ שֶׁיִּהְיֶה לִבְנֵי אָדָם מָקוֹם יִתְקַבְּצוּ וְיוֹדוּ לָאֵל שֶׁבְּרָאָם וְהִמְצִיאָם וִיפַרְסְמוּ זֶה וְיֹאמְרוּ לְפָנָיו בְּרִיּוֹתֶיךָ אֲנַחְנוּ, וְזוֹ כַּוָּנָתָם בְּמַה שֶׁאָמְרוּ זַ"ל ירושלמי תענית פ"ב ה"א "וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה" יונה ג ח, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁתְּפִלָּה צְרִיכָה קוֹל, חַצִּיפָא נָצַח לְבִישָׁא עי' ערוך ערך חצף:וּמִן הַנִּסִּים הַגְּדוֹלִים הַמְפֻרְסָמִים אָדָם מוֹדֶה בַּנִּסִּים הַנִּסְתָּרִים שֶׁהֵם יְסוֹד הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, שֶׁאֵין לָאָדָם חֵלֶק בְּתוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עַד שֶׁנַּאֲמִין בְּכָל דְּבָרֵינוּ וּמִקְרֵינוּ שֶׁכֻּלָּם נִסִּים אֵין בָּהֶם טֶבַע וּמִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, בֵּין בְּרַבִּים בֵּין בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם יַעֲשֶׂה הַמִּצְוֹת יַצְלִיחֶנּוּ שְׂכָרוֹ, וְאִם יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם יַכְרִיתֶנּוּ עָנְשׁוֹ, הַכֹּל בִּגְזֵרַת עֶלְיוֹן כַּאֲשֶׁר הִזְכַּרְתִּי כְּבָר בראשית יז א, ולעיל ו ב. וְיִתְפַּרְסְמוּ הַנִּסִּים הַנִּסְתָּרִים בְּעִנְיָן הָרַבִּים כַּאֲשֶׁר יָבֹא בְּיִעוּדֵי הַתּוֹרָה בְּעִנְיַן הַבְּרָכוֹת וְהַקְּלָלוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב דברים כט כג-כד "וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת, וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם", שֶׁיִּתְפַּרְסֵם הַדָּבָר לְכָל הָאֻמּוֹת שֶׁהוּא מֵאֵת ה' בְּעָנְשָׁם. וְאָמַר בַּקִּיּוּם "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ". וְעוֹד אֲפָרֵשׁ זֶה בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם ויקרא כו יא:

88 רש"י על מלאכי פתח ↗

שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים. עַל חִנָּם נַעַבְדֶנּוּ, כִּי לֹא נְקַבֵּל שָׂכָר. קְדֹרַנִּית. בִּשְׁפַל רוּחַ.

89 גבורות השם פתח ↗

90 גבורות השם פתח ↗

91 גבורות השם פתח ↗

92 רש"י על בראשית פתח ↗

ויאמר כתנת בני. הִיא זוֹ: חיה רעה אכלתהו. נִצְנְצָה בוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, סוֹפוֹ שֶׁתִּתְגָּרֶה בוֹ אֵשֶׁת פּוֹטִיפַר. וְלָמָּה לֹא גִלָּה לוֹ הַקָּבָּ"ה? לְפִי שֶׁהֶחֱרִימוּ וְקִלְּלוּ אֶת כָּל מִי שֶׁיְּגַלֶּה, וְשִׁתְּפוּ לְהַקָּבָּ"ה עִמָּהֶם תנחומא, אֲבָל יִצְחָק הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא חַי, אָמַר הֵיאַךְ אֲגַלֶּה וְהַקָּבָּ"ה אֵינוֹ רוֹצֶה לְגַלּוֹת לוֹ:

93 גבורות השם פתח ↗

94 גבורות השם פתח ↗

ולכך כאשר בא משה לגאול אותם, וראה ה' ענים ולא עזב אותם, נאמר שמות ד, לא "ויאמינו כי פקד ה' את עמו וכי ראה את ענים", וזהו אמונת ההשגחה. ובקריעת ים סוף נודע להם אמיתת מציאות השם יתברך, שאין דבר יוצא ממנו יתברך, והכל הוא ברשותו וביכלתו, אחר שהיה הוא משנה הים ליבשה, כמו שהתבאר, ולכך נאמר שמות יד, לא "ויאמינו בה'". ובמתן תורה כתיב שמות יט, ט "וגם בך יאמינו לעולם", הרי אמונה שלישית. והרי ביציאת מצרים רצה השם יתברך להקנות להם כל אמונות אמיתיות, שזהו עיקר המופתים שעשה הקב"ה במצרים כדי שיאמינו כל אמונות אמיתיות.

95 מלבי"ם על שמות פתח ↗

וירא ישראל. עד עתה ראו יד ה' שקרע הים לפניהם להצילם, ועתה ראו הנסים שעשה ה' להטביע את המצריים ולסמא את עיניהם שלא ידעו כלל שנכנסים למקום הים, וייראו העם את ה' עד עתה יראו מה' יראת הגמול והעונש, שבזה בא פעל ירא מקושר עם מ"ם, ועתה יראו יראת הרוממות שזה מקושר עם מלת את כמ"ש בכ"מ, ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אמונה שאחריו למ"ד מציין שמאמין אל מה שאומר לו לפי שעה, ואמונה שאחריו ב' מציין שמאמין בהעצם עצמו ובכחו, שהוא האמונה לעולם, כמ"ש וגם בך יאמינו לעולם, ועד עתה נמצא בין העם ההמונים שלא הכירו גדולת ה' וחשבו שעקרי הדברים נעשו ע"י משה וחכמתו והאמינו במשה ולא בה', גם נמצא ביניהם מי שהאמין בה' ולא במשה, שחשבו שדברים רבים מוסיף משה מדעתו, כמ"ש מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים, ועתה גם העם ההמונים כלם יראו יראת הרוממות והאמינו בה' ושמשה הוא עבדו נאמן ביתו:

96 גבורות השם פתח ↗

97 גבורות השם פתח ↗

97 טור פתח ↗

הלכות סוכה בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם וגו' תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים וכן הרבה מצות לפי שהוא דבר שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו ואין אדם יכול להכחישנו והיא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה שהוא ברא הכל לרצונו והוא אשר לו הכח והממשלה והיכולת בעליונים ובתחתונים לעשות בהן כרצונו ואין מי שיאמר לו מה תעשה כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים והסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבודו שהקיפן בהם לבל יכה בהם שרב ושמש ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו ואע"פ שיצאנו ממצרים בחדש ניסן לא צונו לעשות סוכה באותו הזמן לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל ולא היתה ניכרת עשייתנו בהם שהם במצות הבורא יתברך ולכן צוה אותנו שנעשה בחדש השביעי שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו ואנחנו יוצאין מן הבית לישב בסוכה בזה יראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשותה וסוכה זו צריך שתהיה במקום הראוי לעשותה וממין הראוי ושיהיו דפנותיה כראוי בשיעורם ובמנינם ושיהיה סככה כראוי ושלא תהא גבוה יותר משיעורה ולא נמוכה פחות משיעורה ולא קטנה משיעורה:

98 רמב"ן על שמות פתח ↗

99 גבורות השם פתח ↗

ויראה לומר כי על אלו שלשה אמונות, שהם יסודי ושרשי הדת, ומי שהוא מפוקפק בדבר מה, ראוי לו ההפסד. אמרו בפרק ב' דעירובין יט., אמר רבי ירמיה בר אלעזר, שלשה פתחים יש לגיהנם. אחד במדבר, ואחד בים, ואחד בירושלים. במדבר, דכתיב במדבר טז, לג "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה". בים, דכתיב יונה ב, ג "מבטן שאול שועתי שמעת קולי". בירושלים, דכתיב ישעיה לא, ט "אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים". ותנא דבי רבי ישמעאל, "אשר אור לו בציון" זו גיהנם, "ותנור לו בירושלים" זו פתחה של גיהנם. ותו ליכא, והא איכא, דאמר* רבי מוריין אמר רבי יהושע בן לוי, ואמרי לה תנא רבה בר מוריין* משום דרבי יוחנן בן זכאי, שתי תמרות יש בגיא בן הנום, ועולה עשן מביניהם, וזו* היא ששנינו 'ציני הר הברזל כשרות', וזו היא פתחה של גיהנם. דלמא היינו דירושלים, עד כאן.

99 משנה תורה, הלכות תשובה פתח ↗

וְאֵלּוּ הֵן שֶׁאֵין לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא נִכְרָתִים וְאוֹבְדִין וְנִדּוֹנִין עַל גֹּדֶל רִשְׁעָם וְחַטָּאתָם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. הַמִּינִים. וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִין. וְהַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה. וְהַכּוֹפְרִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים וּבְבִיאַת הַגּוֹאֵל. הַמּוֹרְדִים. וּמַחֲטִיאֵי הָרַבִּים. וְהַפּוֹרְשִׁין מִדַּרְכֵי צִבּוּר. וְהָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת בְּיָד רָמָה בְּפַרְהֶסְיָא כִּיהוֹיָקִים. וְהַמּוֹסְרִים. וּמַטִּילֵי אֵימָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְשׁוֹפְכֵי דָּמִים. וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרַע. וְהַמּוֹשֵׁךְ עָרְלָתוֹ:

100 גבורות השם פתח ↗

101 גבורות השם פתח ↗

102 גבורות השם פתח ↗

103 גבורות השם פתח ↗

104 גבורות השם פתח ↗

105 גבורות השם פתח ↗

106 גבורות השם פתח ↗

107 גבורות השם פתח ↗

וביאור ענין זה כמו שבארנו, כי ענין מציאות השם יתברך, שהוא יתברך הכל ואין מבלעדו*, נודע להם בקריעת ים סוף, כמו שהתבאר למעלה. ופרעה, אשר אמר מתחלה שמות ה, ב "מי ה' אשר אשמע בקולו", נודע לו על ידי קריעת ים סוף באחרונה שמו יתברך. ועל קריעת ים סוף אמר שמות ט, טז "ואולם בעבור זאת העמדתיך למען הראותך כחי וגו'", בים סוף, כי בזה נראה אשר ברשותו הכל, ואין דבר חוץ ממנו. ואשר מפקפק במופת אשר נודע בים סוף, הרי שם פתח להכנס לגיהנם.

108 גבורות השם פתח ↗

109 רשב"ם על שמות פתח ↗

ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי וגו' - להודיעך שטותך שאמרת: לא ידעתי את ה'.

110 רש"י על שמות פתח ↗

וה'. כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "וַה'" הוּא וּבֵית דִּינוֹ, שֶׁהַוָּי"ו לְשׁוֹן תּוֹסֶפֶת הוּא, כְּמוֹ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי: הכה כל בכור. אַף שֶׁל אֻמָּה אַחֶרֶת וְהוּא בְמִצְרַיִם מכילתא: מבכר פרעה. אַף פַּרְעֹה בְּכוֹר הָיָה, וְנִשְׁתַּיֵּר מִן הַבְּכוֹרוֹת, וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר "בַּעֲבוּר הַרְאוֹתְךָ אֶת כֹּחִי" שמות ט' – בְּיַם סוּף מכילתא: עד בכור השבי. שֶׁהָיוּ שְׂמֵחִין לְאֵידָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל; וְעוֹד, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ יִרְאָתֵנוּ הֵבִיאָה הַפֻּרְעָנוּת; וּבְכוֹר הַשִּׁפְחָה בִּכְלָל הָיָה, שֶׁהֲרֵי מָנָה מִן הֶחָשׁוּב שֶׁבְּכֻלָּן עַד הַפָּחוּת, וּבְכוֹר הַשִּׁפְחָה חָשׁוּב מִבְּכוֹר הַשְּׁבִי:

111 גבורות השם פתח ↗

112 גבורות השם פתח ↗

ולפיכך מביא מקרא זה יונה ב, ג "מבטן שאול שועתי". כי יונה, עם כי היה נביא ה', היה ממעט מן כבוד השם יתברך, וכדכתיב יונה א, ג "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'", ו"כי מלפני ה' הוא בורח" שם פסוק י, כאילו היה רוצה לצאת מרשות הקב"ה. ואף על גב דבמדרש אמרו מכילתא שמות יב, א הלא כבר נאמר תהלים קלט, ז-ח "אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח אם אסק שמים וגו'". וכדכתיב זכריה ד, י "עיני ה' משוטטות בכל הארץ". וכתיב משלי טו, ג "בכל מקום עיני ה' צופות". וכתיב עמוס ט, ב "אם יחתר* בשאול משם ידי תקחם". וכתיב איוב לד, כב "אין חושך ואין צלמות להסתר". אלא אמר יונה, אלך חוצה לארץ, שאין השכינה נגלית לשם. משל לעבד שברח מרבו כהן לבית הקברות. אמר, אברח לי לבית הקברות, מקום שאין רבי יכול להלוך. אמר לו רבו, יש לי עבדים כמותך, שנאמר יונה א, ד "וה' הטיל רוח סערה אל הים", עד כאן. ואם כן לא היה ממעט מן כבוד השם יתברך. מכל מקום בזה שהיה אומר שיכול לברוח מן השם יתברך, על כל פנים זהו מעוט מן כבוד* השם יתברך חס ושלום, כאילו יש דבר חוץ ממנו יתברך, וכדכתיב יונה א, י "מלפני ה' הוא בורח", שהיה סובר שיצא מרשות השם יתברך. ולכך היה ראוי שיהיה נפרע בים, כי בקריעת ים סוף נודע כי אין חוץ ממנו, ואם כן לא יוכל לברוח ממנו יתברך, כמו שהתבאר. ומי שמסופק בזה המופת הוא פתח לגיהנם, כי מכחיש הוא במציאותו יתברך, כמו שהתבאר*.

113 גבורות השם פתח ↗

114 גבורות השם פתח ↗

115 גבורות השם פתח ↗

116 גבורות השם פתח ↗

117 רש"י על שמות פתח ↗

למשמרת. לִגְנִיזָה: לדרתיכם. בִּימֵי יִרְמְיָהוּ; כְּשֶׁהָיָה יִרְמְיָהוּ מוֹכִיחָם לָמָּה אֵין אַתֶּם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה? וְהֵם אוֹמְרִים נַנִּיחַ מְלַאכְתֵּנוּ וְנַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, מֵהֵיכָן נִתְפַּרְנֵס? הוֹצִיא לָהֶם צִנְצֶנֶת הַמָּן אָמַר לָהֶם אַתֶּם רְאוּ דְּבַר ה', שִׁמְעוּ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא רְאוּ, בָּזֶה נִתְפַּרְנְסוּ אֲבוֹתֵיכֶם, הַרְבֵּה שְׁלוּחִין יֵשׁ לוֹ לַמָּקוֹם לְהָכִין מָזוֹן לִירֵאָיו:

118 גבורות השם פתח ↗

וכן במדבר, כי מה שנתן השם יתברך התורה במדבר לעיני כל, הוא ראיה ומופת על שהשם יתברך נותן ומצוה התורה, שהרי לעיני כל דיבר עם ישראל, וכדכתיב שמות יט, ט "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם", "וגם" לרבות כל הנביאים שיבאו אחריך מכילתא שמות יט, ט. ומי שמסופק בזה יש לו פתח לגיהנם, כי יבא להכחשת תורה מן השמים. ולפיכך מביא קרא במדבר טז, לג "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה", כי קרח כאשר ידוע מענינו לא היה מאמין בתורה מן השמים, כ-י-ידוע מענין קרח, וכמו שאמרו חכמים תנחומא קרח אות ב שאמר קרח 'על דבר זה לא נצטוית'. ועם ששמע מתן תורה, היה מסופק בתורה מן השמים.

119 גבורות השם פתח ↗

120 גבורות השם פתח ↗

121 גבורות השם פתח ↗

122 רמב"ן על במדבר פתח ↗

אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה הִנֵּה גַּם רַבִּים בָּעָם אָמְרוּ לוֹ פְּעָמִים רַבּוֹת "לָמָּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם", אֲבָל הָיָה הָעֹנֶשׁ עַל אֵלֶּה מִכָּל הָאָדָם בְּאָמְרָם ״כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר״ במדבר ט״ז:י״ג, כִּי עָשׂוּ שְׁתַּיִם רָעוֹת: בִּזּוּ עַל כְּבוֹד הָרַב, וְכָפְרוּ בְּכָל מַעֲשֵׂה ה' אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר, וְגַם בְּמַעֲמַד הַר סִינַי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם״ שמות יט ט, וְהֵם אָמְרוּ שֶׁאֵינוֹ כְּדַאי לְהִשְׂתָּרֵר עֲלֵיהֶם וְלֹא בָּא לָהֶם עַל יָדוֹ רַק רַע. וּמִפְּנֵי זֶה אָמַר במדבר ט״ז:ט״ו ״וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד״. וְגַם קֹרַח אָמַר במדבר ט״ז:ג׳ ״וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ״, וְעַל כֵּן נִבְלַע אָהֳלוֹ עִמָּהֶם. וְזֶה טַעַם ״לֹא ה' שְׁלָחָנִי״ - שֶׁלֹּא שְׁלָחַנִי כְּלָל לְהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, כְּטַעַם ״אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם״ דברים לד יא, ״וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ״ שמות ג יב. וְכֵן ״כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה״ במדבר ט״ז:כ״ח - הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר רְאִיתֶם בְּעֵינֵיכֶם, רָמַז לְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה מִיּוֹם שֶׁאָמַר לוֹ ״לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה״ שמות ג י, כִּי תְּחִלַּת בִּיאַת הַנָּבִיא יִקָּרֵא שְׁלִיחוּת, כְּעִנְיַן ״אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ״ ישעיהו ו ח, ״וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם״ מיכה ו ד. וְאֵין טַעַם "כָּל הַמַּעֲשִׂים" לְהַחֲלִיף הַבְּכוֹרִים לַלְוִיִּם וּכְהֻנַּת אַהֲרֹן כְּדִבְרֵי הַמְפָרְשִׁים, אֶלָּא לִכְלַל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי:

123 גבורות השם פתח ↗

124 גבורות השם פתח ↗

125 גבורות השם פתח ↗

ואחת בירושלים, היא השגחת השם יתברך בעולם. ודבר זה נראה מן ירושלים, אשר היה השם יתברך שומר אותה תמיד, וכדכתיב ישעיה סב, ו "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים וגו'". וזה שתקנו "פורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים", כי העיר הזאת שומרה הוא השם יתברך תמיד, ו"אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר" תהלים קכז, א. ודבר זה נראה בירושלים כאשר היו עושים רצונו של מקום, היה השם יתברך משגיח על העיר הזאת לשמור אותה. ולפיכך מביא הכתוב לראיה ישעיה לא, ט "נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים", דבר זה נאמר על סנחרב, שהבטיח את ישראל שישמור העיר שלא יחריבה סנחרב, ויהיה שומרה. ומי שאינו מאמין בשמירת השם יתברך, שהוא ההשגחה, יש לו שם אור ותנור.

126 גבורות השם פתח ↗

127 גבורות השם פתח ↗

127 ספר הזהר פתח ↗

תָּא חֲזֵי, בִּשְׁעָתָא דְּאִתְבְּרִיאָן אִתְקַדַּשׁ יוֹמָא וְאִשְׁתָּאֲרוּ רוּחָא בְּלָא גוּפָא. וְאִלֵּין אִנּוּן בָּרְיָין דְּלָא אִשְׁתַּכְלָלוּ ד"א ל"ג ולא אתייסדו וּמִסְטַר שְׂמָאלָא אִנּוּן זוּהֲמָא דְּדַהֲבָא, וְעַל דָּא בְּגִין דְּלָא אִשְׁתַּכְלְלוּ וְאִנּוּן פְּגִימִין, שְׁמָא קַדִּישָׁא לָא שַׁרְיָא בְּהוּ וְלָא אִתְדַּבְּקוּ בֵּיהּ, וּדְחִילוּ דִּלְהוֹן מִשְׁמָא קַדִּישָׁא אִיהוּ וְזָעִין וְדַחֲלִין מִנֵּיהּ, וּשְׁמָא קַדִּישָׁא לָא שַׁרְיָא בְּאֲתַר פָּגִים. וְתָא חֲזֵי הַאי בַּר נָשׁ דְּאִתְפְּגִים דְּלָא שָׁבַק בַּר בְּהַאי עָלְמָא, כַּד נָפַק מִנֵּיהּ לָא אִתְדַּבָּק בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא לעיל יג א וְלָא עָאלִין לֵיהּ בְּפַרְגּוֹדָא, בְּגִין דְּאִיהוּ פָּגִים וְלָא אִשְׁתְּלִים, וְאִילָנָא דְּאִתְעַקֵּר בָּעְיָא נְטִיעָא זִמְנָא אָחֳרָא, בְּגִין דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא אִשְׁתְּלִים בְּכָל סִטְרִין. וּפְגִימוֹ לָא אִתְדַּבָּק בֵּיהּ לְעָלְמִין. וְתָּא חֲזֵי הָנֵי בָּרְיָין פְּגִימִין אִנּוּן מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא, וּבְגִינִי כָךְ לָא מִתְדַּבְּקָן לְעֵילָא וְלָא מִתְדַּבְּקָן לְתַתָּא. וְאִלֵּין דִּכְתִיב בְּהוּ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת דְּלָא אִשְׁתַּלִּימוּ עֵילָא וְתַתָּא. וְאִי תֵימָא הָא רוּחִין אִנּוּן אַמַּאי לָאו ד"א אשתלימו לְעֵילָא, אֶלָּא כֵּיוָן דְּלָא אִשְׁתְּלִימוּ לְתַתָּא בְּאַרְעָא לָא אִשְׁתְּלִימוּ לְעֵילָא. וְכֻלְהוּ מִסְּטַר שְׂמָאלָא קָא אַתְיָין וּמִתְכַּסְיָין מֵעֵינָא דִּבְנֵי נְשָׁא וְקָיְימֵי לְקִבְלַיְיהוּ לְאַבְאָשָׁא לוֹן. תְּלַת לוֹן כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וּתְלַת לוֹן כִּבְנֵי נְשָׁא. לעיל כה א וְהָא אוּקְמוּהָ. בָּתַר דְּאִתְבְּרִיאוּ רוּחִין ד"א ל"ג אטמרו אִשְׁתָּאֲרוּ אִנּוּן רוּחִין בָּתַר רֵחַיָּיא דְנוּקְבָא דִתְהוֹמָא רַבָּא לֵילְיָא דְשַׁבַּתָּא וְיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא, כֵּיוָן דְּנָפַק קְדוּשָׁתָא דְיוֹמָא וְלָא אִשְׁתַּלִּימוּ, נָפְקוּ לְעָלְמָא וְשָׁטָאן לְכָל סִטְרִין, וּבָעְיָא עָלְמָא לְאִתְנַטְּרָא מִנַּיְיהוּ. דְּהָא כְּדֵין כָּל סְטַר שְׂמָאלָא אִתְעָר, וְאֶשָּׁא דְּגֵיהִנֹּם מְלַהֲטָא, וְכָל אִנּוּן דְּבִסְטַר שְׂמָאלָא אָזְלִין וְשָׁטָאן בְּעָלְמָא. וּבָעָאן לְאִתְלַבְּשָׁא בְּגוּפָא וְלָא יָכְלִין. כְּדֵין בָּעֵינָא לְאִסְתַּמְּרָא מִנַּיְיהוּ, וְאַתְקִינוּ שִׁיר דִּפְגָעִים בְּכָל שַׁעֲתָא דִּדְחִילוּ דִלְהוֹן שַׁרְיָא בְּעָלְמָא. תָּא חֲזֵי, כַּד אִתְקַדַּשׁ יוֹמָא בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא סוּכַּת שָׁלוֹם שַׁרְיָא וְאִתְפְּרִיסַת בְּעָלְמָא. מָאן סוּכַּת שָׁלוֹם, דָּא שַׁבַּתָּא, וְכָל רוּחִין וְעִלְעוּלִין וְשֵׁדִין וְכָל סִטְרָא דִּמְסָאֲבֵי כֻּלְהוּ טְמִירִין וְעָאלִין בְּעֵינָא דְּרֵיחַיָּיא דְנוּקְבָא דִתְהוֹמָא רַבָּא. דְּהָא כֵּיוָן דְּאִתְעַר קְדוּשָׁתָא עַל עָלְמָא, רוּחַ מְסָאֲבָא לָא אִתְעַר בַּהֲדֵיהּ. וְדָא עָרִיק מִקַּמֵּיהּ דְּדָא. וּכְדֵין עָלְמָא בִּנְטִירוּ עִלָּאָה וְלָא בָּעֵינָן לְצַלָּאָה עַל נְטִירוּ כְּגוֹן שׁוֹמֵר אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לָעַד אָמֵן. דְּהָא דָּא בְּיוֹמָא דְחוֹל אִתְתַּקַּן דְּעָלְמָא בָּעְיָא נְטִירוּ. אֲבָל בְּשַׁבָּת סוּכַּת שָׁלוֹם אִתְפְּרִיסָא עַל עָלְמָא וְאִתְנְטִיר בְּכָל סִטְרִין. וְאֲפִילּוּ חַיָּיבֵי גֵּיהִנֹּם נְטִירִין אִנּוּן, וְכֹלָּא בִּשְׁלָמָא אִשְׁתַּכְּחָא עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וּבְּגִין כָּךְ בְּקִדּוּשָׁא דְיוֹמָא מְבָרְכִינָן הַפּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלָם. אַמַּאי עַל יְרוּשָׁלָם, אֶלָּא דָא הִיא מְדוֹרָא דְהַהִיא סֻכָּה. וּבָעֵינָא לְזַמְּנָא לְהַהִיא סֻכָּה דְּאִתְפְּרָסַת עֲלָנָא וּלְמֵשְׁרָא עִמָּנָא וּלְמֶהֱוֵי ד"א מגינא עֲלָנָא כְּאִמָּא דְּשַׁרְיָיא עַל בְּנִין, וּבְגִין דָא לָא דָּחֲלִין מִכָּל סִטְרִין, וְעַל דָּא הַפּוֹרֵס סוּכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְיִשְׂרָאֵל מְבָרְכִין וּמְזַמְּנִין לְהַאי סֻכַּת שָׁלוֹם אוּשְׁפִּיזָא קַדִישָׁא וְאָמְרֵי הַפּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם, כְּדֵין קְדוּשָׁתָא עִלָאָה נָחֲתָא וּפְרִיסַת גַּדְפָהָא עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל וּמְכַסְיָא לוֹן כְּאִמָּא עַל בְּנִין, וְכָל זִינִין בִּישִׁין אִתְכַּנִּישׁוּ מֵעָלְמָא, וְיַתְבֵי יִשְׂרָאֵל תְּחוֹת קְדוּשָׁתָא דְמָארֵיהוֹן, וּכְדֵין דָּא סֻכַּת שָׁלוֹם יָהִיב נִשְׁמָתִין חַדְתִּין לִבְנָהָא, מַאי טַעֲמָא בְּגִין דְבֵּיהּ נִשְׁמָתִין שַׁרְיָין ס"א דכדין זמן זווגא ונטלת נשמתין ובה שריין וּמִנֵּיהּ נָפְקִין. וְכֵיוָן דְּשַׁרְיָא וּפְרִיסַת גַּדְפָהָא עַל בְּנָהָא. אֲרִיקַת נִשְׁמָתִין חַדְתִּין לְכָל חַד וְחַד. תּוּ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן עַל דָּא תָּנֵינָן שַׁבָּת דּוּגְמָא דְּעָלְמָא דְאָתֵי אִיהוּ, הָכִי הוּא וַדַּאי, וְעַל דָּא שְׁמִיטָה וְיוֹבֵל דּוּגְמָא דָּא בְּדָא. וְשַׁבָּת וְעָלְמָא דְּאָתֵי הָכִי הוּא. וְהַהוּא תּוֹסֶפֶת דְּנִשְׁמְתָא מֵרָזָא דְּזָכוּר קָא אַתְיָא עַל הַאי סֻכַּת שָׁלוֹם דְּנָטִיל מֵעָלְמָא דְאָתֵי וְדָא תּוֹסֶפֶת יַהֲבַת לְעַלְמָּא קַדִּישָׁא. וּבְהַהוּא תּוֹסֶפֶת חָדָאן וְיִתְנְשֵׁי מִנַּיְיהוּ כָּל מִלִּין דְּחוֹל וְכָל צַעֲרִין וְכָל עָאקִין כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר ישעיהו י״ד:ג׳ בְּיוֹם הָנִיחַ יְיָ לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמֵרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה וְגו'.

128 רד"ק על תהילים פתח ↗

שיר. זה המזמור נאמר על שלמה ולמ"ד לשלמה ענינה בעבור ונאמר על בנין הבית שחשב דוד לבנותו ואסף כסף וזהב ונחושת למלאכה ולא עלתה בידו אלא ביד בנו, וגם יש בו רמז למלך המשיח כי גם הוא נקרא שלמה בשיר השירים ונפרשנו על שלמה תחילה, אמר על בית המקדש כי עמל דוד לבנותו וכיון שלא רצה האל יתברך שיבנה אל בנה אותו, ופירוש בוניו המתעסקים בבנין וכן אמר על ירושלים לפי שהיא ראש הממלכה ובה נבנה הבית אמר מי שיבנה הבית ברצון האל יתברך, והוא שלמה בני אותו הבנין לא יהיה לשוא אלא באמת יהיה נכון הבית כן עיר ירושלים, ה' ישמרנה שצוה להיות בני מלך בה וכיון שברצונו הוא ישמור הבית והעיר: ושקד. הוא ענין העסקות והשתדלות על הדבר:

129 גבורות השם פתח ↗

130 מלבי"ם על ישעיהו פתח ↗

וסלעו, הסלע שלו שהוא המבצר היה למס ע"י המגורה, אשר יעבר בו כאילו המשור והמגירה גזרה וחלקה את הסלע לחצאים, ר"ל שאח"כ נכבשו כל מבצריו, ושריו חתו מנס תחת שעד עתה הרימו הם נס על כל העמים למלחמה, עתה פחדו עת ראו נס מלחמה, נאם ה' אשר אור לו בציון, מציין כאילו היה אור ישראל לאש, שהאור שהאיר לחזקיה היה אש לאכול את מחנה סנחריב עד שהאור והנוגה היה בציון ששם ישב חזקיהו והתנור להבעיר היה בירושלים העיר שסביב לירושלים נפל סנחריב ונשרף, כאילו האור שהאיר בציון החים את התנור וכבשן האש שהוא ירושלים, אשר מחומו נשרפו מחנה סנחריב שחנו סביבה:

131 גבורות השם פתח ↗

132 גבורות השם פתח ↗

133 גבורות השם פתח ↗

134 גבורות השם פתח ↗

ומקשה והאיכא וכו' עירובין יט.. פירוש, כי יש אמונה רביעית*, שהשם יתברך משלם לרשע מעשיו לא בעולם הזה, רק אחר המיתה, שאם לא כן, יש רשעים הרבה שמגיע להם כמעשה הצדיקים, אם לא שנאמר שהשם יתברך משלם לרשעים אחר המיתה. לא כמו בני אדם שאין מאמינים כלל בגיהנם, ואין אמונתם רק שיש לנשמה דביקות בשכליים, ואם כן לא יהיה כאן גיהנם כלל. אבל כמו שהמקום שהוא נכבד בארץ, אותו מקום דבק במדריגה העליונה, כמו בית המקדש שהוא נקרא איכה ב, א "הדום רגליו" של הקב"ה. ואמרו מכילתא שמות טו, יז בית המקדש של מטה מכוון נגד בית המקדש של מעלה. שמזה תראה כי מדריגת המקום וחשיבותו הוא מכוון נגד מקום נכבד וקדוש למעלה. כך יש מקום שהוא הפך, שלפי פחיתותו יש לו דביקות בכח פחות למעלה. והנה מקום זה, שהיה חוץ לירושלים, נקרא "גיא בן הנום", כי לא לחנם נקרא "גיא בן הנום", רק מפני שהיה לו דביקות בגיהנם ממש. ולפיכך היה גיא, שהוא עמוק, כמו שתרגם יונתן בן עוזיאל בספר יהושע טו, ח, כי גיא בן הנום שהיה לפני ירושלים, הוא גיא עמוק, דומה לשאול עמוק.

135 גבורות השם פתח ↗

136 גבורות השם פתח ↗

137 גבורות השם פתח ↗

138 גבורות השם פתח ↗

139 רד"ק על תהילים פתח ↗

נבואה למשכנותיו. כיון שמצאנו המקום הנבחר נבואה מהיום ואילך בזה המקום שהוא משכנותיו: והדום רגליו. הוא באמת שהוא מכוון כנגד כסא הכבוד:

140 רש"י על שמות פתח ↗

תבאמו. נִתְנַבֵּא מֹשֶׁה שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לָאָרֶץ לְכָךְ לֹא נֶאֱמַר "תְּבִיאֵנוּ" בבא בתרא קי"ט: מכון לשבתך. מִקְדָּשׁ שֶׁל מַטָּה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד כִּסֵּא שֶׁל מַעְלָה אֲשֶׁר פָּעַלְתָּ מכילתא: מקדש ה'. הַטַּעַם עָלָיו זָקֵף גָּדוֹל, לְהַפְרִידוֹ מִתֵּבַת הַשֵּׁם שֶׁלְּאַחֲרָיו, הַמִּקְדָּשׁ אֲשֶׁר כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ ה'. חָבִיב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהָעוֹלָם נִבְרָא בְּיָד אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר "אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ" ישעיהו מ"ח, וּמִקְדָּשׁ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, וְאֵימָתַי יִבָּנֶה בִּשְׁתֵּי יָדַיִם? בִּזְמַן שֶׁ"ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" – לֶעָתִיד לָבֹא שֶׁכָּל הַמְּלוּכָה שֶׁלּוֹ:

141 רש"י על בראשית פתח ↗

בקרית ארבע. עַל שֵׁם אַרְבַּע עֲנָקִים שֶׁהָיוּ שָׁם, אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי וַאֲבִיהֶם. דָּ"אַ עַל שֵׁם אַרְבַּע זוּגוֹת שֶׁנִקְבְּרוּ שָׁם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, אָדָם וְחַוָּה, אַבְרָהָם וְשָׂרָה, יִצְחָק וְרִבְקָה, יַעֲקֹב וְלֵאָה בראשית רבה: ויבא אברהם. מִבְּאֵר שֶׁבַע: לספוד לשרה ולבכתה. וְנִסְמְכָה מִיתַת שָׂרָה לַעֲקֵדַת יִצְחָק לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְּשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, שֶׁנִּזְדַּמֵּן בְּנָהּ לִשְׁחִיטָה וְכִמְעַט שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה:

142 גבורות השם פתח ↗

143 גבורות השם פתח ↗

144 רש"י על בראשית פתח ↗

להבים. שֶׁפְּנֵיהֶם דּוֹמִים לְלַהַב:

145 רד"ק על יהושע פתח ↗

גי בן הנם. ת"י חילת בר הינם והיה הגיא הזה סמוך לירושלם והוא המקום אשר טמא יאשיהו מפני הגלולים שהיו בו ושם אדוני המקום מקדם בן הנום והנום, ומה שנאמר ועלה הגבול והמקום היה גי אינו אומר ועלה כנגד הגיא אלא אל המקום שהיה בו הגיא בכל אלה הגבולים הוא אומר ועלה כי ירושלם גבוה מכל הארצות: עמק רפאים. ת"י מישר גבריא והוא שנאמר עליו כמלקט שבלים בעמק רפאים והיה המקום ההוא מאז מקום הגבורים הענקים:

146 מלבי"ם על עמוס פתח ↗

אם יחתרו, מפרש מ"ש אל ינוס להם נס, שלא יועיל להם כל אופני הניסה, אם יעשו מחתרת בחפירה עמוקה כשאול להסתתר שם, משם ידי תקחם ואמסרם ליד אויב, ואם יעלו השמים, ר"ל לראש ההרים הגבוהים אשר ראשם בשמים, משם אורידם ליד האויב:

147 רש"י על שיר השירים פתח ↗

מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר. כְּשֶׁהָיִיתִי מְהַלֶּכֶת בַּמִּדְבָּר וְהָיָה עַמּוּד הָאֵשׁ וְהֶעָנָן הוֹלְכִים לְפָנַי וְהוֹרְגִים נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְשׂוֹרְפִין הַקּוֹצִים וְהַבַּרְקָנִים לַעֲשׂוֹת דֶּרֶךְ מִישׁוֹר, וְהָיָה הֶעָנָן וְהֶעָשָׁן וְרוֹאִין אוֹתָן הָאֻמּוֹת וּמַתְמִיהוֹת עַל גְּדֻלָּתִי, וְאוֹמְרוֹת: "מִי זֹאת"? כְּלוֹמַר, כַּמָּה גְדוֹלָה הִיא זֹאת הָעוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר וגו': כְּתִימְרוֹת עָשָׁן. גָּבֹהַּ וְזָקוּף כְּתָמָר: מְקֻטֶּרֶת מֹר. עַל שֵׁם עֲנַן הַקְּטֹרֶת שֶׁהָיָה מִתַּמֵּר מֵעַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי: רוֹכֵל. בַּשָׂם הַמּוֹכֵר כָּל מִינֵי בְשָׂמִים: אַבְקַת. עַל שֵׁם שֶׁכּוֹתְשִׁין אוֹתוֹ וְשׁוֹחֲקִין הָדֵק כְּאָבָק:

148 גבורות השם פתח ↗

וזה שאמר עירובין יט. 'שני תמרות יש בגיא בן הנום, ועולה עשן מביניהם, וזו פתחה של גיהנם'. וביאור זה, כי מפני שהמקום הזה יש לו דביקות בגיהנם, לכך היה מסוגל לגדל בו תמרים. כי אילן התמרה נקרא בשם "תמר" מפני שהוא עולה למעלה כתמרות עשן היוצא מן האש. ואין ספק כי האש שייך לגיהנם, ודבר זה מבואר במקומות הרבה מאוד, שאמרו תנחומא חיי שרה אות ג אש של גיהנם. ומה שאמר 'ועולה עשן מביניהם', פירוש כשם שהגיהנם נאמר שיש לו האש בעצמו, כך מקום זה שהוא מקבל כחו מן הגיהנם נאמר שיש לו העשן, שהעשן נמשך מן האש, ואינו אש ממש.

148 ברכות פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִשְׁכִּים וְנָפַל פָּסוּק לְתוֹךְ פִּיו — הֲרֵי זֶה נְבוּאָה קְטַנָּה. תָּנוּ רַבָּנַן, שְׁלֹשָׁה מְלָכִים הֵם: הָרוֹאֶה דָּוִד בַּחֲלוֹם — יְצַפֶּה לַחֲסִידוּת. שְׁלֹמֹה — יְצַפֶּה לְחׇכְמָה. אַחְאָב — יִדְאַג מִן הַפּוּרְעָנוּת. שְׁלֹשָׁה נְבִיאִים הֵם: הָרוֹאֶה סֵפֶר מְלָכִים — יְצַפֶּה לִגְדוּלָּה. יְחֶזְקֵאל — יְצַפֶּה לְחׇכְמָה. יְשַׁעְיָה — יְצַפֶּה לְנֶחָמָה. יִרְמְיָה — יִדְאַג מִן הַפּוּרְעָנוּת. שְׁלֹשָׁה כְּתוּבִים גְּדוֹלִים הֵם: הָרוֹאֶה סֵפֶר תְּהִלִּים — יְצַפֶּה לַחֲסִידוּת, מִשְׁלֵי — יְצַפֶּה לְחׇכְמָה, אִיּוֹב — יִדְאַג מִן הַפּוּרְעָנוּת. שְׁלֹשָׁה כְּתוּבִים קְטַנִּים הֵם: הָרוֹאֶה שִׁיר הַשִּׁירִים בַּחֲלוֹם — יְצַפֶּה לַחֲסִידוּת. קֹהֶלֶת — יְצַפֶּה לְחׇכְמָה. קִינוֹת — יִדְאַג מִן הַפּוּרְעָנוּת. הָרוֹאֶה מְגִלַּת אֶסְתֵּר — נֵס נַעֲשָׂה לוֹ. שְׁלֹשָׁה חֲכָמִים הֵם: הָרוֹאֶה רַבִּי בַּחֲלוֹם — יְצַפֶּה לְחׇכְמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה — יְצַפֶּה לַעֲשִׁירוּת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע — יִדְאַג מִן הַפּוּרְעָנוּת. שְׁלֹשָׁה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הֵם: הָרוֹאֶה בֶּן עַזַּאי בַּחֲלוֹם — יְצַפֶּה לַחֲסִידוּת. בֶּן זוֹמָא — יְצַפֶּה לְחׇכְמָה. אַחֵר — יִדְאַג מִן הַפּוּרְעָנוּת. כׇּל מִינֵי חַיּוֹת יָפוֹת לַחֲלוֹם, חוּץ מִן הַפִּיל וְהַקּוֹף וְהַקִּפּוֹד. וְהָאָמַר מָר, הָרוֹאֶה פִּיל בַּחֲלוֹם פֶּלֶא נַעֲשָׂה לוֹ! לָא קַשְׁיָא, הָא דִּמְסָרַג, הָא דְּלָא מְסָרַג. כׇּל מִינֵי מַתֶּכֶת יָפִין לַחֲלוֹם, חוּץ מִמָּר, פְּסָל, וְקַרְדּוֹם. וְהָנֵי מִילֵּי דַּחֲזַנְהוּ בְּקַתַּיְיהוּ. כׇּל מִינֵי פֵּירוֹת יָפִין לַחֲלוֹם, חוּץ מִפַּגֵּי תְמָרָה. כׇּל מִינֵי יְרָקוֹת יָפִין לַחֲלוֹם, חוּץ מֵרָאשֵׁי לְפָתוֹת. וְהָאָמַר רַב: לָא אִיעַתַּרִי עַד דַּחֲזַאי רָאשַׁי לְפָתוֹת! כִּי חֲזָא — בְּכַנַּיְיהוּ חֲזָא. כׇּל מִינֵי צִבְעוֹנִין יָפִין לַחֲלוֹם, חוּץ מִן הַתְּכֵלֶת. כׇּל מִינֵי עוֹפוֹת יָפִין לַחֲלוֹם, חוּץ מִן קַרְיָא וְקִפּוֹפָא וְקוּרְפְּרַאי. הַגּוּף, הַגּוּף, מֵעֵין, מְשִׁיבִין, וּמַרְחִיבִין, סִימָן. שְׁלֹשָׁה נִכְנָסִין לַגּוּף, וְאֵין הַגּוּף נֶהֱנֶה מֵהֶן: גּוּדְגְּדָנִיּוֹת, וְכַפְנִיּוֹת, וּפַגֵּי תְמָרָה. שְׁלֹשָׁה אֵין נִכְנָסִין לַגּוּף, וְהַגּוּף נֶהֱנֶה מֵהֶן, אֵלּוּ הֵן: רְחִיצָה, וְסִיכָה, וְתַשְׁמִישׁ. שְׁלֹשָׁה מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא, אֵלּוּ הֵן: שַׁבָּת, שֶׁמֶשׁ, וְתַשְׁמִישׁ. תַּשְׁמִישׁ דְּמַאי? אִילֵּימָא תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה — הָא מִכְחָשׁ כָּחֵישׁ! אֶלָּא תַּשְׁמִישׁ נְקָבִים. שְׁלֹשָׁה מְשִׁיבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵן: קוֹל, וּמַרְאֶה, וָרֵיחַ. שְׁלֹשָׁה מַרְחִיבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵן: דִּירָה נָאָה, וְאִשָּׁה נָאָה, וְכֵלִים נָאִים. חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה וַעֲשָׂרָה סִימָן: חֲמִשָּׁה אֶחָד מִשִּׁשִּׁים, אֵלּוּ הֵן: אֵשׁ, דְּבַשׁ, וְשַׁבָּת, וְשֵׁינָה, וַחֲלוֹם. אֵשׁ — אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לְגֵיהִנָּם. דְּבַשׁ — אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לַמָּן. שַׁבָּת — אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לָעוֹלָם הַבָּא. שֵׁינָה — אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לַמִּיתָה. חֲלוֹם — אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לַנְּבוּאָה. שִׁשָּׁה דְּבָרִים סִימָן יָפֶה לַחוֹלֶה, אֵלּוּ הֵן: עִטּוּשׁ, זֵיעָה, שִׁלְשׁוּל, קֶרִי, וְשֵׁינָה, וַחֲלוֹם. עִטּוּשׁ — דִּכְתִיב: ״עֲטִישׁוֹתָיו תָּהֵל אוֹר״. זֵיעָה — דִּכְתִיב: ״בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם״. שִׁלְשׁוּל — דִּכְתִיב: ״מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת״. קֶרִי — דִּכְתִיב: ״יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים״. שֵׁינָה — דִּכְתִיב: ״יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי״. חֲלוֹם — דִּכְתִיב: ״וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי״. שִׁשָּׁה דְּבָרִים מְרַפְּאִין אֶת הַחוֹלֶה מֵחׇלְיוֹ וּרְפוּאָתוֹ רְפוּאָה, אֵלּוּ הֵן: כְּרוּב, וּתְרָדִין, וְסִיסִין יְבֵשִׁין, וְקֵיבָה, וְהֶרֶת, וְיוֹתֶרֶת הַכָּבֵד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף דָּגִים קְטַנִּים. וְלָא עוֹד, אֶלָּא שֶׁדָּגִים קְטַנִּים מַפְרִין וּמַבְרִין כׇּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם. עֲשָׂרָה דְּבָרִים מַחֲזִירִין אֶת הַחוֹלֶה לְחׇלְיוֹ, וְחׇלְיוֹ קָשֶׁה, אֵלּוּ הֵן: הָאוֹכֵל בְּשַׂר שׁוֹר, בָּשָׂר שָׁמֵן, בְּשַׂר צָלִי, בְּשַׂר צִפֳּרִים, וּבֵיצָה צְלוּיָה, וְתִגְלַחַת, וְשַׁחֲלַיִם, וְהֶחָלָב, וְהַגְּבִינָה וְהַמֶּרְחָץ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף אֱגוֹזִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף קִשּׁוּאִים. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן קִשּׁוּאִים — מִפְּנֵי שֶׁהֵן קָשִׁין לַגּוּף כַּחֲרָבוֹת. אִינִי, וְהָכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ״: אַל תִּקְרֵי ״גּוֹיִם״ אֶלָּא ״גֵּיִים״, וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֵלּוּ אַנְטוֹנִינוּס וְרַבִּי, שֶׁלֹּא פָּסַק מִשֻּׁלְחָנָם לֹא צְנוֹן וְלֹא חֲזֶרֶת וְלֹא קִשּׁוּאִין, לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּרַבְרְבֵי, הָא בְּזוּטְרֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: מֵת בַּבַּיִת — שָׁלוֹם בַּבַּיִת. אָכַל וְשָׁתָה בַּבַּיִת — סִימָן יָפֶה לַבַּיִת. נָטַל כֵּלִים מִן הַבַּיִת — סִימָן רַע לַבַּיִת. תַּרְגְּמַהּ רַב פָּפָּא בִּמְסָאנָא וְסַנְדָּלָא. כֹּל דְּשָׁקֵיל שָׁכְבָא — מְעַלֵּי, בַּר מִמְּסָאנָא וְסַנְדָּלָא. כׇּל דְּיָהֵיב שָׁכְבָא — מְעַלֵּי, בַּר מֵעַפְרָא וְחַרְדְּלָא. מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדָה זָרָה. תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה מַרְקוּלִיס, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁנָּתַן אֶרֶךְ אַפַּיִם לְעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ״. מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁעָקַר עֲבוֹדָה זָרָה מֵאַרְצֵנוּ. וּכְשֵׁם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמָּקוֹם זֶה כֵּן תֵּעָקֵר מִכׇּל מְקוֹמוֹת יִשְׂרָאֵל, וְהָשֵׁב לֵב עוֹבְדֵיהֶם לְעׇבְדֶךָ״. וּבְחוּץ לָאָרֶץ אֵין צָרִיךְ לוֹמַר ״וְהָשֵׁב לֵב עוֹבְדֵיהֶם לְעׇבְדֶךָ״ מִפְּנֵי שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף בְּחוּץ לָאָרֶץ צָרִיךְ לוֹמַר כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁעֲתִידִים לְהִתְגַּיֵּיר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה״. דָּרַשׁ רַב הַמְנוּנָא: הָרוֹאֶה בָּבֶל הָרְשָׁעָה צָרִיךְ לְבָרֵךְ חָמֵשׁ בְּרָכוֹת. רָאָה בָּבֶל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁהֶחֱרִיב בָּבֶל הָרְשָׁעָה״. רָאָה בֵּיתוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁהֶחֱרִיב בֵּיתוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע״. רָאָה גּוֹב שֶׁל אֲרָיוֹת אוֹ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה״. רָאָה מַרְקוּלִיס, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁנָּתַן אֶרֶךְ אַפַּיִם לְעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ״. רָאָה מָקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין מִמֶּנּוּ עָפָר, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה גּוֹזֵר וּמְקַיֵּים״. רָבָא כִּי הֲוָה חָזֵי חֲמָרֵי דְּשָׁקְלִי עַפְרָא, טָרֵיף לְהוּ יְדָא עַל גַּבַּיְיהוּ, וְאָמַר: רְהוּטוּ צַדִּיקֵי לְמֶעְבַּד רְעוּתָא דְמָרַיְיכוּ. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא כִּי הֲוָה מָטֵי לְבָבֶל הֲוָה שָׁקֵיל עַפְרָא בְּסוּדָרֵיהּ וְשָׁדֵי לְבַרָּא, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד״. אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲנָא, הָא דְּרַב הַמְנוּנָא לָא שְׁמִיעַ לִי, אֶלָּא מִדַּעְתַּאי בָּרֵיכְתִּינְהוּ לְכוּלְּהוּ.

149 גבורות השם פתח ↗

150 גבורות השם פתח ↗

ודע בכל מקום שאמרו 'אש של גיהנם', רצה לומר כי אשר שם מתדבקים הרשעים, יוצא משווי המציאות. ולפיכך שם הוא דין הרשעים, שיצאו מן השווי ומן היושר בעולם הזה, ולכך נדונים בגיהנם, שהוא יוצא מן השווי בחזקו. ולפיכך נקרא 'אש של גיהנם', כי האש הוא כח פועל יוצא מן השווי לגמרי, מתנגד אל האדם. כי האדם יש לו מציאות שוה, לכך מתנגד אליו כח האש, היוצא מן השווי. ולפיכך אמרו 'עולה עשן מביניהם', רצה לומר כי המקום הזה מתיחס אליו העשן, שהוא יציאה מן השווי, רק שאינו בעצמו אש, רצה לומר יציאה מן השווי לגמרי, רק נמשך מן האש, ודבר זה מבואר. ומה שאמר 'שתי תמרות', מפני שבא לומר 'ועולה עשן מביניהם', וזה שייך בשתים דוקא, ולכך נקט 'שתי תמרות יש בגיא בן הנום'. וזו היא פתחה של גיהנם, כי המכחיש בדבר זה, שיאמר שאיך אפשר שיהיה גיהנם לנפש, כמו שהרבה מבני אדם הפילוסופים ימאנו זה, יש לו שם פתחה של גיהנם.

150 מדרש תהילים פתח ↗

אשרי האיש אשר לא הלך. זה שאמר הכתוב משלי יא כז שוחר טוב יבקש רצון. מי הוא זה. זה דוד מלך ישראל שהיה שוחר בטובתן של ישראל להעמיד מהן כ"ד משמרות כהונה ועשרים וארבע משמרות לויה. יבקש רצון שהיה מבקש רחמים שתשרה עליו שכינה כדי לברך את ישראל. והיכן ברכן באשרי האיש. שם ודורש רעה תבואנו. זה דואג ואחיתופל: דבר אחר אשרי האיש. זה שאמר הכתוב שמואל-ב ז יח ויבא המלך דוד וישב לפני ה'. וכן תני רבי חייא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. רבי אמי בשם ריש לקיש אמר אין ישיבה בעזרה אלא מקום מלכי בית דוד בלבד. וכן הוא אומר וישב דוד. ולא כן אמר רב הונא בשם רבי ישמעאל אין ישיבה למעלה שנאמר דניאל ז טז קרבת על חד מן קאמיא. שאין להם קפיצת הרגל. שנאמר יחזקאל א ז ורגליהם רגל ישרה. וכתיב ישעיה ו ב שרפים עומדים ממעל לו. וכתיב זכריה ג ז ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. למעלה אין ישיבה ודוד יושב. אמר רבי אמי אף למלכי בית דוד אין להם ישיבה. ומהו וישב שסמך עצמו. ולמי היתה ישיבה הוי אומר לכהן גדול. שנאמר שמואל-א א ט ועלי הכהן יושב על הכסא. אם כן מהו וישב לפני ה' שישב עצמו בתפלה. תמן תנינן עמוני ומואבי איסורן איסור עולם אבל נקבותיהן מותרות מיד. שמואל-ב ז יח ויאמר מי אנכי וגו' ומי ביתי כי הביאותני עד הלום. מה הוא עד הלום. לא די שבאתי בקהל אלא שעשיתני מלך. ואין הלום אלא מלך שנאמר שמואל-א י כב הבא עוד הלום איש. שמואל-ב ז יט ותקטן עוד זאת בעיניך כאינש דאמר לחבריה זעירא הדא באפך. שם ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק. שהייתי רחוק ונתקרבתי. שם וזאת תורת האדם. זאת שכתבת בתורתך דברים כג ד לא יבא עמוני ומואבי. לא כתבת אלא על האדם אבל נקבותיהן מותרות מיד. וזאת תורת האדם אברהם יצחק ויעקב אין כתיב כאן. אלא תורת האדם. ומי הוא משובח שבנביאים ומשובח שבמלכים. משובח שבנביאים זה משה. משובח שבמלכים זה דוד. את מוצא שכל מה שעשה משה עשה דוד. משה הוציא את ישראל ממצרים. ודוד הוציא את ישראל משעבוד מלכיות. משה עשה מלחמות בסיחון ועוג. ודוד עשה מלחמותיו של הקב"ה שנאמר שמואל-א כה כח כי מלחמות ה' אדוני נלחם. משה מלך על ישראל ויהודה שנאמר דברים לג ה ויהי בישורון מלך. ודוד מלך על ישראל ויהודה. משה קרע להם את הים. ודוד קרע להם את הנהרות שנאמר תהלים ס ב בהצותו את ארם נהרים. משה בנה מזבח. ודוד בנה מזבח. זה הקריב וזה הקריב. משה נתן להם חמשה חומשי תורה. וכנגדם נתן להם דוד ספר תהלים שיש בו חמשה ספרים. אשרי האיש. למנצח משכיל. מזמור לאסף. תפלה למשה. יאמרו גאולי. משה בירך את ישראל באשריך. ודוד בירך באשרי. משלי ח ח בצדק כל אמרי פי אין בהם נפתל ועקש. אין בהם לא קפדנות ולא עקמנות. מצינו שעקם הכתוב שתים ושלש אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר בראשית ז ח מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה. אמר רבי יודן בר' מנשיא אף כשבא לפתוח בסימני טהרה. ויקרא יא ד את הגמל כי לא מפריס פרסה אין כתיב כאן אלא כי מעלה גרה. שם ז ואת החזיר כי לא מעלה גרה אין כתיב כאן אלא כי מפריס פרסה. אמר דוד אף הקב"ה העיד עלי ואמר שמואל-א יג יד בקש ה' לו איש כלבבו. וכינה שמו לבוראו מה בוראו לא מוציא דבר מגונה מפיו אף דוד כן. היה לו לומר ארור האיש אשר הלך בעצת רשעים או אשרי האיש אשר הלך בעצת צדיקים. ולא אמר אלא לא הלך. כיוצא בדבר אתה אומר ירמיה טו א אם יעמוד משה ושמואל. אתה מוצא שכל מה שכתוב בזה כתוב בזה. זה לוי וזה לוי. זה בנה מזבח וזה בנה מזבח. זה הקריב וזה הקריב. זה מלך וזה מלך. וכן הוא אומר דברים יח טו נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים. וכן תמצא בירמיה. מה שכתוב בזה כתוב בזה. כיוצא בדבר דוד ושלמה. מה שכתוב בזה כתוב בזה. רבי יודן אומר המזמור הזה משובח מכל המזמורים: דבר אחר אשרי האיש. זה שאמר הכתוב תהלים פד יב כי שמש ומגן ה' אלקים. חזקיה בר' חייא אמר אשריהם צדיקים הנביאים שהם מדמים הצורה ליוצרה. ואת הנטיעה לנוטעה. כמה דאת אמר כי שמש ומגן ה' אלקים. ואמר יחזקאל מג ב והנה כבוד אלקי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבודו. אלא אין משמיעים לאזן אלא מה שהיא יכולה לשמוע ואין מראין לעין אלא מה שהיא יכולה לראות. דבר אחר כי שמש ומגן ה' אלקים. אי מה השמש הזו קופחת אף הקב"ה כן. תלמוד לומר ומגן. מה המגן הזה מגין את האדם כך הקב"ה מגין על עולמו. ר' חייא בר אבין אמר מאיר כשמש ומסיך כמגן. דבר אחר מגן זה תריס טארג"א פרסאה שהוא מקיף את האדם משלש רוחותיו. ומנין לרבות רוח הרביעי. תלמוד לומר תהלים ה יג ה' כצנה רצון תעטרנו. דבר אחר שמש ומגן מדבר באברהם אבינו. כי שמש זה אברהם שנאמר ישעיה מא ב מי העיר ממזרח. ומגן זה אברהם שנאמר בראשית טו א אנכי מגן לך. אלקים זה אברהם שנאמר שם כג ו נשיא אלקים אתה בתוכנו. חן וכבוד יתן ה' זה אברהם דכתיב שם יג ב ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. לא ימנע טוב להולכים בתמים זה אברהם שנאמר שם יז א התהלך לפני והיה תמים. ואם באברהם הכתוב מדבר היה לו שיאמר לא ימנע טוב להולך בתמים ומהו להולכים בתמים. אלא מה אברהם שהלך לפני הקב"ה בתמימות נעשה לו מגן אף כל מי שמהלך לפניו בתמימות נעשה לו מגן. ואחריו מה כתיב תהלים פד יג אשרי אדם בוטח בך. אברהם אין כתיב כאן אלא אדם. כל אדם. אמר דוד אשרי האיש נתת שלוה לרשעים ואין נאין בשלותן אלא עומדין. ר' יודן פתח ואמר משלי כה ו אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד. ר' יודן גרס לה ממקום שפתח זה סתם זה. וממקום שסתם זה פתח זה. ור' פינחס עבד לה אריכא פתח תהלים קיט ק מזקנים אתבונן. את מוצא בתחלה היה הקב"ה מברך את עולמו שנאמר בראשית א כח ויברך אותם אלקים. כיון שעמד נח ברכו שנאמר שם ט א ויברך אלקים את נח ואת בניו. עמד אברהם וברכו שנאמר שם כד א וה' ברך את אברהם בכל. מהו שם יב ב והיה ברכה. אמר רב נחמן שמסר לו את הברכות ואמר לו עד כאן הייתי זקוק לברך את עולמי מכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך ולמאן דאת יהיב ליה ברכה בריך. כיון שעמד יצחק ברכו. מה כתיב שם כה ה ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. מה נתן לו. ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן אמרי. רבי יהודה אומר זו בכורה. ור' נחמיה אמר זו ברכה. ורבנן אמרי זו קבורה ודיאתיקי שטר ירושה. אמר ר' לוי בשם רבי חמא לא ברכו אלא מתנות נתן לו. ולמה לא ברכו. משל למלך שהיה לו פרדס ומסרו לאריס והיה בו כל מיני אילנות כרוכין זה בזה. אחד של סם חיים ואחד של סם המות. אמר האריס אם אני משקה של סם חיים של סם המות יחיה עמו. ואם אין אני משקהו היאך זה של סם חיים חי. חזר ואמר אותו אריס לשנה זו אני משלים את אריסותי והולך לי ומה דאהנייה למריה דפרדיסא עביד. כך אמר אברהם אני איני מברך את יצחק לפי שעכשיו בני ישמעאל ובני קטורה מתברכים. אמר אנא בשר ודם היום כאן ומחר בקבר ומאי דבעי למיעבד בעולמו יעשה. כיון שמת אברהם נגלה הקב"ה על יצחק וברכו שנאמר שם כה יא ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו. וכן עשה ליעקב שנאמר שם לה ט וירא אלקים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו. ועמד יצחק וברך את יעקב בנתינה שנאמר שם כז כח ויתן לך האלקים מטל השמים. וחתם בקריאה שם כח א ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו. עמד יעקב לברך את השבטים ופתח במה שחתם יצחק. הדא הוא דכתיב שם מט א ויקרא יעקב אל בניו. וחתם בזאת שנאמר שם כח וזאת אשר דבר להם אביהם. עמד משה לברך את ישראל אמר יעקב בכורו של מקום פתח בקריאה וחתם בזאת הריני פותח במה שחתם זקני ופתח דברים לג א בזאת הברכה. וחתם שם כט באשריך. כיון שעמד דוד פתח במה שחתם משה ואמר אף אני אברך את ישראל באשרי: דבר אחר אשרי האיש. רבי נחמיה פתח קהלת ז יט החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים. אלו עשרה בני אדם שנאמר ספר תלים על ידם ואלו הן - אדם ומלכי צדק אברהם משה ודוד ושלמה ואסף ושלשה בני קרח. על אילין לא איתפלגות ועל מה איתפלגות רב ורבי יוחנן אמר לידותון על הדינין שעברו עליו ועל ישראל. ר' הונא בשם ר' אבא אמר אף על פי שנאמר על ידי עשרה זקנים לא נתקן אלא על ידי דוד מלך ישראל. משל לחבורה של זמרין שהיתה מבקשת לומר שבחו של מלך הימנון למלך. אמר להם המלך כולכם זכאין כולכם זמרין כולכם משובחין וראויין לומר הימנון אלא איש פלוני יאמר על ידי כולכם שקולו ערב יותר מן הכל. הדא הוא דכתיב שמואל-ב כג א ונעים זמירות ישראל. של כולם ערבים אבל של דוד בן ישי יותר מן הכל. מנעים זמירותיהן של ישראל גדול בן גדול אביינוס בן אביינוס. מהו אומר בסוף תלים תהלים עב כ כלו תפלות דוד בן ישי. וכשם שנאמר על ידי עשרה בני אדם כך נאמר בעשרה מיני זמר - בניצוח בניגון במזמור בשיר בתפלה בהלל בברכה בהודיה באשרי בהללויה. וגדול מכולם הללויה שכולל שם ושבח בבת אחת. רב קרא כל ספרא הללו יה: אשר לא הלך בעצת רשעים. א"ר שמעון בן פזי וכי מאחר שלא הלך היכן עמד ומאחר שלא עמד היכן ישב ומאחר שלא ישב היכן לץ. אלא לומר לך שאם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו ללוץ ואם לץ עליו הכתוב אומר משלי ט יב ולצת לבדך תשא. ללמדך שמצוה גוררת מצוה ועבירה וכו'. וכי מאחר שלא הלך ולא עמד ולא ישב יכול לא יעשה לא טובה ולא רעה אלא ישים יד לפה תלמוד לומר כי אם בתורת ה' חפצו. א"ר ברכיה מה בא הכתוב לומר קהלת ז יז אל תרשע הרבה. הא ציבחר פי' מעט לירשע אלא אם הרשעת אל תוסף. רבי שמעון בן יוחאי אומר ישב אדם ולא עשה עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה. רבי זעירא אמר והוא שבאת לידו וניצל ממנה. שנאמר תהלים לד טו לז כז סור מרע ועשה טוב. סור מרע על מנת לעשות טוב. וכן הוא אומר תהלים קיט ג אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו. תני דבי רבי יהושע בן קרחא עשרים אשרי כתיב בספר תלים כנגד עשרים הוי שבספר ישעיה. אמר רבי תמה אני האיך למדנו ר' יהושע עשרים אשרי כתיב. ואני אומר עשרים ושתים. ולמה כנגד עשרים ושתים אותיות. ועליהם הוא אומר תהלים יט טו יהיו לרצון אמרי פי. יעשו לדורות ויכתבו לדורות אמרי פי ויחוקקו לדורות. ולא יהיו קורין בהם כקורין בספרים אלא יהיו קורין בהן ונוטלין שכר עליהם כנגעים ואהלות. שם יהיו לרצון אמרי פי. אמר ר' ירמיה בר שלום בשם ר' יוחנן מאי דכתיב שם סא ה אגורה באהלך עולמים. וכי תעלה על דעתך שהיה מבקש דוד דירת שני עולמים. אלא כך אמר דוד יהו מזכירים אותי בבתי כנסיות ובתי מדרשות וכאלו חי וקיים אני בשני עולמים: דבר אחר אשרי האיש. מדבר באדם הראשון. אמר אדם הראשון אשרני אם לא עמדתי בדרכיו של נחש ואשרי אם לא ישבתי במושבו של ליצנות. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר אמר הנחש לשון הרע על בוראו. אמר לחוה מפני מה אין אתם אוכלין מן העץ הזה אמרה לו כן צוה לנו הקב"ה שלא לאכול ממנו ושלא ליגע בו ושלא ליקרב אצלו. מה עשה הנחש נטל את חוה דחפה עליו ולא מתה והקב"ה לא צוה אלא שלא לאכול והוסיפה על הדבור אמר לה הנחש מן העץ הזה אכל המקום וברא את העולם ואם אתם אוכלין ממנו אתם יכולים לבראות עולם כמותו שנאמר בראשית ג ה והייתם כאלקים. אלא כל אומן שונא בר אומנותיה. מכאן שהיה לייצן: כי אם בתורת ה'. אמר ר' לוי שש מצוות שנתן הקב"ה לאדם הראשון שנאמר שם ב טז ויצו ה' אלקים על האדם. ובתורתו יהגה אלו שש מצוות שנתן לו. והיה כעץ שתול שנטלו הקב"ה ושתלו בגן עדן. אשר פריו יתן בעתו זה קין. ועלהו לא יבול זה הבל. וכל אשר יעשה יצליח זה שת. לא כן הרשעים זה נחש. על כן לא יקומו רשעים במשפט הכל מתרפאין לעתיד לבוא חוץ מן הנחש וגבעוני. שנאמר ישעיה סה כה זאב וטלה ירעו כאחד. גבעוני שנאמר יחזקאל מח יט והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל יאבדוהו. שלש מדות טובות נתן הקב"ה לישראל רחמנים ביישנים וגומלי חסדים. שנאמר דברים יג יח ונתן לך רחמים. וכתיב שמות כ יז ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. מכאן אמרו כל מי שאין לו בשת פנים ברי לנו שלא עמדו אבותיו על הר סיני. וכתיב דברים ז יב ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד וגו'. ראה דוד בגבעונים שאין בהן אחד מכל אלה עמד ורחקם. שנאמר שמואל-ב כא ב והגבעונים לא מבני ישראל המה. ואף עזרא רחקם שנאמר נחמיה יא כא והנתינים יושבים בעופל. ואף הקב"ה מרחקן לעתיד לבוא שנאמר יחזקאל מח יט והעובד העיר יעבדוהו יאבדוהו כתיב. שהעובדים הם הגבעונים יעבדוהו לעתיד לבוא. שנאמר יהושע ט כז ויתנם יהושע חוטבי עצים וגו'. כי יודע ה' דרך צדיקים זו אדם וחוה. ודרך רשעים תאבד זה נחש שאין לו רפואה לעתיד לבא: דבר אחר כעץ שתול. נטוע אינו אומר אלא שתול. ללמדך שאפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו. יהושע א ח לא ימוש ספר התורה הזה מפיך אם עשית כן שם אז תצליח את דרכך בעולם הזה. ואז תשכיל לעולם הבא. אמר שלמה משלי ו כב בהתהלכך תנחה אותך. בעולם הזה. שם בשכבך תשמור עליך בקבר מן הרמה. שם והקיצות היא תשיחך לעולם הבא: דבר אחר אשרי האיש. מדבר בנח איש צדיק שלא הלך בעצת שלשה דורות דור אנוש ודור המבול ודור הפלגה. על דעתיה דר' יהודה דאמר בעצת רשעים זה דור אנוש. ובדרך חטאים דור המבול. ובמושב לצים זה דור הפלגה שהיו כולם ליצנים. כי אם בתורת ה' חפצו אלו שבע מצוות שנצטוו בני נח. ובתורתו יהגה יומם שהגה דבר מתוך דבר ואמר מה טעם ריבה המקום בטהורין יותר מן הטמאין אלא שהיה רוצה להקריב לו מהן. מיד בראשית ח כ ויקח מכל הבהמה הטהורה. והיה כעץ שתול ששתלו בתיבה. דאמר ר' יהושע בן לוי ארבעה חדשים היתה התיבה עומדת במים כספינה הצפה על פני המים. אשר פריו יתן בעתו. אמר ר' יודן כל בני גילו היו מולידין בני חמשים שנה בני שבעים ושמונים והוא בן חמש מאות שנה. שנאמר שם ה לב ויהי נח בן חמש מאות שנה. רבי חייא בשם ר' אבא אמר כבש המקום מעיינו שלא יוליד בן שהוא בן ק' בדור המבול ויאבד עמהן לפי שאין בית דין של מעלה עונשין אלא לבן ק' שנה ואם היה לו באותו זמן בן של ק' שנה היה מת עמהן. א"ר שמעון בן לקיש עתידה לחזור לעיקרה לימות המשיח. שנאמר ישעיה סה כ כי הנער בן מאה שנה ימות. אם תאמר שהיו בדור המבול פחות ממאה שנה ואבדו. אני אומר בעוון אבותם נענשו שנאמר בראשית ו יב כי השחית כל בשר. דבר אחר למה כבש מעיינו שלא יוליד וירבה זרעו ויאבדו בדור המבול ומתעצב בהן. ואם תאמר צדיקים יהיו היה צריך לעשות תיבות הרבה. לכך כבש הקב"ה מעיינו עד חמש מאות שנה הוי אומר אשר פריו יתן בעתו זה שם. ועלהו לא יבול זה חם. וכל אשר יעשה יצליח זה יפת. לא כן הרשעים זה דור המבול. כההיא דתנינן דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין. כי יודע ה' דרך צדיקים זה נח ובניו. ודרך רשעים תאבד זה דור המבול: דבר אחר אשרי האיש. זה אברהם שנאמר שם כ ז ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא. אשר לא הלך בעצת רשעים זה דור הפלגה. שנאמר שם יא ד הבה נבנה לנו עיר. ואין הבה אלא עצה שנאמר שופטים כ ז הבו לכם דבר ועצה הלום. ואין עיר אלא אלוה דכתיב דניאל ד י-כ עיר וקדיש. נחלקו לג' כתות אחת אומרת נעלה ונשב שם ואחת אומרת נעשה עמו מלחמה ואחת אומרת נעלה ונעבוד שם עבודה זרה. ושלשתן לקו אחת נעשו קופין רוחין ושדין ואחת בלע ה' פלג לשונם ואחת נפץ ה' אותם הדא הוא דכתיב משלי י כד מגורת רשע היא תבואנו. ובדרך חטאים לא עמד אלו סדומיים. שנאמר בראשית יג יג ואנשי סדום רעים וחטאים. ובמושב לצים זה אבימלך. שנאמר שם כ טו הנה ארצי לפניך ולא קבל. כי אם בתורת ה' חפצו זה אברהם. שנאמר שם יח יט כי ידעתיו למען אשר יצוה. ובתורתו יהגה. א"ר שמואל בר נחמני אברהם לא היה לו אב שילמדו תורה מאין למד. תני רבי שמעון בן יוחאי מלמד שזימן לו הקב"ה שתי כליותיו כשני רבנן והיו נובעות ומלמדות אותו חכמה כל הלילה. הדא הוא דכתיב תהלים טז ז אברך את ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי. ור' שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן אמר קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין ועירובי חצירות. שנאמר בראשית כו ה עקב אשר שמע אברהם בקולי. והיה כעץ שתול על פלגי מים שנטלו הקב"ה ושתלו בארץ ישראל. דבר אחר שנטלו הקב"ה ושתלו בגן עדן. אשר פריו יתן בעתו זה יצחק. ועלהו לא יבול זה ישמעאל. וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה. על כן לא יקומו רשעים במשפט זה נמרוד וחבריו: דבר אחר אשרי האיש. זה שבטו של לוי שלא הלך בעצת מעשה העגל שנאמר דברים לג ח תומיך ואוריך לאיש חסידך. ובדרך חטאים לא עמד שכן כתיב שמות לב לא אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. ובמושב לצים שנאמר שם ו וישב העם לאכל ושתו ויקומו לצחק. ובני לוי כתיב בהן שם כו ויאספו אליו כל בני לוי. ר' ברכיה בשם ר' שמואל בר נחמני אמר מאן לא בעי למיהוי בר ביתא דמלכא. אלא משה אמר מי שלא נתן נזם לעגל יבוא אצלי. מיד ויאספו אליו כל בני לוי. כי אם בתורת ה' חפצו זה שבטו של לוי. שנאמר מלאכי ב ו תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו. והיה כעץ שתול ששתלו הקב"ה בארץ ישראל. שכולם נכנסו לארץ. ר' זעירא אמר בשם ר' יהושע מכל שבטו של לוי לא מתו אלא אהרן ומרים: דבר אחר אשרי האיש. אלו בניו של קרח שלא הלכו בעצת אביהם שנאמר במדבר טז כו סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה. ובדרך חטאים שם יז ג את מחתות החטאים. ובמושב לצים זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרן. מה עשה כינס כל הקהל שנאמר שם טז יט ויקהל עליהם קרח את כל העדה. התחיל לומר ליצנות ואומר להן אלמנה אחת היתה בשכונתי ועמה שתי נערות יתומות והיתה לה שדה אחת. באתה לחרוש אמר לה משה דברים כב י לא תחרוש בשור וחמור יחדו. באתה לזרוע אמר לה משה ויקרא יט יט שדך לא תזרע כלאים. באתה לקצור ולעשות ערימה אמר לה הניחי לקט שכחה ופאה. באתה לעשות גורן אמר לה תני תרומה ותרומת מעשר ומעשר ראשון ומעשר שני. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה מכרה את השדה ולקחה שני כבשות ללבוש מגזותיהן וליהנות מפירותיהן. כיון שילדו בא אהרן ואמר לה תני לי את הבכורות שכך אמר לי הקב"ה דברים טו יט כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. הגיע זמן גיזה וגזזה אותן אמר לה תני לי ראשית הגז שכן אמר לי הקב"ה שם יח ד וראשית גז צאנך תתן לו. אמרה אין לי כח לעמוד באיש הזה הרי אני שוחט אותן ואוכלתן. כיון ששחטן אמר לה תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה לו אפילו ששחטתי אותן לא נצלתי מידו. הן עלי חרם. אמר לה תנה לי שכך אמר הכתוב במדבר יח יד כל חרם בישראל לך יהיה. נטלה והלך לו. הניחה בוכה היא ושתי בנותיה. אריך כדין הא ביזתא עלובתא. כ"כ הם עושים ותולין בהקב"ה. מכאן שהיה ליצן. כי אם בתורת ה' חפצו אלו בניו שאמרו שירה ואמרו חייבין אנו בכבוד אבינו נחלוק כבוד למשה רבינו עמדו והכריעו עצמן בשביל כבודו של משה. ובתורתו יהגה אלו בניו של קרח. כיון שנבלעו עדת של קרח נמצאו בניו כתורן של ספינה שנאמר שם כו י ויהיו לנס. רבי אומר נקרעו כל סביבותיהן ואותו מקום שהיה תחתיהן לא נקרע. רבי שמואל בר נחמני אמר לא היו שלשתן עומדין על מקום אחד אלא כל אחד ואחד היה עומד בפני עצמו ודומין כג' עמודים. והיינו דאמרי ברייתא על מאן קאים עלמא על תלתא עמודי. איכא דאמרי שלשה אבות ואית דאמרי חנניה מישאל ועזריה ואית דאמרי תלתא בני קרח. לא כן הרשעים זה קרח ועדתו. כי יודע ה' דרך צדיקים אלו בניו של קרח. ודרך רשעים תאבד זה קרח ועדתו: כי אם בתורת ה' חפצו. זה שאמר הכתוב תהלים מה ה והדרך צלח רכב. הדור הוא המלמד בשעה שמקבץ את החכמים ולא להחניפם אלא על דבר אמת. הדורות הן ומשובחות שמועתן של רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש שהן יושבין ומפלפלין בהן. שם ותורך נוראות ימינך. רבי חייא אמר אם חפצת בתורה שנכתבה בנוראות ושנתנה בימין שנאמר דברים לג ב מימינו אש דת למו. את עתיד שתהא יושב ודורש ומורה הוראות. ר' אבא אמר אם חפצת בתורה סופה נקראת על שמך כגון משנתו של רבי הושעיא ובר קפרא וכיוצא בהן. ולמה נקראת על שניהם לפי שיגעו בה. תדע לך שכן התורה של הקב"ה היא שנאמר תהלים יט ח תורת ה' תמימה. ומשה עלה למרום ועשה שם מ' יום ונתן נפשו עליה לפיכך נקראת על שמו. שנאמר מלאכי ג כב זכרו תורת משה עבדי: דבר אחר כי אם בתורת ה' חפצו. שכל מי שעוסק בתורה הקב"ה עושה לו חפציו. ר' אליעזר אומר אמרו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם רוצין אנו ליגע בתורה יום ולילה אבל אין לנו פנאי. אמר להם הקב"ה קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה. ר' יוחנן אמר מהדא מלה שמות יג ט והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. ר' יהושע אמר מה שאומר ר' אליעזר אינו אלא פרט ללילות שאין מצות תפילין מתקיימת אלא ביום שנאמר שם י ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה. אמר לו ר' אליעזר ומה את מקיימת ובתורתו יהגה יומם ולילה. אמר לו רבי יהושע זו קרית שמע. שאם אדם קורא אותה שחרית וערבית מעלה עליו הקב"ה כאלו יגע בתורה יומם ולילה. בר קפרא אמר כל מי שהוא קורא שני פרקים שחרית וערבית קיים ובתורתו יהגה יומם ולילה. אמר רבי ברכיה אף אבות הראשונים קבעו את המשנה שהיו יושבים ביום שהוא נוטל מן הלילה ובלילה שהוא נוטל מן היום. שאלו את ר' יהושע מהו שילמוד אדם חכמה יונית. אמר להן צאו וראו שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ומותרין אתם. משום שנאמר יהושע א ח והגית בו יומם ולילה. חזר ואמר להם לא ילמד אדם את בנו חכמה יונית ואפילו אומנות שלא יבטל מדברי תורה אפילו שעה אחת שנאמר דברים ל יט ובחרת בחיים. תנן בשחר מברך ב' לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך ב' לפניה וב' לאחריה. שתהא הגיית יומם ולילה שוין על שם יהושע א ח והגית בו יומם ולילה. רבי יוסי אומר על שם תהלים קיט קסד שבע ביום הללתיך. ר' יוסי בר אבין בשם רבי יהושע אמר כל המקיים שבע ביום הללתיך כאילו קיים והגית בו יומם ולילה: דבר אחר כי אם בתורת ה' חפצו. זה שאמר הכתוב ישעיה נה א הוי כל צמא לכו למים. מה המים מן השמים שנאמר ירמיה י יג לקול תתו המון מים בשמים. כך דברי תורה נתנו מן השמים שנאמר שמות כ יט אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. מה המים חנם לעולם כך דברי תורה חנם לעולם. שנאמר ישעיה נה א לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב. מה המים יורדין בעולם בקולות וברקים שנאמר תהלים כט ג קול ה' על המים. כך דברי תורה שמות יט טז ויהי וגו' בהיות הבקר ויהי קולות וברקים. מה המים חיים לעולם כך דברי תורה חיים לעולם. שנאמר משלי ד כב כי חיים הם למוצאיהם. וכתיב דברים לב מז לא דבר רק הוא מכם. מה המים יורדין טיפין טיפין ונעשו נחלים כך דברי תורה אדם לומד הלכה אחת היום והלכה אחת למחר עד שנעשה כמעין נובע. א"ר אוניא מה המים עשויין לגנות ופרדסים יכול אף דברי תורה כן תלמוד לומר הושע יד י כי ישרים דרכי ה'. א"ר מה המים מכסין ערותו של ים כך דברי תורה מכסין ערותן של ישראל. שנאמר משלי י יב ועל כל פשעים תכסה אהבה. מה המים אין הגדול מתבייש לומר לקטן השקני מים כך דברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן למדני פרק אחד או הלכה אחת. מה המים אם אדם צמא להם אין אדם מתעצל לשתותן כך דברי תורה אין התלמיד מתעצל לילך אצל הרב ללמוד הימנו. מעשה היה בר' יוסי שהלך אצל רבו ללמוד וכו'. הדא הוא דכתיב דברים לג ד מורשה קהלת יעקב. לכל מי שמתקהל ביעקב. ואפילו הגרים שעוסקים בתורה שקולים ככהן גדול שנאמר ויקרא יח ה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. כהנים לוים ישראלים לא נאמר אלא האדם. חזי מה כתיב ביתרו דברי הימים-א ב נה ומשפחות סופרים יושבי יעבץ וגו'. ושמעיה ואבטליון מבני בניו של סיסרא היו ולמדו תורה ברבים כאנשי כנסת הגדולה. לכך כתיב דברים ה יט את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם: והיה כעץ שתול. זה שאמר הכתוב משלי ג יח עץ חיים היא למחזיקים בה. א"ר יצחק בר' חייא למה נקרא תורה עץ חיים. שחביבה על כל החיים. א"ר יודן למה נמשלה בעץ החיים. מה עץ החיים פרוש לכל באי עולם בגן עולם בג"ע כך התורה פרושה לכל החיים ומביאתן לחיי העולם הבא. תנא עץ חיים מהלך חמש מאות שנה וכל מימי בראשית מתפלגין תחתיו. ר' שמואל בר רב יצחק היה שותל עצמו מחבורה לחבורה כדי לקיים תהלים קיט צט מכל מלמדי השכלתי. מהו על פלגי מים כמו טבריה וחברותיה ציפורי וחברותיה. אשר פריו יתן בעתו אלו תלמידיו של אדם שיגעין בתורה ועושין את היום עתים עת לתורה עת למקרא עת למשנה עת לתלמוד. ועלהו לא יבול שהכל צריכין לשיחתו ולתלמודו. וכל אשר יעשה יצליח שהכל צריכים לעצתו. כגון ר' אלעזר בן ערך שהיה יועץ עצות ומתקיימות ומצליחות. אמרו לו נביא אתה. אמר להן לא נביא אנכי ולא בן נביא אלא כך אני מקובל מרבותי כל עצה שהיא לשם שמים סופה להתקיים. א"ר מנשיא מקרא מלא הוא שנאמר משלי יט כא ועצת ה' היא תקום. עצה שיש בה דבר ה' היא תקום: לא כן הרשעים. זה שאמר הכתוב שיר השירים ב א אני חבצלת השרון. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה חביבה אני שחבבת אותי מכל האומות. חבצלת שעשיתי לך צל על ידי בצלאל. השרון שאמרתי לפניו שירה על ידי משה. דבר אחר השרון חביבה אני שהייתי חבויה בצלן של מצרים ולשעה קלה כנסני הקב"ה לרעמסס והרטבתי במעשים טובים כשושנה ואמרתי לפניו שירה. שנאמר ישעיה ל כט השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. א"ר יוחנן בשם ר' שמעון בן יהוצדק פסוק הזה בא ללמד על פרעה ועל סנחריב. דבר אחר אני חבצלת השרון אני הוא וחביבה אני שהייתי חבויה בסיני שכפה עלי ההר כגיגית. שנאמר שמות יט יז ויתיצבו בתחתית ההר. ובשעה קלה הרטבתי במעשים טובים כשושנה ואמרתי שם כד ז כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. דבר אחר אני חבצלת השרון חביבה אני שהייתי חבויה בצלה של מלכיות וכשיגאל אותי הקב"ה אני מרטבת במעשים טובים ואומרת לפניו שירה. שנאמר תהלים צח א שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה. א"ר ברכיה אמרו דור המדבר אני הוא וחביב אני שכל הטובות שבעולם חבויין בי. הדא הוא דכתיב ישעיה מא יט אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן. וכשיבקש הקב"ה ממני אני מחזיר לו את פקדונו ואני מרטיב כשושנה ואומרת לפניו שירה. שנאמר שם לה א ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן. ורבנן אמרי ארץ אומרת חביבה אני שכל מתי עולם חבויין בי וכשיבקש הקב"ה אני מחזיר לו פקדונו ומרטבת כשושנה ואומרת לפניו שירה. שנאמר שם כד טז מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק. רבי יודן ור' אלעזר אמר משל את הצדיקים במשובח שבמינין ובמשובח שבאותו המין. משובח שבמינין שושנה ובמשובח שבאותו המין שושנת העמקים. ולא כשושנת הר שהיא נוחה לכמוש אלא כשושנת העמקים שמרטבת והולכת. ומשל את הרשעים במגונה שבמינין ובמגונה שבאותו המין. וזהו המוץ. שנאמר תהלים לה ה יהיו כמוץ לפני רוח. ואומר לא כן הרשעים כי אם כמוץ. ואם תאמר כמוץ שבבקעה שיש בו לחלוחית לא אלא כמוץ הרים לפני רוח. א"ר אבא בר כהנא אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה אני שושנת העמקים הנתונה בעמקי הצרות וכשידלני המקום ממעמקי הצרות אני מרטבת במעשים טובים כשושנה ואומרת לפניו שירה. שנאמר שם מ ד ויתן בפי שיר חדש. אתיא דרבנן כהדא דר' אלעזר המודעי לעתיד לבוא באין אומות העכו"ם לקטרג את ישראל לפני הקב"ה ואומרים לפניו רבונו של עולם אלו שופכי דמים ואלו שופכי דמים אלו עובדים עבודה זרה ואלו עובדים עבודה זרה אלו מגלים עריות ואלו מגלים עריות מפני מה הללו יורדין לגיהנם והללו יורדין לגן עדן. אומר להן אם כן תרד כל אומה ואומה ואלקיה עמה שנאמר מיכה ד ה כי כל העמים ילכו איש בשם אלקיו. רבי ראובן בשם ר' חנינא אמר אלמלא מקרא כתוב אי איפשר לאומרו שנאמר ישעיה סו סז כי באש ה' נשפט. שופט אין כתיב כאן אלא נשפט. והוא שדוד אמר תהלים כג ד גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע. שבטך אלו הייסורין שנאמר שם פט לג ופקדתי בשבט פשעם. ומשענתך זו התורה שנאמר במדבר כא יח במחוקק במשענותם. המה ינחמוני. יכול בלא ייסורין תלמוד לומר אך. יכול בעולם הזה תלמוד לומר תהלים כג ו אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי. ולמה ושבתי בבית ה'. אבא תנחומא אמר למה הצדיקים דומין בעולם הזה לטבלא המוקבעת באבנים טובות ומרגליות ונקובות ידים בתוכה נוטלה ונשפך כל מה שבתוכה ונראה שבח הטבלא. כך הרשעים נבלעים מן העולם כחציר שנאמר ישעיה מ ח יבש חציר נבל ציץ. וצדיקים נראין לעולם שנאמר שם ודבר אלקינו יקום לעולם. אלו הצדיקים שקיימו דבר אלקינו: על כן לא יקומו רשעים במשפט. זה שאמר הכתוב משלי טו ז שפתי חכמים יזרו דעת. אלו ישראל שעשו זר לארון שנאמר שמות כה יא ועשית עליו זר זהב. ולב כסילים לא כן אלו אומות עכו"ם שנעשו זרים למקום. דבר אחר שפתי חכמים יזרו דעת. אלו ישראל שממליכין למקום תמיד בכל יום ומיחדים שמו ערב ובקר. ולב כסילים לא כן אלו המינין שאומרים טומטום הוא העולם. דבר אחר ולב כסילים לא כן. ר' יודן ור' פנחס אמרי אמר הקב"ה לרשעים אני בראתי את העולם שנאמר בראשית א ז ויהי כן. ואתם אומרים לא כן. חייכם על כן לא יקומו רשעים במשפט. והא טב להון אם אינם עומדין ונותנין דין אלא כאיניש דאמר קם פלניא בדינא ולא הוה ליה הקמת רגל. רבי אבא בר כהנא אמר רשעים שנים וחטאים שנים. אלו ארבע מלכיות שאין להם הקמת רגל ליום הדין. ר' שמואל בר נחמני אמר פורעניות אחת מכלה אותן ואית לה הדין קרייא. על כן לא יקומו רשעים במשפט. במשפטים אין כתיב אלא במשפט. הדא הוא דכתיב ירמיה י ח ובאחת יבערו ויכסלו. תהלים לד כב תמותת רשע רעה. משלי כד טז כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה אחת ולא בשתים: כי יודע ה' דרך צדיקים. זה שאמר הכתוב משלי טו ג בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים. מנין בראשית כט לא וירא ה' כי שנואה לאה. ודרך רשעים תאבד. אמר רבי אליקים איבד הקב"ה דרכן של רשעים מפני הצדיקים שלא יטעו בה. אמר ר' אלעזר אף בתחלה אבד מן הרשעים וכיון שהטריחו בה נתנה להם שנאמר משלי ג לד אם ללצים הוא יליץ. תדע לך שכן הוא צא ולמד מבלעם הרשע בשעה ששלח לו בלק לקלל את ישראל מה הוא אומר לו במדבר כב יח אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב. ישן ונראה לו בחלום הקב"ה שנאמר שם ט ויבא אלקים אל בלעם. אמר לו אל תלך עמהם. מיד אמר בלעם בשביל שאני צדיק אינו מבקש להטריחני. אמר לו ואקלל אותו מכאן. אמר לו לא תאור את העם. אמר לו תאמר שאברכם. אמר לו אינן צריכין לברכתך כי ברוך הוא. אמר ר' תנחומא אומרין לזיבורא לא מדובשך ולא מעוקצך. אמר רבי ברכיה כשרצה הקב"ה וברוך שמו לבראת האדם ראה צדיקים ורשעים עומדין ממנו. אמר אם אני בורא אותו הרי הרשעים עומדין ממנו ואם איני בורא אותו היך צדיקים עומדים. מה עשה הקב"ה פילג דרכן של רשעים מנגד פניו ושיתף מדת רחמים ובראו. הדא הוא דכתיב כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים וגו'. איבדה ממנו. דבר אחר ודרך רשעים תאבד. את מוצא איבד לנמרוד מפני אברהם ואבימלך מפני יצחק עשו מפני יעקב. הוי אומר כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך וגו'. דבר אחר ודרך רשעים תאבד. שכן הוא אומר ישעיה סו יד ונודעה יד ה' את עבדיו. אימתי שם וזעם את אויביו. אמר רבי יוחנן עמד הקב"ה לישב בדין עם הצדיקים והרשעים והוא דן את הצדיקים ומזכן לגן עדן ודן את הרשעים ומחייבן לגיהנם הרשעים אומרים לא דן אותנו כראוי למי שביקש זכה ולמי שביקש חייב והקב"ה אומר אני לא בקשתי לפרסם אתכם. מה עושה הקב"ה קורא לאגלין שבהם והם יורדין לגיהנם. אמר ר' פנחס כל מי שהוא מוחלט בעבירות אינו יכול לחזור בו ואין לו מחילה עולמית. אומר הקב"ה לרשעים אתם הציתם אש של גיהנם משלי כו כא פחם לגחלים ועצים לאש ואני נוקם מכם דיני דינין. רבי הונא בשם רבי שמעון בן לקיש אמר ישעיה סו כד ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות. שפשעו לא נאמר אלא הפושעים שעדיין הולכין ופושעין:

151 גבורות השם פתח ↗

151 בבא בתרא פתח ↗

מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא. ״עוֹד זֶה מְדַבֵּר – וְזֶה בָּא, וַיֹּאמַר: אֵשׁ אֱלֹהִים וְגוֹ׳. עוֹד זֶה מְדַבֵּר – וְזֶה בָּא, וַיֹּאמַר: כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים, וַיִּפְשְׁטוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם וְגוֹ׳. עוֹד זֶה מְדַבֵּר – וְזֶה בָּא, וַיֹּאמַר: בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר, וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר, וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וְגוֹ׳. וַיָּקׇם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ וַיָּגׇז אֶת רֹאשׁוֹ וְגוֹ׳, וַיֹּאמֶר: עָרוֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי, וְעָרוֹם אָשׁוּב שָׁמָּה; ה׳ נָתַן וַה׳ לָקָח, יְהִי שֵׁם ה׳ מְבוֹרָךְ. בְּכׇל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים. וַיְהִי הַיּוֹם, וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב וְגוֹ׳. וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל הַשָּׂטָן: אֵי מִזֶּה תָּבֹא? וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה׳, וַיֹּאמַר: מִשֻּׁט בָּאָרֶץ וְגוֹ׳״ – אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שַׁטְתִּי בְּכׇל הָעוֹלָם, וְלֹא מָצָאתִי כְּעַבְדְּךָ אַבְרָהָם – שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ: ״קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ, כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה״, וּבְשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ לִקְבּוֹר שָׂרָה, לֹא מָצָא מָקוֹם לְקוֹבְרָהּ – וְלֹא הִרְהֵר אַחַר מִדּוֹתֶיךָ. ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל הַשָּׂטָן: הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב, כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ וְגוֹ׳, וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ, וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם״ – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ – כְּאָדָם שֶׁמְּסִיתִין אוֹתוֹ וְנִיסָת. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: יוֹרֵד וּמַתְעֶה, וְעוֹלֶה וּמַרְגִּיז, נוֹטֵל רְשׁוּת, וְנוֹטֵל נְשָׁמָה. ״וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה׳ וַיֹּאמַר: עוֹר בְּעַד עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ. אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ, אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ. וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל הַשָּׂטָן: הִנּוֹ בְיָדֶךָ, אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר. וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי ה׳, וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: קָשֶׁה צַעֲרוֹ שֶׁל שָׂטָן, יוֹתֵר מִשֶּׁל אִיּוֹב – מָשָׁל לְעֶבֶד שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ: שְׁבוֹר חָבִית, וּשְׁמוֹר אֶת יֵינָהּ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הוּא שָׂטָן, הוּא יֵצֶר הָרָע, הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת. הוּא שָׂטָן – דִּכְתִיב: ״וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי ה׳״. הוּא יֵצֶר הָרָע – כְּתִיב הָתָם: ״רַק רַע כׇּל הַיּוֹם״, וּכְתִיב הָכָא: ״רַק אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר״ ״רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ״. הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת – דִּכְתִיב: ״רַק אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר״ – אַלְמָא בְּדִידֵיהּ קָיְימָא. אָמַר רַבִּי לֵוִי: שָׂטָן וּפְנִינָה לְשֵׁם שָׁמַיִם נִתְכַּוְּונוּ. שָׂטָן – כֵּיוָן דְּחַזְיֵא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּנָטְיָה דַּעְתֵּיהּ בָּתַר אִיּוֹב, אָמַר: חַס וְשָׁלוֹם מִינְּשֵׁי לֵיהּ לְרַחְמָנוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם. פְּנִינָה – דִּכְתִיב: ״וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס, בַּעֲבוּר הַרְּעִימָהּ״. דַּרְשַׁהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב בְּפַפּוֹנְיָא. אֲתָא שָׂטָן, נַשְּׁקֵיהּ לְכַרְעֵיהּ. ״בְּכׇל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו״. אָמַר רָבָא: בִּשְׂפָתָיו לֹא חָטָא, בְּלִבּוֹ חָטָא. מַאי קָאָמַר? ״אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע, פְּנֵי שֹׁפְטֶיהָ יְכַסֶּה, אִם לֹא אֵיפוֹ מִי הוּא״ – אָמַר רָבָא: בִּקֵּשׁ אִיּוֹב לַהֲפוֹךְ קְעָרָה עַל פִּיהָ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לֹא דִּבֵּר אִיּוֹב אֶלָּא כְּנֶגֶד הַשָּׂטָן. כְּתַנָּאֵי: ״אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע״ – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בִּקֵּשׁ אִיּוֹב לַהֲפוֹךְ קְעָרָה עַל פִּיהָ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא דִּבֵּר אִיּוֹב אֶלָּא כְּלַפֵּי שָׂטָן. ״עַל דַּעְתְּךָ כִּי לֹא אֶרְשָׁע וְאֵין מִיָּדְךָ מַצִּיל״ – אָמַר רָבָא: בִּקֵּשׁ אִיּוֹב לִפְטוֹר אֶת כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ מִן הַדִּין. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּרָאתָ שׁוֹר – פַּרְסוֹתָיו סְדוּקוֹת, בָּרָאתָ חֲמוֹר – פַּרְסוֹתָיו קְלוּטוֹת; בָּרָאתָ גַּן עֵדֶן, בָּרָאתָ גֵּיהִנָּם; בָּרָאתָ צַדִּיקִים, בָּרָאתָ רְשָׁעִים. מִי מְעַכֵּב עַל יָדְךָ? וּמַאי אַהְדַּרוּ לֵיהּ חַבְרֵיהּ דְּאִיּוֹב – ״אַף אַתָּה תָּפֵר יִרְאָה, וְתִגְרַע שִׂיחָה לִפְנֵי אֵל״; בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵצֶר הָרָע – בָּרָא לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין. דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״בִּרְכַּת אֹבֵד עָלַי תָּבֹא, וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן״? ״בִּרְכַּת אֹבֵד עָלַי תָּבֹא״ – מְלַמֵּד שֶׁהָיָה גּוֹזֵל שָׂדֶה מִיְּתוֹמִים, וּמַשְׁבִּיחָהּ וּמַחְזִירָהּ לָהֶן״. ״וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן״ – דְּכׇל הֵיכָא דַּהֲוָה אִיכָּא אַלְמָנָה דְּלָא הֲווֹ נָסְבִי לַהּ, הֲוָה אָזֵיל שָׁדֵי שְׁמֵיהּ עִילָּוַוהּ, וַהֲווֹ אָתוּ נָסְבִי לַהּ. ״לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי וְהַוָּתִי, בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד״ – אָמַר רַב: עַפְרָא לְפוּמֵּיהּ דְּאִיּוֹב, חַבְרוּתָא כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא! ״לוּ יֵשׁ בֵּינֵינוּ מוֹכִיחַ, יָשֵׁת יָדוֹ עַל שְׁנֵינוּ״ – אָמַר רַב: עַפְרָא לְפוּמֵּיהּ דְּאִיּוֹב, כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁמּוֹכִיחַ אֶת רַבּוֹ?! ״בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי, וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה״ – אָמַר רָבָא: עַפְרָא לְפוּמֵּיהּ דְּאִיּוֹב, אִיהוּ – בְּאַחְרָנְיָתָא, אַבְרָהָם – אֲפִילּוּ בְּדִידֵיהּ לָא אִיסְתַּכַּל – דִּכְתִיב: ״הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ״ – מִכְּלָל דְּמֵעִיקָּרָא לָא הֲוָה יָדַע לַהּ. ״כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ, כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה״ – אָמַר רָבָא: מִכָּאן שֶׁכָּפַר אִיּוֹב בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים. ״אֲשֶׁר בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי, וְהִרְבָּה פְצָעַי חִנָּם״ – אָמַר רַבָּה: אִיּוֹב בִּסְעָרָה חֵרַף, וּבִסְעָרָה הֱשִׁיבוּהוּ. בִּסְעָרָה חֵרַף – דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי״; אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁמָּא רוּחַ סְעָרָה עָבְרָה לְפָנֶיךָ, וְנִתְחַלֵּף לְךָ בֵּין אִיּוֹב לְאוֹיֵב? בִּסְעָרָה הֱשִׁיבוּהוּ – דִּכְתִיב: וַיַּעַן ה׳ אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה, וַיֹּאמַר: וְגוֹ׳ אֱזׇר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ, אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי. אָמַר לוֹ: הַרְבֵּה נִימִין בָּרָאתִי בְּאָדָם; וְכׇל נִימָא וְנִימָא בָּרָאתִי לָהּ גּוּמָּא בִּפְנֵי עַצְמָהּ, שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁתַּיִם יוֹנְקוֹת מִגּוּמָּא אַחַת; שֶׁאִלְמָלֵי שְׁתַּיִם יוֹנְקוֹת מִגּוּמָּא אַחַת – מַחְשִׁיכוֹת מְאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם. בֵּין גּוּמָּא לְגוּמָּא לֹא נִתְחַלֵּף לִי; בֵּין אִיּוֹב לְאוֹיֵב נִתְחַלֵּף לִי?! ״מִי פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה וְגוֹ׳״ – הַרְבֵּה טִיפִּין בָּרָאתִי בֶּעָבִים, וְכׇל טִיפָּה וְטִיפָּה בָּרָאתִי לָהּ דְּפוּס בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁתֵּי טִיפִּין יוֹצְאוֹת מִדְּפוּס אֶחָד; שֶׁאִלְמָלֵי שְׁתֵּי טִיפִּין יוֹצְאוֹת מִדְּפוּס אֶחָד – מְטַשְׁטְשׁוֹת אֶת הָאָרֶץ וְאֵינָהּ מוֹצִיאָהּ פֵּירוֹת. בֵּין טִיפָּה לְטִיפָּה לֹא נִתְחַלֵּף לִי; בֵּין אִיּוֹב לְאוֹיֵב נִתְחַלֵּף לִי?! מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי תְּעָלָה לִישָּׁנָא דִּדְפוּס הִיא? אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע״. ״וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת״ – הַרְבֵּה קוֹלוֹת בָּרָאתִי בֶּעָבִים, וְכׇל קוֹל וְקוֹל בָּרָאתִי לוֹ שְׁבִיל בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כְּדַי שֶׁלֹּא יְהוּ שְׁתֵּי קוֹלוֹת יוֹצְאוֹת מִשְּׁבִיל אֶחָד; שֶׁאִלְמָלֵי שְׁתֵּי קוֹלוֹת יוֹצְאוֹת מִשְּׁבִיל אֶחָד – מַחֲרִיבִין אֶת כׇּל הָעוֹלָם. בֵּין קוֹל לְקוֹל לֹא נִתְחַלֵּף לִי, בֵּין אִיּוֹב לְאוֹיֵב נִתְחַלֵּף לִי?! ״הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע, חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר״ – יְעֵלָה זוֹ אַכְזָרִית עַל בָּנֶיהָ, בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹרַעַת

152 גבורות השם פתח ↗

153 גבורות השם פתח ↗

153 אסתר רבה פתח ↗

וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ אסתר ג, ה, אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ תהלים סט, כד: תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים מֵרְאוֹת. לְפִי שֶׁמַּרְאִית עֵינֵיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים מוֹרִידוֹת אוֹתָם לַגֵּיהִנֹּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בראשית ו, ב: וַיִּרְאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם. בראשית ט, כב: וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן. בראשית כח, ח: וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן. במדבר כב, ב: וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר. במדבר כד, א: וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ. אֲבָל מַרְאִית עֵינֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים תּוּאַר, לְפִי שֶׁמַּרְאִית עֵינֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מַעֲלָה אוֹתָם לַמַּעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בראשית יח, ב: וַיִּשָֹּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים. בראשית כב, יג: וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל. בראשית כט, ב: וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָֹּׂדֶה. שמות ג, ב: וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה. במדבר כה, ז: וַיַּרְא פִּינְחָס, לְפִיכָךְ הֵם שְׂמֵחִים בְּמַרְאִית עֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קז, מב: יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ.

154 גבורות השם פתח ↗

154 פסחים פתח ↗

נִשְׁפַּךְ דָּמָהּ, יָצָא דָּמָהּ חוּץ לַקְּלָעִים — דְּקַיְימָא לַן בִּשְׂרֵיפָה, מְנָלַן? נָפְקָא לַן מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״בַּקֹּדֶשׁ בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״ — לִימֵּד עַל חַטָּאת שֶׁשְּׂרֵיפָתָהּ בַּקּוֹדֶשׁ. אֵין לִי אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד, שְׁאָר פְּסוּלֵי קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וְאֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכׇל ... בַּקֹּדֶשׁ ... בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״. אַשְׁכְּחַן קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, קָדָשִׁים קַלִּים מְנָלַן? אֶלָּא: כׇּל פְּסוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ בִּשְׂרֵיפָה, לָא שְׁנָא קָדָשִׁים קַלִּים וְלָא שְׁנָא קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים — גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ, וְחַטָּאת דְּאַהֲרֹן מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה. וּלְתַנָּא דְּבֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ פִּיגּוּל טָעוּן עִיבּוּר צוּרָה. מְנָא לַן? יָלֵיף ״עָוֹן״ ״עָוֹן״ מִנּוֹתָר. וְנֵילַף ״עָוֹן״ ״עָוֹן״ מֵחַטָּאת דְּאַהֲרֹן! אָמַר לָךְ: חַטָּאת דְּאַהֲרֹן כִּי הַאי גַוְונָא נָמֵי עִיבּוּר צוּרָה לְדוֹרוֹת בָּעֲיָא, וְהָתָם — הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה. הַשְׁתָּא דְּאָמְרִינַן כָּל פְּסוּלֵי דְקֹדֶשׁ בִּשְׂרֵיפָה, לָא שְׁנָא דְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וְלָא שְׁנָא קָדָשִׁים קַלִּים, גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ, ״בַּקֹּדֶשׁ ... בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״ לְמָה לִי? הָהוּא מִבְּעֵי לֵיהּ שֶׁשְּׂרֵיפָתָהּ בַּקֹּדֶשׁ. ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף״, לְמָה לִי? הַהוּא, לְגוּפֵיהּ אִיצְטְרִיךְ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא כֹּל פְּסוּלֵי דְקֹדֶשׁ, כְּגוֹן: לָן דָּמָהּ, וְנִשְׁפַּךְ דָּמָהּ, וְיָצָא דָּמָהּ, וְנִשְׁחֲטָה בַּלַּיְלָה, דְּבִשְׂרֵיפָה דְּלֵיתַנְהוּ בְּחוּלִּין. אֲבָל נִטְמָא, דִּבְחוּלִּין נָמֵי מִפְּסִיל, אֵימָא הוֹאִיל וְאִיתְעֲבִיד בֵּיהּ עוֹבָדִין דְּחוֹל — אֵימָא לָא תִּיבְּעֵי שְׂרֵיפָה, וְתִיסְגֵּי לֵיהּ בִּקְבוּרָה, קָא מַשְׁמַע לַן. נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ תְּעוּבַּר צוּרָתָן וְכוּ׳. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַחְלוֹקֶת שֶׁנִּטְמְאוּ בְּעָלִים אַחַר זְרִיקָה, דְּאִיתְחֲזִי בָּשָׂר לַאֲכִילָה. אֲבָל נִטְמְאוּ בְּעָלִים לִפְנֵי זְרִיקָה, דְּלָא אִיתְחֲזִי בָּשָׂר לַאֲכִילָה — דִּבְרֵי הַכֹּל יִשָּׂרֵף מִיָּד. מֵיתִיבִי, זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁפְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ — יִשָּׂרֵף מִיָּד. בַּדָּם וּבַבְּעָלִים — תְּעוּבַּר צוּרָתוֹ וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. קָתָנֵי בְּעָלִים דּוּמְיָא דְּדָם: מָה דָּם לִפְנֵי זְרִיקָה, אַף בְּעָלִים לִפְנֵי זְרִיקָה. אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, הָכִי אִיתְּמַר: מַחְלוֹקֶת שֶׁנִּטְמְאוּ בְּעָלִים לִפְנֵי זְרִיקָה, דְּלָא אִיתְחֲזִי בָּשָׂר לַאֲכִילָה, דְּהָוֵה לֵיהּ כִּפְסוּלוֹ בְּגוּפוֹ. אֲבָל נִטְמְאוּ בְּעָלִים לְאַחַר זְרִיקָה, דְּאִיתְחֲזִי בָּשָׂר לַאֲכִילָה — דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלוֹ מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר, וּבָעֲיָא עִיבּוּר צוּרָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף לְאַחַר זְרִיקָה נָמֵי מַחְלוֹקֶת. וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הָא דַּאֲמַרַן. רַבִּי נְחֶמְיָה מַאי הִיא? דְּתַנְיָא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: מִפְּנֵי אֲנִינוּת נִשְׂרְפָה זוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר ״כָּאֵלֶּה״. וְהָא אֲנִינוּת כִּלְאַחַר זְרִיקָה הָוְיָא, וְכִי אִשְׂתְּרוּף — לְאַלְתַּר נִשְׂתְּרוּף.

155 רש"י על בראשית פתח ↗

וייצר. שְׁתֵּי יְצִירוֹת, יְצִירָה לָעוֹלָם הַזֶּה וִיצִירָה לִתְחִיַּת הַמֵּתִים, אֲבָל בַּבְּהֵמָה שֶׁאֵינָהּ עוֹמֶדֶת לַדִּין לֹא נִכְתַּב בִּיצִירָתָהּ שְׁנֵי יוֹדִי"ן: עפר מן האדמה. צָבַר עֲפְרוֹ מִכָּל הָאֲדָמָה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁיָּמוּת שָׁם תְּהֵא קוֹלַטְתּוֹ לִקְבוּרָה. דָּ"אַ נָטַל עֲפָרוֹ מִמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי שמות כ', הַלְוַאי תִּהְיֶה לוֹ כַפָּרָה וְיוּכַל לַעֲמֹד: ויפח באפיו. עֲשָׂאוֹ מִן הַתַּחְתּוֹנִים וּמִן הָעֶלְיוֹנִים, גוּף מִן הַתַּחְתּוֹנִים וּנְשָׁמָה מִן הָעֶלְיוֹנִים, לְפִי שֶׁבְּיוֹם רִאשׁוֹן נִבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, בַּשֵּׁנִי בָּרָא רָקִיעַ לָעֶלְיוֹנִים, בַּשְּׁלִישִׁי תֵּרָאֶה הַיַּבָּשָׁה לַתַּחְתּוֹנִים, בָּרְבִיעִי בָּרָא מְאוֹרוֹת לָעֶלְיוֹנִים, בַּחֲמִישִׁי יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם לַתַּחְתּוֹנִים, הֻזְקַק בַּשִּׁשִּׁי לִבְראוֹת בּוֹ בָעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים, וְאִם לָאו יֵשׁ קִנְאָה בְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁיִּהְיוּ אֵלּוּ רַבִּים עַל אֵלּוּ בִּבְרִיאַת יוֹם אֶחָד: לנפש חיה. אַף בְּהֵמָה וְחַיָּה נִקְרְאוּ נֶפֶשׁ חַיָּה, אַךְ זוֹ שֶׁל אָדָם חַיָּה שֶׁבְּכֻלָּן, שֶׁנִתּוֹסֵף בּוֹ דֵּעָה וְדִבּוּר:

156 רש"י על בראשית פתח ↗

157 גבורות השם פתח ↗

158 גבורות השם פתח ↗

159 גבורות השם פתח ↗

160 גבורות השם פתח ↗

ומשני עירובין יט. 'דלמא ההיא דירושלים', כלומר שהכל הוא פתח אחד. שאם הוא יתברך משגיח בבני אדם ובמעשיהם, ואינו עוזב אותם, אם כן בודאי הוא משלם להם גמולם גם כן. שאין סברא לומר שיהיה הוא יתברך רואה מעשיהם ומשגיח, ולא יפקוד על חטאם. והרי אנו רואים כי יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ואם הוא מאמין בודאי שהוא יתברך משגיח בבני אדם, אי אפשר שלא יאמין שלא יהיה לרשעים גמולם אחר המיתה, שאם כן לא היה נפרע הרשע על מעשיו. ולכך מן ההשגחה נמשך השכר והעונש, ואי אפשר לומר שהכל הוא בעולם הזה, ולכך מוכרח לומר שיש עונש אחר מיתה בגיהנם. ועם כי באמת כי מאמר הזה יש לו עוד סוד נסתר ונפלא מאוד, מכל מקום פירוש זה נכון ומקובל כאשר תעיין בו.

161 גבורות השם פתח ↗

162 רמב"ן על שמות פתח ↗

163 גבורות השם פתח ↗

164 רש"י על דברים פתח ↗

כי ירחיב וגו'. לִמְּדָה תוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יִתְאַוֶּה אָדָם לֶאֱכֹל בָּשָׂר אֶלָּא מִתּוֹךְ רַחֲבַת יָדַיִם וְעֹשֶׁר חולין פ"ד: כל אות נפשך וגו'. אֲבָל בַּמִּדְבָּר נֶאֱסַר לָהֶם בְּשַׂר חֻלִּין אֶלָּא אִם כֵּן מַקְדִּישָׁהּ וּמַקְרִיבָהּ שְׁלָמִים שם ט"ז:

165 כלי יקר על ויקרא פתח ↗

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ. לֹא אָמַר ״עֲמִיתֶךָ״, לְפִי שֶׁהַנְּקִימָה וְהַנְּטִירָה תְּכוּנָה רָעָה בְּגוּף הָאָדָם, וְאֵין מִן הָרָאוּי לְבַקֵּשׁ נְקָמָה עַל שׁוּם אָדָם שֶׁהוּא מִבְּנֵי עַמְּךָ אִם טוֹב וְאִם רָע, לְפִי שֶׁמִּסְתָּמָא הַנְּקָמָה הִיא עַל מָה שֶׁעָשָׂה לְךָ בְּגוּפְךָ אוֹ בְּמָמוֹנְךָ, וְהַדְּבָרִים הָהֵם אֵינָן סְפוּנִין וַחֲשׁוּבִים כָּל כָּךְ שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִין לִנְקֹם עֲלֵיהֶם. אָמְנָם מוּתָּר לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם כִּי הֵמָּה מִסְתָּמָא רוֹצִים לְהַעֲבִירְךָ מֵעַל מִצְוֹת ה׳ וּלְהַדִּיחֲךָ מֵעַל ה׳ אֱלֹהֶיךָ, וְזֶה דָּבָר חָשׁוּב וְסָפוּן וְרָאוּי לְבַקֵּשׁ נְקָמָה עַל זֶה, כִּי הִיא נִקְרֵאת נִקְמַת ה׳. לְכָךְ נֶאֱמַר כָּאן: ״אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ״, לְמַעֵט הַגּוֹיִם שֶׁאֵינָן מִבְּנֵי עַמְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קמט ז: ״לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַגּוֹיִם״, כִּי נִקְמַת ה׳ הִיא. וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ברכות לג.: גְּדוֹלָה נְקָמָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁנֵי שֵׁמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵל נְקָמוֹת ה׳״ שם צד א. הוֹרוּ בָּאֶצְבַּע שֶׁתְּחִלַּת הַנְּקָמָה וְסוֹפָהּ לֹא תִהְיֶה כִּי אִם לְשֵׁם ה׳, דְּהַיְנוּ בִּזְמַן שֶׁיְּבַקֵּשׁ אֵיזֶה אָדָם לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל מִצְוֹת ה׳, כִּי גָּדוֹל הַמַּחֲטִיא אֶת הָאָדָם יוֹתֵר מִן הַהוֹרְגוֹ, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י עַל פָּסוּק ״לֹא תְתַעֵב מִצְרִי״ דברים כג ח. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ שֶׁכָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם יומא כב:, וְזֶה לִכְבוֹד תּוֹרַת ה׳ אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ. אֲבָל עַל כָּל הַמְּאֹרָעוֹת שֶׁבַּגּוּפוֹת, לֹא רָצָה ה׳ שֶׁיְּבַקֵּשׁ הָאָדָם נְקָמָה עֲלֵיהֶם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְתִינוֹק הַמְּשַׂחֵק וְעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה נַעֲרוּת בְּאֵיזֶה בִּנְיָן אוֹ אֵיזֶה דָּבָר אַחֵר, וּבָא אֵיזֶה אָדָם וְקִלְקֵל כָּל מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר בָּנָה וַאֲשֶׁר נָטַע הַיֶּלֶד, וְהַיֶּלֶד צוֹעֵק לִפְנֵי אָבִיו צְעָקָה גְּדוֹלָה וּמָרָה עַל זֶה, וְאִלּוּ הָיָה אָבִיו מַשְׁגִּיחַ בּוֹ וְעוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ הָיָה הוֹרֵג לָזֶה הָאָדָם, אָמְנָם אָבִיו אֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ בְּקוֹלוֹ כְּלָל, כִּי אַף אִם הַקָּטָן כְּפִי מִעוּט שִׂכְלוֹ הוּא חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת לוֹ רָעָה גְּדוֹלָה, מִכָּל מָקוֹם הָאָב רוֹאֶה בְּשִׂכְלוֹ שֶׁאֵין הַדָּבָר כֵּן, וְשֶׁכָּל מַעֲשֵׂה הַבֵּן הָיוּ הֲבָלִים מַעֲשֵׂה תַּעְתּוּעִים, וְאֵינָן כְּדַאי שֶׁבַּעֲבוּרָם יִהְיֶה לָזֶה כְּאוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם, כִּי כְּפִי הָאֱמֶת לֹא עָשָׂה לוֹ זֶה כְּלוּם. כָּךְ הוּא הָעִנְיָן בֵּין אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם לִבְרוּאָיו, אֲשֶׁר לְפִי מִעוּט הַשָּׂגָתָם בַּמּוּשְׂכָּלוֹת הֵם חוֹשְׁבִים כִּי כָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ בָּהֶם צַד מַעֲלָה וּשְׁלֵמוּת, וְהַנּוֹגֵעַ בִּכְבוֹדָם אוֹ בְּגוּפָם אוֹ בְּמָמוֹנָם נִרְאֶה לָהֶם כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶם רָעָה, וְצוֹעֲקִים לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם שֶׁיִּנְקֹם נִקְמָתָם. אֲבָל לִפְעָמִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁגִּיחַ בְּקוֹל זַעֲקָתָם כְּשֶׁאֵין בְּרָעָה זוֹ תַּעֲרוֹבֶת דָּבָר הַנּוֹגֵעַ בְּנִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם, כִּי בְּעֵינֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כָּל הָעִנְיָנִים אֲשֶׁר בְּנֵי אָדָם מְסַגְּלִים בָּהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמִין מַמָּשׁ לִצְחוֹק וּשְׂחוֹק אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ הַיֶּלֶד שֶׁהִזְכַּרְנוּ, עַל כֵּן אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁגִּיחַ בָּהֶם זוּלַת בִּזְמַן שֶׁעַל יְדֵי מְאֹרָעוֹת שֶׁבַּגּוּפוֹת יַגִּיעַ לוֹ בִּטּוּל תּוֹרָה וּמִצְוָה, אָז הַנְּקָמָה נִקְמַת ה׳. וְעַל דָּבָר זֶה מְיֻסָּד הַמִּזְמוֹר הַמַּתְחִיל ״אֵל נְקָמוֹת ה׳״ וְגוֹ׳ תהלים צד א, הַמַּקְדִּים לוֹמַר שֶׁאֵין לְבַקֵּשׁ נְקָמָה כִּי אִם בְּדָבָר שֶׁהוּא נִקְמַת ה׳ כָּאָמוּר, אַחַר כָּךְ אָמַר ״עַד מָתַי רְשָׁעִים ה׳״ וְגוֹ׳ עַד ״ה׳ יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל״. וּבֵאוּר הַדָּבָר הוּא שֶׁבָּא לְהַשְׁקִיט תְּלוּנוֹת הָאוֹמְרִים עָזַב ה׳ אֶת הָאָרֶץ, וְגוֹזְרִים אֹמֶר שֶׁוַּדַּאי לֹא יִרְאֶה יָּהּ וְלֹא יָבִין בְּכָל מַעֲשֵׂה הַשְּׁפָלִים, כִּי אֵיכָכָה יוּכַל וְרָאָה בְּאָבְדַן מוֹלַדְתּוֹ עֲנִיִּים וּמְדֻכִּים אַלְמָנָה גֵּר וְיָתוֹם וְלֹא יִקַּח נְקָמָה מִן עוֹשֵׂי הָרָעָה. אֵין זֶה כִּי אִם מִצַּד שֶׁאֵין הַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ בַּשְּׁפָלִים. עַל זֶה אָמַר כִּמְתָרֵץ לוֹמַר שֶׁאֵין הַדָּבָר כֵּן אֶלָּא לְפִי שֶׁה׳ יוֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת הָאָדָם כִּי הֵמָּה הֶבֶל, כִּמְשַׁל הַתִּינוֹק הַמְּשַׂחֵק, עַל כֵּן אֵין הקב״ה מַקְפִּיד עֲלֵיהֶם בְּכָל זְמַן. וְעַל זֶה מְיֻסָּד כָּל הַמִּזְמוֹר הָאוֹמֵר ״עַד מָתַי רְשָׁעִים ה׳״ וְגוֹ׳. אַחַר שֶׁאָמַר ״אֵל נְקָמוֹת ה׳״ קָרָא תִּגָּר עַל הָאוֹמְרִים ״לֹא יִרְאֶה יָּהּ״ וְגוֹ׳ זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״עַמְּךָ ה׳ יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּהּ״ וְגוֹ׳ דְּאִם לֹא כֵן לָמָּה לֹא יִנְקֹם מִמֶּנּוּ, עַל זֶה הֵשִׁיב וְאָמַר: ״בִּינוּ בּוֹעֲרִים בָּעָם וְגוֹ׳ הֲיוֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט״ וְגוֹ׳. וְאִם תֹּאמַר אַחַר שֶׁשּׁוֹמֵעַ וּמַבִּיט, לָמָּה לֹא יִנְקֹם מִמֶּנּוּ, שֶׁהֲרֵי אֵל נְקָמוֹת ה׳. עַל זֶה אָמַר כִּמְתָרֵץ: ״ה׳ יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל״, כִּי אִם הַמְּאֹרָעוֹת שֶׁבַּגּוּפוֹת בְּעֵינֵינוּ דָּבָר גָּדוֹל הֵנָּה, בְּעֵינֵי ה׳ מוּסַר הֲבָלִים הֵמָּה ירמיה י ח כִּמְשַׁל הַתִּינוֹק הַמְשַׂחֵק. וְאִם תֹּאמַר עַל כָּל פָּנִים לָמָּה יִרְאֶה ה׳ עָמָל וָכַעַס שֶׁרָשָׁע מַכְתִּיר אֶת הַצַּדִּיק. עַל זֶה אָמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״, כִּי אֶת אֲשֶׁר חָפֵץ ה׳ בּוֹ אוֹתוֹ יוֹכִיחַ בְּיִסּוּרִין, אַךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶם בִּטּוּל תּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁלָּמְדוּ רז״ל מִן פָּסוּק ״וּמִתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֶנּוּ״ ברכות ה., לְפִי שֶׁאִם הָיָה בָּהֶם בִּטּוּל תּוֹרָה הָיָה הקב״ה מִתְנַקֵּם מִן הַמְסַבְּבִים בִּטּוּלָהּ. לְכָךְ נֶאֱמַר ״לֹא תִּקֹם״ וְגוֹ׳ כִּי כָל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה אֵינָן חֲשׁוּבִים לִפְנֵי ה׳ יִתְבָּרַךְ וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ לֹא עָשָׂה לוֹ כְּלוּם, עַל כֵּן אֵין נָכוֹן לְבַקֵּשׁ נְקָמָה מִשּׁוּם אָדָם שֶׁהוּא מֵעַמָּיו. וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. אָמְרוּ רז״ל זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה. וּבְמַסֶּכֶת שַׁבָּת לא. מַעֲשֶׂה בְּהַהוּא גֵּר שֶׁאָמַר לַמְּדֵנִי כָּל הַתּוֹרָה כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אֶחָד, וְלִמְּדוֹ הִלֵּל פָּסוּק ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״, כָּל דַּעֲלָךְ סָנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבֵד, וְאִידָךְ פֵּרוּשָׁא זִיל גְּמֹר. וּכְפִי הַנִּרְאֶה שֶׁהַגֵּר הָיָה גֵּר צֶדֶק וְלֹא הָיָה מֵהַתֵּל הִתּוּלִים לוֹמַר בְּדֶרֶךְ שְׂחוֹק שֶׁיְּלַמְּדוֹ כָּל הַתּוֹרָה בְּעוֹד שֶׁהוּא עוֹמֵד עַל רֶגֶל אֶחָד מַמָּשׁ, אֶלָּא וַדַּאי בִּקֵּשׁ מַמָּשׁ שֶׁיַּעֲמִיד לוֹ כָּל מִצְוֹת הַתּוֹרָה עַל יְסוֹד אֶחָד, דְּהַיְנוּ רֶגֶל אֶחָד אֲשֶׁר עָלָיו יַעֲמִיד לוֹ כָּל הַמִּצְוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי שִׁכְחָה הַמְּצוּיָה בְּגֵר אֲשֶׁר לֹא לָמַד מִנְּעוּרָיו כְּלוּם מִמִּצְוֹת הַתּוֹרָה. עַל כֵּן בִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּמְסֹר לוֹ כְּלָל אֶחָד הַכּוֹלֵל כָּל הַתּוֹרָה, וְעַל דֶּרֶךְ הַמְּלִיצָה אָמַר כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אֶחָד, וְכַוָּנָתוֹ לִמְסֹר לוֹ דָּבָר הַנֶּאֱמָר מְהֵרָה בְּלָשׁוֹן קָצָר, וְהַיְנוּ גַּם כֵּן יְסוֹד וְרֶגֶל אֶחָד, וְעַל יְדֵי שֶׁיִּזְכֹּר כְּלָל זֶה יִזְכֹּר אֶת כָּל מִצְוֹת ה׳. וְלִמְּדוֹ פָּסוּק ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה׳״, כִּי כְּבָר אָמְרוּ רז״ל מכות כד: בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה״ חבקוק ב ד. וְזֶה אֵינוֹ סוֹתֵר דִּבְרֵי הִלֵּל, כִּי כָל מִצְוֹת הַתּוֹרָה הֵם עַל שְׁנֵי סוּגִים: הָאֶחָד הוּא, הַמִּצְוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם ב״ה, וִיסוֹד לְכֻלָּם הָאֱמוּנָה בַּה׳; הַשֵּׁנִי הוּא, הַמִּצְוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וִיסוֹד לְכֻלָּם פָּסוּק ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״. וּמִטַּעַם זֶה הָיוּ הַכְּרוּבִים פּוֹרְשִׂים כְּנָפַיִם לְמַעְלָה מַחְוֵי כְּלַפֵּי מַעְלָה, כְּנֶגֶד הַמִּצְוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו, כְּנֶגֶד הַמִּצְוֹת שֶׁבֵּין אִישׁ לַחֲבֵרוֹ. וּכְשֶׁאָמַר כָּאן עַל רֶגֶל אֶחָד, הַיְנוּ יְסוֹד אֶחָד לְכָל סוּג. וְעַל כֵּן אָמַר לוֹ פָּסוּק ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״, וְעַל רֶגֶל זֶה הֶעֱמִיד לוֹ כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְאָמַר לוֹ גַּם סוֹף הַפָּסוּק: ״אֲנִי ה׳״, דְּהַיְנוּ הַיְּסוֹד שֶׁעָלָיו הֶעֱמִיד חֲבַקּוּק כָּל מִצְוֹת הַתּוֹרָה, וְהַיְנוּ הָאֱמוּנָה בַּה׳. וּמַאֲמַר ״אֲנִי ה׳״ דֻּגְמַת דִּבּוּר ״אָנֹכִי״, הַכּוֹלֵל כָּל דִּבְּרוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם ב״ה, וְחוֹתֵם לְכֻלָּם כִּבּוּד אָב וָאֵם, כִּי מִסּוֹף דְּבָרוֹ נִכָּר שֶׁרֹאשׁ דְּבָרוֹ אֱמֶת, יַעַן כִּי יֻקַּח קַל וָחֹמֶר מִן כִּבּוּד אָב וָאֵם אֶל כִּבּוּד הַשֻּׁתָּף הַשְּׁלִישִׁי יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, הֲלֹא הוּא אָבִיךְ קָּנֶךָ. וְדִבּוּר ״לֹא תַחְמֹד״ כּוֹלֵל כָּל חֲמִשָּׁה דִּבְּרוֹת אַחֲרוֹנוֹת, וְהוּא כְּנֶגֶד ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״, כִּי שְׁנֵיהֶם כּוֹלְלִים כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. וְכֵן אָמַר רַבִּי לֵוִי ויק״ר כד ה: עֲשָׂרָה דִּבְּרוֹת כְּתוּבִים בְּפָרָשָׁה זוֹ, וּמַסִּיק שֶׁדִּבּוּר ״לֹא תַחְמֹד״ כְּנֶגֶד ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ עַיֵּן שָׁם.

166 רמב"ן על שמות פתח ↗

167 גבורות השם פתח ↗

וכנגד אלו שלש אמונות, שהם שרשים ויסוד לדת, צוה השם יתברך בשלשה רגלים שמות כג, יד. ונקראים "רגלים" על שם שהם רגלי הדת, שעומד עליהם הדת. כי חג הפסח בו נודע שהוא יתברך כל יכול על ידי אותות ומופתים, עד קריעת ים סוף שהיה בשביעי של פסח רש"י שמות יד, ה, ובו נודע בבירור שהכל ביכלתו, ואין חוץ ממנו. וחג השבועות, בו נודע נתינת התורה. וחג הסוכות, שהושיב אותם בענני כבוד בשמירתו, וזה מורה על ההשגחה והשמירה שהיה עליהם, ולא עזב אותם, שהושיב אותם בסכות, שהיא השמירה. וכמו שאנו אומרים "פורס סכת שלום עלינו* ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים". ובחג הסוכות היו מקריבין שבעים פרים במדבר כט, יג-לב, נגד שבעים אומות, ויום השמיני פר אחד שם פסוק לו, נגד אומה יחידה סוכה נה:. לכך פר אחד באחרונה, כי אחר שיעברו האומות*, יהיו נשארים ישראל. וכל זמן ששבעים אומות בעולם, אז צריך סוכה ושמירה. וכאשר יעברו שבעים אומות העולם*, אז אין כאן סוכה, כי אין צריך עוד סוכה ושמירה כאשר אין אומות עוד מושלים, ודי בזה.

168 גבורות השם פתח ↗

169 גבורות השם פתח ↗

170 רש"י על ויקרא פתח ↗

כי בסכות הושבתי. עַנְנֵי כָבוֹד שם; מכילתא י"ב:

171 תוספות על יבמות פתח ↗

נזופין היו - אמר רבינו יצחק ממעשה מרגלים ולא כמו שפירש בקונטרס ממעשה העגל שהרי מחל להם הקב"ה ואמר להם סלחתי שאחר כך נעשה משכן והשרה שכינתו ביניהם:

171 אדרת אליהו פתח ↗

ויאמר הנה אנכי כרת כו'. ר"ל הנה אנכי כרת ברית והוא קיום ההבטחה אשר לא תופר כי בכל הדברים החטא מונע משא"כ בקיום הברית וז"ש נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ והוא שריית הענן על המשכן והכבוד שורה עליהם לעין כל והולך לפניהם לעין כל כמ"ש אשר עין בעין נראה אתה וגו' ועננך כו' עד שתמהו כל האומו' עליהם ואמרו מי זאת עולה מן המדבר כתימרו' עשן כו' וכמ"ש בסוף פקודי וכבוד ה' מלא כו' כי ענן ה' על המשכן כו' ואף שהלך הענן לפניהם ביציאתו ממצרים לא היה אלא לשעתו עד הים וגם לא היה לעיני כל ישראל רק לפני הנביאי' שבהם משא"כ כאן וז"ש לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם וזו היא הפלא הגדול וכמ"ש האומות עליהן אין אלו אלא אלהים וכמ"ש משה ונפלינו אני ועמך מכל העם כו' ונפלינו לשון פלא וכן השיב לו ית"ש נגד כל עמך אעשה כו' כמ"ש לעיני כל בית ישראל. אשר לא נבראו בכל כו' וזהו ונפלינו והיה הולך לפניה' במסעיה' וחונה בחנייתם וע"פ משה שאמר קומה ה' שובה ה' וז"ש וראה כל העם כו' אשר אני עושה עמך שהכל בשבילך וברצונך וזה הגדולה והטובה אשר אין אחריה ולא היתה כזאת שנ' אשר עין בעין כו' וע"ז אנחנו מצפים כי עין בעין יראו וכו'. וחזר השי"ת וכרת הברית שכרת בסוף פ' משפטים אחר שהופר הברית כאן וחזר וכרת בראשי המצות שתולה הברית בהן וכמ"ש שהן עדות על יחודו והוציאם ממצרים להיות להם לאלהים.

172 גבורות השם פתח ↗

172 ערכין פתח ↗

אָמַר אַבָּיֵי: הָכִי קָאָמַר — עַד גַּמְלָא בַּגָּלִיל, עַד גְּדוֹד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְחָדִיד וְאוֹנוֹ וִירוּשָׁלַיִם בִּיהוּדָה. רָבָא אָמַר: גַּמְלָא בַּגָּלִיל, לְאַפּוֹקֵי גַּמְלָא דִּשְׁאָר אֲרָצוֹת; גְּדוֹד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, לְאַפּוֹקֵי גְּדוֹד דִּשְׁאָר אֲרָצוֹת; אִינָךְ דְּלָא אִיכָּא דִּכְוָתַיְיהוּ — לָא אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ. וִירוּשָׁלַיִם מִי מִיחֲלַט בַּהּ? וְהָתַנְיָא: עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בִּירוּשָׁלַיִם, אֵין הַבַּיִת חָלוּט בָּהּ! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כִּירוּשָׁלַיִם דְּמוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, וְלֹא כִּירוּשָׁלַיִם, דְּאִילּוּ יְרוּשָׁלַיִם אֵין הַבַּיִת חָלוּט בָּהּ, וְאִילּוּ הָכָא הַבַּיִת חָלוּט בהן בָּהּ. רַב אָשֵׁי אָמַר: לָאו אָמַר רַב יוֹסֵף תְּרֵי קָדֵשׁ הֲווֹ? הָכָא נָמֵי תְּרֵי יְרוּשָׁלַיִם הֲווֹ. תַּנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: לָמָּה מָנוּ חֲכָמִים אֶת אֵלּוּ, שֶׁכְּשֶׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה מָצְאוּ אֵלּוּ וְקִידְּשׁוּם, אֲבָל רִאשׁוֹנוֹת בָּטְלוּ מִשֶּׁבָּטְלָה קְדוּשַּׁת הָאָרֶץ. קָסָבַר: קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִידְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ, וְלֹא קִידְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא. וּרְמִינְהִי: אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: וְכִי אֵלּוּ בִּלְבַד הָיוּ? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״שִׁשִּׁים עִיר כׇּל חֶבֶל אַרְגּוֹב... כׇּל אֵלֶּה עָרִים בְּצוּרוֹת״! אֶלָּא לָמָּה מָנוּ חֲכָמִים אֶת אֵלּוּ? שֶׁכְּשֶׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה מָצְאוּ אֵלּוּ וְקִידְּשׁוּם. קִידְּשׁוּם? הָא אָמְרִינַן דְּלָא צְרִיךְ לְקַדּוֹשִׁינְהוּ! אֶלָּא מְנָאוּם. וְלֹא אֵלּוּ בִּלְבַד, אֶלָּא כֹּל שֶׁתַּעֲלֶה לְךָ מָסוֹרֶת בְּיָדְךָ מֵאֲבוֹתֶיךָ שֶׁמּוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן — כׇּל מִצְוֹת הַלָּלוּ נוֹהֲגוֹת בָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁקְּדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִידְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקִידְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא! אִיבָּעֵית אֵימָא: תְּרֵי תַּנָּאֵי וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: חַד מִינַּיְיהוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר יוֹסֵי אַמְרַהּ, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר יוֹסֵי אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר לוֹא חוֹמָה״ — אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ עַכְשָׁיו וְהָיָה לוֹ קוֹדֶם לָכֵן. מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר: קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִידְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קִידְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא? דִּכְתִיב: ״וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סוּכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסּוּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד״. אֶפְשָׁר בָּא דָּוִד וְלֹא עָשׂוּ סוּכּוֹת עַד שֶׁבָּא עֶזְרָא? אֶלָּא מַקִּישׁ בִּיאָתָם בִּימֵי עֶזְרָא לְבִיאָתָם בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ, מָה בִּיאָתָם בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ מָנוּ שְׁמִיטִּין וְיוֹבְלוֹת וְקִדְּשׁוּ עָרֵי חוֹמָה, אַף בִּיאָתָן בִּימֵי עֶזְרָא מָנוּ שְׁמִיטִּין וְיוֹבְלוֹת וְקִדְּשׁוּ עָרֵי חוֹמָה. וְאוֹמֵר: ״וֶהֱבִיאֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבוֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ״, מַקִּישׁ יְרוּשָּׁתְךָ לִירוּשַּׁת אֲבוֹתֶיךָ — מָה יְרוּשַּׁת אֲבוֹתֶיךָ בְּחִידּוּשׁ כׇּל דְּבָרִים הַלָּלוּ, אַף יְרוּשָּׁתְךָ בְּחִידּוּשׁ כׇּל דְּבָרִים הַלָּלוּ. וְאִידַּךְ? דִּבְעוֹ רַחֲמֵי עַל יֵצֶר דַּעֲבוֹדָה זָרָה, וּבַטְּלֵיהּ, וְאַגֵּין זְכוּתָא עֲלַיְיהוּ כִּי סוּכָּה. וְהַיְינוּ דְּקָא קָפֵיד קְרָא עִילָּוֵיהּ דִּיהוֹשֻׁעַ, דִּבְכֹל דּוּכְתָּא כְּתִיב ״יְהוֹשֻׁעַ״, וְהָכָא כְּתִיב ״יֵשׁוּעַ״. בִּשְׁלָמָא מֹשֶׁה לָא בְּעָא רַחֲמֵי, דְּלָא הֲוָה זְכוּתָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא יְהוֹשֻׁעַ דַּהֲוָה לֵיהּ זְכוּתָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַמַּאי לָא לִיבְעֵי רַחֲמֵי? וְהָא כְתִיב: ״אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבוֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ״! הָכִי קָאָמַר: כֵּיוָן דְּיָרְשׁוּ אֲבוֹתֶיךָ — יָרַשְׁתָּ אַתְּ. וּמִי מָנוּ שְׁמִיטִּין וְיוֹבְלוֹת? הַשְׁתָּא מִשֶּׁגָּלוּ שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְשֵׁבֶט גָּד וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בָּטְלוּ יוֹבְלוֹת, עֶזְרָא דִּכְתִיב בֵּיהּ ״כׇּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים״ הֲוָה מָנֵי? דְּתַנְיָא: מִשֶּׁגָּלוּ שֵׁבֶט רְאוּבֵן וְשֵׁבֶט גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה בָּטְלוּ יוֹבְלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכׇל יֹשְׁבֶיהָ״, בִּזְמַן שֶׁכֹּל יוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁגָּלוּ מִקְצָתָן. יָכוֹל הָיוּ עָלֶיהָ וְהֵן מְעוֹרָבִין, שֵׁבֶט בִּנְיָמִין בִּיהוּדָה וְשֵׁבֶט יְהוּדָה בְּבִנְיָמִין, יְהֵא יוֹבֵל נוֹהֵג? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכׇל יֹשְׁבֶיהָ״ — בִּזְמַן שֶׁיּוֹשְׁבֶיהָ כְּתִיקּוּנָן, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁהֵן מְעוֹרָבִין! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מָנוּ יוֹבְלוֹת לְקַדֵּשׁ שְׁמִיטִּין.

173 גבורות השם פתח ↗

174 רש"י על במדבר פתח ↗

ומנחתם ונסכיהם לפרים. פָּרֵי הֶחָג שִׁבְעִים הֵם כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אֻמּוֹת, וּמִתְמַעֲטִים וְהוֹלְכִים, סִימָן כְּלָיָה הִיא לָהֶם, וּבִימֵי הַמִּקְדָּשׁ הָיוּ מְגִנִּים עֲלֵיהֶם מִן הַיִּסּוּרִין סוכה נ"ה: ולכבשים. כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ "שֶׂה פְזוּרָה" ירמיהו נ', וְהֵם קְבוּעִים, וּמִנְיָנָם תִּשְׁעִים וּשְׁמוֹנָה, לְכַלּוֹת מֵהֶם תִּשְׁעִים וּשְׁמוֹנֶה קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה; בַּשֵּׁנִי נֶאֱמַר וְנִסְכֵּיהֶם עַל שְׁנֵי תְמִידֵי הַיּוֹם, וְלֹא שִׁנָּה הַלָּשׁוֹן אֶלָּא לִדְרֹשׁ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִ"לִ ספרי; שבת ק"נ בַּשֵּׁנִי וְנִסְכֵּיהֶם, בַּשִּׁשִּׁי וּנְסָכֶיהָ, בַּשְּׁבִיעִי כְּמִשְׁפָּטָם, מֵ"ם יוֹ"ד מֵ"ם הֲרֵי כָאן מַיִם, רֶמֶז לְנִסּוּךְ הַמַּיִם מִן הַתּוֹרָה בֶּחָג:

175 רד"ק על ישעיהו פתח ↗

והיה שרש ישי. פי' היוצא משרש ישי, כמו שאמר ונצר משרשיו יפרה, כי ישי הוא השרש, וכן תרגם יונתן בר בריה דישי: אשר עומד. פירוש אשר יהיה עומד ביום ההוא שהוא יום קבוץ גליות ויהיה הוא לכל העמים כמו הנס בחיל שילכו אחר נושא הנס כל החיל, כן ידרשו כל הגוים אל המשיח וילכו אחריו לעשות מה שיצוה, כולם יהיו נשמעים אליו, לפיכך יהיה בכבוד שלא יהיה לו מלחמה ויהיה במנוחה ובכבוד כי כל הגוים יכבדוהו ויעבדוהו:

176 גבורות השם פתח ↗

177 גבורות השם פתח ↗

178 גבורות השם פתח ↗

178 מנחות פתח ↗

הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״תִּסְפׇּר לָךְ״, סְפִירָה תְּלוּיָה בְּבֵית דִּין, יָצְתָה שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית שֶׁסְּפִירָתָהּ בְּכׇל אָדָם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת״ – מִמָּחֳרַת יוֹם טוֹב. אַתָּה אוֹמֵר מִמָּחֳרַת יוֹם טוֹב, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִמָּחֳרַת שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית? אָמַרְתָּ: וְכִי נֶאֱמַר ״מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הַפֶּסַח״? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת״, דְּכׇל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ מְלֵאָה שַׁבָּתוֹת, צֵא וּבְדוֹק אֵיזוֹ שַׁבָּת. וְעוֹד, נֶאֶמְרָה ״שַׁבָּת״ לְמַטָּה, וְנֶאֶמְרָה ״שַׁבָּת״ לְמַעְלָה. מָה לְהַלָּן – רֶגֶל וּתְחִילַּת רֶגֶל, אַף כָּאן – רֶגֶל וּתְחִילַּת רֶגֶל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ״. הָא כֵּיצַד? מַצָּה שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לְאוֹכְלָהּ שִׁבְעָה מִן הֶחָדָשׁ – אַתָּה יָכוֹל לְאוֹכְלָהּ שִׁשָּׁה מִן הֶחָדָשׁ. ״מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם ... תִּסְפְּרוּ״ – יָכוֹל יִקְצוֹר וְיָבִיא, וְאֵימָתַי שֶׁיִּרְצֶה יִסְפּוֹר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר״. אִי ״מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ תָּחֵל לִסְפּוֹר״ – יָכוֹל יִקְצוֹר וְיִסְפּוֹר, וְאֵימָתַי שֶׁיִּרְצֶה יָבִיא? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם״. אִי ״מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם״ – יָכוֹל יִקְצוֹר וְיִסְפּוֹר וְיָבִיא בַּיּוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה״. אֵימָתַי אַתָּה מוֹצֵא שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת? בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מַתְחִיל לִימְנוֹת מִבָּעֶרֶב. יָכוֹל יִקְצוֹר וְיָבִיא וְיִסְפּוֹר בַּלַּיְלָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם״, הָא כֵּיצַד? קְצִירָה וּסְפִירָה בַּלַּיְלָה, וַהֲבָאָה בַּיּוֹם. אָמַר רָבָא: כּוּלְּהוּ אִית לְהוּ פִּירְכָא, בַּר מִתַּרְתֵּי תַּנָּאֵי בָּתְרָאֵי, בֵּין בְּמַתְנִיתָא קַמַּיְיתָא בֵּין בְּמַתְנִיתָא בָּתְרָיְיתָא, דְּלֵית לְהוּ פִּירְכָא. אִי מִדְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, דִּלְמָא כִּדְאַבָּיֵי, דְּאָמַר אַבָּיֵי: מִצְוָה לְמִימְנֵי יוֹמֵי, וּמִצְוָה לְמִימְנֵי שָׁבוּעֵי. אִי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִמַּאי דִּבְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן קָאֵי? דִּלְמָא בְּיוֹם טוֹב אַחֲרוֹן קָאֵי! דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא – לֵית לְהוּ פִּירְכָא. אִי מִדְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, הֲוָה אָמֵינָא: דִּלְמָא חַמְשִׁין לְבַר מֵהָנֵי שִׁיתָּא. אִי מִדְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא – מִמַּאי דִּבְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן קָאֵי? דִּלְמָא בְּיוֹם טוֹב אַחֲרוֹן קָאֵי! רַבִּי יוֹסֵי נָמֵי חָזֵי לֵיהּ פִּירְכָא, וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר ״וְעוֹד״. גּוּפָא, אָמַר אַבָּיֵי: מִצְוָה לְמִימְנֵי יוֹמֵי, וּמִצְוָה לְמִימְנֵי שָׁבוּעֵי. רַבָּנַן דְּבֵי רַב אָשֵׁי מָנוּ יוֹמֵי וּמָנוּ שָׁבוּעֵי, אַמֵּימָר מָנֵי יוֹמֵי וְלָא מָנֵי שָׁבוּעֵי, אָמַר: זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ הוּא. מַתְנִי׳ קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְּקוּפּוֹת, הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה, וְהָיוּ מְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָּאוּר, כְּדֵי לְקַיֵּים בּוֹ מִצְוַת קָלִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּקָנִים וּבְקוֹלָחוֹת חוֹבְטִין אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמַעֵךְ. נְתָנוּהוּ לְאַבּוּב, וְאַבּוּב הָיָה מְנוּקָּב, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכוּלּוֹ. שְׁטָחוּהוּ בָּעֲזָרָה, וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ. נְתָנוּהוּ לְרֵיחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת, וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עִשָּׂרוֹן, שֶׁהוּא מְנוּפֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה, וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכׇל אָדָם, וְחַיָּיב בַּחַלָּה, וּפָטוּר מִן הַמַּעֲשֵׂר. רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״אָבִיב״ – זֶה אָבִיב, ״קָלוּי בָּאֵשׁ״ – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָּאֵשׁ כְּדֵי לְקַיֵּים בּוֹ מִצְוַת קָלִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

179 גבורות השם פתח ↗

180 גבורות השם פתח ↗

"אז ישיר וגו'" שמות טו, א. במדרש, מהו "אז". עשה הקב"ה לדורו של אנוש היבשה ים, שנאמר בראשית ד, כו "אז הוחל לקרא בשם ה'". ולנו עשה הים יבשה, ב"אז" אנו מקלסים אותו. דבר אחר, למה ב"אז". אמר משה ב"אז" קראתי תגר לפני הקב"ה, שנאמר שמות ה, כג "ומאז באתי אל פרעה". בלשון שסרחתי, בלשון זה אני מתקן ואקלס אותך. דבר אחר, "אז" אל"ף אחד זיי"ן* שבעה, הרי שמונה, בזכות המילה שנתנה לשמונה נקרע הים, ב"אז" אנו נקלס. אמר רבי לוי, "לגוזר ים סוף לגזרים" תהלים קלו, יג, שכן בלשון ארמי קורין למהולין 'גזורין', בזכות המילה נקרע הים, עד כאן.

181 רש"י על בראשית פתח ↗

הנפלים. עַל שֵׁם שֶׁנָּפְלוּ וְהִפִּילוּ אֶת הָעוֹלָם, וּבְלָשׁוֹן עִבְרִית לְשׁוֹן עֲנָקִים הוּא: בימים ההם. בִּימֵי דוֹר אֱנוֹשׁ וּבְנֵי קַיִן בראשית רבה: וגם אחרי כן. אַף עַל פִּי שֶׁרָאוּ בְאָבְדָן שֶׁל דּוֹר אֱנוֹשׁ, שֶׁעָלָה אוֹקְיָנוּס וְהֵצִיף שְׁלִישׁ הָעוֹלָם לֹא נִכְנַע דּוֹר הַמַּבּוּל לִלְמֹד מֵהֶם: אשר יבאו. הָיוּ יוֹלְדוֹת עֲנָקִים כְּמוֹתָם: הגבורים. לִמְרֹד בַּמָּקוֹם: אנשי השם. אוֹתָן שֶׁנִּקְּבוּ בְשֵׁמוֹת עִירָד מְחוּיָאֵל מְתוּשָׁאֵל שֶׁנִּקְּבוּ עַל שֵׁם אָבְדָּן, שֶׁנִּמֹּחוּ וְהֻתְּשׁוּ. דָּבָר אַחֵר אַנְשֵׁי שִׁמָּמוֹן, שֶׁשִּׁמְּמוּ אֶת הָעוֹלָם:

182 גבורות השם פתח ↗

183 גבורות השם פתח ↗

כבר אמרנו למעלה כי מה שהיה הוא יתברך משנה דבר אל דבר הפכו מורה זה על שהוא יתברך הכל ביכלתו, כמו שהתבאר. ואחר שהכל הוא ברשותו יתברך, הוא אחד ואין זולתו. וזה כי הכחות הפרטים אין בידם רק דבר אחד פרטי, כמו שהוא פרטי. כמו שתאמר כי מיכאל ממונה על מים, וגבריאל על אש. ומפני כי מיכאל ממונה על דבר אחד פרטי, אין יכול לשנות המים לדבר שאינו ברשותו ובממשלתו. ובפרט דבר כזה, שהוא יסוד המים, בריאה כללית. כי מן המים הפרטיים אין ראיה, כי הפוך נהר אחד ליבשה, לא היה מורה זה על שהוא מושל על שני הפכים, כי המים הפרטיים אין ראוי שיקרא בשם 'מים' סתם, רק 'נהר' נקרא, ואינו 'מים' סתם. רק הים, שהוא יסוד המים, כמו שאמרנו פעמים הרבה. וזה הוא שנוי מים עצמם, שאין בטבע המים להיות יבשה, והם נהפכו אל היבשה. ודבר זה מורה שבידו וביכלתו הכל. ומאחר שהוא הכל, שהרי ברשותו הכל, אין עוד שני.

184 גבורות השם פתח ↗

185 גבורות השם פתח ↗

186 רש"י על ויקרא פתח ↗

187 גבורות השם פתח ↗

188 גבורות השם פתח ↗

189 גבורות השם פתח ↗

190 גבורות השם פתח ↗

191 רש"י על שמות פתח ↗

ברוח קדים עזה. בְּרוּחַ קָדִים שֶׁהִיא עַזָּה שֶׁבָּרוּחוֹת, הִיא הָרוּחַ שֶׁהַקָּבָּ"ה נִפְרָע בָּהּ מִן הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר, "כְּרוּחַ קָדִים אֲפִיצֵם" ירמיה י"ח, "יָבוֹא קָדִים רוּחַ ה'" הושע י"ג, "רוּחַ הַקָּדִים שְׁבָרֵךְ בְּלֵב יַמִּים" יחזקאל כ"ז, "הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים" ישעיה כ"ז: ויבקעו המים. כָּל מַיִם שֶׁבָּעוֹלָם:

192 רש"י על תהילים פתח ↗

הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה. יַם סוּף: שָׁם נִשְׂמְחָה בּוֹ. מָצָאתִי: שָׁם הָיָה דָּבָר שֶׁהַיָּם נִשְׂמַח בּוֹ, כְּלוֹמַר שֶׁרָאָה הַיָּם אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

193 גבורות השם פתח ↗

194 גבורות השם פתח ↗

ולפיכך דור אנוש שעשה להם מן היבשה ים, נאמר "אז הוחל", וזה כי לשון "אז" מורה על העתה המיוחד, שאין בה חלוק זמן כלל. ולפיכך כאשר עשה מן היבשה ים, היה מורה זה על אחדותו יתברך, ולכך נאמר "אז הוחל לקרא בשם ה'". שמפני שהם היו מחללים אחדותו יתברך, שהיו עובדים עבודה זרה, כי דורו של אנוש התחילו בעבודה זרה, ולפיכך עשה להם מן היבשה ים, להודיע אחדותו, שכל אשר מושל על דבר והפכו בזה נראה שהוא אחד ואין כאן זולתו. ועתה הודיע שהוא יתברך אחד, והכל ברשותו, ועשה להם נס לעשות מן הים יבשה. ולכך ראוי לקלס אותו בזאת המלה, שזאת המלה של "אז" בעצמו יש בה האחדות, שהיא העתה שאינה מחולקת.

195 גבורות השם פתח ↗

196 רש"י על שמות פתח ↗

והיה לכם למשמרת. זֶהוּ לְשׁוֹן בִּקּוּר, שֶׁטָּעוּן בִּקּוּר מִמּוּם אַרְבָּעָה יָמִים קֹדֶם שְׁחִיטָה פסחים צ"ו. וּמִפְּנֵי מָה הִקְדִּים לְקִיחָתוֹ לִשְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים, מַה שֶּׁלֹּא צִוָּה כֵן בְּפֶסַח דּוֹרוֹת? הָיָה רַ' מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דּוֹדִים" יחזקאל ט"ז – הִגִּיעָה שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם שֶׁאֶגְאַל אֶת בָּנָיו, וְלֹא הָיוּ בְיָדָם מִצְווֹת לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם כְּדֵי שֶׁיִּגָּאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה" שם, וְנָתַן לָהֶם שְׁתֵּי מִצְווֹת, דַּם פֶּסַח וְדַם מִילָה, שֶׁמָּלוּ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר "מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" שם – בִּשְׁנֵי דָּמִים, וְאוֹמֵר "גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ" זכריה ט'; וּלְפִי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִין בֶּאֱלִילִים אָמַר לָהֶם משכו וקחו לכם, מִשְׁכוּ יְדֵיכֶם מֵאֱלִילִים, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן שֶׁל מִצְוָה מכילתא: ושחטו אתו וגו'. וְכִי כֻּלָּן שׁוֹחֲטִין? אֶלָּא מִכָּאן שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ קידושין מ"א: קהל עדת ישראל. קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל; מִכָּאן אָמְרוּ, פִּסְחֵי צִבּוּר נִשְׁחָטִין בְּשָׁלוֹשׁ כִּתּוֹת זוֹ אַחַר זוֹ, נִכְנְסָה כַת רִאשׁוֹנָה נִנְעֲלוּ דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה וְכוּ'. כִּדְאִיתָא בִּפְסָחִים דף ס"ד: בין הערבים. מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה קָרוּי בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ נוֹטֶה לְבֵית מְבוֹאוֹ לַעֲרֹב; וּלְשׁוֹן בין הערבים נִרְאֶה בְעֵינַי אוֹתָן שָׁעוֹת שֶׁבֵּין עֲרִיבַת הַיּוֹם לַעֲרִיבַת הַלַּיְלָה, עֲרִיבַת הַיּוֹם בִּתְחִלַּת ז' שָׁעוֹת מִכִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עֶרֶב, וַעֲרִיבַת הַלַּיְלָה בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה. ערב לְשׁוֹן נֶשֶׁף וְחֹשֶׁךְ, כְּמוֹ "עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה" ישעיהו כ"ד:

197 רש"י על בראשית פתח ↗

אז הוחל. לְשׁוֹן חֻלִּין, לִקְרֹא אֶת שְׁמוֹת הָאָדָם וְאֶת שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים בִּשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה לַעֲשׂוֹתָן עֲ"זָ וְלִקְרוֹתָן אֱלֹהוּת:

198 גבורות השם פתח ↗

199 גבורות השם פתח ↗

200 גבורות השם פתח ↗

201 גבורות השם פתח ↗

וכן גם* כן כתיבת המלה מורה אחדות. מפני שהאל"ף הוא אחד, רוכב על שבעה, כי השבעה רבוי החלקים בכל מקום. וכאשר רוצה להזכיר הרבוי, מזכיר אותו במספר שבעה, כמו דברים כח, ז "בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו מפניך", וזה נזכר פעמים הרבה, כי הרבוי המחולק נזכר בשבעה, וכאשר רוצה לומר כי הוא יתברך אחד מושל על החלקים כולם, מזכיר מספר "אז", שהוא יתברך אחד רוכב על שבעה. וכך אמרו במדרש, מהו "אז", אחד רוכב על שבעה.

202 רש"י על דברים פתח ↗

ובשבעה דרכים ינוסו לפניך. כֵּן דֶּרֶךְ הַנִּבְהָלִים לִבְרֹחַ, מִתְפַּזְּרִין לְכָל צַד:

203 גבורות השם פתח ↗

204 כלי יקר על שמות פתח ↗

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה׳. מַה שֶּׁלֹּא שָׁר תֵּכֶף בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם, לְפִי שֶׁיָּדַע מֹשֶׁה שֶׁעֲדַיִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְפַקְפְּקִין בָּאֱמוּנָה עַד שֶׁרָאָה עַל הַיָּם שֶׁהֶאֱמִינוּ בַּה׳ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ, אָז יָשִׁיר. וְהִתְחִיל בְּ״אָז״, דְּהַיְנוּ א׳ רוֹכֵב עַל ז׳, רֶמֶז לְהַמְלִיכוֹ יִתְבָּרַךְ עַל שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי לֶכֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״כִּי גָאֹה גָּאָה״ שמות טו:א, שֶׁמִּתְגָּאֶה עַל כָּל גֵּאִים. וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״הַשִּׁירָה הַזֹּאת״ בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שמות רבה כג, יא שֶׁכָּל שִׁירוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה נֶאֶמְרוּ בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה, לְפִי שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֵיהֶן צַעַר כִּנְקֵבוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם צַעַר לֵדָה. וְעוֹד שֶׁהַנְּקֵבוֹת אֵינָן נוֹטְלוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה כִּי אִם עִשּׂוּר נְכָסִים, כָּךְ הִנְחִיל ה׳ לְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעָה אֻמּוֹת מִן שִׁבְעִים. אֲבָל עַל הֶעָתִיד נֶאֱמַר ״שִׁירוּ לַה׳ שִׁיר חָדָשׁ״ ישעיהו מב:י, כִּי אָז יִהְיוּ כִּזְכָרִים לֹא יוֹלְדִים, וְאָז יִנְחֲלוּ כָּל שִׁבְעִים אֻמּוֹת כְּזָכָר שֶׁיּוֹרֵשׁ הַכֹּל. וְאוּלַי מִטַּעַם זֶה הִתְחִיל בְּ״אָז״, א׳ רוֹכֵב עַל ז׳, לִרְמוֹז כִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה יִשְׂרָאֵל ״גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ״ שמואל ב ז:כג יַרְכִּיבֵהוּ ה׳ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ שֶׁל שִׁבְעָה אֻמּוֹת לְבַד, כִּנְקֵבוֹת. וּכְדֵי לְיַשֵּׁב יִתּוּר ״הַשִּׁירָה הַזֹּאת״, כִּי הָיָה לוֹ לוֹמַר ״אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה׳״, אוֹמֵר אֲנִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רֶמֶז לְמַה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מכילתא בשלח ג ״רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶּׁלֹּא רָאָה יְחֶזְקֵאל״, וְעַל פֶּלֶא זֶה נֶאֱמַר ״אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת״, רוֹצֶה לוֹמַר הַשִּׁירָה שֶׁל ״זֹאת״ הַנְּקֵבָה, כִּי גַּם הַנְּקֵבוֹת אָמְרוּ ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״, וְדָבָר זֶה הָיָה פְּלִיאָה בְּעֵינֵיהֶם שֶׁנְּקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר מֵעֵין דֻּגְמָא שֶׁלֶּעָתִיד. וְאוּלַי שֶׁעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה סנהדרין צא: ״שָׁר לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא יָשִׁיר, מִכָּאן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה״, וּמַה עִנְיַן שִׁירָה זוֹ לִתְחִיַּת הַמֵּתִים? אֶלָּא לְפִי שֶׁכְּשֵׁם שֶׁלֶּעָתִיד לָבוֹא יִהְיוּ כֻּלָּם מוּפְשָׁטִים מִן הַחֹמֶר וְאָז זְכָרִים וּנְקֵבוֹת שָׁוִין, כָּךְ גַּם עַל הַיָּם רָאֲתָה גַּם הַשִּׁפְחָה זִיו כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ מֵעֵין דֻּגְמָא שֶׁלֶּעָתִיד שֶׁנֶּאֱמַר ירמיהו לא:כב ״נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר״. לְכָךְ נֶאֱמַר בְּשִׁירָה זוֹ ״יָשִׁיר״ לְהַבָּא מַשְׁמָע, כִּי כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ כֻּלָּם ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״, כָּךְ כֻּלָּם יֹאמְרוּ לֶעָתִיד ״הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה״ ישעיהו כה:ט, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שמות רבה כג:טו שֶׁהַצַּדִּיקִים יִהְיוּ מַרְאִים עָלָיו בְּאֶצְבַּע כוּ׳. וְעַל פֶּלֶא זֶה נֶאֱמַר ״אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת״. וּלְכָךְ נֶאֱמַר ״וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם״ וְגוֹ׳ כִּמְדַבֶּרֶת לִזְכָרִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ. וּבַמִּדְרָשׁ תנחומא בשלח יב שֶׁנִּקְרַע הַיָּם בִּזְכוּת הַמִּילָה, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁעַל זֶה נֶאֱמַר ״אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת״, רֶמֶז לַמִּילָה, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית יז י ״זֹאת בְּרִיתִי״ וְגוֹ׳. וּלְפִי שֶׁגַּם לָעוֹלָם הַבָּא הַמִּילָה מַצֶּלֶת מִן הַגֵּהִנֹּם, לְכָךְ נֶאֱמַר ״יָשִׁיר״ בִּלְשׁוֹן עָתִיד, וּמִכָּאן רֶמֶז לִתְחִיַּת הַמֵּתִים. אָשִׁירָה לַה׳ כִּי גָאֹה גָּאָה. שֶׁמִּתְגָּאֶה עַל כָּל גֵּאִים, אֲבָל לֹא עַל עֲנָוִים, כִּי ה׳ שׁוֹכֵן אֶת דַּכָּא וּמַרְאֶה עִנְוְתָנוּתוֹ אֶצְלָם. וְסָמַךְ מִיָּד ״סוּס וְרוֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם״, כִּי הָרוֹכֵב מִתְגָּאֶה עַל הַסּוּס, עַל כֵּן יָרָה שְׁנֵיהֶם בַּיָּם. וּכְדֵי לְיַשֵּׁב עַל פִּי הַדִּקְדּוּק לְשׁוֹן ״גָאֹה גָּאָה״, אוֹמֵר אֲנִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רֶמֶז לְמַה שֶּׁנִּתְבָּאֵר איוב יב כג ״מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב תהלים צב ח ״בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד״, כִּי מִי שֶׁהוּא גֵּאֶה כְּבָר, אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹסִיף לוֹ גַּאֲוָה עַל גַּאֲוָתוֹ וְנוֹתֵן לוֹ עוֹד מַעֲלָה, כְּדֵי לְהַגְדִּיל נְפִילָתוֹ מֵאִיגְּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִּיקְתָא, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ בַּפָּסוּק ״אָמַר אוֹיֵב אֶרְדּוֹף״ שמות טו ט, עַיֵּן שָׁם. זֶהוּ שֶׁאָמַר ״אָשִׁירָה לַה׳ כִּי גָאֹה גָּאָה״, רוֹצֶה לוֹמַר: אוֹתוֹ בֶּן אָדָם אֲשֶׁר גָּאָה, אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גַּם כֵּן ״גָּאָה״ – מוֹסִיף לוֹ גַּאֲוָה וּמַרְכִּיבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וּלְסוֹף ״סוּס וְרוֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם״, רוֹצֶה לוֹמַר: לְהַגְדִּיל נְפִילַת הָרוֹכֵב, כִּי מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ הוּא נוֹפֵל וּנְפִילָתוֹ גְּדוֹלָה מִנְּפִילַת הַנִּרְכָּב.

205 גבורות השם פתח ↗

206 גבורות השם פתח ↗

ופירשו עוד למה ב"אז", מפני שאמר משה כי בלשון זה חטא, שאמר שמות ה, כג "ומאז באתי לדבר בשמך". כי משה היה דבק במדה העליונה הזאת, כמו שיתבאר עוד. ומפני גודל המדריגה הזאת ומעלתה, היה טועה משה במדה זאת, לפי גודל ההשגה בה. וזה שאמר "ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה", כי היה סובר כי ממדה זאת בא הרע להם. ועתה היה מקלס אותו ב"אז", נתן שבח לאותו המדה העליונה, שעשה נסים ונפלאות עמהם. ובזה היה מתקן משה את אשר חטא, והיה טועה לפי גודל ההשגה במדה זאת.

207 גבורות השם פתח ↗

208 גבורות השם פתח ↗

209 גבורות השם פתח ↗

209 תפארת ישראל פתח ↗

בפרק הקומץ מנחות כט:, אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שהיה יושב* וקושר כתרים לאותיות. אמר, רבונו של עולם, מי מעכב על ידך. אמר, אדם שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד* לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. אמר לפניו, רבונו של עולם, הראהו לי. אמר לו, חזור לאחוריך. הלך וישב לסוף שמונה עשר שורות. לא היה יודע מה הם אומרים. תשש כחו. כי שהגיעו לדבר אחד*, אמרו לו תלמידיו, רבי, מניין לך. אמר להן, הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. חזר לפני הקב"ה ואמר לפניו, רבונו של עולם, יש לך אדם כזה, ואתה נותן התורה על ידי. אמר לו, שתוק, כך עלה במחשבה לפני*. אמר לפניו, רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו. אמר לו, חזור לאחוריך. חזר לאחריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין. אמר לפניו, רבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה. אמר לו, שתוק, כך עלה במחשבה לפני, עד כאן. בזה המאמר מן התימה מאד, שאיך יהיה רבי עקיבא יותר גדול במדרגה מן משה רבינו עליו השלום, ולא יהיה יודע משה רבינו עליו השלום להבין מה שאמר רבי עקיבא ותלמידיו, שדבר זה נראה זר מאד. דע, כי רב יהודה אמר רב בא לבאר ענין התגין, שהם על האותיות שבתורה. ואמר, כשעלה משה רבינו עליו השלום לרקיע, רוצה לומר כאשר היה מתעלה אל מדרגת העליונים לקבל התורה, כי לקבל התורה אי אפשר רק שהיה מתעלה מן הגשמי* אל מדרגת העליונים, כמו שבארנו למעלה באריכות. וזה שאמר 'כשעלה משה רבינו עליו השלום לרקיע'. ואמר שמצא להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות התורה. דע, כי יש כתרים ותגין על אותיות התורה, שכשם שגוף התיבות מורים על דברי תורה עצמם, כך התגין שהם על האותיות שבתורה, מורים על השגות דקות* מאד מאד, יוצאים מן התורה עצמה. ולכך מורה עליהם התג, שהוא דק כמו חוט השערה. ואמר שהקב"ה היה קושר כתרים לתורה. שכמו שמן* השם יתברך התחייב סדר התורה, כמו שבארנו פעמים הרבה שמאתו יתברך התחייב סדר התורה, ומסודר מחכמתו התורה, כך מתחייב מחכמתו השגות דקות היוצאים מן השגת התורה, כמו שיתבאר. וזהו מה שאמרו 'שהיה הקב"ה קושר כתרים לאותיות התורה'. ואמר מי מעכב על ידך. כלומר כי אלו ההשגות הדקים, שמורה עליהם התגין, לדקות השגתן רחוקין מן האדם שהוא בעולם הזה המורגש, שאין בו דקות השכלי. ומפני שהם* פרטיים היוצאים מן התורה, ומשה רבינו עליו השלום השגתו היה בכללות התורה, כי משה היה אדם כללי, ולא פרטי, כי שקול היה כמו כל ישראל. וכן היה השגתו בכללי, לא בפרטי. כי נבדלים התגין שמורים על דברים פרטיים מהתורה הכללית. ובסמוך עוד יתבאר ד"ה ועוד כי כי משה רבינו עליו השלום לא היה* ראוי להשגת התגין, והוא עיקר. ולפיכך רחוק השגתן מן האדם, שהתג הזה הוא על האות למעלה. גם נקרא 'כתר' ו'תג', כי הכתר נבדל מבעל כתר. ועם שהכתר מצטרף אל בעל כתר, הנה הכתר נבדל ממנו. וכך ההשגות שמורים עליהם הכתרים האלו, נבדלים מן השגות התורה לדקותן. ולכך הם כמו כתרים על האותיות. ולכך השם יתברך, שהוא נבדל מהכל, חפץ בו לפעל זה בפרט, לקשור כתרים לאותיות, שהם תגין, מורים על ההשגות הנבדלים מן התורה, והם נבדלים לגמרי. ומפני שהם נבדלים לגמרי, צריך שיהיה המקשר השם יתברך, אשר הוא נבדל* מן הכל. ולכך אמר 'מי מעכב על ידך', אחר שהשגות אלו נבדלים מדברי תורה, אם כן למי משמשין. שאף על גב שידע משה בהשגתו כי מאתו יתברך מתחייב ומסודר הדברים ההם שמורים עליהם התגין, מכל מקום אל ידיעת הדברים ההם מה שמורים עליהם התגין לא היה למשה רבינו עליו השלום שייכות אליהם בשלמות, כמו שיש לו שייכות אל התורה עצמה, מפני שהם השגות דקות. ולפיכך אמר 'מי מעכב על ידך', אחר שאלו השגות דקות*. ואמר כי צדיק אחד יהיה בסוף כמה דורות, ויהיו שייכים אליו אלו ההשגות, ועם שהם רחוקים מן האדם שהוא בעולם המורגש. ובקש להראות הצדיק הזה אליו. רוצה לומר, להראות מדרגתו ומקומו במציאות הזה. כי כל צדיק וצדיק יש לו מדרגה מיוחדת במציאות, ורצה לעמוד על מדרגתו במציאות עולם הזה. והשיב לו הקב"ה, חזור לאחוריך, שישיג בדורות שמסודרים אחריו במציאות, ואז ימצא מדרגתו ומקומו במציאות עולם הזה. ועל* רבי עקיבא שייך לומר 'חזור לאחוריך' בהשגתך. וכל הדברים האלו הם בהשגה השכלית, כאשר היה משיג בסדר העולם ובמציאותו. ואמר שהלך וישב לבסוף שמונה עשר שורות. פירוש, שמונה עשר שורות שהם לפני תלמיד חכם היושב בישיבה, מורים על המעלה היותר עליונה שיש לאותו חכם. ודבר זה תמצא במסכת סוכה מה:, שאמר תמני סרי אלפא דרי דקמי קוב"ה. ובא לומר כי היה רבי עקיבא בעולם הזה בחכמה במדרגה היותר עליונה, ולפיכך היה לפניו שמונה עשר שורות של תלמידים. ודבר זה ענין מופלג בחכמה מספר הזה של י"ח שורות, ואין כאן מקום זה. ואמר שהלך וישב לבסוף י"ח שורות. כי כאשר בא לצרף מדרגת משה רבינו עליו השלום למדרגת רבי עקיבא, אמר שישב לבסוף י"ח שורות של רבי עקיבא. כי אחר שאמר דלא ידע מאי קאמר, אם כן אין לו צירוף וחבור אל רבי עקיבא. ולכך ישב לו לאחר י"ח שורות, שהם תלמידי רבי עקיבא. ואמר שלא ידע מאי קאמרי, כי לא היה למשה רבינו עליו השלום שייכות אל התגין, שהם נבדלים מן התורה לדקות השגתן, כמו שיש לו אל התורה, כמו שבארנו. ועוד כי, אל תתמה מה שאמרו כי לא ידע משה רבינו עליו השלום מאי קאמרי, ותאמר חס ושלום כי מדרגת רבי עקיבא היה יותר מן משה רבינו עליו השלום, חס ושלום לומר כך. אבל הכל נאמר על ענין שלא היה למשה רבינו עליו השלום חבור אל התגין. ואין ספק כי היה למשה רבינו עליו השלום גם כן השגה אל התגין, רק שלא היה לו חבור אליהן לגמרי, כמו שהיה למשה רבינו* עליו השלום חבור אל התורה עצמה. וזה לא היה פחיתות למשה רבינו עליו השלום כלל. כי משה רבינו עליו השלום היה לו עולם הזה גם כן, הוא עולם המורגש. עד שאמרו בפרק חלק סנהדרין צח: לא נברא העולם הזה אלא למשה, כדאיתא שם. וכן אמרו במדרש ב"ר א, ד בשביל משה נברא העולם, שנאמר בראשית א, א "בראשית ברא אלקים", ואין "ראשית" אלא משה, שנאמר דברים לג, כא "וירא ראשית לו". ואיך לא יהיה משה עיקר עולם הזה, שהרי הוא היה משלים את העולם על ידי התורה שנתנה על ידו. וראה איך היה שולט משה בעולם הזה, שהרי כבש סיחון ועוג, שני מלכי האמורי הגדולים. ומזה תראה כשם שמדרגת משה רבינו עליו השלום בעולם הנבדל, כך היה מדרגתו בעולם הזה, ולשתי שלחנות זכה. ומזה תראה שהיה למשה, שהוא בפרט מוכן לקבל התורה א, שלטון בעולם הזה. ודבר זה מדרגה עליונה למשה, שהיה חלקו בכל, כי הוא עיקר המציאות בכלל. כי התורה יש לה שלטון בעולם הזה גם כן. ומפני שהיה משה שולט גם כן בעולם הזה, כמו שאמרנו, לכך* לא היה למשה רבינו עליו השלום חבור אל התגין. כי במה שהשגות דקות נבדלים מהתורה עצמה, אין למי שהוא בעולם המורגש שייכות בשלימות אל אותם השגות, והם נבדלים מאתו, ולא היה מוכן אל התגין. ולא כן היה לרבי עקיבא, שמדרגת ומעלת רבי עקיבא לא היה בעולם הזה המורגש, וכאילו היה מסולק* לגמרי ממציאות עולם הזה, כאשר סרקו בשרו במסרקות ברזל, ואם כן אין לו עולם הזה כלל. ולכך היה לרבי עקיבא שייכות לגמרי אל ההשגות ההם, אשר לדקות השגתן נבדלים מעולם המורגש הזה. ודבר זה עיקר הטעם. והיה תשש כחו של משה, כאילו היה מדרגת רבי עקיבא גדול יותר ממדרגת משה רבינו עליו השלום. וכשהיה* משיג משה רבינו עליו השלום שכל ההלכות שהם הלכה למשה מסיני לא היה משיג רבי עקיבא, כי ההשגות ההם לא יושגו על ידי אדם, כי אם משה היה מוכן לזה דוקא. ואל יקשה לך, כיון שהיה משיג ההשגות שהם הלכה למשה מסיני, למה לא השיג השגות התגין. שכבר אמרנו, כי השגות התגין לדקותן רחוקים מעולם המורגש, ומשה שהיה מוכן אל התורה, דהיינו לעמוד על אמתת השגות התורה, ואליו נגלה התורה בשלמות. רק שלא היה מוכן אל דבר שהוא נבדל מן התורה, שמורה עליו התגין, והם ההשגות הדקין, כמו שהם ההלכות שהם בתורה. כי יש בהם הבדלים דקים וחלוקים דקים, ואלו ההלכות נדרשים מן התגין הדקין שהם על האותיות. גם היה משיג השגות דקות בסתרי החכמה. ולפיכך נתיישבה דעתו של משה רבינו עליו השלום, שהיה משיג דברים אשר לא יושגו לאדם. ואז אמר משה 'יש לך אדם כמו זה ואתה נותן תורה על ידי'. כי סוף סוף במה שיש לרבי עקיבא שייכות אל השגות* התגין, הרי הוא מוכן אל התורה יותר. שהרי אף לתגין שהם על התורה יש לרבי עקיבא שייכות, ולמה לא נתנה על ידו. והשיב לו 'שתוק, כך עלה במחשבה'. כלומר, סדר המציאות שסדר השם יתברך במחשבתו ובחכמתו כך חייב שלא תנתן התורה על ידי רבי עקיבא, כי אם על ידי משה. ודבר זה כמו שבארנו למעלה, כי רבי עקיבא כאילו היה מסולק לגמרי מן עולם הזה, ואין לו חלק בעולם הזה, הוא עולם המורגש. ולכך יש לו שייכות אל התגין, אשר הם השגת הנבדלים מעולם המורגש. ולא כן משה רבינו עליו השלום, שהוא היה שולט בעולם הזה, והוא עיקר בעולם המורגש, כמו שהתבאר, ולא על ידי רבי עקיבא, שאין חלקו בעולם המורגש, וכאילו היה נבדל ממנו. ועוד* שאמר לו 'כך עלה במחשבה', כי הסדר מחייב שכך סדר השם יתברך. כי השגת רבי עקיבא הוא יוצא חוץ מן הסדר, כי גודל ההשגה בתגין הוא יוצא חוץ מן הסדר, וזה לא שייך אל התורה, שהיא סדר השם יתברך. ולכך לא היה משה רבינו עליו השלום מוכן כי אם אל השגות אשר הם בסדר העולם. אבל רבי עקיבא, אשר אינו מסדר עולם הזה, באשר סרקו בשרו במסרקות ברזל, אליו ראויים אלו ההשגות היוצאים מן הסדר. וכאשר אמר לו השם יתברך 'שתוק, כך עלה במחשבה', כי אין ראוי שתנתן התורה על ידי רבי עקיבא, וידע אז משה רבינו עליו השלום כי אין חלק רבי עקיבא במציאות עולם הזה. ולכך אמר 'הראני שכרו', שודאי כיון שאין חלקו בעולם הזה, היה רוצה לדעת מה יהיה שכרו בעולם הבא. ואמר הקב"ה 'חזור לאחוריך', שישיג בסדר המציאות. ומפני כי מתחלה היה מדבר בתורה ובתגין שעליה, ועתה היה רוצה לדעת ענין רבי עקיבא, ולכך אמר לו 'חזור לאחריך'. ואז ראה בסדר הזה* שיהיו שוקלין בשרו במקולין של ברזל*. ואז אמר 'וכי זו תורה וזו שכרה'. והשיב לו השם יתברך 'שתוק, כך עלה במחשבה'. פירוש, כי אף על גב שאין ראוי שיהיה זה מצד התורה שכך יהיה לרבי עקיבא, מכל מקום כך גזר הסדר שסדר השם יתברך העולם הזה. כי רבי עקיבא שלא היה חלקו כלל בעולם המורגש, ולכך היה דורש בתגי אותיות אשר השגתם רחוק ונבדל מעולם* הזה, לכך היו גוברים עליו בעולם הזה. כי עכו"ם אין חלקם רק בעולם המורגש, ואין להם כלל חלק בעולם הנבדל. והם הפך לרבי עקיבא וחביריו; כי אלו אלין להם חלק בעולם הנבדל, ולרבי עקיבא אין לו חלק בעולם המורגש. ולפיכך היו גוברים עליו, והיו סורקין בשרו במסרקות ברזל, כי הם הפכים לרבי עקיבא. ובמדרש במ"ר יט, ו, "והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון" זכריה יד, ו. דברים שהם מכוסים בעולם הזה, עתידים להיות צפויים לכם. הדא הוא דכתיב ישעיה מב, טז "והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים". 'אעשה אותם' לא נאמר, אלא "עשיתים", שכבר עשיתים לרבי עקיבא וחביריו. דאמר רבי אחא, דברים שלא נגלו למשה, נגלו לרבי עקיבא וחביריו. "וכל יקר ראתה עינו" איוב כח, י, זהו רבי עקיבא, עד כאן. והדברים האלו כמו שאמרנו לך, שלא היה לרבי עקיבא וחביריו, הם הרוגי מלכות, חלק בעולם המורגש, רק שהיו מסולק מאתו, כמו שהיה סופו*. ולפיכך היה משיג השגות שאין ראוים לעולם המורגש. אבל משה שהיה חלקו בעולם המורגש גם כן, לא נגלו לו, כי אם לרבי עקיבא וחבריו, שהיו מסולקים מן עולם המורגש. כלל הדבר, כי התגין מורים על דבר שנבדל מן עולם הזה, ולכך לא היה למשה רבינו עליו השלום חבור אל השגות התגין, כי אם לרבי עקיבא, שהיה מסולק מן עולם הזה. ובפרק עושין פסין עירובין כא:, "קווצותיו תלתלים" שיה"ש ה, יא, אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, מלמד שיש לדרוש על כל* קוץ וקוץ תלי תלים הלכות. "שחורות כעורב" שם, במי אתה מוצא*, במי שמשכים* ומעריב עליהם בבתי כנסיות ובתי מדרשות*. רבה* אמר, במי שמשחיר עליהם כעורב. רבא* אמר, במי שנעשה אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב, עד כאן. ביארו בזה, כי אלו תלי הלכות שמורים עליהם הקוצים, והם השגות הנבדלים מן עולם הזה, רחוקים מן האדם שהוא גשמי. ולפיכך אמר 'במי אתה מוצא, במי שמשכים ומעריב עליהם'. כלומר, שהוא פונה מענין העולם הזה, ומשכים ומעריב על השגות האלו, בו אתה מוצא אותם. כי אי אפשר שימצא אלו השגות כאשר הוא פונה אל עולם הגשמי. ולרבה עוד יותר, דצריך להשחיר עצמו, והוא* סלוק הגשמות שלו, ובזה ראוי לקנות ההשגות האלו הנבדלים מן האדם. ולמאן דאמר עד שיעשה* אכזרי על בניו, הוא עוד מדרגה יותר ממי שהוא משחיר עליהם, עד שאינו מרחם על בניו. ודבר זה מבואר, כי מי שאינו מרחם על פרי בטנו, הוא גובר על הטבע שלו, ובשביל כך הוא קונה אלו ההשגות הנבדלים מן האדם הגשמי. ואם בכל אלו לא תרוה נפשך, כי אין ראוי להחסיר שום מדרגה ממעלת משה רבינו עליו השלום, אשר לא קם כמוהו. דע לך, כי דבר זה היה למדרגת משה רבינו עליו השלום, שהיה השגתו בשלימות. ולכך היה מקבל התורה, שהיא תמימה גם כן תהלים יט, ח. ואילו השגות התגין, אף על גב שהתגין באים על השגה עליונה, אין ההשגה בדבר ההוא בשלמות, רק מעט מעט, לפי עלוי ההשגה. ולכך התג הוא קטן. אבל משה רבינו עליו השלום מוכן אל השגה שלימה, לכך לא היה מוכן אל השגות התגין. ואין מדרגת העולם הזה שתהיה אותם השגות בשלימות, לכך אין כאן רק תג דק מאד, מורה על השגה מועטה. ומשה רבינו עליו השלום היה לו כל ההשגות בשלימות, איך התורה מסודרת מן השם יתברך, אשר סדר התורה אל עולם. ומצד הזה אי אפשר לעמוד על השגות התגין, אשר אין ההשגה בהן בשלימות. כי אם לרבי עקיבא היה השגה בהן, מפני שהן מסולקות מן עולם הזה, ולא היה משיג בהם מצד שסדר השם יתברך את הכל. ודי בזה להבין התגין של התורה, שלא כמו לבטלה בא, שראוי אל התורה התמימה, שאין דבר ריק בה. ודבר זה מבואר.

209 ברכות פתח ↗

רֵיאָה שׁוֹאֶבֶת כׇּל מִינֵי מַשְׁקִין, כָּבֵד כּוֹעֵס, מָרָה זוֹרֶקֶת בּוֹ טִפָּה וּמְנִיחָתוֹ, טְחוֹל שׂוֹחֵק, קֻרְקְבָן טוֹחֵן, קֵיבָה יְשֵׁנָה, אַף נֵעוֹר. נֵעוֹר הַיָּשֵׁן יָשֵׁן הַנֵּעוֹר — נִמּוֹק וְהוֹלֵךְ לוֹ. תָּנָא: אִם שְׁנֵיהֶם יְשֵׁנִים אוֹ שְׁנֵיהֶם נֵעוֹרִים — מִיָּד מֵת. תַּנְיָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: צַדִּיקִים יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״. רְשָׁעִים יֵצֶר רַע שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו״. בֵּינוֹנִים — זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ״. אָמַר רַבָּה: כְּגוֹן אָנוּ בֵּינוֹנִים. אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לָא שָׁבֵיק מָר חַיֵּי לְכׇל בְּרִיָּה? וְאָמַר רָבָא: לָא אִיבְּרִי עָלְמָא אֶלָּא לְרַשִּׁיעֵי גְּמוּרֵי אוֹ לְצַדִּיקֵי גְּמוּרֵי. אָמַר רָבָא: לִידַּע אִינָשׁ בְּנַפְשֵׁיהּ אִם צַדִּיק גָּמוּר הוּא אִם לָאו. אָמַר רַב: לָא אִיבְּרִי עָלְמָא אֶלָּא לְאַחְאָב בֶּן עָמְרִי וּלְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. לְאַחְאָב בֶּן עָמְרִי — הָעוֹלָם הַזֶּה, וּלְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא — הָעוֹלָם הַבָּא. ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם נֶאֱמַר ״בְּכָל נַפְשְׁךָ״, לָמָּה נֶאֱמַר ״בְּכָל מְאֹדֶךָ״?, וְאִם נֶאֱמַר ״בְּכָל מְאֹדֶךָ״, לָמָּה נֶאֱמַר ״בְּכָל נַפְשְׁךָ״? אֶלָּא אִם יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁגּוּפוֹ חָבִיב עָלָיו מִמָּמוֹנוֹ — לְכָךְ נֶאֱמַר ״בְּכָל נַפְשְׁךָ״. וְאִם יֵשׁ לָךְ אָדָם שֶׁמָּמוֹנוֹ חָבִיב עָלָיו מִגּוּפוֹ — לְכָךְ נֶאֱמַר ״בְּכָל מְאֹדֶךָ״. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״בְּכָל נַפְשְׁךָ״ אֲפִילּוּ נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. תָּנוּ רַבָּנַן: פַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ יִשְׂרָאֵל בַּתּוֹרָה. בָּא פַּפּוּס בֶּן יְהוּדָה וּמְצָאוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיָה מַקְהִיל קְהִלּוֹת בָּרַבִּים וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא אִי אַתָּה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי מַלְכוּת? אָמַר לוֹ: אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לְשׁוּעָל שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל גַּב הַנָּהָר, וְרָאָה דָּגִים שֶׁהָיוּ מִתְקַבְּצִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹרְחִים? אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי רְשָׁתוֹת שֶׁמְּבִיאִין עָלֵינוּ בְּנֵי אָדָם. אָמַר לָהֶם: רְצוֹנְכֶם שֶׁתַּעֲלוּ לַיַּבָּשָׁה, וְנָדוּר אֲנִי וְאַתֶּם, כְּשֵׁם שֶׁדָּרוּ אֲבוֹתַי עִם אֲבוֹתֵיכֶם? אָמְרוּ לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיךָ פִּקֵּחַ שֶׁבַּחַיּוֹת?! לֹא פִּקֵּחַ אַתָּה, אֶלָּא טִפֵּשׁ אַתָּה! וּמָה בִּמְקוֹם חִיּוּתֵנוּ, אָנוּ מִתְיָרְאִין, בִּמְקוֹם מִיתָתֵנוּ — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אַף אֲנַחְנוּ עַכְשָׁיו שֶׁאָנוּ יוֹשְׁבִים וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ: ״כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ״, כָּךְ, אִם אָנוּ הוֹלְכִים וּמְבַטְּלִים מִמֶּנָּה — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים, עַד שֶׁתְּפָסוּהוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבָשׁוּהוּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְתָפְסוּ לְפַפּוּס בֶּן יְהוּדָה וַחֲבָשׁוּהוּ אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: פַּפּוּס, מִי הֲבִיאֲךָ לְכָאן? אָמַר לוֹ: אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁנִּתְפַּסְתָּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. אוֹי לוֹ לְפַפּוּס שֶׁנִּתְפַּס עַל דְּבָרִים בְּטֵלִים. בְּשָׁעָה שֶׁהוֹצִיאוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא לַהֲרִיגָה זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע הָיָה, וְהָיוּ סוֹרְקִים אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וְהָיָה מְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּינוּ, עַד כָּאן?! אָמַר לָהֶם: כׇּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל פָּסוּק זֶה ״בְּכָל נַפְשְׁךָ״ אֲפִילּוּ נוֹטֵל אֶת נִשְׁמָתְךָ. אָמַרְתִּי: מָתַי יָבֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּימֶנּוּ, וְעַכְשָׁיו שֶׁבָּא לְיָדִי, לֹא אֲקַיְּימֶנּוּ? הָיָה מַאֲרִיךְ בְּ״אֶחָד״, עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ בְּ״אֶחָד״. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתְךָ בְּאֶחָד״. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: זוֹ תּוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ? ״מִמְתִים יָדְךָ ה׳ מִמְתִים וְגוֹ׳״! אָמַר לָהֶם: ״חֶלְקָם בַּחַיִּים״. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁאַתָּה מְזוּמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא״. לֹא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח שֶׁהוּא מְכוּוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִן הַצּוֹפִים וְלִפְנִים, וּבְרוֹאֶה. אִיתְּמַר נָמֵי: אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִן הַצּוֹפִים וְלִפְנִים, וּבְרוֹאֶה וּבְשֶׁאֵין גָּדֵר, וּבִזְמַן שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה. תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּפְנֶה בִּיהוּדָה, לֹא יִפָּנֶה מִזְרָח וּמַעֲרָב, אֶלָּא צָפוֹן וְדָרוֹם. וּבַגָּלִיל לֹא יִפָּנֶה אֶלָּא מִזְרָח וּמַעֲרָב. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא אָסְרוּ אֶלָּא בְּרוֹאֶה, וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם גָּדֵר, וּבִזְמַן שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה. וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. חֲכָמִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ צְדָדִין. תַּנְיָא אִידַּךְ: הַנִּפְנֶה בִּיהוּדָה — לֹא יִפָּנֶה מִזְרָח וּמַעֲרָב אֶלָּא צָפוֹן וְדָרוֹם. וּבַגָּלִיל, צָפוֹן וְדָרוֹם — אָסוּר, מִזְרָח וּמַעֲרָב — מוּתָּר. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא אָסְרוּ אֶלָּא בְּרוֹאֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — אָסוּר, בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — מוּתָּר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר בְּכָל מָקוֹם. רַבִּי עֲקִיבָא הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ חוּץ לָאָרֶץ. רַבָּה הֲווֹ שַׁדְיָין לֵיהּ לִבְנֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב. אֲזַל אַבָּיֵי שְׁדַנְהוּ צְפוֹן וְדָרוֹם, עָל רַבָּה תָּרְצַנְהוּ. אֲמַר: מַאן הַאי דְּקָמְצַעַר לִי? אֲנָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא סְבִירָא לִי דְּאָמַר: בְּכָל מָקוֹם אָסוּר.

210 גבורות השם פתח ↗

211 גבורות השם פתח ↗

212 גבורות השם פתח ↗

ועוד אמר בזכות המילה נקרע הים. באור ענין זה כמו שאמרנו למעלה כי קריעת ים סוף אינו טבעי, והיה גובר השם יתברך על הטבע, עד שנקרע הים. ומפני שכל אשר נברא בששת ימי בראשית הוא טבעי, ודבר שאינו טבעי הוא על שבעת ימי בראשית. ולכך המילה ביום השמיני, כי בדרך הטבע אין ראוי המילה, שהרי נולד האדם בערלה, והמילה היא על הטבע. ומפני שיש בישראל מדריגה זאת שאינם טבעיים, שהרי יש בהם המילה, ולכך נקרע ים הטבע בשביל זכות המילה שאינה טבעית, ודבר זה נתבאר למעלה גם כן. ולפיכך מלת "אז", שמספרו שמונה, לומר שנקרע הים במדריגה שהיא על הטבע, שהיא על שבעת ימי בראשית. וזה "אז", שהאל"ף שהיא מדריגה שאינה טבעית, הוא על שבעת ימי הטבע. ודבר זה מבואר.

213 גבורות השם פתח ↗

214 גבורות השם פתח ↗

215 גבורות השם פתח ↗

216 גבורות השם פתח ↗

217 גבורות השם פתח ↗

218 גבורות השם פתח ↗

219 גבורות השם פתח ↗

220 גבורות השם פתח ↗

221 גבורות השם פתח ↗

222 גבורות השם פתח ↗

ועוד במכילתא שמות טו, א, יש "אז" לשעבר, ויש "אז" לעתיד לבא; בראשית ד, כו "אז הוחל לקרא בשם ה'", שמות ד, כו "אז אמרה חתן דמים למולות", שמות טו, א "אז ישיר משה", במדבר כא, יז "אז ישיר ישראל", יהושע י, יב "אז ידבר יהושע", דהי"א טו, ב "אז אמר דוד", מ"א ח, יב "אז אמר שלמה", הרי אלו לשעבר. ויש "אז" לעתיד; ישעיה ס, ה "אז תראי ונהרת", ישעיה נח, ח "אז יבקע כשחר אורך", ישעיה לה, ו "אז ידלג כאיל", שם פסוק ה "אז תפקחנה", ירמיה לא, יב "אז תשמח בתולה במחול", תהלים קכו, ב "אז ימלא שחוק פינו", שם "אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה", הרי אלו לעתיד לבא, עד כאן.

223 גבורות השם פתח ↗

ודבר זה מבאר לך מה שנתבאר למעלה כי מלת "אז" בא על העתה, שהוא נבדל מן הזמן, ולפיכך בא המלה הזאת לעבר ולעתיד. כי אם היה מלת "אז" בא על זמן, הזמן הוא עבר או עתיד, והעבר כבר היה, והעתיד עדיין לא היה, ואין זה כזה, לא היה אפשר שיבא מלת "אז" על העבר והעתיד. אבל כיון שמלת "אז" באה על העתה, שהוא נבדל מן הזמן, ולפיכך באה מלת "אז" על העבר והעתיד כאחד. ופירוש זה ברור, ודברים אלו מופלגים מאוד בחכמה. ובשביל כך היה ראוי לשבח את הקב"ה במלת "אז", לפי שהזמן בודאי מחולק, כמו שידוע מענין הזמן. ומאחר שמלת "אז" בא על דבר שאינו זמן, והוא העתה, אם כן אין בו חלוק, וראוי בו לשבח הקב"ה שהוא אחד מבלי חלוק.

224 גבורות השם פתח ↗

225 גבורות השם פתח ↗

226 גבורות השם פתח ↗

227 גבורות השם פתח ↗

228 גבורות השם פתח ↗

229 גבורות השם פתח ↗

230 גבורות השם פתח ↗

231 גבורות השם פתח ↗

232 גבורות השם פתח ↗

ובמדרש אלה הדברים רבה, רבנן אמרי, כל פרקמטיא של משה לא היתה אלא ב"אז"; הצלת נפשו ב"אז", שמות ד, כו "וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולות". קנטורו ב"אז", שמות ה, כג "ומאז באתי אל פרעה". שירתו ב"אז", שמות טו, א "אז* ישיר". הפרשת ערים ב"אז", דברים ד, מא "אז יבדיל משה שלש ערים", עד כאן.

233 גבורות השם פתח ↗

וביאור ענין זה כמו שאמרנו, כי משה בפרט היה נבדל מן העולם הגשמי, ולפיכך נקרא דברים לג, א "איש האלקים". ולפיכך כל פרקמטיא של משה היה ב"אז". כי מלת "אז" מורה על המדריגה האלקית למעלה מן הזמן. ומפני שהיה מדריגת משה נבדל מן הטבע, והיה אלקי, תמיד מזכיר מלת "אז", כי זה הוא מדריגתו אשר היה דבק בה משה. כי כאשר תתבונן במדריגת משה תמצא בו שלא היה אדם טבעי שהוא תחת הזמן. שכן תמצא שעמד ארבעים יום בלא אכילה ושתיה שמות לד, כח, ולא כהתה עינו ולא נס ליחו דברים לד, ז. והיה מסתכל באספקלריא המאירה יבמות מט:, ולא היה מונע לו מן החמרי העכור מלהסתכל באספקלריא המאירה, וכמו שפירשנו למעלה אצל שמות ב, ב "ותרא אותו כי טוב". הרי כל מדריגת משה שהיה אלקי, ולא היה טבעי, ולפיכך כל פרקמטיא של משה ב"אז", כמו שהתבאר.

234 גבורות השם פתח ↗

234 שבת פתח ↗

בִּתְלָתָא אֲמַר לְהוּ מִצְוַת הַגְבָּלָה; בְּאַרְבְּעָה עֲבוּד פְּרִישָׁה. וְרַבָּנַן סָבְרִי — בִּתְרֵי בְּשַׁבָּא אִיקְּבַע יַרְחָא, בִּתְרֵי בְּשַׁבָּא לָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְאוֹרְחָא; בִּתְלָתָא אֲמַר לְהוּ: ״וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי״; בְּאַרְבְּעָה אֲמַר לְהוּ מִצְוַת הַגְבָּלָה; בְּחַמְשָׁא עֲבוּד פְּרִישָׁה. מֵיתִיבִי: ״וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר״, קַשְׁיָא לְרַבִּי יוֹסֵי! אָמַר לְךָ רַבִּי יוֹסֵי: יוֹם אֶחָד הוֹסִיף מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ. דְּתַנְיָא: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ, וְהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ. הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ, וּפֵירַשׁ מִן הָאִשָּׁה, וְשָׁבַר אֶת הַלּוּחוֹת. הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ, מַאי דְּרַשׁ? ״הַיּוֹם וּמָחָר״ — הַיּוֹם כְּמָחָר. מָה לְמָחָר לֵילוֹ עִמּוֹ, אַף הַיּוֹם לֵילוֹ עִמּוֹ. וְלַיְלָה דְּהָאִידָּנָא נְפַק לֵיהּ, שְׁמַע מִינַּהּ תְּרֵי יוֹמֵי לְבַר מֵהָאִידָּנָא. וּמְנָלַן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ — דְּלָא שְׁרַאי שְׁכִינָה עַד צַפְרָא דְשַׁבְּתָא. וּפֵירַשׁ מִן הָאִשָּׁה, מַאי דְּרַשׁ? נָשָׂא קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ, אָמַר: וּמָה יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא דִּבְּרָה שְׁכִינָה עִמָּהֶן אֶלָּא שָׁעָה אַחַת, וְקָבַע לָהֶן זְמַן, אָמְרָה תּוֹרָה: ״וְהָיוּ נְכֹנִים וְגוֹ׳ אַל תִּגְּשׁוּ״. אֲנִי, שֶׁכׇּל שָׁעָה וְשָׁעָה שְׁכִינָה מְדַבֶּרֶת עִמִּי, וְאֵינוֹ קוֹבֵעַ לִי זְמַן — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמְנָלַן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ? — דִּכְתִיב: ״לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי״. וְאִית דְּאָמְרִי: ״פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ״. שָׁבַר אֶת הַלּוּחוֹת, מַאי דְּרַשׁ? אָמַר: וּמָה פֶּסַח שֶׁהוּא אֶחָד מִתַּרְיָ״ג מִצְוֹת, אָמְרָה תּוֹרָה: ״וְכׇל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ״. הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כָּאן וְיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּדִים — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמְנָלַן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ. תָּא שְׁמַע: ״וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי״, קַשְׁיָא לְרַבִּי יוֹסֵי. הָא אָמְרִינַן יוֹם אֶחָד הוֹסִיף מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ. תָּא שְׁמַע: ״שְׁלִישִׁי״ — שְׁלִישִׁי בַּחֹדֶשׁ וּשְׁלִישִׁי בַּשַּׁבָּת, קַשְׁיָא לְרַבָּנַן! אָמְרִי לָךְ רַבָּנַן: הָא מַנִּי — רַבִּי יוֹסֵי הִיא. שְׁלִישִׁי לְמַאי? לְכִדְתַנְיָא: ״וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה׳״, וּכְתִיב: ״וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה׳״. מָה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, וּמָה אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, וּמָה אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה, וּמָה הֵשִׁיב מֹשֶׁה לִפְנֵי הַגְּבוּרָה? זוֹ מִצְוַת הַגְבָּלָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה. רַבִּי אוֹמֵר: בַּתְּחִילָּה פֵּירֵשׁ עוֹנְשָׁהּ, דִּכְתִיב: ״וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה״ — דְּבָרִים שֶׁמְּשַׁבְּבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, וּלְבַסּוֹף פֵּירֵשׁ מַתַּן שְׂכָרָהּ, דִּכְתִיב: ״וַיַּגֵּד מֹשֶׁה״ — דְּבָרִים שֶׁמּוֹשְׁכִין לִבּוֹ שֶׁל אָדָם כְּאַגָּדָה. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: בַּתְּחִילָּה פֵּירֵשׁ מַתַּן שְׂכָרָהּ, דִּכְתִיב: ״וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה״ — דְּבָרִים שֶׁמְּשִׁיבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, וּלְבַסּוֹף פֵּירֵשׁ עוֹנְשָׁהּ, דִּכְתִיב: ״וַיַּגֵּד מֹשֶׁה״ — דְּבָרִים שֶׁקָּשִׁין לָאָדָם כְּגִידִּין. תָּא שְׁמַע: ״שִׁשִּׁי״ — שִׁשִּׁי בַּחוֹדֶשׁ, שִׁשִּׁי בַּשַּׁבָּת, קַשְׁיָא לְרַבָּנַן! הָא נָמֵי רַבִּי יוֹסֵי הִיא. שִׁשִּׁי לְמַאי? רָבָא אָמַר:

235 גבורות השם פתח ↗

236 גבורות השם פתח ↗

237 גבורות השם פתח ↗

238 גבורות השם פתח ↗

238 משנה תורה, הלכות שבועות פתח ↗

נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִישַׁן שְׁלֹשֶׁת יָמִים. אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל כְּלוּם שִׁבְעַת יָמִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁהִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא. אֵין אוֹמְרִין יֵעוֹר זֶה עַד שֶׁיִּצְטַעֵר וְיָצוּם עַד שֶׁיִּצְטַעֵר וְלֹא יִהְיֶה בּוֹ כֹּחַ לִסְבּל וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל אוֹ יִישַׁן. אֶלָּא מַלְקִין אוֹתוֹ מִיָּד מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא וְיִישַׁן וְיֹאכַל בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה:

239 גבורות השם פתח ↗

240 גבורות השם פתח ↗

241 גבורות השם פתח ↗

242 גבורות השם פתח ↗

243 גבורות השם פתח ↗

ובמדרש עוד בשעה שאמרו ישראל שמות טו, א "אז ישיר", לבש הקב"ה חלוק של תפארת שהיו חקוקים עליו כל "אז" שבתורה; ירמיה לא, יב "אז תשמח בתולה במחול", ישעיה לה, ו "אז ידלג כאיל פסח", שם פסוק ה "אז תפקחנה עיני עורים", יהושע י, יב "אז ידבר יהושע", ישעיה ס, ה "אז תראי ונהרת", "את* ה' האמרת וה' האמירך היום" דברים כו, יז-יח. וכיון שחטאו, חזר וקרעו. ועתיד הקב"ה להחזירו, שנאמר תהלים קכו, ב "אז ימלא שחוק פינו", עד כאן. פירוש זה תמצא מבואר בסוף הלל עיין שם. הרי נתבאר לך מלת "אז" על דעת חכמי התורה ויודעי בינה.

244 רש"י על דברים פתח ↗

האמרת … האמירך. אֵין לָהֶם עֵד מוֹכִיחַ בַּמִּקְרָא, וְלִי נִרְאֶה שֶׁהוּא לְשׁוֹן הַפְרָשָׁה וְהַבְדָּלָה — הִבְדַּלְתָּ לְךָ מֵאֱלֹהֵי הַנֵּכָר לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְהוּא הִפְרִישְׁךָ אֵלָיו מֵעַמֵּי הָאָרֶץ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, וּמָצָאתִי לָהֶם עֵד וְהוּא לְשׁוֹן תִּפְאֶרֶת כְּמוֹ תהלים צ"ד "יִתְאַמְּרוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן":

245 גבורות השם פתח ↗

246 גבורות השם פתח ↗

247 גבורות השם פתח ↗

248 גבורות השם פתח ↗

ובמלת "ישיר" פירשו ז"ל סנהדרין צא: "שר" לא נאמר, אלא "ישיר", מכאן לתחית המתים מן התורה. וביאור זה, כי האדם יקנה על ידי המעשים מדריגה עליונה. ואין תכלית המדריגה אשר יקנה האדם בעולם הזה, רק לתחית המתים, שאז יהיה גמר ותכלית מדריגת האדם. ולפיכך כתיב "אז ישיר", ולא כתיב "אז שר", כי השירה הזאת מדריגתה ומעלתה אשר קנו הוא לעתיד. ולפיכך לא נאמר "אז שר", שהיה משמע המדריגה אשר הגיעו לה בשירה הזאת הוא בעולם הזה בלבד, ואין הדבר הזה כך, אבל תכלית המדריגה אשר הגיעו לה הוא בעולם הבא. ולפיכך נאמר "אז ישיר", לומר כי השירה הזאת תכלית המדריגה שקנו על ידה לעתיד. כמו האדם עצמו, שהוא נברא בעולם הזה, ותכלית מדריגתו אינו רק בעולם הבא, כך השירה הזאת אין המדריגה הזאת בעולם הזה בלבד, רק לתחית המתים גם כן, וזה "אז ישיר". והוא ראיה אמיתית ברורה על תחית המתים, כאשר תבין דברים אלו.

249 גבורות השם פתח ↗

250 גבורות השם פתח ↗

250 בראשית רבה פתח ↗

וַיִּיצֶר ב' יְצִירוֹת, יְצִירָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וִיצִירָה לָעוֹלָם הַבָּא. בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים לֹא כְּשֵׁם שֶׁיְצִירָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה כָּךְ יְצִירָתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה מַתְחִיל בְּעוֹר וּבְבָשָׂר וְגוֹמֵר בְּגִידִים וּבַעֲצָמוֹת, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא מַתְחִיל בְּגִידִים וּבַעֲצָמוֹת וְגוֹמֵר בְּעוֹר וּבְבָשָׂר, שֶׁכָּךְ הוּא אוֹמֵר בְּמֵתֵי יְחֶזְקֵאל יחזקאל לז, ח: רָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה. אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן אֵין לְמֵדִין מִמֵּתֵי יְחֶזְקֵאל. וּלְמָה הָיוּ מֵתֵי יְחֶזְקֵאל דּוֹמִים, לְזֶה שֶׁהוּא נִכְנָס לְמֶרְחָץ מַה שֶּׁהוּא פּוֹשֵׁט רִאשׁוֹן הוּא לוֹבֵשׁ אַחֲרוֹן. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים כְּשֵׁם שֶׁיְצִירָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶה, כָּךְ יְצִירָתוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא. בָּעוֹלָם הַזֶּה מַתְחִיל בְּעוֹר וּבְבָשָׂר וְגוֹמֵר בְּגִידִים וּבַעֲצָמוֹת, כָּךְ אַף לֶעָתִיד לָבוֹא מַתְחִיל בְּעוֹר וּבְבָשָׂר וְגוֹמֵר בְּגִידִים וּבַעֲצָמוֹת, שֶׁכֵּן אִיּוֹב אוֹמֵר איוב י, י: הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי. הִתַּכְתַּנִי, אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא תַּתִּיכֵנִי. וְכַגְּבִנָּה הִקְפֵּאתַנִי, אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא תַּקְפִּיאֵנִי. איוב י, יא: עוֹר וּבָשָׂר הִלְבַּשְׁתַּנִי, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא תַּלְבִּישֵׁנִי. וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים סוֹכַכְתַּנִי, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא תְּשׂכְכֵנִי, לִקְעָרָה שֶׁהִיא מְלֵאָה חָלָב עַד שֶׁלֹא נָתַן מְסוֹ בְּתוֹכוֹ, הֶחָלָב רוֹפֵף, מִשֶּׁנָּתַן לְתוֹכָהּ מְסוֹ, הֲרֵי הֶחָלָב קָפוּי וְעוֹמֵד, הוּא שֶׁאִיּוֹב אָמַר: הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וגו' עוֹר וּבָשָׂר וגו' איוב י, יב: חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי.

251 רש"י על בראשית פתח ↗

252 גבורות השם פתח ↗

253 גבורות השם פתח ↗

254 גבורות השם פתח ↗

255 רש"י על במדבר פתח ↗

וישלח ישראל מלאכים. וּבְמָקוֹם אַחֵר תּוֹלֶה הַשְּׁלִיחוּת בְּמֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת" דברים ב', וְכֵן "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" במדבר כ', וּבְיִפְתָּח הוּא אוֹמֵר שופטים י"א "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" וְגוֹ', הַכְּתוּבִים הַלָּלוּ צְרִיכִין זֶה לָזֶה, זֶה נוֹעֵל וְזֶה פוֹתֵחַ, שֶׁמֹּשֶׁה הוּא יִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל הֵם מֹשֶׁה, לוֹמַר לְךָ שֶׁנְּשִׂיא הַדּוֹר הוּא כְּכָל הַדּוֹר, כִּי הַנָּשִׂיא הוּא הַכֹּל תנחומא:

256 גבורות השם פתח ↗

"משה ובני ישראל" שמות טו, א. הזכיר "משה" בפני עצמו ו"ישראל" בפני עצמו. ודבר זה כי השירה מורה על אמיתת מדריגת של בעל השירה, וכמו שיתבאר בסמוך. ומדריגת משה שהיה נבדל במעלתו מכל ישראל, ולא היה נכלל עמהם, כמו שהתבאר למעלה פעמים הרבה, ולכך לא נשא אשה מבנות ישראל. ואין משה אדם פרטי כמו שאר אנשים בישראל שהם פרטיים, כיון שלא היה נכלל בתוך כלל ישראל. ולפיכך היה שקול נגד כל ישראל מכילתא שמות יח, א. ולכך זכר "משה" בפני עצמו ו"ישראל" בפני עצמם*, ודבר זה מבואר.

257 רש"י על שמות פתח ↗

לכל עמו. אַף עֲלֵיהֶם גָּזַר סוטה י"ב, יוֹם שֶׁנּוֹלַד מֹשֶׁה אָמְרוּ לוֹ אִצְטַגְנִינָיו, הַיּוֹם נוֹלָד מוֹשִׁיעָן, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם מִמִּצְרַיִם אִם מִיִּשְׂרָאֵל, וְרוֹאִין אָנוּ שֶׁסּוֹפוֹ לִלְקוֹת בַּמַּיִם, לְפִיכָךְ גָּזַר אוֹתוֹ הַיּוֹם אַף עַל הַמִּצְרִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד, וְלֹא נֶאֱמַר הַיִּלּוֹד לָעִבְרִים; וְהֵם לֹא הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁסּוֹפוֹ לִלְקוֹת עַל מֵי מְרִיבָה:

258 גבורות השם פתח ↗

259 גבורות השם פתח ↗

260 רש"י על במדבר פתח ↗

ומבמות הגיא אשר בשדה מואב. כִּי שָׁם מֵת מֹשֶׁה וְשָׁם בָּטְלָה הַבְּאֵר; דָּ"אַ, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם — כָּל נָשִׂיא וְנָשִׂיא כְּשֶׁהָיוּ חוֹנִים נוֹטֵל מַקְלוֹ וּמוֹשֵׁךְ אֵצֶל דִּגְלוֹ וּמַחֲנֵהוּ, וּמֵי הַבְּאֵר נִמְשָׁכִין דֶּרֶךְ אוֹתוֹ סִימָן וּבָאִין לִפְנֵי חֲנִיַּת כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט תנחומא: במחקק. עַל פִּי מֹשֶׁה שֶׁנִּקְרָא מְחוֹקֵק, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן" דברים ל"ג; וְלָמָּה לֹא נִזְכַּר מֹשֶׁה בְּשִׁירָה זוֹ? לְפִי שֶׁלָּקָה עַל יְדֵי הַבְּאֵר, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא נִזְכַּר שְׁמוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לֹא נִזְכַּר שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ מְזַמְּנִין אוֹתוֹ לִסְעוּדָה, אָמַר אִם אוֹהֲבִי שָׁם אֲנִי שָׁם, וְאִם לָאו אֵינִי הוֹלֵךְ תנחומא: ראש הפסגה. כְּתַרְגּוּמוֹ "רֵישׁ רָמָתָא": פסגה. לְשׁוֹן גֹּבַהּ, וְכֵן "פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ" תהילים מ"ח — הַגְבִּיהוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ: ונשקפה. אוֹתָהּ הַפִּסְגָּה עַל פְּנֵי הַמָּקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ יְשִׁימוֹן, וְהוּא לְשׁוֹן מִדְבָּר שֶׁהוּא שָׁמֵם; דָּבָר אַחֵר וְנִשְׁקָפָה הַבְּאֵר עַל פְּנֵי הַיְשִׁימוֹן, שֶׁנִּגְנְזָה בְּיַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָא, וְהָעוֹמֵד עַל הַיְשִׁימוֹן מַבִּיט וְרוֹאֶה כְּמִין כְּבָרָה בַּיָּם, וְהִיא הַבְּאֵר, כָּךְ דָּרַשׁ רַבִּי תַנְחוּמָא:

261 גבורות השם פתח ↗

262 גבורות השם פתח ↗

ובמסכת סוטה ל:, דרש רבי עקיבא, בשעה שעלו ישראל מן הים, נתנו עיניהם לומר שירה. כיצד אמרו שירה, כגדול המקרא את ההלל, והם עונים אחריו ראשי פרקים; משה אמר שמות טו, א "אשירה לה'", והם אומרים "אשירה לה'". משה אמר שם "כי גאה גאה", והם עונים אחריו "אשירה לה'"*. רבי אליעזר אומר, כקטן המקרא כו'; משה אמר "אשירה לה'" כו'. משה אמר "כי גאה גאה", והם אמרו "כי גאה גאה". רבי נחמיה* אומר, כסופר הפורס שמע בבית הכנסת*, שהוא פותח תחלה, והם עונים אחריו*, עד כאן.

263 גבורות השם פתח ↗

264 גבורות השם פתח ↗

265 גבורות השם פתח ↗

266 גבורות השם פתח ↗

267 גבורות השם פתח ↗

268 גבורות השם פתח ↗

וביאור ענין זה, כי השירה הזאת היא מורה על מדריגת מעלתם, כי השירה הוא לפי מדריגת הנמצא. וזה כי ענין השירה, כי העלול אשר נמצא מן העלה, משתוקק אל עלתו אשר הוא בא ונמצא ממנו, ולכך משתוקק אל עלתו אשר בראו. ודבר זה כאשר הוא עלול ונברא בעצם, רצה לומר שהוא עלול בעבור עצמו, ואינו בריאה שנברא בשביל דבר זולתו. שאם לא נברא מצד עצמו, רק כדי לשמש זולתו, כמו הבעלי חיים שאינם מדברים, כיון שאינו עלול בעצם, שהם נבראים בשביל האדם, אין עליו שם עלול שיהיה משתוקק אל העלה, שלא נברא מצד עצמו. ולפיכך אין ראוי לומר שירה רק ישראל, מה שהם נקראים "בנים" אל השם יתברך דברים יד, א, והם עלולים בעצם ממנו. לא כמו האומות*, שהם נבראים בשביל ישראל. אבל ישראל נקראו "בנים" ועלולים מן השם יתברך, ועלול כזה משתוקק אל העלה. וזהו השירה, שהוא השתוקקות העלול אל העלה. ומזה תראה כי כל אשר יותר עיקר בעולם הוא ראוי יותר אל השירה.

269 רש"י על בראשית פתח ↗

מארץ מצרים. מִמְּקוֹם גִּדּוּלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וְגוֹ' בראשית ט״ז:א׳, הַיְנוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי זְרֹק חוּטְרָא לַאֲוִירָא, אֲעִיקְּרֵיהּ קָאֵי:

270 גבורות השם פתח ↗

271 גבורות השם פתח ↗

272 רש"י על בראשית פתח ↗

ויאמר ה' אמחה את האדם. הוּא עָפָר וְאָבִיא עָלָיו מַיִם וְאֶמְחֶה אוֹתוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר לָשׁוֹן מִחוּי: מאדם עד בהמה. אַף הֵם הִשְׁחִיתוּ דַּרְכָּם בראשית רבה. דָּבָר אַחֵר הַכֹּל נִבְרָא בִּשְׁבִיל אָדָם וְכֵיוָן שֶׁהוּא כָלֶה מַה צֹּרֶךְ בְּאֵלּוּ: כי נחמתי כי עשיתם. חָשַׁבְתִּי מַה לַּעֲשׂוֹת עַל אֲשֶׁר עֲשִׂיתִים:

273 גבורות השם פתח ↗

274 אור החיים על במדבר פתח ↗

וְאִם בְּרִיאָה וְגוֹ׳. כָּפַל לוֹמַר בְּרִיאָה יִבְרָא ה׳, יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה סנהדרין לז: בְּפָסוּק ״אָרוּר וְכוּ׳ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ״, שֶׁמֵּאוֹתוֹ יוֹם נִסְתַּם וְנֶחְתַּם פִּי הָאָרֶץ, וּכְשֶׁהִיא רוֹצָה לוֹמַר שִׁירָה לִפְנֵי ה׳ כְּדֶרֶךְ כָּל הַנִּבְרָאִים שֶׁאוֹמְרִים שִׁירָה לִפְנֵי הַבּוֹרֵא הִיא אוֹמֶרֶת בִּכְנָפֶיהָ, דִּכְתִיב ישעיהו כד:טז ״מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ״. וְכָאן כְּשֶׁרָצָה מֹשֶׁה לְהַעֲנִישׁ הָרְשָׁעִים הָהֵם אָמַר וְאִם בְּרִיאָה, פֵּרוּשׁ, אוֹתָהּ בְּרִיאָה שֶׁכְּבָר בָּרָא ה׳ שֶׁהִיא פִּי הָאָרֶץ, וְעַל יְדֵי מַעֲשֶׂה נִסְתַּם וְהָיָה כְּלֹא הָיָה, עַתָּה יַחְזֹר ה׳ לִבְרֹא אוֹתָהּ הַבְּרִיאָה שֶׁיִּהְיֶה לָהּ פֶּה, וּפָצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ שֶׁהָיָה לָהּ מִקּוֹדֶם וּבָלְעָה אוֹתָם. וְאוּלַי כִּי זֶה יִהְיֶה לָהּ תִּקּוּן לְמַה שֶׁפָּצְתָה לִבְלֹעַ אִישׁ צַדִּיק, עַתָּה תִּפְצֶה פִּיהָ לִבְלֹעַ אוֹיְבֵי ה׳.

275 גבורות השם פתח ↗

276 גבורות השם פתח ↗

277 גבורות השם פתח ↗

278 גבורות השם פתח ↗

279 גבורות השם פתח ↗

ולפיכך סבר רבי עקיבא שאין סברא לומר כי ישראל אמרו כל השירה עם משה, כי הבדל מדריגתם עושה הבדל ביניהם. ודוקא משה אמר כל השירה, לא ישראל, כי אין מדריגתם שוים במציאות. ולפיכך היו מחולקים בשירה; משה אמר כל השירה, וישראל ראשי פרקים, שזהו שירה מה, דבר* שהוא עיקר השירה, דהיינו ראשי פרקים, אבל לא הכל.

280 גבורות השם פתח ↗

281 גבורות השם פתח ↗

ורבי אליעזר* סבר שזה אין סברא שלא יהיו ישראל אומרים כל השירה. שאף אם הבדל יש במדריגתם, מכל מקום אין ראוי לומר שלא יאמרו ישראל השירה כולה. רק כי משה היה אומר, וישראל עונין אחריו, כי על ידי משה קנו ישראל מדריגתם, וכיון שקנו על ידי משה מדריגתם, היו אומרים שירה על ידי משה. ומכל מקום אמרו ישראל כל השירה.

282 גבורות השם פתח ↗

283 גבורות השם פתח ↗

284 גבורות השם פתח ↗

285 גבורות השם פתח ↗

ורבי נחמיה סבר כי כלם ביחד אמרו שירה, ולא היו אומרים שירה על ידי משה, שאם כן היה זה חסרון למדריגת ישראל, שלא היו ראוים לשירה כי אם על ידי משה, ודבר זה אין ראוי. רק כי כלם ביחד אמרו שירה, כי השירה היא גם כן מצד מדריגת ישראל, ולא היה זה על ידי משה בלבד. ואם כי משה התחיל בשירה, מכל מקום היה השירה הזאת מצד מדריגת ישראל גם כן. והבן הדברים האלו מאוד.

286 גבורות השם פתח ↗

287 גבורות השם פתח ↗

287 ספר הזהר פתח ↗

וְעַל דָּא תָּנֵינָן, מֹשֶׁה זַמִּין לְמֵימָר שִׁירָתָא לְזִמְנָא דְּאָתֵי. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּכְתִּיב, מיכה ז׳:ט״ו כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. אַרְאֶנּוּ, אַרְאֶךָ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא אַרְאֶנּוּ מַמָּשׁ, לְמַאן דְּחָמָא בְּקַדְמִיתָא, יֶחמֵי לֵיהּ תִּנְיָינוּת, וְדָא הוּא אַרְאֶנּוּ, וּכְתִיב תהילים נ׳:כ״ג אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלהִים, וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי. וּכְדֵין אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיְיָ'. שִׁירָתָא דְּמַטְרוֹנִיתָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. תָּנֵינָן, כָּל בַּר נָשׁ דְּאָמַר שִׁירָתָא דָּא בְּכָל יוֹמָא, וּמְכַוֵּון בָּהּ, זָכֵי לְמֵימְרָא לְזִמְנָא דְּאָתֵי. דְּהָא אִית בָּהּ עָלְמָא דְּעָבַר, וְאִית בָּהּ עָלְמָא דְּאָתֵי, וְאִית בָּהּ קִשְׁרֵי מְהֵימָנוּתָא, וְאִית בָּהּ יוֹמֵי דְּמַלְכָּא מְשִׁיחָא. נ"א את לעילא כל אינון וכו' וְתָלֵי עָלָהּ, כָּל אִינּוּן תּוּשְׁבְּחָאן אַחֲרָנִין, דְּקַאמְרֵי עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. הַשִּׁירָה שִׁיר זֶה מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא שִׁירָתָא, דְּקָא מְשַׁבָּחַת מַטְרוֹנִיתָא לְמַלְכָּא. וּמֹשֶׁה מִתַּתָּא לְעֵילָּא קָאָמַר, וְהָא אוּקְמוּהָ. לַיְיָ': בְּגִין דְּאַנְהִיר לָהּ מַלְכָּא אַנְפָּהָא, נ"א דנהיר אנפוי מלכא לקבלה ר' יוֹסֵי אָמַר, דְּכָל אִינּוּן מְשָׁחִין, דַּהֲווֹ נַגְדִּין, מָשִׁיךְ מַלְכָּא קַדִּישָׁא לְקַבְּלָהּ, בְּגִינִי כַּךְ מְשַׁבְּחָא לֵיהּ מַטְרוֹנִיתָא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִי הָכִי, אֲמַאי כְּתִיב מֹשֶׁה וּבְנִי יִשְׂרָאֵל, וְהָא מַטְרוֹנִיתָא בַּעְיָא לְשַׁבְּחָא. אֶלָּא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּמֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן הֲווֹ יַדְעִין לְשַׁבְּחָא לְמַלְכָּא, בְּגִין מַטְרוֹנִיתָא כְּדְקָא יֵאוֹת, בְּגִין דְּכָל הַהוּא חֵילָא וּגְבוּרָה דִּילָהּ, יָרְתָא מִן מַלְכָּא. ר' חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, איכה ב׳:י״ט קוּמִי רוֹנִּי בַּלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת. קוּמִי רוֹנִּי: דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. בַּלַּיְלָה: בְּגָלוּתָא. ר' יוֹסֵי אָמַר, בַּלַּיְלָה: בְּזִמְנָא דְּהִיא שַׁלְטָא וּמִתְּעָרָא, לְרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת, בְּרֹאשׁ מִבָּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא לְרֹאשׁ, כְּמָה דִּכְתִּיב, בראשית מ״ז:ל״א עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה. וְאוֹקִימְנָא, רֹאשׁ הַמִּטָּה, דָּא יְסוֹד. אוּף הָכָא לְרֹאשׁ, דָּא יְסוֹד, דְּמַטְרוֹנִיתָא מִתְבָּרְכָא בֵּיהּ. רֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת: דָּא הוּא רֵישָׁא, דְּנֶצַח וְהוֹד. ר' יוֹסֵי אָמַר, דָּא הוּא רִישָׁא דְּכִתְרֵי מַלְכָּא וְסִיּוּמָא. רִבִּי אַבָּא אָמַר, לְרֹאשׁ אַשְׁמְרוֹת כְּתִיב חָסֵר, וְדָא הוּא רֵישָׁא, רֹאשׁ הַמִּטָּה. וְכֹלָּא בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה אִתְּמַר, וְדָא הוּא לַיְיָ'. רִבִּי יֵיסָא אָמַר, הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיְיָ', דָּא הוּא נַהֲרָא דְּנָפִיק מֵעֵדֶן, דְּכָל מִשְׁחָא וּרְבוּ נָפִיק מִנֵּיהּ, לְאַדְלְקָא בּוּצִינִין. וּמַשְׁמַע לְבָתַר דִּכְתִּיב אָשִׁירָה לַיְיָ', דָּא הוּא מַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה, וְעַל דָּא לָא כְּתִיב אָשִׁירָה לּוֹ. וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, לְדָרֵי דָּרִין, בְּגִין דְּלָא יִתְנְשֵׁי מִנַּיְיהוּ לְעָלְמִין. דְּכָל מַאן דְּזָכֵי לְהַאי שִׁירָתָא בְּהַאי עָלְמָא, זָכֵי לָהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, וְזָכֵי לְשַׁבְּחָא בָּהּ בְּיוֹמוֹי דְּמַלְכָּא מְשִׁיחָא, בְּחֶדְוָותָא דְּכְּנְסֶת יִשְׂרָאֵל בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִּיב לֵאמֹר, לֵאמֹר בְּהַהוּא זִמְנָא. לֵאמֹר בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, בְּזִמְנָא דְּשָׁרוּ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא. לֵאמֹר בְּגָלוּתָא. לֵאמֹר בְּפוּרְקָנָא דִּלְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. לֵאמֹר לְעָלְמָא דְּאָתֵי. אָשִׁירָה לַיְיָ' נָשִׁיר מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי אָשִׁירָה. אֶלָּא בְּגִין דַּהֲווֹ מְשַׁבְּחָן תּוּשַׁבַּחְתָּא דְּמַטְרוֹנִיתָא. בעו לשבחא לַיְיָ': דָּא מַלְכָּא קַדִּישָׁא. כִּי גָאֹה גָּאָה קמה: דְּסָלִיק וְאִתְעַטָּר בְּעִטְרוֹי, לְאַפָּקָא בִּרְכָּאן וְחֵילִין וּגְבוּרָאן, לְאַסָּקָא בְּכֹלָּא. כִּי גָאֹה גָּאָה: גָאֹה בְּהַאי עָלְמָא, גָּאָה בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. כִּי גָאֹה בְּהַהוּא זִמְנָא, גָּאָה, בְּגִין דְּיִתְעֲטָּר בְּעִטְּרוֹי בְּחֶדְוָותָא שְׁלֵימוּתָא. סוּס וְרוֹכְבוֹ רָמָה בַּיָּם, שׁוּלְטָנוּתָא דִּלְתַתָּא, וְשׁוּלְטָנוּתָא דִּלְעֵילָּא דַּאֲחִידָן בְּהוּ, אִתְמְסָרוּ בְּהַהוּא יַמָּא רַבָּא, וְשֻׁלְטָנוּתָא רַבָּא לְמֶעְבַּד בְּהוּ נוּקְמִין. וְתָנֵינָן, לָא עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּינָא לְתַתָּא, עַד דְּיַעֲבֵיד בְּשׁוּלְטָנֵיהוֹן לְעֵילָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, ישעיהו כ״ד:כ״א יִפְקוֹד יְיָ' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה. רָמָה בַּיָּם, אָמַר ר' יְהוּדָה, בֵּיהּ בְּלֵילְיָא, אִתְּעַר גְּבוּרָא תַּקִּיפָא, דִּכְתִּיב בֵּיהּ וַיּוֹלֶךְ יְיָ' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה. ס"א דאתער ביה גבורה תקיפא בְּהַהוּא זִמְנָא, בָּעָאת מַטְרוֹנִיתָא מִן מַלְכָּא, כָּל אִינּוּן אֹכְלוֹסִין דִּלְתַתָּא, וְכָל אִינּוּן שׁוּלְטָנִין דִּלְעֵילָּא, דְּיִתְמַסְּרוּן בִּידָהָא. וְכֻלְּהוּ אִתְמְסָרוּ בִּידָהָא, לְמֶעְבַּד בְּהוּ נוּקְמִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב סוּס וְרוֹכְבוֹ רָמָה בַּיָּם. בַּיָּם סְתָם, לְעֵילָּא וְתַתָּא. שמות ט״ו:ב׳ עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, תהילים קל״ט:ה׳ אָחוֹר וְקֹדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה. כַּמָּה אִצְטְרִיכוּ בְּנֵי נָשָׁא לְיַקָרָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד בָּרָא עָלְמָא, אִסְתָּכַּל בֵּיהּ בָּאָדָם לְמֶהוֵי שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא. נ"א למהוי שלים בכלא ואתברי דו פרצופין וַהֲוָה דָּאמֵי לְעִלָּאִין וְתַתָּאִין. נָחַת לֵיהּ בִּדְמוּת יַקִּירָא, וְחָמוּ לֵיהּ בִּרְיָין, כְּדֵין אִתְכְּנָשׁוּ לְגַבֵּיהּ, וְסָגִידוּ לָקֳבְלֵיהּ, וְאֵימָתָא וְדַחֲלָא נָפְלַת עָלַיְיהוּ מִדַּחַלְתֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, בראשית ט׳:ב׳ וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם.

288 גבורות השם פתח ↗

עוד שם סוטה ל:, דרש רבי יוסי הגלילי, בשעה שעלו מן הים, נתנו עיניהם לומר שירה. וכיצד אמרו שירה, עולל מוטל על ברכי אמו, ותינוק יונק משדי אמו. כיון שראו שכינה, עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו, ואמרו שמות טו, ב "זה אלי ואנוהו", שנאמר תהלים ח, ג "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז". היה רבי מאיר אומר, אפילו עוברים שבמעי אמן היו אומרים שירה, שנאמר תהלים סח, כז "במקהלות ברכו אלקים ממקור ישראל", עד כאן.

289 גבורות השם פתח ↗

290 גבורות השם פתח ↗

רצו בזה כמו שאמרנו למעלה, כי השירה הוא מצד העלול אשר הוא משתוקק הדביקות בעלתו אשר הוא בא ממנו, כי כל עלול הוא משתוקק אל עלתו. ולפיכך סבר רבי יוסי הגלילי כי הקטן אשר הוא עלול מן האם, והיה דבק באמו, או התינוק שהיה פונה אל דבר שהוא לו סבה מקיימת, שהוא היניקה, ויונק משדי אמו, כאשר ראה השכינה, הוא העלה באמת, היה מניח הסבה והעלה הגשמית, ופונה אל עלתו, שהוא עלה באמת, כי כל הדברים פונים אל העלה שלהם. כלל הדבר אשר רצו בזה, כי כל כך היה מדריגתם, עד שהיו כולם פונים אל העלה ודביקים* בה, וזהו ענין השירה. כי אין אתה צריך לומר השירה הזאת של התינוק שירה בפה ובדבור, כמו שמבינים בני אדם, רק כי היה מדריגת ישראל כל כך, עד שהיו כלם כאחד דביקים בעלה ראשונה, מסולקים מן החמרי.

291 גבורות השם פתח ↗

292 גבורות השם פתח ↗

292 פסחים פתח ↗

דִּבְלָיִם״, דִּבָּה רָעָה בַּת דִּבָּה רָעָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שֶׁמְּתוּקָה בְּפִי הַכֹּל כִּדְבֵלָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בָּהּ כִּדְבֵלָה. דָּבָר אַחֵר: ״גּוֹמֶר״, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שֶׁבִּקְּשׁוּ לְגַמֵּר מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּיָמֶיהָ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בָּזְזוּ וְגָמְרוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אִבְּדָם מֶלֶךְ אֲרָם וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻשׁ״. ״וַתַּהַר וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָיו קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בַּת וַיֹּאמֶר לוֹ קְרָא שְׁמָהּ לֹא רֻחָמָה כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָשֹׂא אֶשָּׂא לָהֶם וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָיו קְרָא שְׁמוֹ לֹא עַמִּי כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם״, לְאַחַר שֶׁנּוֹלְדוּ לוֹ שְׁנֵי בָנִים וּבַת אַחַת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹשֵׁעַ: לֹא הָיָה לְךָ לִלְמוֹד מִמֹּשֶׁה רַבָּךְ? שֶׁכֵּיוָן שֶׁדִּבַּרְתִּי עִמּוֹ פֵּירַשׁ מִן הָאִשָּׁה, אַף אַתָּה בְּדוֹל עַצְמְךָ מִמֶּנָּה. אָמַר לוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יֵשׁ לִי בָּנִים מִמֶּנָּה וְאֵין אֲנִי יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ וְלֹא לְגָרְשָׁהּ. אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וּמָה אַתָּה שֶׁאִשְׁתְּךָ זוֹנָה וּבָנֶיךָ בְּנֵי זְנוּנִים, וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ אִם שֶׁלְּךָ הֵן אִם שֶׁל אֲחֵרִים הֵן — כָּךְ, יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵן בָּנַי, בְּנֵי בְּחוּנַי בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, אֶחָד מֵאַרְבָּעָה קִנְיָנִין שֶׁקָּנִיתִי בְּעוֹלָמִי. תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד, דִּכְתִיב: ״ה׳ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ״. שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד, דִּכְתִיב: ״קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ״. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד, דִּכְתִיב: ״הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ״. יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד דִּכְתִיב: ״עַם זוּ קָנִיתָ״ — וְאַתָּה אָמַרְתָּ הַעֲבִירֵם בְּאוּמָּה אַחֶרֶת! כֵּיוָן שֶׁיָּדַע שֶׁחָטָא, עָמַד לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עַד שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמְךָ — בַּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁגָּזַרְתִּי עֲלֵיהֶם שָׁלֹשׁ גְּזֵירוֹת בַּעֲבוּרֶךָ. עָמַד וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים וּבִטֵּל גְּזֵירָה, וְהִתְחִיל לְבָרְכָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם וְגוֹ׳ וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְגוֹ׳ וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹי לָהּ לָרַבָּנוּת שֶׁמְּקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ. שֶׁאֵין לָךְ כׇּל נָבִיא וְנָבִיא שֶׁלֹּא קִיפֵּחַ אַרְבָּעָה מְלָכִים בְּיָמָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה זָכָה יָרׇבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְהִמָּנוֹת עִם מַלְכֵי יְהוּדָה? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִבֵּל לָשׁוֹן הָרַע עַל עָמוֹס. מְנָלַן דְּאִימְּנִי? דִּכְתִיב: ״דְּבַר ה׳ אֲשֶׁר הָיָה אֶל הוֹשֵׁעַ בֶּן בְּאֵרִי בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה וּבִימֵי יָרׇבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל״. וּמְנָלַן דְּלֹא קִיבֵּל לָשׁוֹן הָרָע? דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁלַח אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּית אֵל אֶל יָרׇבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר קָשַׁר עָלֶיךָ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״כִּי כֹה אָמַר עָמוֹס בַּחֶרֶב יָמוּת יָרׇבְעָם וְגוֹ׳״. אָמַר: חַס וְשָׁלוֹם אָמַר אוֹתוֹ צַדִּיק כָּךְ, וְאִם אָמַר — מָה אֶעֱשֶׂה לוֹ? שְׁכִינָה אָמְרָה לוֹ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת כַּעְסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹכֵר אֶת הָרַחֲמִים. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל״. רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא: ״כִּי נָשֹׂא אֶשָּׂא לָהֶם״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל לְבֵין הָאוּמּוֹת אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶם גֵּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּזְרַעְתִּיהָ לִי בָּאָרֶץ״. כְּלוּם אָדָם זוֹרֵעַ סְאָה אֶלָּא לְהַכְנִיס כַּמָּה כּוֹרִין. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מֵהָכָא: ״וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, מַאי דִּכְתִיב: ״אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ״, וּכְתִיב: ״דּוֹר אָבִיו יְקַלֵּל וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ״, מִשּׁוּם דְּאָבִיו יְקַלֵּל וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ — אַל תַּלְשֵׁן? אֶלָּא, אֲפִילּוּ דּוֹר שֶׁאָבִיו יְקַלֵּל וְאֶת אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ — אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו. מְנָלַן — מֵהוֹשֵׁעַ. אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, מַאי דִּכְתִיב: ״צִדְקַת פִּרְזוֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל״, צְדָקָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁפִּזְּרָן לְבֵין הָאוּמּוֹת. וְהַיְינוּ דַּאֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לְרַבִּי חֲנִינָא: אֲנַן מְעַלִּינַן מִינַּיְיכוּ, כְּתִיב בְּכוּ: ״כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם וְגוֹ׳״, וְאִלּוּ אֲנַן אִיתִינְכוּ גַּבַּן כַּמָּה שְׁנֵי וְלָא קָא עָבְדִינַן לְכוּ מִידֵּי. אָמַר לוֹ: רְצוֹנְךָ יִטָּפֵל לָךְ תַּלְמִיד אֶחָד. נִטְפַּל לֵיהּ רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דְּלָא יָדְעִיתוּ הֵיכִי תַּעְבְּדוּ, תְּכַלִּינַן כּוּלְּהוּ — לֵיתַנְהוּ גַּבַּיְיכוּ. מַאי דְּאִיכָּא גַּבַּיְיכוּ, קָרֵי לְכוּ מַלְכוּתָא קְטִיעֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: גַּפָּא דְרוֹמָאֵי! בְּהָא נָחֲתִינַן וּבְהָא סָלְקִינַן. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא, מַאי דִּכְתִיב: ״אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ״, יוֹדֵעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְקַבֵּל גְּזֵירוֹת שֶׁל רוֹמִיִּים, לְפִיכָךְ הִגְלָה אוֹתָם לְבָבֶל. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁעֲמוּקָּה כִּשְׁאוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם״. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁקָּרוֹב לְשׁוֹנָם לִלְשׁוֹן תּוֹרָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁשִּׁיגְּרָן לְבֵית אִמָּן. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁכָּעַס עַל אִשְׁתּוֹ, לְהֵיכָן מְשַׁגְּרָהּ — לְבֵית אִמָּהּ. וְהַיְינוּ דְּרַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי, דְּאָמַר: שְׁלֹשָׁה חָזְרוּ לְמַטָּעָתָן, אֵלּוּ הֵן: יִשְׂרָאֵל, כֶּסֶף מִצְרַיִם, וּכְתַב לוּחוֹת. יִשְׂרָאֵל — הָא דַּאֲמַרַן. כֶּסֶף מִצְרַיִם, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלַיִם וְגוֹ׳״. כְּתַב הַלּוּחוֹת, דִּכְתִיב: ״וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם״, תָּנָא: לוּחוֹת נִשְׁבְּרוּ וְאוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת. עוּלָּא אָמַר: כְּדֵי שֶׁיֹּאכְלוּ

293 גבורות השם פתח ↗

294 גבורות השם פתח ↗

295 גבורות השם פתח ↗

296 גבורות השם פתח ↗

297 גבורות השם פתח ↗

298 גבורות השם פתח ↗

299 גבורות השם פתח ↗

300 גבורות השם פתח ↗

וכן לרבי מאיר מה שאמר סוטה ל: "אף עוברים שבמעי אמם אמרו שירה". כל זה הוא התדבקות העלול* בעלה, וזהו השירה שאמרו ישראל. כי כבר אמרנו כי השירה היא השתוקקות אשר הוא עלול אל העלה מצד שהוא עלתו. ולפיכך אף העוברים, שהם עלולים, אף בבטן אמם יש אל הבריאה של ישראל השתוקקות מצד הבריאה עצמה* אל השם יתברך, וכמו שאמר הכתוב ירמיה א, ה "בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'", כי יש להם מצד עצם הבריאה חבור ודביקות אל השם יתברך, אף בבטן אמם. ומה שהביא לראיה תהלים סח, כז "ברכו ה' ממקור ישראל", פירוש פשוטו כך הוא, כי הברכה היא לישראל אל השם יתברך מתחלת ישראל, דזה נקרא "ברכו ה' ממקור ישראל". ולא שתהיה הברכה אל השם יתברך מן* הגדולים בלבד, רק מן התחלת ישראל, כולל הגדולים והקטנים. ומפני שלא נאמר "ברכו ה' מראשית* ישראל", וכתב "ממקור", דרשו שרמז הכתוב כי המקור, שהוא התחלה לגמרי, דהיינו אפילו עובר שהוא במעי אמו, דזה הוא התחלה לגמרי, "ברכו ה'". כי כלם ביחד הם דבקים בו יתברך, כי עצם הבריאה של ישראל יש להם דביקות בו יתברך. והבן הדברים האלו מאוד, כי אי אפשר לפרש יותר.

301 גבורות השם פתח ↗

302 גבורות השם פתח ↗

303 רש"י על בראשית פתח ↗

ויתרוצצו. עַ"כָּ הַמִּקְרָא הַזֶּה אוֹמֵר דָּרְשֵׁנִי, שֶׁסָּתַם מַה הִיא רְצִיצָה זוֹ וְכָתַב אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? רַבּוֹתֵינוּ דְּרָשׁוּהוּ לְשׁוֹן רִיצָה; כְּשֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת עַל פִּתְחֵי תּוֹרָה שֶׁל שֵׁם וָעֵבֶר יַעֲקֹב רָץ וּמְפַרְכֵּס לָצֵאת, עוֹבֶרֶת עַל פֶּתַח עֲבוֹדַת אֱלִילִים, עֵשָׂו מְפַרְכֵּס לָצֵאת. דָּבָר אַחֵר מִתְרוֹצְצִים זֶה עִם זֶה וּמְרִיבִים בְּנַחֲלַת שְׁנֵי עוֹלָמוֹת. ותאמר אם כן. גָּדוֹל צַעַר הָעִבּוּר. למה זה אנכי. מִתְאַוָּה וּמִתְפַּלֶּלֶת עַל הֵרָיוֹן: ותלך לדרוש. לְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל שֵׁם: לדרוש את ה'. שֶׁיַּגִּיד לָהּ מַה תְּהֵא בְּסוֹפָהּ:

304 גבורות השם פתח ↗

305 גבורות השם פתח ↗

306 גבורות השם פתח ↗

306 ברכות פתח ↗

בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה. וּבְפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה, וּבֵין הַתַּלְמִידִים הָעוֹסְקִים בְּתוֹרָתֶךָ בֵּין עוֹסְקִין לִשְׁמָהּ בֵּין עוֹסְקִין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכָל הָעוֹסְקִין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהוּ עוֹסְקִין לִשְׁמָהּ״. רַבִּי אָלֶכְּסַנְדְרִי בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן אוֹרָה, וְאַל תַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה, וְאַל יִדְוֶה לִבֵּנוּ, וְאַל יֶחְשְׁכוּ עֵינֵינוּ״. אִיכָּא דְאָמְרִי, הָא רַב הַמְנוּנָא מְצַלֵּי לַהּ. וְרַבִּי אָלֶכְּסַנְדְרִי בָּתַר דִּמְצַלֵּי אָמַר הָכִי: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁרְצוֹנֵנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ, וּמִי מְעַכֵּב? — שְׂאוֹר שֶׁבָּעִיסָּה וְשִׁעְבּוּד מַלְכֻיוֹת. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתַּצִּילֵנוּ מִיָּדָם, וְנָשׁוּב לַעֲשׂוֹת חוּקֵּי רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם״. רָבָא בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״אֱלֹהַי, עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְּדַאי, וְעַכְשָׁיו שֶׁנּוֹצַרְתִּי כְּאִלּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי. עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי, קַל וָחוֹמֶר בְּמִיתָתִי, הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִימָּה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי, שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד, וּמַה שֶּׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ מָרֵק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִין וָחֳלָאִים רָעִים״. וְהַיְינוּ וִידּוּי דְרַב הַמְנוּנָא זוּטֵי בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא כִּי הֲוָה מְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״אֱלֹהַי, נְצוֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וְשִׂפְתוֹתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה, וְלִמְקַלְּלַי נַפְשִׁי תִדּוֹם, וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה. פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ, וּבְמִצְוֹתֶיךָ תִּרְדּוֹף נַפְשִׁי. וְתַצִּילֵנִי מִפֶּגַע רָע, מִיֵּצֶר הָרָע, וּמֵאִשָּׁה רָעָה, וּמִכָּל רָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבֹא בָּעוֹלָם. וְכָל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְׁבוֹתָם. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה׳ צוּרִי וְגוֹאֲלִי״. רַב שֵׁשֶׁת כִּי הֲוָה יָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא, בָּתַר דִּמְצַלֵּי אָמַר הָכִי: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, גָּלוּי לְפָנֶיךָ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, אָדָם חוֹטֵא — וּמַקְרִיב קָרְבָּן. וְאֵין מַקְרִיבִין מִמֶּנּוּ, אֶלָּא חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ, וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. וְעַכְשָׁיו יָשַׁבְתִּי בְּתַעֲנִית וְנִתְמַעֵט חֶלְבִּי וְדָמִי, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא חֶלְבִּי וְדָמִי שֶׁנִּתְמַעֵט כְּאִילּוּ הִקְרַבְתִּיו לְפָנֶיךָ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְתִרְצֵנִי״. רַבִּי יוֹחָנָן כִּי הֲוָה מְסַיֵּים סִפְרָא דְאִיּוֹב, אָמַר הָכִי: ״סוֹף אָדָם לָמוּת וְסוֹף בְּהֵמָה לִשְׁחִיטָה, וְהַכֹּל לְמִיתָה הֵם עוֹמְדִים. אַשְׁרֵי מִי שֶׁגָּדֵל בַּתּוֹרָה וַעֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה, וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ, וְגָדֵל בְּשֵׁם טוֹב וְנִפְטָר בְּשֵׁם טוֹב מִן הָעוֹלָם, וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה: 'טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ'״. מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: ״גְּמוֹר בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת דְּרָכַי, וְלִשְׁקוֹד עַל דַּלְתֵי תוֹרָתִי. נְצוֹר תּוֹרָתִי בְּלִבְּךָ, וְנֶגֶד עֵינֶיךָ תִּהְיֶה יִרְאָתִי. שְׁמוֹר פִּיךְ מִכָּל חֵטְא, וְטַהֵר וְקַדֵּשׁ עַצְמְךָ מִכָּל אַשְׁמָה וְעָוֹן. וַאֲנִי אֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכָל מָקוֹם״. מַרְגְּלָא בְּפוּמַּיְיהוּ דְּרַבָּנַן דְּיַבְנֶה: ״אֲנִי בְּרִיָּה, וַחֲבֵרִי בְּרִיָּה. אֲנִי מְלַאכְתִּי בָּעִיר וְהוּא מְלַאכְתּוֹ בַּשָּׂדֶה. אֲנִי מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתִּי, וְהוּא מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתּוֹ. כְּשֵׁם שֶׁהוּא אֵינוֹ מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתִּי, כָּךְ אֲנִי אֵינִי מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתּוֹ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: אֲנִי מַרְבֶּה, וְהוּא מַמְעִיט — שָׁנִינוּ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם״. מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּאַבָּיֵּי: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עָרוּם בְּיִרְאָה. ״מַעֲנֶה רַךְ מֵשִׁיב חֵמָה״. וּמַרְבֶּה שָׁלוֹם עִם אֶחָיו וְעִם קְרוֹבָיו וְעִם כָּל אָדָם וַאֲפִילּוּ עִם גּוֹי בַּשּׁוּק, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָהוּב לְמַעְלָה וְנֶחְמָד לְמַטָּה, וִיהֵא מְקוּבָּל עַל הַבְּרִיּוֹת. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁלֹּא הִקְדִּימוֹ אָדָם שָׁלוֹם מֵעוֹלָם, וַאֲפִילּוּ גּוֹי בַּשּׁוּק. מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרָבָא: תַּכְלִית חָכְמָה — תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּבוֹעֵט בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ וּבְרַבּוֹ וּבְמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה׳ שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עוֹשֵׂיהֶם״. ״לָעוֹשִׂים״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לְעוֹשֵׂיהֶם״ — לָעוֹשִׂים לִשְׁמָהּ וְלֹא לָעוֹשִׂים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכָל הָעוֹשֶׂה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא. מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַב: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּהּ וְלֹא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן וְלֹא קִנְאָה וְלֹא שִׂנְאָה וְלֹא תַּחֲרוּת, אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ״. גְּדוֹלָה הַבְטָחָה שֶׁהִבְטִיחָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנָשִׁים יוֹתֵר מִן הָאֲנָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת קֹמְנָה שְׁמַעְנָה קוֹלִי בָּנוֹת בֹּטְחוֹת הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי״. אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַבִּי חִיָּיא: נָשִׁים בְּמַאי זָכְיָין? בְּאַקְרוֹיֵי בְּנַיְיהוּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא, וּבְאַתְנוֹיֵי גַּבְרַיְיהוּ בֵּי רַבָּנַן, וְנָטְרִין לְגַבְרַיְיהוּ עַד דְּאָתוּ מִבֵּי רַבָּנַן. כִּי הֲווֹ מִפַּטְרִי רַבָּנַן מִבֵּי רַבִּי אַמֵּי, וְאָמְרִי לַהּ מִבֵּי רַבִּי חֲנִינָא, אָמְרִי לֵיהּ הָכִי: ״עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ, וְאַחֲרִיתְךָ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְתִקְוָתְךָ לְדוֹר דּוֹרִים. לִבְּךָ יֶהְגֶּה תְּבוּנָה, פִּיךָ יְדַבֵּר חָכְמוֹת וּלְשׁוֹנְךָ יַרְחִישׁ רְנָנוֹת, עַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדְּךָ, עֵינֶיךָ יָאִירוּ בִּמְאוֹר תּוֹרָה, וּפָנֶיךָ יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ, שִׂפְתוֹתֶיךָ יַבִּיעוּ דַּעַת, וְכִלְיוֹתֶיךָ תַּעֲלוֹזְנָה מֵישָׁרִים, וּפְעָמֶיךָ יָרוּצוּ לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי עַתִּיק יוֹמִין״. כִּי הֲווֹ מִפַּטְרִי רַבָּנַן מִבֵּי רַב חִסְדָּא, וְאָמְרִי לַהּ מִבֵּי רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמְרוּ לֵיהּ הָכִי: ״אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים וְגוֹ׳״. ״אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים״ — רַב וּשְׁמוּאֵל, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר: ״אַלּוּפֵינוּ״ — בַּתּוֹרָה, וּ״מְסֻבָּלִים״ — בְּמִצְוֹת. וְחַד אָמַר: ״אַלּוּפֵינוּ״ — בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וּ״מְסֻבָּלִים״ — בְּיִסּוּרִים.

307 גבורות השם פתח ↗

308 גבורות השם פתח ↗

"אשירה לה' כי גאה" שמות טו, א. אמרו במכלתא שם מלך בשר ודם משבחין אותו ואין בו, אבל כל השבחים שאתם משבחים* אותו, יש לו, כמו שמבאר שם. פירוש, כי לכך כתב "אשירה לה'", ולא התחיל לומר "ה' גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים", ואמר "אשירה לה'", כלומר "אשירה" מה שאני רוצה לשבח, ונמצא בו יתברך.

309 רש"י על שמות פתח ↗

אז ישיר משה. אָז כְּשֶׁרָאָה הַנֵּס עָלָה בְלִבּוֹ שֶׁיָּשִׁיר שִׁירָה. וְכֵן "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ" יהושע י', וְכֵן "וּבַיִת יַעֲשֶׂה לְבַת פַּרְעֹה" מלכים א ז' – חָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהּ, אַף כָּאן יָשִׁיר אָמַר לוֹ לִבּוֹ שֶׁיָּשִׁיר וְכֵן עָשָׂה – וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה', וְכֵן בִּיהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁרָאָה הַנֵּס אָמַר לוֹ לִבּוֹ שֶׁיְּדַבֵּר וְכֵן עָשָׂה – "וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל" יהושע י', וְכֵן שִׁירַת הַבְּאֵר, שֶׁפָּתַח בָּהּ אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, פֵּרֵשׁ אַחֲרָיו "עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" במדבר י"א, "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה" מלכים א י"א, פֵּרְשׁוּ בוֹ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבִּקֵּשׁ לִבְנוֹת וְלֹא בָנָה, לִמְּדָנוּ שֶׁהַיּוֹ"ד עַל שֵׁם הַמַּחֲשָׁבָה נֶאֶמְרָה, זֶהוּ לְיַשֵּׁב פְּשׁוּטוֹ. אֲבָל מִדְרָשׁוֹ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִ"לִ "מִכָּאן רֶמֶז לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה" וְכֵן בְּכֻלָּן, חוּץ מִשֶּׁל שְׁלֹמֹה, שֶׁפֵּרְשׁוּהוּ בִּקֵּשׁ לִבְנוֹת וְלֹא בָנָה. וְאֵין לוֹמַר וּלְיַשֵּׁב לָשׁוֹן הַזֶּה כִּשְׁאָר דְּבָרִים הַנִּכְתָּבִים בִּלְשׁוֹן עָתִיד וְהֵן מִיָּד, כְּגוֹן "כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב" איוב א', "עַ"פִּ ה' יַחֲנוּ" במדבר ט', "וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן" שם, לְפִי שֶׁהֵן דָּבָר הַהוֹוֶה תָמִיד וְנוֹפֵל בּוֹ בֵּין לְשׁוֹן עָתִיד וּבֵין לְשׁוֹן עָבָר, אֲבָל זֶה שֶׁלֹּא הָיָה אֶלָּא לְשָׁעָה, אֵינִי יָכוֹל לְיַשְּׁבוֹ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה: כי גאה גאה. כְּתַרְגּוּמוֹ. דָּ"אַ – בָּא הַכֵּפֶל לוֹמַר שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבָשָׂר וָדָם לַעֲשׂוֹת; כְּשֶׁהוּא נִלְחָם בַּחֲבֵרוֹ וּמִתְגַּבֵּר עָלָיו, מַפִּילוֹ מִן הַסּוּס, וְכָאן הַסוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם, וְכָל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי זוּלָתוֹ נוֹפֵל בּוֹ לְשׁוֹן גֵּאוּת, כְּמוֹ "כִּי גֵאוּת עָשָׂה" ישעיהו י"ב, וְכֵן כָּל הַשִּׁירָה תִּמְצָא כְפוּלָה, עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ, וְכֵן כֻּלָּם. דָּבָר אַחֵר – כי גאה גאה, עַל כָּל הַשִּׁירוֹת וְכָל מַה שֶּׁאֲקַלֵּס בּוֹ, עוֹד יֵשׁ בּוֹ תּוֹסֶפֶת, וְלֹא כְמִדַּת מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ וְאֵין בּוֹ: סוס ורכבו. שְׁנֵיהֶם קְשׁוּרִים זֶה בָּזֶה וְהַמַּיִם מַעֲלִין אוֹתָן וְיוֹרְדִין לָעֹמֶק וְאֵינָן נִפְרָדִין מכילתא: רמה. הִשְׁלִיךְ, וְכֵן "וּרְמִיו לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא" דניאל ג'. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר רָמָה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר יָרָה, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ עוֹלִין לָרוּם וְיוֹרְדִין לַתְּהוֹם, כְּמוֹ "מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ" איוב ל"ח, מִלְמַעְלָה לְמַטָּה:

310 גבורות השם פתח ↗

"כי גאה גאה". בפרק אין דורשין חגיגה יג:, מה דכתיב "שירו לה' כי גאה גאה", שירו למי שמתגאה על גאים. ארבעה גאים בעולם; אריה בחיות, שור בבהמות*, ונשר בעופות, ואדם גאה על כולם. נטלן הקב"ה וקבען בכסא הכבוד, שמתגאה על הגאים, עד כאן.

311 גבורות השם פתח ↗

ביאור* זה, כי המעלות נחלקים לארבע חלקים; האחד הוא החכמה, והשני הוא הגבורה, השלישי הוא העושר, הרביעי הכבוד. וכולם זכרם בן זומא באמרו אבות פ"ד מ"א "איזה חכם, איזה גבור, איזה עשיר, איזה מכובד". ואלו ארבע* דברים חלק השם יתברך לברואיו; חלק מדת החכמה לאדם, שאין חכמה בתחתונים כי אם לאדם. וחלק מדת הגבורה לארי.

312 רש"י על בראשית פתח ↗

313 רש"י על בראשית פתח ↗

וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. וַהֲלֹא יֵשׁ מֵהֶם שֶׁלֹּא בֵּרְכָם אֶלָּא קִנְטְרָן? אֶלָּא כָךְ פֵּרוּשׁוֹ: וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם מַה שֶּׁנֶאֱמַר בָּעִנְיָן; יָכוֹל שֶׁלֹּא בֵרַךְ לִרְאוּבֵן, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, תַּ"לֹ וַיְבָרֶךְ אוֹתָם – כֻּלָּם בְּמַשְׁמָע: איש אשר כברכתו. בְּרָכָה הָעֲתִידָה לָבֹא עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד: ברך אותם. לֹא הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶלָּא אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אוֹתוֹ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר בֵּרַךְ אוֹתָם? לְפִי שֶׁנָּתַן לִיהוּדָה גְּבוּרַת אֲרִי וּלְבִנְיָמִין חֲטִיפָתוֹ שֶׁל זְאֵב וּלְנַפְתָּלִי קַלּוּתוֹ שֶׁל אַיָּל, יָכוֹל שֶׁלֹּא כְלָלָן כֻּלָּם בְּכָל הַבְּרָכוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר בֵּרַךְ אוֹתָם:

314 גבורות השם פתח ↗

וחלק מדת העושר לשור. כי אל תאמר כי העושר הוא הכסף והזהב, רק מעלת העושר שהוא נותן לאדם קיום וחוזק, וזה שאמרו במדרש פסחים קיט. "את כל היקום אשר ברגליהם" דברים יא, ו, זהו הממון אשר מעמיד האדם על רגליו, ונותן לו חוזק. ומפני כי השור יש לו חוזק ביותר ממה שיש לכל שאר בעלי חיים, ואם שיש לארי כח וטורף הכל, אין זה מדת החוזק והקיום, כי הקיום הוא מדה אחרת לגמרי. ולפיכך השור בעל עבודה רבה, וזהו מורה על החוזק, ויש לו קיום, שיכול לעמוד במלאכה קשה. והעושר הוא נותן לאדם חוזק וקיום, לא גבורה. ודבר זה מבואר על פי החכמה גם כן, כאשר ידוע כי "פני השור מן השמאל" יחזקאל א, י, וזה צד צפון שנקרא שמאל, ודרום ימין. ואמרו חכמים ב"ב כה: "הרוצה להעשיר, יצפין", ובדבר זה אין ספק.

315 רש"י על דברים פתח ↗

שגר אלפיך. וַלְדוֹת בְּקָרְךָ, שֶׁהַבְּהֵמָה מְשַׁגֶּרֶת מִמֵּעֶיהָ: ועשתרות צאנך. כְּתַרְגּוּמוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ לָמָּה נִקְרָא שְׁמָם עַשְׁתָּרוֹת? שֶׁמַּעֲשִׁירוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן וּמַחֲזִיקוֹת אוֹתָם כְּעַשְׁתָּרוֹת הַלָּלוּ שֶׁהֵן סְלָעִים חֲזָקִים:

316 גבורות השם פתח ↗

316 בבא קמא פתח ↗

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף הַנָּחָשׁ. וְהָא אֲנַן תְּנַן, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁהֵן בְּנֵי תַרְבּוּת – אֵינָן מוּעָדִים; וְהַנָּחָשׁ מוּעָד לְעוֹלָם! תְּנִי: נָחָשׁ. אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲרִי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים; דָּרַס וְאָכַל – פָּטוּר. טָרַף וְאָכַל – חַיָּיב. דָּרַס וְאָכַל פָּטוּר – כֵּיוָן דְּאוֹרְחֵיהּ לְמִידְרַס, הָוֵה לֵיהּ כְּמוֹ שֶׁאָכְלָה פֵּירוֹת וִירָקוֹת, דְּהָוֵי לֵיהּ שֵׁן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּפָטוּר. טָרַף – לָאו אוֹרְחֵיהּ הוּא. לְמֵימְרָא דִּטְרֵיפָה לָאו אוֹרְחֵיהּ הוּא? וְהָכְתִיב ״אַרְיֵה טֹרֵף בְּדֵי גֹרוֹתָיו״! בִּשְׁבִיל גּוֹרוֹתָיו. ״וּמְחַנֵּק לְלִבְאֹתָיו״! בִּשְׁבִיל לִבְאוֹתָיו. ״וַיְמַלֵּא טֶרֶף חֹרָיו״! בִּשְׁבִיל חוֹרָיו. ״וּמְעֹנֹתָיו טְרֵפָה״! בִּשְׁבִיל מְעוֹנוֹתָיו. וְהָתַנְיָא: וְכֵן חַיָּה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּיזָּק, טָרְפָה בְּהֵמָה וְאָכְלָה בָּשָׂר – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – שֶׁטָּרְפָה לְהַנִּיחַ. הָא ״אָכְלָה״ קָתָנֵי! בְּשֶׁנִּמְלְכָה וְאָכְלָה. מְנָא יָדְעִינַן? וְעוֹד, דִּשְׁמוּאֵל נָמֵי – דִּלְמָא הָכִי הוּא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, לִצְדָדִין קָתָנֵי: שֶׁטָּרְפָה לְהַנִּיחַ, אוֹ דָרְסָה וְאָכְלָה – מְשַׁלֶּמֶת נֶזֶק שָׁלֵם. רָבִינָא אָמַר: כִּי קָאָמַר שְׁמוּאֵל – בַּאֲרִי תַּרְבּוּת, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר – דְּאָמַר: לָאו אוֹרְחֵיהּ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ דָּרְסָה נָמֵי לִיחַיַּיב! אֶלָּא דְּרָבִינָא לָאו אַשְּׁמוּאֵל אִתְּמַר, אֶלָּא אַמַּתְנִיתָא; כִּי תָּנֵי מַתְנִיתָא – בַּאֲרִי תַּרְבּוּת, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר: לָאו אוֹרְחֵיהּ. אִי הָכִי, חֲצִי נֶזֶק בָּעֵי לְשַׁלּוֹמֵי! דְּאִיַּיעַד. אִי הָכִי, מַאי הַאי דְּקָתָנֵי לַהּ גַּבֵּי תּוֹלָדָה דְשֵׁן? גַּבֵּי תּוֹלָדָה דְקֶרֶן בָּעֵי לְמִיתְנְיַיהּ! קַשְׁיָא. מַתְנִי׳ מָה בֵּין תָּם לְמוּעָד? אֶלָּא שֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּפוֹ, וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם מִן הָעֲלִיָּיה. גְּמָ׳ מַאי ״עֲלִיָּיה״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בִּמְעוּלֶּה שֶׁבִּנְכָסָיו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַיִּשְׁכַּב חִזְקִיָּהוּ עִם אֲבֹתָיו, וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּמַעֲלֵה קִבְרֵי בְנֵי דָוִיד״, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״בְּמַעֲלֵה״ – אֵצֶל מְעוּלִּים שֶׁבַּמִּשְׁפָּחָה, וּמַאן נִינְהוּ – דָּוִד וּשְׁלֹמֹה. ״וַיִּקְבְּרֻהוּ בְקִבְרֹתָיו אֲשֶׁר כָּרָה לוֹ בְּעִיר דָּוִיד, וַיַּשְׁכִּיבֻהוּ בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים״ – מַאי ״בְּשָׂמִים וּזְנִים״? רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: זְינֵי זְינֵי. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: בְּשָׂמִים שֶׁכׇּל הַמֵּרִיחַ בָּהֶן בָּא לִידֵי זִימָּה. ״כִּי כָרוּ שׁוּחָה לְלׇכְדֵנִי, וּפַחִים טָמְנוּ לְרַגְלָי״ – רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מִזּוֹנָה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת אִישׁ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מִזּוֹנָה – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת אִישׁ, מַאי ״שׁוּחָה״? אַטּוּ אֵשֶׁת אִישׁ מִי נָפְקָא מִכְּלַל זוֹנָה? בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת אִישׁ – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְאַתָּה ה׳ יָדַעְתָּ אֶת כׇּל עֲצָתָם עָלַי לַמָּוֶת״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מִזּוֹנָה, מַאי ״לַמָּוֶת״? שֶׁהִשְׁלִיכוּהוּ לִבְאֵר טִיט. דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״יִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ, בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָּהֶם״? אָמַר יִרְמְיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשִׂין צְדָקָה – הַכְשִׁילֵם בִּבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ עֲלֵיהֶן שָׂכָר. ״וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ״ – מְלַמֵּד שֶׁהוֹשִׁיבוּ יְשִׁיבָה עַל קִבְרוֹ. פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי נָתָן וְרַבָּנַן, חַד אָמַר שְׁלֹשָׁה,

317 גבורות השם פתח ↗

318 גבורות השם פתח ↗

318 חולין פתח ↗

חָזֵינָא לֵיהּ. אֲזַל אוֹקְמֵיהּ לַהֲדֵי יוֹמָא בִּתְקוּפַת תַּמּוּז, אֲמַר לֵיהּ: אִיסְתַּכַּל בֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא מָצֵינָא. אֲמַר לֵיהּ: יוֹמָא, דְּחַד מִשַּׁמָּשֵׁי דְּקָיְימִי קַמֵּי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמְרַתְּ לָא מָצֵינָא לְאִיסְתַּכָּלָא בֵּיהּ, שְׁכִינָה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: בָּעֵינָא דְּאִיצְבֵּית לֵיהּ נַהֲמָא לֵאלָהַיְכוּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא מָצֵית. אַמַּאי? נְפִישִׁי חֵילְוָותֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִיבְרָא. אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק צְבֵית לְגֻידָּא דִּרְבִיתָא, דִּרְוִיחַ עָלְמָא. טְרַח שִׁיתָּא יַרְחֵי קַיְיטָא, אֲתָא זִיקָא כַּנְשֵׁיהּ לְיַמָּא. טְרַח שִׁיתָּא יַרְחֵי דְּסִיתְוָא, אֲתָא מִיטְרָא טַבְּעֵיהּ בְּיַמָּא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי כָּנוֹשָׁאֵי זָלוֹחָאֵי דְּאָתוּ קַמֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי לָא מָצֵינָא. אֲמַרָה לֵיהּ בַּת קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: אֱלָהֵיכוֹן נַגָּרָא הוּא, דִּכְתִיב ״הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו״. אֵימָא לֵיהּ דְּנֶעְבֵּיד לִי חֲדָא מַסְתּוּרִיתָא. אֲמַר: לְחַיֵּי, בְּעָא רַחֲמֵי עֲלַהּ וְאִינַּגְעָה. אוֹתְבַהּ בְּשׁוּקָא דְּרוֹמִי וְיָהֲבִי לַהּ מַסְתּוּרִיתָא, דַּהֲווֹ נְהִיגִי דְּכֹל דִּמְנַגַּע בְּרוֹמִי יָהֲבוּ לֵיהּ מַסְתּוּרִיתָא, וְיָתֵיב בְּשׁוּקָא וְסָתַר דּוּלְלֵי, כִּי הֵיכִי דְּלִיחְזוֹ אִינָשֵׁי וְלִיבְעֵי רַחֲמֵי עֲלֵיהּ. יוֹמָא חַד הֲוָה קָא חָלֵיף הָתָם, הֲוָת יָתְבָא וְסָתְרָה דּוּלְלֵי בְּשׁוּקָא דְּרוֹמָאֵי, אֲמַר לַהּ: שַׁפִּירְתָּא מַסְתּוּרִיתָא דִּיהַב לִיךְ אֱלָהַי. אֲמַרָה לֵיהּ: אֵימָא לֵיהּ לֵאלָהָיךְ לִשְׁקוֹל מַאי דִּיהַב לִי. אָמַר לָהּ: אֱלָהָא דִּידַן מֵיהָב יָהֵיב, מִשְׁקָל לָא שָׁקֵיל. אָמַר רַב יְהוּדָה: שׁוֹר כְּרַסְתָּן וּפַרְסְתָן, רַב רֵישֵׁיהּ וְרַב גְּנוּבְתֵּיהּ, וְחִילּוּפָא בַּחֲמָרָא. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִקָּח וּמִמְכָּר. וְאָמַר רַב יְהוּדָה: שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן, קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתִיטַב לַה׳ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִין מַפְרִיס״ – מַקְרִין תַּרְתֵּי מַשְׁמַע! אָמַר רַב נַחְמָן: ״מַקְרָן״ כְּתִיב. וְאָמַר רַב יְהוּדָה: שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן, קַרְנָיו קוֹדְמוֹת לְפַרְסוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתִיטַב לַה׳ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִין מַפְרִיס״ – מַקְרִין בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר מַפְרִיס. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בְּקוֹמָתָן נִבְרְאוּ, בְּדַעְתָּן נִבְרְאוּ, בְּצִבְיוֹנָם נִבְרְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכׇל צְבָאָם״, אַל תִּקְרֵי ״צְבָאָם״ אֶלָּא ״צִבְיוֹנָם״. דָּרֵשׁ רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: ״יְהִי כְבוֹד ה׳ לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה׳ בְּמַעֲשָׂיו״, פָּסוּק זֶה שַׂר הָעוֹלָם אֲמָרוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״לְמִינֵהוּ״ בָּאִילָנוֹת, נָשְׂאוּ דְּשָׁאִים קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמָן: אִם רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעִרְבּוּבְיָא, לָמָּה אָמַר ״לְמִינֵהוּ״ בָּאִילָנוֹת? וְעוֹד קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אִילָנוֹת שֶׁאֵין דַּרְכָּן לָצֵאת בְּעִרְבּוּבְיָא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״לְמִינֵהוּ״ – אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! מִיָּד כׇּל אֶחָד וְאֶחָד יָצָא לְמִינוֹ, פָּתַח שַׂר הָעוֹלָם וְאָמַר: ״יְהִי כְבוֹד ה׳ לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה׳ בְּמַעֲשָׂיו״. בָּעֵי רָבִינָא: הִרְכִּיב שְׁנֵי דְּשָׁאִים זֶה עַל גַּב זֶה

319 גבורות השם פתח ↗

320 גבורות השם פתח ↗

321 גבורות השם פתח ↗

322 גבורות השם פתח ↗

323 רש"י על ויקרא פתח ↗

השבת השביעת. כְּתַרְגּוּמוֹ שְׁבוּעֲתָא שְׁבִיעֵתָא: עד ממחרת השבת השביעת תספרו. וְלֹא עַד בִּכְלָל, וְהֵן אַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה יוֹם: חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. בַּיּוֹם הַחֲמִשִּׁים תַּקְרִיבוּהָ, וְאוֹמֵר אֲנִי זֶה מִדְרָשׁוֹ, אֲבָל פְּשׁוּטוֹ עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת שֶׁהוּא יוֹם חֲמִשִּׁים תִּסְפְּרוּ, וּמִקְרָא מְסֹרָס הוּא: מנחה חדשה. הִיא הַמִּנְחָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהוּבְאָה מִן הֶחָדָשׁ, וְאִ"תֹּ הֲרֵי קָרְבָה מִנְחַת הָעֹמֶר אֵינָהּ כִּשְׁאָר כָּל הַמְּנָחוֹת, שֶׁהִיא בָאָה מִן הַשְּׂעוֹרִים מנחות י"ד:

324 רש"י על שמות פתח ↗

אתם ראיתם. לֹא מַסֹּרֶת הִיא בְיֶדְכֶם, לֹא בִדְבָרִים אֲנִי מְשַׁגֵּר לָכֶם, לֹא בְעֵדִים אֲנִי מֵעִיד עֲלֵיכֶם, אֶלָּא אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, עַל כַּמָּה עֲבֵרוֹת הָיוּ חַיָּבִין לִי קֹדֶם שֶׁנִּזְדַּוְּגוּ לָכֶם וְלֹא נִפְרַעְתִּי מֵהֶם אֶלָּא עַל יֶדְכֶם מכילתא: ואשא אתכם. זֶה הַיּוֹם שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לְרַעְמְסֵס, שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְפֻזָּרִין בְּכָל אֶרֶץ גֹּשֶׁן, וּלְשָׁעָה קַלָּה כְּשֶׁבָּאוּ לִסַּע וְלָצֵאת, נִקְבְּצוּ כֻּלָּם לְרַעְמְסֵס, וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם וָאֶשָּׂא כְּמוֹ וָאַסִּיעַ אֶתְכֶם – "וְאַטֵּלִית יָתְכוֹן", תִּקֵּן אֶת הַדָּבָר דֶּרֶךְ כָּבוֹד לְמַעְלָה: על כנפי נשרים. כַּנֶּשֶׁר הַנּוֹשֵׂא גּוֹזָלָיו עַל כְּנָפָיו, שֶׁכָּל שְׁאָר הָעוֹפוֹת נוֹתְנִים אֶת בְּנֵיהֶם בֵּין רַגְלֵיהֶם, לְפִי שֶׁמִּתְיָרְאִין מֵעוֹף אַחֵר שֶׁפּוֹרֵחַ עַל גַּבֵּיהֶם, אֲבָל הַנֶּשֶׁר הַזֶּה אֵינוֹ מִתְיָרֵא אֶלָּא מִן הָאָדָם שֶׁמָּא יִזְרֹק בּוֹ חֵץ, לְפִי שֶׁאֵין עוֹף פּוֹרֵחַ עַל גַּבָּיו, לְכָךְ נוֹתְנוֹ עַל כְּנָפָיו, אוֹמֵר מוּטָב יִכָּנֵס הַחֵץ בִּי וְלֹא בִּבְנִי, אַף אֲנִי עָשִׂיתִי כֵן: "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וְגוֹ', וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וְגוֹ'" שמות י"ד, וְהָיוּ מִצְרַיִם זוֹרְקִים חִצִּים וְאַבְנֵי בָּלִיסְטְרָאוֹת וְהֶעָנָן מְקַבְּלָם: ואבא אתכם אלי. כְּתַרְגּוּמוֹ:

325 גבורות השם פתח ↗

וחלק מדת הכבוד לנשר, כי אין מדת הכבוד רק התרוממות, שהוא מתרומם. ואין בעל חי יותר מתרומם מן הנשר, אשר "דרך הנשר בשמים" משלי ל, יט. ואתה אל תאמר כי אין ענין התרוממות בשוה; כי התרוממות זה הוא עפיפה לפרוח למעלה, וענין* התרוממות הוא זולת זה. הלא אם חכמת תדע כי מדת התרוממות אחד הוא, והכל נכלל בשם 'התרוממות'. כי שאר הנבראים דרך שפלות על הארץ, ודרך הנשר למעלה, דרך כבוד ביותר. וזהו הכבוד בעצמו שיש לו משאר הנבראים, ודברים אלו ברורים מאוד.

326 גבורות השם פתח ↗

327 גבורות השם פתח ↗

328 גבורות השם פתח ↗

329 גבורות השם פתח ↗

330 גבורות השם פתח ↗

331 גבורות השם פתח ↗

332 גבורות השם פתח ↗

333 גבורות השם פתח ↗

והנה אלו ארבע דברים, ארבע מדריגות עליונות, חלק השם יתברך לנמצאים, כי אין ראוי לשום בריה שיהיה לו יותר ממדריגה אחת. והאדם מתגאה על כלם חגיגה יג:, כי האדם גאותו שהוא שכלי, וגאוה זאת על שאר המעלות*, והוא יתברך מתגדל על כל, וזהו "כי גאה גאה". ורצה בזה שאין דבר יוצא מן השם יתברך עד שלא יהיה תחת רשותו. ואם שיש נבראים שיש להם הגאוה בדבר מה, הרי הכל תחת הקב"ה, כי הוא מתגאה על הכל.

334 גבורות השם פתח ↗

335 גבורות השם פתח ↗

336 גבורות השם פתח ↗

337 גבורות השם פתח ↗

338 גבורות השם פתח ↗

339 גבורות השם פתח ↗

340 גבורות השם פתח ↗

ולפיכך "סוס ורוכבו רמה בים" שמות טו, א. אמר "סוס ורוכבו", רצה לומר אף אשר יש לו ההתנשאות, וזה "סוס ורוכבו", כי הרוכב על הסוס מתגאה ומתנשא על הסוס, כמו שאמרו חכמים שבת קנב. 'דעל סוס מלך'. והוא יתברך היה מתנשא עליהם, ו"רמה בים". והרמז בזה על שר של מצרים, נקרא "רוכבו", ומצרים הם הסוס אליו נחשבים, והוא יתברך היה מתנשא על השר. וזה אמרם במכילתא "רמה בים", כיון שראה ישראל שרה של מלכות נופלת*, התחילו נותנים שירה, לכך נאמר "רמה". פירוש, "רמה" משמע כמו מי שמרים את אחד וזורקו, ואילו המצרים עצמם* היו נופלים ויורדים לים, ולא נקרא זה "רמה". אבל "רמה" מורה שהגביה* אותו בכחו ורמה אותו בים, וזה נאמר על שר של מלכות*. ועליו נאמר "כי גאה גאה סוס ורוכבו", שהשר הוא מתנשא עליהם, והוא יתברך היה מתנשא וגאה עליהם.

341 גבורות השם פתח ↗

341 שבת פתח ↗

וְשֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא — רָעוֹת. שֶׁל סַם וְשֶׁל שְׂחוֹק וְשֶׁל פֵּירוֹת — יָפוֹת. ״בַּיּוֹם שֶׁיָּזוּעוּ שׁוֹמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ וְגוֹ׳״. ״בַּיּוֹם שֶׁיָּזוּעוּ שׁוֹמְרֵי הַבַּיִת״ — אֵלּוּ הַכְּסָלִים וְהַצְּלָעוֹת. ״וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל״ — אֵלּוּ שׁוֹקַיִם. ״וּבָטְלוּ הַטּוֹחֲנוֹת״ — אֵלּוּ שִׁינַּיִם. ״וְחָשְׁכוּ הָרוֹאוֹת בַּאֲרוּבּוֹת״ — אֵלּוּ עֵינַיִם. אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: מַאי טַעְמָא לָא אָתֵית לְבֵי אֲבִידָן? אֲמַר לֵיהּ: טוּר תְּלַג סַחְרָנוֹהִי גְּלִידִין. כַּלְבוֹהִי לָא נָבְחִין. טָחֲנוֹהִי לָא טָחֲנִין. בֵּי רַב אָמְרִי: אַדְּלָא אַבֵּידְנָא, בָּחֵישְׁנָא. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר קִיסְמָא אוֹמֵר: טָבָא תְּרֵי מִתְּלָת. וַוי לַהּ לַחֲדָא דְּאָזְלָא וְלָא אָתְיָא. מַאי הִיא? אָמַר רַב חִסְדָּא: יַנְקוּתָא. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: יַנְקוּתָא — כְּלִילָא דְּוַורְדָּא, סָבוּתָא — כְּלִילָא דְחִילְפָא. תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: דּוֹק בְּכַכֵּי וְתַשְׁכַּח בְּנִיגְרֵי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ״. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, שְׁרֵי שַׂקָּיךָ וְעַיֵּיל לַחְמָךְ. עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין — מֵיכְלָא מְעַלֵּי, מִכָּאן וְאֵילָךְ — מִשְׁתְּיָא מְעַלֵּי. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא גּוֹזָאָה לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה: מֵהָכָא לְקַרְחִינָא כַּמָּה הָוֵי? אֲמַר לֵיהּ: כְּמֵהָכָא לְגוֹזַנְיָא. אֲמַר לֵיהּ: בַּרְחָא קַרְחָא בְּאַרְבְּעָה. אֲמַר לֵיהּ: עִיקְרָא שְׁלִיפָא בִּתְמָנְיָא. חַזְיֵיהּ דְּלָא סָיֵים מְסָאנֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: דְּעַל סוּס — מֶלֶךְ, דְּעַל חֲמוֹר — בֶּן חוֹרִין, וּדְמַנְעָלֵי בְּרִיגְלוֹהִי — בַּר אִינִישׁ. דְּלָא הָא וְלָא הָא — דַּחֲפִיר וּקְבִיר טָב מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: גּוֹזָא גּוֹזָא, תְּלָת אֲמַרְתְּ לִי, תְּלָת שָׁמְעַתְּ: הַדְרַת פָּנִים — זָקָן, שִׂמְחַת לֵב — אִשָּׁה, ״נַחֲלַת ה׳ — בָּנִים״. בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁמְּנָעֲךָ מִכּוּלָּם. אֲמַר לֵיהּ: קָרְחָא מְצַוֵּי?! אֲמַר לֵיהּ: עִיקְרָא שְׁלִיפָא תּוֹכֵחָה! אֲמַר לֵיהּ רַבִּי לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: מִפְּנֵי מָה לֹא הִקְבַּלְנוּ פָּנֶיךָ בָּרֶגֶל, כְּדֶרֶךְ שֶׁהִקְבִּילוּ אֲבוֹתַי לַאֲבוֹתֶיךָ? אֲמַר לֵיהּ: סְלָעִים נַעֲשׂוּ גְּבוֹהִים, קְרוֹבִים נַעֲשׂוּ רְחוֹקִים, מִשְׁתַּיִם נַעֲשׂוּ שָׁלֹשׁ, מֵשִׂים שָׁלוֹם בַּבַּיִת בָּטַל. ״וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק וְגוֹ׳״ — אֵלּוּ נְקָבָיו שֶׁל אָדָם. ״בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה״ — בִּשְׁבִיל קוּרְקְבָן שֶׁאֵינוֹ טוֹחֵן. ״וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר״ — שֶׁאֲפִילּוּ צִפּוֹר מְנַעַרְתּוֹ מִשְּׁנָתוֹ. ״וְיִשַּׁחוּ כׇּל בְּנוֹת הַשִּׁיר״ — שֶׁאֲפִילּוּ קוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת דּוֹמוֹת עָלָיו כְּשִׂיחָה. וְאַף בַּרְזִילַּי הַגִּלְעָדִי אָמַר לְדָוִד: ״בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע״ — מִכָּאן שֶׁדַּעְתָּן שֶׁל זְקֵנִים מִשְׁתַּנּוֹת. ״אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אוֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה״ — מִכָּאן שֶׁשִּׂפְתוֹתֵיהֶן שֶׁל זְקֵנִים מִתְרַפְּטוֹת. ״אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת״ — מִכָּאן שֶׁאׇזְנֵיהֶם שֶׁל זְקֵנִים מִתְכַּבְּדוֹת. אָמַר רַב: בַּרְזִילַּי הַגִּלְעָדִי שַׁקָּרָא הֲוָה. דְּהַהִיא אַמְּתָא דַּהֲוַאי בֵּי רַבִּי בַּת תִּשְׁעִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין, וַהֲוָת טָעֲמָא קִידְרָא. רָבָא אָמַר: בַּרְזִילַּי הַגִּלְעָדִי שָׁטוּף בְּזִמָּה הֲוָה, וְכׇל הַשָּׁטוּף בְּזִמָּה — זִקְנָה קוֹפֶצֶת עָלָיו. תַּנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כׇּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין — חָכְמָה נִתּוֹסֶפֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּישִׁישִׁים חׇכְמָה וְאוֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה״. וְעַמֵּי הָאָרֶץ כׇּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין — טִפְּשׁוּת נִתּוֹסֶפֶת בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח״. ״גַּם מִגָּבוֹהַּ יִירָאוּ״ — שֶׁאֲפִילּוּ גַּבְשׁוּשִׁית קְטַנָּה דּוֹמָה עָלָיו כְּהָרֵי הָרִים. ״וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ״ — בְּשָׁעָה שֶׁמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ נַעֲשׂוּ לוֹ תְּוָהִים. ״וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד״ — זוֹ קְלִיבוֹסֶת. ״וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב״ — אֵלּוּ עֲגָבוֹת. ״וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה״ — זוֹ חֶמְדָּה. רַב כָּהֲנָא הֲוָה פָּסֵיק סִידְרָא קַמֵּיהּ דְּרַב. כִּי מְטָא לְהַאי קְרָא, נְגֵיד וְאִתְּנַח. אֲמַר, שְׁמַע מִינַּהּ בְּטֵל לֵיהּ חֶמְדֵּיהּ דְּרַב. אָמַר רַב כָּהֲנָא, מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי״ — זוֹ אִשָּׁה. ״הוּא צִוָּה וַיַּעֲמוֹד״ — אֵלּוּ בָּנִים. תָּנָא: אִשָּׁה חֵמֶת מָלֵא צוֹאָה, וּפִיהָ מָלֵא דָּם — וְהַכֹּל רָצִין אַחֲרֶיהָ. ״כִּי הוֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ״, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁכׇּל צַדִּיק וְצַדִּיק נוֹתְנִין לוֹ מָדוֹר לְפִי כְּבוֹדוֹ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנָס הוּא וַעֲבָדָיו לָעִיר, כְּשֶׁהֵן נִכְנָסִין — כּוּלָּן בְּשַׁעַר אֶחָד נִכְנָסִין, כְּשֶׁהֵן לָנִין — כׇּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתְנִין לוֹ מָדוֹר לְפִי כְּבוֹדוֹ. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל״ — דְּבָרִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה בְּיַלְדוּתוֹ מַשְׁחִירִים פָּנָיו לְעֵת זִקְנָתוֹ. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: קָשָׁה רִימָּה לַמֵּת כְּמַחַט בַּבָּשָׂר הַחַי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב״. אָמַר רַב חִסְדָּא: נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַבֶּלֶת עָלָיו כׇּל שִׁבְעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל״, וּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים״. אָמַר רַב יְהוּדָה: מֵת שֶׁאֵין לוֹ מְנַחֲמִין — הוֹלְכִין עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וְיוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמוֹ. הָהוּא דִּשְׁכֵיב בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, לֹא הָיוּ לוֹ מְנַחֲמִין,

342 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ הֶחְמִיר הַכָּתוּב בָּעֲרָיוֹת, בַּעֲבוּר הָאָרֶץ שֶׁתִּטְמָא בָּהֶן וְתָקִיא הַנְּפָשׁוֹת הָעוֹשׂוֹת. וְהִנֵּה הָעֲרָיוֹת חוֹבַת הַגּוּף וְאֵינָן תְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ, אֲבָל סוֹד הַדָּבָר בַּכָּתוּב שֶׁאָמַר דברים לב ח ט "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים וְגוֹ' כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ" וְגוֹ'. וְהָעִנְיָן כִּי הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד בָּרָא הַכֹּל, וְשָׂם כֹּחַ הַתַּחְתּוֹנִים בָּעֶלְיוֹנִים, וְנָתַן עַל כָּל עַם וְעַם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵיהֶם כּוֹכָב וּמַזָּל יָדוּעַ, כַּאֲשֶׁר נוֹדַע בָּאִצְטַגְנִינוּת. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר דברים ד יט "אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים", כִּי חִלֵּק לְכֻלָּם מַזָּלוֹת בַּשָּׁמַיִם, וּגְבוֹהִים עֲלֵיהֶם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן נְתָנָם לִהְיוֹתָם שָׂרִים עֲלֵיהֶם, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב דניאל י יג "וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס עֹמֵד לְנֶגְדִּי", וּכְתִיב שם פסוק כ "וְהִנֵּה שַׂר יָוָן בָּא", וְנִקְרָאִים "מְלָכִים", כְּדִכְתִיב שם פסוק יג "וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי שָׁם אֵצֶל מַלְכֵי פָרָס". וְהִנֵּה הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים לְכָל הָעוֹלָם, אֲבָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֶמְצָעוּת הַיִּשּׁוּב, הִיא נַחֲלַת ה' מְיֻחֶדֶת לִשְׁמוֹ, לֹא נָתַן עָלֶיהָ מִן הַמַּלְאָכִים קָצִין שׁוֹטֵר וּמוֹשֵׁל בְּהַנְחִילוֹ אוֹתָהּ לְעַמּוֹ הַמְּיַחֵד שְׁמוֹ זֶרַע אוֹהֲבָיו. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר שמות יט ה "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ", וּכְתִיב ירמיהו יא ד "וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים", לֹא שֶׁתִּהְיוּ אַתֶּם אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים כְּלָל. וְהִנֵּה קִדֵּשׁ הָעָם הַיּוֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ בִּקְדֻשַּׁת הָעֲרָיוֹת וּבְרֻבֵּי הַמִּצְוֹת, לִהְיוֹתָם לִשְׁמוֹ. וּלְכָךְ אָמַר ויקרא כ':כ"ב "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ", וּכְתִיב שם פסוק כד "וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים", יֹאמַר כִּי הִבְדִּיל אוֹתָנוּ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר נָתַן עֲלֵיהֶם שָׂרִים וֵאלֹהִים אֲחֵרִים, בְּתִתּוֹ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ שֶׁיִּהְיֶה הוּא יִתְבָּרַךְ לָנוּ לֵאלֹהִים וְנִהְיֶה מְיֻחָדִים לִשְׁמוֹ. וְהִנֵּה הָאָרֶץ שֶׁהִיא נַחֲלַת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד תָּקִיא כָּל מְטַמֵּא אוֹתָהּ, וְלֹא תִּסְבֹּל עוֹבְדֵי ע"ז וּמְגַלִּים עֲרָיוֹת. וְהַפָּרָשָׁה הַזֹּאת הִזְכִּירָה הַמֹּלֶךְ, לִכְלֹל עֲבוֹדָה זָרָה עִם זִכְרוֹן הָעֲרָיוֹת, וְעַל כֻּלָּם אָמַר כאן "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ". וְכֵן אָמַר בַּפָּרָשָׁה הַשְּׁנִיָּה ויקרא כ':כ"ו "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי", שֶׁהוּא חֹמֶר אִסּוּר עֲבוֹדָה זָרָה. וּלְכָךְ אָמַר כִּי מִפְּנֵי שֶׁהֵם מְיֻחָדִים לִשְׁמוֹ בַּעֲבוּר כֵּן נָתַן לָהֶם הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר שם פסוק כד "וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים". וְהִנֵּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ אע"פ שֶׁהַכֹּל לַשֵּׁם הַנִּכְבָּד אֵין הַטַּהֲרָה בָּהּ שְׁלֵמָה, בַּעֲבוּר הַמְשָׁרְתִים הַמּוֹשְׁלִים עָלֶיהָ, וְהָעַמִּים תּוֹעִים אַחֲרֵי שָׂרֵיהֶם לַעֲבֹד גַּם אוֹתָם. וּלְכָךְ יֹאמַר הַכָּתוּב ישעיהו נד ה "אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא", כִּי הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים הַמּוֹשֵׁל עַל הַכֹּל, וְהוּא יִפְקֹד בַּסּוֹף עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם שם כד כא לְהָסִיר מֶמְשֶׁלֶת הָעֶלְיוֹנִים וְלַהֲרֹס מַעֲרֶכֶת הַמְשָׁרְתִים, וְאַחֲרֵי כֵּן יִפְקֹד עַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה בָּאֲדָמָה שם. וְזֶהוּ עִנְיַן הַכָּתוּב שֶׁאָמַר דניאל ד יד "בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא", יֹאמַר כִּי הַדָּבָר הַהוּא הַנִּגְזָר עַל נְבוּכַדְנֶצַּר הִיא גְּזֵרַת עִירִין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא שֶׁגָּזְרוּ עַל הַכּוֹחוֹת הַנֶּאֱצָלִין מֵהֶן לַעֲשׂוֹת כָּךְ, וְיִקָּרְאוּ "עִירִין" כִּי מֵאֲצִילוּתָן יִתְעוֹרְרוּ הַכֹּחוֹת בְּכָל הַפְּעֻלּוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר שם שם י יא "וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת קָרֵא בְחַיִל וְכֵן אָמַר גֹּדּוּ אִילָנָא" וְגוֹ'. "וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא", כְּלוֹמַר שֶׁשָּׁאֲלוּ מַה הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן עָלָיו, וְאַחֲרֵי כֵן גָּזְרוּ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר לוֹ דָּנִיֵּאל שם פסוק כא "וּגְזֵרַת עִלָּאָה הִיא", כִּי הַכֹּל מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְהִנֵּה הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד יִתְבָּרַךְ אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים בְּחוּץ לָאָרֶץ, וֵאלֹהֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא נַחֲלַת ה', וְזֶהוּ טַעַם "וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ" דברים לא טז כִּי הָאֱלוֹהוֹת נָכְרִים בְּאֶרֶץ הַשֵּׁם וּבְנַחֲלָתוֹ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר מלכים ב יז כו "לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ". וְהִנֵּה הַכּוּתִיִּים לֹא הָיוּ נֶעֱנָשִׁים בְּאַרְצָם בְּעָבְדָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם לְשַׁלַּח בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת, וּבְבוֹאָם בְּאֶרֶץ הַשֵּׁם וְעָשׂוּ שָׁם כְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרִאשׁוֹנִים שָׁלַח בָּהֶם הָאֲרָיוֹת הַמְּמִיתִים אוֹתָם. וְכֵן שָׁנוּ בְּסִפְרָא קדושים יא יד "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם" וְגוֹ', אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ כִּשְׁאָר אֲרָצוֹת, אֵינָהּ מְקַיֶּמֶת עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וּבְסִפְרֵי האזינו שטו "וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" דברים לב יב, שֶׁלֹּא תְּהֵא רְשׁוּת לְאֶחָד מִשָּׂרֵי הָאֻמּוֹת לָבֹא לִשְׁלֹט בָּכֶם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "וַאֲנִי יוֹצֵא וְהִנֵּה שַׂר יָוָן" וְגוֹ', וְהוּא מַאֲמָרָם כתובות קי, כָּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כ"ה:ל"ח "לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים", וְאוֹמֵר שמואל א כו יט "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים". וְאָמְרוּ בְּתוֹסֶפְתָּא דע"ז פ"ה ה"ה, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בראשית כח כא "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים", וְאוֹמֵר "לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" ויקרא כ"ה:ל"ח, כָּל זְמַן שֶׁאַתֶּם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, אֵין אַתֶּם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן כִּבְיָכוֹל אֵין אֲנִי לָכֶם לֵאלֹהִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר יהושע ד יג "כְּאַרְבָּעִים אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא עָבְרוּ לִפְנֵי ה'", וְאוֹמֵר דהי"א כב יח "וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי הַשֵּׁם וְלִפְנֵי עַמּוֹ", וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְכַבְּשִׁין אֶת הָאָרֶץ לִפְנֵי הַמָּקוֹם, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהֵן עָלֶיהָ כְּאִלּוּ הִיא מְכֻבֶּשֶׁת, הָא אֵינָם עָלֶיהָ אֵינָהּ מְכֻבֶּשֶׁת. וּמִן הָעִנְיָן הַזֶּה אָמְרוּ בְּסִפְרֵי עקב מג, "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה" דברים יא יז, אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי מַגְלֶה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ הֱיוּ מְצֻיָּנִין בַּמִּצְוֹת, שֶׁכְּשֶׁתַּחְזְרוּ לֹא יְהוּ עֲלֵיכֶם חֲדָשִׁים. מָשָׁל לְאָדוֹן שֶׁכָּעַס עַל אִשְׁתּוֹ וְשִׁלְּחָהּ לְבֵית אָבִיהָ, אָמַר לָהּ, הֱוִי מִתְקַשֶּׁטֶת תַּכְשִׁיטִים, שֶׁכְּשֶׁתַּחְזְרִי לֹא יִהְיוּ עָלַיִךְ חֲדָשִׁים. וְכֵן אָמַר יִרְמְיָה לא כ, "הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּנִים" אֵלּוּ הַמִּצְוֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִין בָּהֶם. וְהִנֵּה הַכָּתוּב שֶׁאָמַר דברים יא יז-יח "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה" וְגוֹ' אֵינוֹ מְחַיֵּב בַּגָּלוּת אֶלָּא בְּחוֹבַת הַגּוּף, כִּתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת, וּפֵרְשׁוּ בָּהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ חֲדָשִׁים עָלֵינוּ כְּשֶׁנַּחְזֹר לָאָרֶץ, כִּי עִקַּר כָּל הַמִּצְוֹת לַיּוֹשְׁבִים בְּאֶרֶץ ה'. וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ בְּסִפְרֵי ראה פ "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת" דברים יא לא-לב, יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. וְכָךְ הוּא בְּתוֹסֶפְתָּא דע"ז פ"ה ה"ב. וְזוֹ הִיא מַחְשֶׁבֶת הָרְשָׁעִים סנהדרין קה שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים לִיחֶזְקֵאל, רַבֵּינוּ יְחֶזְקֵאל, עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ, יֵשׁ עָלָיו כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל כ לב "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן". וְזוֹ הִיא מִצְוַת יַעֲקֹב אָבִינוּ לְבֵיתוֹ וּלְכָל אֲשֶׁר עִמּוֹ בִּשְׁעַת בִּיאָתָם לָאָרֶץ בראשית לה ב "הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ". וְהַשֵּׁם לוֹ לְבַדּוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹת, שֶׁמֵּתָה רָחֵל בַּדֶּרֶךְ בִּתְחִלַּת בּוֹאָם בָּאָרֶץ, כִּי בִּזְכוּתָהּ לֹא מֵתָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וּבִזְכוּתוֹ לֹא יָשַׁב בָּאָרֶץ עִם שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְהִיא הָיְתָה הַנִּשֵּׂאת בְּאִסּוּר הָאַחְוָה. וְנִרְאֶה שֶׁנִּתְעַבְּרָה מִבִּנְיָמִין קֹדֶם בּוֹאָם בִּשְׁכֶם, וְלֹא נָגַע בָּהּ בָּאָרֶץ כְּלָל מִפְּנֵי הָעִנְיָן שֶׁהִזְכַּרְנוּ. וְאָמַר הַנָּבִיא ירמיהו טז יח "וְשִׁלַּמְתִּי רִאשׁוֹנָה מִשְׁנֵה עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם עַל חַלְּלָם אֶת אַרְצִי בְּנִבְלַת שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם מָלְאוּ אֶת נַחֲלָתִי". וְהָעִנְיָן הַזֶּה הוּא בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים בַּכְּתוּבִים, וְתִרְאֶנּוּ מְפֹרָשׁ בָּהֶם אַחַר שֶׁפָּקַחְתִּי בּוֹ עֵינֶיךָ. וְכָתַב ר"א בְּפָרָשַׁת וַיֵּלֶךְ דברים לא טז, יָדַעְנוּ כִּי הַשֵּׁם אֶחָד, וְהַשִּׁנּוּי יָבֹא מֵהַמְּקַבְּלִים, וְהַשֵּׁם לֹא יְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כִּי כֻלָּם הֵם בְּחָכְמָה, וּמֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם לִשְׁמֹר כֹּחַ הַקִּבּוּל כְּפִי הַמָּקוֹם, עַל כֵּן כָּתוּב "אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ", וְאָמַר בְּיַעֲקֹב "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר", וְהֵפֶךְ הַמָּקוֹם הִדָּבֵק בָּעֲרָיוֹת שֶׁהֵם שְׁאֵר, וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין. אֵלּוּ דְּבָרָיו זַ"ל. וְאַל תָּשִׁיב עָלַי מִפָּסוּק "מִיכָאֵל שַׂרְכֶם" דניאל י כא, כִּי הוּא שַׂר מְשָׁרֵת לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל, לֹא שַׂר מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה. וְכֵן הָיָה שַׂר צָבָא הַנִּרְאֶה לִיהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ יהושע ה יג, הֶרְאָה לוֹ כִּי הַשֵּׁם שְׁלָחוֹ לִלְחֹם מִלְחֲמוֹתֵיהֶם, כָּעִנְיָן בְּחִזְקִיָּהוּ מלכים ב יט לה, וְגַם שֶׁהָיָה זֶה בִּהְיוֹתֵנוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְאֵין רְשׁוּת לְפָרֵשׁ בְּעִנְיָן הָאָרֶץ יוֹתֵר מִזֶּה, אֲבָל אִם תִּזְכֶּה לְהָבִין הָאָרֶץ הָרִאשׁוֹנָה הַנִּזְכֶּרֶת בְּפָסוּק בְּרֵאשִׁית, וְהַנִּזְכֶּרֶת בְּפָרָשַׁת אִם בְּחֻקּוֹתַי, ויקרא כ"ו:מ"ב תֵּדַע סוֹד נִשְׂגָּב וְנֶעְלָם, וְתָבִין מַה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ תנחומא ויקהל ז, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁל מַעְלָה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית הַמִּקְדָשׁ שֶׁל מַטָּה. וּכְבָר רָמַזְתִּי לְךָ בַּפָּסוּק "כִּי לִי הָאָרֶץ" שמות יט ה. וְהִנֵּה הִזְכִּיר הַכָּתוּב כִּי אַנְשֵׁי אֶרֶץ כְּנַעַן נֶעֶנְשׁוּ בַּעֲבוּר הָעֲרָיוֹת, וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ סנהדרין נו שֶׁהֻזְהֲרוּ עֲלֵיהֶן מֵעֵת הַיְּצִירָה לְאָדָם וּלְנֹחַ, שֶׁלֹּא עָנַשׁ אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר, אֲבָל הַכָּתוּב לֹא יַזְכִּיר הָאַזְהָרָה, אֲבָל יֹאמַר כִּי הָאָרֶץ תָּקִיא אוֹתָם כִּי הָאָרֶץ תְּתַעֵב כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵל. וְהִנֵּה לֹא אַנְשֵׁי אֶרֶץ כְּנַעַן בִּלְבַד הָיוּ מִן הַמֻּזְהָרִים. וְהַפָּרָשָׁה הִזְכִּירָה "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם" ויקרא י"ח:ג', שֶׁהָיוּ גַּם הֵם עוֹשִׂים כְּכָל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא תָּקִיא אוֹתָם אֶרֶץ מִצְרַיִם וְלֹא שְׁאָר אַרְצוֹת הַגּוֹיִם אֶת גּוֹיֵיהֶם, אֲבָל הָעִנְיָן כֻּלּוֹ לְמַעֲלַת הָאָרֶץ וּקְדֻשָּׁתָהּ. וְאָמַר הַכָּתוּב כאן "וַתָּקִא הָאָרֶץ", כִּי מֵעֵת שֶׁפָּקַד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ, שֶׁנִּגְזַר עַל הַכְּנַעֲנִים לְהִכָּרֵת, כְּאִלּוּ כְּבָר הֵקִיאָה אוֹתָם. אוֹ "וַתָּקִא" - לְמַעְלָה, כְּעִנְיַן "סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם" במדבר יד ט:

343 גבורות השם פתח ↗

344 רש"י על שמות פתח ↗

345 גבורות השם פתח ↗

346 רש"י על שמות פתח ↗

347 גבורות השם פתח ↗

348 גבורות השם פתח ↗

"עזי וזמרת יה" שמות טו, ב. במכלתא שם אין "עזי" אלא תורה, שנאמר תהלים כט, יא "ה' עוז לעמו יתן". דבר אחר, אין "עזי" אלא מלכות, שנאמר תהלים כא, ב "ה' בעזך ישמח מלך". דבר אחר, אין "עזי" אלא תוקף, שנאמר ירמיה טז, יט "ה' עזי ומעזי". דבר אחר, עוזר ומסמך אתה לכל באי עולם, אבל לי ביותר, עד כאן.

349 גבורות השם פתח ↗

וביאור זה, כי ישראל יש להם התוקף מצד התורה, שהיא שכל, שהשכל יש לו חוזק, כי הדבר שהוא גשמי הוא חלש, שהוא מתפעל, אבל החוזק הוא לשכלי, שאינו מתפעל. ולפיכך התורה תקרא "עוז", והוא עוז ישראל.

350 גבורות השם פתח ↗

351 רש"י על שמות פתח ↗

קשה ערף. מַחֲזְרִין קְשִׁי עָרְפָּם לְנֶגֶד מוֹכִיחֵיהֶם וּמְמָאֲנִים לִשְׁמֹעַ:

352 גבורות השם פתח ↗

353 גבורות השם פתח ↗

354 גבורות השם פתח ↗

דבר אחר, אין "עוז" אלא מלכות. כי יש לישראל עוז מצד כח המלכות, שיש למלכות של ישראל בפרט כח אלקי, ולכך היו נמשחים בשמן הקודש הוריות יא., כי כח מלכות ישראל יש לו מדריגה אלקית. וזהו חזקם*, כי כל מלכות יש לו חוזק, וזה יותר.

355 גבורות השם פתח ↗

355 ראש השנה פתח ↗

שֶׁהַחֹדֶשׁ מִתְכַּסֶּה בּוֹ — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וּכְתִיב: ״כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב״ — מְלַמֵּד שֶׁאֵין בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה נִכְנָסִין לַדִּין אֶלָּא אִם כֵּן קִידְּשׁוּ בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה אֶת הַחֹדֶשׁ. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא״ — אֵין לִי אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב״. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל״, מְלַמֵּד שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין תְּחִילָּה לַדִּין. כִּדְרַב חִסְדָּא. דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: מֶלֶךְ וְצִיבּוּר — מֶלֶךְ נִכְנָס תְּחִילָּה לַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ״. מַאי טַעְמָא? אִי בָּעֵית אֵימָא: לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֵיקַם מַלְכָּא אַבָּרַאי, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִקַּמֵּי דְּלִיפּוֹשׁ חֲרוֹן אַף. וְלַשְּׁמִיטִּין. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ״, וְגָמַר ״שָׁנָה״ ״שָׁנָה״ מִתִּשְׁרִי, דִּכְתִיב: ״מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה״. וְלִגְמוֹר ״שָׁנָה״ ״שָׁנָה״ מִנִּיסָן, דִּכְתִיב: ״רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה״! דָּנִין שָׁנָה שֶׁאֵין עִמָּהּ חֳדָשִׁים מִשָּׁנָה שֶׁאֵין עִמָּהּ חֳדָשִׁים, וְאֵין דָּנִין שָׁנָה שֶׁאֵין עִמָּהּ חֳדָשִׁים מִשָּׁנָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ חֳדָשִׁים. וְלַיּוֹבְלוֹת. יוֹבְלוֹת בְּאֶחָד בְּתִשְׁרִי הוּא? יוֹבְלוֹת בַּעֲשָׂרָה בְּתִשְׁרִי הוּא, דִּכְתִיב: ״בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר״! הָא מַנִּי — רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא הִיא. דְּתַנְיָא: ״וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים״ — יָכוֹל לֹא תְּהֵא מִתְקַדֶּשֶׁת אֶלָּא מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים וְאֵילָךְ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים״, מְלַמֵּד שֶׁמִּתְקַדֶּשֶׁת וְהוֹלֶכֶת מִתְּחִילָּתָהּ. מִכָּאן אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא: מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים לֹא הָיוּ עֲבָדִים נִפְטָרִין לְבָתֵּיהֶן, וְלֹא מִשְׁתַּעְבְּדִין לַאֲדוֹנֵיהֶם — אֶלָּא אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִין, וְעַטְרוֹתֵיהֶן בְּרָאשֵׁיהֶן. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם הַכִּפּוּרִים, תָּקְעוּ בֵּית דִּין בְּשׁוֹפָר, נִפְטְרוּ עֲבָדִים לְבָתֵּיהֶן וְשָׂדוֹת חוֹזְרוֹת לְבַעְלֵיהֶן. וְרַבָּנַן — שָׁנִים אַתָּה מְקַדֵּשׁ, וְאִי אַתָּה מְקַדֵּשׁ חֳדָשִׁים. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״יוֹבֵל הִיא״ — מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים״, יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁמִּתְקַדֶּשֶׁת וְהוֹלֶכֶת מִתְּחִילָּתָהּ, כָּךְ מִתְקַדֶּשֶׁת וְהוֹלֶכֶת בְּסוֹפָהּ. וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי מוֹסִיפִין מֵחוֹל עַל קֹדֶשׁ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יוֹבֵל הִיא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים״ — שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים אַתָּה מְקַדֵּשׁ, וְאִי אַתָּה מְקַדֵּשׁ שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים וְאַחַת.

355 גיטין פתח ↗

אִיבְרָא מַלְכָּא אַתְּ; דְּאִי לָאו מַלְכָּא אַתְּ לָא מִימַּסְרָא יְרוּשָׁלַיִם בִּידָךְ, דִּכְתִיב: ״וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל״ – וְאֵין ״אַדִּיר״ אֶלָּא מֶלֶךְ, דִּכְתִיב: ״וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ וְגוֹ׳״; וְאֵין ״לְבָנוֹן״ אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן״. וּדְקָאָמְרַתְּ: אִי מַלְכָּא אֲנָא, אַמַּאי לָא קָאָתֵית לְגַבַּאי עַד הָאִידָּנָא – בִּרְיוֹנֵי דְּאִית בַּן לָא שָׁבְקִינַן. אֲמַר לֵיהּ: אִילּוּ חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ וּדְרָקוֹן כָּרוּךְ עָלֶיהָ, לֹא הָיוּ שׁוֹבְרִין אֶת הֶחָבִית בִּשְׁבִיל דְּרָקוֹן? אִישְׁתִּיק. קָרֵי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא: ״מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל״, אִיבְּעִי לֵיהּ לְמֵימַר לֵיהּ: שָׁקְלִינַן צְבָתָא וְשָׁקְלִינַן לֵיהּ לִדְרָקוֹן וְקָטְלִינַן לֵיהּ, וְחָבִיתָא שָׁבְקִינַן לַהּ. אַדְּהָכִי, אֲתָא פְּרֵיסְתְּקָא עֲלֵיהּ מֵרוֹמִי, אֲמַר לֵיהּ: קוּם, דְּמִית לֵיהּ קֵיסָר, וְאָמְרִי הָנְהוּ חֲשִׁיבֵי דְּרוֹמִי לְאוֹתֹיבָךָ בְּרֵישָׁא. הֲוָה סָיֵים חַד מסאני מְסָאנֵיהּ. בְּעָא לְמִסְיְימֵהּ לְאַחֲרִינָא, לָא עָיֵיל. בְּעָא לְמִישְׁלְפֵיהּ לְאִידַּךְ, לָא נְפַק. אֲמַר: מַאי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָא תִּצְטַעַר, שְׁמוּעָה טוֹבָה אַתְיָא לָךְ, דִּכְתִיב: ״שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם״. אֶלָּא מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לֵיתֵי אִינִישׁ דְּלָא מְיַתְּבָא דַּעְתָּךְ מִינֵּיהּ, וְלַחֲלֹיף קַמָּךְ, דִּכְתִיב: ״וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם״. עֲבַד הָכִי, עֲיַיל. אֲמַר לֵיהּ: וּמֵאַחַר דְּחָכְמִיתוּ כּוּלֵּי הַאי, עַד הָאִידָּנָא אַמַּאי לָא אָתֵיתוּ לְגַבַּאי? אֲמַר לֵיהּ: וְלָא אֲמַרִי לָךְ?! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא נָמֵי אֲמַרִי לָךְ! אֲמַר לֵיהּ: מֵיזָל אָזֵילְנָא, וְאִינָשׁ אַחֲרִינָא מְשַׁדַּרְנָא; אֶלָּא בָּעֵי מִינַּאי מִידֵּי דְּאֶתֵּן לָךְ. אֲמַר לֵיהּ: תֵּן לִי יַבְנֶה וַחֲכָמֶיהָ, וְשׁוּשִׁילְתָּא דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאָסְווֹתָא דְּמַסַּיִין לֵיהּ לְרַבִּי צָדוֹק. קָרֵי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא: ״מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל״, אִיבְּעִי לְמֵימַר לֵיהּ: לִשְׁבְּקִינְהוּ הָדָא זִימְנָא. וְהוּא סָבַר: דִּלְמָא כּוּלֵּי הַאי לָא עָבֵיד, וְהַצָּלָה פּוּרְתָּא נָמֵי לָא הָוֵי. אָסְווֹתָא דְּמַסַּיִין לֵיהּ לְרַבִּי צָדוֹק – מַאי הִיא? יוֹמָא קַמָּא אַשְׁקְיוּהּ מַיָּא דְפָארֵי, לִמְחַר מַיָּא דְסִיפּוּקָא, לִמְחַר מַיָּא דְקִימְחָא, עַד דִּרְוַוח מְיעֵיהּ פּוּרְתָּא פּוּרְתָּא. אֲזַל שַׁדַּרֵיהּ לְטִיטוּס. ״וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ״ – זֶה טִיטוּס הָרָשָׁע שֶׁחֵירַף וְגִידֵּף כְּלַפֵּי מַעְלָה. מָה עָשָׂה? תָּפַשׂ זוֹנָה בְּיָדוֹ וְנִכְנַס לְבֵית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וְהִצִּיעַ סֵפֶר תּוֹרָה וְעָבַר עָלֶיהָ עֲבֵירָה. וְנָטַל סַיִיף וְגִידֵּר אֶת הַפָּרוֹכֶת, וְנַעֲשָׂה נֵס וְהָיָה דָּם מְבַצְבֵּץ וְיוֹצֵא, וּכְסָבוּר הָרַג אֶת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁאֲגוּ צוֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶיךָ שָׂמוּ אוֹתוֹתָם אוֹתוֹת״. אַבָּא חָנָן אוֹמֵר: ״מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ״ – מִי כָמוֹךָ חָסִין וְקָשֶׁה, שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ נִיאוּצוֹ וְגִידּוּפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, וְשׁוֹתֵק. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״מִי כָּמֹכָה בָּאֵלִים ה׳״ – מִי כָּמוֹכָה בָּאִלְּמִים. מָה עָשָׂה? נָטַל אֶת הַפָּרוֹכֶת וַעֲשָׂאוֹ כְּמִין גַּרְגּוּתְנִי, וְהֵבִיא כׇּל כֵּלִים שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ וְהִנִּיחָן בָּהֶן, וְהוֹשִׁיבָן בִּסְפִינָה לֵילֵךְ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בְּעִירוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבוּרִים וָבָאוּ, וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ, וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ״ – אַל תִּיקְרֵי ״קְבוּרִים״ אֶלָּא ״קְבוּצִים״; אַל תִּיקְרֵי ״וְיִשְׁתַּכְּחוּ״ אֶלָּא ״וְיִשְׁתַּבְּחוּ״. אִיכָּא דְּאָמְרִי, קְבוּרִים מַמָּשׁ – דַּאֲפִילּוּ מִילֵּי דְּמִטַּמְּרָן, אִיגַּלְיָין לְהוֹן. עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל שֶׁבַּיָּם לְטוֹבְעוֹ, אָמַר: כִּמְדוּמֶּה אֲנִי שֶׁאֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ, אֵין גְּבוּרָתוֹ אֶלָּא בַּמַּיִם; בָּא פַּרְעֹה – טְבָעוֹ בַּמַּיִם, בָּא סִיסְרָא – טְבָעוֹ בַּמַּיִם; אַף הוּא עוֹמֵד עָלַי לְטוֹבְעֵנִי בַּמַּיִם. אִם גִּבּוֹר הוּא, יַעֲלֶה לַיַּבָּשָׁה וְיַעֲשֶׂה עִמִּי מִלְחָמָה! יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רָשָׁע בֶּן רָשָׁע בֶּן בְּנוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע, בְּרִיָּה קַלָּה יֵשׁ לִי בְּעוֹלָמִי, וְיַתּוּשׁ שְׁמָהּ. אַמַּאי קָרֵי לַהּ ״בְּרִיָּה קַלָּה״? דְּמַעֲלָנָא אִית לַהּ, וּמַפְּקָנָא לֵית לַהּ. עֲלֵה לַיַּבָּשָׁה וְתַעֲשֶׂה עִמָּהּ מִלְחָמָה. עָלָה לַיַּבָּשָׁה, בָּא יַתּוּשׁ וְנִכְנַס בְּחוֹטְמוֹ, וְנִקֵּר בְּמוֹחוֹ שֶׁבַע שָׁנִים. יוֹמָא חַד הֲוָה קָא חָלֵיף אַבָּבָא דְּבֵי נַפָּחָא, שְׁמַע קָל אַרְזַפְתָּא, אִישְׁתִּיק; אֲמַר: אִיכָּא תַּקַּנְתָּא. כֹּל יוֹמָא מַיְיתוּ נַפָּחָא וּמָחוּ קַמֵּיה. לְגוֹי – יָהֵיב לֵיהּ אַרְבַּע זוּזֵי, יִשְׂרָאֵל – אֲמַר לֵיהּ: מִיסָּתְיָיךְ דְּקָא חָזֵית בְּסָנְאָךְ. עַד תְּלָתִין יוֹמִין עֲבַד הָכִי; מִכָּאן וְאֵילָךְ, כֵּיוָן דְּדָשׁ, דָּשׁ. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בֶּן עֲרוּבָא: אֲנִי הָיִיתִי בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי, וּכְשֶׁמֵּת פָּצְעוּ אֶת מוֹחוֹ, וּמָצְאוּ בּוֹ כְּצִפּוֹר דְּרוֹר מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: כְּגוֹזָל בֶּן שָׁנָה – מִשְׁקַל שְׁנֵי לִיטְרִין. אָמַר אַבָּיֵי: נָקְטִינַן, פִּיו שֶׁל נְחוֹשֶׁת וְצִפּוֹרְנָיו שֶׁל בַּרְזֶל. כִּי הֲוָה קָא מָיֵית, אֲמַר לְהוּ: לִיקְלְיוּהּ לְהָהוּא גַּבְרָא וּבַדַּרוּ לְקִיטְמֵיהּ אַשַּׁב יַמִּי, דְּלָא לַשְׁכְּחֵיהּ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי וְלוֹקְמֵיהּ בְּדִינָא. אוּנְקְלוֹס בַּר קְלוֹנִיקוּס בַּר אֲחָתֵיהּ דְּטִיטוּס הֲוָה. בָּעֵי לְאִיגַּיּוֹרֵי, אֲזַל אַסְּקֵיהּ לְטִיטוּס בִּנְגִידָא, אֲמַר לֵיהּ: מַאן חֲשִׁיב בְּהָהוּא עָלְמָא? אֲמַר לֵיהּ: יִשְׂרָאֵל. מַהוּ לְאִידַּבּוֹקֵי בְּהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מִילַּיְיהוּ נְפִישִׁין, וְלָא מָצֵית לְקַיּוֹמִינְהוּ. זִיל אִיגָּרִי בְּהוּ בְּהָהוּא עָלְמָא וְהָוֵית רֵישָׁא, דִּכְתִיב: ״הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ וְגוֹ׳״ – כׇּל הַמֵּיצַר לְיִשְׂרָאֵל נַעֲשָׂה רֹאשׁ. אֲמַר לֵיהּ: דִּינֵיהּ דְּהָהוּא גַּבְרָא בְּמַאי? אֲמַר לֵיהּ:

356 גבורות השם פתח ↗

357 רש"י על בראשית פתח ↗

שנים עשר נשיאים. כַּעֲנָנִים יִכְלוּ; כְּמוֹ נְשִׂיאִים וְרוּחַ משלי כ"ה:

358 גבורות השם פתח ↗

דבר אחר, אין "עוז" אלא תוקף. רצה לומר, כי מצד ישראל בעצמם יש להם חוזק ותוקף, מצד כי הם אומה שלימה קדושה, וזהו חוזק האומה מצד עצמם. דבר אחר, "סומך אתה לי וכו'", כלומר שיש חוזק לישראל מצד השם יתברך, שהוא חזקם ותקפם.

359 רש"י על ויקרא פתח ↗

ואבדל אתכם מן העמים להיות לי. אִם אַתֶּם מֻבְדָּלִים מֵהֶם הֲרֵי אַתֶּם שֶׁלִּי, וְאִם לָאו הֲרֵי אַתֶּם שֶׁל נְבוּכַדְנֶאצַּר וַחֲבֵרָיו; רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר מִנַּיִן שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם נַפְשִׁי קָצָה בִּבְשַׂר חֲזִיר, אִי אֶפְשִׁי לִלְבֹּשׁ כִּלְאַיִם, אֲבָל יֹאמַר אֶפְשִׁי וּמָה אֶעֱשֶׂה וְאָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם גָּזַר עָלַי? תַּ"ל וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי, שֶׁתְּהֵא הַבְדָּלַתְכֶם מֵהֶם לִשְׁמִי — פּוֹרֵשׁ מִן הָעֲבֵרָה וּמְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמָיִם ספרא:

360 גבורות השם פתח ↗

361 גבורות השם פתח ↗

362 רמב"ן על דברים פתח ↗

וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, יָדוּעַ כִּי יִשְׂרָאֵל גִּבּוֹרִים וְאַנְשֵׁי חַיִל לַמִּלְחָמָה, כִּי נִמְשְׁלוּ לָאֲרָיוֹת וְלִזְאֵב יִטְרָף, וּמַלְכֵי כְּנַעַן בְּמִלְחָמָה נִצְּחוּ אוֹתָם, עַל כֵּן אָמַר אִם תַּחְשֹׁב כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה, תִּזְכֹּר הַשֵּׁם שֶׁהוֹצִיא אוֹתְךָ מִמִּצְרַיִם וְלֹא הָיָה לְךָ שָׁם כֹּחַ וְעֹצֶם יָד כְּלָל, וְתִזְכֹּר עוֹד כִּי בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר אֵין לְאֵל יָדְךָ לִחְיוֹת שָׁם עָשָׂה לְךָ כָּל צָרְכֶּךָ, אִם כֵּן גַּם הַחַיִל הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ בְּכֹחֲךָ, הַשֵּׁם הוּא שֶׁנָּתַן לְךָ הַכֹּחַ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ אוֹתוֹ. וְאִם תִּשְׁכַּח אֶת הַשֵּׁם, יִכְלֶה כֹּחֲךָ וּשְׁאֵרְךָ וְתֹאבַד כַּאֲשֶׁר אָבְדוּ הֵם, כִּי כָל עוֹזְבֵי ה' יִכְלוּ. וְחָזַר לְהָבִיא עוֹד רְאָיָה אַחֶרֶת שֶׁלֹּא תַּחְשֹׁב כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי וְגוֹ', וְאָמַר ט א שְׁמַע יִשְׂרָאֵל דְּבַר אֱמֶת מִפִּי, כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵם גְּדוֹלִים וַעֲצוּמִים מִמְּךָ, וְאֵיךְ תְּנַצְּחֵם בְּמִלְחָמָה, וְעוֹד יֵשׁ לָהֶם עָרִים גְּדוֹלוֹת וּבְצוּרוֹת לְרוּם הַשָּׁמַיִם, וְאֵיךְ תִּכְבֹּשׁ אוֹתָם, וְעוֹד שֶׁשָּׁם עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים, שֶׁאַתָּה יָדַעְתָּ מִן הַמְרַגְּלִים שֶׁרָאוּ אוֹתָם וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִיָּמִים רִאשׁוֹנִים, שֶׁלֹּא יִתְיַצֵּב אָדָם לִפְנֵיהֶם. וּכְשֶׁיִּתְבָּרֵר לְךָ כָּל זֶה, יֵשׁ לְךָ לָדַעַת וּלְהַאֲמִין מִן הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא תּוּכַל לַעֲבֹר עֲלֵיהֶם כְּלָל עַד שֶׁתֵּדַע בִּלְבָבְךָ כִּי ה' הָעוֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא אֵשׁ אֹכְלָה וְהוּא יַשְׁמִידֵם וְיַכְנִיעֵם, לֹא כֹּחַ וְעֹצֶם יָד שֶׁנִּתַּן לְךָ, אֲבָל יַד ה' עָשְׂתָה זֹּאת בַּתַּקִּיפִין שֶׁבָּהֶם. וְזֶה רֶמֶז לְמָה שֶׁאָמַר יהושע י יא, וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם, וְכֵן אָמַר שָׁם דברים ח':י"ד וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו וְגוֹ' כִּי ה' נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל. וְהֶעָרִים הַבְּצוּרוֹת שֶׁהִזְכִּיר כָּאן רֶמֶז לְחוֹמַת יְרִיחוֹ שֶׁנָּפְלָה לִפְנֵי הָאָרוֹן. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר דָּוִד תהלים מד ד כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם, יְמִין הַשֵּׁם וּזְרוֹעוֹ בַּתַּקִּיפִים, וְאוֹר פָּנָיו שֶׁרָצָם בַּהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה, שֶׁנָּתַן לָהֶם כֹּחַ עֲלֵיהֶם. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב עוֹד עמוס ב ט וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת. יִחֵד הָאֱמוֹרִי שֶׁהָיָה עָצוּם בָּהֶם, וְהַשֵּׁם הוּא הַמַּשְׁמִיד אוֹתוֹ:

362 רלב"ג על שמואל א פתח ↗

נצח ישראל. הוא הש"י שהוא חוזק ישראל וכחם ותוחלתם כטעם ואומר אבד נצחי והנה הרצון בנצח ישראל חיי ישראל שהוא הש"י כמו הדם שהוא חיי הגוף כי הדם יקרא נצח כטעם ויז נצחם על בגדי:

363 גבורות השם פתח ↗

ויש לדעת כי באדם הפרטי שלשה דברים; האחד השכל, והשני הנפש, והשלישי גוף האדם עצמו, וכל אחד מהם הוא חוזק מציאות האדם וכלל ישראל, שהם דומים לאיש אחד פרטי, כמו שהתבאר כמה פעמים. התורה נגד השכל, כי התורה היא שכל כלל ישראל. והמלכות בישראל נגד הנפש, שהוא* כמו המלך שמנהיג העם, כמו שהנפש הוא מנהיג אברי האדם, וכך* המלך מנהיג העם, שהם אברי האדם. והעם בעצמו נגד הגוף עצמו. ובמלת "עוז" נרמזו שלשתן, כי כל אחד ואחד עוז ישראל, כמו שבאדם כל אחד ואחד הוא נותן מציאותו וקיומו, והבן זה היטב.

364 גבורות השם פתח ↗

365 גבורות השם פתח ↗

366 גבורות השם פתח ↗

367 גבורות השם פתח ↗

368 גבורות השם פתח ↗

369 גבורות השם פתח ↗

370 גבורות השם פתח ↗

371 גבורות השם פתח ↗

372 גבורות השם פתח ↗

373 רש"י על מלכים א פתח ↗

יָצִיעַ. אפנטי"ץ בְּלַעַ"ז יָצִיעַ, וּשְׁלשָׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לָהּ, יָצִיעַ, תָּא, צֶלַע כַּךְ מְפוֹרָשׁ בְּבָּבָא בַּתְרָא. אֶת קִירוֹת הַבַּיִת סָבִיב. כְּלוֹמַר כְּנֶגֶד הַהֵיכָל וּבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים הוּא הַדְּבִיר, עָשָׂה צְלָעוֹת מִבַּחוּץ, לְדָרוֹם וּלְמַעֲרָב וּלְצָפוֹן, וְסוֹף הַמִּקְרָא הוּא פֵּרוּשׁ לְרֹאשׁוֹ, וַיִּבֶן עַל קִיר הַבַּיִת, סָמוּךְ לְקִיר הַבַּיִת, יָצִיעַ סָבִיב, כֵּיצַד עָשָׂה? אֶת קִירוֹת הַבַּיִת לַהֵיכָל וְלַדְּבִיר, עָשָׂה צְלָעוֹת. וַיַּעַשׂ. כְּמוֹ עָשָׂה, וְכֵן: וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, כְּמוֹ הָיָה לִי לִישׁוּעָה.

374 גבורות השם פתח ↗

"זה אלי ואנוהו" שמות טו, ב. בפרק רבי אליעזר דמילה* שבת קלג:, תניא, "זה אלי ואנוהו", התנאה לפניו במצות; עשה לך תורה נאה, סוכה נאה וכו'. בארו בזה, כי איך אפשר להנוות את קונו שיאמר "זה אלי ואנוהו". אלא כאשר האדם מהודר במצות האלקיות, בזה נודע בעולם כי הוא יתברך מהודר, שמן המהודר יבא הדור. והמצוה היא מצוה אלקית* מן השם יתברך, ולכך על ידי הדור מצוה נודע הדורו. וזה פירוש "ואנוהו", שיהיה נראה נוי שלו בעולמו. ולא שיהיה פירושו שיתן האדם נוי אל הקב"ה, כי דבר זה אי אפשר, רק שנודע נוי שלו בעולמו. כלל הדבר, פירוש "זה אלי ואנוהו", שעל ידי ישראל נראה נוי שלו בעולמו, כמו שאמרנו.

375 גבורות השם פתח ↗

376 גבורות השם פתח ↗

376 סנהדרין פתח ↗

נִשְׁעָן וְהוֹלֵךְ עַל מַקְלוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן אָמַר: הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי גָּדוֹל מִשֶּׁל שִׁמְעוֹן? אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ, אַף הוּא לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס. הִתִּירוּ פְּרוּשִׁין אֶת הַדָּבָר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה נִסִּים נַעֲשׂוּ לוֹ לְפִנְחָס. אֶחָד, שֶׁהָיָה לוֹ לְזִמְרִי לִפְרוֹשׁ וְלֹא פֵּירַשׁ. וְאֶחָד, שֶׁהָיָה לוֹ לְדַבֵּר וְלֹא דִּבֵּר. וְאֶחָד, שֶׁכִּוֵּון בְּזַכְרוּתוֹ שֶׁל אִישׁ וּבְנַקְבוּתָהּ שֶׁל אִשָּׁה. וְאֶחָד, שֶׁלֹּא נִשְׁמְטוּ מִן הָרוֹמַח. וְאֶחָד, שֶׁבָּא מַלְאָךְ וְהִגְבִּיהַּ אֶת הַמַּשְׁקוֹף. וְאֶחָד, שֶׁבָּא מַלְאָךְ וְהִשְׁחִית בָּעָם. בָּא וַחֲבָטָן לִפְנֵי הַמָּקוֹם, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַל אֵלּוּ יִפְּלוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל? שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף״. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״וַיִּתְפַּלֵּל״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״וַיְפַלֵּל״. מְלַמֵּד כִּבְיָכוֹל, שֶׁעָשָׂה פְּלִילוּת עִם קוֹנוֹ. בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדׇחֳפוֹ. אָמַר לָהֶן: הַנִּיחוּ לוֹ, קַנַּאי בֶּן קַנַּאי הוּא, מֵשִׁיב חֵימָה בֶּן מֵשִׁיב חֵימָה הוּא. הִתְחִילוּ שְׁבָטִים מְבַזִּין אוֹתוֹ: רְאִיתֶם בֶּן פּוּטִי זֶה, שֶׁפִּיטֵּם אֲבִי אִמּוֹ עֲגָלִים לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְהָרַג נְשִׂיא שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל? בָּא הַכָּתוּב וְיִחֲסוֹ: ״פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן״. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַקְדֵּם לוֹ שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם״. וּרְאוּיָה כַּפָּרָה זוֹ שֶׁתְּהֵא מְכַפֶּרֶת וְהוֹלֶכֶת לְעוֹלָם. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב ״זַרְזִיר מׇתְנַיִם אוֹ תָיִשׁ וּמֶלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ״? אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּעִילוֹת בָּעַל אוֹתוֹ רָשָׁע אוֹתוֹ הַיּוֹם, וְהִמְתִּין לוֹ פִּנְחָס עַד שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחוֹ. וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁמֶּלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: שִׁשִּׁים, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה כְּבֵיצָה הַמּוּזֶרֶת, וְהִיא הָיְתָה כַּעֲרוּגָה מְלֵיאָה מַיִם. אָמַר רַב כָּהֲנָא: וּמוֹשָׁבָהּ בֵּית סְאָה. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: קֶבֶר שֶׁלָּהּ אַמָּה. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לֹא ״כׇּזְבִּי״ שְׁמָהּ, אֶלָּא ״שְׁוִילְנַאי בַּת צוּר״ שְׁמָהּ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״כׇּזְבִּי״? שֶׁכִּזְּבָה בְּאָבִיהָ. דָּבָר אַחֵר: ״כׇּזְבִּי״ – שֶׁאָמְרָה לְאָבִיהָ: ״כּוֹס בִּי עַם זֶה״. וְהַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: ״בֵּין קְנֵי לְאוּרְבָּנֵי, שְׁוִילְנַאי מַאי בָּעֲיָא?״ ״בַּהֲדֵי קְלִפֵּי דִקְנֵי, שְׁוִילְנַאי מַאי בָּעֲיָא?״ גַּפְתָּהּ לְאִמַּהּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ: זִמְרִי, וּבֶן סָלוּא, וְשָׁאוּל, וּבֶן הַכְּנַעֲנִית, וּשְׁלוּמִיאֵל בֶּן צוּרִי שַׁדָּי. זִמְרִי – עַל שֶׁנַּעֲשָׂה כְּבֵיצָה הַמּוּזֶרֶת, בֶּן סָלוּא – עַל שֶׁהִסְלִיא עֲוֹנוֹת שֶׁל מִשְׁפַּחְתּוֹ, שָׁאוּל – עַל שֶׁהִשְׁאִיל עַצְמוֹ לִדְבַר עֲבֵירָה, בֶּן הַכְּנַעֲנִית – עַל שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה כְנַעַן, וּמָה שְׁמוֹ? שְׁלוּמִיאֵל בֶּן צוּרִי שַׁדָּי שְׁמוֹ. כֹּהֵן שֶׁשִּׁימֵּשׁ בְּטוּמְאָה. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַחָא בַּר הוּנָא מֵרַב שֵׁשֶׁת: כֹּהֵן שֶׁשִּׁימֵּשׁ בְּטוּמְאָה, חַיָּיב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם אוֹ אֵין חַיָּיב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם? אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ, כֹּהֵן שֶׁשִּׁימֵּשׁ בְּטוּמְאָה אֵין אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין, אֶלָּא פִּירְחֵי כְהוּנָּה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ חוּץ לָעֲזָרָה וּפוֹצְעִין אֶת מוֹחוֹ בְּגִיזְרִין. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מְחַיֵּיב בִּידֵי שָׁמַיִם, לִישְׁבְּקֵיהּ דְּלִיקְטוֹל בִּידֵי שָׁמַיִם! אֶלָּא מַאי? אֵינוֹ חַיָּיב. מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּרַחֲמָנָא פַּטְרֵיהּ, וַאֲנַן נֵיקוּם וְנִיקְטוֹל לֵיהּ? וְלָא? וְהָתְנַן: מִי שֶׁלָּקָה וְשָׁנָה – בֵּית דִּין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לַכִּיפָּה. רַחֲמָנָא פַּטְרֵיהּ, וַאֲנַן קָטְלִינַן לֵיהּ! הָאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּמַלְקוֹת שֶׁל כָּרֵיתוֹת עָסְקִינַן, דְּגַבְרָא בַּר קְטָלָא הוּא. וְהָא גּוֹנֵב הַקַּסְוָה? הָאָמַר רַב יְהוּדָה: בִּכְלִי שָׁרֵת עָסְקִינַן, וּרְמִיזָא: ״לֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ״. וְהָא הַמְקַלֵּל אֶת הַקּוֹסֵם? הָא תָּנֵי רַב יוֹסֵף: יַכֶּה קוֹסֵם אֶת קוֹסְמוֹ, דְּמִיחֲזֵי כִּמְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם. וְהָא בּוֹעֵל אֲרָמִית? הָא אַקְרְיוּהּ לְרַב כָּהֲנָא בְּחֶלְמֵיהּ, וְאִדַּכְרֵיהּ רַב לִגְמָרֵיהּ. אֵיתִיבֵיהּ: הַיּוֹצֵק, וְהַבּוֹלֵל, וְהַפּוֹתֵת, הַמּוֹלֵחַ, הַמֵּנִיף, הַמַּגִּישׁ, וְהַמְסַדֵּר אֶת הַשּׁוּלְחָן, הַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְהַקּוֹמֵץ, וְהַמְקַבֵּל דָּמִים בַּחוּץ – פָּטוּר. וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן

376 בבא קמא פתח ↗

שְׂכִירוּת דְּמִטַּלְטְלִין, מִטַּלְטְלִי בְּנֵי שְׁטָרָא נִינְהוּ?! אָמַר רַב חִסְדָּא: שְׂכִירוּת דְּקַרְקַע. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: רָאוּהוּ שֶׁהִטְמִין בָּחוֹרָשִׁין וְטָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. אַמַּאי? הָא לֹא מָשַׁךְ! אָמַר רַב חִסְדָּא: שֶׁהִכִּישָׁהּ בְּמַקֵּל. אָמְרִי: וְכֵיוָן דְּרָאוּהוּ, גַּזְלָן הוּא! כֵּיוָן דְּקָא מִטַּמַּרי מִנַּיְיהוּ, גַּנָּב הוּא. וְאֶלָּא גַּזְלָן הֵיכִי דָּמֵי? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כְּגוֹן בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּגְזֹל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי, וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ״. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּגוֹן בַּעֲלֵי שְׁכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּשִׂימוּ לוֹ בַעֲלֵי שְׁכֶם מְאָרְבִים עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים, וַיִּגְזְלוּ אֵת כׇּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם בַּדָּרֶךְ״. וְרַבִּי אֲבָהוּ – מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מֵהַאי? אָמַר לָךְ: כֵּיוָן דְּמִטַּמְּרִי אִיטַּמּוֹרֵי, לָא גַּזְלָנֵי נִינְהוּ. וְרַבִּי יוֹחָנָן – הָא דְּקָא מִטַּמְּרִי, דְּלָא נִיחְזִינְהוּ אִינָשֵׁי וְנִיעְרְקוּ מִנַּיְיהוּ. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: מִפְּנֵי מָה הֶחְמִירָה תּוֹרָה בְּגַנָּב יוֹתֵר מִגַּזְלָן? אָמַר לָהֶן: זֶה – הִשְׁוָה כְּבוֹד עֶבֶד לִכְבוֹד קוֹנוֹ, וְזֶה – לֹא הִשְׁוָה כְּבוֹד עֶבֶד לִכְבוֹד קוֹנוֹ. כִּבְיָכוֹל עָשָׂה עַיִן שֶׁל מַטָּה כְּאִילּוּ אֵינָהּ רוֹאָה, וְאוֹזֶן שֶׁל מַטָּה כְּאִילּוּ אֵינָהּ שׁוֹמַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵה׳ לַסְתִּר עֵצָה, וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וְגוֹ׳״; וּכְתִיב: ״וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב״; וּכְתִיב: ״כִּי אָמְרוּ עָזַב ה׳ אֶת הָאָרֶץ, וְאֵין ה׳ רֹאֶה״. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מָשְׁלוּ מָשָׁל מִשּׁוּם רַבָּן גַּמְלִיאֵל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ בְּעִיר וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה, אֶחָד זִימֵּן אֶת בְּנֵי הָעִיר וְלֹא זִימֵּן אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וְאֶחָד לֹא זִימֵּן אֶת בְּנֵי הָעִיר וְלֹא זִימֵּן אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. אֵיזֶה מֵהֶן עוֹנְשׁוֹ מְרוּבֶּה? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה שֶׁזִּימֵּן אֶת בְּנֵי הָעִיר וְלֹא זִימֵּן אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחַ שֶׁל מְלָאכָה: שׁוֹר, שֶׁבִּיטְּלוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ – חֲמִשָּׁה; שֶׂה, שֶׁלֹּא בִּיטְּלוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ – אַרְבָּעָה. אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת: שׁוֹר, שֶׁהָלַךְ בְּרַגְלָיו – חֲמִשָּׁה; שֶׂה, שֶׁהִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵיפוֹ – אַרְבָּעָה. מַתְנִי׳ אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; אֲבָל מְגַדְּלִין בְּסוּרְיָא, וּבַמִּדְבָּרוֹת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֵין מְגַדְּלִין תַּרְנְגוֹלִין בִּירוּשָׁלַיִם, מִפְּנֵי הַקֳּדָשִׁים; וְלֹא כֹּהֲנִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי הַטְּהָרוֹת. אֵין מְגַדְּלִין חֲזִירִין – בְּכׇל מָקוֹם. לֹא יְגַדֵּל אָדָם אֶת הַכֶּלֶב, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה קָשׁוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת. אֵין פּוֹרְסִין נִישּׁוּבִים לְיוֹנִים, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה רָחוֹק מִן הַיִּשּׁוּב שְׁלֹשִׁים רִיס. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל מְגַדְּלִין בָּחוֹרָשִׁין שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בְּסוּרְיָא – אֲפִילּוּ בַּיִּשּׁוּב, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּחוּצָה לָאָרֶץ. תַּנְיָא אִידַּךְ: אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; אֲבָל מְגַדְּלִין בַּמִּדְבָּר שֶׁבִּיהוּדָה, וּבַמִּדְבָּר שֶׁבִּסְפַר עַכּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה, אֲבָל מְגַדְּלִין בְּהֵמָה גַּסָּה; לְפִי שֶׁאֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רוֹב צִבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בָּהּ. בְּהֵמָה דַּקָּה אֶפְשָׁר לְהָבִיא מֵחוּצָה לָאָרֶץ, בְּהֵמָה גַּסָּה אִי אֶפְשָׁר לְהָבִיא מֵחוּצָה לָאָרֶץ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה – אֲבָל מְשַׁהָהּ הוּא קוֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְקוֹדֶם מִשְׁתֵּה בְּנוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְשַׁהֶה אֶת הָאַחֲרוֹנָה שְׁלֹשִׁים יוֹם. דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא דְּאִי נְפַק לֵיהּ רֶגֶל, וּמִכִּי זַבְנַהּ עַד הַשְׁתָּא אַכַּתִּי לָא מְלוֹ לֵיהּ תְּלָתִין יוֹמִין; לָא נֵימָא תְּלָתִין מִשְׁרָא שְׁרֵי לֵיהּ לְשַׁהוֹיֵי, אֶלָּא כֵּיוָן דִּנְפַק לֵיהּ רֶגֶל – לָא מִבְּעֵי לֵיהּ לְשַׁהוֹיֵי.

377 גבורות השם פתח ↗

377 יומא פתח ↗

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְדַלֵּג מִסּוֹף הַסֵּפֶר לִתְחִילָּתוֹ. וְגוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְכוּ׳. וְכׇל כָּךְ לָמָּה — כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל סֵפֶר תּוֹרָה. ״וּבֶעָשׂוֹר״ שֶׁל חוֹמֶשׁ הַפְּקוּדִים קוֹרֵא עַל פֶּה. אַמַּאי? נִגְלוֹל וְנִיקְרֵי! אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לְפִי שֶׁאֵין גּוֹלְלִין סֵפֶר תּוֹרָה בְּצִיבּוּר, מִפְּנֵי כְּבוֹד צִיבּוּר. וְנַיְיתֵי אַחֲרִינָא וְנִקְרֵי! רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר: מִשּׁוּם פְּגָמוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִשּׁוּם בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה. וּמִי חָיְישִׁינַן לִפְגָמָא? וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא: רֹאשׁ חוֹדֶשׁ טֵבֵת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מְבִיאִין שָׁלֹשׁ תּוֹרוֹת וְקוֹרִין אַחַת בְּעִנְיָנוֹ שֶׁל יוֹם, וְאַחַת שֶׁל רֹאשׁ חוֹדֶשׁ, וְאַחַת שֶׁל חֲנוּכָּה. תְּלָתָא גַּבְרֵי בִּתְלָתָא סִפְרֵי — לֵיכָּא פְּגָמָא, חַד גַּבְרָא בִּתְרֵי סִפְרֵי — אִיכָּא פְּגָמָא. וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ שְׁמוֹנֶה בְּרָכוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: עַל הַתּוֹרָה — כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, עַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל הַהוֹדָאָה, וְעַל מְחִילַת הֶעָוֹן כְּתִיקְנָהּ. וְעַל הַמִּקְדָּשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעַל הַכֹּהֲנִים בִּפְנֵי עַצְמָן, וְעַל יִשְׂרָאֵל בִּפְנֵי עַצְמָן, וְעַל שְׁאָר תְּפִלָּה. תָּנוּ רַבָּנַן: וּשְׁאָר הַתְּפִלָּה ״רִנָּה תְּחִינָּה בַּקָּשָׁה מִלְּפָנֶיךָ עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל שֶׁצְּרִיכִין לְהִוָּשַׁע״ וְחוֹתֵם בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. וְאַחַר כָּךְ, כׇּל אֶחָד וְאֶחָד מֵבִיא סֵפֶר תּוֹרָה מִבֵּיתוֹ, וְקוֹרֵא בּוֹ כְּדֵי לְהַרְאוֹת חָזוּתוֹ לְרַבִּים. הָרוֹאֶה כֹּהֵן גָּדוֹל כּוּ׳ לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי. פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין מַעֲבִירִין עַל הַמִּצְוֹת. וּמַאי מִצְוָה — ״בְּרׇב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ״, קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְנִי׳ אִם בְּבִגְדֵי בוּץ קוֹרֵא, קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. פָּשַׁט, יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפַּג, וְהֵבִיאוּ לוֹ בִּגְדֵי זָהָב וְלָבַשׁ, וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת אֵילוֹ וְאֶת אֵיל הָעָם וְאֶת שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִים בְּנֵי שָׁנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: עִם תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיוּ קְרֵבִין. וּפַר הָעוֹלָה וְשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ — הָיוּ קְרֵבִין עִם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפָשַׁט, וְיָרַד וְטָבַל וְעָלָה וְנִסְתַּפָּג. הֵבִיאוּ לוֹ בִּגְדֵי לָבָן וְלָבַשׁ, וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. נִכְנַס לְהוֹצִיא אֶת הַכַּף וְאֶת הַמַּחְתָּה. קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפָשַׁט, וְיָרַד וְטָבַל עָלָה וְנִסְתַּפָּג. הֵבִיאוּ לוֹ בִּגְדֵי זָהָב וְלָבַשׁ, וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, וְנִכְנַס לְהַקְטִיר קְטוֹרֶת שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם, וּלְהֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפָשַׁט, וְיָרַד וְטָבַל עָלָה וְנִסְתַּפָּג. הֵבִיאוּ לוֹ בִּגְדֵי עַצְמוֹ וְלָבַשׁ, וּמְלַוִּין אוֹתוֹ עַד בֵּיתוֹ. וְיוֹם טוֹב הָיָה עוֹשֶׂה לְאוֹהֲבָיו בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא בְּשָׁלוֹם מִן הַקּוֹדֶשׁ. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֵיכִי קָאָמַר, עִם תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיוּ קְרֵבִין, וּפַר הָעוֹלָה וְשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ עִם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, אוֹ דִילְמָא הָכִי קָאָמַר: עִם תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיוּ קְרֵבִין, וּפַר הָעוֹלָה בַּהֲדַיְיהוּ, וְשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ עִם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְתוּ: פַּר הָעוֹלָה לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּשַׁיְּירֵיהּ, אֵימַת עָבֵיד לֵיהּ? וְתוּ: בֵּין לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֵּין לְרַבִּי עֲקִיבָא, אֵימוּרֵי חַטָּאת אֵימַת עָבֵיד לְהוּ? אָמַר רָבָא: לָא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ מְתַקַּנְתָּא, אֶלָּא אוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּתָנָא בִּדְבֵי שְׁמוּאֵל, אוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא כִּדְתוֹסֶפְתָּא. דְּתָנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָצָא וְעָשָׂה אֵילוֹ וְאֵיל הָעָם וְאֵימוּרֵי חַטָּאת, אֲבָל פַּר הָעוֹלָה וְשִׁבְעַת כְּבָשִׂים וְשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ — עִם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. רַבִּי עֲקִיבָא דְּתוֹסֶפְתָּא מַאי הִיא? דְּתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: פַּר הָעוֹלָה וְשִׁבְעַת כְּבָשִׁים עִם תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיוּ קְרֵבִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִלְּבַד עוֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעוֹלַת הַתָּמִיד״, וְאַחַר כָּךְ עֲבוֹדַת הַיּוֹם.

377 נזיר פתח ↗

גַּבֵּי ״יֵשׁ נוֹחֲלִין״ נָמֵי, מְפָרֵשׁ עִיקַּר נַחֲלָה בְּרֵישָׁא. אֶלָּא הָכָא לִפְרוֹשׁ כִּינּוּיֵי בְּרֵישָׁא! אֶלָּא הַיְינוּ טַעַם: יָדוֹת, הוֹאִיל וְאָתְיָין לֵיהּ מִדְּרָשָׁא, חֲבִיבִין לֵיהּ. וְלִיפְתַּח בְּהוֹן בְּרֵישָׁא! תַּנָּא כִּי מַתְחִיל — מַתְחִיל בְּעִיקַּר קׇרְבָּן, וּלְעִנְיַן פָּירוּשֵׁי — מְפָרֵשׁ יָדוֹת בְּרֵישָׁא. הָאוֹמֵר ״אֱהֵא״ — הֲרֵי זֶה נָזִיר. דִּלְמָא ״אֱהֵא בְּתַעֲנִית״ קָאָמַר? אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּגוֹן שֶׁהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו. לֵימָא קָסָבַר שְׁמוּאֵל יָדַיִם שֶׁאֵינָן מוֹכִיחוֹת לָא הָוְויָין יָדַיִם? אָמְרִי: בִּזְמַן שֶׁנָּזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו לֵיכָּא לְסַפּוֹקֵא בְּמִילְּתָא אַחֲרִינָא. אֲבָל וַדַּאי אֵין הַנָּזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו, אָמְרִינַן: דִּלְמָא ״אֱהֵא בְּתַעֲנִית״ קָאָמַר. וְדִלְמָא לְפוֹטְרוֹ מִן קׇרְבְּנוֹתָיו קָאָמַר? דְּקָאָמַר בְּלִבּוֹ. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא! מַהוּ דְּתֵימָא: בָּעִינַן פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, קָא מַשְׁמַע לַן. ״אֱהֵא נָאֶה״ — נָזִיר. וְדִלְמָא: אֶנָּאֶה לְפָנָיו בְּמִצְוֹת? כִּדְתַנְיָא: ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״ — אֶנָּאֶה לְפָנָיו בְּמִצְוֹת. אֶעֱשֶׂה לְפָנָיו סוּכָּה נָאָה, לוּלָב נָאֶה, צִיצִית נָאָה, אֶכְתּוֹב לְפָנָיו סֵפֶר תּוֹרָה נָאֶה וְאֶכְרְכֶנּוּ בְּשִׁירָאִין נָאִים! אָמַר שְׁמוּאֵל: שֶׁתָּפוּס בִּשְׂעָרוֹ, וְאָמַר ״אֶנָּאֶה״. נְזִירָא מִילְּתָא דַעֲבֵירָה, וְאָמְרִינַן לֵיהּ ״נָאֶה״?

378 גבורות השם פתח ↗

379 גבורות השם פתח ↗

380 גבורות השם פתח ↗

381 רש"י על שמות פתח ↗

ויקחו לי תרומה. לִי – לִשְׁמִי: תרומה. הַפְרָשָׁה, יַפְרִישׁוּ לִי מִמָּמוֹנָם נְדָבָה: ידבנו לבו. לְשׁוֹן נְדָבָה וְהוּא לְשׁוֹן רָצוֹן טוֹב, פיישנ"ט בְּלַעַז: תקחו את תרומתי. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שָׁלֹשׁ תְּרוּמוֹת אֲמוּרוֹת כָּאן, אַחַת תְּרוּמַת בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁנַּעֲשׂוּ מֵהֶם הָאֲדָנִים, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּאֵלֶּה פְקוּדֵי, וְאַחַת תְּרוּמַת הַמִּזְבֵּחַ בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת לַקֻּפּוֹת לִקְנוֹת מֵהֶן קָרְבְּנוֹת צִבּוּר, וְאַחַת תְּרוּמַת הַמִּשְׁכָּן נִדְבַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד תלמוד ירושלמי שקלים א'. י"ג דְּבָרִים הָאֲמוּרִים בָּעִנְיָן כֻּלָּם הֻצְרְכוּ לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן אוֹ לְבִגְדֵי כְהֻנָּה כְּשֶׁתְּדַקְדֵּק בָּהֶם:

382 גבורות השם פתח ↗

383 גבורות השם פתח ↗

384 גבורות השם פתח ↗

ובמכלתא שמות טו, ב, רבי ישמעאל אומר, "זה אלי ואנוהו", וכי אפשר לאדם להנוות את קונו. אלא אנוה לו במצות וכו'. אבא שאול אומר, נדמה לו; מה הוא חנון ורחום, אף אתה חנון ורחום, עד כאן. ביאור זה, אבא שאול מפרש כי זהו הנוי כאשר האדם הולך בדרכי בוראו במדות המפוארות, וזה נוי של הקב"ה. כי מן האדם שהוא נאה במעשיו נראה בעולם נויו* והדרו של הקב"ה. שכבר אמרנו כי העלול הוא מורה על העלה, ולכך האדם שהולך בדרך קונו במדות שהם הדר, הוא הידור אל הקב"ה.

385 גבורות השם פתח ↗

386 גבורות השם פתח ↗

387 גבורות השם פתח ↗

388 רש"י על בראשית פתח ↗

ויצא יעקב. עַל יְדֵי שֶׁבִּשְׁבִיל שֶׁרָעוֹת בְּנוֹת כְּנַעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו הָלַךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל, הִפְסִיק הָעִנְיָן בְּפָרָשָׁתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, וּכְתִיב וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ וְגוֹ', וּמִשֶּׁגָּמַר חָזַר לָעִנְיָן הָרִאשׁוֹן: ויצא. לֹא הָיָה צָרִיךְ לִכְתֹּב אֶלָּא וַיֵּלֶךְ יַעֲקֹב חָרָנָה, וְלָמָּה הִזְכִּיר יְצִיאָתוֹ? אֶלָּא מַגִּיד שֶׁיְּצִיאַת צַדִּיק מִן הַמָּקוֹם עוֹשָׂה רֹשֶׁם, שֶׁבִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר, הוּא הוֹדָהּ הוּא זִיוָהּ הוּא הֲדָרָהּ; יָצָא מִשָּׁם, פָּנָה הוֹדָהּ פָּנָה זִיוָהּ פָּנָה הֲדָרָהּ. וְכֵן וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם הָאָמוּר בְּנָעֳמִי וְרוּת רות א': וילך חרנה. יָצָא לָלֶכֶת לְחָרָן:

389 גבורות השם פתח ↗

390 גבורות השם פתח ↗

390 סוטה פתח ↗

גַּסְטְרָא שֶׁל בֵּית פְּעוֹר: הַרְאֵנוּ הֵיכָן מֹשֶׁה קָבוּר. עָמְדוּ לְמַעְלָה — נִדְמָה לָהֶם לְמַטָּה, לְמַטָּה — נִדְמָה לָהֶם לְמַעְלָה. נֶחְלְקוּ לִשְׁתֵּי כִיתּוֹת, אוֹתָן שֶׁעוֹמְדִים לְמַעְלָה — נִדְמָה לָהֶן לְמַטָּה, לְמַטָּה — נִדְמָה לָהֶן לְמַעְלָה, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ״. רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: אַף מֹשֶׁה רַבֵּינוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ הֵיכָן קָבוּר. כְּתִיב הָכָא: ״וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים״. וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מִפְּנֵי מָה נִקְבַּר מֹשֶׁה אֵצֶל בֵּית פְּעוֹר — כְּדֵי לְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה פְעוֹר. וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב: ״אַחֲרֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ״, וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְהַלֵּךְ אַחַר שְׁכִינָה? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא״! אֶלָּא, לְהַלֵּךְ אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה הוּא מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם״ — אַף אַתָּה הַלְבֵּשׁ עֲרוּמִּים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיקֵּר חוֹלִים, דִּכְתִיב: ״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא״ — אַף אַתָּה בַּקֵּר חוֹלִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִיחֵם אֲבֵלִים, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ״ — אַף אַתָּה נַחֵם אֲבֵלִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָבַר מֵתִים, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי״ — אַף אַתָּה קְבוֹר מֵתִים. ״כׇּתְנוֹת עוֹר״. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: דָּבָר הַבָּא מִן הָעוֹר, וְחַד אָמַר: דָּבָר שֶׁהָעוֹר נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ. דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: תּוֹרָה תְּחִלָּתָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים, וְסוֹפָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים. תְּחִילָּתָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים — דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם״, וְסוֹפָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים — דִּכְתִיב: ״וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי״. דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: מִפְּנֵי מָה נִתְאַוָּה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לִיכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? וְכִי לֶאֱכוֹל מִפִּרְיָהּ הוּא צָרִיךְ?! אוֹ לִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ הוּא צָרִיךְ?! אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: הַרְבֵּה מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֶכָּנֵס אֲנִי לָאָרֶץ כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיְּימוּ כּוּלָּן עַל יָדִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּלוּם אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶלָּא לְקַבֵּל שָׂכָר? מַעֲלֶה אֲנִי עָלֶיךָ כְּאִילּוּ עֲשִׂיתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת פּוֹשְׁעִים נִמְנָה וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ״. ״לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָּרַבִּים״. יָכוֹל כָּאַחֲרוֹנִים וְלֹא כָּרִאשׁוֹנִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל״, כְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁהֵן עֲצוּמִים בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת. ״תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ״, שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ לְמִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא וְגוֹ׳״. ״וְאֶת פּוֹשְׁעִים נִמְנָה״ — שֶׁנִּמְנָה עִם מֵתֵי מִדְבָּר. ״וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא״ — שֶׁכִּיפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. ״וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ״ — שֶׁבִּיקֵּשׁ רַחֲמִים עַל פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. וְאֵין פְּגִיעָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי״. הֲדַרַן עֲלָךְ הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ הָיָה מֵבִיא אֶת מִנְחָתָהּ בְּתוֹךְ כְּפִיפָה מִצְרִית וְנוֹתְנָהּ עַל יָדֶיהָ כְּדֵי לְיַגְּעָהּ. כׇּל הַמְּנָחוֹת תְּחִילָּתָן וְסוֹפָן בִּכְלִי שָׁרֵת, וְזוֹ תְּחִלָּתָהּ בִּכְפִיפָה מִצְרִית, וְסוֹפָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת. כׇּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, וְזוֹ אֵינָהּ טְעוּנָה לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. כׇּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מִן הַחִטִּין, וְזוֹ בָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִין. מִנְחַת הָעוֹמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִין — הִיא הָיְתָה בָּאָה גֶּרֶשׂ, וְזוֹ בָּאָה קֶמַח. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְּהֵמָה, כָּךְ קׇרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה. גְּמָ׳ תַּנְיָא, אַבָּא חָנִין אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וְכׇל כָּךְ לָמָּה — כְּדֵי לְיַגְּעָהּ, כְּדֵי שֶׁתַּחֲזוֹר בָּהּ. אִם כָּכָה חָסָה תּוֹרָה עַל עוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ, קַל וָחוֹמֶר עַל עוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ. וּמִמַּאי מִשּׁוּם דְּחָסָה הוּא? דִּילְמָא כִּי הֵיכִי דְּלֹא תִּימָּחֵק מְגִילָּה! קָסָבַר

390 בבא קמא פתח ↗

בֵּית חַיֵּיהֶם. ״אֶת הַדֶּרֶךְ״ – זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים. ״יֵלְכוּ״ – זוֹ בִּיקּוּר חוֹלִים. ״בָּהּ״ – זוֹ קְבוּרָה. ״אֶת הַמַּעֲשֶׂה״ – זֶה הַדִּין. ״אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן״ – זוֹ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. רֵישׁ לָקִישׁ אַחְוִי לֵיהּ דִּינָרָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר. אֲמַר: מְעַלְּיָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי דַּעֲלָךְ קָא סָמַכְינָא. אֲמַר לֵיהּ: כִּי סָמְכַתְּ עֲלַי מַאי לְמֵימְרָא, דְּאִי מִשְׁתְּכַח בִּישָׁא – בָּעֵינָא לְאַיחְלוֹפֵי לָךְ? וְהָא אַתְּ הוּא דְּאָמְרַתְּ: רַבִּי מֵאִיר הוּא, דְּדָאֵין דִּינָא דִּגְרָמֵי. מַאי, לָאו רַבִּי מֵאִיר – וְלָא סְבִירָא לַן כְּווֹתֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא, רַבִּי מֵאִיר – וּסְבִירָא לַן כְּווֹתֵיהּ. הֵי רַבִּי מֵאִיר? אִילֵימָא רַבִּי מֵאִיר ד׳ ל׳ מ׳ פ׳ סִימָן דִּתְנַן: דָּן אֶת הַדִּין; זִיכָּה אֶת הַחַיָּיב; חִיֵּיב אֶת הַזַּכַּאי; טִימֵּא אֶת הַטָּהוֹר; טִיהֵר אֶת הַטָּמֵא – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבִּי אִילְעָא אָמַר רַב: וְהוּא שֶׁנָּטַל וְנָתַן בַּיָּד! אֶלָּא הָא רַבִּי מֵאִיר – דִּתְנַן: לִצְבּוֹעַ לוֹ אָדוֹם וּצְבָעוֹ שָׁחוֹר, שָׁחוֹר וּצְבָעוֹ אָדוֹם – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ. הָתָם קָא עָבֵיד בְּיָדַיִם! אֶלָּא הָא רַבִּי מֵאִיר – דִּתְנַן: הַמְסַכֵּךְ גַּפְנוֹ עַל גַּבֵּי תְּבוּאָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ – הֲרֵי זֶה קִידֵּשׁ, וְחַיָּיב. הָתָם נָמֵי קָא עָבֵיד בְּיָדַיִם! אֶלָּא הָא רַבִּי מֵאִיר – דְּתַנְיָא: מְחִיצַת הַכֶּרֶם שֶׁנִּפְרְצָה –

391 גבורות השם פתח ↗

רבי יוסי אומר, אגיד נאותיו ושבחיו של מי שאמר והיה העולם בפני כל אומות העולם. ביאור זה, כי ישראל הם כבוד הקב"ה נגד האומות במה שנראה קדושת ישראל ותורתם ומנהגם, וזהו הוד ותפארת השם יתברך, שהוא אלקיהם.

392 רש"י על בראשית פתח ↗

בראשית. אָמַר רַבִּי יִצְחָק לֹֹֹֹֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַתְחִיל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא מֵהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, שֶׁהִיא מִצְוָה רִאשׁוֹנָה שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהּ יִשׂרָאֵל, וּמַה טַּעַם פָּתַח בִּבְרֵאשִׁית? מִשׁוּם כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם תהילים קי"א, שֶׁאִם יֹאמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְיִשְׁרָאֵל לִסְטִים אַתֶּם, שֶׁכְּבַשְׁתֶּם אַרְצוֹת שִׁבְעָה גוֹיִם, הֵם אוֹמְרִים לָהֶם כָּל הָאָרֶץ שֶׁל הַקָּבָּ"ה הִיא, הוּא בְרָאָהּ וּנְתָנָהּ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָיו, בִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם, וּבִרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנוּ: בראשית ברא אֵין הַמִּקְרָא הַזֶּה אוֹמֵר אֶלָּא דָּרְשֵׁנִי, כְּמוֹ שֶׁדְּרָשׁוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה שֶׁנִקְרֵאת רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ משלי ח', וּבִשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִקְרְאוּ רֵאשִׁית תְּבוּאָתוֹ ירמיה ב'; וְאִם בָּאתָ לְפָרְשׁוֹ כִּפְשׁוּטוֹ, כָּךְ פָּרְשֵׁהוּ בְּרֵאשִׁית בְּרִיאַת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וְלֹא בָא הַמִּקְרָא לְהוֹרוֹת סֵדֶר הַבְּרִיאָה לוֹמַר שֶׁאֵלּוּ קָדְמוּ, שֶׁאִם בָּא לְהוֹרוֹת כָּךְ, הָיָה לוֹ לִכְתֹּב בָּרִאשׁוֹנָה בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְגוֹ' שֶׁאֵין לְךָ רֵאשִׁית בַּמִּקְרָא שֶׁאֵינוֹ דָבוּק לַתֵּבָה שֶׁלְּאַחֲרָיו, כְּמוֹ בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת יְהוֹיָקִים שׁם כ"ז, רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בראשית י', רֵאשִׁית דְּגָנְךָ דברים י"ח, ד', – אַף כָּאן אַתָּה אוֹמֵר בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים וְגוֹ', כְּמוֹ בְּרֵאשִׁית בְּרֹא; וְדוֹמֶה לוֹ תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ הושע א', כְּלוֹמַר תְּחִלַת דִּבּוּרוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה בְּהוֹשֵׁעַ, וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ וְגוֹ'. וְאִ"תֹּ לְהוֹרוֹת בָּא שֶׁאֵלּוּ תְּחִלָּה נִבְרְאוּ, וּפֵרוּשׁוֹ בְּרֵאשִׁית הַכֹּל בָּרָא אֵלוּ – וְֵישׁ לְךָ מִקְרָאוֹת שֶׁמְּקַצְּרִים לְשׁוֹנָם וּמְמַעֲטִים תֵּבָה אַחַת, כְּמוֹ כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי איוב ג', וְלֹא פֵּרֵשׁ מִי הַסּוֹגֵר וּכְמוֹ יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק ישעיהו ח', וְלֹא פֵּרֵשׁ מִי יִשָּׂאֶנּוּ; וּכְמוֹ אִם יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים עמוס ו', וְלֹא פֵּרֵשׁ אִם יַחֲרוֹשׁ אָדָם בַּבְּקָרִים, וּכְמוֹ מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית ישעיהו מ"ו, וְלֹא פֵּרֵשׁ מַגִּיד מֵרֵאשִׁית דָּבָר אַחֲרִית דָּבָר – אִ"כֵּ, תְּמַהּ עַל עַצְמְךָ, שֶׁהֲרֵי הַמַּיִם קָדְמוּ, שֶׁהֲרֵי כְתִיב וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, וְעַדַיִין לֹא גִלָּה הַמִּקְרָא, בְּרִיאַת הַמַּיִם מָתַי הָיְתָה, הָא לָמַדְתָּ, שֶׁקָּדְמוּ הַמַּיִם לָאָרֶץ, וְעוֹד, שֶׁהַשָּׁמַיִם מֵאֵשׁ וּמַיִם נִבְרְאוּ, עַל כָּרְחֲךָ לֹא לִמֵּד הַמִּקְרָא סֵדֶר הַמֻּקְדָמִים וְהַמְאֻחָרִים כְּלוּם: ברא אלהים וְלֹא נֶאֱמַר בָּרָא ה', שֶׁבַּתְּחִלָּה עָלָה בְמַחֲשָׁבָה לִבְרֹאתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין, רָאָה שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, הִקְדִּים מִדַּת רַחֲמִים וְשִׁתְּפָהּ לְמִהַ"דִּ, וְהַיְינוּ דִּכְתִיב בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:

393 גבורות השם פתח ↗

394 גבורות השם פתח ↗

395 רש"י על בראשית פתח ↗

שׁדי. אֲנִי הוּא שֶׁיֵּשׁ דַּי בֶּאֱלֹהוּתִי לְכָל בְּרִיָּה, לְפִיכָךְ הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וְאֶהְיֶה לְךָ לֶאֱלוֹהַּ ולְפַטְרוֹן; וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא בַּמִּקְרָא פֵּרוּשׁוֹ כָּךְ: דַּי שֶׁלּוֹ, וְהַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן: התהלך לפני. כְּתַרְגּוּמוֹ פְּלַח קֳדָמַי, הִדַּבֵּק בַּעֲבוֹדָתִי: והיה תמים. אַף זֶה צִוּוּי אַחַר צִוּוּי, הֱיֵה שָׁלֵם בְּכָל נִסְיוֹנוֹתַי; וּלְפִי מִדְרָשׁוֹ הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי בְּמִצְוַת מִילָה, וּבַדָּבָר הַזֶּה תִהְיֶה תָּמִים, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָעָרְלָה בְךָ אַתָּה בַּעַל מוּם לְפָנַי. דָּבָר אַחֵר וֶהְיֵה תָמִים, עַכְשָׁו אַתָּה חָסֵר ה' אֵבָרִים, ב' עֵינַיִם, ב' אָזְנַיִם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה שֶׁאוֹסִיף לְךָ אוֹת עַל שִׁמְךָ, וְיִהְיוּ מִנְיַן אוֹתִיּוֹתֶיךָ רמ"ח כְּמִנְיַן אֵבָרֶיךָ:

396 גבורות השם פתח ↗

ורבי יוסי בן דורמסקית אומר, אבנה לו מקדש, שנאמר ירמיה י, כה "ואת נוהו השמו". ובאור זה כמו שאמרנו, כי הבית הקדוש הזה, שהוא נאה והדר, ובית הדר ראוי למלך הדר, וזהו "ואנוהו". כלל הדברים לכל הדעות, כי הוא יתברך נראה מהודר בעולם הזה מישראל, כמו שהתבאר.

397 גבורות השם פתח ↗

398 גבורות השם פתח ↗

399 רש"י על בראשית פתח ↗

ויהללו אותה אל פרעה. הִלְּלוּהָ בֵינֵיהֶם לוֹמַר הֲגוּנָה זוֹ לַמֶּלֶךְ:

400 גבורות השם פתח ↗

401 גבורות השם פתח ↗

402 גבורות השם פתח ↗

"אלהי אבי וארוממנהו" שמות טו, ב. כלומר, לא שעשה השם יתברך דבר זה שמקרה קרה, שכך עשה לי השם יתברך, אבל הוא אלקַי בעצם, כי הוא אלקֵי אבי*, וזה מורה כי השם יתברך יש לו דביקות עצמי באומה זאת, אחר שמתחלתם, שהוא אביהם, היה אלקיהם, אם כן בעצם הוא אלקיהם. ולפיכך הוסיף וי"ו "וַארוממנהו", שיש לישראל לרומם את הקב"ה תמיד בלי הפסק, עתה ולעתיד.

403 גבורות השם פתח ↗

404 רש"י על במדבר פתח ↗

כי מראש צרים אראנו. אֲנִי מִסְתַּכֵּל בְּרֵאשִׁיתָם וּבִתְחִלַּת שָׁרְשֵׁיהֶם וַאֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם מְיֻסָּדִים וַחֲזָקִים כְּצוּרִים וּגְבָעוֹת הַלָּלוּ עַל יְדֵי אָבוֹת וְאִמָּהוֹת תנחומא: הן עם לבדד ישכן. הוּא אֲשֶׁר זָכוּ לוֹ אֲבוֹתָיו — לִשְׁכֹּן בָּדָד, כְּתַרְגּוּמוֹ: ובגוים לא יתחשב. כְּתַרְגּוּמוֹ, לֹא יִהְיוּ נַעֲשִׂין כָּלָה עִם שְׁאָר הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיהו ל' "כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם" וְגוֹ', אֵינָן נִמְנִין עִם הַשְּׁאָר. דָּ"אַ — כְּשֶׁהֵן שְׂמֵחִין אֵין אֻמָּה שְׂמֵחָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ" דברים ל"ב, וּכְשֶׁהָאֻמּוֹת בְּטוֹבָה הֵן אוֹכְלִין עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְאֵין עוֹלֶה לָהֶם מִן הַחֶשְׁבּוֹן, וְזֶהוּ ובגוים לא יתחשב תנחומא:

405 גבורות השם פתח ↗

406 גבורות השם פתח ↗

407 גבורות השם פתח ↗

408 גבורות השם פתח ↗

408 חולין פתח ↗

״הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים״. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר מֵהָכָא: ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת וְגוֹ׳״. וְרַבָּנַן אָמְרִי מֵהָכָא: ״לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם וְגוֹ׳״. רַב אָמַר מֵהָכָא: ״וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ״. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בָּאִיטְלִיז שֶׁל אִימָאוּם, שֶׁהָלְכוּ לִיקַּח בְּהֵמָה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל. כְּתִיב ״וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ״, וְכִי שֶׁמֶשׁ לוֹ לְבַד זָרְחָה? וַהֲלֹא לְכׇל הָעוֹלָם זָרְחָה! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שֶׁמֶשׁ הַבָּאָה בַּעֲבוּרוֹ זָרְחָה בַּעֲבוּרוֹ, דִּכְתִיב: ״וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה״, וּכְתִיב: ״וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם״. כִּי מְטָא לְחָרָן אָמַר: אֶפְשָׁר עָבַרְתִּי עַל מָקוֹם שֶׁהִתְפַּלְּלוּ אֲבוֹתַי וַאֲנִי לֹא הִתְפַּלַּלְתִּי? כַּד יָהֵיב דַּעְתֵּיהּ לְמִיהְדַּר, קְפַצָה לֵיהּ אַרְעָא, מִיָּד – ״וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם״. כַּד צַלִּי, בָּעֵי לְמֶיהְדַּר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: צַדִּיק זֶה בָּא לְבֵית מְלוֹנִי, וְיִפָּטֵר בְּלֹא לִינָה? מִיָּד, ״בָּא הַשֶּׁמֶשׁ״. כְּתִיב ״וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם״, וּכְתִיב ״וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ כׇּל אוֹתָן אֲבָנִים לְמָקוֹם אֶחָד, וְכׇל אַחַת וְאַחַת אוֹמֶרֶת: ״עָלַי יַנִּיחַ צַדִּיק זֶה רֹאשׁוֹ״. תָּנָא: וְכוּלָּן נִבְלְעוּ בְּאֶחָד. ״וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה״, תָּנָא: כַּמָּה רׇחְבּוֹ שֶׁל סוּלָּם? שְׁמוֹנַת אֲלָפִים פַּרְסָאוֹת, דִּכְתִיב: ״וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ״, ״עוֹלִים״ – שְׁנַיִם, ״וְיוֹרְדִים״ – שְׁנַיִם, וְכִי פָגְעוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי הָווּ לְהוּ אַרְבָּעָה. וּכְתִיב בֵּיהּ בְּמַלְאָךְ ״וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ״, וּגְמִירִי דְּתַרְשִׁישׁ תְּרֵי אַלְפֵי פַּרְסֵי הָוֵי. תָּנָא: עוֹלִין וּמִסְתַּכְּלִין בִּדְיוֹקְנוֹ שֶׁל מַעְלָה, וְיוֹרְדִין וּמִסְתַּכְּלִין בִּדְיוֹקְנוֹ שֶׁל מַטָּה. בְּעוֹ לְסַכּוֹנֵיהּ, מִיָּד ״וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו״. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאׇמְרוֹ, כְּאָדָם שֶׁמֵּנִיף עַל בְּנוֹ. ״הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ וְגוֹ׳״, מַאי רְבוּתֵיהּ? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁקִּפְּלָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכׇל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָה תַּחַת יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁתְּהֵא נוֹחָה לִיכָּבֵשׁ לְבָנָיו. ״וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר״, אָמַר לוֹ: גַּנָּב אַתָּה אוֹ קוּבְיוּסְטוּס אַתָּה שֶׁמִּתְיָירֵא מִן הַשַּׁחַר? אָמַר לוֹ: מַלְאָךְ אֲנִי, וּמִיּוֹם שֶׁנִּבְרֵאתִי לֹא הִגִּיעַ זְמַנִּי לוֹמַר שִׁירָה עַד עַכְשָׁיו. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרוֹת שִׁירָה בְּכׇל יוֹם, אַחַת אוֹמֶרֶת ״קָדוֹשׁ״, וְאַחַת אוֹמֶרֶת ״קָדוֹשׁ״, וְאַחַת אוֹמֶרֶת ״קָדוֹשׁ ה׳ צְבָאוֹת״. מֵיתִיבִי: חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה בְּכׇל שָׁעָה, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא פַּעַם אַחַת בַּיּוֹם, וְאָמְרִי לַהּ פַּעַם אַחַת בְּשַׁבָּת, וְאָמְרִי לַהּ פַּעַם אַחַת בְּחוֹדֶשׁ, וְאָמְרִי לַהּ פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה, וְאָמְרִי לַהּ פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ, וְאָמְרִי לַהּ פַּעַם אַחַת בְּיוֹבֵל, וְאָמְרִי לַהּ פַּעַם אַחַת בָּעוֹלָם. וְיִשְׂרָאֵל מַזְכִּירִין אֶת הַשֵּׁם אַחַר שְׁתֵּי תֵּיבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ וְגוֹ׳״, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין מַזְכִּירִין אֶת הַשֵּׁם אֶלָּא לְאַחַר שָׁלֹשׁ תֵּיבוֹת, כְּדִכְתִיב: ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה׳ צְבָאוֹת״. וְאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים שִׁירָה לְמַעְלָה, עַד שֶׁיֹּאמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּרׇן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר״, וַהֲדַר ״וַיָּרִיעוּ כׇּל בְּנֵי אֱלֹהִים״. אֶלָּא, אַחַת אוֹמֶרֶת ״קָדוֹשׁ״, וְאַחַת אוֹמֶרֶת ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״, וְאַחַת אוֹמֶרֶת ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה׳ צְבָאוֹת״. וְהָאִיכָּא ״בָּרוּךְ״!

409 גבורות השם פתח ↗

ושלשה פסוקים אלו, דהיינו שמות טו, א "אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים", השני שם פסוק ב "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה", השלישי שם "זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו", הם התחלת השירה, לומר מאיזה טעם יתנו שירה להקב"ה. בפסוק ראשון אמרו שעשה הקב"ה גבורה, והיה מתגאה על גאים, ולכך ראוי לתת לו השירה. ואחר כך אמר, בזה שעשה גבורות* לא היה כאן שבח והודאה, שאין שבח והודאה רק בדבר הטוב שפעל, ובשביל ש"סוס ורוכבו רמה בים", ולא היה מגיע טוב לאחד*, אין כאן שירה, כי מי יתן שירה כשלא* הגיע טוב לאחד. ועל זה אמר "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה", כי הוא לי לישועה תמידית, ולפיכך הוסיף וי"ו על "וַ יהי לי לישועה", כמו שהתבאר. ועם כל* זה עדיין אין כאן שירה, שאף על גב שהוא עושה נפלאות תמיד, אין הנבראים ראוים לתת שירה אליו כי אם אותם שהם בפרט נחשבים בנים, כמו שהתבאר למעלה, כי השירה הוא השתוקקות העלול אל העלה, ואין זה ראוי רק מי שהוא עלול ממנו בעצם, כמו שנתבאר למעלה. ולפיכך אמר כי "זה אלי" וזה "אלקי אבי", ומאחר שהוא "אלקי אבי", שהוא מתחלה אלקַי, ולכך ראוי אלי השירה, ולא אל אחר. ולפיכך הוסיף "וַארוממנהו", כי לישראל נאה להם השירה בתמידות על הנסים שעושה השם יתברך עם ישראל בתמידות. לכך אצל "וַיהי לי לישועה" וי"ו גם כן, כמו שאמרנו. ודבר זה מבואר.

410 גבורות השם פתח ↗

411 גבורות השם פתח ↗

411 ערכין פתח ↗

עֲשָׂרָה נְקָבִים הָיוּ בָּהּ, כׇּל אֶחָד וְאֶחָד מוֹצִיא עֲשָׂרָה מִינֵי זֶמֶר, נִמְצֵאת כּוּלָּהּ מוֹצִיאָה מֵאָה מִינֵי זֶמֶר. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: הִיא אַמָּה וּגְבוֹהָ אַמָּה, וְקַתָּא יוֹצָא הֵימֶנָּה, וַעֲשָׂרָה נְקָבִים הָיוּ בָּהּ, כׇּל אֶחָד מוֹצִיא מֵאָה מִינֵי זֶמֶר, נִמְצֵאת כּוּלָּהּ מוֹצִיאָה אֶלֶף מִינֵי זֶמֶר. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְסִימָנָיךְ מַתְנִיתָא גּוּזְמָא. וְעַבְדֵי כֹהֲנִים הָיוּ כּוּ׳. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמַאן דְּאָמַר עֲבָדִים הָיוּ קָסָבַר: עִיקַּר שִׁירָה בַּפֶּה, וּכְלִי לְבַסּוֹמֵי קָלָא הוּא דַּעֲבִידָא, וּמַאן דְּאָמַר לְוִיִּם הָיוּ קָסָבַר: עִיקַּר שִׁירָה בִּכְלִי! וְתִסְבְּרָא? רַבִּי יוֹסֵי מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר: עִיקַּר שִׁירָה בַּפֶּה — עֲבָדִים סַגִּיא, אִי קָסָבַר: עִיקַּר שִׁירָה בִּכְלִי — לְוִיִּם בָּעֵינַן! לְעוֹלָם קָסָבַר: עִיקַּר שִׁירָה בַּפֶּה, וְהָכָא בְּמַעֲלִין מִדּוּכָן לְיוּחֲסִין וּלְמַעַשְׂרוֹת קָמִיפַּלְגִי. מַאן דְּאָמַר עֲבָדִים הָיוּ, קָסָבַר: אֵין מַעֲלִין מִדּוּכָן לֹא לְיוּחֲסִין וְלֹא לְמַעַשְׂרוֹת. מַאן דְּאָמַר לְוִיִּם הָיוּ, קָסָבַר: מַעֲלִין מִדּוּכָן בֵּין לְיוּחֲסִין בֵּין לְמַעַשְׂרוֹת. וּלְמַאן דְּאָמַר יִשְׂרְאֵלִים הָיוּ, קָסָבַר: מַעֲלִין מִדּוּכָן לְיוּחֲסִין וְלֹא לְמַעַשְׂרוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: הַשִּׁיר מְעַכֵּב אֶת הַקׇּרְבָּן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מְעַכֵּב. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? דְּאָמַר קְרָא: ״וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, מָה כַּפָּרָה מְעַכֶּבֶת, אַף שִׁירָה מְעַכֶּבֶת. וְרַבָּנַן? הָהוּא לְאִידַּךְ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מָה כַּפָּרָה בַּיּוֹם, אַף שִׁירָה בַּיּוֹם. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מִנַּיִן לְעִיקַּר שִׁירָה מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה׳ אֱלֹהָיו״, אֵיזֶהוּ שֵׁירוּת שֶׁבְּשֵׁם? הֱוֵי אוֹמֵר: זֹה שִׁירָה. וְאֵימָא נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם! מִדִּכְתִיב: ״לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ״, מִכְּלָל דְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים לָאו שֵׁירוּת הִיא. רַב מַתְנָה אָמַר מֵהָכָא: ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב״, אֵיזוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב? הֱוֵי אוֹמֵר: זֹה שִׁירָה. וְאֵימָא דִּבְרֵי תוֹרָה, דִּכְתִיב: ״פִּקּוּדֵי ה׳ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב״! ״מְשַׂמְּחֵי לֵב״ אִיקְּרִי, ״טוֹב״ לָא אִיקְּרִי. וְאֵימָא בִּכּוּרִים, דִּכְתִיב: ״וְשָׂמַחְתָּ בְכׇל הַטּוֹב״! ״טוֹב״ אִיקְּרִי, ״טוּב לֵבָב״ לָא אִיקְּרִי. אָמַר רַב מַתְנָה: מִנַּיִן לַבִּיכּוּרִים שֶׁטְּעוּנִין שִׁירָה? אָתְיָא ״טוֹב״ ״טוֹב״ מֵהָכָא. אִינִי? וְהָא אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים״, אִם אֲנָשִׁים מְשַׂמֵּחַ, אֱלֹהִים בַּמֶּה מְשַׂמֵּחַ? מִכָּאן שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן. מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, כִּדְתָנֵי רַבִּי יוֹסֵי: ״פְּרִי אַתָּה מֵבִיא, וְאִי אַתָּה מֵבִיא מַשְׁקִין״; הֵבִיא עֲנָבִים וּדְרָכָן, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תָּבִיא״. חִזְקִיָּה אָמַר מֵהָכָא: ״וּכְנַנְיָהוּ שַׂר הַלְוִיִּם יָשׂוֹר בַּמַּשָּׂא כִּי מֵבִין הוּא״, אַל תִּיקְרֵי ״יָשׂוֹר״ אֶלָּא ״יָשִׁיר״. בִּלְוָוטֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מֵהָכָא: ״לַעֲבוֹד עֲבוֹדַת עֲבוֹדָה״, אֵיזֶהוּ עֲבוֹדָה שֶׁצְּרִיכָה עֲבוֹדָה? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ שִׁירָה. רַבִּי יִצְחָק אָמַר מֵהָכָא: ״שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר מֵהָכָא: ״הֵם יִשְׂאוּ קוֹלָם יָרֹנּוּ בִּגְאוֹן ה׳ צָהֲלוּ מִיָּם״. וְתַנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא: ״וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ״, מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר ״בַּכָּתֵף״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁ״יִּשְׂאוּ״? מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִשָּׂאוּ״? אֵין ״יִשָּׂאוּ״ אֶלָּא לְשׁוֹן שִׁירָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף״, וְאוֹמֵר: ״יִשְּׂאוּ קוֹלָם יָרוֹנּוּ וְגוֹ׳״. חֲנַנְיָא בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר, מֵהָכָא: ״מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל״,

412 רש"י על שמות פתח ↗

עזי וזמרת יה. אֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם "תָּקְפִּי וְתֻשְׁבַּחְתִּי", עָזִּי כְּמוֹ עֻזִּי, וְזִמְרָת כְּמוֹ וְזִמְרָתִי, וַאֲנִי תָּמֵהַּ עַל לְשׁוֹן הַמִּקְרָא, שֶׁאֵין לְךָ כָמוֹהוּ בִּנְקֻדָּתוֹ בַּמִּקְרָא אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת שֶׁהוּא סָמוּךְ אֵצֶל וְזִמְרָת, וְכָל שְׁאָר מְקוֹמוֹת נָקוּד שׁוּרֻ"ק, "ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי" ירמיהו ט"ז, "עֻזּוֹ אֵלֶיךָ אֶשְׁמֹרָה" תהילים נ"ט. וְכֵן כָּל תֵּבָה בַּת שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת הַנְּקוּדָה מְלָאפוּם כְּשֶׁהִיא מַאֲרֶכֶת בְּאוֹת שְׁלִישִׁית וְאֵין הַשְּׁנִיָּה בַּחֲטָף, הָרִאשׁוֹנָה נְקוּדָה בְּשׁוּרֻק, כְּגוֹן עֹז עֻזִּי, רֹק רֻקִּי, חֹק חֻקִּי, עֹל עֻלּוֹ – "וְסָר מֵעֲלֵהֶם עֻלּוֹ" ישעיהו י"ד, כֹּל כֻּלּוֹ – "וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ" שמות י"ד, וְאֵלּוּ ג' עָזִּי וְזִמְרָת שֶׁל כָּאן, וְשֶׁל יְשַׁעְיָה, וְשֶׁל תְּהִלִּים, נְקוּדִים בַּחֲטָף קָמָץ, וְעוֹד אֵין בְּאֶחָד מֵהֶם כָּתוּב וְזִמְרָתִי אֶלָּא וְזִמְרָת, וְכֻלָּם סָמוּךְ לָהֶם "וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה". לְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר, לְיַשֵּׁב לְשׁוֹן הַמִּקְרָא, שֶׁאֵין עָזִּי כְּמוֹ עֻזִּי וְלֹא וְזִמְרָת כְּמוֹ וְזִמְרָתִי, אֶלָּא עָזִּי שֵׁם דָּבָר הוּא כְּמוֹ "הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם" תהילים קכ"ג, "שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶלַע" עובדיה א', "שֹׁכְנִי סְנֶה" דברים ל"ג, וְזֶהוּ הַשֶּׁבַח עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ הוּא הָיָה לִי לִישׁוּעָה. וְזִמְרָת דָּבוּק הוּא לְתֵבַת הַשֵּׁם, כְּמוֹ "לְעֶזְרַת ה'" שופטים ה', "בְּעֶבְרַת ה'" ישעיהו ט', "עַל דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם" קהלת ג'. וּלְשׁוֹן וְזִמְרָת לְשׁוֹן "לֹא תִזְמֹר" ויקרא כ"ה, "זְמִיר עָרִיצִים" ישעיהו כ"ה, לְשׁוֹן כִּסּוּחַ וּכְרִיתָה – עֻזּוֹ וְנִקְמָתוֹ שֶׁל אֱלֹהֵינוּ הָיָה לָנוּ לִישׁוּעָה. וְאַל תִּתְמַהּ עַל לְשׁוֹן וַיְהִי, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר הָיָה, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ מִקְרָאוֹת מְדַבְּרִים בְּלָשׁוֹן זֶה, וְזֶה דֻגְמָתוֹ: "אֶת קִירוֹת הַבַּיִת סָבִיב לַהֵיכָל וְלַדְּבִיר וַיַּעַשׂ צְלָעוֹת סָבִיב" מלכים א ו', הָיָה לוֹ לוֹמַר עָשָׂה צְלָעוֹת סָבִיב. וְכֵן בְּדִבְרֵי הַיָּמִים: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ עֲלֵיהֶם רְחַבְעָם" דברי הימים ב' י', הָיָה לוֹ לוֹמַר מָלַךְ עֲלֵיהֶם רְחַבְעָם. "מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' וְגוֹ' וַיִּשְׁחָטֵם" במדבר י"ד, הָיָה לוֹ לוֹמַר שְׁחָטָם. "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה וְגוֹ' וַיָּמֻתוּ" שם מֵתוּ הָיָה לוֹ לוֹמַר, "וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב" שמות ט', הָיָה לוֹ לוֹמַר עָזַב: זה אלי. בִּכְבוֹדוֹ נִגְלָה עֲלֵיהֶם וְהָיוּ מַרְאִין אוֹתוֹ בְּאֶצְבַּע, רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶּׁלֹּא רָאוּ נְבִיאִים מכילתא: ואנוהו. אֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם לְשׁוֹן נָוֶה – "נָוֶה שַׁאֲנָן" ישעיהו ל"ג, "לִנְוֵה צֹאן" שם ס"ה. דָּבָר אַחֵר – וְאַנְוֵהוּ לְשׁוֹן נוֹי, אֲסַפֵּר נוֹיוֹ וְשִׁבְחוֹ לְבָאֵי עוֹלָם, כְּגוֹן "מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד וְגוֹ' דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם" שיר השירים ה', וְכָל הָעִנְיָן: אלהי אבי. הוּא זֶה וארממנהו: אלהי אבי. לֹא אֲנִי תְּחִלַּת הַקְּדֻשָּׁה אֶלָּא מֻחְזֶקֶת וְעוֹמֶדֶת לִי הַקְּדֻשָּׁה וֵאלֹהוּתוֹ עָלַי מִימֵי אֲבוֹתַי:

413 גבורות השם פתח ↗

414 גבורות השם פתח ↗

415 גבורות השם פתח ↗

416 גבורות השם פתח ↗

417 גבורות השם פתח ↗

418 גבורות השם פתח ↗

419 גבורות השם פתח ↗

420 גבורות השם פתח ↗

420 מגילה פתח ↗

קִיַּימְתָּ בָּנוּ רַבֵּינוּ, ״וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים״. רַבָּה שַׁדַּר לֵיהּ לְמָרֵי בַּר מָר בְּיַד אַבָּיֵי מְלֵא טַסְקָא דְקַשְׁבָּא וּמְלֵי כָּסָא קִמְחָא דַאֲבִשׁוּנָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הַשְׁתָּא אָמַר מָרִי: אִי חַקְלָאָה מַלְכָּא לֶיהֱוֵי — דִּיקּוּלָא מִצַּוְּארֵיהּ לָא נָחֵית. הֲדַר שַׁדַּר לֵיהּ אִיהוּ מְלֵא טַסְקָא דְזַנְגְּבִילָא וּמְלֵא כָּסָא דְּפִלְפְּלָתָא אֲרִיכָתָא. אֲמַר אַבָּיֵי: הַשְׁתָּא אָמַר מָר: אֲנָא שַׁדַּרִי לֵיהּ חוּלְיָא, וְאִיהוּ שַׁדַּר לִי חוּרְפָּא. אֲמַר אַבָּיֵי: כִּי נְפַקִי מִבֵּי מָר, הֲוָה שָׂבַעְנָא. כִּי מְטַאי לְהָתָם, קָרִיבוּ לִי שִׁיתִּין צָעֵי דְּשִׁיתִּין מִינֵי קְדֵירָה, וַאֲכַלִי בְּהוּ שִׁיתִּין פְּלוּגֵי. וּבִישּׁוּלָא בָּתְרָיְיתָא הֲווֹ קָרוּ לֵיהּ צְלִי קֵדָר, וּבְעַאי לְמִיכַּס צָעָא אַבָּתְרֵהּ. אָמַר אַבָּיֵי, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: כָּפֵין עַנְיָא וְלָא יָדַע. אִי נָמֵי: רַוְוחָא לִבְסִימָא שְׁכִיחַ. אַבָּיֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי חֲנִינָא בַּר אָבִין מְחַלְּפִי סְעוֹדְתַּיְיהוּ לַהֲדָדֵי. אָמַר רָבָא: מִיחַיַּיב אִינִישׁ לְבַסּוֹמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דְּלָא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדֳּכַי. רַבָּה וְרַבִּי זֵירָא עֲבַדוּ סְעוּדַת פּוּרִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אִיבַּסּוּם. קָם רַבָּה שַׁחְטֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא. לְמָחָר, בָּעֵי רַחֲמֵי וְאַחֲיֵיהּ. לְשָׁנָה, אֲמַר לֵיהּ: נֵיתֵי מָר וְנַעֲבֵיד סְעוּדַת פּוּרִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אֲמַר לֵיהּ: לָא בְּכֹל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא מִתְרְחִישׁ נִיסָּא. אָמַר רָבָא: סְעוּדַת פּוּרִים שֶׁאֲכָלָהּ בַּלַּיְלָה — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. מַאי טַעְמָא — ״יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה״, כְּתִיב: רַב אָשֵׁי הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, נְגַהּ וְלָא אֲתוֹ רַבָּנַן. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא אֲתוֹ רַבָּנַן? דִּלְמָא טְרִידִי בִּסְעוּדַת פּוּרִים. אֲמַר לֵיהּ: וְלָא הֲוָה אֶפְשָׁר לְמֵיכְלַהּ בְּאוּרְתָּא? אָמַר לֵיהּ: לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ לְמָר הָא דְּאָמַר רָבָא: סְעוּדַת פּוּרִים שֶׁאֲכָלָהּ בַּלַּיְלָה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ? אָמַר לֵיהּ: אָמַר רָבָא הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אִין. תְּנָא מִינֵּיהּ אַרְבְּעִין זִימְנִין וְדָמֵי לֵיהּ כְּמַאן דְּמַנַּח בְּכִיסֵיהּ. מַתְנִי׳ אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת אֶלָּא אוֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד. גְּמָ׳ הָא לְעִנְיַן מַכְשִׁירֵי אוֹכֶל נֶפֶשׁ — זֶה וָזֶה שָׁוִין. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא: אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת אֶלָּא אוֹכֶל נֶפֶשׁ, רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר אַף מַכְשִׁירֵי אוֹכֶל נֶפֶשׁ. מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא? אָמַר קְרָא: ״הוּא״ — וְלֹא מַכְשִׁירָיו, וְרַבִּי יְהוּדָה אָמַר: ״לָכֶם״ — לָכֶם לְכׇל צוֹרְכֵיכֶם. וְאִידַּךְ נָמֵי, הָכְתִיב ״לָכֶם״? לָכֶם וְלֹא לְגוֹיִם, לָכֶם וְלֹא לִכְלָבִים. וְאִידַּךְ נָמֵי, הָא כְּתִיב ״הוּא״? כְּתִיב ״הוּא״ וּכְתִיב ״לָכֶם״. כָּאן בְּמַכְשִׁירִין שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, כָּאן בְּמַכְשִׁירִין שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. מַתְנִי׳ אֵין בֵּין שַׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֶלָּא שֶׁזֶּה — זְדוֹנוֹ בִּידֵי אָדָם, וְזֶה — זְדוֹנוֹ בְּכָרֵת. גְּמָ׳ הָא לְעִנְיַן תַּשְׁלוּמִין — זֶה וָזֶה שָׁוִין. מַנִּי מַתְנִיתִין? רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה הָיָה עוֹשֶׂה אֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים כַּשַּׁבָּת לְתַשְׁלוּמִין, מָה שַׁבָּת — מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ וּפָטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין, אַף יוֹם הַכִּפּוּרִים — מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ וּפָטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין. תְּנַן הָתָם: כׇּל חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת שֶׁלָּקוּ — נִפְטְרוּ מִידֵי כְּרִיתָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ״, כֵּיוָן שֶׁלָּקָה — הֲרֵי הוּא כְּאָחִיךָ. דִּבְרֵי רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֲלוּקִין עָלָיו חֲבֵירָיו עַל רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רָבָא: אָמְרִי בֵּי רַב, תְּנֵינָא: אֵין בֵּין יוֹם הַכִּפּוּרִים לַשַּׁבָּת אֶלָּא שֶׁזֶּה — זְדוֹנוֹ בִּידֵי אָדָם, וְזֶה — זְדוֹנוֹ בְּהִיכָּרֵת. וְאִם אִיתָא — אִידֵּי וְאִידֵּי בִּידֵי אָדָם הִיא! אָמַר רַב נַחְמָן: הָא מַנִּי — רַבִּי יִצְחָק הִיא, דְּאָמַר: מַלְקוֹת בְּחַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת לֵיכָּא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת בַּכְּלָל הָיוּ, וְלָמָּה יָצָאת כָּרֵת בַּאֲחוֹתוֹ — לְדוּנָהּ בְּכָרֵת וְלֹא בְּמַלְקוֹת. רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, זֶה — עִיקַּר זְדוֹנוֹ בִּידֵי אָדָם, וְזֶה — עִיקָּר זְדוֹנוֹ בְּהִיכָּרֵת.

421 גבורות השם פתח ↗

ואחר כך התחיל לומר שמות טו, ג "ה' איש מלחמה ה' שמו". כי אף על גב שאנו מספרים השבח שעשה מלחמה באויביו, אל תאמר כי השבח הוא מעוט ממדריגתו, כי הוא מתפעל, כמו הגבור שלוחם מלחמה, והוא מתפעל. ועוד, הגבור כאשר נוטה אל פעל זה, בפרט ללחום באויביו, לא יפעל עמו פעל אחר. אל תאמר שכך הוא אצל השם יתברך, שכאשר עושה מלחמה, שיהיה מסולק משאר דבר שמנהגו לעשות, לפרנס כל באי עולם. על זה אמר שאינו כך, כי "ה' שמו", כי שמו שהוא שם הויה, המורה על אמתתו, הוא תמיד עליו, כי אין המציאות שעשה יציאה מאמתת עצמו יתברך, ולפיכך אמר "ה' שמו". ועוד, שאל תאמר כי מפני כי הוא עושה מלחמה לנצח אויביו הוא מסולק מן הרחמים, ועל זה אמר "ה' שמו", לרחם על ברואיו. ולפיכך אין השירה הזאת מעוט שבח.

422 ריטב"א על סוכה פתח ↗

מתני׳‎ שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה. פירוש משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ומייתי לה בגמרא מקרא וא״ל דהא ודאי לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשא״א לקיים שתיהן כי בעודו בסוכה או שמניח תפילין או שמתעטף בציצית או שישי׳‎ מזוזה בפתחו אין לפטרו מכל המצות ומ״ש בשומר אבדה שפטור מלתת פרוטה לעני היינו בשעה שמנערה ומטפל בה והיינו דאמרי׳‎ ופרוטה דרב יוסף לא שכיחא כדפרישי׳‎ בדוכתה וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצוה זו ל״ל קרא פשיטא למה יניח מצוה זו מפני מצוה אחרת. וי״ל דהא קמ״ל דאפי׳‎ בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשו׳‎ בידו סד״א איפטורי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו קמ״ל דכיון דפטור מן האחר׳‎ הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהיא של רשות ועוד למדנו הכתוב דאע״ג דאיכא עליה מצוה קבועה לזמן ודאי כגון ק״ש ושחיטת הפסח וקודם לכן באת לו מצו׳‎ אחר׳‎ שתבטלנו מן האחרת אם יתחיל בה רשאי הוא להתחיל בזו שבאה לידו עכשיו ואם יבטל מן האחרת יבטל ואינו חשוב פורק עצמו ממנה כשפורקה מעליו מחמת דבר מצוה שאין חיוב המצוה עליו עד שיגיע זמנה וראשונה קודמת כנ״ל: חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה אסיקנא אפילו חש בראשו בלבד ומצטער בה פטור וטעמא משום דכתיב תשבו כעין תדורו ואין כאן דחי׳‎ שאין דחוי במצוה משום מיחושין וחולי אלא בשא״א לקיימן: אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה.‎ פי׳‎ ‎שכן אדם אוכל אכילת עראי חוץ לביתו. ומעשה והביאו לריב״ז וכו׳‎ פרישנא בגמרא דחסירי מחסרא וה״ק ואם רצה להחמיר על עצמו רשאי פי׳‎ ולא חשוב כמי שאינו מצווה בדבר ועושהו שנקרא הדיוט ובתר הכי קתני מעשה ברבי צדוק שלא החמיר על עצמו לומר שאם רצה חכם או תלמיד שלא להחמיר רשאי ואינו חשוב כאינו מדקדק במצוה והא דחשבינן לאכילת עראי טעימת התבשיל היינו מפני מיעוט שיעורו ושתיית כלי של מים חשוב עראי מפני גריעותן שאין שתיית קבע במים ושאר משקין אלא ביין בלבד כדי רביעית ודקתני שתי כותבות שהוא עראי פריש רבא בפ״ב דיומא דלאו משום מיעוט השיעור אלא משום דפירי לא בעו סוכה אמרינן התם דאמר רבא כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה ואותבינן ליה מהא דתנן שהביאו לר״ג שתי כותבות ואכלם עראי ומדחשיב לעראי אלמא לית בהו יותר מכביצה והיכי אפשר דליכא בשתי כותבות בלא גרעינתן כשיעור הכותבת גסה וכגרעינתה ופריק דהתם לאו משום דבצר ליה שיעורא אלא משום דהוו להו פירי ופירי לא בעו סוכה ולא הביאו הרי״ף ז״ל נראה דסבירא ליה ז״ל דליתיה לההוא פירוקא משום דאתמר למאי דקסבר רבא דכותבת הגסה יתירה מכביצה אבל לדידן דקי״ל דכותבת הגסה פחותה מכביצה וטעמא דמתניתין משום דשתי כותבות ליכא יותר מכביצה וכביצה לא בעי סוכה ומורי נר״ו אמר בשם רבותיו דאע״ג דרבא פריק הכא פירוקא לפום אוקמתא דיליה לישנא דיליה יוכיח דלאו בדרך דחויא אמר הכי אלא דהכי קים ליה דפירי לא בעו סוכה והיינו דקאמר התם משום דפירי נינהו ופירי לא בעו סוכה וכיון שכן הלכתא כרבא דהוא בתרא כ״ש דלא אשכח מאן דפליג עליה: וכשהביאו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו פרישנא בגמרא דהה״נ דכביצה נמי לא בעו סוכה והא דנקט פחות מכביצה משום נט״י ובה״מ דכביצ׳‎ בעי נט״י ובה״מ ולית הלכתא כותי׳‎ בחדא מינייהו דאפי׳‎ כזית בעי ברכה וה״ה נ״י לחולין מינה ר׳‎ צדוק כהן היה אוכל חולין בטהרת תרומה וקי״ל התם במסכת חולין דהתירו במפה לאוכלי תרומה ולא התירו במפה לאוכלי חולין דבתרומה זהירי טפי ולא חיישי דנגעי בפת וכיון שכן אפילו יותר מכביצה אינו צריך נטילת ידים: גמרא מה״מ דת״ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה שהו׳‎ פטור מק״ש כשא״א לקיים שתיהם כדכתיבנא ומיותר הוא לדרשא דלא מיבעי ליה למיכתב אלא ודברת בם ואלו בשכבך ובקומך אתי לזמן ק״ש ואידך מייתרי לדרשא דהכא: ובלכתך בדרך פרט לחתן. פירוש לאו כשעוסק בנשואין דהיינו עוסק במצוה דנפקא מבשבתך אלא כי אצטריך קרא לחתן שהולך לעשות מצות נשואין או שחוזר משום דהוא טרוד מחמת מצוה זו והגיע זמן ק״ש שהוא פטור משום דטריד בטרדא דמצוה וא״א לו לקיים שתיהם יפה והיינו פירוקא דפרקינן בסיפא דשמעתא אלא דמברר לה ואזיל ולהכי לא אמרינן בה אלא משום דלאו אוקמתא אחריתי וכ״ת כיון דכתיב ובלכתך בדרך שנפטר בלכתו לדבר מצוה ממילא שמעינן כשעוסק במצוה ממש וכ״ש הוא ולמה לי בשבתך י״ל דאלו לא כתב אלא בלכתך בלחוד הוה מוקמינן ליה כשהמצוה היא בהליכה עצמה שהוא עוסק במצוה ממש כגון ההולך להוצאת המת ולהכנסת כלה ועולה לרגל אבל הולך לדבר מצוה שאין ההליכה גופה של מצוה לא מיפטר מק״ש ושאר מצוה אבל השתא דכתיב בשבתך לעוסק במצוה מייתר ובלכתך בדרך להולך לדבר מצוה ופרכינן ומנא להו דייתורא ובלכתך לפטור הולך למצוה מק״ש דלמא איפכא הוא דמיותר לחייב בק״ש כיון שאינה עוסק במצוה ממש והיינו דאמר מי לא עסקינן דאזיל לדבר מצוה קאמר רחמנא דלחייב ומהדרינן דעל כרחין ייתורא לפטורא הוא מדלא כתיב בלכת וכתיב ובלכתך הדר אקשינן א״ה כונס אלמנה נמי דהא אזיל לדבר מצוה וקס״ד דאיהו פטור כל דאזיל לדבר מצוה ולהכי פריך בשלמא לדידי שניהם חייבים דבלכתך לחיובי אתא אלא לדידך דדרשת ליה לפטור מ״ש כונס את האלמנה דהא איהו נמי לדבר מצוה אזיל ופריק דהאי טריד וא״א לקיימן שתיהן וכו׳‎ וקס״ד דטעמא משום טרוד בלחוד ואע״ג דליכא מצוה. ופריך ליה אלא מעתה טבעה ספינתו בים הכי נמי דפטור מק״ש והא קי״ל אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה ואין לך טרוד בדעתו גדול ממנו. ופריק דהכי קאמינא דכונס את האלמנה לא טריד לאחר נשואיו בטרדא דמצוה ולהכי מחייב דמיבעי ליה לייתובי דעתיה לקרוא ק״ש ולשאר מצות מה שאין כן בטרדא דמצוה דלא מחייב לאהדורי בתרוייהו כדרך שמחזירין על המצוה ולא מחייב ליתובי דעתיה וכיון דהשתא לא מצו למיקרי ק״ש פטור ממנה הלכך תרתי בעינן דלהוי טרוד שאינו יכול לקיים שתיהם ושתהא טירדא דמצוה וזה נכון וברור כנ״ל: והא דאמרינן שאבל פטור מן התפלין מפני שנאמר בהן פאר לאו מהכא נפקא לן אלא מדכתיב פארך חבוש עליך כדלקמן אלא טעמא הוא דקא יהיב מפני מה יפטר מתפילין יותר מכל המצות לפי שנאמר בהן פאר ואינו ראוי לאבל שיהא מכהן פאר: והא מהכא נפקא מהתם נפקא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אנשים נושאי ארונו של יוסף היו כו'. תמיהא מלתא מאי היא דמהדרי תנאי באותן אנשים מי היו והלא היה ראוי בששים ריבוא שימותו מהם בכל יום ויהיו שם טמאי מת ועוד מה זה נתרעמו ובאו בגלוי פנים אל מרע״ה ואמרו לו למה נגרע לבלתי הקריב כו׳‎ וכי לא היו יודעים שטמאי מת אסורין בקדשים עד שהוצרך מרע״ה לשאול מהשם על שאלתם והנכון שאנשים אלו שביעי שלהם חל בערב הפסח וכדדייק רבי יצחק מקרא דכתיב ביום ההוא וכלהו תנאי נמי הכי סברי ור׳‎ יצחק הוא דפריש להו משום הכי תלו לה בדידיה במסכת פסחים משום דאיהו אמרה בהדיא ואיכא דכותיה בתלמודא טובא. ולפי שהיה שביעי שלהם בערב הפסח והיו ראוין להזות עליהן ולטבול בפסח בלילה היו סוברין שאין טבילה מעכבתן מלשחוט עליהן את הפסח דמזין ושוחטין את הפסח על טמא שרץ ועל כל שאינו מחוסר אלא טבילה וזהו שבאו בטענה גדולה ודברי חכמה על משה והיתה התשובה להם דכיון דמחוסרין טבילה אין שוחטין עליהם את הפסח שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכיוצא בו אע״פ שיהיה טהור לערב ומפני שבאו בטענה גדולה הוא ששאלו מי היו אלו האנשים לבא בשאלה הזאת ותירץ האנשים האלו למה נדחו מפסח ראשון יהיו טובלין ומזין עליהם וכיון דלא מחסרי אלא הערב השמש שוחטין וזורקין עליהם דהא קי״ל דשוחטין וזורקין על טבול יום וי״ל כי מפני שהיו סומכין על טענתם לא באו עד הערב שמש שלא היה שהות ביום להזות ולטבול בתוך זמן שחיטת הפסח וא״ת והיכי שמעינן מהכא שהעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי אלו כשנטמאו ז׳‎ ימים קודם לפסח ראוין הם לעשות הפסח במועדו שיטבלו בערב הפסח וישחטו ויזרקו עליהם וכ״ש לפי מחשבתם שהיו סוברין ששוחטין וזורקין על טמא שרץ והיה דעתם לקיים שתיהם ואלמלא כן אפשר שלא נטמאו מתחלה. תירצו בתוספו׳‎ שאין אנו למדין מטענתם אלא ממה שהשיב משה אליהם איש איש כי יהיה טמא לנפש ואמר שכל א׳‎ רשאי לטמא את עצמו אפילו ביום י״ד ולדחות את הפסח לגמרי ולא מחוור מדלא מייתי לה תלמודא הכא אבל כך י״ל כי מתוך טענתם אנו למדין זה מן הכתוב ביום ההוא לומר שלא נתעצמו על משה אלא לפי שהיה סבורין שהיה אפשר להם לקיים שתיהם כמו שאמרנו הא לאו הכי לא נתרעמו עליו מפני שנדחין מן הפסח שכבר הם יודעים שהעוסק במצוה פטור מן המצוה כנ״ל: ר׳‎ יצחק אומר נושאי ארונו של יוסף יכולין היו ליטהר שהיה קרוב לעשרה חדשים שלא נשאוהו שהיו בהר חורב בר״ח סיון דכתיב ביום הזה באו מדבר סיני ולא נסעו עד כ׳‎ באייר של שנה הבאה שנאמר ויהי בשנה השנית בחדש וגומר נעלה הענן וגו׳‎ ויסעו מהר ה׳‎ דרך שלשת ימים ואם מישאל ואלצפן היו יכולין היו לטהר שהרי בא׳‎ בניסן מתו נדב ואביהוא וכיון שהיה להם פנאי לא היו פושעין כל כך:

423 רש"י על שמות פתח ↗

ה' איש מלחמה. בַּעַל מִלְחָמוֹת, כְּמוֹ "אִישׁ נָעֳמִי" רות א', וְכָל אִישׁ וְאִישֵׁךְ מְתֻרְגָּמִין בַּעַל, וְכֵן "וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ" מלכים א ב' – לְגִבּוֹר: ה' שמו. מִלְחֲמוֹתָיו לֹא בִּכְלֵי זַיִן אֶלָּא בִּשְׁמוֹ הוּא נִלְחָם; כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד "וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת" שמואל א י"ז. דָּבָר אַחֵר, ה' שמו – אַף בְּשָׁעָה שֶׁהוּא נִלְחָם וְנוֹקֵם מֵאוֹיְבָיו, אוֹחֵז הוּא בְּמִדָּתוֹ לְרַחֵם עַל בְּרוּאָיו וְלָזוּן אֶת כָּל בָּאֵי עוֹלָם; וְלֹא כְמִדַּת מַלְכֵי אֲדָמָה כְּשֶׁהוּא עוֹסֵק בְּמִלְחָמָה פּוֹנֶה עַצְמוֹ מִכָּל עֲסָקִים וְאֵין בּוֹ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת זוֹ וְזוֹ מכילתא:

424 רש"י על בראשית פתח ↗

טרם יהיה בארץ. כָּל טֶרֶם שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן עַד לֹא הוּא, וְאֵינוֹ לְשׁוֹן קֹדֶם, וְאֵינוֹ נִפְעָל לוֹמַר הִטְרִים, כַּאֲשֶׁר יֹאמַר הִקְדִים וְזֶה מוֹכִיחַ, וְעוֹד אַחֵר כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן שמות ט עֲדַיִן לֹא תִירְאוּן, וְאַף זֶה תְפָרֵשׁ עֲדַיִן לֹא הָיָה בָאָרֶץ, כְּשֶׁנִּגְמְרָה בְרִיאַת הָעוֹלָם בַּשִּׁשִּׁי קֹדֶם שֶׁנִבְרָא אָדָם, וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמַח, עֲדַיִן לֹא צָמַח, וּבְג' שֶׁכָּתוּב תּוֹצֵא הָאָרֶץ, לֹא יָצְאוּ, אֶלָּא עַל פֶּתַח קַרְקַע עָמְדוּ עַד יוֹם שִׁשִּׁי: כי לא המטיר. וּמַ"טַ לֹא הִמְטִיר? לְפִי שֶׁאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה, וְאֵין מַכִּיר בְּטוֹבָתָם שֶׁל גְּשָׁמִים, וּכְשֶׁבָּא אָדָם וְיָדַע שֶׁהֵם צֹרֶךְ לָעוֹלָם, הִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְיָרְדוּ וְצָמְחוּ הָאִילָנוֹת וְהַדְּשָׁאִים: ה' אלהים. ה' הוּא שְׁמוֹ, אֱלֹהִים שֶׁהוּא שַׁלִּיט וְשׁוֹפֵט עַל כֹּל, וְכֵן פֵּרוּש זֶה בְּכָל מָקוֹם לְפִי פְּשׁוּטוֹ, ה' שֶׁהוּא אֱלֹהִים:

425 גבורות השם פתח ↗

426 גבורות השם פתח ↗

427 רש"י על שמות פתח ↗

428 גבורות השם פתח ↗

429 רש"י על דברים פתח ↗

כי תצא למלחמה. סָמַךְ הַכָּתוּב יְצִיאַת מִלְחָמָה לְכָאן, לוֹמַר לְךָ שֶׁאֵין מְחֻסַּר אֵבֶר יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה עי' ספרי; דָּבָר אַחֵר, לוֹמַר לְךָ אִם עָשִׂיתָ מִשְׁפַּט צֶדֶק, אַתָּה מֻבְטָח שֶׁאִם תֵּצֵא לַמִּלְחָמָה אַתָּה נוֹצֵחַ, וְכֵן דָוִד הוּא אוֹמֵר תהילים קי"ט עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעוֹשְׁקָי תנחומא: על איבך. יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כְּאוֹיְבִים, אַל תְּרַחֵם עֲלֵיהֶם כִּי לֹא יְרַחֲמוּ עָלֶיךָ: סוס ורכב. בְּעֵינַי כֻּלָּם כְּסוּס אֶחָד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר שופטים ו' וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר שמות ט"ו כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה עי' ספרי: עם רב ממך. בְּעֵינֶיךָ הוּא רַב, אֲבָל בְּעֵינַי אֵינוֹ רַב שם:

429 רש"י על שמות פתח ↗

כל סוס פרעה. וְכִי סוּס אֶחָד הָיָה? מַגִּיד שֶׁאֵין כֻּלָּם חֲשׁוּבִין לִפְנֵי הַמָּקוֹם אֶלָּא כְּסוּס אֶחָד מכילתא:

430 גבורות השם פתח ↗

ואחר כך אמר שמות טו, ד "מרכבות פרעה וחילו וגו'". באור זה, כי אל השם יתברך אין חלוק בין רב למעט, ובין גבור לחלש. כי "פרעה וחילו ירה בים", שהיה לו רבוי החיל מאוד. "ומבחר שלישיו", והם היו גבורי החיל, "טבעו בים סוף".

431 גבורות השם פתח ↗

432 גבורות השם פתח ↗

433 גבורות השם פתח ↗

ואמר שמות טו, ה "תהומות יכסיומו ירדו במצולות כמו אבן". רצה* לומר, שאל תאמר כי היה מנצח האויב, אבל לא היה כאן הפלגת המכה והפלגת הנצוח. כי לפעמים מנצח את אחד, אבל בדוחק. ועל זה אמר "תהומות יכסיומו ירדו במצולות כמו אבן", שהאבן יורד בכח גדול, כך היה בהם יד ה' בגבורה גדולה מאוד, והמכה היתה בהפלגה. ומפני שכאשר המכה היה בכח גדול, אי אפשר להציל באותה מכה האוהב, כי בשביל כח המכה היא מתפשטת לגמרי. ודבר זה ידוע שכאשר האדם מכה בכח גדול, אותה המכה מתפשט לגמרי, לפעמים היא באה אף למי שלא היה רוצה להכות. ועל זה אמר שמות טו, ו "ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב", כמו שאמרו במכלתא מלמד שיד אחד היתה מצלת ישראל, ויד אחרת משקעתן בים סוף. ועם המכה שהיתה בכח, היה מציל את ישראל.

434 רש"י על שמות פתח ↗

יכסימו. כְּמוֹ יְכַסּוּם, וְהַיּוֹ"ד הָאֶמְצָעִית יְתֵרָה בוֹ; וְדֶרֶךְ מִקְרָאוֹת בְּכָךְ, כְּמוֹ "וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן" דברים ח', "יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ" תהלים ל"ו, וְהַיּוֹ"ד רִאשׁוֹנָה שֶׁמַּשְׁמָעָהּ לְשׁוֹן עָתִיד, כָּךְ פָּרְשֵׁהוּ: טֻבְּעוּ בְיַם סוּף כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ הַמַּיִם וִיכַסּוּ אוֹתָן. יְכַסְיֻמוּ אֵין דּוֹמֶה לוֹ בַמִּקְרָא בִּנְקֻדָּתוֹ, וְדַרְכּוֹ לִהְיוֹת נָקוּד יְכַסְיֻמוֹ מְלָאפוּם: כמו אבן. וּבְמָקוֹם אַחֵר "צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת", וּבְמָקוֹם אַחֵר "יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ", הָרְשָׁעִים כַּקַּשׁ, הוֹלְכִים וּמִטָּרְפִין עוֹלִין וְיוֹרְדִין, בֵּינוֹנִים כָּאֶבֶן, וְהַכְּשֵׁרִים כַּעוֹפֶרֶת שֶׁנָּחוּ מִיָּד מכילתא:

435 גבורות השם פתח ↗

436 רש"י על שמות פתח ↗

אזוב. מִין יָרָק שֶׁיֵּשׁ לוֹ גִּבְעוֹלִין: אגדת אזוב. שְׁלוֹשָׁה קְלָחִין קְרוּיִין אֲגֻדָּה שבת ק"ט: אשר בסף. בַּכְּלִי, כְּמוֹ סִפּוֹת כֶּסֶף: מן הדם אשר בסף. לָמָּה חָזַר וּשְׁנָאוֹ? שֶׁלֹּא תֹאמַר טְבִילָה אַחַת לִשְׁלוֹשׁ הַמַּתָּנוֹת, לְכָךְ נֶאֱמַר עוֹד אֲשֶׁר בַּסַּף, וְשֶׁתְּהֵא כָל נְתִינָה וּנְתִינָה מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף, עַל כָּל הַגָּעָה טְבִילָה מכילתא: ואתם לא תצאו וגו'. מַגִּיד, שֶׁמֵּאַחַר שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית לְחַבֵּל, אֵינוֹ מַבְחִין בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע שם; וְלַיְלָה רְשׁוּת לַמְחַבְּלִים הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר "בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר" תהלים ק"ד:

437 רש"י על שמות פתח ↗

ימינך ימינך. שְׁנֵי פְעָמִים, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם הַשְּׂמֹאל נַעֲשֵׂית יָמִין שם: ימינך ה' נאדרי בכח. לְהַצִּיל אֶת יִשְׂרָאֵל וִימִינְךָ הַשֵּׁנִית תִּרְעַץ אוֹיֵב. וְלִי נִרְאֶה אוֹתָהּ יָמִין עַצְמָהּ תִּרְעַץ אוֹיֵב, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם – לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּי מְלָאכוֹת בְּיָד אַחַת; וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא יְמִינְךָ הַנֶּאֱדֶרֶת בַּכֹּחַ מַה מְּלַאכְתָּהּ? יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב; וְכַמָּה מִקְרָאוֹת דֻּגְמָתוֹ, "כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ ה' כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ" תהלים צ"ב, וְדוֹמֵיהֶם: נאדרי. הַיּוֹ"ד יְתֵרָה, כְּמוֹ "רַבָּתִי עָם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת" איכה א', "גְּנֻבְתִי יוֹם" בראשית ל"א: תרעץ אויב. תָּמִיד הִיא רוֹעֶצֶת וּמְשַׁבֶּרֶת הָאוֹיֵב; וְדוֹמֶה לוֹ "וַיִּרְעֲצוּ וַיְרוֹצְצוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", בְּשׁוֹפְטִים י, ח. דָּ"אַ – יְמִינְךָ הַנֶּאֱדֶרֶת בַּכֹּחַ הִיא מְשַׁבֶּרֶת וּמַלְקָה אוֹיֵב:

438 גבורות השם פתח ↗

438 ספר הזהר פתח ↗

תָּאנֵי ר' חִזְקִיָּה, תְּרֵין דָּמֵי אִתְחָזוּ, לָקֳבֵל תְּרֵי כִּתְרִין, דְּאִתְחָזוּ נ"א דאתערו לְעֵילָּא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, חַד כִּתְרָא דִּכְלִילָא בִּתְרֵין סִטְרִין טְמִירִין, בְּרַחֲמֵי וְדִינָא. אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּכַמָּה אַתְרִין חָס קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל בְּנוֹי: עָבֵד בַּר נָשׁ בֵּיתָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לֵיהּ, כְּתוֹב שְׁמִי, וְשַׁוֵּי לְפִתְחָךְ, וְאַתְּ שָׁרֵי לְגוֹ בֵּיתָא, וַאֲנָא אוֹתִיב לְבַר בְּפִתְחָךְ לְנַטְרָא לָךְ. וְהָכָא אָמַר, רָשִׁים עַל פִּתְחָא רָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא דִּילִי, וְאַתְּ שָׁרֵי לְגוֹ בֵּיתָךְ, וַאֲנָא נָטִיר לָךְ לְבַר, דִּכְתִּיב וְאַתֶּם לא תֵּצֵאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר, וּכְתִיב וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וּפָסַח ד' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגּוֹף. תּוּ אָמַר רִבִּי אַבָּא, כְּגַוְונָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא עֲבָדוּ בְּהַהוּא שַׁעֲתָא. מַה שְּׁמָא קַדִּישָׁא ה אִתְחֲזָר בְּהַאי שַׁעֲתָא דִּינָא, אוּף הָכִי אִתְחֲזָר הַאי דָּמָא בְּהַאי שַׁעֲתָא דִּינָא, דִּכְתִּיב וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת, רְשִׁימָא דְּכֻלְּהוּ סוּמָקָא, לְאִתְחֲזָאָה, דְּהָא אִתְחֲזָר בְּדִינָא, לְמֶעְבַּד נוּקְמִין. וְרָזָא דְּמִלָּה, כְּגַוְונָא דְּהַוֵי לְעֵילָּא בְּהַהוּא שַׁעֲתָא, כַּד בָּעֵי לְאִתְחֲזָאָה לְתַתָּא, אִי רַחֲמֵי רַחֲמֵי, וְאִי דִּינָא דִּינָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם וְגוֹ'. וּלְזִמְנָא דְּאָתֵי כְּתִיב, ישעיהו ס״ג:א׳ מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה. דְּזַמִּין לְאַחֲזָאָה נ"א לאתחזרא כֻּלְּהוּ דִּינָא לְמֶעְבַּד נוּקְמִין. וְאַתֶּם לֹא תֵּצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. מַאי טַעֲמָא, מִשּׁוּם דְּתָנֵינָן, אָמַר רִבִּי יִצְחָק, אמר רבי ירמיה לָא לִיבָעֵי לֵיהּ לְאִינִשׁ לְמֵיזַל בְּשׁוּקָא, וּלְאִשְׁתַּכְּחָא בְּשׁוּקָא, בְּזִמְנָא דְּדִינָא תַּלְיָא בְּמָתָא, דְּכֵיוָן דִּרְשׁוּתָא אִתְיְיהִיב לִמְחַבְּלָא, מַאן דְּפָגַע בֵּיהּ אִתְּזַק. וְהָכָא מִשּׁוּם דְּדִינָא אִשְׁתְּכַח, לָא בַּעְיָא לְנָפְקָא לְבַר. תַּנְיָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּהַהוּא מַמָּשׁ דְּאִשְׁתְּכַח דִּינָא לְמִצְרָאֵי, בְּהַהוּא מַמָּשׁ אִשְׁתְּכַח רַחֲמֵי לְיִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵיכֶם. וְכֵן תָּנָא, בְּכָל אִינּוּן כִּתְרִין קַדִּישִׁין דִּלְעֵילָּא, כְּמָה דְּאִשְׁתְּכַח דִּינָא, אִשְׁתְּכַח רַחֲמֵי, וְכֹלָּא בְּשַׁעֲתָא חֲדָא. תָּנָא רִבִּי חִזְקִיָּה, כְּתִיב, ישעיהו י״ט:כ״ב וְנָגַף יְיָ' אֶת מִצְרַיִם נָגוֹף וְרָפֹא. נָגוֹף לְמִצְרַיִם, וְרָפֹא לְיִשְׂרָאֵל. מַאי וְרָפֹא. מִמַאי שֶׁנִּימוֹלוּ צְרִיכִים רְפוּאָה. וְתָנָא, בְּאוֹתָה שָׁעָה שֶׁנִּגְּפוּ מִצְרָאֵי, בְּאוֹתָה שָׁעָה נִתְרַפְּאוּ יִשְׂרָאֵל. דְּתַנְיָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אמר רבי חזקיה מַהוּ דִּכְתִּיב, וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח, מַאי עַל הַפֶּתַח. וּפָסַח יְיָ' עֲלֵיכֶם מִבָּעֵי לֵיהּ. אֲבָל עַל הַפֶּתַח, עַל הַפֶּתַח מַמָּשׁ זֶהוּ פֶּתַח הַגּוּף. וְאֵי זֶהוּ פֶּתַח הַגּוּף. הוֵי אוֹמֵר זוֹ מִילָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְפְּלַג לֵילְיָא, וְכִתְרָא קַדִּישָׁא אִתְּעַר לְגַבָּהּ נ"א אתערב ביה דְּכוּרָא. וּמַאן דְּכוּרָא. חֶסֶד עִלָּאָה, דְּמַשְׁמַע, דְּדָא בְּלָא דָּא לָא סַלְּקָא, וּבְגִין דָּא, דָּא מָחֵי, וְדָא מַסֵּי, וְכֹלָּא בְּשַׁעֲתָא חֲדָא. וּכְתִיב, וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח הַיָּדוּעַ. מַאי הַפֶּתַח, מִשּׁוּם דְּאִיהוּ פִּתְחָא וּמְשִׁיכָא דְּרוּחָא וְגוּפָא, וְתָא חֲזֵי, עַד לָא אִתְגְּזַר אַבְרָהָם, הֲוָה אָטִים וְסָתִים מִכָּל סִטְרוֹי. מִדְּאִתְגְּזַר אִתְפְּתַח מִכֹּלָּא, וְלָא הֲוֵי אָטִים וְסָתִים כְּקַדְמִיתָא. וְהַיְינוּ רָזָא דְּתָנֵינָן, בראשית י״ח:א׳ וְהוּא ישֶׁב פֶּתַח הָאֹהֶל. מִשּׁוּם דְּאִתְגַּלְיָיא יוֹ"ד. מַאי קָא מַיְירֵי. אֶלָּא אָמַר רִבִּי יִצְחָק דְּהוּא אַשְׁרֵי בְּגִלּוּיָא דָּא, חֶסֶד בְּצֶדֶק. וְדָא הוּא פִּתְחָא, דְּמַשְׁכְּנָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, מַשְׁמַע דִּכְתִּיב הָאֹהֶל, הָאֹהֶל הַיָּדוּעַ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כַּד אִתְגַּלְּיָיא הַאי יוֹ"ד, אִתְבָּשַּׂר, נ"א אתבשם וְאִתְבְּרַךְ בְּפֶתַח הָאֹהֶל, דְּהִיא צֶדֶק, לְאִתְבַּסְּמָא בְּחֶסֶ"ד. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, כְּחוֹם הַיּוֹם, דְּהוּא שַׁעֲתָא דְּשַׁלְטָא חֶסֶד, חוּלָקָא דְּאַבְרָהָם. וּמְנָא לָן דְּהַאי פֶּתַח הָאֹהֶל, אִתְבַּסַּם לְקָבְלֵיהּ דְּאַבְרָהָם. דִּכְתִּיב, בראשית כ״ד:א׳ וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל, דְּאִתְבָּסָּם בְּחֶסֶ"ד, מִדְּאִתְגַּלְיָיא יוֹ"ד. אָמַר רִבִּי אַבָּא, וְהוּא יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל, כְּמָה דִּכְתִּיב וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. דְּדָא הוּא פִּתְחָא קַדִּישָׁא, כִּתְרָא עֲשִׁירָאָה. כְּחוֹם הַיּוֹם, כְּמָה דְּאִתְיְיהִיב לֵיהּ כִּתְרָא דְּחֶסֶד, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב כְּחוֹם הַיּוֹם. כְּמָה דְּיָתִיב בְּהַאי, כַּךְ יָתִיב בְּהַאי, דְּלָא סָלִיק הַאי בְּלא הַאי. דָּבָר אַחֵר וְעָבַר יְיָ לִנְגּוֹף אֶת מִצְרַיִם. מַאי וְעָבַר. דְּעָבַר עַל שׁוּרֵי דִּינָא דְּכִתְרִין, נ"א דקטרין דַּהֲווֹ מִתְקַשְּׁרֵי בְּכִתְרִין אַחֲרָנִין דִּלְעֵילָּא, וְשָׁרָא לְהוּ מִקִּיּוֹמֵיהוֹן, וְעָבַר עַל אוֹרְחוֹי, בְּגִין לְמֶעְבַּד בְּהוּ דִּינָא, וּלְנַטְרָא לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, וּכְדֵין הוּא, כָּל וְעָבַר, וְעָבַרְתִּי, וַיַּעֲבֹר, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַעְבַר עַל כָּל אוֹרְחוֹי, אוֹ לְדִינָא, אוֹ לְרַחֲמֵי. הָכָא וְעָבַר, בְּגִין לְמֶעְבַּד דִּינָא, הָתָם וַיַּעֲבֹר, בְּגִין לְרַחֲמָא.

439 רמב"ן על שמות פתח ↗

יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על שמות ט"ו:ו', פְּשָׁטוֹ שֶׁל דָּבָר, יְמִינְךָ הַנֶּאְדָּר בַּכֹּחַ מַה מְּלַאכְתָּהּ, יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב, וְכַמָּה מִקְרָאוֹת דֻּגְמָתוֹ "כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ ה' כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ" תהלים צב י, "עַד מָתַי רְשָׁעִים ה' עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ" שם צד ג, "נָשְׂאוּ נְהָרוֹת ה' נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם" שם צג ג. וְרַבִּים כָּכָה. וְאֵינוֹ נָכוֹן לְדַעְתִּי, כִּי הַפְּסוּקִים יִכְפְּלוּ מִלּוֹת לוֹמַר כִּי תָּמִיד יִהְיֶה כָּכָה מִבְּלִי שֶׁיְּבָאֲרוּ עִנְיָן רַק בַּפַּעַם הַשֵּׁנִית, וְאִלּוּ אָמַר יְמִינְךָ ה' יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב, הָיָה כְּמוֹת אֵלּוּ הַנִּזְכָּרִים: ור"א אָמַר אבן עזרא על שמות ט"ו:ו' כִּי פֵּרוּשׁוֹ יְמִינְךָ ה' שֶׁאַתָּה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב, שֶׁהוּא כְּמוֹ אֵלּוּ הַנִּזְכָּרִים. וְיוֹתֵר נָכוֹן לוֹמַר יְמִינְךָ ה' הוּא נֶאְדָּר בַּכֹּחַ לְהַשְׁפִּיל לְכָל גֵּאֶה וָרָם, יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב בְּכֹחַ גָּדוֹל. וְהִזְכִּיר יָמִין בִּלְשׁוֹן זָכָר וּנְקֵבָה, כְּמוֹ "וְהִנֵּה יָד שְׁלוּחָה אֵלָי וְהִנֵּה בוֹ מְגִלַּת סֵפֶר" יחזקאל ב ט, וְהוּא כָּפוּל כְּדֶרֶךְ הַנְּבוּאוֹת. וְדֶרֶךְ הָאֱמֶת יֵדָעֶנָּה הַמַּשְׂכִּיל מִן הַפְּסוּקִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁפֵּרַשְׁתִּי, וְכָךְ אָמְרוּ שמו"ר כד א, הָיְתָה יָדוֹ אַחַת מְשַׁקַּעְתָּן וְיָדוֹ אַחַת מַצֶּלֶת אוֹתָם, כִּי הַכֹּחַ מַצִּיל, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי" במדבר יד יז:

440 מלבי"ם על ישעיהו פתח ↗

מי העיר ממזרח, המלך המשיח שיבא מארץ המזרח וישקיף ע"ז מצד ג' דברים א. מצד הסבה יאמר מה יהיה הסבה שתעוררהו לכבוש גוים וארצות? הנה כל מרגיזי ממלכות, הסבה אשר תעורר לבבם להרעיש הארץ, יהיה אהבת השררה והכבוד, או הקנאה והנקמה והנצחון או הבצע והקנינים, אבל לא נשמע שתעוררהו לזה אהבת הצדק והטוב, שבעבור הצדק יכבוש ארצות, ומי העיר את הכובש הזה אשר הצדק יקראהו ויגביל אותו לרגלו ונוכח דרכו, אשר רגל מהלכו יהיה לקראת הצדק, לא לקראת נחשים ב. בהשקף על כמות הנצוח יהיה ג"כ שלא בדרך הטבע, כי הצדק הוא יתן לפניו גוים, ומלכים ירד בפרך והנה דרך העולם שאת המלכים יכבשו במלחמה ואח"כ ירדו בגוים, ואצלו יהיה בהפך את הגוים יכבוש, ואת המלכים ירד. ג. איכות הנצוח יהיה ג"כ שלא בדרך הטבע כי הצדק יתן לפניו גוים כעפר לפני חרבו, יהיו דומים לפני חרבו כעפר הנידש ברגל, יתן מלכים כקש נידף לפני קשתו, המלכים יהיו דומים לפני קשתו כקש נידף, כי ינצחם בקל מאד:

441 גבורות השם פתח ↗

"וברוב גאונך וגו'" שמות טו, ז. שאל תאמר אחר שפעל ה' בכחו הגדול, הרשעים נחשבים דבר מה לפני הקב"ה, ולכך היה פועל בכחו הגדול. ועל זה אמר שם "וברוב גאונך תהרוס קמיך תשלח חרונך יאכלמו כקש", שאין נחשבים לפני הקב"ה, ואינם דבר. ושלא תאמר כי היה לפני הקב"ה טורח, שאף שאין הרשעים נחשבים רק כקש, מכל מקום הרי היה מכה בהם בכחו להביא עליהם מכה גדולה, ולדבר כזה צריך כח וטורח גדול. אמר שכל אלה פעל הקב"ה לא בטורח, עם שהיתה המכה גדולה מאוד. ועל זה אמר שם פסוק ח "וברוח אפיך נערמו מים וגו'", כי לא בטורח ולא ביגיעה פעל זה, רק ברוח אפיו נערמו מים. ובא עוד* לומר לך כי כל מעשיו בחכמה ובמדה הראויה. לפי שהאויב אמר שם פסוק ט "ארדוף אשיג אחלק שלל תמלאמו נפשי אריק חרבי תורישמו ידי", בכח ובזריזות. והוא יתברך הראה לו כי אין דבר בזרוע בשר, ו"נשף ברוחו כסמו ים צללו כעופרת במים אדירים" שם פסוק י. כי הם היו זריזים מאד, ש"אמר האויב ארדוף אשיג וגו'", ועתה היו כעופרת שמהרו לטבוע, כמו העופרת שנצלל במהרה. ודרך הזריז להיות עומד כנגד הבא לאבדו, ואינו נאבד במהרה, ואלו צללו כעופרת, שהוא נצלל במהרה מאוד. והראה הקב"ה שאין זריזות לרשעים.

442 גבורות השם פתח ↗

443 רש"י על שמות פתח ↗

ויסב. הֱסִבָּם מִן הַדֶּרֶךְ הַפְּשׁוּטָה לַדֶּרֶךְ הָעֲקוּמָה: ים סוף. כְּמוֹ לְיַם סוּף, וְסוּף הוּא לְשׁוֹן אֲגַם שֶׁגְּדֵלִים בּוֹ קָנִים, כְּמוֹ "וַתָּשֶׂם בַּסּוּף" שמות ב', "קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ" ישעיהו י"ט: וחמשים. אֵין חֲמוּשִׁים אֶלָּא מְזֻיָּנִים; לְפִי שֶׁהֱסִבָּן בַּמִּדְבָּר הוּא גָּרַם לָהֶם שֶׁעָלוּ חֲמוּשִׁים, שֶׁאִלּוּ הֱסִבָּן דֶּרֶךְ יִשּׁוּב, לֹא הָיוּ מְחֻמָּשִׁים לָהֶם כָּל מַה שֶּׁצְּרִיכִין, אֶלָּא כְּאָדָם שֶׁעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּבְדַעְתּוֹ לִקְנוֹת שָׁם מַה שֶּׁיִּצְטָרֵךְ, אֲבָל כְּשֶׁהוּא פּוֹרֵשׁ לַמִּדְבָּר צָרִיךְ לְזַמֵּן לוֹ כָּל הַצֹּרֶךְ; וּמִקְרָא זֶה לֹא נִכְתַּב כִּי אִם לְשַׂבֵּר אֶת הָאֹזֶן, שֶׁלֹּא תִתְמַהּ בְּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק וּבְמִלְחֶמֶת סִיחוֹן וְעוֹג וּמִדְיָן מֵהֵיכָן הָיוּ לָהֶם כְּלֵי זַיִן שֶׁהִכּוּ אוֹתָם בַּחֶרֶב וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים" יהושע א', וְכֵן תִּרְגְּמוֹ אֻנְקְלוֹס "מְזָרְזִין", כְּמוֹ "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו" בראשית י"ד – וְזָרֵיז. דָּבָר אַחֵר, חֲמֻשִׁים אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה יָצְאוּ וְאַרְבָּעָה חֲלָקִים מֵתוּ בִּשְׁלֹשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה מכילתא:

444 גבורות השם פתח ↗

445 רש"י על שמות פתח ↗

446 גבורות השם פתח ↗

447 רש"י על תהילים פתח ↗

כַּמּוֹץ. לְשׁוֹן קַשׁ, קוֹמְבְּלָ״א בְּלַעַ״ז:

448 גבורות השם פתח ↗

"מי כמוך באלים ה' וגו'" שמות טו, יא. פירוש, אחר שמספר מעשה הקב"ה ונפלאותיו, אמר "מי כמוך באלים ה'", שלא יוכלו האויב לו, שאין מקבל ניצוח. וזה נקרא "אל", שהוא לשון חוזק, כמו יחזקאל יז, יג "ואת אילי הארץ לקח". והנה האדם, אף אם הוא אינו מנוצח מאחר*, מכל מקום אי* אפשר שיהיה מנצח הכל. אבל השם יתברך הוא אשר עושה מה שירצה, ומנצח הכל. ולכך אמר שמות טו, יא "מי כמוך נאדר בקודש נורא תהלות עושה פלא", שהוא עושה פלאות בעולם כמו שירצה. ולכך זכר שני פעמים "מי כמוך"; האחד, שהוא אל חזק ותקיף, ואין מקבל נצוח מזולתו. והשני, שהוא מנצח הכל, פועל פלאות בעולם כרצונו, וזה "מי כמוך נאדר בקודש נורא תהלות עושה פלא".

449 רש"י על שמות פתח ↗

450 גבורות השם פתח ↗

451 גבורות השם פתח ↗

452 גבורות השם פתח ↗

פירוש, כי הוא יתברך "נאדר בקודש", שהוא נבדל מן הנבראים, וזהו ענין הקדושה בכל מקום, שהוא אינו משתתף עם הנמצאים. שכולם הם משותפים או מצורפים אל החומר, זולת הקב"ה, שלכך נקרא 'הקדוש ברוך הוא', מפני שהוא קדוש מן הנמצאים שהם בעלי חומר, או מצורפים אל החומר. ודבר זה נתבאר בספר הזה פעמים הרבה מאוד. ולפיכך הוא נורא על כל ברואיו, כי לפי שהוא נבדל, הוא נורא על אשר נבדל מהם. כי שנים שהם משתתפים יחד, אין כאן מורא. אבל הוא יתברך בלתי משותף עם הנמצאים. וכדי שלא תאמר כי "נורא" אשר נאמר בכאן שהוא מיירא את זולתו, ועל זה אמר "נורא תהלות", פירוש כי תהלות שלו הם נוראים על האדם, רצה לומר שיש לו תהלות נוראים "עושה פלא", שהוא יתברך נבדל מן הנמצאים, ולכך הוא נורא עליהם, ולכך הוא עושה פלא. ואילו לא היה נבדל מן העולם, לא היה גובר עליו לעשות בו פלאות. אבל בשביל שהוא נבדל ממנו, הוא משנה אותו. ודבר זה יתבאר לקמן בפירוש הלל, והוא מבואר לכל משכיל.

453 גבורות השם פתח ↗

454 גבורות השם פתח ↗

454 חולין פתח ↗

455 גבורות השם פתח ↗

456 גבורות השם פתח ↗

457 גבורות השם פתח ↗

458 גבורות השם פתח ↗

459 גבורות השם פתח ↗

460 גבורות השם פתח ↗

461 גבורות השם פתח ↗

462 גבורות השם פתח ↗

463 ספורנו על שמות פתח ↗

מִי כָמֹכָה בָּאֵלִים. נָתַן שֶׁבַח לָאֵל יִתְבָּרַךְ עַל מִלְחַמְתּוֹ הַשְּׁלִישִׁית נֶגֶד הֲמוֹן רֶכֶב מִצְרַיִם, וְאָמַר: מִי כָמוֹךָ בַּחֲזָקִים, שֶׁיּוּכַל לְשַׁנּוֹת טֶבַע הַנִּמְצָאִים הַבִּלְתִּי נִפְסָדִים בְּטִבְעָם. נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ. הִנֵּה הַקָּדוֹשׁ בַּמֻּחְלָט הוּא הַבִּלְתִּי נִפְסָד כְּלָל, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה סנהדרין צב. מֵתִים שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת אֵינָם חוֹזְרִין לַעֲפָרָם, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיהו ד:ג "הַנִּשְׁאָר בִּירוּשָׁלַיִם קָדוֹשׁ יֵאָמֵר לוֹ" מַה קָּדוֹשׁ לְעוֹלָם קַיָּם וכו'. אָמַר, שֶׁאֵין כְּמוֹ הָאֵל יִתְבָּרַךְ נוֹדָע לְאַדִּיר וּמֶלֶךְ עַל כָּל אֱלֹהִים קְדוֹשִׁים וְנִצְחִיִּים, וּלְפִיכָךְ לוֹ לְבַדּוֹ יָאוֹת לְשַׁנּוֹת טֶבַע כָּל נִמְצָא בִּלְתִּי נִפְסָד, כִּי נִצְחִיּוּת כָּל נִצְחִי לֹא יִהְיֶה זוּלָתִי מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ. נוֹרָא תְהִלֹּת. וּמִי שֶׁיָּדַע גֹּדֶל תְּהִלּוֹתָיו יִירָאֵהוּ בִּשְׁבִילוֹ, לֹא בִּשְׁבִיל יִרְאַת עֹנֶשׁ שֶׁיָּבֹא מֵאִתּוֹ. עוֹשֵׂה פֶלֶא. עוֹשֶׂה מַה שֶׁיִּפָּלֵא מִן הַטֶּבַע לַעֲשׂוֹת בְּשׁוּם אֹפֶן, כְּגוֹן עַמּוּד הֶעָנָן וְעַמּוּד הָאֵשׁ.

464 רש"י על בראשית פתח ↗

יום אחד. לְפִי סֵדֶר לְשׁוֹן הַפָּרָשָׁה הָיָה לוֹ לִכְתֹּב יוֹם רִאשׁוֹן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּשְׁאָר הַיָּמִים שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי, רְבִיעִי, לָמָּה כָתַב אֶחָד? לְפִי שֶׁהָיָה הַקָּבָּ"ה יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ, שֶׁלֹא נִבְרְאוּ הַמַּלְאָכִים עַד יוֹם שֵׁנִי, כָּךְ מְפֹרָשׁ בּבְ"רַ:

465 גבורות השם פתח ↗

וזכר הכתוב הזה כאן הנסים אשר הוא יתברך פועל. לא תאמר כי יוכל לדמות לו אחד מן הפועלים אל מעשיו. זה אינו, כי במה שהוא יתברך נבדל בלבד מן העולם, הוא משנה בעולם ועושה בו כרצונו. אבל שאר כל הפועלים, אף המלאכים, אינם פועלים פלאות, מצד כי הם אינם נבדלים מן העולם הזה, ולפיכך אינם עושים פלאות. וכאשר תראה פעולת המכשפים שפועלים, אין זה פלאות, כי הם פועלים בדברים הפרטים, ואין זה שמושל על העולם כאשר מושל על דברים שהם פרטים. וזהו אמרם סנהדרין סז: שאין השד שולט על פחות מכשעורה. והטעם הוא מבואר, כי פחות מכשעורה אינה בריאה נחשבת מפני שאין לה שעור. כי נקרא 'שעורה', שכל דבר שהוא כמותה, או יותר מזה, יש לו שעור, ופחות מזה אין לו שעור. ודבר שאין לו שעור בטל אצל כלל העולם, ואין הכחות שולטים על כלל העולם. וכאשר השם יתברך עשה נסים שקרע ים סוף, אין דבר זה פרטי, שכבר אמרנו שאין הים דבר פרטי, אז נראה כי הוא יתברך מושל על עולם הטבע. ואחר שאמרו "מי כמוך באלים מי כמוך נאדר בקודש עושה פלא", על ידי שהוא יתברך נאדר בקודש, והוא נבדל מן העולם, ולכך הוא עושה פלאות בעולם, ואין כיוצא בו, כמו שהתבאר, כי כל הנמצאים אינם נבדלים מן העולם. ודבר זה יתבאר גם כן בפירוש ההלל.

466 גבורות השם פתח ↗

467 גבורות השם פתח ↗

468 גבורות השם פתח ↗

469 גבורות השם פתח ↗

470 גבורות השם פתח ↗

471 גבורות השם פתח ↗

472 רמב"ן על שמות פתח ↗

נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ הַטַּעַם, כִּי אַחַר שֶׁנָּשַׁפְתָּ בְּרוּחֲךָ וְכִסָּמוֹ הַיָּם נָטִיתָ עֲלֵיהֶם יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וַתִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. וְהָעִנְיָן, כִּי אַחַר שֶׁטָּבְעוּ הִשְׁלִיכָם הַיָּם כְּמִנְהַג הַיַּמִּים, וְכֵן אָמַר שמות י"ד:ל' "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם", וְשָׁם יִכְלוּ וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה. וְהִנֵּה הֵם נִבְלָעִים וְנִשְׁחָתִים, כְּמוֹ "יַחַד סָבִיב וַתְּבַלְּעֵנִי" איוב י ח, "בִּלַּע ה' וְלֹא חָמַל" איכה ב ב, וְדֶרֶךְ אוֹרְחוֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ ישעיה ג יב, הִשְׁחִיתוּ. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ מכילתא כאן שֶׁפָּתְחָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אוֹתָם, שֶׁזָּכוּ לִקְבוּרָה בִּשְׂכַר שֶׁאָמְרוּ "ה' הַצַּדִּיק" שמות ט':כ"ז, וְאֵין לְשׁוֹן "יָמִין" וְ"יָד נְטוּיָה" רַק לִנְקָמָה וּלְהַשְׁחָתָה, וְאוּלַי יְפָרְשׁוּ נָטִיתָ יְמִינְךָ לַהֲמִיתָם בַּיָּם, וְתִבְלָעֵמוֹ אָרֶץ אַחַר כָּךְ, וְהִיא הַקְּבוּרָה שֶׁזָּכוּ אֵלֶיהָ:

473 גבורות השם פתח ↗

סמך אחריו שמות טו, יב "נטית ימינך תבלעמו ארץ". רצה לומר כי הוא יתברך מפני שהוא נבדל מן הנמצאים, הוא נוטה ימינו מהם תבלעמו ארץ. וזה כאשר הם אינם ישרים בעיניו יתברך, נוטה ימינו מהם, ונבדל הוא יתברך מהם, והם נבלעים בארץ לגמרי, עד שאינם נמצאים. ולא כך כל הכחות הממונים על דבר מה, אינם יכולים להיות נבדלים. אבל הוא יתברך נבדל מן הנמצאים, ומפני שהוא יתברך נבדל מהם, כשהם יוצאים מן הראוי, נוטה ימינו מאתם, ונבדל מהם והם נאבדים. וזכר כאן שני דברים; האחד, הפלאות אשר הוא מחדש בעולמו לעשות מן הים יבשה, וכיוצא בזה, דבר זה נקרא "פלא". וזהו חדוש בריאה אשר הוא יתברך פועל בעולם. אמנם אבוד האויבים אין בזה פעל השם יתברך, רק אשר הוא נוטה ימינו, אשר בו הם תלוים הנבראים, כמו שאמר הכתוב תהלים פט, ג "אמרתי עולם חסד יבנה". וכאשר הוא מטה ידו הימנית, תבלעמו ארץ.

474 גבורות השם פתח ↗

475 רש"י על דברים פתח ↗

תשי. תִּשְׁכַּח. וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ כְּשֶׁבָּא לְהֵיטִיב לָכֶם אַתֶּם מַכְעִיסִין לְפָנָיו וּמַתִּישִׁים כֹּחוֹ מִלְּהֵיטִיב לָכֶם ספרי: אל מחללך. מוֹצִיאֲךָ מֵרֶחֶם, לְשׁוֹן תהלים כט "יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת", תהלים מ"ח "חִיל כַּיּוֹלֵדָה":

476 גבורות השם פתח ↗

477 גבורות השם פתח ↗

478 גבורות השם פתח ↗

479 גבורות השם פתח ↗

480 רמב"ן על שמות פתח ↗

מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם דִּבּוּר, בַּעֲבוּר הֱיוֹתוֹ בַּפֶּה, וְכֵן "שָׂפָה אֶחָת" בראשית יא א, "מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן" ישעיה יט יח: אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם פֵּרְשׁוּ בּוֹ המורה נבוכים ג י שֶׁהוּא נִמְשָׁךְ לָאָדָם, אוֹ מִי יָשׂוּם אָדָם אִלֵּם, כְּלוֹמַר מִי בָּרָא אָדָם שֶׁהוּא אִלֵּם, וְהַשִּׂימָה לָאָדָם, כִּי הָאִלְּמוּת לֹא יוּשַׁם, כִּי אֵינֶנּוּ דָּבָר, אֲבָל הוּא הֶעְדֵּר הַדִּבּוּר. וְאוּלַי בַּעֲבוּר הֱיוֹת בָּאָדָם נֶפֶשׁ מְדַבֶּרֶת וְהָאִלְּמִים בִּהְיוֹת בָּהֶם אֹטֶם בְּגִידֵי הַלָּשׁוֹן יֵאָלְמוּ, יִתָּכֵן לוֹמַר מִי יָשׁוּם הָאִלְּמוּת. וְהָרַב אָמַר בְּמוֹרֶה הַנְּבֻכִים שם כִּי הַמֵּסִיר קִנְיָן יֹאמַר בּוֹ שֶׁפָּעַל הָאֲפִיסָה, כִּי יֹאמְרוּ בְּמִי שֶׁיְּכַבֶּה הַנֵּר שֶׁהֵבִיא הַחֹשֶׁךְ. וְכֵן עַל דַּעְתּוֹ "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע" ישעיה מה ז:

481 גבורות השם פתח ↗

482 גבורות השם פתח ↗

483 גבורות השם פתח ↗

484 גבורות השם פתח ↗

ואחר כך התחיל לומר שמות טו, יג "נחית בחסדך וגו'". כי אחר שהשלים המכה והגבורה שעשה באויב, התחיל לומר הטוב שעשה השם יתברך עם ישראל. במכלתא שם, חסד עשית עמנו, שלא היו בידינו מעשים, שנאמר ישעיה סג, ז "חסדי ה' אזכיר וגו'". "נהלת בעזך" בזכות התורה, שנאמר תהלים כט, יא "ה' עוז לעמו יתן". דבר אחר, בזכות מלכות בית דוד, שנאמר ש"א ב, י "ויתן עוז למלכו", עד כאן.

485 גבורות השם פתח ↗

486 גבורות השם פתח ↗

487 גבורות השם פתח ↗

488 גבורות השם פתח ↗

489 גבורות השם פתח ↗

פירוש כי ההנהגות הם שתים; האחת, היא הנהגה מה שצריך אל האדם, ולתקן לו חסרונו, זהו הנהגה אחת. וההנהגה השנית, היא הנהגה שבה יגיע אל התכלית ואל השלימות מה שהוא שלימות לו. ועל ההנהגה הראשונה אמר "נחית בחסדך", שעשה הקב"ה עמהם חסד להנהיג אותו בטוב הגמור, שלא חסר להם דבר, רק נהגם בחסד. וההנהגה השנית* הוא הנהגה שבה יגיע אל השלימות, ועל הנהגה זאת אמר "נהלת בעזך אל נוה קדשך", שזהו תכלית השלימות כשבאו אל בית המקדש. וכאשר יבנה בית המקדש, אז הביאם אל השלימות, ודבר זה יתבאר לקמן פנ"ט אצל "כמה מעלות טובות", שהיה תכלית המעלות שבנה להם בית הבחירה, וזהו "נהלת בעזך אל נוה קדשך".

490 רש"י על בראשית פתח ↗

את קול הנער. מִכָּאן שֶׁיָּפָה תְּפִלַּת הַחוֹלֶה מִתְּפִלַּת אֲחֵרִים עָלָיו וְהִיא קוֹדֶמֶת לְהִתְקַבֵּל בראשית רבה: באשר הוא שם. לְפִי מַעֲשִׂים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה עַכְשָׁו הוּא נִדּוֹן, וְלֹא לְפִי מַה שֶּׁהוּא עָתִיד לַעֲשׂוֹת ראש השנה ט"ז, לְפִי שֶׁהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְקַטְרְגִים וְאוֹמְרִים רִבּוֹנו שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁעָתִיד זַרְעוֹ לְהָמִית בָּנֶיךָ בַּצָּמָא אַתָּה מַעֲלֶה לוֹ בְּאֵר, וְהוּא מְשִׁיבָם עַכְשָׁו מַה הוּא, צַדִּיק אוֹ רָשָׁע? אָמְרוּ לוֹ צַדִּיק, אָמַר לָהֶם לְפִי מַעֲשָׂיו שֶׁל עַכְשָׁו אֲנִי דָנוֹ, וְזֶהוּ בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. וְהֵיכָן הֵמִית אֶת יִשְׂרָאֵל בַּצָּמָא? כְּשֶׁהֶגְלָם נְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁנֶּאֱמַר מַשָּׂא בַּעְרָב וְגוֹ' לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם וְגוֹ' ישעיהו כ"א, כְּשֶׁהָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתָם אֵצֶל עַרְבִיִּים, הָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לְשׁוֹבֵיהֶם בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם הוֹלִיכוּנוּ אֵצֶל בְּנֵי דוֹדֵנוּ יִשְׁמָעֵאל וִירַחֲמוּ עָלֵינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר אֹרְחוֹת דְּדָנִים שם – אַל תִּקְרֵי דְּדָנִים אֶלָּא דּוֹדִים – וְאֵלּוּ יוֹצְאִים לִקְרָאתָם וּמְבִיאִין לָהֶם בָּשָׂר וְדָג מָלוּחַ וְנוֹדוֹת נְפוּחִים, כִּסְבוּרִים יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם מְלֵאִים מַיִם, וּכְשֶׁמַּכְנִיסוֹ לְתוֹךְ פִּיו וּפוֹתְחוֹ, הָרוּחַ נִכְנֶסֶת בְּגוּפוֹ וּמֵת:

491 רמב"ן על שמות פתח ↗

נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אָמַר ר"א כִּי הוּא עָבָר בִּמְקוֹם עָתִיד כִּי כֵן יָבֹא בַּנְּבוּאוֹת. וְעַל דַּעְתִּי כִּי יֹאמַר נָטִיתָ יְמִינְךָ עַל הָאוֹיֵב וַתִּבְלָעֵם הָאָרֶץ, וְנָחִית בְּחַסְדְּךָ בְּעַמּוּד הֶעָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ עַם זוּ גָּאָלְתָּ, וְנֵהַלְתָּ אוֹתָם בְּעֹז יָדֶיךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ, כִּי אֵלָיו הוֹלְכִים. וְכֵן וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם ישעיה ב ב. וּ"נְוֵה קָדְשֶׁךָ", הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר עוֹד, "מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" שמות ט"ו:י"ז. וְכֵן אָמְרוּ בַּמְּכִילְתָּא כאן אֵין נָוֶה אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה לג כ "חֲזֵה צִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלִַם נָוֶה שַׁאֲנָן":

492 גבורות השם פתח ↗

492 כתובות פתח ↗

אֲבָל לֹא מֵעִיר לִכְרַךְ, וְלֹא מִכְּרַךְ לְעִיר. מוֹצִיאִין מִנָּוֶה הָרַעה לְנָוֶה הַיָּפֶה, אֲבָל לֹא מִנָּוֶה הַיָּפֶה לְנָוֶה הָרַעה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף לֹא מִנָּוֶה רַעה לְנָוֶה יָפֶה, מִפְּנֵי שֶׁהַנָּוֶה הַיָּפֶה בּוֹדֵק. גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא מִכְּרַךְ לָעִיר — דְּבִכְרַךְ שְׁכִיחִי כֹּל מִילֵּי, בְּעִיר לָא שְׁכִיחִי כֹּל מִילֵּי. אֶלָּא מֵעִיר לִכְרַךְ מַאי טַעְמָא? מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מִנַּיִן שֶׁיְּשִׁיבַת כְּרַכִּים קָשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְבָרְכוּ הָעָם לְכֹל הָאֲנָשִׁים הַמִּתְנַדְּבִים לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִָים״. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כּוּ׳. מַאי ״בּוֹדֵק״? כְּדִשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁינּוּי וֶסֶת תְּחִלַּת חוֹלִי מֵעַיִם. כָּתוּב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא: ״כׇּל יְמֵי עָנִי רָעִים״. וְהָאִיכָּא שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים? כְּדִשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁינּוּי וֶסֶת תְּחִלַּת חוֹלִי מֵעַיִם. בֶּן סִירָא אוֹמֵר: ״אַף לֵילוֹת, בִּשְׁפַל גַּגִּים גַּגּוֹ, וּבִמְרוֹם הָרִים כַּרְמוֹ, מִמְּטַר גַּגִּים לְגַגּוֹ, וּמֵעֲפַר כַּרְמוֹ לִכְרָמִים״. מַתְנִי׳ הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים. נָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקְיָא — נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אִשָּׁה בְּקַפּוֹטְקְיָא וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקְיָא. נָשָׂא אִשָּׁה בְּקַפּוֹטְקְיָא וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקְיָא — נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקְיָא. גְּמָ׳ ״הַכֹּל מַעֲלִין״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי עֲבָדִים. וּלְמַאן דְּתָנֵי עֲבָדִים בְּהֶדְיָא, לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מִנָּוֶה הַיָּפֶה לְנָוֶה הָרַעה. ״וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי עֶבֶד שֶׁבָּרַח מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ, דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: זַבְּנֵיהּ הָכָא וְזִיל, מִשּׁוּם יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. ״הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מִנָּוֶה הַיָּפֶה לְנָוֶה הָרַעה. ״וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי אֲפִילּוּ מִנָּוֶה הָרַעה לְנָוֶה הַיָּפֶה. וְאַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא ״אֵין מוֹצִיאִין״, תְּנָא סֵיפָא נָמֵי ״אֵין מוֹצִיאִין״. תָּנוּ רַבָּנַן: הוּא אוֹמֵר לַעֲלוֹת, וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא לַעֲלוֹת — כּוֹפִין אוֹתָהּ לַעֲלוֹת, וְאִם לָאו — תֵּצֵא בְּלֹא כְּתוּבָּה. הִיא אוֹמֶרֶת לַעֲלוֹת, וְהוּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא לַעֲלוֹת — כּוֹפִין אוֹתוֹ לַעֲלוֹת, וְאִם לָאו — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. הִיא אוֹמֶרֶת לָצֵאת, וְהוּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא לָצֵאת — כּוֹפִין אוֹתָהּ שֶׁלֹּא לָצֵאת, וְאִם לָאו — תֵּצֵא בְּלֹא כְּתוּבָּה. הוּא אוֹמֵר לָצֵאת, וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא לָצֵאת — כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא לָצֵאת, וְאִם לָאו — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. נָשָׂא אִשָּׁה כּוּ׳. הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא: קָתָנֵי: נָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקְיָא, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — אַלְמָא בָּתַר שִׁיעְבּוּדָא אָזְלִינַן. אֵימָא סֵיפָא: נָשָׂא אִשָּׁה בְּקַפּוֹטְקְיָא וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — אַלְמָא בָּתַר גּוּבְיָינָא אָזְלִינַן! אָמַר רַבָּה: מִקּוּלֵּי כְתוּבָּה שָׁנוּ כָּאן. קָסָבַר כְּתוּבָּה דְּרַבָּנַן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקְיָא. קָסָבַר כְּתוּבָּה דְּאוֹרָיְיתָא. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵירוֹ, כָּתוּב בּוֹ בָּבֶל — מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת בָּבֶל, כָּתוּב בּוֹ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כָּתוּב בּוֹ סְתָם, הוֹצִיאוֹ בְּבָבֶל — מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת בָּבֶל, הוֹצִיאוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כָּתוּב בּוֹ כֶּסֶף סְתָם — מַה שֶּׁיִּרְצֶה לֹוֶה מַגְבֵּהוּ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּכְתוּבָּה. אַהֵיָיא? אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: אַרֵישָׁא, לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּאָמַר כְּתוּבָּה דְּאוֹרָיְיתָא. כָּתוּב בּוֹ כֶּסֶף סְתָם — מַה שֶּׁיִּרְצֶה לֹוֶה מַגְבֵּהוּ. וְאֵימָא נְסָכָא? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דִּכְתִיב בֵּיהּ מַטְבֵּעַ. וְאֵימָא פְּרִיטֵי? אָמַר רַב פָּפָּא: פְּרִיטֵי דְכַסְפָּא לָא עָבְדִי אִינָשֵׁי. תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם, וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכׇּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכׇל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים״. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ דָּר בָּאָרֶץ אֵין לוֹ אֱלוֹהַּ? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ״כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה׳ לֵאמֹר לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, וְכִי מִי אָמַר לוֹ לְדָוִד לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ — כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. רַבִּי זֵירָא הֲוָה קָמִשְׁתְּמִיט מִינֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה דִּבְעָא לְמִיסַּק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: כׇּל הָעוֹלֶה מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר:

493 גבורות השם פתח ↗

לכך אמרו "נהלת בעזך" בזכות התורה מכילתא שמות טו, יג. ובאור זה, כי התורה היא הנהגה אלקית שמביא אל האדם השלימות, ובזכות התורה, שהיא הנהגה אלקית שמביא את האדם אל השלימות, היה להם גם כן הנהגה אלקית זאת, שהיה השם יתברך מנהיג אותם אל בית המקדש, שהוא השלימות האחרון.

494 גבורות השם פתח ↗

495 גבורות השם פתח ↗

496 גבורות השם פתח ↗

דבר אחר, בזכות מלכות בית דוד מכילתא שמות טו, יג. רצה לומר, גם כן שהמלך מנהיג את העם גם כן להביאם אל השלימות, ודבר זה ידוע כי המלך מנהיג העם להביאם אל היושר, שהוא השלימות. ומלכות בית דוד, השם יתברך רצה במלכות זה להנהיג את ישראל. ובזכות הנהגה הזאת האלקית המביא אל השלימות, היה השם יתברך מנהיג אותם אל השלימות גם כן, להביאם אל בית המקדש.

497 גבורות השם פתח ↗

498 גבורות השם פתח ↗

499 גבורות השם פתח ↗

499 בבא קמא פתח ↗

דְּאִם כֵּן, נִכְתּוֹב קְרָא לְהַאי ״רֵעֵהוּ״ גַּבֵּי מוּעָד. שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל גּוֹי – פָּטוּר. אָמְרִי: מִמָּה נַפְשָׁךְ, אִי ״רֵעֵהוּ״ דַּוְקָא – דְּגוֹי כִּי נָגַח דְּיִשְׂרָאֵל נָמֵי לִיפְּטַר! וְאִי ״רֵעֵהוּ״ לָאו דַּוְקָא – אֲפִילּוּ דְּיִשְׂרָאֵל כִּי נָגַח דְּגוֹי נִחַיַּיב! אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, אָמַר קְרָא: ״עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם״ – רָאָה שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁקִּיבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי נֹחַ. כֵּיוָן שֶׁלֹּא קִיְּימוּ – עָמַד וְהִתִּיר מָמוֹנָן לְיִשְׂרָאֵל. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מֵהָכָא: ״הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן״ – מִפָּארָן הוֹפִיעַ מָמוֹנָם לְיִשְׂרָאֵל. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל גּוֹי – פָּטוּר. שׁוֹר שֶׁל גּוֹי שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל – בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם״. וְאוֹמֵר: ״הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן״. מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא, הַאי ״עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ״ – מִבַּעְיָא לֵיהּ לְכִדְרַב מַתְנָה וְכִדְרַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: ״הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן״ – מִפָּארָן הוֹפִיעַ מָמוֹנָן לְיִשְׂרָאֵל. מַאי דְּרַב מַתְנָה? דְּאָמַר רַב מַתְנָה: ״עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וְכוּ׳״. מָה רָאָה – רָאָה שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ עֲלֵיהֶן בְּנֵי נֹחַ וְלֹא קִיְּימוּם, עָמַד וְהִגְלָה אוֹתָם מֵעַל אַדְמָתָם. וּמַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״וַיַּתֵּר״ לִישָּׁנָא דְּאִגַּלּוֹיֵי הוּא? כְּתִיב הָכָא: ״וַיַּתֵּר גּוֹיִם״, וּכְתִיב הָתָם: ״לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ״ – וּמְתַרְגְּמִינַן: לְקַפָּצָא בְּהוֹן עַל אַרְעָא. מַאי דְּרַב יוֹסֵף? דְּאָמַר רַב יוֹסֵף: ״עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וְכוּ׳״; מָה רָאָה? רָאָה שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁקִּיבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי נֹחַ וְלֹא קִיְּימוּם, עָמַד וְהִתִּירָן לָהֶם. אִיתְּגוֹרֵי אִתְּגוּר?! אִם כֵּן, מָצִינוּ חוֹטֵא נִשְׂכָּר! אָמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרַבְנָא: לוֹמַר שֶׁאֲפִילּוּ מְקַיְּימִין אוֹתָן – אֵין מְקַבְּלִין עֲלֵיהֶן שָׂכָר. וְלָא?! וְהָתַנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֲפִילּוּ גּוֹי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – שֶׁהוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם, וָחַי בָּהֶם״ – ״כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״אָדָם״; הָא לָמַדְתָּ, שֶׁאֲפִילּוּ גּוֹי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – הֲרֵי הוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל! אָמְרִי: אֵין מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶן שָׂכָר כִּמְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה, אֶלָּא כְּמִי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה. דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: גָּדוֹל הַמְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה יוֹתֵר מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה. תָּנוּ רַבָּנַן, וּכְבָר שָׁלְחָה מַלְכוּת רוֹמִי שְׁנֵי סְרַדְיוֹטוֹת אֵצֶל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל: לַמְּדוּנוּ תּוֹרַתְכֶם. קָרְאוּ וְשָׁנוּ וְשִׁלֵּשׁוּ. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן אָמְרוּ לָהֶם: דִּקְדַּקְנוּ בְּכׇל תּוֹרַתְכֶם – וֶאֱמֶת הוּא; חוּץ מִדָּבָר זֶה שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים: שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל גּוֹי – פָּטוּר. שֶׁל גּוֹי שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל – בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. מִמָּה נַפְשָׁךְ, אִי ״רֵעֵהוּ״ דַּוְקָא – אֲפִילּוּ דְּגוֹי כִּי נָגַח דְּיִשְׂרָאֵל לִיפְּטַר; וְאִי ״רֵעֵהוּ״ לָאו דַּוְקָא – אֲפִילּוּ דְיִשְׂרָאֵל כִּי נָגַח דְּגוֹי לִחַיַּיב! וְדָבָר זֶה אֵין אָנוּ מוֹדִיעִים אוֹתוֹ לַמַּלְכוּת. רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה שְׁכִיבָא לֵיהּ בְּרַתָּא, אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְעוּלָּא: קוּם נֵיזִל נִינַחֲמֵיהּ, אֲמַר לְהוּ: מַאי אִית לִי גַּבֵּי נֶחָמְתָּא דְבַבְלָאֵי – דְּגִידּוּפָא הוּא? דְּאָמְרִי: ״מַאי אֶפְשָׁר לְמִיעְבַּד״; הָא אֶפְשָׁר לְמִיעְבַּד – עָבְדִי. אֲזַל הוּא לְחוֹדֵיהּ גַּבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה״; וְכִי מָה עָלָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת?! אֶלָּא נָשָׂא מֹשֶׁה קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ – אָמַר: וּמָה מִדְיָנִים שֶׁלֹּא בָּאוּ אֶלָּא לַעֲזוֹר אֶת מוֹאָב, אָמְרָה תּוֹרָה: ״צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם״,

500 גבורות השם פתח ↗

501 גבורות השם פתח ↗

ובמדרש, תמן תנינן; שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר, על שלשה דברים העולם עומד; על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים. רבי נחמיה בשם רבי אחא אומר, עוברי הים פירשו; "נחית בחסדך" שמות טו, יג זה גמילות חסדים. "נהלת בעזך" שם זו תורה. ועדיין העולם מתמוטט, ואימתי נתבסס, כשבאו "אל נוה קדשך" שם, עד כאן.

502 גבורות השם פתח ↗

503 גבורות השם פתח ↗

504 גבורות השם פתח ↗

וביאור זה, כאשר יצאו ישראל ממצרים היה להם התקשרות ודביקות בו יתברך. והעולם יש לו דביקות בו יתברך בשלשה פנים; האחד, באשר הוא יתברך משפיע אל העולם הטוב והחסד, והרי יש כאן דביקות השם יתברך לעולם, והוא דביקות העלה אל העלול. והתדבקות העולם בו יתברך, וזהו על ידי שחפץ האדם בעבודתו יתברך, וחפץ להתדבק בו יתברך, זהו דביקות בו, וזהו דביקות העלול בעלה, והוא העמוד הב' שהוא לעולם. העמוד השלישי הוא התורה, כי על ידי התורה יש לעולם דביקות בו יתברך, לא הדביקות הראשון שהוא התחברות העולם בו על ידי העבודה, אבל התורה היא כמו אמצעי שהוא מקשר שני דברים יחד, כך התורה היא הקשור בין השם יתברך ובין האדם. ודבר זה ידוע איך התורה היא כמו אמצעי בין השם יתברך ובין האדם, ולפיכך נקראת התורה "ברית" בכל מקום בכתוב, כי הברית הוא החבור, והתורה היא עצם החבור בין השם יתברך ובין האדם. ודבר זה מבואר מאוד, עד שהאריכות בו די.

505 גבורות השם פתח ↗

506 גבורות השם פתח ↗

506 ברכות פתח ↗

וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ תְּלָתָא, עֲשָׂרָה מִבַּעְיָא?! עֲשָׂרָה — קָדְמָה שְׁכִינָה וְאָתְיָא. תְּלָתָא — עַד דְּיָתְבִי.

507 גבורות השם פתח ↗

508 רש"י על שמות פתח ↗

ואם מזבח אבנים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר כָּל אִם וְאִם שֶׁבַּתּוֹרָה רְשׁוּת חוּץ מִג', וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, הֲרֵי אִם זֶה מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן כַּאֲשֶׁר – וְכַאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לִי מִזְבַּח אֲבָנִים לא תבנה אתהן גזית, שֶׁהֲרֵי חוֹבָה עָלֶיךָ לִבְנוֹת מִזְבַּח אֲבָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה דברים כ"ז – וְכֵן אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה שמות כ"ב, חוֹבָה הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דברים ט"ו – וְאַף זֶה מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן כַּאֲשֶׁר – וְכֵן וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים ויקרא ב', זוֹ מִנְחַת הָעֹמֶר שֶׁהִיא חוֹבָה, וְעַל כָּרְחֲךָ אֵין אִם הַלָּלוּ תְּלוּיִין אֶלָּא וַדָּאִין, וּבִלְשׁוֹן כַּאֲשֶׁר הֵם מְשַׁמְּשִׁים: גזית. לְשׁוֹן גְּזִיזָה, שֶׁפּוֹסְלָן וּמְכַתְּתָן בְּבַרְזֶל: כי חרבך הנפת עליה. הֲרֵי כִּי זֶה מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן פֶּן, שֶׁהוּא דִּילְמָא – פֶּן תָּנִיף חַרְבְּךָ עָלֶיהָ: ותחללה. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאִם הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ בַּרְזֶל חִלַּלְתָּ, שֶׁהַמִּזְבֵּחַ נִבְרָא לְהַאֲרִיךְ יָמָיו שֶׁל אָדָם וְהַבַּרְזֶל נִבְרָא לְקַצֵּר יָמָיו שֶׁל אָדָם, אֵין זֶה בַּדִּין שֶׁיּוּנַף הַמְקַצֵּר עַל הַמַּאֲרִיךְ מכילתא. וְעוֹד שֶׁהַמִּזְבֵּחַ מֵטִיל שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, לְפִיכָךְ לֹא יָבֹא עָלָיו כּוֹרֵת וּמְחַבֵּל; וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אֲבָנִים שֶׁאֵינָן רוֹאוֹת וְלֹא שׁוֹמְעוֹת וְלֹא מְדַבְּרוֹת, עַל יְדֵי שֶׁמְּטִילוֹת שָׁלוֹם אָמְרָה תּוֹרָה וְלֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל, הַמֵּטִיל שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין מִשְׁפָּחָה לְמִשְׁפָּחָה, בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁלֹּא תְבוֹאֵהוּ פֻּרְעָנוּת שם:

509 גבורות השם פתח ↗

510 גבורות השם פתח ↗

511 גבורות השם פתח ↗

511 תלמוד ירושלמי תענית פתח ↗

משנה: חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵירְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת וּבָטַל הַתָּמִיד וְהוֹבְקְעָה הָעִיר וְשָׂרַף אַפּוֹסְטוֹמוֹס אֶת הַתּוֹרָה וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל. בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה וְנִלְכְּדָה בֶּיתָּר וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. הלכה: כָּתוּב וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יי עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיַּעַל מֹשֶׁה. שְׁבִיעִי שֶׁהוּא לַאַחַר הַדִּיבְּרוֹת וּתְחִילָּה לָאַרְבָּעִים. אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה. אַרְבָּעִין יוֹמִין אֲנָא מֵיעֲבֲד בְּטוּרָא כֵּיוָן שְׁהִגִּיעַ יוֹם אַרְבָּעִים וְלֹא בָא. מִיַּד וַיַּרְא הָעָם כִּי בוֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִ‌ן הָהָר. וְכֵיוָן שְׁהִגִּיעַ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְלֹא בָא. מִיַּד וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ וגו׳. וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ וגו׳. וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה. אָמַר מֹשֶׁה. אָדָם שֶׁהוּא עָתִיד לְהַנְהִיג שְׂרָרָה עַל שִׂשִּׁים רִיבּוֹא אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהַבְחִין בֵּין קוֹל לְקוֹל. וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שׁוֹמֵעַ. אָמַר רִבִּי יָסָא. קוֹל קִילוּס עֲבוֹדָה זָרָה אָנֹכִי שׁוֹמֵעַ. רִבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רִבִּי יָסָא. אֵין כָּל דּוֹר וָדוֹר שֶׁאֵין בּוֹ אוּנְקִי אַחַת מֵחֶטִיוֹ שֶׁלְעֶגֶל. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחוֹלוֹת. רִבִּי חִלְקִיָּה בְשֵׁם רִבִּי אָחָא. מִיכָּן שֶׁלָּא יְהֵא אָדָם דָּן עוּמָדוֹת אוּמָדוֹת. דָּרַשׁ מֹשֶׁה מִקַּל וָחוֹמֶר. מָה אִם פֶּסַח שֶׁהִיא מִצְוָה יְחִידִית נֶאֱמַר בּוֹ כָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ. הַתּוֹרָה שֶׁכָּל הַמִּצְווֹת כְּלוּלוֹת בָּהּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלּוּחוֹת וַיְשַׁבֵּר אוֹתָם תַּחַת הָהָר. תַּנֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ שֶׁיִּשְׁבְּרֵם. שֶׁנֶּאֱמַר וְאֶכְתֹּב עַל הַלּוּחוֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר שִׁיבַּרְתָּ. אָמַר לוֹ. יָפֶה עָשִׂיתָ שֶׁשִּׁיבַּרְתָּ. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן. הַלּוּחוֹת הָיוּ אוֹרְכָן שִׁשָּׁה טְפָחִים וְרָחְבָּן שְׁלֹשָׁה. וְהָיָה מֹשֶׁה תָפוּשׂ בִּטְפָחַיִים וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּטְפָחַיִים וּטְפָחַיִים רֵיוַח בָּאֶמְצָע. כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה בִּיקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחוֹטְפָן מִיָּדוֹ שֶׁלְמֹשֶׁה. וְגָבְרָה יָדוֹ שֶׁלְמֹשֶׁה וְחָטְפָן מִמֶּנּוּ. הוּא שֶׁהַכָּתוּב מְשַׁבְּחוֹ בַּסּוֹף וְאוֹמַר וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה. יְיֵא שְׁלָמָא עַל יָדָא דְגָבֵרָת עַל מִינָא. רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹסֵה בַּר אַבַּיי. הַלּוּחוֹת הָיוּ מְבַקְּשִׁין לִפְרוֹחַ וְהָיָה מֹשֶׁה תוֹפְשָׂן. דִּכְתִיב וָאֶתְפּוֹשׂ בִּשְׁנֵי הַלּוּחוֹת. תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי נְחֶמְיָה. הַכְּתָב עַצְמוֹ פָרַח. רִבִּי עֶזְרָה בְשֵׁם רִבִּי יְהוּדָה בֵּירִבִּי סִימוֹן. הַלּוּחוֹת הָיוּ מַשּׂאוּי אַרְבָּעִים סְאָה וְהַכְּתָב הָיָה סוֹבִלָן. כֵּיוָן שֶׁפָּרַח הַכְּתָב כָּבְדוּ עַל יָדָיו שֶׁלְמֹשֶׁה וְנָפְלוּ וָנִשְׁתַּבְּרוּ. וּבָטַל הַתָּמִיד. רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. בִּימֵי מַלְכוּת יָוָון הָיוּ מְשַׁלְּשְׁלִין לָהֶם שְׁתֵּי קוּפּוֹת שֶׁלְזָהָב וְהָיוּ מַעֲלִין שְׁנֵי כְבָשִׂים. פַּעַם אַחַת שִׁילְשְׁלוּ לָהֶם שְׁתֵּי קוּפּוֹת שֶׁלְזָהָב וְהֶעֱלוּ לָהֶן שְׁנֵי גְדָיִים. בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה הֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עֵינֵיהֶם וּמָצְאוּ שְׁנֵי טְלָאִים בְּלִישְׁכַּת הַטְּלָאִים. עַל אוֹתָהּ הַשָּׁעָה הֵעִיד רִבִּי יְהוּדָה בֶּן אַבָּא עַל תָּמִיד שֶׁלְשַׁחַר שֶׁקָּרַב בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת. וְאָמַר רִבִּי לֵוִי. אַף בִּימֵי מַלְכוּת הָרִשְׁעָה הַזֹּאת הָיוּ מְשַׁלְּשְׁלִין לָהֶן שְׁתֵּי קוּפּוֹת שֶׁלְזָהָב וְהָיוּ מַעֲלִין לָהֶן שְׁנֵי גְדָיִים. וּבַסּוֹף שִׁילְשְׁלוּ לָהֶם שְׁתֵּי קוּפּוֹת שֶׁלְזָהָב וְהֶעֱלוּ לָהֶם שְׁנֵי חֲזִירִים. לֹא הִסְפִּיקוּ לְהַגִּיעַ לְמַחֲצִית הַחוֹמָה עַד שֶׁנָּתַץ שֶׁנָּעַץ הַחֲזִיר וְקָפַץ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים פַּרְסָה. בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה גָרְמוּ הָעֲווֹנוֹת וּבָטַל הַתָּמִיד וְחָרַב הַבַּיִת. תַּנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. עֲקִיבָה רִבִּי הָיָה דוֹרֵשׁ. כֹּה אָמַר יי צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה. צוֹם הָרְבִיעִי זֶה שִׁבְעָה עָשָׂר בַּתַּמּוּז. יוֹם שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת. וּבָטַל הַתָּמִיד. וְהוֹבְקְעָה הָעִיר. וְשָׂרַף אַפּוֹסְטוֹמוֹס אֶת הַתּוֹרָה. וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל. צוֹם הַחֲמִישִׁי. זֶה תִשְׁעָה בְאַב. שֶׁבּוֹ חָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָיה. צוֹם הַשְּׁבִיעִי זֶה שְׁלֹשָׁה בַתִּשְׁרֵי שֶׁנֶּהֱרַג בּוֹ גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם. צוֹם הָעֲשִׂירִי. זֶה עֲשָׂרָה בַטֵּבֵת. יוֹם שֶׁסָּמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל עַל יְרוּשָׁלִַם. וְהוֹבְקְעָה הָעִיר. כָּתוּב בְּתִשְׁעָה לַחוֹדֶשׁ הוֹבְקְעָה הָעִיר וְאַתְּ אָמַר הָכֵין. אָמַר רִבִּי תַנְחוּם בַּר חֲנִילַאי. קִילְקוּל חֶשְׁבוֹנוֹת יֵשׁ כָּאן. הָדָא הִיא דִכְתִיב וַיְהִי בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּאֶחָד לַחוֹדֶשׁ הָיָה דְבַר יי אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן אָדָם יַעַן אֲשֶׁר אָמְרָה צּוֹר עַל יְרוּשָׁלַם הֶאָח. מָהוּ הֶאַח. אִין תִּימַר. בְּאֶחָד בְּאַב. עַדַּיִין לָא נִשְׂרַף. אִין תֵּימַר בְּאֶחָד בְּאֶלּוּל. בְּיוֹם וָלַיְלָה נְפַק בַּלְדָּרָה מִן יְרוּשָׁלִַם וְאָתֵי לְצוֹר. אֶלָּא קִילְקוּל חֶשְׁבוֹנוֹת יֵשׁ כָּאן. רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. לַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וּמְחַשֵּׁב חֶשְׁבּוֹנוֹת. בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ. נִשְׁבָּה בִּנְךָ. וְנִתְקַלְקְלוֹ חֶשְׁבּוֹנוֹתָיו. אָמַר. יֵיעָשֶׂה זֶה רֹאשׁ לַחֶשְׁבוֹנוֹת. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. לַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וּמְחַשֵּׁב חֶשְׁבּוֹנוֹתָיו. בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ. נִשְׁבָּה בִּנְךָ וְנִתְקַדֵּשׁ. אָמַר. יֵיעָשֶׂה זֶה רֹאשׁ לַחֶשְׁבוֹנוֹת. רִבִּי מָנָא בָעִי. נִיחָא נִתְקַלְקְלוֹ לְשֶׁעָבַר. דִּילְמָא לְהַבָּא. בֵּין כְּמָאן דְּאָמַר. בַּתִּשְׁעָה לַחוֹדֶשׁ. בֵּין כְּמָאן דְּאָמַר. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר. מַה בֵינִיהוֹן. עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם מִיּוֹם שְׁהוֹבְקְעָה הָעִיר וְעַד יוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. אָמַר רִבִּי אָבוּנָה. סִימָנָא מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רוֹאֶה. מָה הַלּוּז הַזֶּה מִשֶּׁהוּא מוֹצִיא אֶת נִיצּוֹ וְעַד שֶׁהוּא גוֹמֵר אֶת פֵּירוֹתָיו עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם. כָּךְ מִיּוֹם שְׁהוֹבְקְעָה הָעִיר וְעַד יוֹם שֶׁחָרַב הַבַּיִת עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם. מָאן דְּאָמַר. בַּתִּשְׁעָה לַחוֹדֶשׁ. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּאֶחָד בְּאַב חָרַב הַבַּיִת. מָאן דְּאָמַר בְּשִׁבְעָה עָשָׂר. בְּתִשְׁעָה בְאַב חָרַב הַבַּיִת. תַּנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. עֲקִיבָה רִבִּי הָיָה דוֹרֵשׁ. כֹּה אָמַר יי צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי וגו׳. צוֹם הָרְבִיעִי זֶה שִׁבְעָה עָשָׂר בַּתַּמּוּז. יוֹם שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת. וּבָטַל הַתָּמִיד. וְהוֹבְקְעָה הָעִיר. וְשָׂרַף אַפּוֹסְטוֹמוֹס אֶת הַתּוֹרָה. וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל. צוֹם הַחֲמִישִׁי. זֶה תִשְׁעָה בְאַב. שֶׁבּוֹ חָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָיה. צוֹם הַשְּׁבִיעִי זֶה שְׁלֹשָׁה בַתִּשְׁרֵי. יוֹם שֶׁנֶּהֱרַג בּוֹ גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם. צוֹם הָעֲשִׂירִי. זֶה עֲשָׂרָה בַטֵּבֵת. שֶׁבּוֹ סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל עַל יְרוּשָׁלִַם. הָדָא הִיא דִכְתִיב וַיְהִי דְבַר יי אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחוֹדֶשׁ לֵאמֹר בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל עַל יְרוּשָׁלַם. וַאֲנִי אוֹמֵר. צוֹם הָעֲשִׂירִי זֶה חֲמִשָׁה בַטֵּבֵת. יוֹם שֶׁבָּאָת שְׁמוּעָה לַגּוֹלָה. הָדָא הִיא דִכְתִיב וַיְהִי בִּעשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּחֲמִישִׁי בַּחֲמִשָּׁה לַחוֹדֶשׁ בְּגָלוּתֵינוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלַם לֵאמֹר הוֹבְקְעָה הָעִיר. אֶלָּא שֶׁבִּיהוּדָה מִתְעַנִּין עַל הַמַּעֲשֶׂה. וּבַגָּלִיּוֹת עַל הַשְּׁמוּעָה. רִבִּי עֲקִיבָה דָרַשׁ רִאשׁוֹן אַחֲרוֹן וְאַחֲרוֹן רִאשׁוֹן. וַאֲנִי דוֹרֵשׁ רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן. וַאֲנִי רוֹאֶה אֶת דְּבָרַיי מִדִּבְרֵי רִבִּי עֲקִיבָה. וְשָׂרַף אַפּוֹסְטוֹמוֹס אֶת הַתּוֹרָה. אֵיכָן שְׂרָפָהּ. רִבִּי אָחָא אָמַר. בְּמַעֲבַרְתָּא דְּלוֹד. וְרַבָּנִן אָמְרֵי. בְּמַעֲבַרְתָּא דְּטַרְלוֹסָה. וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. הוּעֲמַד. מָאן דְּאָמַר הוּעֲמַד. צַלְמוֹ שֶׁלְמְנַשֶּׁה. מָאן דְּאָמַר. הֶעֱמִיד. צַלְמוֹ שֶׁלְאַפּוֹסְטוֹמוֹס. מִפְּנֵי מַה לֹא קָבְעוּ אוֹתוֹ תַעֲנִית. חִינְנָא אָבוֹי דְבַר יַנְטָה בְשֵׁם רִבִּי בְּנָיָיה. שֶׁלֹּא קִיבְּלוּ רוֹב צִיבּוּר עֲלֵיהֶם. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כָּל מַה שֶׁנַּעֲשֶׂה בָזֶה חָזַר. וְכָל מַה שֶׁנַּעֲשֶׂה בָזֶה לֹא חָזַר. אָמַר רִבִּי לֵוִי. כָּתוּב אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם. וְאֵין מָאוֹר עֵינָיו שֶׁלְאָדָם חוֹזֵר אֶלָּא לְאַחַר אַרְבָּעִים יוֹם. הָדָא הִיא דִכְתִיב וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁינִית בַּחוֹדֶשׁ הַשֵּׁינִי בְּעֶשְׂרִים בַּחוֹדֶשׁ וגו׳. וְכָתוּב וַיִּסְעוּ מֵהַר יי דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים. רִבִּי זְכַרְיָה חַתְנֵיהּ דְּרִבִּי לֵוִי. לְאִילֵּין טַלְיָיא דְמִיתְפַּנֵּיי מִן סִיפְרָא וְנַפֵקוּן לוֹן בכפָרֵיי. בּוֹ בַיּוֹם נִתְאַווּ תַאֲוָה. עַד חוֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם. וּבְשִׁבְעַת יְמֵי מִרְיָם. וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וּבְאַרְבָּעִים יוֹם שֶׁל מְרַגְּלִים. וַיָּשׁוּבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם. וַיֵּלְכוּ וַיָּבוֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וגו׳. אֲתוֹן אַשְׁכְּחִינוֹן עֲסִיקִין בְּהִילְכוֹת חַלָּה וְעָרְלָה. אָמְרוּ לָהֶן. לָאָרֶץ אֵין אַתֶּם נִכְנָסִין וְאַתֶּם עֲסוּקִין בְּהִילְכוֹת חַלָּה וְעָרְלָה. מִיַּד וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הוּא. אָמַר לָהֶן. אַתֶּם בְּכִיתֶם לְפָנַי בְכִיָיה שֶׁלְתִּפְלוּת. חַיַּי. עֲתִידִין אַתֶּם לִבְכּוֹת בְּכִיָיה שֶׁלְמַמָּשׁ. בָּכֹה תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה. תַּנֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. כָּתוּב וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בּוֹכֶה לְמִשְׁפְּחוֹתָיו וגו׳. עַל שֵׁשׁ עֲרָיוֹת שֶׁאָסַר לָהֶן מֹשֶׁה. אֲמַר לוֹן. אֲפִילוּ כֵן מַה חֲמִיתוֹן. אָמְרוּן לֵיהּ. אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא. כָּל קֵירְוָוא דַהֲוִינָן עָלִין תַּמָּן הֲוִינָן מַשְׁכַּחִין מֵתִין. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בַּטּוֹבָה שֶׁעָשִׂיתִי לָכֶם אָמַרְתֶּם אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא. כָּל קִירְיָיה דַהֲווֹן עָלֵין בָּהּ הֲוָה טָב קַרְתָּא מַיִית. עַד דַּהֲווֹן מִיטַפְּלִין בֵּיהּ הֲווֹן מְיַילְּלִין קַרְתָּא וְנַפְקִין לוֹן וּבַר נַשׁ לָא יְדַע בְּהוֹן. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְאַמַרְתוֹן וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם. יָדְעִין הֲוִיתוֹן מַה דַהֲוִינָא עֲבַד לְכוֹן בְּאַפֵּיהוֹן. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. דִּיבְּרוּ דְבָרִים כְּלַפֵּי לְמַעֲלָן. כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. אָמְרוּ. כִּבְיָכוֹל אֶפִילוּ לָא יְכִיל לְהוֹן. רִבִּי לֵוִי בְשֵׁם רִבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָה. לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדוֹלָה. לְקוֹל הַמִּילַּה הֲמוּלָה הַגְּדוֹלָה שֶׁאָמַרְתֶּם. הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו. תַּנֵּי. רִבִּי יּוֹסֵי אוֹמֵר. יוֹם שֶׁחָרַב הַבַּיִת הָיָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת וּמוֹצָאֵי שְׁמִיטָּה וּמִשְׁמַרְתּוֹ שֶׁלְיְהוֹיָרִיב בְּתִשְׁעָה בִאַב. וְכֵן בַּשֵּׁינִי. בָּזֶה וּבָזֶה הָיוּ הַלְוִיִּם עוֹמְדִין עַל הַדּוּכָן וְאוֹמְרִין וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם יַצְמִיתֵם יי אֱלֹהֵינוּ. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. מָהוֹ לוֹמַר שִׁיר בְּלָא נְסָכִים. אָמַר לֵיהּ. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא דְתַנֵּי. בָּזֶה וּבָזֶה הָיוּ הַלְוִיִּם עוֹמְדִין עַל הַדּוּכָן וְאוֹמְרִין וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וגו׳. רִבִּי אַבָּהוּ אָמַר. אִיתְפַּלְּגוֹן רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אוֹמְרִין שִׁיר בְּלָא נְסָכִים. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. אֵין אוֹמְרִין שִׁיר בְּלָא נְסָכִים. הָתִיב רִבִּי יוֹחָנָן לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. וְהָתַנֵּי. בָּזֶה וּבָזֶה הָיוּ הַלְוִיִּם עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן וְאוֹמְרִין וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם. אָמַר לֵיהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. מָה אַתְּ שְׁמַע מִינָּהּ. אָמַר לֵיהּ. מְאַחַר שֶׁאִילּוּ נְסָכִים הָיוּ זְמַנּוֹ שֶׁלְשִׁיר הָיָה. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. שִׁירוֹ שֶׁל יוֹם. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. שִׁירוֹ שֶׁל אֶתְמוֹל. אָמַר רִבִּי לְוִי. יְהוֹיָרִיב גַּבְרָה מֵירוֹן קַרְתָּה. מְסַרְבֵיי. מְסַר בֵּיְיתָא לִשׂנָאַיָיא. אָמַר רִבִּי בֶּרֶכְיָה. יְהוֹיָרִיב י״ה הֵרִיב עִם בָּנָיו עַל שֶׁמָּרוּ וְסָרְבוּ בוֹ יְדַעְיָה עָמוֹק צִיפּוֹרִים. יְדַע יָ״ה עֵיצָה עֲמוּקָה שֶׁבְּלִיבָּם וְהֶגְלָם לְצִיפּוֹרִין. וְנִלְכְּדָה בֵּיתְתָּר. רִבִּי הֲוָה דְרַשׁ עֶשְׂרִין וְאַרְבָּעָה עוֹבְדִין בְּבִּילַּע יי וְלֹא חָמַל. וְרִבִּי יוֹחָנָן דְּרַשׁ אֲשִׁיתִּין. וְרִבִּי יוֹחָנָן יְתִיר עַל רִבִּי. אֶלָּא עַל יְדֵי דְּרִבִּי הֲוָה סְמִיךְ לְחֻרְבַּן בֵּית מוּקְדְּשָׁא הֲוָה תַמָּן סַבִּין נְהִירִין וַהֲוָה דְרַשׁ וְאִינּוּן בָּכֵיי וּמִשְׁתַּתְּקִין וְקַיְימִין לֹון. תַּנֵּי. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בֵּירִבִּי אִלָעִאי. בָּרוּךְ רִבִּי הָיָה דוֹרֵשׁ הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. קוֹלוֹ שֶׁלְיַעֲקֹב צָוַוח מִמָּה שֶׁעָשׂוּ לוֹ יָדָיו שֶׁלְעֵשָׂו בְּבִיתְתָּר. תַּנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. עֲקִיבָה רִבִּי הָיָה דוֹרֵשׁ דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב. דָּרַךְ כּוֹזִבָּא מִיַּעֲקֹב. רִבִּי עֲקִיבָה כַּד הֲוָה חֲמִי בַּר כּוֹזִבָּה הֲוָה אֲמַר. דֵּין הוּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן בֵּן תּוֹרְתָא. עֲקִיבָה. יַעֲלוּ עֲשָׂבִים בִּלְחָיֵיךָ וְאַדַּיִין וְעַדַּיִין בֶּן דָּוִד לֹא יָבֹא. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. קוֹל אַדְרִיָינוּס קַיְסָר הוֹרֵג בְּבֵיתְתָּר שְׁמוֹנִים אֶלֶף רִיבּוֹא. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. שְׁמוֹנִים אֶלֶף זוּג שֶׁלְתוֹקְעֵי קְרָנוֹת הָיוּ מַקִּיפִין אֶת בֵּיתְתָּר. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה מְמוּנֶּה עַל כַּמָּה חַיָילוֹת. וְהָיָה שָׁם בֶּן כּוֹזִבָּה וְהָיָה לֹו מָאתַיִם אֶלֶף מְטִיפֵי אֶצְבַּע. שָׁלְחוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ לוֹ. עַד אֵימָתַי אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת יִשְׂרָאֵל בַּעֲלֵי מוּמִין. אָמַר לָהֶן. וְכִי הֵיאַךְ אֶיפְשַׁר לְבוֹדְקָן. אָמְרוּ לוֹ. כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹכֵב עַל סוּסוֹ וְעוֹקֵר אֶרֶז מִן לְבָנוֹן לָא יִהיֶה נִכְתָּב בְּאִיסְרַטְיָא שֵּׁלָּךְ. וְהָיוּ לוֹ מָאתַיִם אֶלֶף כָּךְ וּמָאתַיִם אֶלֶף כָּךְ. וְכַד דַּהֲוָה נְפַק לִקְרָבָא הֲוָה אֲמַר. רִיבּוֹנֵיהּ דְּעָלְמָא. לֹא תִסְעוֹד וְלֹא תִכְסוֹף. הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ. שָׁלֹשׁ שָׁנִים וּמֶחֱצָה עָשָׂה אַדְרִיָינוּס מַקִּיף עַל בֵּיתְתָּר. וַהֲוָה רִבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי יוֹשֵׁב עַל הַשַּׂק וְעַל הָאֶפֶר וּמִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם וְאוֹמֵר. רִבּוֹן הָעוֹלָמִים. אַל תֵּשֵׁב בַּדִּין הַיּוֹם. אַל תֵּשֵׁב בַּדִּין הַיּוֹם. בְּעָא אַדְרִיָינוּס מֵיזַל לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ חַד כּותַיי. לָא תֵיזִיל לָךְ. דַּאֲנָא חֲמִי מַה מֵיעֲבַד וּמַשְׁלִים לָךְ מְדִינְתָא. עָאַל לֵיהּ מִן בַּיְבָא דִמְדִינִתָא. עָאַל וְאַשְׁכָּח רִבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי קָאִים מַצְלִי. עֲבַד נַפְשֵׁיהּ לְחִישׁ לֵיהּ בְּגַו אוּדְנֵיהּ. חֶמוּנֵיהּ בְּנֵי מְדִינְתָא וְאַיְיתוּנֵיהּ גַּבֵּי בֶּן כוֹזִבָּא. אָמְרוּן לֵיהּ. חֲמִינָן הָהֵן סַבָּא מִשְׁתָּעֵי לַחֲבִיבָךְ. אֲמַר לֵיהּ. מַה אָמְרָת לֵיהּ וּמַה אֲמַר לָךְ. אֲמַר לֵיהּ. אִין אֲנָא אֲמַר לָךְ מַלְכָּא קְטַל לִי. וְאִי לָא אֲנָא אֲמַר לָךְ אַתְּ קְטַל יָתִי. טַב לִי מַלְכָּא קְטַל יָתִי וְלָא אַתְּ. אֲמַר לֵיהּ. אֲמַר לִי דַאֲנָא מַשְׁלִים מְדִינְתָא. אֲתַא גַּבֵּי רִבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי. אֲמַר לֵיהּ. מַה אֲמַר לָךְ הָדֵין כּוּתַיָיא. אֲמַר לֵיהּ. לֹא כְלוּם. מָה אָמְרָת לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ. לֹא כְלוּם. יְהַב לֵיהּ חַד בְּעוּט וְקָטְלֵיהּ. מִיַּד יָצָאת בַּת קוֹל וְאָמְרָה. הוֹי רוֹעִי הָאֱלִיל עוֹזְבִי הַצֹּאן חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ זְרוֹעוֹ יָבֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה. הָרַגְתָּ אֶת רִבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי זְרוֹעָן שֶׁלכָּל יִשְׂרָאֵל וְעֵין יְמִינָם. לְפִיכָךְ זְרוֹעוֹ שֶׁלְאוֹתוֹ הָאִישׁ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה. מִיַּד נִלְכְּדָה בֵיתָתָּר וְנֶהֱרַג בֶּן כּוֹזִבָּה. אַתּוֹן טְעִינִין רִישֵׁיהּ גַּבֵּי אַדְרִיָינוּס. אֲמַר לוֹן. מָאן קְטַל הָדֵין. אֲמַר לֵיהּ חַד כּוּתַיָיא. אֲנָא קְטַלְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ. חֲמִי לִי פִטוּמֵיהּ. חֲמִי לֵיהּ פִטוּמֵיהּ. אַשְׁכַּח חֲכִינָה כִרִיכָה עֲלוֹי. אֲמַר. אִלוּלֵי אֱלָהָא דְקָטְלֵיהּ מָאן הֲוָה יְכִיל קָטְלֵיהּ. וְקָרָא עֲלוֹי. אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַיי הִסְגִּרָם. וְהָיוּ הוֹרֵגִין בָּהֶם וְהוֹלְכִין עַד שֶׁשָּׁקַע הַסּוּס בָּדָם עַד חוֹטְמוֹ. וְהָיָה הַדָּם מְגַלְגֵּל סְלָעִים מַשְּׂאוּי אַרְבָּעִים סְאָה עַד שֶׁהָלַךְ הַדָּם בַּיָּם אַרְבָּעַת מִיל. אִם תֹאמַר שֶׁהִיא קְרוֹבָה לַיָּם. וַהֲלֹא רְחוֹקָה מִן הַיָּם אַרְבָּעִים מִיל. אָמְרוּ. שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מוֹחֵי תִינּוֹקוֹת מָצְאוּ עַל אֶבֶן אַחַת. וּמָצְאוּ שָׁלֹשׁ קוּפּוֹת שֶׁלְקְצוּצֵי תְפִילִּין שֶׁלְתֵּשַׁע תֵּשַׁע סְאִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים. תֵּשַׁע שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ סְאִין. תַּנֵּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֵּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. חֲמֵשׁ מֵאוֹת בָּתֵּי סוֹפְרִים הָיוּ בְּבֵיתְתָּר. וְהַקָּטָן שֶׁבָּהֶן אֵין פָּחוּת מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת תִּינוֹקוֹת. וְהָיוּ אוֹמְרִים. אִם בָּאוּ הַשּׂוֹנְאִים עָלֵינוּ בַּמַּכְתּוֹבִים הַלָּלוּ אָנוּ יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן וּמְנַקְּרִים אֶת עֵינֵיהֶם. וְכֵיוָן שֶׁגָּרְמוּ עֲוֹנוֹת הָיוּ כוֹרְכִים כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּסִפְרוֹ וְשׂוֹרְפִין אוֹתוֹ. וּמִכּוּלָּם לָא נִשְׁתַּיֵיר אֶלָא אָנִי. וְקָרָא עַל גַּרְמֵיהּ. עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי. כֶּרֶם גָּדוֹל הָיָה לְאַדְרִיָינוּס הָרָשָׁע. שְׁמוֹנֶה עָשָׂר מִיל עַל שְׁמוֹנֶה עָשָׂר מִיל כְּמִין טִיבֵּרִיְּא לְצִיפּוֹרִי. וְהִקִּיפוֹ גָּדֵר מֵהָרוּגֵי בֵּיתְתָּר מְלֹא קוֹמָה וּפִישּׁוּט יָדַיִים. וְלֹא גָזַר עֲלֵיהֶם שְׁיִּיקָבֵרוּ. עַד שֶׁעָמַד מֶלֶךְ אַחֵר וְגָזַר עֲלֵיהֶם שְׁיִּיקָבֵרוּ. אָמַר רַב חוּנָה. מִשֶּׁנִּיתְנוּ הֲרוּגֵי בֵיתְתָּר לִקְבוּרָה נִקְבְּעָה הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. הַטּוֹב שֶׁלֹּא נִסְרְחוּ. וְהַמֵּטִיב שֶׁנִּיתְנוּ לִקְבוּרָה. תַּנֵּי. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה עָשָׂת בֵּיתְתָּר לְאַחַר חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְלָמָּה חָרְבָה. עַל שֶׁהִדְלִיקָה נֵירוֹת לְאַחַר חוּרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְלָמָּה הִדְלִיקָה נֵירוֹת. שֶׁהָיוּ בּוּלֶוְוטֵי יְרוּשָׁלִַם יוֹשְׁבִים בְּאַמְצַע הַמְּדִינָה. וּכְדוּ דַהֲווֹן חֲמֵיי בַּר נַשׁ סְלִיק לִירוּשָׁלִַם הֲווֹן אָמְרִין לֵיהּ. בְּגִין דְּשָׁמְעִינָן עֲלָךְ דְּאַתְּ בָּעֵי מִתְעַבְדָה אַרְכוֹנְטֶס וּבוּלֶבוּטֶס. וְהוּא אֲמַר לוֹן. לֵית בְּדַעֵתִּי. בְּדִיל דְּשָׁמְעִינָן עֲלָךְ דְּאַתְּ בָּעֵי מַזְבְּנָה אוֹסִיָיא דִילָךְ. וְהוּא אֲמַר לוֹן. לֵית בְּדַעְתִּי. וֶהַוָה חַבְרֵיהּ אֲמַר לֵיהּ. מַה אֵתְּ בָּעֵי מֶן דֵּין. כְּתוּב וַאַנִא חֲתַם. וַהֲוָה כְתִיב וְחַבְרֵיהּ חֲתַם. וַהֲווֹן מְשַׁלְּחִין אוּנִיתָא לְבַר בֵייתָה וְאָמְרוּן לֵיהּ. אִין אֲתַא פְּלָנְיָא מֵיעוֹל לְאוֹסְּיָיא דִידֵיהּ לָא תְשַׁבְקִינֵּיהּ דְּהִיא זְבִינָה גַּבָּן. וְכֵיוָן דַּהֲוָה שְׁמַע מִינְהוֹן כֵּן הֲוָה אֲמַר. הַלְּוַואי אְיתְבַּר רִיגְלֵיהּ דַּהֲהוּא גַּבְרָא. וְלָא סלַק לִירוּשָׁלִַם. הָדָא הוּא דִכְתִיב צָדוּ צְעָדֵינוּ מִלֶּכֶת בִּרְחוֹבוֹתֵינוּ. צָדוּ צְעָדֵינוּ. אַצְדִי אוֹרְחֲתֵיהּ דְּהָהוּא בֵיְיתָא. קָרַב קִצֵּינוּ. קָרַב קִיצֵּיהּ דַּהַהוּא בֵיְתָא. מָלְאוּ יָמֵינוּ. מָלֵא יוֹמוֹי דְהַהוּא בֵייתָא. אוֹף אִינּוּן לָא נַפְקוֹן טַבָּאוּת. שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה. שְׁנֵי אַחִים הֲווֹן בִּכְפַר חֲרִיבָה. וַהֲווֹן רוֹמִים אָזְלִין עֲלֵיהוֹן וּמְקַטְּלִין לוֹן. וְאָמְרִין. כָּלַ סַמָּא דְמִילְּתָא נֵיתֵי כְלִילָא עַל רִישֵׁיהוֹן. אָמְרִין. מַבְדִּקִינָן אוֹף חַד זְמַן. מִנָפְקִין פְּגַע בֵּיהּ חַד סַב. אֲמַר לוֹן. בָּריֵיכוֹן סְעוֹדִינְכוֹן. אָמַר. לֹא יִסְעוֹד וְלֹא יִסְמוֹךְ הֲלֹא אַתָּה אֱלֹקים זְנַחְתָּנוּ. שְׁנֵי אֲרָזִים הָיוּ בְּהַר הַמִּשְׁחָה. בְּתַחַת אֶחָד מֵהֶן הָיוּ מוֹכְרִין אַרְבַּע חֲנוּיוֹת טַהֲרוֹת. וְהָאֶחָד הָיוּ מוֹצִיאין מִמֶּנּוּ אַרְבָּעִים סְאָה גוֹזָלוֹת בְּכָל חוֹדֶשׁ וָחוֹדֶשׁ. וּמֵהֶן הָיוּ מְסַפְּיקִין קִינִּים לְכָל יִשְׂרָאֵל. טוּר שִׁמְעוֹן הֲוָה מַפִּיק תַּלַת מְאָוְָון דְּגַרְבִּין דְּמַרְקוֹעַ לְקַיְיטָא כָּל עֲרוּבַת שׁוּבָּא. וְלָמָּה חָרַב. יֵשׁ אוֹמְרִים. מִפְּנֵי הַזְּנוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִין. שֶׁהָיוּ מְשַׂחֲקִין בַּכַּדּוּר. עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים עֲיָירוֹת הָיוּ בְּהַר הַמֶּלֶךְ. וּלְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם אֶלֶף מִכּוּלָּם. וּכְנֶגִדָּן אֶלֶף סְפִינוֹת בַּיָּם. וְכוּלְּהֶם חָרְבוּ. שָׁלֹשׁ עֲיָירוֹת הָיָה קטמוס שֶׁלָּהֶן עוֹלֶה לִירוּשָׁלִַם בַּעֲגָלָה. כָּבוּל וְשִׁיחִין וּמִגְדַּל צְבָעְיָיא. וּשְׁלָשׁתָּן חָרְבוּ. כָּבוּל מִפְּנֵי הַמַּחְלוֹקֶת. שִׁיחִין מִפְּנֵי כְשָׁפִים. וּמִגְדַּל צְבָעְיָיא מִפְּנֵי הַזְּנוּת. שְׁלֹשָׁה כְפָרִים כָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה מוֹצִיא כִפְלַיִים כְיוֹצְאֵי מִצרַיִם. כְּפַר בִּישׁ וּכְפַר שִׁיחְלַיָיא וּכְפַר דִּיכְרַיָיא. וְלָמָּה הוּא קְרִי לוֹן כְּפַר בִּישׁ. דְּלָא הֲווֹן מְקַבְּלִין לְעָבוֹרָאִ. וְלָמָּה הוּא קְרִי לוֹן כְּפַר שִׁיחְלַיָיא. דַּהֲווֹן מְרַבְּיָין בְּנֵיהוֹן כְּאִילֵּין תַּחְלוֹסַיָיא. וְלָמָּה הוּא קְרִי לוֹן כְּפַר דִּיכְרַיָיא. דַּהֲווֹן כָּל נְשֵׁיהוֹן יָלְדָן דִּיכְרִין. אִי לָא הֲוָות חָדָא מִינְּהוֹן נַפְקָא מִן תַּמָּן לָא הֲוָות יָלְדָה נוּקְבָּה. אַמַר רִבִּי יוֹחָנָן. שְׁמוֹנִים זוּגִים אַחִים כֹּהֲנִים נִישְּׂאוּ לִשְׁמוֹנִים זוּגוֹת אֲחָיוֹת כֹּהֲנוֹת בְּלַיְלָה אֶחָד בְּהָדָא גּוּפְנָא. חוץ מֵאַחִים בְּלֹא אֲחָיוֹת. מֵאֲחָיוֹת בְּלֹא אַחִים. חוּץ מִלְּוִיִּם. חוץ מִיִּשְׂרָאֵל. אַמַר רִבִּי יוֹחָנָן. שְׁמוֹנִים חֲנוּיוֹת שֶׁלְאוֹרְגֵי פַּלְגֵּס הָיוּ בְמִגְדַּל צְבָעְיָיא. אָמַר רִבִּי חִיָיה בַּר בָּא. שְׁמוֹנִים חֲנוּיוֹת שֶׁלְמוֹכְרֵי טַהֲרוֹת הָיוּ בִכְפַר אִימְרָא. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי חִיָיה בַּר בָּא. שֵׁמוֹנִים שִׁידּוֹת שֵׁלְמַתֶּכֶת הָיוּ בְשִׁיחִין. אָמַר רִבִּי יַנַּיי. שִׁידָּה לָא הָיְתָה בְיָמֵינוּ. רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רַב חוּנָא. אִימֵּר הִיא הָיְתָה קְטַנַּה שֶׁבַּמִּשְׁמָרוֹת. וְהִיא הָיִתָה מוֹצִיאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף פִּירְחֵי כְהוּנָּה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. שְׁמוֹנִים אֶלֶף פִּירְחֵי כְהוּנָּה נֶהֶרְגּוּ עַל דָּמוֹ שֶׁלְזְכַרְיָה. רִבִּי יוּדָן שָׁאַל לְרִבִּי אָחָא. אֵיכָן הָרְגוּ אֶת זְכַרְיָה. בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים אוֹ בְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ. לֹא בְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְעֶזְרַת הַנָּשִׁים אֶלָּא בְעֶזְרַת הַכֹּהֲנִים. וְלֹא נָהֲגוּ בְדָמוֹ לֹא כְדַם הָאַיִל וְלֹא כְדַם הַצְּבִי. תַּמָּן כְּתִיב וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר. בִּרַם הָכָא כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ כָּל כָּךְ לָמָּה. לְהַעֲלוֹת חֵימָה וְלִנְקוֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע בְּלִי הִכָּסוֹת. שֶׁבַע עֲבֵירוֹת עָבְרוּ יִשְׂרָאֵל בִּאוֹתוֹ הַיּוֹם. הָרְגוּ כֹהֵן וְנָבִיא וְדַיָין. וְשָׁפְכוּ דַם נָקִי. וְטְימְּאוּ אֶת הָעֲזָרָה. וְשַׁבָּת וְיוֹם הַכִּיפּוּרִים הָיָה. וְכֵיוָן שֶׁעָלָה נְבוּזַרְאַדָּן לְכָאן רָאָה אֶת הַדָּם תּוֹסֵס. אָמַר לָהֶן. מַה טִיבוֹ שֶׁלָּזֶה. אָמְרוּ לֹו. דַּם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְאֵילִים שֶׁהָיִינוּ מַקְרִיבִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. מִיַּד הֵבִיא פָּרִים וְאֵילִים וּכְבָשִׂים וּשְׁחָטָן עָלָיו וְאַדַּיִין ןָעַדַּיִין הַדָּם תּוֹסֵס. וְכִיוָן שֶׁלֹּא הוֹדוּ לוֹ תְּלָיָין בְּגַרְדּוֹן. אָמְרוּ. הוֹאִיל וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוךְ הוּא רוֹצֶה לִתְבוֹעַ דָמוֹ מִּיָּדֵינוּ. אָמְרוּ לוֹ. דַּם כֹּהֵן וְנָבִיא וְדַיָין הוּא שֵׁהָיָה מִתְנַבֵּא עָלֵינוּ כָּל מַה שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה לָנוּ. וְעָמַדְנוּ עָלָיו וְהָרַגְנוּהוּ. מִיַּד הֵבִיא שְׁמוֹנִים אֶלֶף פִּירְחֵי כְהוּנָּה וּשְׁחָטָן עָלָיו. וְאַדַּיִין הַדָּם תּוֹסֵס. בְּהַהִיא שַׁעְתָּא נְזַף בֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ. מַה אַתְּ בָּעֵי נוֹבַד כָּל אוּמָּתָךְ עֲלָךְ. מִיַּד נִתְמַלֵּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוךְ הוּא רַחֲמִים וְאָמַר. מַה אִם זֶה שֶׁהוּא בָשָׂר וָדָם וְאַכְָזָרִי נִתְמַלֵּא רַחֲמִים עַל בָּנַיי. אָנִי שֶׁכָּתוּב בִּי כִּי אֵל רַחוּם יי אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבוֹתֶיךָ. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מִיַּד רָמַז לַדָּם וְנִבִלַע בִּמְקוֹמוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. שְׁמוֹנִים אֶלֶף פִּירְחֵי כְהוּנָּה בָּרְחוּ לָהֶם לְתוֹךְ קַלְתּוּתִים שֶׁלְבֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְכוּלְּהֹם נִשְׂרְפוּ. וּמִכּוּלָּם לֹא נִשְׁתַּיֵיר אֶלָּא יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל. שֶׁנֶּאֱמַר הֲלֹא זֶה אוּד מוּצָּל מֵאֵשׁ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. שְׁמוֹנִים אֶלֶף פִּירְחֵי כְהוּנָּה בָקֵעוּ בָּרְחוּ לְתוֹךְ חַיָילוֹתָיו שֶׁלְנְבוּכַד נֶצַר. וְהָלְכוּ לָהֶן אֶצֶל יִשְׁמְעֵאלִים. אָמְרוּן לוֹן. הָבוּ לָן נִישְׁתֵּי דַּאֲנָן צָהֵיי. הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶן מִינֵי מְלוחִים וְנוֹדוֹת נְפוּחוֹת. אָמְרוּן לוֹן. אָכְלוּן וְאַתּוֹן שָׁתֵיי. וְכֵיוָן דַּהֲוָה חַד מִינְּהוֹן שָׁרֵי זִיקָא וִיהַיב לֵיהּ גַּו פּוּמֵיהּ. הֲוָה רוּחָא נְפַק וַהֲוָה חֲנַק לֵיהּ. הָדָא הוּא דִכְתִיב מַשָּׂא בַּעְרָב. מְטוּל רַב בַּעֲרָבִיָיא. בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ. מִי נְתוּנִים בְּיַעַר הַלְּבָנוֹן בַּעְרַב תָּלִינוּ. אֶלָּא אוֹרְחוֹת דְּדָנִים. כֵּן אוֹרַחְהוֹן דִּבְנֵי דוֹדַיָיא עָבְדִין. יִשְׁמָעֵאל שֶׁצָּמָא לֹא לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם. וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם. לָא מִן טֵיבוּתְכוֹן אָתוּן לְגַבֵּיכוֹן. כִּי מִפְּנֵי חֲרָבוֹת נָדָדוּ מִפְּנֵי חֶרֶב נְטוּשִׁה. שֶׁלֹּא רָצוּ לְשַׁמֵּר אֶת שְׁמִיטֵּיהֶם. כְּמַה דְאַתְּ אָמַר וְהַשְּׁבִיעִית תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ. וּמִפְּנֵי קֶשֶׁת דְּרוּכָה. שֶׁלֹּא רָצוּ לְשַׁמֵּר שַׁבְּתוֹתֵיהֶם. כְּמַה דְאַתְּ אָמַר בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹורְכִים גִּיתּוֹת בַּשַּׁבָּת. וּמִפְּנֵי כּוֹבֶד מִלְחָמָה. שֶׁלֹּא רָצוּ לְהִלָּחֵם בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁלְתּוֹרָה. כְּמַה דְאַתְּ אָמַר עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמוֹת יי. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. מִגִּבְתְּ וְעַד אַנְטִיפַּרִיס שִׁשִּׁים רִיבּוֹא עַיָירוֹת הָיוּ. הַקְטַנָּה שֶׁבָּהֶן הִיא הָיְתָה בֵית שֶׁמֶשׁ. דִּכְתִיב בָּהּ וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן יי וגו׳. וְאֵילּוּ מֵרוּחַ אַחַת הָיוּ. אִין אַתְּ מְבַצֵּעַ לָהּ קָנֵיי לָא נְסַיָיה. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. קָפְצָה לָהּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר רִבִּי זְעִירָה. בּוֹא וּרְאֶה מַה חֲצִיפָה הִיא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא עוֹשָׂה פֵירוֹת. מִפְּנֵי מָה הִיא עוֹשָׂה פֵירוֹת. תְּרֵין אֲמוֹרִין. חַד אָמַר. מִפְּנֵי שֶׁמְזַבְּלִין אוֹתָהּ. וְחוֹרָנָה אָמַר. מִפְּנֵי שֶׁהוּפְכִין אֶת עֲפָרָהּ. עוֹבְדָא הֲוָה בְּחַד דַּהֲוָה קָאִים זְרַע בְּהָדָא בִקְעַת אַרְבֵּל. וְכָבַשׁ יָדֵיהּ וּנְפַק עֲפָרָה יְקִידָא וְאוֹקִיד זַרְעָא. תַּנֵּי. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה לֹא נִרְאֶה עוֹף טַס בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מַה טַעַם. מֵעוֹף וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. קוֹדֶם לְאַרְבָּעִים שָׁנָה עַד שֶׁלֹּא גָלֹו יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל נָטְעוּ תְמָרִים בְּבָבֶל. עַל יְדֵי שֶׁיְּהוּ לְהוּטִים אַחַר מְתִיקָה. שֶׁהִיא מְרַגֶּלֶת אֶת הַלָּשׁוֹן לַתּוֹרָה. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה בְרֵיהּ דֵּרִבִּי אַבָּהוּ. שְׁבַע מְאוֹת מִינֵי דָגִים טְהוֹרִים וּשְׁמוֹנֶה מְאוֹת מִינֵי חֲגָבִים טְהוֹרִים וּלְעוֹף אֵין מִסְפָּר כּוּלְּהֹם גָּלוּ עִם יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל. וּכְשֶׁחָזְרוּ כּוּלְּהֹם חָזְרוּ עִמָּהֶן חוּץ מִן הַדָּג הַנִּקְרָא שִׁיבּוּטָא. וְדָגִים הֵיאַךְ גָּלוּ. רִבִּי חוּנָה בַּר יוֹסֵף אָמַר. דֶּרֶךְ הַתְּהוֹם גָלוּ וְדֶרֶךְ הַתְּהוֹם חָזְרוּ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. אַשְׁרֵי מִי שֶׁהוּא רוֹאֶה בְמַפַּלְתָּהּ שֶּׁלְתַּדְמוֹר. שֶׁהִיא הָיְתָה שׁוּתֶּפֶת בְּחֻרְבַּן הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן וּבְחֻרְבַּן הַבַּיִת הַשִּׁינִי. בְּחֻרְבָּן הָרִאשׁוֹן הֶעֱמִידָה שְׁמוֹנִים אֶלֶף קַשָּׁטִים. וּבְחֻרְבַּן הַשִּׁינִי הֶעֱמִידָה שְׁמוֹנַת אֲלָפִים קַשָּׁטִים. וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. חָרַשׁ רוּפוּס שְׁחִיק עֲצָמוֹת אֶת הַהֵיכָל.

512 גבורות השם פתח ↗

513 גבורות השם פתח ↗

514 גבורות השם פתח ↗

514 גיטין פתח ↗

וּפָרָשַׁת שְׁתוּיֵי יַיִן, וּפָרָשַׁת נֵרוֹת, וּפָרָשַׁת פָּרָה אֲדוּמָּה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תּוֹרָה – רוֹב בִּכְתָב וּמִיעוּט עַל פֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶכְתּוֹב לוֹ רוּבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: רוֹב עַל פֶּה וּמִיעוּט בִּכְתָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״. וְאִידַּךְ נָמֵי, הָכְתִיב: ״אֶכְתּוֹב לוֹ רוּבֵּי תּוֹרָתִי״! הָהוּא, אַתְמוֹהֵי קָא מַתְמַהּ: אֶכְתּוֹב לוֹ רוּבֵּי תּוֹרָתִי?! הֲלֹא ״כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ״! וְאִידַּךְ נָמֵי, הָכְתִיב: ״כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״! הַהוּא – מִשּׁוּם דְּתַקִּיפִי לְמִיגְמְרִינְהוּ. דָּרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר נַחְמָנִי, מְתוּרְגְּמָנֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כְּתִיב: ״כְּתוֹב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״, וּכְתִיב: ״כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״ – הָא כֵּיצַד? דְּבָרִים שֶׁבִּכְתָב אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאוֹמְרָן עַל פֶּה, דְּבָרִים שֶׁבְּעַל פֶּה אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאוֹמְרָן בִּכְתָב, דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. תָּנָא: ״אֵלֶּה״ – אֵלֶּה אַתָּה כּוֹתֵב, וְאִי אַתָּה כּוֹתֵב הֲלָכוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא כָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרִית עִם יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא בִּשְׁבִיל דְּבָרִים שֶׁבְּעַל פֶּה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל״. מְעָרְבִין בְּבַיִת יָשָׁן, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם כָּבוֹד, וְהָא הָהוּא שִׁיפּוּרָא, דַּהֲוָה מֵעִיקָּרָא בֵּי רַב יְהוּדָה, וּלְבַסּוֹף בֵּי רַבָּה, וּלְבַסּוֹף בֵּי רַב יוֹסֵף, וּלְבַסּוֹף בֵּי אַבָּיֵי, וּלְבַסּוֹף בֵּי רָבָא! אֶלָּא מִשּׁוּם חֲשָׁדָא. בּוֹר שֶׁהוּא קָרוֹב לָאַמָּה וְכוּ׳: אִיתְּמַר: בְּנֵי נַהֲרָא; רַב אָמַר: תַּתָּאֵי שָׁתוּ מַיָּא בְּרֵישָׁא, וּשְׁמוּאֵל אֲמַר: עִילָּאֵי שָׁתוּ מַיָּא בְּרֵישָׁא. בִּדְמֵיזַל – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְלִיגִי. כִּי פְלִיגִי – בְּמִיסְכַּר וְאַשְׁקוֹיֵי; שְׁמוּאֵל אָמַר: עִילָּאֵי שָׁתוּ מַיָּא בְּרֵישָׁא, דְּאָמְרִי: אֲנַן מְקָרְבִינַן טְפֵי. וְרַב אָמַר: תַּתָּאֵי שָׁתוּ מַיָּא בְּרֵישָׁא, דְּאָמְרִי: נַהֲרָא כִּפְשָׁטֵיהּ לֵיזִיל. תְּנַן: בּוֹר הַקָּרוֹב לָאַמָּה, מִתְמַלֵּא רִאשׁוֹן – מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם! תַּרְגְּמַהּ שְׁמוּאֵל אַלִּיבָּא דְּרַב: בְּאַמָּה הַמִּתְהַלֶּכֶת עַל פִּי בוֹרוֹ. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא, מָצֵי אָמְרִי לֵיהּ: סְכַר מִיסְכָּר, וְאַשְׁקִי בְּהִינְדָּזָא; קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַב הוּנָא בַּר תַּחְלִיפָא: הַשְׁתָּא דְּלָא אִיתְּמַר הִלְכְתָא לָא כְּמָר וְלָא כְּמָר, כֹּל דְּאַלִּים גָּבַר. רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי, אֲמַר לֵיהּ: לוֹתְבַן מָר בְּעִידָּנָא! אֲמַר לֵיהּ: אִית לִי עִידָּנָא לְדִידִי. וְלוֹתְבַן מָר בְּלֵילְיָא! אֲמַר לֵיהּ: אִית לִי מַיָּא לְאַשְׁקוֹיֵי. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא מַשְׁקֵינָא לֵיהּ לְמָר מַיָּא בִּימָמָא, וְלוֹתְבַן מָר בְּלֵילְיָא! אֲמַר לֵיהּ: לְחַיֵּי. אֲזַל לְעִילָּאֵי, אֲמַר לְהוּ: תַּתָּאֵי שָׁתוּ מַיָּא בְּרֵישָׁא. אֲזַל לְתַתָּאֵי, אֲמַר לְהוּ: עִילָּאֵי שָׁתוּ מַיָּא בְּרֵישָׁא. אַדְּהָכִי סְכַר מִיסְכָּר וְאַשְׁקִי. כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי, אֲמַר לֵיהּ: כְּבֵי תְרֵי עֲבַדְתְּ לִי! וְלָא טַעְמִינְהוּ אַבָּיֵי לְפֵירֵי דְּהַהִיא שַׁתָּא. הָנְהוּ בְּנֵי בֵּי חַרְמָךְ, דַּאֲזוּל כְּרוֹ בְּרֵישָׁא דְשַׁנְווֹתָא, וְאַהְדְּרוּהּ וְשַׁדְיוּהּ בְּשִׁילְהֵי נַהֲרָא. אֲתוֹ עִילָּאֵי לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי, אֲמַרוּ לֵיהּ: קָא מַתְקֵיל לְנַהֲרִין! אֲמַר לְהוּ: כְּרוֹ בַּהֲדַיְיהוּ טְפֵי פּוּרְתָּא. אֲמַרוּ לֵיהּ: קָא יָבְשִׁי פֵּירִין. אֲמַר לְהוּ: זִילוּ סַלִּיקוּ נַפְשַׁיְיכוּ מֵהָתָם. מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים, יֵשׁ בָּהֶן וְכוּ׳: בְּאוּזְלֵי וְאוֹהָרֵי

515 גבורות השם פתח ↗

515 בבא בתרא פתח ↗

שִׁבְרֵי לוּחוֹת שֶׁמּוּנָּחִים בָּאָרוֹן. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ סֵפֶר תּוֹרָה הֶקֵּיפוֹ שִׁשָּׁה טְפָחִים; מִכְּדֵי כֹּל שֶׁיֵּשׁ בְּהֶקֵּיפוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים – יֵשׁ בּוֹ רוֹחַב טֶפַח, וְכֵיוָן דִּלְאֶמְצָעִיתוֹ נִגְלָל – נְפִישׁ לֵיהּ מִתְּרֵי טִפְחָא רַוְוחָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי; בִּתְרֵי פּוּשְׁכֵי הֵיכִי יָתֵיב? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: סֵפֶר עֲזָרָה לִתְחִלָּתוֹ הוּא נִגְלָל. וְאַכַּתִּי, תְּרֵי בִּתְרֵי הֵיכִי יָתֵיב? אָמַר רַב אָשֵׁי: דְּכָרֵיךְ בֵּיהּ פּוּרְתָּא, וְכַרְכֵיהּ לְעֵיל. וְרַבִּי יְהוּדָה – מִקַּמֵּי דְּלַיְתֵי אַרְגַּז, סֵפֶר תּוֹרָה הֵיכִי הֲוָה יָתֵיב? דַּפָּא הֲוָה נָפֵיק מִינֵּיהּ, וְיָתֵיב עִילָּוֵהּ סֵפֶר תּוֹרָה. וְרַבִּי מֵאִיר – הַאי ״מִצַּד אֲרוֹן״, מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ דְּמִתְּנַח לֵיהּ מִצַּד וְלָא מִתְּנַח בֵּינֵי לוּחֵי; וּלְעוֹלָם בְּגַוֵּיהּ – מִן הַצַּד. וְרַבִּי מֵאִיר, עַמּוּדִין הֵיכָא הֲווֹ קָיְימִי? מִבָּרַאי. וְרַבִּי מֵאִיר, שִׁבְרֵי לוּחוֹת דְּמוּנָּחִין בָּאָרוֹן – מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִדְּרַב הוּנָא – דְּאָמַר רַב הוּנָא, מַאי דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה׳ צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו״? מְלַמֵּד שֶׁלּוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מוּנָּחִים בָּאָרוֹן. וְאִידַּךְ – הַהוּא מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מְלַמֵּד, שֶׁהַשֵּׁם וְכׇל כִּינּוּיָו מוּנָּחִין בָּאָרוֹן. וְאִידַּךְ נָמֵי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהָכִי! אֵין הָכִי נָמֵי. אֶלָּא שִׁבְרֵי לוּחוֹת דְּמוּנָּחִין בָּאָרוֹן מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִדְּתָנֵי רַב יוֹסֵף – דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: ״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם״ – מְלַמֵּד שֶׁהַלּוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מוּנָּחִין בָּאָרוֹן. וְאִידַּךְ – הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: ״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״ – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ. תָּנוּ רַבָּנַן, סִדְרָן שֶׁל נְבִיאִים: יְהוֹשֻׁעַ וְשׁוֹפְטִים, שְׁמוּאֵל וּמְלָכִים, יִרְמְיָה וִיחֶזְקֵאל, יְשַׁעְיָה וּשְׁנֵים עָשָׂר. מִכְּדֵי הוֹשֵׁעַ קָדֵים; דִּכְתִיב: ״תְּחִלַּת דִּבֶּר ה׳ בְּהוֹשֵׁעַ״ – וְכִי עִם הוֹשֵׁעַ דִּבֵּר תְּחִלָּה? וַהֲלֹא מִמֹּשֶׁה וְעַד הוֹשֵׁעַ כַּמָּה נְבִיאִים הָיוּ! וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁהָיָה תְּחִלָּה לְאַרְבָּעָה נְבִיאִים שֶׁנִּתְנַבְּאוּ בְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק – וְאֵלּוּ הֵן: הוֹשֵׁעַ וִישַׁעְיָה, עָמוֹס וּמִיכָה; וְלַיקְדְּמֵיהּ לְהוֹשֵׁעַ בְּרֵישָׁא! כֵּיוָן דִּכְתִיב נְבוּאֲתֵיהּ גַּבֵּי חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי, וְחַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי סוֹף נְבִיאִים הֲווֹ – חָשֵׁיב לֵיהּ בַּהֲדַיְיהוּ. וְלִיכְתְּבֵיהּ לְחוֹדֵיהּ, וְלַיקְדְּמֵיהּ! אַיְּידֵי דְּזוּטַר מִירְכַס. מִכְּדִי יְשַׁעְיָה קָדֵים מִיִּרְמְיָה וִיחֶזְקֵאל, לַיקְדְּמֵיהּ לִישַׁעְיָה בְּרֵישָׁא! כֵּיוָן דִּמְלָכִים סוֹפֵיהּ חוּרְבָּנָא; וְיִרְמְיָה כּוּלֵּיהּ חוּרְבָּנָא; וִיחֶזְקֵאל רֵישֵׁיהּ חוּרְבָּנָא וְסֵיפֵיהּ נֶחָמְתָּא; וִישַׁעְיָה כּוּלֵּיהּ נֶחָמְתָּא – סָמְכִינַן חוּרְבָּנָא לְחוּרְבָּנָא, וְנֶחָמְתָּא לְנֶחָמְתָּא. סִידְרָן שֶׁל כְּתוּבִים: רוּת וְסֵפֶר תְּהִלִּים וְאִיּוֹב וּמִשְׁלֵי, קֹהֶלֶת, שִׁיר הַשִּׁירִים וְקִינוֹת, דָּנִיאֵל וּמְגִילַת אֶסְתֵּר, עֶזְרָא וְדִבְרֵי הַיָּמִים. וּלְמַאן דְּאָמַר: אִיּוֹב בִּימֵי מֹשֶׁה הָיָה, לַיקְדְּמֵיהּ לְאִיּוֹב בְּרֵישָׁא! אַתְחוֹלֵי בְּפוּרְעֲנוּתָא לָא מַתְחֲלִינַן. רוּת נָמֵי פּוּרְעָנוּת הִיא! פּוּרְעָנוּת דְּאִית לֵיהּ אַחֲרִית – דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רוּת? שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה דָּוִד, שֶׁרִיוָּהוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשִׁירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת. וּמִי כְּתָבָן? מֹשֶׁה כָּתַב סִפְרוֹ וּפָרָשַׁת בִּלְעָם וְאִיּוֹב. יְהוֹשֻׁעַ כָּתַב סִפְרוֹ וּשְׁמוֹנָה פְּסוּקִים שֶׁבַּתּוֹרָה. שְׁמוּאֵל כָּתַב סִפְרוֹ וְשׁוֹפְטִים וְרוּת. דָּוִד כָּתַב סֵפֶר תְּהִלִּים – עַל יְדֵי עֲשָׂרָה זְקֵנִים: עַל יְדֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן, עַל יְדֵי מַלְכִּי צֶדֶק, וְעַל יְדֵי אַבְרָהָם, וְעַל יְדֵי מֹשֶׁה, וְעַל יְדֵי הֵימָן, וְעַל יְדֵי יְדוּתוּן, וְעַל יְדֵי אָסָף,

516 גבורות השם פתח ↗

וכאשר יש התחברות לעולם בו יתברך על ידי שלשה דברים אלו, אז קשור העולם בו לגמרי, ועל קשור ודבוק זה בו העולם מתקיים, וזולת זה העולם מתמוטט, כאשר אין לו חבור וקשור בו יתברך. ועם כי למעלה פמ"ו בארנו קצת בענין אחר, הלא מי שיבין דברי חכמה ידע כי הכל אחד. וכאשר יצאו ישראל ממצרים, אז על ידי ישראל היה דביקות לעולם בו יתברך לגמרי בכל שלשה דברים אלו, ואז היה לעולם קיום לגמרי כאשר באו לבית המקדש. ודברים אלו נאמנים מאוד, ואין להאריך במקום הזה יותר.

517 גבורות השם פתח ↗

518 גבורות השם פתח ↗

519 גבורות השם פתח ↗

520 גבורות השם פתח ↗

521 גבורות השם פתח ↗

522 גבורות השם פתח ↗

"שמעו עמים ירגזון וגו'" שמות טו, יד. פירוש זה, כי כאשר יצאו ישראל ממצרים קנו ישראל מדריגתם ומעלתם אשר הם על כל האומות*, ואשר לבסוף יהיו ישראל מאבדים האומות כלם, ולכך נאמר "שמעו עמים ירגזון". ואותם שהיו קרובים להם ביותר, וזה "חיל אחז יושבי פלשת", כי היו אומרים כי עכשיו ישראל יבוזו אותם, כי פלשתים היו קרובים יותר משאר אומות. "אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד" שמות טו, טו, כי אלו שני אומות יש לישראל הבדל מהם ביותר מכל האומות, כי בפרט נצטוו על אלו אומות שלא לקבלם; אדום עד שלשה דורות דברים כג, ח-ט, ומואב לעולם שם פסוק ד.

523 גבורות השם פתח ↗

524 רש"י על במדבר פתח ↗

והיה לכם פאת נגב. רוּחַ דְּרוֹמִית אֲשֶׁר מִן הַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב: ממדבר צן. אֲשֶׁר אֵצֶל אֱדוֹם מַתְחִיל מִקְצוֹעַ דְרוֹמִית מִזְרָחִית שֶׁל אֶרֶץ תִּשְׁעַת הַמַּטּוֹת; כֵּיצַד? שָׁלוֹשׁ אֲרָצוֹת יוֹשְׁבוֹת בִּדְרוֹמָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל זוֹ אֵצֶל זוֹ — קְצָת אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ אֱדוֹם כֻּלָּהּ וְאֶרֶץ מוֹאָב כֻּלָּהּ, אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמִקְצוֹעַ דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית, שֶׁנֶּאֱמַר בְּפָרָשָׁה זוֹ מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה, וְנַחַל מִצְרַיִם הָיָה מְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי כָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר יהושע י"ג "מִן הַשִּׁיחוֹר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם", וּמַפְסִיק בֵּין אֶרֶץ מִצְרַיִם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ אֱדוֹם אֶצְלָהּ לְצַד הַמִּזְרָח, וְאֶרֶץ מוֹאָב אֵצֶל אֶרֶץ אֱדוֹם בְּסוֹף הַדָּרוֹם לַמִּזְרָח. וּכְשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, אִם רָצָה הַמָּקוֹם לְקָרֵב אֶת כְּנִיסָתָם לָאָרֶץ, הָיָה מַעֲבִירָם אֶת הַנִּילוּס לְצַד צָפוֹן וּבָאִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא עָשָׂה כֵן, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר שמות י"ג "וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים", שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים עַל הַיָּם בְּמַעֲרָבָהּ שֶׁל אֶרֶץ כְּנַעַן — כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בַּפְּלִשְׁתִּים צפניה ב' "יֹשְׁבֵי חֶבֶל הַיָּם גּוֹי כְּרֵתִים" — וְלֹא נָחָם אוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ, אֶלָּא הֱסִבָּן וְהוֹצִיאָם דֶּרֶךְ דְּרוֹמָהּ אֶל הַמִּדְבָּר, וְהוּא שֶׁקְּרָאוֹ יְחֶזְקֵאל יחזקאל כ' "מִדְבַּר הָעַמִּים", לְפִי שֶׁהָיוּ כַמָּה אֻמּוֹת יוֹשְׁבִים בְּצִדּוֹ; וְהוֹלְכִין אֵצֶל דְּרוֹמָהּ מִן הַמַּעֲרָב כְּלַפֵּי מִזְרָח תָּמִיד עַד שֶׁבָּאוּ לִדְרוֹמָהּ שֶׁל אֶרֶץ אֱדוֹם, וּבִקְּשׁוּ מִמֶּלֶךְ אֱדוֹם שֶׁיַּנִּיחֵם לַעֲבֹר דֶּרֶךְ אַרְצוֹ וּלְהִכָּנֵס לָאָרֶץ דֶּרֶךְ רָחְבָּהּ וְלֹא רָצָה, וְהֻצְרְכוּ לִסְבֹּב אֶת כָּל דְּרוֹמָהּ שֶׁל אֱדוֹם עַד בּוֹאָם לִדְרוֹמָהּ שֶׁל אֶרֶץ מוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר שופטים י"א "וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה", וְהָלְכוּ כָּל דְּרוֹמָהּ שֶׁל מוֹאָב עַד סוֹפָהּ, וּמִשָּׁם הָפְכוּ פְנֵיהֶם לַצָּפוֹן עַד שֶׁסָּבְבוּ כָל מֶצֶר מִזְרָחִי שֶׁלָּהּ לְרָחְבָּהּ; וּכְשֶׁכִּלּוּ אֶת מִזְרָחָהּ, מָצְאוּ אֶת אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בְּמִזְרָחָהּ שֶׁל אֶרֶץ כְּנַעַן וְהַיַּרְדֵּן מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בְּיִפְתָּח שם "וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסָב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת אֶרֶץ מוֹאָב וַיָּבֹא מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב", וְכָבְשׁוּ אֶת אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג שֶׁהָיְתָה בִּצְפוֹנָהּ שֶׁל אֶרֶץ מוֹאָב וְקָרְבוּ עַד הַיַּרְדֵּן, וְהוּא כְנֶגֶד מִקְצוֹעַ צָפוֹנָה מַעֲרָבָה שֶׁל אֶרֶץ מוֹאָב; נִמְצָא שֶׁאֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לַמַּעֲרָב, הָיָה מִקְצוֹעַ דְּרוֹמִית מִזְרָחִית שֶׁלָּהּ אֵצֶל אֱדוֹם:

525 גבורות השם פתח ↗

526 רמב"ן על דברים פתח ↗

עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, מָצִינוּ לעיל ב כח כט אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר. וְרַבִּים אָמְרוּ שֶׁהֵם לֹא קִדְּמוּ אוֹתָם אֲבָל יִשְׂרָאֵל קָנוּ מֵהֶם, וְזֶה הֶבֶל, כִּי דַּי לַמַּחֲנֶה שֶׁיִּמְכְּרוּ לָהֶם כַּאֲשֶׁר יִרְצוּ לִקְנוֹת. וְעוֹד כִּי יִשְׂרָאֵל לֹא בָּאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב, וְהַמּוֹאָבִים הוֹצִיאוּ לָהֶם לֶחֶם וּמַיִם בַּכֶּסֶף, וְהַכָּתוּב יְסַפֵּר שֶׁעָשׂוּ הַמּוֹאָבִים כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ בְּנֵי עָשׂוּ, וְלָמָּה יַרְחִיק הַמּוֹאָבִי לְעוֹלָם בַּעֲבוּר זֶה וְלֹא יְתַעֵב הָאֲדוֹמִי. ור"א אָמַר אבן עזרא על דברים ב':כ"ט כִּי טַעַם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו וְהַמּוֹאָבִים עַל אֶעְבְּרָה בְּאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ שם פסוק כז, אֲבָל לֹא מָכְרוּ לָהֶם לֶחֶם וּמַיִם, כִּי הֵם עָבְרוּ בְּהַר שֵׂעִיר וּבְעָר, רַק מֶלֶךְ אֱדוֹם לֹא הִנִּיחָם לַעֲבֹר דֶּרֶךְ מְדִינָתוֹ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ, וְהוּא מָה שֶׁאָמַר במדבר כ יח לֹא תַעֲבֹר בִּי. גַּם זֶה הֶבֶל, כִּי הֵם אָמְרוּ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם אֶעְבְּרָה בְּאַרְצֶךָ, וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ שם פסוק כא, הִנֵּה לֹא נִכְנְסוּ כְּלָל בִּגְבוּל אֱדוֹם. וְכֵן כָּתוּב שם כא ד וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם, כִּי הֻצְרְכוּ לָשׁוּב לְאָחוֹר דֶּרֶךְ יַם סוּף מֵהֹר הָהָר שֶׁהוּא עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם, וְלֹא בָּאוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם עַצְמָהּ כְּלָל. וְיִפְתָּח אָמַר בְּבֵאוּר שופטים יא טז-יח, כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד יַם סוּף וַיָּבֹא קָדֵשָׁה, וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם, וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה, וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסָב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְגוֹ', וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן וְלֹא בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב. הִנֵּה זֶה מְפֹרָשׁ שֶׁלֹּא בָּאוּ כְּלָל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם וְלֹא בְּאֶרֶץ מוֹאָב, וְאִלּוּ בָּאוּ שָׁם הָיוּ מוֹכְרִין לָהֶם לֶחֶם וּמַיִם, כִּי אֵין הַמִּנְהָג לְנוֹתֵן רְשׁוּת לְעַם הַצָּבָא לַעֲבֹר בְּאַרְצוֹ שֶׁלֹּא יִמְכֹּר לָהֶם לֶחֶם וּמַיִם. וְהַנִּרְאֶה אֵלַי כִּי הַכָּתוּב הִרְחִיק שְׁנֵי הָאַחִים הָאֵלֶּה שֶׁהָיוּ גְּמוּלֵי חֶסֶד מֵאַבְרָהָם שֶׁהִצִּיל אֲבִיהֶם וְאִמָּם מִן הַחֶרֶב וְהַשְּׁבִי בראשית יד טז, וּבִזְכוּתוֹ שְׁלָחָם הַשֵּׁם מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה שם יט כט, וְהָיוּ חַיָּבִין לַעֲשׂוֹת טוֹבָה עִם יִשְׂרָאֵל, וְהֵם עָשׂוּ עִמָּהֶם רָעָה, הָאֶחָד שָׂכַר עָלָיו בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר, וְהֵם הַמּוֹאָבִים, וְהָאֶחָד לֹא קִדֵּם אוֹתוֹ בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם כַּאֲשֶׁר קָרְבוּ לְמוּלוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לעיל ב יח יט אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן, וְהִנֵּה הַכָּתוּב הִזְהִירָם שם פסוק יט אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם, וְהֵם לֹא קִדְּמוּ אוֹתָם כְּלָל, כִּי הָיָה הַכָּתוּב אוֹמֵר, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַמּוֹאָבִים וְהָעַמּוֹנִים, אֲבָל לֹא הִזְכִּיר עַמּוֹן שֶׁלֹּא קִדְּמוּ אוֹתָם. וְהִנֵּה עַמּוֹן הִרְשִׁיעַ בָּזֶה יוֹתֵר מִכֻּלָּם, כִּי בְּנֵי עֵשָׂו וְהַמּוֹאָבִים כַּאֲשֶׁר יָדְעוּ שֶׁהֻזְהֲרוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִתְגָּרוּ בָּהֶם הוֹצִיאוּ לֶחֶם וּמַיִם חוּץ לִגְבוּלָם, וְעַמּוֹן לֹא אָבָה לַעֲשׂוֹת כֵּן. וְזֶה טַעַם אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ, שֶׁלֹּא יָצְאוּ לִקְרָאתָם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֲחֵרִים. וּלְכָךְ הִקְדִּים הַכָּתוּב עַמּוֹנִי וְהִקְדִּים לְהַזְכִּיר פִּשְׁעוֹ עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם, וְאַחֲרֵי כֵן הִזְכִּיר מוֹאָבִי וְחַטָּאתוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ יבמות עו עַמּוֹנִי וְלֹא עַמּוֹנִית מוֹאָבִי וְלֹא מוֹאָבִית, מִפְּנֵי שֶׁהָאִישׁ דַּרְכּוֹ לְקַדֵּם וְאֵין הָאִשָּׁה דַּרְכָּהּ לְקַדֵּם שֶׁתּוֹצִיא מָזוֹן חוּץ לִגְבוּל הָאָרֶץ. וְכֵן הִזְכִּירוּ בַּיְּרוּשַׁלְמִי שם פ"ח ה"ג וּבִמְגִלַּת רוּת רַבָּתִי ד ח, מִפְּנֵי שֶׁדֶּרֶךְ הָאִישׁ לִשְׂכֹּר וְאֵין דֶּרֶךְ הָאִשָּׁה לִשְׂכֹּר:

527 גבורות השם פתח ↗

ומה שאמרו במכלתא שמות טו, יד "אז נבהלו אלופי אדום", מפני שאמרו עכשיו יבאו לנקום בראשית כז, מא "וישטום עשו את יעקב על הברכות". "אילי מואב יאחזמו רעד", אמרו עכשיו יבאו לנקום בראשית יג, ז "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם". אל תאמר שבמכלתא רצה לומר שהיו יראים דבר זה ממש, רק כי מוכח דבר זה, כי עשו לעולם מתנגד ליעקב, כאשר ידוע מענין עשו שהוא תמיד שונא את יעקב. וזה אמרם שהיו יראים שיקחו את נקמתם "וישטום עשו את יעקב", שהוא מורה על האיבה* עצמית של עשו ליעקב. ומפני כך נאמר כאן "אז נבהלו אלופי אדום". וכן בעצמו מה שאמר "ויהי ריב וגו' ויפרדו איש מאחיו", מורה זה על הבדל עצמי. כמו שאמר במדרש ב"ר מא, ו "הפרד נא מעלי" בראשית יג, ט, כשם שהפרדה אינה קולטת זרע, כך אי אפשר לאותו איש להתערב זרעו בזרע אברהם. וכל הדברים האלו סתרי חכמה מאד, כי מה שנפרדו זה מורה כי אינם מתחברים יחד.

528 רש"י על במדבר פתח ↗

אתם ואת פינחס. מַגִּיד שֶׁהָיָה פִינְחָס שָׁקוּל כְּנֶגֶד כֻּלָּם ספרי; וּמִפְּנֵי מָה הָלַךְ פִּינְחָס וְלֹא הָלַךְ אֶלְעָזָר? אָמַר הַקָּבָּ"ה מִי שֶׁהִתְחִיל בַּמִּצְוָה, שֶׁהָרַג כָּזְבִּי בַת צוּר, יִגְמֹר; דָּ"אַ — שֶׁהָלַךְ לִנְקֹם נִקְמַת יוֹסֵף אֲבִי אִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ" בראשית ל"ז; וּמִנַּיִן שֶׁהָיְתָה אִמּוֹ שֶׁל פִּינְחָס מִשֶּׁל יוֹסֵף? שֶׁנֶּאֱמַר "מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל" שמות ו' — מִזֶּרַע יִתְרוֹ שֶׁפִּטֵּם עֲגָלִים לַעֲ"זָ, וּמִזֶּרַע יוֹסֵף שֶׁפִּטְפֵּט בְּיִצְרוֹ סוטה מ"ג; דָּבָר אַחֵר — שֶׁהָיָה מְשׁוּחַ מִלְחָמָה שם: וכלי הקדש. זֶה הָאָרוֹן וְהַצִּיץ, שֶׁהָיָה בִּלְעָם עִמָּהֶם וּמַפְרִיחַ מַלְכֵי מִדְיָן בִּכְשָׁפִים וְהוּא עַצְמוֹ פוֹרֵחַ עִמָּהֶם, הֶרְאָה לָהֶם אֶת הַצִּיץ שֶׁהַשֵּׁם חָקוּק בּוֹ וְהֵם נוֹפְלִים, לְכָךְ נֶאֱמַר "עַל חַלְלֵיהֶם" בְּמַלְכֵי מִדְיָן — שֶׁנּוֹפְלִים עַל הַחֲלָלִים מִן הָאֲוִיר, וְכֵן בְּבִלְעָם כָּתוּב "עַל חַלְלֵיהֶם" בְּסֵ' יְהוֹשֻׁעַ תנחומא: בידו. בִּרְשׁוּתוֹ, וְכֵן במדבר כ"א "וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ" ספרי:

529 גבורות השם פתח ↗

530 רש"י על בראשית פתח ↗

531 גבורות השם פתח ↗

532 גבורות השם פתח ↗

532 בראשית רבה פתח ↗

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וגו' בראשית יג, ח, רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן אָמַר כְּשֵׁם שֶׁהָיָה רִיב בֵּין רוֹעֵי אַבְרָם וּבֵין רוֹעֵי לוֹט כָּךְ הָיָה רִיב בֵּין אַבְרָם לְלוֹט, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וגו', וְכִי אַחִים הָיוּ, אֶלָּא שֶׁהָיָה קְלַסְתֵּר פָּנָיו דּוֹמֶה לוֹ. בראשית יג, ט: הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי, אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ הִבָּדֵל נָא אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא הִפָּרֶד, מָה הַפִּרְדָּה הַזּוֹ אֵינָהּ קוֹלֶטֶת זֶרַע, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לְאוֹתוֹ הָאִישׁ לְהִתְעָרֵב בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. בראשית יג, ט: אִם הַשְׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה, אֲמַר לֵיהּ אִם אַתְּ לִשְׂמָאלָה אֲנָא לְדָרוֹמָה, וְאִם אֲנָא לְדָרוֹמָה אַתְּ לִשְׂמָאלָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ לָהֶם שְׁתֵּי כּוּרִים, אֶחָד שֶׁל חִטִּים וְאֶחָד שֶׁל שְׂעוֹרִים, אֲמַר לֵיהּ אִם חִטַּיָּא דִידִי שְׂעָרֵי דִידָךְ, וְאִם שְׂעָרֵי דִידָךְ חִטַּיָּא דִידִי, מִן כָּל אֲתַר חִטַּיָּא דִידִי. כָּךְ אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק וְאֶשְׂמֹאלָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וְאַשְׂמְאִילָה, מִן כָּל אֲתַר אֲנָא מַשְׂמְאִיל לְהַהוּא גַבְרָא.

533 גבורות השם פתח ↗

וכל אשר נזכר אחרון הוא יותר הפך ישראל ומתנגד להם; כי פלשת מצד שהם קרובים יותר אל ישראל, הם יראים יותר, ולכך הם מתנגדים יותר מן הרחוקים. ולפיכך אחר שאמר "שמעו עמים ירגזון" אמר "חיל אחז יושבי פלשת", וזהו מפני כי ישיבתם קרובה להם. ואחר כך "אז נבהלו אלופי אדום", שאלו יותר מתנגדים לישראל מצד עצמם, כמו שהתבאר. ואין כל כך אדום מתנגד לישראל בצד מה כמו עמון ומואב, שהרי על אלו נאמר דברים כג, ד "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' לעולם". ואצל אלו זכר "אלופי אדום", "אילי מואב", כי התנגדות שלהם אינו טבעי, רק יש להם התנגדות בכחם העליון אשר יש להם, ובזה הם מתנגדים לישראל, וכח שלהם שייך דוקא לאלופים ולאילי הארץ. ואחר כך אמר "נמוגו כל יושבי כנען", שהיו יראים שיירשו ארצם, ולכך נאמר "נמוגו כל יושבי כנען". ומפני התנגדות זה אמר שמות טו, טז "תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן".

534 גבורות השם פתח ↗

535 גבורות השם פתח ↗

535 יבמות פתח ↗

אַקְשִׁי לְהוּ דּוֹאֵג כֹּל הָנֵי קוּשְׁיָיתָא, אִישְׁתִּיקוּ. בָּעֵי לְאַכְרוֹזֵי עֲלֵיהּ. מִיַּד ״וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ״, וּכְתִיב, ״יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי״, אָמַר רָבָא: מְלַמֵּד שֶׁחָגַר חַרְבּוֹ כְּיִשְׁמָעֵאל, וְאָמַר: כׇּל מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ הֲלָכָה זוֹ — יִדָּקֵר בַּחֶרֶב. כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי: ״עַמּוֹנִי״, וְלֹא עַמּוֹנִית. ״מוֹאָבִי״, וְלֹא מוֹאָבִית. וּמִי מְהֵימַן? וְהָאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמּוֹרֶה הֲלָכָה וּבָא, אִם קוֹדֶם מַעֲשֶׂה אֲמָרָהּ — שׁוֹמְעִין לוֹ, וְאִם לָאו — אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ! שָׁאנֵי הָכָא, דְּהָא שְׁמוּאֵל וּבֵית דִּינוֹ קַיָּים. מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא! הָכָא תַּרְגִּימוּ: ״כׇּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה״. בְּמַעְרְבָא אָמְרִי, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק, אָמַר קְרָא: ״וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְגוֹ׳״. כְּתַנָּאֵי: ״עַמּוֹנִי״, וְלֹא עַמּוֹנִית, ״מוֹאָבִי״, וְלֹא מוֹאָבִית, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם״ — דַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְקַדֵּם וְכוּ׳. דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי״ — אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שְׁנֵי מוֹסֵרוֹת שֶׁהָיוּ עָלַי, פִּתַּחְתָּם: רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וְנַעֲמָה הָעַמּוֹנִית. דָּרֵשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב ״רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה׳ אֱלֹהַי נִפְלְאוֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ אֵלֵינוּ״. ״אֵלַי״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״אֵלֵינוּ״ — מְלַמֵּד שֶׁהָיָה רְחַבְעָם יוֹשֵׁב בְּחֵיקוֹ שֶׁל דָּוִד, אָמַר לוֹ: עָלַי וְעָלֶיךָ נֶאֶמְרוּ שְׁתֵּי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ. דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִילַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי״, אָמַר דָּוִד: אֲנִי אָמַרְתִּי ״עַתָּה בָאתִי״, וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁ״בִּמְגִילַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי״. הָתָם כְּתִיב: ״הַנִּמְצָאוֹת״, הָכָא כְּתִיב: ״מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קׇדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו״. אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּת גֵּר עַמּוֹנִי כְּשֵׁרָה לַכְּהוּנָּה. אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר עוּלָּא לְעוּלָּא: כְּמַאן? אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה, הָא אָמַר: בַּת גֵּר זָכָר — כְּבַת חָלָל זָכָר! וְאִי כְּרַבִּי יוֹסֵי, פְּשִׁיטָא, הָא אָמַר: אַף גֵּר שֶׁנָּשָׂא גִּיּוֹרֶת — בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה לִכְהוּנָּה. וְכִי תֵּימָא, בְּהָנָךְ דִּרְאוּיִן לָבֹא בַּקָּהָל, אֲבָל הַאי דְּאֵין רָאוּי לָבֹא בַּקָּהָל — לָא, מְנָא לֵיהּ? דְּיָלֵיף מִכֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה. מָה לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה — שֶׁכֵּן בִּיאָתוֹ בַּעֲבֵירָה. חָלָל יוֹכִיחַ! מָה לְחָלָל שֶׁכֵּן יְצִירָתוֹ בַּעֲבֵירָה — כֹּהֵן גָּדוֹל יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן: שֶׁאֵינוֹ בְּרוֹב קָהָל, וּבִתּוֹ פְּסוּלָה. אַף כָּאן, שֶׁאֵינוֹ בְּרוֹב קָהָל — וּבִתּוֹ פְּסוּלָה. מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶן צַד עֲבֵירָה! דִּלְמָא וַדַּאי בְּעַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל קָאָמְרַתְּ, אַף עַל גַּב דְּבִיאָתוֹ בַּעֲבֵירָה — בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה! אֲמַר לֵיהּ: אִין. דְּכִי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּת גֵּר עַמּוֹנִי, וּבַת מִצְרִי שֵׁנִי, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּשֵׁרָה, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: פְּסוּלָה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פְּסוּלָה — דְּיָלֵיף לַהּ מִכֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כְּשֵׁרָה —

536 גבורות השם פתח ↗

537 רש"י על שמות פתח ↗

אלופי אדום אילי מואב. וַהֲלֹא לֹא הָיָה לָהֶם לִירֹא כְלוּם, שֶׁהֲרֵי לֹא עֲלֵיהֶם הוֹלְכִים? אֶלָּא מִפְּנֵי אֲנִינוּת שֶׁהָיוּ מִתְאוֹנְנִים וּמִצְטַעֲרִים עַל כְּבוֹדָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל ילקוט שמעוני: נמגו. נָמַסּוּ, כְּמוֹ "בִּרְבִיבִים תְּמוֹגְגֶנָּה" תהלים ס"ה, אָמְרוּ, עָלֵינוּ הֵם בָּאִים, לְכַלּוֹתֵינוּ וְלִירַשׁ אֶת אַרְצֵנוּ מכילתא:

538 גבורות השם פתח ↗

538 חגיגה פתח ↗

מַאי דְּרַשׁ? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״וְאָתָא מֵרִבְבוֹת קֹדֶשׁ״ — אוֹת הוּא בָּרְבָבָה שֶׁלּוֹ. וְרַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: ״דָּגוּל מֵרְבָבָה״ — דּוּגְמָא הוּא בָּרְבָבָה שֶׁלּוֹ. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: ״ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ״ — אָדוֹן הוּא בַּצָּבָא שֶׁלּוֹ. וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״לֹא בָרוּחַ ה׳ וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה׳. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה׳ וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה״, ״וְהִנֵּה ה׳ עוֹבֵר״. תָּנוּ רַבָּנַן, שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בַּשֵּׁדִים: שְׁלֹשָׁה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וּשְׁלֹשָׁה כִּבְנֵי אָדָם. שְׁלֹשָׁה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת — יֵשׁ לָהֶם כְּנָפַיִם כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְטָסִין מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְיוֹדְעִין מַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. יוֹדְעִין סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא, שׁוֹמְעִין מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד, כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וּשְׁלֹשָׁה כִּבְנֵי אָדָם — אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין כִּבְנֵי אָדָם, פָּרִין וְרָבִין כִּבְנֵי אָדָם, וּמֵתִים כִּבְנֵי אָדָם. שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בִּבְנֵי אָדָם: שְׁלֹשָׁה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שְׁלֹשָׁה כִּבְהֵמָה. שְׁלֹשָׁה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת — יֵשׁ לָהֶם דַּעַת כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וּמְהַלְּכִין בְּקוֹמָה זְקוּפָה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וּמְסַפְּרִים בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. שְׁלֹשָׁה כִּבְהֵמָה — אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין כִּבְהֵמָה, וּפָרִין וְרָבִין כִּבְהֵמָה, וּמוֹצִיאִין רְעִי כִּבְהֵמָה. כׇּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים רָתוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם כּוּ׳. בִּשְׁלָמָא מָה לְמַעְלָה מָה לְמַטָּה מָה לְאָחוֹר — לְחַיֵּי. אֶלָּא לְפָנִים — מָה דַּהֲוָה הֲוָה? רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו: בְּנוּ לִי פַּלְטֵירִין גְּדוֹלִין עַל הָאַשְׁפָּה. הָלְכוּ וּבָנוּ לוֹ, אֵין רְצוֹנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ לְהַזְכִּיר שֵׁם אַשְׁפָּה. כׇּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָתוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לְעוֹלָם. מַאי הִיא? רַבִּי אַבָּא אָמַר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אָמַר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵירָה בַּסֵּתֶר. מִסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת, דִּכְתִיב: ״כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה׳״. רַב יוֹסֵף אָמַר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵירָה בַּסֵּתֶר, כִּדְרַבִּי יִצְחָק. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הָעוֹבֵר עֲבֵירָה בַּסֵּתֶר, כְּאִילּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי״. אִינִי?! וְהָאָמַר רַבִּי אִלְעָא הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו — יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ, וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִין וְיִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִין, וְיַעֲשֶׂה מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא! לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּמָצֵי כָּיֵיף לֵיהּ לְיִצְרֵיהּ, הָא — דְּלָא מָצֵי כָּיֵיף לְיִצְרֵיהּ. דָּרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי נַחְמָנִי מְתוּרְגְּמָנֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל הַמִּסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עֵינָיו כֵּהוֹת: בַּקֶּשֶׁת, וּבַנָּשִׂיא, וּבַכֹּהֲנִים. בַּקֶּשֶׁת — דִּכְתִיב: ״כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה׳״. בַּנָּשִׂיא — דִּכְתִיב: ״וְנָתַתָּ מֵהוֹדְךָ עָלָיו״. הַמִּסְתַּכֵּל בַּכֹּהֲנִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין עַל דּוּכָנָן וּמְבָרְכִין אֶת יִשְׂרָאֵל בַּשֵּׁם הַמְפוֹרָשׁ. דָּרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי נַחְמָנִי מְתוּרְגְּמָנֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב: ״אַל תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ אַל תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף״ — אִם יֹאמַר לְךָ יֵצֶר הָרָע, חֲטוֹא וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹחֵל אַל תַּאֲמֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ״, וְאֵין ״רַע״ אֶלָּא יֵצֶר הָרַע שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע״, וְאֵין ״אַלּוּף״ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַלּוּף נְעוּרַי אָתָּה״. שֶׁמָּא תֹּאמַר מִי מֵעִיד בִּי? אַבְנֵי בֵיתוֹ וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם הֵם מְעִידִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה״, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידָה בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמוֹר פִּתְחֵי פִיךָ״, אִי זוֹ הִיא דָּבָר שֶׁשּׁוֹכֶבֶת אֵי זֶה הוּא דָּבָר שֶׁשָּׁרוּי בְּחֵיקוֹ שֶׁל אָדָם — הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ נְשָׁמָה. רַבִּי זְרִיקָא אֹמֵר: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּין אוֹתוֹ, הֵן מְעִידִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכׇל דְּרָכֶיךָ״. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעִידִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וַאֲנִי אֵל״. מַתְנִי׳ יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, יוֹסֵף בֶּן יוֹחָנָן אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, נִיתַּאי הַאַרְבֵּלִי אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. יְהוּדָה בֶּן טָבַאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר לִסְמוֹךְ, אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ. הִלֵּל וּמְנַחֵם לֹא נֶחְלְקוּ. יָצָא מְנַחֵם, נִכְנַס שַׁמַּאי. שַׁמַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ, הִלֵּל אוֹמֵר לִסְמוֹךְ.

539 רש"י על שמות פתח ↗

540 רמב"ן על שמות פתח ↗

שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן יֹאמַר, כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ הָעַמִּים יִרְגָּזוּן מִתִּגְרַת יָדֶיךָ, וְחִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת בְּעֵת שֶׁשָּׁמְעוּ. וְיִתָּכֵן שֶׁיֹּאמַר כִּי כְּבָר שָׁמְעוּ הָעַמִּים כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה הַשֵּׁם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְיִרְגְּזוּן תָּמִיד מִן הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שָׂם בָּהֶם, וְיִתְפַּלֵּל שֶׁתִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָה וָפַחַד שֶׁלֹּא יֵצְאוּ לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה. וְאָמַר ר"א אבן עזרא על שמות ט"ו:ט"ז כִּי תִּפֹּל עֲלֵיהֶם שָׁב אֶל פְּלֶשֶׁת אֱדוֹם וּמוֹאָב, לֹא אֶל כְּנַעַן, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה', כִּי עֲלֵיהֶם עָבְרוּ טֶרֶם בּוֹאָם אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן, וְלֹא נִלְחֲמוּ עִמָּהֶם וְאִם יָצָא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה במדבר כ כ, לְבַל יַעַבְרוּ בְּאַרְצוֹ, לֹא נִלְחַם בָּהֶם, וְלוּלֵא כִּי נָפַל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד הָיוּ חֲפֵצִים לְהִלָּחֵם בָּם מִשִּׂנְאָתָם אוֹתָם. וְלֹא הִזְכִּיר עַמּוֹן, כִּי עַמּוֹן וּמוֹאָב כְּגוֹי אֶחָד הֵם. וְיִתָּכֵן שֶׁגַּם עַל הַכְּנַעֲנִי נָפַל פַּחְדָּם וְלֹא נִלְחַם בָּהֶם עַד עָבְרָם, כִּי הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב במדבר כא א אֵינֶנּוּ כְּנַעֲנִי בְּיִחוּסוֹ, כְּדַעַת רַבּוֹתֵינוּ במד"ר ותנחומא שם:

541 גבורות השם פתח ↗

"עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית" שמות טו, טז. פירוש, כי ישראל קנו -ב'- ג' מדריגות זו אחר זו, וכולם היו צריכים לעבור המים; הראשון, כשיצאו ממצרים עברו הים, ואז קנו מדריגה אחת, שיצאו מן העבדות. וכאשר עברו נחלי ארנון אז קנו מדריגה יותר עליונה, שאז נכנסו לארץ סיחון ועוג וכבשו אותו, והיא נחלתם גם כן. ואחר כך כשנכנסו לארץ הקדושה לגמרי, אז קנו מדריגה יותר עליונה, שירשו עיקר הארץ הקדושה. וכל אחד ואחד קנו על ידי נסים ונפלאות, כי לא היה קנין מעלתם ומדריגתם בטבע ובמנהגו של עולם, רק על ידי השם יתברך, ולכך נעשו להם נסים כשעברו נחל ארנון וכשעברו הירדן. וזהו "עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית", פירוש כי "עמך ה'" צריכים לקנות ב' מדרגות, ויש להם מתנגדים ומקטרגים כאשר באים לקנות מדריגה עליונה. "בגדול זרועך ידמו כאבן", המקטרגים יסתמו פיהם וידמו כאבן, עד כי יקנו מדריגתם ומעלתם.

542 רש"י על שמות פתח ↗

ויגד למלך מצרים. אִיקְטוֹרִין שָׁלַח עִמָּהֶם, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים שֶׁקָבְעוּ לֵילֵךְ וְלָשׁוּב וְרָאוּ שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין לְמִצְרַיִם, בָּאוּ וְהִגִּידוּ לְפַרְעֹה בַּיּוֹם הָרְבִיעִי, בַּחֲמִישִׁי וּבַשִּׁשִּׁי רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם, לֵיל שְׁבִיעִי יָרְדוּ לַיָּם, בַּשַּׁחֲרִית אָמְרוּ שִׁירָה וְהוּא יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח; לְכָךְ אָנוּ קוֹרִין הַשִּׁירָה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: ויהפך. נֶהְפַּךְ מִמַּה שֶּׁהָיָה, שֶׁהֲרֵי אָמַר לָהֶם "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי" שמות י"ב, וְנֶהְפַּךְ לֵב עֲבָדָיו, שֶׁהֲרֵי לְשֶׁעָבַר הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ "עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ" שמות י', וְעַכְשָׁיו נֶהֶפְכוּ לִרְדֹף אַחֲרֵיהֶם בִּשְׁבִיל מָמוֹנָם שֶׁהִשְׁאִילוּם: מעבדנו. מֵעֲבֹד אוֹתָנוּ:

543 גבורות השם פתח ↗

544 רש"י על במדבר פתח ↗

על כן יאמר. עַל חֲנִיָּה זוֹ וְנִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ בָהּ יאמר בספר מלחמת ה' — כְּשֶׁמְּסַפְּרִים נִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ יְסַפְּרוּ אֶת וָהֵב וגו': את והב. כְּמוֹ אֶת יָהֵב, כְּמוֹ שֶׁיֵּאָמֵר מִן יעד וָעֵד, כֵּן יֵאָמֵר מִן יהב וָהֵב, וְהַוָּי"ו יְסוֹד הוּא, כְּלוֹמַר אֶת אֲשֶׁר יָהַב לָהֶם וְהִרְבָּה נִסִּים בְּיַם סוּף: ואת הנחלים ארנון. כְּשֵׁם שֶׁמְּסַפְּרִים בְּנִסֵּי יַם סוּף, כָּךְ יֵשׁ לְסַפֵּר בְּנִסֵּי נַחֲלֵי אַרְנוֹן, שֶׁאַף כָּאן נַעֲשׂוּ נִסִּים גְּדוֹלִים, וּמָה הֵם הַנִּסִּים? ואשד הנחלים. תַּרְגּוּם שֶׁל שֶׁפֶךְ "אֶשֶׁד" — שֶׁפֶךְ הַנְּחָלִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ שָׁם דַּם אֱמוֹרִיִּים, שֶׁהָיוּ נֶחְבָּאִים שָׁם, לְפִי שֶׁהָיוּ הֶהָרִים גְּבוֹהִים וְהַנַּחַל עָמֹק וְקָצָר וְהֶהָרִים סְמוּכִים זֶה לָזֶה — אָדָם עוֹמֵד עַל הָהָר מִזֶּה וּמְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ בָּהָר הַזֶּה — וְהַדֶּרֶךְ עוֹבֵר בְּתוֹךְ הַנַּחַל, אָמְרוּ אֱמוֹרִיִּים, כְּשֶׁיִּכָּנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ לְתוֹךְ הַנַּחַל לַעֲבֹר, נֵצֵא מִן הַמְּעָרוֹת שֶׁבֶּהָרִים שֶׁלְּמַעְלָה מֵהֶם, וְנַהַרְגֵם בְּחִצִּים וְאַבְנֵי בָּלִיסְטְרָאוֹת, וְהָיוּ אוֹתָן הַנְּקָעִים בָּהָר שֶׁל צַד מוֹאָב, וּבָהָר שֶׁל צַד אֱמוֹרִיִּים הָיוּ כְּנֶגֶד אוֹתָן נְקָעִים כְּמִין קְרָנוֹת וְשָׁדַיִם בּוֹלְטִין לַחוּץ, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹר, נִזְדַּעְזַע הָהָר שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּשִׁפְחָה הַיּוֹצֵאת לְהַקְבִּיל פְּנֵי גְבִרְתָּהּ, וְנִתְקָרֵב לְצַד הָהָר שֶׁל מוֹאָב וְנִכְנְסוּ אוֹתָן הַשָּׁדַיִם לְתוֹךְ אוֹתָן נְקָעִים וַהֲרָגוּם, וְזֶהוּ אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר — שֶׁהָהָר נָטָה מִמְּקוֹמוֹ וְנִתְקָרֵב לְצַד מוֹאָב וְנִדְבַּק בּוֹ, וְזֶהוּ וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב תנחומא; ברכות נ"ד: ומשם בארה. מִשָּׁם בָּא הָאֶשֶׁד אֶל הַבְּאֵר; כֵּיצַד? אָמַר הַקָּבָּ"ה מִי מוֹדִיעַ לְבָנַי הַנִּסִּים הַלָּלוּ? הַמָּשָׁל אוֹמֵר "נָתַתָּ פַּת לְתִינוֹק הוֹדִיעַ לְאִמּוֹ". לְאַחַר שֶׁעָבְרוּ חָזְרוּ הֶהָרִים לִמְקוֹמָם, וְהַבְּאֵר יָרְדָה לְתוֹךְ הַנַּחַל וְהֶעֶלְתָה מִשָּׁם דַּם הַהֲרוּגִים וּזְרוֹעוֹת וְאֵבָרִים וּמוֹלַכְתָּן סָבִיב הַמַּחֲנֶה, וְיִשְׂרָאֵל רָאוּ וְאָמְרוּ שִׁירָה:

545 רש"י על דברים פתח ↗

ואתחנן. אֵין חִנּוּן בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא לְשׁוֹן מַתְּנַת חִנָּם – אַעַ"פִּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לַצַּדִּיקִים לִתְלוֹת בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים אֵין מְבַקְּשִׁים מֵאֵת הַמָּקוֹם אֶלָּא מַתְּנַת חִנָּם, לְפִי שֶׁאָמַר לוֹ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן אָמַר לוֹ בִּלְשׁוֹן וָאֶתְחַנַּן; דָּ"אַ זֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת שֶׁנִּקְרֵאת תְּפִלָּה, כִּדְאִיתָא בְּסִפְרֵי: בעת ההוא. לְאַחַר שֶׁכָּבַשְׁתִּי אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג דִּמִּיתִי שֶׁמָּא הֻתַּר הַנֶּדֶר: לאמר. זֶה אֶחָד מִגּ' מְקוֹמוֹת שֶׁאָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַמָּקוֹם אֵינִי מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתּוֹדִיעֵנִי אִם תַּעֲשֶׂה שְׁאֵלָתִי אִם לָאו ספרי:

546 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם לְרַבּוֹת בָּתִּים וְעֶבֶד עִבְרִי, וְדָבָר זֶה מְפֹרָשׁ בְּקִדּוּשִׁין בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן כא. וּלְפִי פְּשׁוּטוֹ סָמוּךְ עַל פָּרָשָׁה שֶׁל אַחֲרָיו, שֶׁהַמּוֹכֵר רַשַּׁאי לְגָאֳלָהּ לְאַחַר שְׁתֵּי שָׁנִים אוֹ הוּא אוֹ קְרוֹבוֹ, וְאֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לְעַכֵּב, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא כ"ה:כ"ד. וְאֵינוֹ נָכוֹן בְּעֵינַי שֶׁיִּכְלֹל בְּפָרָשַׁת הַיּוֹבֵל וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם תִּתְּנוּ גְּאֻלָּה וְיֹאמַר בַּפָּרָשָׁה הַשְּׁנִיָּה כֵּיצַד, "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ" וְגוֹ'. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי שֶׁיֹּאמַר וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה, תִּתְּנוּ הַגְּאֻלָּה הַזֹּאת שֶׁל הַיּוֹבֵל. וְאָמַר "גְּאֻלָּה" כְּמוֹ "גָּאַל ה' עַבְדּוֹ יַעֲקֹב" ישעיהו מח כ, שֶׁהוֹצִיא עַבְדּוֹ מִיַּד הַמַּחֲזִיקִים בּוֹ, וְכֵן "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה" שמות ו ו, אַף זֶה תִּתְּנוּ גְּאֻלָּה לָאָרֶץ, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִגְאֹל אַרְצִי מִיַּד הַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, שֶׁלֹּא נְתַתִּיהָ אֲנִי לָהֶם בְּחֵלֶק אֲחֻזָּתָם. וְהֻצְרַךְ לוֹמַר כֵּן בַּעֲבוּר שֶׁאָמַר "כִּי לִי הָאָרֶץ" ויקרא כ"ה:כ"ג, וְהִנֵּה כָּל הָאָרֶץ לוֹ הִיא, לְפִיכָךְ חָזַר וּפֵרֵשׁ שֶׁיִּנְהֹג הַיּוֹבֵל בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתֵנוּ בִּלְבַד, לֹא בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וְאָמַר "וּבְכֹל" שֶׁהִיא תִּנְהַג בְּכָל אֲחֻזָּתֵנוּ גַּם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וּבְכָל מְקוֹם הָאֲחֻזָּה, לֹא בְּאֶרֶץ ה' אֲשֶׁר שָׁם הַמִּקְדָּשׁ בִּלְבַד:

547 גבורות השם פתח ↗

548 גבורות השם פתח ↗

549 רש"י על דברים פתח ↗

כי אתם עברים את הירדן וגו'. נִסִּים שֶׁל יַרְדֵּן יִהְיוּ סִימָן בְּיֶדְכֶם שֶׁתָּבֹאוּ וְתִירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ עי' ספרי:

550 גבורות השם פתח ↗

551 גבורות השם פתח ↗

551 בבא בתרא פתח ↗

552 גבורות השם פתח ↗

553 ספורנו על שמות פתח ↗

תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ. יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, בְּאֹפֶן שֶׁיָּנוּסוּ מִפָּנֵינוּ מִיִּרְאַת זְרוֹעֲךָ, כְּעִנְיַן "אָנוּסָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי ה' נִלְחָם" שמות יד:כה. יִדְּמוּ כָאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה'. וְכֵן יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יִתְקוֹמְמוּ נֶגְדֵּנוּ כַּאֲשֶׁר נַעֲלֶה לְהִלָּחֵם בָּם, עַד אַחַר שֶׁנַּעֲבֹר הַנְּהָרוֹת וְהֵם אַרְנוֹן וְהַיַּרְדֵּן, כִּי אָמְנָם בְּמַעֲבַר הַנְּהָרוֹת תִּקְשֶׁה כָּל מִלְחָמָה וְנִצְטָרֵךְ לְנֵס גָּדוֹל אֲשֶׁר אוּלַי לֹא נִהְיֶה רְאוּיִים לוֹ.

554 גבורות השם פתח ↗

ואחר כך אמר שמות טו, יז "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך". פירוש, אחר שעברו אלו שתי העברות, הביאם ונטעם בהר נחלתו, וזהו בית המקדש שנקרא "נחלתו", כי הנחלה אין לה הפסק, כי היא לאדם מן האבות, ואינו דבר שהוא מתחדש ובא על ידי מעשה לשעה אחת, רק כך היא נמשכת מהתחלתו. ולזה הטעם נקרא בית המקדש "נחלה", כי הוא דבר שאין לו הפסק. וזהו שהזכיר אצלו נטיעה, כי הנטיעה גם כן קיימת, ואין לנטיעה סלוק והסרה כלל, אבל הוא נשאר במקום, שהוא נחלה עולמית.

555 גבורות השם פתח ↗

556 גבורות השם פתח ↗

557 גבורות השם פתח ↗

558 גבורות השם פתח ↗

558 משנה תורה, הלכות בית הבחירה פתח ↗

וְלָמָּה אֲנִי אוֹמֵר בַּמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם קְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. וּבִקְדֻשַּׁת שְׁאָר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְעִנְיַן שְׁבִיעִית וּמַעַשְׂרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן לֹא קָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא. לְפִי שֶׁקְּדֻשַּׁת הַמִּקְדָּשׁ וִירוּשָׁלַיִם מִפְּנֵי הַשְּׁכִינָה וּשְׁכִינָה אֵינָהּ בְּטֵלָה. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר ויקרא כו לא "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם" וְאָמְרוּ חֲכָמִים אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹמְמִין בִּקְדֻשָּׁתָן הֵן עוֹמְדִים אֲבָל חִיּוּב הָאָרֶץ בִּשְׁבִיעִית וּבְמַעַשְׂרוֹת אֵינוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּבּוּשׁ רַבִּים וְכֵיוָן שֶׁנִּלְקְחָה הָאָרֶץ מִידֵיהֶם בָּטַל הַכִּבּוּשׁ וְנִפְטְרָה מִן הַתּוֹרָה מִמַּעַשְׂרוֹת וּמִשְּׁבִיעִית שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מִן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְכֵיוָן שֶׁעָלָה עֶזְרָא וְקִדְּשָׁהּ לֹא קִדְּשָׁהּ בְּכִבּוּשׁ אֶלָּא בַּחֲזָקָה שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ וּלְפִיכָךְ כָּל מָקוֹם שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל וְנִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשַּׁת עֶזְרָא הַשְּׁנִיָּה הוּא מְקֻדָּשׁ הַיּוֹם וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּלְקַח הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ וְחַיָּב בִּשְׁבִיעִית וּבְמַעַשְׂרוֹת עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּרוּמָה:

559 גבורות השם פתח ↗

560 גבורות השם פתח ↗

561 גבורות השם פתח ↗

562 אור החיים על ויקרא פתח ↗

וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר. אַחַר שֶׁאָמַר עִנְיַן מֶכֶר הַבַּיִת, חָזַר הַכָּתוּב לָתֵת טַעַם לַדָּבָר אֵיךְ יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה שֶׁיִּמְכֹּר ה׳ אֲחֻזָּתוֹ בֵּית הַבְּחִירָה, וְהוּא אָמְרוֹ ״וְאִישׁ״ – זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב – פֵּרוּשׁ׳ בַּיִת שֶׁבּוֹ מוֹשַׁב אֱלֹהִים, זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, ״עִיר חוֹמָה״ – זוֹ יְרוּשָׁלַיִם, דִּכְתִיב תהילים קכ״ה:ב׳ ״יְרוּשָׁלַיִם הָרִים סָבִיב לָהּ״. אָמַר הַטַּעַם הוּא וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ שֶׁבְּאֶמְצָעוּת זֶה אַדְרַבָּה נִגָּאֵל, עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מדרש תהילים ע״ט:א׳ בְּפָסוּק ״מִזְמוֹר לְאָסָף״ וְגוֹ׳, שֶׁהִשְׁלִיךְ ה׳ חֲמָתוֹ עַל עֵצִים וַאֲבָנִים, שֶׁזּוּלַת זֶה לֹא הָיָה נִשְׁאָר מִיִּשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט, וְאִם אֵין יִשְׂרָאֵל אֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְלֹא יְרוּשָׁלַיִם. לָזֶה ״וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ״ שֶׁל עַם וּגְאֻלַּת הַבַּיִת, כִּי יֵשׁ תִּקְוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.

563 רש"י על שמות פתח ↗

564 גבורות השם פתח ↗

ואמר כי זהו המקום הוא קשור עם ישיבתו למעלה, עד שהוא מכוון נגדו. ואמר שמות טו, יז "מקדש ה' כוננו ידיך", רצה לומר כי יותר מזה יש לו מעלה, כי הוא קדוש אלקי. ולפיכך אמר "מקדש ה'", להורות על קדושתו האלקית. והוסיף "כוננו ידיך", להורות על קדושתו העליונה שיש לבית המקדש.

565 רש"י על דניאל פתח ↗

לְמַעַן ה׳. לְמַעַן שֵׁם הַקָּדוֹשׁ הַנִּקְרָא עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִקְדָּשׁ ה׳ כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ״ שמות טו:יז:

566 גבורות השם פתח ↗

567 גבורות השם פתח ↗

ואמרו ז"ל במסכת כתובות ה., דרש בר קפרא, גדול מעשה בית המקדש ממעשה שמים וארץ; שאילו שמים וארץ נבראו ביד אחת, שנאמר ישעיה מח, יג "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים", ואלו בבית המקדש כתיב שמות טו, יז "מקדש ה' כוננו ידיך".

568 גבורות השם פתח ↗

569 רש"י על בראשית פתח ↗

וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל. אַף בָּזֶה אָנוּ צְרִיכִין לְדִבְרֵי אַגַּדָה, רָאָהוּ שֶׁאֵינוֹ כְדַאי לְהִשְׁתַּמֵשׁ בּוֹ רְשָׁעִים, וְהִבְדִּילוֹ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. וּלְפִי פְּשׁוּטוֹ כָּךְ פָּרְשֵׁהוּ, רָאָהוּ כִּי טוֹב, וְאֵין נָאֶה לוֹ וְלַחֹשֶׁךְ שֶׁיִּהְיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּעִרְבּוּבְיָא, וְקָבַע לָזֶה תְחוּמוֹ בַּיּוֹם, וְלָזֶה תְחוּמוֹ בַּלַּיְלָה:

570 גבורות השם פתח ↗

וביאור זה, כי השמים והארץ הם חלקי המציאות, שכל המציאות ביחד הם שמים וארץ. כי שמים הוא חלק אחד, והארץ הוא חלק אחד. ולפיכך כל אחד מהם מיוחס ליד אחת, לומר כל אחד אינו אלא חצי, כי היד האחת הוא חצי, ושתי הידים ביחד הם הכל. אבל -ב-בית המקדש הוא הכל, שאין בית המקדש חלק, כי לא תמצא דבר מצטרף אליו, כמו שתמצא* לשמים וארץ, שבכל מקום מחבר אותם ביחד, ובודאי אין זה בלא זה, כמו שאין העיגול בלא נקודה שבתוכו, ואין הנקודה בלא עיגול, ולפיכך הם מתחברים יחד. אבל בית המקדש הוא הכל, שהוא יחיד, ואין לו צירוף וחבור כלל אל דבר, ולכך הוא הכל, וזה שנברא בשתי ידים.

570 בראשית רבה פתח ↗

בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים הַשָּׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נִבְרֵאת הָאָרֶץ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים הָאָרֶץ נִבְרֵאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַשָּׁמַיִם. אֵלּוּ מְבִיאִין טַעַם לְדִבְרֵיהֶם, וְאֵלּוּ מְבִיאִין טַעַם לְדִבְרֵיהֶם. עַל דַּעְתֵּיהוֹן דְּבֵית שַׁמַּאי דְּאִינּוּן אָמְרִין הַשָּׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הָאָרֶץ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה לוֹ כִּסֵּא, וּמִשֶּׁעֲשָׂאוֹ עָשָׂה אִיפִיפוֹרִין שֶׁלּוֹ, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ישעיה סו, א: הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי וגו'. וְעַל דַּעְתֵּיהוֹן דְּבֵית הִלֵּל דְּאִינּוּן אָמְרִין הָאָרֶץ נִבְרֵאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַשָּׁמַיִם, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פָּלָטִין, מִשֶּׁבָּנָה אֶת הַתַּחְתּוֹנִים אַחַר כָּךְ בָּנָה אֶת הָעֶלְיוֹנִים, כָּךְ בראשית ב, ד: בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִילָעִי, אַף דֵּין קְרָא מְסַיֵּעַ לְבֵית הִלֵּל תהלים קב, כו: לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ, וְאַחַר כָּךְ תהלים קב, כו: וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם. אָמַר רַבִּי חָנִין מִמָּקוֹם שֶׁהַמִּקְרָא מְסַיֵּעַ לְבֵית שַׁמַּאי, מִשָּׁם בֵּית הִלֵּל מְסַלְּקִין אוֹתוֹ. בראשית א, ב: וְהָאָרֶץ הָיְתָה, כְּבָר הָיְתָה, רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם חֲכָמִים אָמַר, לַבְּרִיאָה שָׁמַיִם קָדְמוּ, וְלַשִּׁכְלוּל, הָאָרֶץ קָדְמָה. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אֲנָא אַמְרֵי טַעְמָא, לַבְּרִיאָה הַשָּׁמַיִם קָדְמוּ, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית א, א: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים, וְלַשִּׁכְלוּל הָאָרֶץ קָדְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ב, ד: בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, תָּמֵהַּ אֲנִי הֵיאַךְ נֶחְלְקוּ אֲבוֹת הָעוֹלָם בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל בְּרִיַּת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אֶלָּא שֶׁאֲנִי אוֹמֵר שְׁנֵיהֶם לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא כְּאִלְפָס וְכִסּוּיָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה מח, יג: קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רַבִּי שִׁמְעוֹן אִם כְּדַעַת אַבָּא לָמָּה פְּעָמִים שֶׁהוּא מַקְדִּים אֶרֶץ לְשָׁמַיִם וּפְעָמִים שֶׁהוּא מַקְדִּים שָׁמַיִם לְאֶרֶץ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין זֶה כָּזֶה. בְּכָל מָקוֹם הוּא מַקְדִּים אַבְרָהָם לְיִצְחָק וְיַעֲקֹב, וּבְמָקוֹם אֶחָד הוּא אוֹמֵר ויקרא כו, מב: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקֹב וגו', מְלַמֵּד שֶׁשְׁלָשְׁתָּן שְׁקוּלִין זֶה כָּזֶה. בְּכָל מָקוֹם הוּא מַקְדִּים משֶׁה לְאַהֲרֹן, וּבְמָקוֹם אֶחָד הוּא אוֹמֵר שמות ו, כו: הוּא אַהֲרֹן וּמשֶׁה, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶן שְׁקוּלִין זֶה כָּזֶה. בְּכָל מָקוֹם הוּא מַקְדִּים יְהוֹשֻׁעַ לְכָלֵב, וּבְמָקוֹם אֶחָד הוּא אוֹמֵר במדבר יד, ל: כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפוּנֶה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶן שְׁקוּלִין זֶה כָּזֶה. בְּכָל מָקוֹם הוּא מַקְדִּים תּוֹרִין לִבְנֵי יוֹנָה, וּבְמָקוֹם אֶחָד הוּא אוֹמֵר ויקרא יב, ו: וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת, מַגִּיד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין זֶה כָּזֶה. בְּכָל מָקוֹם הוּא מַקְדִּים כִּבּוּד אָב לְאֵם, וּבְמָקוֹם אֶחָד הוּא אוֹמֵר ויקרא יט, ג: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, מַגִּיד שֶׁשְּׁנֵיהֶן שְׁקוּלִין זֶה כָּזֶה, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים הָאָב קֹדֶם לָאֵם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאִמּוֹ חַיָּבִין בִּכְבוֹד אָבִיו. בְּכָל מָקוֹם הוּא מַקְדִּים בְּרִיאַת שָׁמַיִם לָאָרֶץ, וּבְמָקוֹם אֶחָד הוּא אוֹמֵר בראשית ב, ד: בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם, מַגִּיד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין זֶה כָּזֶה.

571 גבורות השם פתח ↗

572 גבורות השם פתח ↗

573 גבורות השם פתח ↗

574 גבורות השם פתח ↗

574 חגיגה פתח ↗

הַשְׁתָּא דְּנָפְקָא לֵיהּ מִ״לְּמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם״, ״לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ״ — לְמָה לִי? כִּדְרַבִּי אֶלְעָזָר. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָדָם הָרִאשׁוֹן מִן הָאָרֶץ עַד לָרָקִיעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ״. וְכֵיוָן שֶׁסָּרַח — הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָדָיו עָלָיו וּמִיעֲטוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָדָם הָרִאשׁוֹן, מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם״, כֵּיוָן שֶׁסָּרַח הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָדוֹ עָלָיו וּמִיעֲטוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה״. אִי הָכִי, קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי! אִידֵּי וְאִידֵּי חַד שִׁיעוּרָא הוּא. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן, וְאֵלּוּ הֵן: שָׁמַיִם וָאָרֶץ, תֹּהוּ וָבֹהוּ, אוֹר וָחֹשֶׁךְ, רוּחַ וּמַיִם, מִדַּת יוֹם וּמִדַּת לַיְלָה. שָׁמַיִם וָאָרֶץ — דִּכְתִיב: ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ״, תֹּהוּ וָבֹהוּ — דִּכְתִיב: ״וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ״, אוֹר וָחֹשֶׁךְ, חֹשֶׁךְ — דִּכְתִיב: ״וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם״, אוֹר — דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר״, רוּחַ וּמַיִם — דִּכְתִיב: ״וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם״, מִדַּת יוֹם וּמִדַּת לַיְלָה — דִּכְתִיב: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד״. תָּנָא: תֹּהוּ — קַו יָרוֹק שֶׁמַּקִּיף אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ, שֶׁמִּמֶּנּוּ יָצָא חֹשֶׁךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו״. בֹהוּ — אֵלּוּ אֲבָנִים הַמְפוּלָּמוֹת הַמְשׁוּקָּעוֹת בַּתְּהוֹם, שֶׁמֵּהֶן יוֹצְאִין מַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ״. וְאוֹר בְּיוֹם רִאשׁוֹן אִיבְּרִי? וְהָכְתִיב: ״וַיִּתֵּן אוֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם״, וּכְתִיב: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי״! כִּדְרַבִּי אֶלְעָזָר. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אוֹר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אָדָם צוֹפֶה בּוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּכֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדוֹר הַמַּבּוּל וּבְדוֹר הַפְּלַגָּה וְרָאָה שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם מְקוּלְקָלִים — עָמַד וּגְנָזוֹ מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם״. וּלְמִי גְּנָזוֹ — לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב״, וְאֵין ״טוֹב״ אֶלָּא צַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב״. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹר שֶׁגְּנָזוֹ לַצַּדִּיקִים שָׂמַח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח״. כְּתַנָּאֵי: אוֹר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אָדָם צוֹפֶה וּמַבִּיט בּוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יַעֲקֹב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הֵן הֵן מְאוֹרוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן, וְלֹא נִתְלוּ עַד יוֹם רְבִיעִי. אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּא אָמַר רַב: בַּעֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרָא הָעוֹלָם: בְּחׇכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכֹחַ וּבִגְעָרָה וּבִגְבוּרָה, בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. בְּחׇכְמָה וּבִתְבוּנָה — דִּכְתִיב: ״ה׳ בְּחׇכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה״. בְּדַעַת — דִּכְתִיב: ״בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ״. בְּכֹחַ וּגְבוּרָה, דִּכְתִיב: ״מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ נֶאְזָר בִּגְבוּרָה״. בִּגְעָרָה — דִּכְתִיב: ״עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ״. בְּצֶדֶק וּמִשְׁפָּט — דִּכְתִיב: ״צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ״. בְּחֶסֶד וְרַחֲמִים — דִּכְתִיב: ״זְכֹר רַחֲמֶיךָ ה׳ וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה״. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, הָיָה מַרְחִיב וְהוֹלֵךְ כִּשְׁתֵּי פַקְעִיּוֹת שֶׁל שְׁתִי, עַד שֶׁגָּעַר בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֶעֱמִידוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ״, וְהַיְינוּ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: ״אֲנִי אֵל שַׁדַּי״ — אֲנִי הוּא שֶׁאָמַרְתִּי לָעוֹלָם דַּי. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַיָּם הָיָה מַרְחִיב וְהוֹלֵךְ, עַד שֶׁגָּעַר בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיִבְּשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכׇל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב״. תָּנוּ רַבָּנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נִבְרֵאת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ״. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֶרֶץ נִבְרֵאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה׳ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם״. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לְדִבְרֵיכֶם, אָדָם בּוֹנֶה עֲלִיָּיה וְאַחַר כָּךְ בּוֹנֶה בַּיִת?! שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו וַאֲגוּדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ״. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: לְדִבְרֵיכֶם, אָדָם עוֹשֶׂה שְׁרַפְרַף, וְאַחַר כָּךְ עוֹשֶׂה כִּסֵּא?! שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי״. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה כְּאַחַת נִבְרְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם קוֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו״. וְאִידָּךְ, מַאי ״יַחְדָּו״? דְּלָא מִשְׁתַּלְּפִי מֵהֲדָדֵי. קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כְּשֶׁנִּבְרְאוּ — בָּרָא שָׁמַיִם וְאַחַר כָּךְ בָּרָא הָאָרֶץ, וּכְשֶׁנָּטָה — נָטָה הָאָרֶץ וְאַחַר כָּךְ נָטָה שָׁמַיִם. מַאי ״שָׁמַיִם״? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: שֶׁשָּׁם מַיִם. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אֵשׁ וּמַיִם, מְלַמֵּד שֶׁהֱבִיאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּטְרָפָן זֶה בָּזֶה, וְעָשָׂה מֵהֶן רָקִיעַ. שָׁאַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רַבִּי עֲקִיבָא כְּשֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, אֲמַר לֵיהּ: אַתָּה שֶׁשִּׁימַּשְׁתָּ אֶת נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה, שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ כׇּל ״אֶתִּין״ שֶׁבַּתּוֹרָה, ״אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ״, מָה הָיָה דּוֹרֵשׁ בָּהֶן? אָמַר לוֹ: אִילּוּ נֶאֱמַר ״שָׁמַיִם וָאָרֶץ״, הָיִיתִי אוֹמֵר: ״שָׁמַיִם״ — שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. עַכְשָׁיו שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ״, ״שָׁמַיִם״ — שָׁמַיִם מַמָּשׁ, ״אָרֶץ״ — אֶרֶץ מַמָּשׁ.

575 גבורות השם פתח ↗

576 רש"י על בראשית פתח ↗

577 גבורות השם פתח ↗

ודבר זה עצמו מורה לך על קדושתו, שמפני שהשמים והארץ כל אחד חלק, ולכך הם גשמיים, כי הגשם שייך בו חלוק. אבל בית המקדש הוא הכל, ואין בו חלוק אשר הוא שייך לגשם, ודבר זה הוא קדוש נבדל לגמרי, אחר שהוא הכל ואינו חלק. וזהו "מקדש ה' כוננו ידיך", רצה לומר ועד היכן הוא קדושתו, עד שהוא הכל, שהרי כוננו אותו שתי ידיך ביחד. ודבר שהוא הכל אין ספק שהוא נבדל לגמרי. וזהו הפירוש אמת, אין ספק בו.

578 רש"י על שמות פתח ↗

וישמע יתרו. מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע וּבָא? קְרִיעַת יַם סוּף וּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק: יתרו. שֶׁבַע שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ: רְעוּאֵל, יֶתֶר, יִתְרוֹ, חוֹבָב, חֶבֶר, קֵינִי, פּוּטִיאֵל; יֶתֶר, עַל שֵׁם שֶׁיִּתֵּר פָּרָשָׁה אַחַת בַּתּוֹרָה "וְאַתָּה תֶחֱזֶה"; יִתְרוֹ, לִכְשֶׁנִּתְגַּיֵּר וְקִיֵּם הַמִּצְווֹת, הוֹסִיפוֹ לוֹ אוֹת אֶחָד עַל שְׁמוֹ; חוֹבָב, שֶׁחִבֵּב אֶת הַתּוֹרָה; חוֹבָב הוּא יִתְרוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "מִבְּנֵי חוֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה" שופטים ד', וְיֵשׁ אוֹמְרִים רְעוּאֵל אָבִיו שֶׁל יִתְרוֹ, וּמַהוּ אוֹמֵר "וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן"? שֶׁהַתִּינוֹקוֹת קוֹרִין לַאֲבִי אֲבִיהֶן אַבָּא. בְּסִפְרֵי: חתן משה. כָּאן הָיָה יִתְרוֹ מִתְכַּבֵּד בְּמֹשֶׁה – אֲנִי חוֹתֵן הַמֶּלֶךְ, וּלְשֶׁעָבַר הָיָה מֹשֶׁה תוֹלֶה הַגְּדֻלָּה בְּחָמִיו, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חוֹתְנוֹ" שמות ד': למשה ולישראל. שָׁקוּל מֹשֶׁה כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל מכילתא: את כל אשר עשה. לָהֶם בִּירִידַת הַמָּן וּבַבְּאֵר וּבַעֲמָלֵק: כי הוציא ה' וגו'. זוֹ גְּדוֹלָה עַל כֻּלָּם שם:

579 גבורות השם פתח ↗

580 גבורות השם פתח ↗

581 גבורות השם פתח ↗

582 גבורות השם פתח ↗

ואמר* שמות טו, יח "ה' ימלוך לעולם ועד". רצה לומר כי הוא יתברך אחר שהביאם אל הר נחלתו, אל מקדש ה' אשר כוננו ידיו, אז השם יתברך נקרא "מלך", כי מלכותו בבית המקדש בפרט. וראיה לזה, כי כל חותמי ברכות במדינה עונין "אמן", ובמקדש עונין "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וזה מפני* שכבוד מלכותו בבית המקדש דוקא. ואמר "ימלוך", מפני שהמלכות שלימה תהיה לעתיד דוקא, שנאמר עובדיה א, כא "ועלו מושיעים בהר ציון וגו' והיתה לה' המלוכה", לא עתה. וזה שאנו נוהגים לומר אחר פסוק זה* "ועלו מושיעים בהר ציון וגו'".

582 גיטין פתח ↗

583 רש"י על דברים פתח ↗

כי שם ה' אקרא. הֲרֵי כִּי מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן כַּאֲשֶׁר, כְּמוֹ ויקרא כ"ג "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ", כְּשֶׁאֶקְרָא וְאַזְכִּיר שֵׁם ה', אַתֶּם הבו גדל לאלהינו וּבָרְכוּ שְׁמוֹ, מִכָּאן אָמְרוּ שֶׁעוֹנִין בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ אַחַר בְּרָכָה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ עי' ספרי; מכילתא שמות י"ג; ברכות כ"א; תענית ט"ז:

584 גבורות השם פתח ↗

584 פסחים פתח ↗

וְאוֹכְלִין מִתַּחַת הַנְּשָׁרִים בְּשַׁבָּת, וְנוֹתְנִין פֵּאָה לַיָּרָק. וּמִיחוּ בְּיָדָם חֲכָמִים. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ, עַל שְׁלֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ, וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ: גֵּירַר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים — וְהוֹדוּ לוֹ. כִּיתַּת נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת — וְהוֹדוּ לוֹ. גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת — וְהוֹדוּ לוֹ. וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ: קִיצֵּץ דְּלָתוֹת שֶׁל הֵיכָל וְשִׁיגְּרָן לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר — וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. סָתַם מֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן — וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. עִיבֵּר נִיסָן בְּנִיסָן — וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. מַרְכִּיבִין דְּקָלִים כׇּל הַיּוֹם וְכוּ׳. הֵיכִי עָבְדִי? אָמַר רַב יְהוּדָה: מַיְיתֵי אָסָא דָּרָא וְשִׁיכְרָא דְּדַפְנָא וְקִימְחָא דִשְׂעָרֵי דִּרְמֵי בְּמָנָא דְּלָא חָלְפִי עֲלֵיהּ אַרְבְּעִין יוֹמִין, וּמַרְתְּחִי לְהוּ, וְשָׁדוּ לְהוּ לְדִיקְלָא בְּלִיבֵּיהּ, וְכׇל דְּקָאֵי בְּאַרְבַּע אַמּוֹת דִּידֵיהּ, אִי לָא עָבְדִי לֵיהּ הָכִי — צָאוֵי לְאַלְתַּר. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: מַנְּחִי כּוּפְרָא דִּיכְרָא לְנוּקְבְּתָא. וְכוֹרְכִין אֶת שְׁמַע. הֵיכִי עָבְדִי? אָמַר רַב יְהוּדָה: אוֹמְרִים ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״, וְלֹא הָיוּ מַפְסִיקִין. רָבָא אָמַר: מַפְסִיקִין הָיוּ, אֶלָּא שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים ״הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ״, דְּמַשְׁמַע: הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, וְלֹא מָחָר עַל לְבָבֶךָ. תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד הָיוּ כּוֹרְכִין אֶת שְׁמַע? אוֹמְרִים ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״, וְלֹא הָיוּ מַפְסִיקִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַפְסִיקִין הָיוּ, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיוּ אוֹמְרִים ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״. וַאֲנַן, מַאי טַעְמָא אָמְרִינַן לֵיהּ? כִּדְדָרֵישׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: ״וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם״. בִּיקֵּשׁ יַעֲקֹב לְגַלּוֹת לְבָנָיו קֵץ הַיָּמִין, וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה. אָמַר: שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם יֵשׁ בְּמִטָּתִי פְּסוּל, כְּאַבְרָהָם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל, וְאָבִי יִצְחָק שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו? אָמְרוּ לוֹ בָּנָיו: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״. אָמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ אֶלָּא אֶחָד, כָּךְ אֵין בְּלִבֵּנוּ אֶלָּא אֶחָד. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתַח יַעֲקֹב אָבִינוּ וְאָמַר: ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״. אָמְרִי רַבָּנַן: הֵיכִי נַעֲבֵיד? נֵאמְרֵיהּ, לֹא אֲמָרוֹ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ. לָא נֵאמְרֵיהּ, אֲמָרוֹ יַעֲקֹב. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים אוֹתוֹ בַּחֲשַׁאי. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי אַמֵּי: מָשָׁל לְבַת מֶלֶךְ שֶׁהֵרִיחָה צִיקֵי קְדֵירָה. אִם תֹּאמַר — יֵשׁ לָהּ גְּנַאי. לֹא תֹּאמַר — יֵשׁ לָהּ צַעַר. הִתְחִילוּ עֲבָדֶיהָ לְהָבִיא בַּחֲשַׁאי. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם, מִפְּנֵי תַּרְעוֹמֶת הַמִּינִין. וּבִנְהַרְדְּעָא, דְּלֵיכָּא מִינִין, עַד הַשְׁתָּא אָמְרִי לַהּ בַּחֲשַׁאי. תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים עָשׂוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ, שְׁלֹשָׁה בִּרְצוֹן חֲכָמִים, וּשְׁלֹשָׁה שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים. וְאֵלּוּ בִּרְצוֹן חֲכָמִים: מַרְכִּיבִין דְּקָלִים כׇּל הַיּוֹם, וְכוֹרְכִין אֶת שְׁמַע, וְקוֹצְרִין לִפְנֵי הָעוֹמֶר. וְאֵלּוּ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים: גּוֹדְשִׁין לִפְנֵי הָעוֹמֶר, וּפוֹרְצִין פְּרָצוֹת בְּגַנּוֹתֵיהֶן וּבְפַרְדְּסוֹתֵיהֶן לְהַאֲכִיל נֶשֶׁר לַעֲנִיִּים בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, וּמַתִּירִין גַּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁל חָרוּב וְשֶׁל שִׁקְמָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: אִם בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂין, יְהוּ כׇּל אָדָם עוֹשִׂין כֵּן. אֶלָּא: אֵלּוּ וָאֵלּוּ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂין, עַל שְׁלֹשָׁה מִיחוּ בְּיָדָם, וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא מִיחוּ בְּיָדָם. וְאֵלּוּ שֶׁלֹּא מִיחוּ בְּיָדָם: מַרְכִּיבִין דְּקָלִים כׇּל הַיּוֹם, וְכוֹרְכִין אֶת שְׁמַע, וְקוֹצְרִין וְגוֹדְשִׁין לִפְנֵי הָעוֹמֶר. וְאֵלּוּ שֶׁמִּיחוּ בְּיָדָם: מַתִּירִין גַּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁל חָרוּב וְשֶׁל שִׁקְמָה, וּפוֹרְצִין פְּרָצוֹת בְּגַנּוֹתֵיהֶן וּפַרְדְּסֵיהֶן לְהַאֲכִיל נֶשֶׁר לַעֲנִיִּים בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת, נוֹתְנִין פֵּיאָה לַיָּרָק, וּמִיחוּ בְּיָדָם חֲכָמִים. וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה קְצִירָה שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים הִיא? וְהָתְנַן: אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ קוֹצְרִין לִפְנֵי הָעוֹמֶר בִּרְצוֹן חֲכָמִים, וְגוֹדְשִׁין לִפְנֵי הָעוֹמֶר שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים, וְלֹא מִיחוּ בְּיָדָם חֲכָמִים.

585 גבורות השם פתח ↗

586 גבורות השם פתח ↗

587 רש"י על דברים פתח ↗

ה' אלהינו ה' אחד. ה' שֶׁהוּא אֱלֹהֵינוּ עַתָּה, וְלֹא אֱלֹהֵי הָאֻמּוֹת, הוּא עָתִיד לִהְיוֹת ה' אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר צפניה ג' כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', וְנֶאֱמַר זכריה י"ד בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד ע' ספרי:

588 מחזור ויטרי פתח ↗

רסה.תשובה שהשיבו קהל רומא על שירת הים דהיינו ויושע. דעו כי שירת הים היה מנהגינו מנהג כל קהל רומא ומנהג כל קהילות אשר סביבותינו. ומנהג כל קהילות אשר בספרד מיום גלות ירושלם ועד עתה לומרה כל השנה כולה בכל יום ויום זולתי תשעה באב בלבד. שאין אומרי' אותה משום אבל. וכן בבית האבל אינו אומ' אותה כל שבעה ימים. ומנהג אבותינו תורה היא. ובכמה מקומות אמרי רבותי' בתלמוד ארץ ישראל. מנהג מבטל את ההלכה. וכל שכן דבר זה שאין הלכה סותרתו ואין לו זכר בכל התלמוד. ושנהיגו רבותי' לאומרה יען כי הזמירות חובה היה עלינו לאומרה בכל יום דא"ר יוסי יהי חלקי מגומרי הלל בכל יום. ומסקנא כי קאמרי' בפסוקי דזמרה. ולפיכך תיקנו רבותינו לומר עמהם זו השירה שהיא על מפלת אויבינו. ולתת שבח למפליא פלאות ולברך את שמו לפניהם ולאחריהם. לפניהם ברוך שאמר. ולאחריהם ישתבח. הילכך אין ראוי למונעה אלא יום תשעה באב בלבד. לפי שהוא יום נפילה. המקום ברחמיו יקימנו ויקם סוכת דוד הנופלת. ויש אנשים שרצו לזמרה אפילו בבית אבל. ואמרו שאין ראוי למונעה. ולא יכלו. מפני המנהג. ושאמור בסידורים שאין אומרי' שירה בראש השנה וביום הכיפורים לא אמרן אלא על ההלל כלומר שאין אומרין הלל בראש השנה ויום הכיפורים. אבל שירת הים חובה עלינו לאומרה. והק' יאיר עינינו במאור תורה: ע"כ ת':

589 גבורות השם פתח ↗

ומפני שהמלך כמו שאי אפשר לו בלא עם אשר מלכותו עליהם, ואם אין עם על מי ימלוך, כן* כאשר יש מתנגד, הוא בטול אל המלכות. כי המלך ראוי שיושיע את העם אשר הוא מולך עליהם, ויעשה מלחמה במתנגדים. ולפיכך אחר שאמר שמות טו, יז "מקדש ה' כוננו ידיך" אמר שם פסוק יח "ה' ימלוך לעולם ועד". שכאשר יש לו עם שהביא אותם אל הר נחלתו אז הוא מלך, ובלא עם אין מלך. ובשביל מלכותו אשר הוא מלך על ישראל שם פסוק יט "כי בא סוס פרעה ורכבו ופרשיו אל תוך הים וישב ה' עליהם את מי הים", כי מפני מלכותו יתברך אשר הוא מלך, עושה מלחמה באויבים ומאבד אותם, על דרך שאמר תהלים י, טז "ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו", כי מפני שהוא מלך מאבד את המתנגדים.

590 גבורות השם פתח ↗

590 פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

בַּחֲמִישִׁי בָּרַח יוֹנָה מִפְּנֵי אֱלֹהִים, וְלָמָּה בָּרַח? אֶלָּא פַּעַם רִאשׁוֹן שְׁלָחוֹ לְהָשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְעָמְדוּ דְּבָרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר מלכים ב יד, כה: ״הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת״ וְכוּ'. פַּעַם שְׁנִיָּה שְׁלָחוֹ לִירוּשָׁלַיִם לְהַחֲרִיבָהּ, כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה כְּרוֹב חֲסָדָיו וְנִחַם עַל הָרָעָה וְלֹא חָרְבָה, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל קוֹרְאִין אוֹתוֹ נְבִיא שֶׁקֶר. פַּעַם שְׁלִישִׁית שְׁלָחוֹ לְנִינְוֵה, דָּן יוֹנָה דִּין בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אָמַר: אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה הַגּוֹי קְרוֹבֵי הַתְּשׁוּבָה הֵם, עַכְשָׁיו עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ רֻגְזוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא דַי שֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרִין אוֹתִי נְבִיא הַשֶּׁקֶר אֶלָּא אַף הָעַכּוּ״ם. הֲרֵינִי בּוֹרֵחַ לִי לְמָקוֹם שֶׁלֹּא נֶאֱמַר כְּבוֹדוֹ שָׁם; אִם עַל הַשָּׁמַיִם נֶאֱמַר שֶׁכְּבוֹדוֹ שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים קיג, ד: ״עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ״, עַל הָאָרֶץ נֶאֱמַר שֶׁכְּבוֹדוֹ שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיהו ו, ג: ״מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״, הֲרֵינִי בּוֹרֵחַ לִי לְמָקוֹם שֶׁלֹּא נֶאֱמַר כְּבוֹדוֹ שָׁם. יָרַד יוֹנָה לְיָפוֹ וְלֹא מָצָא שָׁם אֳנִיָּה לִירֵד בָּהּ, וְהָאֳנִיָּה שֶׁיָּרַד בָּהּ יוֹנָה הָיְתָה רְחוֹקָה מִיָּפוֹ מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים לְנַסּוֹת אֶת יוֹנָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? הֵבִיא עָלֶיהָ רוּחַ סְעָרָה בַּיָּם וְהֶחֱזִירָהּ לְיָפוֹ, וְרָאָה יוֹנָה וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ וְאָמַר: עַכְשָׁיו אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁדַּרְכִּי מְיֻשָּׁרָה לְפָנַי. אָמַר לָהֶם: ״אֵרֵד עִמָּכֶם״. אָמְרוּ לוֹ: ״הֲרֵי אָנוּ הוֹלְכִים לְאִיֵּי הַיָּם תַּרְשִׁישָׁה״. אָמַר לָהֶם: ״אָבֹא עִמָּכֶם״. וְדֶרֶךְ כָּל הָאֳנִיּוֹת כְּשֶׁאָדָם יוֹצֵא מִמֶּנָּה הוּא נוֹתֵן שְׂכָרָהּ, וְיוֹנָה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ הִקְדִּים וְנָתַן שְׂכָרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר יונה א, ג: ״וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּרֶד יָפוֹ״ וְכוּ'. פָּרְשׂוּ מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד וְעָמַד עֲלֵיהֶם רוּחַ סְעָרָה בַּיָּם מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם, וְדֶרֶךְ כָּל הָאֳנִיּוֹת עוֹבְרוֹת וְשָׁבוֹת בְּשָׁלוֹם בִּשְׁתִיקוֹת הַיָּם, וְהָאֳנִיָּה שֶׁיָּרַד בָּהּ יוֹנָה הָיְתָה בְּצָרָה גְדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר יונה א, ד: ״וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר״. רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: מִשִּׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת הָיוּ בָּאֳנִיָּה, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד שִׁקּוּצוֹ בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר יונה א, ה: ״וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל אֱלֹהָיו״. וַיִּשְׁתַּחֲווּ וַיֹּאמְרוּ: ״נִקְרָא אִישׁ אֶל אֱלֹהָיו וְהָיָה אֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֵהוּ וְיַצִּיל אוֹתָנוּ מִצָּרָה זֹאת הוּא הָאֱלֹהִים״. וְקָרְאוּ אִישׁ אֶל אֱלֹהָיו וְלֹא הוֹעִילוּ, וְיוֹנָה בְּצָרַת נַפְשׁוֹ נִרְדָּם וְיָשֵׁן לוֹ. בָּא אֵלָיו רַב הַחוֹבֵל, אָמַר לוֹ: ״הֲרֵי אָנוּ עוֹמְדִים בֵּין מָוֶת לְחַיִּים וְאַתָּה נִרְדָּם וְיָשֵׁן? מֵאֵיזֶה עַם אַתָּה?״ אָמַר לוֹ: ״עִבְרִי אָנֹכִי״. אָמַר לוֹ: ״וַהֲלֹא שָׁמַעְנוּ שֶׁאֱלֹהֵי הָעִבְרִים גָּדוֹל הוּא, קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ, אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ וְיַעֲשֶׂה עִמָּנוּ נִסִּים כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לָכֶם בְּיָם סוּף״. אָמַר לָהֶם: ״לֹא אֲכַחֵד מִכֶּם, כִּי בִּשְׁבִילִי הַצָּרָה הַזֹּאת עֲלֵיכֶם; שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם״, שֶׁנֶּאֱמַר יונה א, יב: ״וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי״ וְכוּ'. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא קִבְּלוּ הָאֲנָשִׁים לְהַפִּיל אֶת יוֹנָה אֶל הַיָּם וְהִפִּילוּ גּוֹרָלוֹת עֲלֵיהֶם וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר יונה א, ז: ״וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת״ וְכוּ', מֶה עָשׂוּ? נָטְלוּ אֶת הַכֵּלִים שֶׁבָּאֳנִיָּה וְהִשְׁלִיכוּ אוֹתָם אֶל הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם וְלֹא הוֹעִיל מְאוּמָה; רָצוּ לַחְתֹּר בַּיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכְלוּ; מֶה עָשׂוּ? נָטְלוּ אֶת יוֹנָה וְעָמְדוּ עַל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וְאָמְרוּ: ״אֱלֹהֵי עוֹלָם ה', אַל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִי, שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין מַה טִּיבוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַזֶּה״. אָמַר לָהֶם: ״בִּשְׁבִילִי הַצָּרָה הַזֹּאת עֲלֵיכֶם, שָׂאוּנִי וַהֲטִילוּנִי אֶל הַיָּם״. מִיָּד נְטָלוּהוּ וְהִטִּילוּהוּ עַד אַרְכֻּבּוֹתָיו, וְעָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ; לָקְחוּ אוֹתוֹ אֶצְלָם וְהַיָּם סוֹעֵר עֲלֵיהֶם; הִטִּילוּהוּ עַד צַוָּארוֹ וְהֶעֱמִיד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ; וְעוֹד הֶעֱלוּ אוֹתוֹ אֶצְלָן וְהַיָּם הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר עֲלֵיהֶם; הִטִּילוּהוּ כֻּלּוֹ וּמִיָּד עָמַד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: מְמֻנֶּה הָיָה אוֹתוֹ הַדָּג לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר יונה ב, א: ״וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה״. נִכְנַס בְּפִיו כְּאָדָם שֶׁהוּא נִכְנָס בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְעָמַד, וְהָיוּ שְׁתֵּי עֵינָיו שֶׁל דָּג כַּחֲלוֹנוֹת אֲפוּמִיּוֹת מְאִירוֹת לְיוֹנָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מַרְגָּלִית אַחַת הָיְתָה תְּלוּיָה בִּמְעָיו שֶׁל דָּג מְאִירָה לְיוֹנָה כַּשֶּׁמֶשׁ הַזֶּה שֶׁהוּא מֵאִיר בַּצָּהֳרַיִם וּמַרְאָה לוֹ כָּל מַה שֶּׁבַּיָּם וּבַתְּהוֹמוֹת, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר תהלים צז, יא: ״אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק״. אָמַר לוֹ הַדָּג לְיוֹנָה: ״אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבָּא יוֹמִי לְהֵאָכֵל בְּפִיו שֶׁל לִוְיָתָן?״ אָמַר לוֹ יוֹנָה: ״הוֹלִיכֵנִי אֶצְלוֹ״. אָמַר יוֹנָה לַלִּוְיָתָן: ״בִּשְׁבִילְךָ יָרַדְתִּי לִרְאוֹת מְקוֹם מְדוֹרְךָ שֶׁאֲנִי עָתִיד לִיתֵּן חֶבֶל בִּלְשׁוֹנְךָ וּלְהַעֲלוֹתְךָ וְלִזְבּוֹחַ אוֹתְךָ לַסְּעוּדָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל צַדִּיקִים״. הֶרְאָהוּ חוֹתָמוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, אָמַר: ״הַבֵּט לַבְּרִית״, וְרָאָה לִוְיָתָן וּבָרַח מִפְּנֵי יוֹנָה מַהֲלַךְ שְׁנֵי יָמִים. אָמַר לוֹ: ״הֲרֵי הִצַּלְתִּיךָ מִפִּיו שֶׁל לִוְיָתָן, הַרְאֵנִי כָּל מַה שֶּׁבַּיָּם וּבַתְּהוֹמוֹת״, וְהֶרְאָהוּ נָהָר גָּדוֹל שֶׁל מֵימֵי אוֹקְיָנוֹס, שֶׁנֶּאֱמַר יונה ב, ו: ״תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי״, וְהֶרְאָהוּ יַם סוּף שֶׁעָבְרוּ בְתוֹכוֹ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר יונה ב, ו: ״סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי״ וְהֶרְאָהוּ מְקוֹם מִשְׁבְּרֵי יָם וְגַלָּיו יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר יונה ב, ד: ״כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ״, וְהֶרְאָהוּ עַמּוּדֵי אֶרֶץ וּמְכוֹנֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר יונה ב, ז: ״הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם״, וְהֶרְאָהוּ גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר יונה ב, ז: ״וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי ה' אֱלֹהָי״, וְהֶרְאָהוּ שְׁאוֹל תַּחְתִּית, שֶׁנֶּאֱמַר יונה ב, ב: ״מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי״, וְהֶרְאָהוּ הֵיכַל ה', שֶׁנֶּאֱמַר יונה ב, ז: ״לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי״, מִכָּאן אָנוּ לְמֵדִין שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם עַל שִׁבְעָה הָרִים הִיא עוֹמֶדֶת, הֶרְאָהוּ אֶבֶן שְׁתִיָּה קְבוּעָה בַתְּהוֹמוֹת תַּחַת הֵיכַל ה' וּבְנֵי קֹרַח עוֹמְדִים וּמִתְפַּלְּלִין עָלֶיהָ. אָמַר לוֹ הַדָּג: ״יוֹנָה, הֲרֵי אַתָּה עוֹמֵד תַּחַת הֵיכַל ה', הִתְפַּלֵּל וְאַתָּה נַעֲנֶה״. אָמַר יוֹנָה לַדָּג: ״עֲמֹד בִּמְקוֹם עָמְדְּךָ שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהִתְפַּלֵּל״. עָמַד הַדָּג וְהִתְחִיל יוֹנָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לְפָנָיו: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נִקְרֵאתָ מוֹרִיד וּמַעֲלֶה, יָרַדְתִּי – הַעֲלֵנִי; נִקְרֵאתָ מֵמִית וּמְחַיֶּה, הֲרֵי נַפְשִׁי הִגִּיעָה לְמָוֶת – הַחֲיֵינִי״, וְלֹא נַעֲנָה, עַד שֶׁיָּצָא מִפִּיו דָּבָר זֶה וְאָמַר: ״אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה, אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לְהַעֲלוֹת אֶת לִוְיָתָן וְלִזְבּוֹחַ אוֹתוֹ לְפָנֶיךָ אֲשַׁלֵּם בְּיוֹם יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל״. מִיָּד רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהִשְׁלִיךְ אֶת יוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר יונה ב, יא: ״וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה״. רָאוּ הַמַּלָּחִים אֶת כָּל הָאוֹתוֹת וְהַנִּפְלָאוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יוֹנָה. מִיָּד עָמְדוּ וְהִשְׁלִיכוּ אִישׁ אֶת אֱלֹהָיו בַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר יונה ב, ט: ״מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ״. וְחָזְרוּ לְיָפוֹ וְעָלוּ לִירוּשָׁלַיִם וּמָלוּ אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם, שֶׁנֶּאֱמַר יונה א, טז: ״וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת ה' וַיִּזְבְּחוּ זֶבַח לַה'״. וְכִי זֶבַח זָבְחוּ? וַהֲלֹא אֵין מְקַבְּלִין זֶבַח מִן הָעַכּוּ״ם, אֶלָּא זֶה הוּא דַּם בְּרִית שֶׁהוּא כְּדַם זֶבַח. וְנָדְרוּ וְשִׁלְּמוּ לְהָבִיא אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִרְאַת אֱלֹהֵי יוֹנָה, וְנָדְרוּ וְשִׁלְּמוּ. וַעֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר ״עַל הַגֵּרִים״, גֵּירֵי הַצֶּדֶק.

591 גבורות השם פתח ↗

592 גבורות השם פתח ↗

593 רש"י על במדבר פתח ↗

אשר יצא לפניהם. לֹא כְדֶרֶךְ מַלְכֵי הָאֻמּוֹת שֶׁיּוֹשְׁבִים בְּבָתֵּיהֶם וּמְשַׁלְּחִין אֶת חַיָּלוֹתֵיהֶם לַמִּלְחָמָה, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁעָשִׂיתִי אֲנִי, שֶׁנִּלְחַמְתִּי בְסִיחוֹן וּבְעוֹג, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר כ"א "אַל תִּירָא אֹתוֹ", וּכְדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה" וְגוֹ' יהושע ה', וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר שמואל א י"ח "כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם" — יוֹצֵא בָּרֹאשׁ וְנִכְנָס בָּרֹאשׁ ספרי: ואשר יוציאם. בִּזְכֻיּוֹתָיו: ואשר יביאם. בִּזְכֻיּוֹתָיו. דָּ"אַ — ואשר יביאם, שֶׁלֹּא תַעֲשֶׂה לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה לִּי, שֶׁאֵינִי מַכְנִיסָן לָאָרֶץ ילקוט שמעוני:

593 מלבי"ם על שמואל א פתח ↗

והיינו ובארו דבריהם שמ"ש תנה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים לא כוונו שישפטם ככל הגוים על פי נמוסים שיעשה כרצונו ורק כוונו שיהיה להם מלך ככל הגוים וזה שכתוב כי אם מלך יהיה עלינו והיינו גם אנחנו ככל הגוים, רצה לומר בזה נשוה אליהם שיהיה לנו מלך כמוהם, וכמ"ש אשימה עלי מלך ככל הגוים, והוא יהיה מחויב לסדר ענינינו בשני דברים, א ושפטנו מלכנו רצה לומר כפי משפט התורה, כי פה לא אמרו ושפטנו ככל הגוים רק שישפטם כפי המשפט הרגיל אצלם כפי חקי התורה, ב ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו, שילחם נגד הצר, ודייקו לאמר את מלחמותינו שלא יהיה כעריץ אשר ייחס המלחמות אליו, וילחם מלחמות לבעבור השררה והכבוד והארצות שיכבוש יקראו על שמו, רק ילחם מלחמות שלנו לצרכינו, ואשר יכבוש יהיה שלנו, שזה גדר המלך הנתון תחת דת ומשפט שכל מגמתו הוא הצלחת העם ולתקן עניניהם בין במדינה בין נגד הצר הצורר, ובזה יש לפרש ונלחם, אנחנו נלחמנו מלחמותינו רצה לומר שיקרא המלחמה על שם העם, והוא מבנין הקל:

594 גבורות השם פתח ↗

595 גבורות השם פתח ↗

596 משנה ברורה פתח ↗

יז לעולם ועד - ובשם האר"י כתבו שיש לומר ג"כ תרגום פסוק זה דהיינו שנים יאמר מקרא ואחד תרגום ושיש לומר פסוק כי בא סוס פרעה שגם פרשה זו מעיקר שירה ובשם הגר"א כתבו שלא לומר כי בא וגו' מי כמוכה תנינא הכף דגושה אבל מי כמוכה קמא וכן כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך הכף רפויה. עם זו גאלת הגימל דגושה. ידמו כאבן הכף דגושה. יש להפסיק בין במים ובין אדירים שהאדירים קאי על מצרים. ויאמר שירת הים בשמחה וידמה בדעתו כאלו באותו היום עבר בים והאומר בשמחה מוחלין לו עונותיו:

597 גבורות השם פתח ↗

ותקשר סוף השירה בתחלת השירה ולומר "כי בא סוס פרעה רכבו ופרשיו אל תוך הים וישב ה' עליהם את מי הים", שמות טו, א "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים", הרי סוף השירה קשור בתחלת השירה בתכלית הקשור, ואם לא כן, לא היה קשור גמור פסוק זה של "כי בא סוס פרעה" במקום הזה. והוא יורה על שלימות השירה, שלא תאמר כי יש סוף לשירה זאת, וכל דבר אשר יש לו סוף הוא חסר כאשר* מגיע אל הסוף, ויהיה שבח השם יתברך חס ושלום* חסר. וכאשר קשור הסוף בתחלה, אין כאן סוף שתאמר עליו שהשבח הוא חסר מצד שיש לו סוף, אבל קשור בתחלתו, ואז הוא שבח שלם למי שהוא שלם. ישתבח שמו לעולם אמן ואמן*.

598 גבורות השם פתח ↗

598 בבא מציעא פתח ↗

שְׁלֹשָׁה מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְכִכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְגִיזֵּי צֶמֶר הַלְּקוּחִין מִבֵּית הָאוּמָּן, כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיב לְהַכְרִיז. גְּמָ׳ טַעְמָא דְּמָצָא פֵּירוֹת בִּכְלִי וּמָעוֹת בְּכִיס. הָא כְּלִי וּלְפָנָיו פֵּירוֹת, כִּיס וּלְפָנָיו מָעוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. תְּנֵינָא לְהָא, דְּתָנוּ רַבָּנַן: מָצָא כְּלִי וּלְפָנָיו פֵּירוֹת, כִּיס וּלְפָנָיו מָעוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. מִקְצָתָן בַּכְּלִי וּמִקְצָתָן עַל גַּבֵּי קַרְקַע, מִקְצָתָן בַּכִּיס וּמִקְצָתָן עַל גַּבֵּי קַרְקַע – חַיָּיב לְהַכְרִיז. וּרְמִינְהוּ: מָצָא דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן בְּצַד דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן – חַיָּיב לְהַכְרִיז. בָּא בַּעַל סִימָן וְנָטַל אֶת שֶׁלּוֹ – זָכָה הַלָּה בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן. אָמַר רַב זְבִיד, לָא קַשְׁיָא: הָא בְּכוּבָּא וְכִיתָּנָא, הָא בְּצַנָּא וּפֵירֵי. רַב פָּפָּא אָמַר: הָא וְהָא בְּצַנָּא וּפֵירֵי, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִשְׁתְּיַיר בַּהּ מִידֵּי, הָא דְּלָא אִשְׁתְּיַיר בַּהּ מִידֵּי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דְּלָא אִשְׁתְּיַיר בַּהּ מִידֵּי, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דִּמְהַדְּרִי אַפֵּיהּ לְגַבֵּי פֵּירֵי, הָא דְּלָא מְהַדְּרִי אַפֵּיהּ לְגַבֵּי פֵּירֵי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא דִּמְהַדְּרִי אַפֵּיהּ לְגַבֵּי פֵּירֵי, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִית לֵהּ אוּגְנִין לְצַנָּא, הָא דְּלֵית לֵהּ אוּגְנִין לְצַנָּא. צִבּוּרֵי פֵירוֹת וְצִבּוּרֵי מָעוֹת. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ מִנְיָן הָוֵי סִימָן, תְּנִי: ״צִבּוּר פֵּירוֹת״. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ מָקוֹם הָוֵי סִימָן, תְּנִי: ״צִבּוּרֵי פֵּירוֹת״. שְׁלֹשָׁה מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק מַגְדְּלָאָה: וְהוּא שֶׁעֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּלִין. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מָצָא מָעוֹת מְפוּזָּרוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, עֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּלִים – חַיָּיב לְהַכְרִיז. וְאֵלּוּ הֵן עֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּלִים? שְׁלֹשָׁה מַטְבְּעִין זֶה עַל גַּב זֶה. הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ מָצָא מָעוֹת מְפוּזָּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, הָא מְשַׁלְחֲפִי שַׁלְחוֹפֵי חַיָּיב לְהַכְרִיז! אֵימָא סֵיפָא: עֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּלִין חַיָּיב לְהַכְרִיז, הָא מְשַׁלְחֲפִי שַׁלְחוֹפֵי הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ! תָּנָא כֹּל שֶׁאֵין עֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּלִין – מְפוּזָּרוֹת קָרֵי לְהוּ. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁל שְׁלֹשָׁה מְלָכִים, אֲבָל שֶׁל מֶלֶךְ אֶחָד אֵינוֹ חַיָּיב לְהַכְרִיז. הֵיכִי דָמֵי? אִי דַּעֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּלִין – אֲפִילּוּ שֶׁל מֶלֶךְ אֶחָד נָמֵי, וְאִי דְּאֵין עֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּלִין – אֲפִילּוּ שֶׁל שְׁלֹשָׁה מְלָכִים נָמֵי לָא! אֶלָּא אִי אִתְּמַר, הָכִי אִתְּמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁל מֶלֶךְ אֶחָד כְּעֵין שְׁלֹשָׁה מְלָכִים, אֲבָל שֶׁל מֶלֶךְ אֶחָד אֵינוֹ חַיָּיב לְהַכְרִיז. וְהֵיכִי דָּמֵי דַּעֲשׂוּיִין כְּמִגְדָּלִים? רְוִיחָא תַּתָּאָה וּמְצִיעָא עִילָּוֵיהּ וְזוּטָא עִילָּוֵיהּ מְצִיעָא. דְּאָמְרִינַן: אַנּוֹחֵי אַנְחִינְהוּ. אֲבָל שֶׁל מֶלֶךְ אֶחָד, דְּכוּלְּהוּ כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ אַף עַל גַּב דְּמַנְּחִי אַהֲדָדֵי – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, אֵימַר: אִתְרְמוֹיֵי אִתְרְמִי וּבַהֲדֵי הֲדָדֵי נְפוּל. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ שֶׁל מֶלֶךְ אֶחָד נָמֵי מַכְרֵיז. מַאי מַכְרֵיז? מִנְיָן. מַאי אִירְיָא תְּלָתָא? אֲפִילּוּ תְּרֵין נָמֵי. אָמַר רָבִינָא: טִבְעָא מַכְרֵיז. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: כְּשֵׁיר, מַהוּ? כְּשׁוּרָה, מַהוּ? כַּחֲצוּבָה, מַהוּ? כְּסוּלָּם, מַהוּ? פְּשׁוֹט מֵהָא חֲדָא, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: כֹּל שֶׁאִילּוּ מַכְנִיס לָהֶן קֵיסָם בֵּינֵיהֶן וְנוֹטְלָם בְּבַת אַחַת, חַיָּיב לְהַכְרִיז. בָּעֵי רַב אָשֵׁי:

599 גבורות השם פתח ↗

600 גבורות השם פתח ↗

601 גבורות השם פתח ↗

602 גבורות השם פתח ↗

602 מגילה פתח ↗

״יְבָרְכוּךָ טוֹבִים״ — הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת. ״עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ״, וְ״עַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ״, ״מוֹדִים מוֹדִים״ — מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. הַמְכַנֶּה בַּעֲרָיוֹת — מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. הָאוֹמֵר: ״׳וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמּוֹלֶךְ׳, לֹא תִתֵּן לְאַעְבָּרָא בְּאַרְמָיוּתָא״ — מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ בִּנְזִיפָה. גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא ״מוֹדִים מוֹדִים״ — דְּמִיחֲזֵי כִּשְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת. ״וְעַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ״ נָמֵי, דְּמַשְׁמַע: עַל טוֹב — אִין, וְעַל רַע — לָא, וּתְנַן: חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה. אֶלָּא: ״עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ״ מַאי טַעְמָא? פְּלִיגִי בַּהּ תְּרֵי אָמוֹרָאֵי בְּמַעְרְבָא: רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא, חַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמֵּטִיל קִנְאָה בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְחַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמִים, וְאֵינָן אֶלָּא גְּזֵירוֹת. הַהוּא דִּנְחֵית קַמֵּיהּ דְּרַבָּה, אֲמַר: אַתָּה חַסְתָּ עַל קַן צִפּוֹר — אַתָּה חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ! אַתָּה חַסְתָּ עַל ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״ — אַתָּה חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ. אֲמַר רַבָּה: כַּמָּה יָדַע הַאי מֵרַבָּנַן לְרַצּוֹיֵי לְמָרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא ״מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ״ תְּנַן! וְרַבָּה, לְחַדּוֹדֵי לְאַבָּיֵי הוּא דִּבְעָא. הַהוּא דִּנְחֵית קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אָמַר: ״הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא הָאַדִּיר וְהֶחָזָק וְהָאַמִּיץ״. אֲמַר לֵיהּ: סַיֵּימְתִּינְהוּ לִשְׁבָחֵיהּ דְּמָרָךְ? הַשְׁתָּא הָנֵי תְּלָתָא, אִי לָאו דְּכַתְבִינְהוּ מֹשֶׁה בְּאוֹרָיְיתָא, וַאֲתוֹ כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְתַקְּנִינְהוּ — אֲנַן לָא אָמְרִינַן לְהוּ. וְאַתְּ אָמְרַתְּ כּוּלֵּי הַאי! מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיוּ לוֹ אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב, וְהָיוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּאֶלֶף דִּינְרֵי כֶסֶף. לֹא גְּנַאי הוּא לוֹ?! אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה״. מִכְּלָל דְּיִרְאָה מִילְּתָא זוּטַרְתִּי הִיא?! אִין, לְגַבֵּי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ מִילְּתָא זוּטַרְתִּי הִיא. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁמְּבַקְּשִׁין הֵימֶנּוּ כְּלִי גָּדוֹל וְיֵשׁ לוֹ — דּוֹמֶה עָלָיו כִּכְלִי קָטָן. קָטָן וְאֵין לוֹ — דּוֹמֶה עָלָיו כִּכְלִי גָּדוֹל. אָמַר רַבִּי זֵירָא: הָאוֹמֵר ״שְׁמַע שְׁמַע״ — כְּאוֹמֵר ״מוֹדִים מוֹדִים״ דָּמֵי. מֵיתִיבִי: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְכוֹפְלָהּ — הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה. מְגוּנֶּה הוּא דְּהָוֵי, שַׁתּוֹקֵי לָא מְשַׁתְּקִינַן לֵיהּ?! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאָמַר מִילְּתָא מִילְּתָא וְתָנֵי לַהּ, הָא דְּאָמַר פְּסוּקָא פְּסוּקָא וְתָנֵי לֵהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: וְדִלְמָא מֵעִיקָּרָא לָא כַּוֵּין דַּעְתֵּיהּ וְהַשְׁתָּא כַּוֵּין דַּעְתֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ: חַבְרוּתָא כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא? אִי לָא מְכַוֵּין דַּעְתֵּיהּ, מָחֵינָא לֵיהּ בְּאַרְזַפְתָּא דְנַפָּחָא עַד דִּמְכַוֵּין דַּעְתֵּיהּ. הַמְכַנֶּה בַּעֲרָיוֹת מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: קְלוֹן אָבִיו וּקְלוֹן אִמּוֹ. הָאוֹמֵר: ״וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר וְכוּ׳״. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּיִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַגּוֹיָה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן לַעֲבוֹדָה זָרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. מַתְנִי׳ מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן — נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם. מַעֲשֵׂה תָמָר — נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. מַעֲשֵׂה עֵגֶל הָרִאשׁוֹן — נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם, וְהַשֵּׁנִי — נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם. בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, מַעֲשֵׂה דָוִד וְאַמְנוֹן — נִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין. אֵין מַפְטִירִין בַּמֶּרְכָּבָה, וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין מַפְטִירִין בְּ״הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַםִ״. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: יֵשׁ נִקְרִין וּמִתַּרְגְּמִין, וְיֵשׁ נִקְרִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין, וְיֵשׁ לֹא נִקְרִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין. אֵלּוּ נִקְרִין וּמִתַּרְגְּמִין. בָּלַ״‎ת עָקָ״‎ן נִשְׁפֶּ״‎ה סִימָן. מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: אָתוּ לְשַׁיּוֹלֵי מָה לְמַעְלָה מָה לְמַטָּה,

603 רד"ק על תהילים פתח ↗

ברוך. דברי המשורר ראה ברוח הקודש שיבת הגלות ונותן הודאה לאל יתב'. או מחבר הספר אמר כן בתכלית הספר תודה לאל יתב', כמו שכותבים הסופרים בהשלימם ספר, וכבר פירשנו הפסוק בתכלית ספר הראשון:

1 1 תחילת דברי המדרש שלא הובאה כאן היא "שמות יד, לא 'ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים', וכי ישראל ביד מצרים היו. אלא בשעה שיצאו ישראל ממצרים וכו'".

2 2 לשון המדרש שלפנינו הוא "בשעה שיצאו ישראל ממצרים פתח עוזא שר של מצרים לפני הקב"ה ואמר לפניו, רבונו של עולם, אומה זו שאתה מוציא ממצרים, יש לי עליה דין, יבוא מיכאל שר שלהן, וידון לפניך עמי. באותה שעה אמר הקב"ה למיכאל, בוא ודון עמו".

3 3 לשון המדרש שלפנינו: "פתח עוזא שר של מצרים ואמר לפניו, רבונו של עולם, אתה גזרת על אומה זו שיהו משועבדין תחת ידי אומה שלי ארבע מאות שנה, שנאמר בראשית טו, יג 'ועבדום וענו אותם וגו'', ועדיין לא עבדו בהן אלא שמונים ושש שנה משנולדה מרים, ועדיין לא הגיע זמנם לצאת. אלא תן לי רשות ואחזירם תחת ידי אומה שלי עד ארבע מאות שנה. כשם שאתה קיים, כך שבועתך קיימת".

4 4 לשון המדרש שלפנינו: "כלום אמרתי 'בארץ מצרים', 'בארץ לא להם' דברתי, וכבר גלוי וידוע שמשנולד יצחק נעשו גרים, וכבר שלמו ארבע מאות שנה, אין לך לשעבד על בני כלום".

5 5 "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם" ישעיה נה, ט. ומצינו כמה פעמים בדברי חכמים את הבטוי "דעת קונו". כגון, עירובין מא: "שלושה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, אלו הן; עובדי כוכבים, ורוח רעה, ודקדוקי עניות". וכן עירובין סה. "כל המתפתה ביינו "שמפייסין אותו על דבר, ומתרצה כשטוב לבו ביין" רש"י שם יש בו מדעת קונו". וכן סוטה ה. "לעולם ילמד אדם מדעת קונו "לאהוב את הנמיכות" רש"י שם, שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות, והשרה שכינתו על הר סיני". וכן כתובות סב: "אמר ליה בני, דעת קונך יש בך". וכן נזכר בתנחומא משפטים אות א, וילקו"ש ח"ב רמז תצט. ויש להבין, מהו צירוף המלים "דעת קונו". ואולי אפשר לומר, ש"קונו" מורה שהקב"ה קנה את הנברא, וכמו שנאמר דברים לב, ו "הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך". ובנצח ישראל פ"ב כד: כתב: "כי כל ישראל הם לה', אם מצד שהוציאם לפעל, כמו שהאב הוא סבה שיצא הבן לפעל... ומכל מקום אין הבן קנוי לו בעצמו, רק הוא סבה שיצא לפעל. והעבד קנוי לאדון בעצמו. והשם יתברך עם שהוציאם לפעל, הם גם כן קנוים לו בעצמם לעבדים... לכך אמר 'הלא הוא אביך קנך'" הובא למעלה פכ"ג הערה 83. הרי ש"קנך" מורה על יחס של עבד לאדונו ראה להלן הערה 376 שהובאו שם מקבילות נוספות לכך. ו"דעת" היא חבור, וכמו שכתב למעלה פכ"ג רנד:, וז"ל: "ואחר כך ידע נסתרם בידיעה שכלית, וזה חבור גמור. ולכך אמר באחרונה שמות ב, כה 'וידע אלקים', כי אין דבר חבור יותר מן הידיעה". ולמעלה בכת"י תג. כתב: "יש דבוק על ידי הראיה, שנגלה לו לגמרי. ועוד יותר מזה הידיעה, כי היודע את הדבר הוא תמיד אצלו, ומתחברים יחד, ולפיכך נקראים האוהבים יחד 'מודע' רות ב, א, 'מודעתנו' רות ג, ב. וכמו שכתוב באברהם בראשית יח, יט 'כי ידעתיו', ופירושו כי אהבתיו רש"י שם... כי הידוע יש לו חבור עם היודע... ולפיכך החבור של זכר ונקבה נקרא ידיעה גם כן, כדכתיב בראשית ד, א 'וידע אדם את חוה אשתו', כי יש חבור ליודע עם הידוע, ולידוע עם היודע, א"כ הידוע הוא מתאחד בו לגמרי. אבל הראיה, אע"ג שהרואה הוא רואה הדבר, כיון שהרואה שהוא רואה לפניו את הדבר אינו רואה רק השטח המראים והנראים מבחוץ, אין זה חבור גמור. אבל הידוע הוא בדעתו לגמרי כמו שהוא הידוע בעצמו. ואף אם אינו לפניו מבחוץ, הידוע הוא בדעתו ושכלו, וזה חבור גמור. אבל הראיה אינו רואה רק את הדבר מבחוץ, ואם אין הנראה לפניו, אינו רואה כלום, ואין הנראה דבק עמו. לכך אמר באחרונה 'וידע אלקים', כי אין חבור יותר מן הידוע ביודע, שהוא עמו, אף כי אין הידוע לפני היודע" הובא למעלה פכ"א הערה 33. לכך צירוף המלים "דעת קונו" מורה על הרבותא שיש בדבר, שלמרות שהאדם נמצא בתחתונים, יש בידו לכוון לדעת קונו המרומם ממנו. וכך עולה מדבריו בנתיב הענוה פ"א ב, א:, וז"ל: "כי כאשר האדם בעל ענוה מתדמה ליוצרו ברוך הוא, וכמו שאמרו ז"ל סוטה ה. לעולם ילמוד אדם מדעת קונו, שהרי הקב"ה הניח כל ההרים הגבוהים, והשרה שכינתו על הר סיני. ומפני כי מדת השם יתברך שאתו היא הענוה, וזו המדה היא עצמית אליו יותר מכל... ולפיכך בעל ענוה הוא מתלבש במדת בוראו... כי בעל הענוה מצד שיש בו מדעת קונו יש לו מעלה יותר... כי יש לבעל ענוה התדמות למדת יוצרו... ודבר זה כי יש לו לבעל ענוה ממדת קונו, והדומים נמצאו יחד". הרי כשיש לאדם מדעת קונו, הוא מתדמה ומתלבש במדת בוראו באופן הנעלה ביותר, למרות הפער הקיים בין העבד לאדונו.

6 6 מזכיר "מלאכים", כי במדרש הובאו דברי עוזא, שהוא השר של מצרים, שהתרעם על הנהגת הקב"ה עם ישראל. ושר של אומה הוא כמו מלאך, וכמו שכתב להלן פ"ס, וז"ל: "כי האומות יש להם כל אחד ואחד שר או מלאך מיוחד". ובדר"ח פ"ה מ"ד קי. כתב לגבי שר של מצרים בזה"ל: "דרשו רבותינו ז"ל שמו"ר כא, ה 'והנה מצרים נוסע אחריהם' שמות יד, י, שראו ישראל שר של מצרים בא לעזור למצרים, ולפיכך 'ויראו מאוד' שם. וכל זה מפני כי הנצוח הזה לא לאלו מצרים, רק לכל האומה אשר הם תחת השר שלה, ולפיכך בא המלאך לעזור אותם" הובא למעלה פי"ד הערה 110, וש"נ. הרי פתח ב"שר", וסיים ב"מלאך", כי חד הם. וראה להלן הערה 55. וכן מיכאל שתק ולא ידע מה להשיב לטענת עוזא. נמצא שאף המלאכים אינם מבינים את דעת קונם, וכמו שמבאר והולך.

7 7 ש"הוא שפל בעיני הכל, כאשר הוא דרך הגר" לשונו בהמשך.

8 8 כמו שאמרו לאברהם בראשית כג, ו "נשיא אלקים אתה בתוכנו", וכתב הראב"ע שם "נשיא אלקים - דרך גדולה בעבור כי אתה נביא". והרד"ק שם כתב: "נשיא אלקים - שאלקים נשאך, ואנחנו חושבים אותך כן בתוכנו". ובאור חדש פ"ה תתקכח. כתב: "כי אברהם היה לו הגדולה, שהרי נקרא בראשית יז, ה 'אב המון גוים נתתיך', וכמו שאמרו 'נשיא אלקים אתה בתוכינו". ובאור חדש פ"ח תתשמב: כתב: "כנגד אברהם אמר אסתר ט, ג 'ושרי המדינות מנשאים אותם', כי אברהם נקרא 'נשיא אלקים אתה בתוכינו', לכך בשביל זה זכו שהיו מנשאים את היהודים". ובנצח ישראל ר"פ מא תשכ. כתב: "אברהם ירש מדה מיוחדת בהתרוממות ובמעלה". ובח"א לסנהדרין צח: ג, רכ. כתב: "חשיבות והגדולה... מעלת אברהם, שזכה לחשיבות והתרוממות, שנקרא 'נשיא אלקים', וכל ענינו היה גדולה וחשיבות". ובגו"א שמות פ"ד אות יד עז: כתב: "אברהם כל ימיו בגדולה והתרוממות, כמו שאמרו ב"ר מג, ה 'עמק שוה' בראשית יד, יז, שהושוו בו כל העולם והמליכו את אברהם למלך, והכל הוא בשיעור אלקי" הובא למעלה פ"ט הערה 245. וכן לגבי יעקב נאמר בראשית לה, ה "ויסעו ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב". ועוד נאמר בראשית לד, ז "ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה". והגו"א שם אות א קסו: כתב: "משמעות הכתוב כי יעקב איש אלקי היה נחשב, ונבלה הוא לעשות זה ב'בת יעקב וכו' וכן לא יעשה', שאין ראוי לעשות מעשה כזה, כי הוא דבר גנאי מאד במה שהיה נחשב יעקב איש אלקי, אין ראוי לעשות מעשה כזה לבתו". אך לגבי יצחק לכאורה לא מצינו כן, שהרי נאמר בראשית כו, טו-טז "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר, ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד". ובהמשך שם פסוקים כ-כא נאמר "ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו, ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה". ויצחק עצמו אמר לאבימלך ולאחוזת מרעיו שם פסוק כז "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם", הרי שלא היה חשוב בעיניהם. ואולי משום שאבימלך ואחוזת מרעיו ענו ליצחק שם פסוק כח "ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך ונכרתה ברית עמך", וסוף דבר שהחשיבוהו מאוד. אך יש להעיר מדברי חכמים סנהדרין קיא. אודות נסיונות של האבות בא"י, שאמרו: "אמרתי לאברהם בראשית יג, יז 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה', בקש מקום לקבור את שרה, ולא מצא עד שקנה בארבע מאות שקל כסף בראשית כג, טז, ולא הרהר על מדותי. אמרתי ליצחק בראשית כו, ג 'גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך', בקשו עבדיו מים לשתות, ולא מצאו עד שעשו מריבה, שנאמר שם פסוק כ 'ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים', ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליעקב בראשית כח, יג 'הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה', ביקש מקום לנטוע אהלו, ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה בראשית לג, יט, ולא הרהר אחר מדותי". ובפשטות עולה מדברים אלו שלא היו האבות חשובים בארץ כנען. ואפשר לומר שנסיונות אלו היו אירועים פרטיים בחיי האבות, אך לא שכל חייהם בארץ ישראל היו מלאי צער ויגון ראה הערה הבאה. ומוכח מדברי רש"י בראשית לו, יב כמהר"ל, שכתב: "ותמנע היתה פילגש - להודיע גדולתו של אברהם כמה היו תאבים לידבק בזרעו. תמנע זו בת אלופים היתה... אמרה, איני זוכה להנשא לך, הלואי ואהיה פילגש". ובודאי "תאבים לידבק בזרעו" כולל גם את יצחק ויעקב ק"ו מעשו. וכן אמרו להדיא במדרש ב"ר פב, יד מקור רש"י: "להודיע שבחו של ביתו של אברהם אבינו, עד היכן היו המלכויות ושלטונים רוצים להדבק בו... אמרה, הואיל ואיני כדאי להנשא לו לאשה, אהא לו לשפחה. והרי הדברים קל וחומר; מה אם עשו הרשע, שלא היה בידו אלא מצוה אחת, על ידי שהיה מכבד את אביו היו מלכיות ושלטוניות רוצות להדבק לו, על אחת כמה וכמה שיהיו רוצין להדבק ביעקב אבינו הצדיק, שקיים את כל התורה כולה". וק"ו זה כחו יפה כמובן גם כלפי יצחק.

9 9 כמו שהאבות נתנסו בקשר לא"י סנהדרין קיא., וכמובא בהערה הקודמת. וראה הערה הבאה.

10 10 דע, שלמעלה פ"ט תמט: כתב שלא היה אצל אברהם אבינו שום רושם של גירות, וכלשונו: "כי לא שייך שיעבוד ואף גירות באברהם. כי כבר ידוע כי אברהם הוא עיקר בנין העולם, שבשבילו נברא העולם, ואין ראוי שיהיה אברהם גר. ואף על גב שכתוב שמות יב, מ 'ומושב בני ישראל במצרים ארבע מאות ושלשים שנה', ודבר זה לא יתכן רק עם ישיבת אברהם. ועוד נאמר בראשית כא, לד 'ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים'. היינו בודאי שלא נתן לו הארץ עדיין לירושה, אבל שיהיה נמצא בו רושם גירות, לא היה זה. וכאן בא לרמוז על רושם הגירות שהיה חל על יצחק וזרעו. יהיה איך שיהיה, אין ראוי שיהיה אברהם בכלל הגירות כלל". ובכת"י שם של: כתב: "אבל שיהיה נמצא בו רושם גירות בפעל, לא נמצא באברהם כלל. לכך נאמר בראשית טו, יג 'כי גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה', ולא קאמר 'כי גר תהיה וזרעך', משום שלא נמצא הגירות באברהם כלל, רק בזרעו, כי היה הוא נשיא אלקים". ובגו"א בראשית פט"ו אות יח רסא: כתב: "שלא היה ענין הגירות על אברהם... לא היה לו ענין הגר, שהוא שפל ומדוכא, והוא היה 'נשיא אלקים' בראשית כג, ו, והושוו כל העולם להמליכו ב"ר מב, ה, ופירוש 'ולא תראה כל אלה' רש"י בראשית טו, טו, שלא תראה גירות של שפלות, ולפיכך כתיב בראשית טו, יג 'כי גר יהיה זרעך', אבל באברהם לא היה בו ענין גירות" הובא למעלה פ"ט הערה 54, וראה הערה הבאה. אך אין בזה שום קושי לדבריו כאן, כי חשבון ארבע מאות שנה מתחיל מלידת יצחק, וכפי שכתב רש"י בראשית טו, יג "כי גר יהיה זרעך - משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה". הרי רושם הגירות חל על יצחק וזרעו, ולא על אברהם ראה למעלה פ"ט הערה 56. אמנם אמרו חכמים סנהדרין קיא. שגם לאברהם היה נסיון בקשר לא"י בקבורת שרה, והשוו זאת לנסיונות של יצחק ויעקב בקשר לא"י הובא בהערה 8. ומכך משמע שאף אברהם נתנסה ברושם גירות. ועוד, שכך אברהם אמר לבני חת בראשית כג, ד "גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני", ופירש רש"י שם "גר ותושב אנכי עמכם - גר מארץ אחרת ונתישבתי עמכם". ויל"ע בזה.

11 11 אודות שפלות הגר, כן כתב בגו"א בראשית פט"ו אות יח רסא:, וז"ל: "לא היה ענין הגירות על אברהם... לא היה לו ענין הגר, שהוא שפל ומדוכא" הובא בהערה הקודמת. ובגו"א דברים פ"י אות טו קע: כתב: "כי חשוב הגר אצל השם יתברך, ולא יאמר שהגר פחות ושפל אצל השם יתברך, כמו שהוא אצל האדם". ויש בזה הטעמה מיוחדת; נאמר יחזקאל כא, יז "מגורי אל חרב היו את עמי", ומצינו שני פירושים למלים "מגורי אל חרב"; א הרד"ק בספר השרשים, שורש מגר, כתב: "'וכסאו לארץ מגרתה' תהלים פט, מה, ענינו הִפַּלְתָּ. ותרגום בראשית מט, יז 'ויפול רוכבו אחור', 'וימגר רכביהון לאחורא'... 'מגורי אל חרב היו את עמי', כלומר נפולי חרב היו עמי". ב הרד"ק בספר השרשים, שורש גור, כתב: "'כי גר יהיה זרעך' בראשית טו, יג, 'כי גרים הייתם' דברים י, יט... וענין שני 'לא תגורו מפני איש' דברים א, יז... ענין פחד. ופירוש יחזקאל כא, יז 'מגורי אל חרב', פחדי חרב היו לעמי". הרי המלים "מגורי אל חרב" פירושן נפולי חרב וגם פחדי חרב, ו"פחדי חרב" מיישך שייכי לתיבת "גר". נמצא שתיבת "גר" מכילה בתוכה ענין של נפילה, וזה מורה באצבע שהגר הוא שפל ונופל.

12 12 "כי הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה... כי משפט השם יתברך בדקדוק גדול לפי עומק חכמתו, ולפיכך מדקדק עם סביביו, שהם קרובים אל השם יתברך, שמשפטו בדקדוק גדול כחוט השערה" לשונו להלן לאחר ציון 45. ובנתיב גמילות חסדים פ"ג א, קנה. כתב: "כי העולם אי אפשר לעמוד במדת המשפט לפני הקב"ה, אשר מדקדק כחוט השערה". ובהקדמה לנתיבות עולם ו. כתב: "כאשר הוא נוטה אפילו מעט מן המשפט, הוא קלקול המשפט והדין, כי הדין והמשפט אין לו לצאת ממנו כלל". ובהקדמה לדרוש על התורה ז. כתב: "מפני שדבר זה נחשב כאילו הוא יוצא מקו המשפט ומדתו... אשר אין לצאת ממנו אף כחוט השערה". וראה להלן הערה 46.

13 13 דברים אלו יוטעמו יותר על פי דבריו בגו"א בראשית פכ"ג אות ב שעט., שעמד שם על דברי רש"י בראשית כג, א שכתב ששרה לא חטאה, כי "מה בת כ' לא חטאת, שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא", וז"ל: "ואם תאמר, תינח עונשי שמים שאין בי"ד של מעלה מענישין אלא מכ' שנה ואילך שבת פט:, עונשין בית דין של מטה, דמענישין משלשה עשר, מנא לן דלא חטאת. ולא קשה מידי, דודאי עונשי שמים הם על עבירות קלות, כדכתיב קהלת יא, ט 'ודע כי על כל אלה יביאך אלקים במשפט', 'אם טוב ואם רע' קהלת יב, יד. ודרשו בפרק קמא דחגיגה ה. אפילו על דבר קל אדם נענש לפעמים, כדאיתא התם הרק בפני חברו ונמאס, הנותן צדקה לעני בפרהסיא, ההורג כינה בפני חבירו ונמאס, וכיו"ב שם בגמרא. וכיון שלא חטאת שרה אמנו בדיני שמים, מכל שכן בדיני אדם, שהם בעבירות החמורות, שלא חטאת בהם". הרי שבי"ד של מעלה מחמיר יותר מבי"ד של מטה. דוגמה נוספת; אמרו חכמים ערכין טז: "עד היכן תכלית יסורין "סוף מדת יסורין, כלומר יסורין שאין פחותין מהן" רש"י שם. אמר רבי אלעזר, כל שארגו לו בגד ללבוש, ואין מתקבל עליו "שאינו למדתו כהגון, וצער הוא לו" רש"י שם... אפילו נתכוונו למזוג בחמין "כוס של יין במים חמין" רש"י שם, ומזגו לו בצונן. בצונן, ומזגו לו בחמין... אפילו נהפך לו חלוקו "שלא לבשה כסדר, וצריך להופכה ולפושטה" רש"י שם... אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש, ועלו בידו שתים "איכא טירחא למיהדר ולמשקל שלישית" רש"י שם... וכל כך למה "כלומר, למאי הילכתא הוו יסורין" רש"י שם. דתניא דבי רבי ישמעאל, כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין, קיבל עולמו "כל מנוחתו לעתיד, ואי עבר עליה חד מהנך, הרי הוא יסורין" רש"י שם". והנה בעיני אדם לא היו דברים אלו נחשבים ליסורין, אך בעיני הקב"ה אף דברים אלו נחשבים ליסורין. ואמרו חכמים ילקו"ש ח"א רמז תתקסה "אמר לו הקב"ה למשה, אם בעיניך דבר קטן שעשית חסד שעסק בארונו של יוסף ביצ"מ, גדול הוא בעיני, שלא השגחת בכסף וזהב. ואף אני ארד בכבודי ובעצמי לעשות עמך חסד כשתפטר מן העולם".

14 14 לשונו בכת"י תקכח:: "כי בודאי אם לא היה ישועת הקב"ה, לא היה אפשר לישראל לצאת, מאחר שלפי דעת שכל אנושי, וגם אצל המלאכים, לא היה ראוי להיות יוצאים, שהרי עדיין לא כלה ד' מאות שנה שיהיו זרע אברהם במצרים. אבל השם יתברך לפי חכמתו יש תשועה לישראל, כי לא כדעת האדם דעת השם יתברך, ואצל השם יתברך כבר כלו ד' מאות שנה".

15 15 כמו שאמרו במדרש הנ"ל, וכן דעת שמואל נדרים לב.. ולמעלה פ"ט תמה. ואילך האריך טובא בביאור ענין זה. וראה הערה הבאה.

16 16 למעלה פ"ט תסו. ביאר מדוע חטא קל הביא את שעבוד מצרים, וז"ל: "ועתה לא יקשה לך, וכי כל כך שקול חמור החטא זה של אברהם, להביא עונש גדול על זרע אברהם. כי בודאי מצד עצמו ראוי שיהיה מתפרסם מציאות השם יתברך בעולם, כי מה היה נחשב העולם אם לא נודע ונתפרסם מציאותו יתברך בעולם. רק שצריך חטא מה להוציא דבר אל הפעל, דסוף סוף היה שיעבוד וצרה, ואין זה בלא חטא, ודבר כזה אין צריך רק חטא מעט וקטן להכריע, ודבר זה מבואר מאוד למי שיבין... ועוד, מצד אחר היה ראוי הגלות והשיעבוד לישראל כמו שהתבאר לך בפרקים שעברו, שכאשר לא היו ישראל בשלימות, ושלימות ישראל כאשר הם ששים רבוא, ואז הם לחלקו יתברך. וקודם שהם לחלקו יתברך, היו משועבדים, עד שהוציא השם יתברך חלקו מתוכם. ולפיכך השיעבוד ראוי מצד עצמו, ומעט חטא מכריע דבר שהוא ראוי מצד עצמו. ולקמן יתבאר עוד" נראה שכוונתו לדבריו בפרק זה, ולא כפי שצויין שם בהערה 132 שכוונתו לדבריו בפרק ט. ובהמשך הפרק שם תפב: כתב: "וכבר אמרנו לך לך למעלה שלא תביט אל החטא עצמו אם קטן הוא החטא, שלא פירשו רז"ל רק שהיה כאן חטא, יהיה קטן או גדול, שעל כל פנים השיעבוד והגלות ראוי מצד עצמו כמו שהתבאר, רק שבלא חטא לא היתה הגזירה יוצאת לפעל, ולכך בארו ז"ל שהחטאים האלו מכריעים ומוציאים לפעל הגזירה". ושם מאריך בזה עוד.

17 17 לשונו בתפארת ישראל פמ"ו תשיב:: "כי המשפט הוא היושר בעצמו, שלא יעבור על היושר, וזהו ענין משפט. ודבר זה ידוע, כי אין דבר שהוא מתיחס להשם יתברך רק המשפט, דכתיב דברים א, יז 'כי המשפט לאלקים הוא'. וזה מפני כי הצדקה והחסד אפשר שיהיה גם כן בתחתונים, אבל שלא יהיו יוצאים מקו המשפט אין זה רק אל השם יתברך, כי המשפט צריך שלא יהיה בו שנוי כלל, וזה אי אפשר לאדם". ובח"א לסוטה יד. ב, נח. כתב: "כי אי אפשר שיהיה האדם עושה משפט כמו שעושה השם יתברך... אין יחוס משפט האדם אל משפט השם יתברך, שהרי אפשר שיטעה האדם במשפט". וראה להלן הערה 497.

18 18 הולך להביא מאמר המורה שהקב"ה מדקדק במשפטו כחוט השערה.

19 19 לפנינו בגמרא ובעין יעקב לא נזכר "ומערות", אלא רק "חופר שיחין". ופירש רש"י ב"ק נ. "חופר שיחין - לעולי רגלים בדרכים". וכן רש"י יבמות קכא: כתב: "חופר שיחין - לעולי רגלים, ומים מתכנסים בהן, והיו שותין הן ובהמתן".

20 20 "שעה ראשונה - שעדיין היא ראויה להיות חיה בתוך המים. אמר להם שלום - תעלה, וכן שניה" רש"י ב"ק נ..

21 21 "אבל שלישית, שאינה יכולה לחיות, אמר להן עלתה לה, שידוע היה לו שלא תמות שם, כדלקמן דבר שהיה מתעסק בו אותו צדיק אביה לא יכשל בו זרעו" רש"י יבמות קכא:. וראה להלן הערה 31.

22 22 "אילו של יצחק" רש"י ב"ק נ.. אמנם המהר"ל להלן לאחר ציון 32 יבאר באופן אחר, אך בח"א לב"ק נ. ג, ח: ביאר כרש"י. וראה להלן הערה 40.

23 23 "זה אברהם" רש"י יבמות קכא:. אמנם המהר"ל להלן לאחר ציון 32 יבאר באופן אחר, אך בח"א לב"ק נ. ג, ח: ביאר כרש"י. וראה להלן הערה 40.

24 24 "לידע שלא תמות" רש"י יבמות קכא:. ופירושו, שהבריות שאלו את רבי חנינא בן דוסא וכי הוא נביא, דמנין ידע שבתו של חנינא לא תמות.

25 25 "מצטער בו - לחפור בורות ומערות לעולי רגלים" רש"י ב"ק נ.. ורש"י יבמות קכא: כתב: "מתעסק בו - בטורח עשייתו". ובח"א לב"ק נ. ג, ט. כתב: "יכשל בו זרעו. לפי שמעשה האדם וזרעו הם שוים, כי גם בניו יקראו 'מעשה ידיו', כדכתיב קהלת ה, ה 'למה יקצוף האלקים על קולך וחיבל מעשה ידיך', והם הבנים שבת לב:. ולפיכך היה מתמיה 'דבר שנצטער עליו לעשותו יכשל בו זרעו', שהם גם כן מעשה ידיו".

26 26 "אע"פ כן מת בנו - של רבי נחוניא בצמא, שכך דרכו של מקום לדקדק עם החסידים" רש"י יבמות קכא:.

27 27 "וסביביו נשערה - לשון חוט השערה עם סביביו, עם צדיקים ההולכים אחריו" רש"י יבמות קכא:. וראה להלן הערה 47.

28 28 "מטיל אימת משפטיו עליהם" רש"י ב"ק נ..

29 29 לשונו בנתיב העבודה פי"ח א, קמ.: "ואמר בברכת המזון 'שאתה זן ומפרנס כו' בכל יום ובכל עת ובכל שעה'. פירוש, זה כי האדם צריך לפרנסה כפי מה שמתחדש לו, כי היום הוא צריך לזה, ומחר צריך לאחר, הכל כפי שמתחדש לו הזמן צריך האדם לפרנסה... ופירוש 'בכל שעה', כי השעה חלק מן היום, כי היום נחלק לשעות. ובשעה זו צריך לדבר זה, ובשעה זו צריך לדבר אחר. כלל הדבר כי האדם הוא בעל שנוי, וצריך לפרנסה כפי מה שמתחדש, והשם יתברך נותן לו פרנסתו בכל יום כפי מה שהתחדש לו היום... שעה היא חלק מן היום, וזה מבואר". ובתפארת ישראל פט"ז רמח. כתב: "אמרו בפרק אחד דיני ממונות סנהדרין לח:, אמר רבי אחא, שתים עשרה שעות הוי יום; שעה ראשונה, הוצבר עפרו. שניה, נעשה גולם... עשירית, סרח. אחד עשר, נדון. שתים עשרה, נטרד והלך לו... בא לבאר מציאות האדם ומהותו, לומר שהאדם הוא הכל. ולפיכך אילו לא היה בריאתו כל שנים עשר שעות, שהם כל היום, שהיום הוא המציאות, ולילה הוא העדר... לא היה האדם רק חלק ומקצת. ודבר זה אינו, כי האדם הוא הכל. ומפני זה היה נמשך בריאתו אל כל היום, שהוא כל המציאות". ובכל שעה ושעה היתה בריאה אחרת ולא היתה בריאה אחת שנמשכה כמה שעות, מה שלא היה קודם לכן. וזה מורה באצבע "שהיום נחלק לשעות", וכל שעה ושעה מורה על מהות אחרת של היום.

30 30 כי בשלש פעמים הוחזק הדבר יבמות סד:, וב"ק כג:. ולמעלה פט"ו מו. כתב: "כי בשלשה גזירות הגזירה מתחזקת". וכן כתב שם בסוף הפרק נח:. ולהלן פנ"ד כתב: "נמצא כי נגזר על זרע אברהם שלש גזירות זו אחר זו; גירות, עבודה, ענוי, ובשלשה הוחזק גלותם". ובגו"א בראשית פמ"ג אות כז שטז: כתב: "שאם כן היה מתחזק ברע, כי שלשה הוא חזקה". ובאור חדש פ"ט תתתלו: כתב: "יהיו מוחזקים בפורים... שלשה פעמים". ובח"א לסנהדרין צו. ג, רב: כתב: "מספר ג' בכל מקום מורה על החוזק, וכמו שאמר הכתוב קהלת ד, יב 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק', ובכל דבר כאשר ירצה להחזיק דבר מתחזק בשלשה. ולכך ג' שנים הוי חזקה לכל דבר בכל מקום ב"ב כח.". וראה למעלה פט"ו הערה 90. ואמרו חכמים ב"ר נו, א "'ביום השלישי וישא אברהם את עיניו' בראשית כב, ד. כתיב הושע ו, ב 'יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו'. ביום השלישי של שבטים כתיב בראשית מב, יח 'ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי'. ביום השלישי של מרגלים, שנאמר יהושע ב, טז 'ונחבתם שמה שלשת ימים'. ביום השלישי של מתן תורה, שנאמר שמות יט, טז 'ויהי ביום השלישי'. ביום השלישי של יונה, דכתיב יונה ב, א 'ויהי יונה במעי הדגה שלשה ימים ושלשה לילות'". ובאור חדש פ"ד תתמב: למד ממדרש זה שאין הקב"ה מניח צדיק בצרה יותר משלשה ימים, וכלשונו: "'וצומו עלי שלשת ימים וגומר' אסתר ד, טז, מה שאמרה אסתר 'צומו עלי שלשת ימים', מפני כי הם רבוי ימים, וכמו שאמרו ז"ל תו"כ ויקרא טו, כה 'ימים' שנים, 'רבים' שלשה. ואין הקב"ה מניח הצדיק בצרה יותר משלשה ימים מטעם זה, כי מאחר ששלשה הם רבוי ימים, ואין מידת השם יתברך שיהיה הצדיק בצרות תמיד. ואם הצדיק בצרה זמן מה, אין זה קשיא, כי אי אפשר שלא יהיה דבר מה חסרון בצדיק. אבל שיהיה שלש ימים, שנקראים 'רבים', וכאילו היה תמיד בצרה, אין הקב"ה מניח הצדיק בצרה כמו זו. וכן אמרו במדרש 'ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק'... הרי לך כי אין ראוי שיהיה הצדיק בצרה יותר מג' ימים, מטעם שאמרנו". וכן אמרו עוד במדרש ב"ר צא, ז "לעולם אין הקב"ה מניח את הצדיקים בצרה שלשת ימים". ובמדרש אחר מדרש תהלים מזמור כב אמרו: "ולמה שלשה ימים, לפי שאין הקב"ה מניח את הצדיקים בצרה יותר משלשה ימים". וכן כתב בהקדמה לאור חדש צו:. אמנם לפי זה יש להבין איך מצינו אצל יעקב אבינו שאמר רש"י בראשית מג, יד "מי שאמר לעולם די יאמר די לצרותי, שלא שקטתי מנעורי; צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה, צרת יוסף, צרת שמעון, צרת בנימין". הרי שהיה בצרות רבות שכל אחת מהן נמשכה הרבה יותר משלש שעות ושלשה ימים. וכן נאמר בראשית מז, ט "ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי וגו'". והרד"ק שם כתב: "כי בצרה הייתי כל הימים שחייתי עד הנה, זהו שאמר 'רעים'". ולמעלה פ"י תקכח: כתב: "יעקב היה כל ימיו בצרה". ויל"ע בזה. אך קשה, כי במדרש דובר על שלשה ימים, ולא על שלש שעות. דע, כי בח"א לב"ק נ. ג, ח. מקור המאמר שלפנינו התייחס לנקודה זו, וכלשונו: "שעה ראשונה אמר שלום. פירוש, כי שלום יש לה, ואין צריך לחשוש שבא עליה דבר. שעה ג' אמר 'כבר עלתה', ודבר זה כי אין השם יתברך מניח הצדיק בצרה יותר מג' ימים, כמו שאמרו במדרש 'ויהי ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק', אין הקב"ה מניח הצדיקים בצרה יותר מג' ימים. ובבור שאי אפשר להיות חי בו ג' ימים, ולכך היו ג' שעות כמו ג' ימים". ובפירושי המהר"ל לב"ק שם הוצאת כשר, כרך ג, עמוד טו, הערה 1 כתבו על כך: "צריך ביאור". ונראה שהוקשה להם מה הביאור לסברה "בבור שאי אפשר להיות חי בו ג' ימים, ולכך היו ג' שעות כמו ג' ימים". אך נראה שדברים אלו מתבארים בצירוף דבריו כאן, שכתב: "אחר שהיום נחלק לשעות, אין הקב"ה מניח הצדיק בצרה שלש שעות, שלא יהיה מוחזק בצרה". לאמר, שישנם אופנים שונים לחלוקת הזמן שנים, ימים, שעות וכיו"ב, וכאשר החילוק נעשה שלש פעמים, נוצרה בזה חזקה. אך הואיל וא"א לחיות בבור שלשה ימים, לכך חלוקת הזמן אינה יכולה להעשות על פי הימים, אלא על פי השעות. כי חלוקת שעות גם כן מקרי חלוקה "היום נחלק לשעות", לכך החיים בבור יבחנו על פי חלוקת שעות, השקולה לחלוקת ימים במקומות אחרים.

31 31 נמצא לפי דבריו שאף אם בתו של רבי נחוניא לא היתה מתה לאחר שלש שעות בבור עדיין היא היתה אז עולה ממנו, כי אין הקב"ה מניח הצדיק בצרה שלש שעות. אך רש"י יבמות קכא: ביאר דברי הגמרא "דבר שאותו צדיק מצטער בו, יכשל בו זרעו" דזהו מחמת חשש מיתה, וכלשונו: "אבל שלישית, שאינה יכולה לחיות, אמר להן עלתה לה, שידוע היה לו שלא תמות שם, כדלקמן דבר שהיה מתעסק בו אותו צדיק אביה לא יכשל בו זרעו" הובא למעלה הערה 21. וכן רש"י ב"ק נ. כתב: "שלישית - דהוה לה שהות שתצא נפשה אם ישנה שם". הרי המיוחד בשעה השלישית הוא שא"א לחיות בבור שלש שעות. ופירושו של רש"י מוכח מהגמרא ביבמות קכא:, שמעשה זה הובא כהמשך למה ששנו שם קכא. שהנופל למים שיש להם סוף, אם שהו שיעור "כדי שתצא נפשו" וראו שלא עלה יש להחזיקו כמת, ולהתיר את אשתו. והמאירי שם ד"ה זה השני כתב שיש להוכיח ממעשה שלפנינו ששיעור "כדי שתצא נפשו" הוא שלש שעות, וז"ל: "מעידין עליו בשעור שתצא נפשו, ואין צורך לשלשה ימים. ושיעור שתצא נפשו יראה שהן שלש שעות. וממה שאמרו בבתו של נחמיה חופר שיחין שנפלה לבור גדול... שלישית אמר להם עלתה. כלומר שלישית, שאילו עמדה שם אי אפשר לחיות, אמר להם עלתה". וכדבריו נקטו הפוסקים; הריב"ש בתשובה סימנים שעז, שפ, תטז כתב ששיעור עד שתצא נפשו הוא שלש שעות. והמהר"א ששון בשו"ת תורת אמת סימן א, ד"ה וכבר כתבתי הביא את דברי הריב"ש האלו, וכלשונו: "כבר נודע ששיעור שהה כדי שתצא נפשו, נראה מתוך דברי הריב"ש ז"ל שהן ג' שעות, שכן כתב בסימן שעז, וז"ל: 'ומה שכתבת עוד לאסור את האשה משום דכמיא כו' הדין עמך כו' אבל מי שלא עמד ג' ימים במים אחרי מותו, דהיינו משעה שלישית שטבע כו''. הרי דס"ל לרב ז"ל דשיעור 'שהה כדי שתצא נפשו' היינו ג' שעות. ואע"פ שלא ביאר לנו הרב ז"ל מהיכן למדה, נראה דיליף לה הרב ז"ל מהא דתניא בפרק האשה בתרא יבמות קכא:; תנו רבנן, מעשה בבתו של נחוניא חופר שיתין שנפלה לבור הגדול... שלישית אמר להם עלתה כו', כלומר כיון שעברו ג' שעות ודאי עלתה, לפי שאינה יכולה לחיות יותר שם. א"כ הרי ששיעור כדי שתצא נפשו הוא ג' שעות". וכן הוא בשו"ת פני יהושע אבן העזר סימן ז, נודע ביהודה מהדורא תנינא אבן העזר סימן סא, שו"ת רעק"א תנינא סימן מו, שו"ת חת"ס אבן העזר ח"א סימן צב, ועוד. ומכל הני רבוותא מבואר שלכך עלתה מהבור משום שבשלש שעות היתה מתה, וזה לכאורה דלא כמהר"ל. ויש לעיין בזה.

32 32 הוא איל ראה למעלה הערה 22.

33 33 רש"י ויקרא ה, טו "איל - לשון קשה, כמו 'ואת אילי הארץ לקח', אף כאן קשה, בן שתי שנים". ובגו"א בראשית פל"א אות טו קיט: כתב: "איל... פירושו כשהוא קשה, וכשהוא בן שתים אז שפיר נקרא 'איל' מפני שהוא קשה, כי 'איל' הוא לשון קשה, מגזרת 'ואת אילי הארץ לקח'". ורש"י בראשית לא, כט כתב "יש לאל ידי - יש כח וחיל בידי... וכל 'אל' שהוא לשון קודש, על שם עזוז ורוב אונים הוא". ורש"י שמות טו, יא כתב "באלים - בחזקים, כמו 'ואת אילי הארץ לקח', 'אילותי לעזרתי חושה' תהלים כב, כ". ואמרו חכמים יומא סז: אמרו "'עזאזל' קשה שבהרים, וכן הוא אומר 'ואת אילי הארץ לקח'". ובגו"א בראשית פ"ב אות יד נז. כתב "לשון 'אלקים' מלשון חוזק, כמו 'ואת אילי הארץ לקח'". וכן כתב בנצח ישראל פ"ה קכד:, ועוד. וראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 88, פמ"ה הערה 83, פמ"ו הערה 204, ולהלן הערות 449, 538.

34 34 ומדת הדין היא קשה, וכמו שיבאר. לכך האיל שהוא בהמה קשה מורה על מדת הדין, וכמו שכתב הקהלת יעקב, ערך איל ב, וז"ל: "איל בחינת דין". ובזוה"ק ח"ג לח: אמרו "רבי יוסי אמר, שור ואיל מסטרא דשמאלא קא אתיין; שור מסטרא דשמאלא, דכתיב יחזקאל א, י 'ופני שור מהשמאל'. איל, בגין אילו דיצחק".

35 35 "וכך דרך האדם, כאשר הוא רואה אחד בצרה, הרחמים מעוררים אותו לפעול בחזקה מאוד" לשונו בהמשך. נמצא ש"בא התשועה במדת הדין" פירושו כמו "בא התשועה בחזקה". ואודות שהצרה מביאה לתשועה בחזקה, מעין כן כתב בהקדמה לאור חדש קז., וז"ל: "ואמרה אסתר 'אקרא יומם ולילה ולא דומיה לי' תהלים כב, ג. פירוש, כי האדם כאשר קורא מתוך צרה, אז הקריאה הוא משני פנים; האחד, שיעזור אותו מן הרשע, אשר ידו גברה עליו בכח זרועו שלו, וילחם השם יתברך נגדו, וישבר השם יתברך זרועות רשע... ועל התפילה זאת אמרה 'אקרא יומם', זהו עניין אחד. העניין השני, שירחם עליהם, ולא יתן אותם לכלותם, כי הם יושבים בצרה ובחשיכה, וכנגד זה אמרה 'ולילה ולא דומיה לי'". הרי צרת האדם מכפילה את הצורך בתשועה; מלבד עצם התשועה, יש גם מימד הרחמים על האדם הנתון בצרה.

36 36 צירוף המלים "מדת הדין הקשה" הוא מצוי בספרי המהר"ל להלן פס"ג, נצח ישראל פכ"ג תצז:, נתיב גמילות חסדים פ"ד א, קסא., נתיב הליצנות פ"א ב, ריח:, ועוד. וראה למעלה פכ"ג הערות 171, 172.

37 37 אמרו חכמים שבת לג: "כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר, הוה מסי רבי שמעון". ובח"א שם א, כח. כתב: "מפני שהזקינים נמצא בהם הרחמים יותר ממה שנמצא בבחורים, שיש בהם מדת הדין". אמנם יש להעיר, שאמרו חכמים סנהדרין לו: "אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים". ופירש רש"י שם "זקן - ששכח כבר צער גידול בנים, ואינו רחמני". ואולי יש ליישב שזקן ששכח צער גידול בנים הוא זקן מופלג ביותר, ואין הוא הזקן שמדובר עליו כאן. וכן הרמב"ם בהלכות סנהדרין פ"ב ה"ג כתב: "אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס, מפני שיש בהן אכזריות". והלח"מ שם כתב שהכרחו של הרמב"ם להוסיף "מופלג בשנים" הוא מחמת ששם בהלכה ו כתב שהדיינים "יהיו כולן בעלי שיבה". ומקור הרמב"ם הוא מסנהדרין יז., ושם אמרו "אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה... ובעלי זקנה". ובעל כרחך שיש לחלק בין "זקן" שנזכר בסנהדרין לו: ל"בעלי זקנה" שנזכרו בסנהדרין יז., שהראשון הוא "זקן מופלג בשנים". ומצינו שכבר חילק כן באור חדש פ"ב תקמג., וז"ל: "חכמים כל זמן שמזקינים דעתן נוספת עליהן שבת קנב., ולפיכך כאשר הוא בן ע"ה שנה ראוי לו החכמה יותר... כל זמן שיש כאן זקנה, גובר כח השכלי יותר. ומכל מקום כאשר הוא זקן לגמרי, והוא חלש, אין לאדם השכל כל כך, שהחולשה של הגוף מבלבל את שכלו, עד שאין לו השכל בשלימות".

38 38 אודות שהרחמים היא על מי שנמצא בצרה, כן כתב כמה פעמים. וכגון, למעלה פל"ה תרלא. כתב: "אין הרחמנות גורם רק שלא יהיו בשעבוד ובצרה, אבל אינו מביא גאולה". כי מדת הרחמים מחייבת סילוק הצרה, אך לא מעבר לכך. ולהלן פס"ט כתב: "הרחמים בין לצדיק ובין לרשע, כאשר יגיע לו צרה מרחם השם יתברך עליו, ונותן לו מה שצריך מתוך הצרה... שאין רחמים רק כאשר הגיע לו צרה, וצריך לדבר מתוך הצרה... ועוד שני חלקים של חסד, שעושה חסד אף שאינו צריך, ונותן לצדיק ולרשע על צד היותר טוב. כי זה החילוק שיש בין חסד ורחמים; כי הרחמים אינם רק כאשר הוא צריך לאותו דבר מתוך צרה. וחסד, בין שצריך לאותו דבר, ובין שאין צריך לאותו דבר, נותן חסד על צד היותר טוב". ובנצח ישראל פמ"ז תשפח: כתב: "החילוק שיש בין חסד ורחמים; החסד הוא הטוב שהוא משפיע לעולם, אף שאין הכרחי כל כך לעולם, הוא משפיע את הטוב לעולם, והוא חסד. והרחמים כאשר התחתונים בצרה, וצריכים לרחמים, מרחם עליהם". דוגמה לדבר; מצינו שאין הקב"ה עושה נס בחינם וללא צורך, ומעין מה שאמרו חכמים ברכות נח. "עביד רחמנא ניסא לשקרי" בתמיה. ובגו"א בראשית פי"ד אות יח רלז: כתב: "ולמה היה צריך לנס בחינם". ובגו"א דברים פ"א אות כד יג. כתב: "לא יעשה הקב"ה נס בחנם". ושם פ"ח אות ג קמה: כתב: "לא מצאנו נס בחינם". וכן כתב בדר"ח פ"ה מ"ה קסז.. והביאור הוא, שכבר השריש בח"א לגיטין נו. ב, קג. שהנס בא לעולם מצד מדת הרחמים, וכלשונו: "כי הנסים באים לעולם מצד מדת הרחמים, ודבר זה ידוע גם כן אם יש לך לב להבין, כי לא מצאנו נס בעולם רק כאשר היו ישראל בצרה, והשם יתברך מרחם עליהם, כאשר תמצא בכל הנסים. כי אין הקב"ה משנה הטבע שלא לצורך, רק שהוא לצורך, ודבר זה ממדת הרחמים". לכך ברור שהנס הוא רק כאשר יש צרה וצורך, כי הנהגת הרחמים היא רק בהתאם לצרה וצורך הובא למעלה הקדמה שניה הערה 357, פ"ו הערה 98, פי"ב הערה 123, פכ"א הערה 60, פל"ה הערה 38, פל"ט הערה 26, ולהלן הערה 489.

39 39 מעין כן כתב למעלה פי"ח קנה:, וז"ל: "מדכתיב שמות ב, יב 'ויך את המצרי', סבר רבי אביתר באגרופו הרגו שמו"ר א, כט... מפני שהיה מצרי רשע, שהכה את ישראל, והיה משה מתעורר נגד הרשע לעשות בו דין בעצמו, ולכך הכה אותו בידו, ולא בדבר אחר". ונאמר שמות ב, יז "ויבואו הרועים ויגרשום ויקם משה ויושיען וישק את צאנם". ודרשו חכמים שמו"ר א, לב "'ויקם משה ויושיען', מלמד שהיה משה יושב עליהם בדין. אמר, דרך אנשים דולים ונשים משקות, וכאן נשים דולות ואנשים משקים". הרי שהרחמים על בנות יתרו "ויבואו הרועים ויגרשום" הביאו על הרועים את הדין "דרך אנשים דולים ונשים משקות, וכאן נשים דולות ואנשים משקים". ולמעלה ר"פ כ ריח. כתב: "'ויקם משה ויושיען', מלמד שהיה משה יושב עליהם בדין וכו'. דקדקו רז"ל במלת 'ויקם', דלא הוי למכתב רק 'ויושיען'. לכן אמרו כי המלה הזאת מרמז לך שמתוך הדין נתעורר משה, כדיין המתעורר לעשות מעשה כאשר יראה בעיניו העיוות והשקר. ולכך נאמר 'ויקם', והוא התעוררות הדין, וזהו הוראה על הנפש השלימה של משה". ולהלן פס"ו כתב: "צריך כל אדם כאשר יראה דבר עולה, אז נפשו מתעורר לעשות דין. ולכך כל דיין צריך שיהיה לו לב אמיץ וחזק למשפט. ודבר זה ברור הוא, שהדין הוא בא מן התעוררות הנפש". ומכלל "התעוררות הנפש" הוא "כאשר הוא רואה אחד בצרה, הרחמים מעוררים אותו לפעול בחזקה מאוד".

40 40 בח"א לב"ק נ. ג, ח: סלל לו דרך אחרת בביאור "זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו", והוא שהם מרמזים לעקידת יצחק ואברהם כפי שביאר רש"י בגמרא הובא למעלה הערות 22, 23. וזה לשונו: "יראה כי לכך בא זכר של רחלים, כי התשועה מן השם יתברך על ידי עקידת יצחק, וזה העקידה שיצחק מסר נפשו אל השם יתברך להקריב את עצמו אליו, ובזה האדם אל השם יתברך לגמרי. וכל צרה שהיא באה על האדם היא מצד האדם עצמו, וכאשר האדם הוא אל השם יתברך יוצא האדם מן הצרה, בזה שהוא אל השם יתברך. ולפיכך אמרו במדרש תנחומא וירא אות כג, אמר אברהם להקב"ה, כשישראל יהיו חוטאים לפניך, זכור להם עקידת יצחק אביהם, ופדה אותם מצרתם. כי זכירת העקידה הוא פדיון מן הצרות, כמו שאמרנו. ולפיכך כאשר נפלה לבור, והיתה נתונה בצרה, היה פודה אותה עקידתו של יצחק. ואף על גב דהיתה נצולה בזכות אביה, כמו שאמר 'דבר שהיה מצטער בו אותו צדיק יכשול בו זרעו', מ"מ זכות חנניא חופר שיחין היה גורם לזכור לה עקידתו של יצחק, ולרחם עליה כאשר באת אל הצרה, והיה השם יתברך מרחם עליה. ואמר שהיה זקן אחד מנהיגו. ודבר זה רמז על אברהם, כי אברהם היה מוליך את בנו יצחק אל העקידה, והיה הוא מקריב את האיל תמורת יצחק בנו. וזה כי מה שמסר את נפשו אל השם יתברך הוא מצד האהבה, ואם לא היה מצד האהבה, רק מצד היראה, לא היה מוסר עצמו אל השם יתברך לגמרי. ואברהם נקרא 'אוהבי' ישעיה מא, ח... ולכך אמר כי זקן אחד מנהיגו, כי אברהם נקרא 'זקן', כמו שאמרו ב"מ פז. עד אברהם לא היה זקנה, עד שבא אברהם, דכתיב בראשית כד, א 'ואברהם זקן בא בימים'. והעקידה היתה על ידי אברהם, שהיה עובד השם יתברך מאהבה, ועל ידי זה מה שמסר יצחק נפשו אל השם יתברך על גבי מזבח, בזה מסר נפשו אל השם יתברך לגמרי, ודבר זה נזכר לפני ה' כאשר באה עליהם צרה. לכך אמר כי זכר רחלים נזדמן לה, וזקן אחד מנהיגו, והבן זה" ראה למעלה פל"ז הערה 53, ופ"מ הערה 235.

41 41 לשונו בח"א לב"ק נ. ט.: "מה שמצינו כי בתו העלה הקב"ה מן הבור בשביל אביה שהיה מצטער על הבור לעשות, ואילו הבן מת בצמא, אף על גב שגם כן היה לומר 'זה שחפר בור בשביל שיהיו מים לישראל ולא ימותו בצמא, יכשול בו זרעו להיות מת בצמא'". ראה בסמוך הערה 45.

42 42 לשון המאירי ב"ק ב: "אם הזיקו לאחר נפילתן דרך מכשול, בור הוא".

43 43 פירוש - נפילה בבור היא בקום ועשה, שהאדם הולך ונופל בבור דרך מכשול, ולא יתכן ש"דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו". אך מיתה בצמא אינה בקום ועשה, אלא בשב ואל תעשה, שאין מים, והעדר מים אינו נחשב למכשול, לכך אין לומר על זה "דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו".

44 44 לשון תוספות ב"ק נ. "דבר שנצטער בו - ואם תאמר, אכתי מנא ליה, הא מת בנו בצמא. ויש לומר, דמכל מקום באותו דבר עצמו לא היה ראוי ליכשל". נמצא שגם תוספות חילקו בין חפירה למיתה וכמהר"ל, אך מטעם אחר; אין ראוי שזרעו של חנינא יכשל באותו דבר עצמו שעשה חנינא לטובה, שהוא חפר שיחין לעולי הרגל, ומן הנמנע שזרעו יכשל משום חפירה. אך מיתה בצמא אינה זהה לחפירה, ולכך אין כאן טענה "דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו". וראה הערה הבאה.

45 45 נראה מה דלא ניחא ליה בתשובת התוספות הוא משום שגם מיתה בצמא אפשר להעמידה כמקבילה לחלוטין למעשי חנינא, ולומר "זה שחפר בור בשביל שיהיו מים לישראל ולא ימותו בצמא, יכשול בו זרעו להיות מת בצמא", וכפי שכתב בח"א לב"ק נ. ג, ט., והובא למעלה הערה 41. ואז מיתה בצמא תיחשב ל"אותו דבר עצמו" שעשה חנינא. ודע, שבח"א לב"ק נ. א, ט. חילק באופן נוסף; הנפילה בבור נובעת ממעשה ידיו של נחוניא, שהוא חפר את הבור שלתוכו נפלה בתו, וזה לא יתכן שבתו תמות מחמת מעשה ידיו. מה שאין כן בבנו שמת מחמת צמא, אין לומר "זה שחפר בור בשביל שיהיו מים לישראל ולא ימותו בצמא, יכשול בו זרעו להיות מת בצמא" ראה הערה 41, כי מה שהיו מים לישראל אינו משום מעשה ידיו של נחוניא, אלא שלאחר חפירת הבור באו המים מעצמם לישראל, וכלשונו: "כי נפילת הבור הוא בשביל החפירה, ועל זה שייך 'דבר שנצטער בו אותו צדיק', דהיינו החפירה עצמה, יכשול בו זרעו ליפול בבור. אבל המים הם באים מעצמם, ועל זה לא נצטער". וראה שם שביאר עוד שני הסברים כיצד דקדוק הדין של הקב"ה היה נראה בעליל; א אע"פ שהבור היה לתועלת הרבים, מ"מ הואיל ואנשים היו נופלים וניזוקים מחמתו, לכך היה על כך עונש חמור. ב הבת ניצלה אך הבן מת בצמא, כי הבת היא יותר זרע האב מן הבן.

46 46 "אצל השם יתברך, שהוא מדקדק כחוט השערה לפי עומק השכל והמשפט" לשונו למעלה לפני ציון 12. ואודות שכפי עומק החכמה והשכל כך עומק הדין, הנה אמרו חכמים יומא כג. "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם", ובבאר הגולה באר השני קעב: כתב: "דבר זה בשביל מדת השכל בתלמיד חכם, כי ראוי לשכל שיהיה מעמיד מדותיו, כי השכל כל ענינו במשפט ודין... כי השכל רוצה הדברים המחויבים להיות, כי זהו עניין השכל בעצמו שהוא מחוייב מוכרח להיות... ולפיכך מדת תלמיד חכם שאינו מוותר, כי הויתור והדין שני הפכים הם, כי הויתור אינו דין. וזה שאמרו 'כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר איבה כנחש אינו תלמיד חכם'. רצה לומר שכל עוד שהוא יותר נוקם ונוטר ואינו מוותר, הוא מדת השכל, שמעמיד כל דבריו בהכרח ובחיוב. והפך זה אשר הוא נוטה אחרי החומר, אין בו דין כלל, שאין בו מדת השכל שהוא דין. ודבר זה מבואר כי הויתור אינו דין... וכל אשר הוא נבדל מן הגשם אינו מוותר. והיינו כאשר אין ראוי לוותר, ואם השכל נותן שיש לוותר, הנה גם כן דבר זה שכלי, שיש לוותר. אבל הויתור כאשר אין השכל מחייב, אין זה פעל שכלי" הובא למעלה פ"ט הערה 137, ופל"ט הערה 24.

47 47 ועל כך נאמר הפסוק תהלים נ, ג "וסביביו נשערה מאוד", וכפי שדרש חד מ"ד בגמרא ב"ק נ., וראה למעלה הערה 27. ומצינו בספריו שלשה הסברים להנהגה זו; א הקב"ה אינו סובל במחיצתו חטא ועון, וכפי שכתב בנצח ישראל פ"ה קכג., וז"ל: "מה שתמצא אצל בני אהרן שמתו מיד ויקרא י, א-ב, זה מפני שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ואותם שהם סביביו לא יסבול הקב"ה שיש בהם חטא. כי לא יגור אצלו דבר חטא, לכך נענשו מיד. אבל אצל הרשע... אין משלם לו מיד". ב הקירבה עצמה מחייבת דין, וכמו שכתב בדר"ח פ"ד מכ"ג תעו.: "ואמר אבות שם 'והחיים לדון'. כלומר מצד שהם חיים, השם יתברך דן אותם, כי החיים יש להם קירוב אצל השם יתברך, שהוא 'אלקים חיים' דברים ה, כג, ומפני כך מקבלים מאתו יתברך דין, כי נאמר תהלים נ, ג 'וסביביו נשערה מאד'. ולא כן המתים, שאין המתים, מצד שהם מתים, עם השם יתברך... ודבר זה תבין מה שיום הדין הוא בראש השנה, כי הימים האלו להשם יתברך קירוב אל העולם, כמו שאמרו רז"ל ר"ה יח. 'דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב' ישעיה נה, ו, כי קירבת השם יתברך אל העולם מביא הדין". ובח"א לשבת נה. א, ל: כתב: "כי אותם הקרובים אל השם יתברך ביותר, הם קרובים וקודמים אל העונש, במה שהם קרובים אל השם יתברך. וכמו שדרשו ז"ל גם כן בב"ק ס. 'כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל הגדיש או הקמה' שמות כב, ה, שאין מתחלת אלא מן הצדיקים. מפני שהצדיקים הם קרובים אל השכינה". ובח"א לר"ה טז. א, קג. כתב: "כי המציאות נדון לפי הדביקות, כי כאשר הוא יתברך קרוב אליו, אז מדת הדין של השם יתברך עליו... וכן אמר הכתוב שמות לג, פסוקים ג, ה 'כי לא אעלה בקרבך רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך', שמזה תלמוד כי דביקות השכינה הוא הדין מצד עצמו, כי כל דבר אשר קרוב לה', אשר הוא אלקי האמת, נדון יותר". ובח"א לב"ק נ. ג, ט: כתב: "לפי שהוא יתברך שופט תקיף, לכך סביביו יש סער ואימה מכח משפט השם יתברך, כי מי יצדק לפניו ומי יעמוד לפניו. ולכך מי שהוא סביביו יהיו בלא חטא לגמרי, כי לפי קורבתו אל השם יתברך, עושה בו משפט יותר, ומדקדק עמו, כאשר סביביו נסערה מאוד". וזהו מה שנאמר ויקרא י, ג "בקרובי אקדש". וכן נאמר עמוס ג, ב "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונתיכם". ג החטא אינו ראוי לקרובים אל ה', וכפי שכתב בנצח ישראל ר"פ יד שמ.: "כי העונש של החוטא הוא על שעשה דבר הבלתי ראוי לו, ואין ספק כי ישראל הם יותר רחוקים מן החטא משאר אומה, והחטא אין ראוי להם כלל. כי למעלת קדושתם אין ראוי להם החטא כלל, ולפיכך החטא אצלם הוא נחשב היציאה מן הראוי... כי ישראל קרובים אל העונש... כי החטא אין ראוי להם, ולפיכך השם יתברך מדקדק עמהם כחוט השערה... שהשם יתברך מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה".

48 48 לשונו בח"א לב"ק נ. ג, ט:: "ונורא על כל סביביו. מה שלא למד מפסוק ראשון 'וסביביו נסערה מאוד', כי מפסוק 'וסביביו נסערה מאוד' אינו משמע עד כמה מגיע הסער, דלא כתיב רק 'וסביביו נסערה מאוד'. ולכך מביא ראיה מן 'ונורא על כל סביביו', כי מפני שהוא נורא, נזכר כמה גדול הסער, כי כפי יראתו של השם יתברך. וזהו תכלית היראה, שהרי הוא יתברך נורא בתכלית, כך הוא מדקדק עמהם עד שהוא מדקדק אף כחוט השערה". ויש להבין, היכן נזכר בפסוק זה "אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו" שאיירי במשפטו של הקב"ה. ובשלמא בפסוק האחר "יבוא אלקינו ואל יחרש אש לפניו תאכל וסביביו נשערה מאד" ניחא, שהמלים "יבוא אלקינו ואל יחרש אש לפניו תאכל" עוסקות בנקמת ה' בגוים רש"י ורד"ק שם, וזהו משפטו של הקב"ה. אך היכן מוזכר משפטו של הקב"ה בפסוק זה. ואפשר לומר, כי תרגום יונתן שם תרגם את שתי המלים הראשונות "אל נערץ" "אלקא תקיפא". והרד"ק שם כתב "נערץ כמו נורא... והוא נערץ ונורא בסוד המלאכים הקדושים". ומשפט ויראה שייכות להדדי, וכמו שנאמר תהלים קיט, קכ "סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי". והרד"ק שם כתב: "וממשפטיך יראתי. שתשפטני כפי מעשי, לפיכך אני נזהר שלא לעבור מצותיך ומשפטיך, כי ירא אני ממך שתענישני". זאת ועוד, ברישא דהאי קרא כתיב "סמר מפחדך בשרי", "פחדך" סתם, ובסיפא כתיב "וממשפטיך יראתי", וזה מורה שפחד סתם מהקב"ה מוסב על משפטו יתברך. והוא הדין לקרא דידן "אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו" מדובר ביראה ממשפטו יתברך.

49 49 בבאר השני קלח., שהביא שם מאמר חכמים סנהדרין יז. "סנהדרי שראו כולן לחובה, פוטרין אותו. מאי טעמא, כיון דגמירי הלנת דין למעבד ליה זכותא "כיון דגמירי דבעי הלנת דין בפרק היו בודקין סנהדרין לה., שאם לא מצאו לו זכות יום ראשון, מלינין אותו למחרת, שמא ימצאו להם טעמי זכות" רש"י שם, והני תו לא חזו ליה" דיינים אלו כיון שחייבהו כולם שוב לא יראו לו זכות, וכתב שם לבאר: "כי התורה הצריכה לעשות הלנת דין, מפני כי האדם הוא חמרי, וכל שכל ודעת אשר יש לו התלות בחומר אינו שכל ברור, שאינו שכל גמור כמו השכל שהוא נבדל לגמרי מן החמרי. ולפיכך צריך הלנת דין לבא אל הבירור. בפרט כאשר הוא דין נפשות, שאם יצא שום עַוְלָה, אין להחזיר... וכאשר הדין עומד באדם וילין עמו הדין, לא שייך לומר שהיה ממהר לפסוק קודם שראוי שהרי לן אצלו הדין, ואז המשפט כמו שראוי לאדם בעל חומר. ובית דין שראו כולם לחובה כאילו נפסק הדין. ובודאי אם אחד מהם מלמד זכות הרי עדיין הדין תולה, אבל כאשר ראו כולם לחובה כבר מסולקים הם מן הדין. וכיון שהם מסולקים מן הדין, אין מחפש לו זכות כלל. וכבר אמרנו, כי האדם מפני שהוא אדם גשמי, צריך שיהיה השכל שלו יורד לעומק, ואין השכל שלו בפעל. וצריך שיהיה מעיין בו עד שירד לעומק, ויצא אל הפעל, כמו שראוי אל שכל האדם שאינו בפעל. ואלו שראו כולם לחובה, נסתלק מהם המשפט, ואין מעיינים בו עוד. וזה אין ראוי לאדם, כי האדם הוא גשמי, ושכל שלו יש לו התלות בחומר, וצריך לו עיון. וכאשר יש לחוש לשום דבר שאינו כמו שראוי, אין על בית דין של מטה לדון אותו, וידון אותו שופט כל הארץ, אשר המשפט אליו. כי התורה נתנה לכל אחד כמו שראוי; לבית דין של מטה ראוי להם שידונו כמו שראוי לאדם גשמי. ואין שכל האדם שכל נבדל לגמרי בפעל, רק העליונים יש להם שכל נבדל בפעל. ולכך כאשר דן בית דין של מטה בלא הלנת דין, כאילו היה שכל האדם נבדל בפעל, זה לא נתן לתחתונים. וצריך שיהיה ההבדל בין דין של מעלה ובין דין של מטה כמו שראוי". ושם מאריך בזה עוד.

50 50 "הרי גם כן השעבוד היה להם בדבר קטן מאוד, שאמר אברהם 'במה אדע', ואם כן בדבר קטן בא השעבוד. וכל זה בשביל כי הוא יתברך מדקדק במשפטו כחוט השערה" לשונו למעלה לאחר ציון 14.

51 51 כפי שביאר למעלה מציון 5 ואילך.

52 52 לשון הילקו"ש שם: "באותה שעה ענה עוזא ואמר, רבונו של עולם, יודע אני בעצמי שהן המצריים חייבין, אלא שב עליהם במדת רחמים". וראה להלן הערה 55.

53 53 לשון הילקו"ש שם "באותה שעה עמד גבריאל ולקח מלבן של טיט ועמד לפני הקב"ה, ואמר; רבונו של עולם, הלא שעבדו בניך שעבוד קשה כזה, תרחם עליהם בתמיה. מיד חזר הקב"ה וישב עליהן במדת הדין, וחזר וטבעם בים. לכך נאמר 'וירא ישראל את היד הגדולה'".

54 54 פירוש - המצריים לא היו ראויים לשום רחמים, ולכך "היד הגדולה" של הקב"ה הענישה אותם במדת הדין והגבורה. ואודות ש"יד הגדולה" מורה על מדת הדין והגבורה, כן אמרו חכמים ברכות נח. "'והגבורה' דהי"א כט, יא, זו יציאת מצרים, שנאמר שמות יד, לא 'וירא ישראל את היד הגדולה וגו''". וכתב רש"י שמות שם: "את היד הגדולה - את הגבורה הגדולה שעשתה ידו של הקב"ה". והמהרש"א ברכות שם כתב: "במדת הגבורה פעל יציאת מצרים על ידי המכות שהביא על המצרים, שנאמר 'את היד הגדולה וגו''... מדכתיב הכא גבי 'יד', מורה ממש על הגבורה, שעושה ביד ובמדת היד". והצל"ח שם כתב: "אחר כך ראיתי שאונקלוס תרגם הך קרא 'וירא ישראל את היד הגדולה' 'וחזא ישראל ית גבורת ידא רבתא', עיין שם. וצריך לומר דכל היכי דכתיב 'גדולה' אצל יד פירושו גבורה". ונראה ביאורו, כי סתם יד הוא שמאל מנחות לז., ויד שמאל היא מסטרא דגבורה זוה"ק ח"א כג.. לכך כאשר תיבת "גדולה" היא שם תואר ל"יד", פירושו הגדלת השמאל, שהיא גבורה הובא למעלה הקדמה שלישית הערה 2. והרמב"ן דברים לד, יב כתב: "'היד החזקה' שם זו מדת הדין, כלשון 'היתה עלי יד ה'' יחזקאל לז, א... ולכן יאמרו במשפט רות א, יג 'כי יצאה בי יד ה''". ובגו"א בראשית פכ"ח אות כג סח: כתב: "כי סתם יד הוא שמאל". ובדר"ח פ"א מ"א קלז. כתב: "נביאים מקבלים מצד שמאל, כדכתיב אצל הנבואה יחזקאל לג, כב 'יד ה' היתה עלי', וכל יד הוא שמאל".

55 55 כמו שאמרו בילקו"ש הנ"ל "באותה שעה ענה עוזא ואמר, רבונו של עולם, יודע אני בעצמי שהן המצריים חייבין, אלא שב עליהם במדת רחמים" הובא למעלה הערה 52. ו"עוזא" הוא השר של מצרים כפי שכתב למעלה בתחילת הפרק בשם הילקו"ש שם. ומה שכתב שהשר של האומה הוא "כח שלהם", הנה אמרו חכמים דב"ר א, כב "אין הקב"ה פורע מאומה עד שפורע משרו תחלה. כיצד, פרעה וכל המצריים לא שקעם הקב"ה בים עד ששקע לשרן תחלה. מנא לן, אמרי רבנן 'סוסים ורוכביהם' אין כתיב כאן, אלא שמות טו, א 'סוס ורוכבו', זה השר שלהן. וכשיצאו המצריים לרדוף אחרי ישראל תלו ישראל את עיניהם והיו רואין שרן של מצריים פורח באויר. מנין, אמר רבי יצחק דכתיב שמות יד, י 'והנה מצרים נוסע אחריהם', זה השר שלהן". ולהלן בסוף הספר הלכות יין נסך ואיסורו כתב: "אף חכמי האומות מודים בזה שיש לאומות מחולקות לכל אחת ואחת מזל בפני עצמו, כמו שידוע מדבריהם. ואנו אין תולים החלוק הזה במזל וגלגל, אבל אנו אומרים שיש לכל אומה ואומה שר מיוחד... כי האומות דביקים בכח מיוחד... ואין ספק כי יש לאומות הכנה פנימית, שעל ידי אותה ההכנה מוכנים להתדבק בכח שלהם". ורבינו בחיי בראשית כה, כח כתב: "אנו רואים כי כשם שהיה עשו איש השוחד, כן אנו רואין את זרעו מקבלי שוחד... והם מושכים כח מן השר שלהם, שהוא מקבל שוחד ביום הכפורים. וכן כל אומה ואומה מושכת כח מן השר שלה". ובספר בני יששכר מאמרי חודש אדר, מאמר ס, דרוש ד כתב: "כל האומות יש להם שרים, לכל אחד שר מיוחד אשר חילק ה' אותם בדור הפלגה. והנה כל שר לאומתו נקרא 'ראש' אותו האומה, כעין הגוף המתנהג אחרי הנהגת הראש, וכשניטל הראש מן הגוף הנה יופסק החיות. כמו כן כשנפסק ונתבטל כח השר של האומה למעלה, נפסק חיות האומה למטה". ויש להבין, מה ראה לציין דוקא כאן שהשר של האומה הוא "כח שלהם", ומה היה חסר אם רק היה אומר "ואף אם לימד שר שלהם זכות שיהיה מרחם עליהם", ללא המלים "כח שלהם". ויש לומר, שבא להורות שאע"פ שלא נזכר במקרא לימוד הזכות של השר, מ"מ בלא ספק היה כזה לימוד זכות, כי השר של האומה הוא קשור לגמרי באומתו "כח שלהם", ומתוך כך בודאי ילמד עליהם זכות. וכך כתב להדיא בכת"י תקל., וכלשונו: "כל אומה יש לה שר למעלה המליץ זכות על אומתו, ודבר זה הגיע לכל מצרים, למלך וכל עמו. ואין ספק שהיה שר שלהם מליץ טוב בעד כל האומה. ולפיכך כתיב 'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים', אף על גב שהיה כל אומת מצרים, ואין ספק שהיה שר שלהם מליץ זכות עליהם, ואפילו הכי 'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה''".

56 56 כי עבודה בחומר ולבנים היא מלאכת הטיט, וכמו שאמרו במדרש מדרש זוטא שיה"ש פרשה א "שחורים היו ישראל במצרים, כשהיו עושים בטיט בחומר ובלבנים". ובגמרא פסחים קטז. אמרו שהחרוסת בליל הסדר היא מצוה, משום שהיא "זכר לטיט", שנאמר שמות א, יד "וימררו את חייהם וגו' בחומר ובלבנים" תוספות פסחים קיד., והחרוסת דומה לטיט מאירי פסחים קטז..

57 57 כן כתב למעלה פט"ז מב:, וז"ל: "המלאכה היתה נגד חיי האדם, כמו מלאכת הטיט, כי מלאכה הזו במה שהיא עבודה שפלה ופחותה, היא נגד חיי האדם, עד שזה נקרא מרירות חיים, שאינה לפי החיים שלו... ואין חיי האדם נוחים בהם, כמו בחומר ובלבנים, כאילו חייו אינם חיים". ובכת"י שם שנט: כתב: "מרירות חיים לגמרי, עד שחייו אינם חיים. ואילו היו משעבדים אותם במלאכה לעשות זהב, אף כי היתה המלאכה קשה כל כך כמו בחומר ובלבינים לא היה זה מרירות, כי המלאכה בזהב הוא עבודה שהיא ראוי לאדם. אבל השעבוד הקשה בדבר כמו טיט, נקרא מרירות חיים" הובא למעלה פט"ז הערה 67. ולהלן פס"ג כתב: "יש מרירות לאדם בעבודה קשה... ואין דבר יותר קשה מן מלאכת הטיט, שכן אמרו ז"ל בשמו"ר א, כז אצל 'ויצא משה וירא בסבלותם' שמות ב, יא, שאין מלאכה קשה ממלאכת הטיט... שהיה המרירות במלאכת הטיט, שאין מלאכה קשה יותר". ולהלן בסוף הספר ב"הלכות פסח בקצרה" כתב: "יש לטבול המרור בחרוסת, כי המרירות שלהם היה עבודת הטיט, שאין מרירות יותר מזה". ובכת"י תקל. ביאר יותר, וז"ל: "אין מלאכה יותר קשה ממלאכת הטיט... כי הוא נקרא 'חמר' על שם החומר, וכל דבר שהוא חומרי מלאכתו בו יותר קשה לפי שהוא אינו נמצא בשלימות כלל, וזה נקרא חומר, וצריך להשלים אותו. וזהו שאמר חבקוק ג, טו 'דרכת בים סוסיך חומר מים רבים', בשביל החומר הזה, שהיא המלאכה הקשה היותר גדולה, הבאת עליהם מים רבים".

58 58 אמרו חכמים שבת קנא: "'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך' דברים יג, יח, כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים. וכל שאינו מרחם על הבריות, אין מרחמין עליו מן השמים". ובח"א שם א, פב. כתב: "מדת הרחמנות מצד שהוא מתקשר ומתאחד עם אותו שהוא מרחם עליו. ולכך האדם מרחם על בנו, מפני שדעתו קשורה בבנו. והאוחז במדה זאת, הוא דבק במדריגה שבה מתאחדים ומתקשרים דברים המחולקים. והמדה הזאת אינה לחצאין, וכאשר הוא דבק במדת ההתאחדות הרי גם כן יש מרחמים עליו בשביל האחדות הזה... וכמו שהוא מתקשר במי שצריך לרחמנות, הוא העני, גם כן השם יתברך מתקשר עמו... וכבר אמרנו פעמים הרבה כי לכך נקרא האוהב בלשון תרגום 'מרחמוהי' דברים ז, ט, מפני שכל אוהבים הם מתקשרים יחד בשביל האהבה, ואז נמצא הרחמנות בהם, שהאחד מרחם על השני ראה למעלה פכ"א הערה 65, ופמ"ד הערה 170, שתמצא כי מדת הרחמנות מכח האחדות. וכאשר תבין בחכמה כי מדת הרחמים מקשר הכל ביחד, ומזה תבין הדברים אשר רמזו חכמים, והם דברים גדולים מאוד". וגם בכת"י תקל. הביא מאמר זה, ויובא בהערה הבאה.

59 59 בכת"י תקכח: פתח פרק זה בהרבה שאלות, ושאלתו השניה והשלישית שהן הנוגעות כאן הן: "עוד יש לשאול, מאי 'אשר עשה ה'', דמדת הרחמים הוא, ואמר 'היד הגדולה', היה לומר 'אשר עשה אלקים'. ועוד יש לשאול על מה שנאמר כאן "ויראו העם את ה'", הרי ראו העם כמה נסים ומופתים בארץ מצרים, ולמה לא היו העם יראים את ה' אחר כל הנסים". ובהמשך שם תקל. כתב: "ביאור זה, כי מלבן של טיט הוא שעבוד היוצא מן השעור, ואין שם רחמים כלל. וכל אדם שיש בו רחמים ראוי לרחם עליו, וכל מי שאין בו רחמים אין הקב"ה מרחם. וכן דרשו... דכתיב דברים יג, יח 'ונתן לך ה' רחמים ורחמך', כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו. וטעם הדבר, כי הדבר שהוא במדת הדין נעשה מעצמו, לפי שהוא בא בדין. אבל הרחמים שאין ראוי בדין, למה יבוא... אין הדין נותן זה... ודבר שאינו בא מעצמו צריך להתעורר למטה, וכאשר מתעורר למטה, אז בא. ולפיכך אמר גבריאל שאין כאן רחמים, לפי שלא היה בהם שום רחמנות, רק הכל דין. כי זה המלבן מורה על אכזריות... וזהו שאמר 'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים', כי הכל היה נהפך עליהם למדת הדין, ואין כאן רחמים כלל, ואף מדת הרחמים נהפך לדין". נמצא שלכך נאמר שישראל יראו את ה' ולא בנסים שהיו בארץ מצרים, כי רק כאן ראו הנהגה שהיא כולה דין, וכמו שנתבאר.

60 60 לשון המכילתא שמות יד, לא "רבי יוסי הגלילי אומר, מנין שלקו המצרים במצרים עשר מכות, ועל הים לקו חמשים מכות. במצרים מה הוא אומר, שמות ח, טו 'ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע וגו''. ועל הים מהו אומר, 'וירא ישראל את היד הגדולה וגו''. כמה לקו באצבע, עשר מכות. אמור מעתה במצרים לקו עשר מכות, ועל הים לקו חמשים מכות". ולהלן ר"פ נח הביא את המדרש הזה, וכתב לבארו בזה"ל: "קריעת ים סוף היה בכל היד, ובמצרים לקו באצבע עשר מכות. וטעם זה שהמכה במצרים באצבע ועל הים ביד, וזה כי המכות במצרים לא היו באים לאבד את מצרים בכלל, לכך לא היו המכות במצרים רק פרטים, ולא באו דרך כללות. עד שעל הים, אז רצה להביא הקב"ה על מצרים מכה כוללת, שרצה להעניש מצרים במה שעשו לישראל. לפיכך במצרים כתיב 'אצבע אלקים היא', פירוש כמו האצבע שהוא חלק היד, ואינו כל היד, שלא היה במצרים רק מכה פרטית. אבל בים כתיב 'וירא ישראל את היד הגדולה', שאז היה רוצה לגמור את עונשם להביא עליהם איבוד בכל. שאחר שראוים הם להביא עליהם מכות להעניש אותם, לא הביא עליהם מכה פרטית, כי הפרטי הוא חלק בלבד, ואינו הכאה שלימה. אבל הוא יתברך היה רוצה להביא עליהם על עונשם מכה כללית, עד שתהיה הכאה שלימה. ועוד כי במצרים שהוא מקום פרטי, לכך כאשר לקה היאור, או לקה עפרה, ראוי שתהיה מכה זאת על ידי אצבע בלבד, כי המקום הוא פרטי, לכך המכה על ידי דבר פרטי. אבל הים אינו נחשב פרטי, כי הים כולל יסוד המים, ואין זה דומה ליאור שהוא נהר פרטי. לכך המכה על הים היה בכל היד, וזה נתבאר למעלה פעמים הרבה. ולכך דרש רבי יוסי שהמכות על הים היו חמשים, שהם חמשה פעמים עשרה, שהוא מנין המכות שהיו במצרים. ולפי שהמכה הכללית מתיחסת אל היד, שהיא מכה בכל ידו, והמכה הפרטית מתיחסת אל האצבע, שהוא פרטי, ולפיכך מחויב שיהיו המכות על הים חמשים, כמו שהיד כוללת חמש אצבעות".

61 61 בעקבות קריעת ים סוף.

62 62 פירוש - קריעת ים סוף הראתה שכל הנמצאים הם תחת רשותו ומלכותו של הקב"ה כפי שיבאר בסמוך, ומחמת כן הקב"ה יכול לפעול בהם כרצונו. ולמעלה פמ"ו לאחר ציון 176 כתב: "ראש השנה... הוא במה שהוא יתברך מלך ואדון העולם... שהוא יתברך מלך ואדון העולם, והכל תחת רשותו. ולפיכך מזכירים באלו ימים מלכותו יותר". ובדר"ח פ"ב מ"ט תשכה: כתב: "לא שייך לומר שגוזל בחזקה מן הקב"ה, כי אין כח לבריאה ליקח דבר מן השם יתברך". ושם פ"ג מ"ג צה: כתב: "דע כי כל הנמצאים , והעולם ומלואו, הכל הוא אל הקב"ה, דכתיב תהלים כד, א 'לה' הארץ ומלואה'". ושם מט"ז תב:, כתב: "כל הנמצאים בעולם הם בידו של הקב"ה, ואין שום נמצא שהוא ברשות עצמו". ובפתיחה לאור חדש קסט: כתב: "ישראל ביד השם יתברך, ויכול לעשות בהם כרצונו". ובח"א לשבת לא: א, יז: כתב: "כל העולם הוא תחת רשותו לפעל בו כרצונו... כחומר ביד היוצר". ועל כך אמרו חכמים חולין קלט. "מנה זה לבדק הבית, ונגנבו או אבדו... כל היכא דאיתיה, בי גזא דרחמנא איתיה, דכתיב תהלים כד, א 'לה' הארץ ומלואה'". ופירש רש"י שם "אינן אבודין, שבכל מקום שהם, של הקדש הן". ורש"י ב"ק סו: כתב: "קרבן אינו נגזל, דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה".

63 63 כפי שכתב הרמב"ן ס"פ בא שמות יג, טז שעל ידי הנסים שנעשו בארץ מצרים מוכח אמתת הנבואה, וכלשונו: "כאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא, יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלקים את האדם, ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה" ראה להלן הערות 87, 93, 97, 166. ואודות שמשה הוא שלוחו של הקב"ה, מקרא מלא הוא, דכתיב שמות ג, יב "ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". ורש"י במדבר יז, יג כתב: "אמר לו המלאך לאהרן, הנח לי לעשות שליחותי. אמר לו, משה צוני לעכב על ידך. אמר לו, אני שלוחו של מקום, ואתה שלוחו של משה. אמר לו, אין משה אומר כלום מלבו, אלא מפי הגבורה". וכן כתב רש"י שמות ו, כז "הוא משה ואהרן - הם בשליחותם ובצדקתם מתחלה ועד סוף". ועוד כתב רש"י במדבר כ, טז "מלאך - זה משה, מכאן שהנביאים קרואים 'מלאכים'".

64 64 פל"ד תקצז., פ"מ לאחר ציון 253, ולאחר ציון 276, ור"פ מב, ושם הערה 7. וכן כתב להלן ר"פ נח, ופנ"ט. וראה להלן ציונים 77, 187, 469.

65 65 לשונו למעלה פל"ד תקצו:: "מפני שאמרו 'אצבע אלקים היא' שמות ח, טו, כלומר שכל המכות היו מכות פרטיות, כמו האצבע שהוא אצבע פרטי, ושמא אין ממשלתו בכלל מציאות העולם. לכך קרע להם הים, לפי שהים אינו פרטי כמו היאור, שהוא נהר פרטי, אבל הים הוא כללי במה ש'כל הנחלים הולכים אל הים' קהלת א, ז, והוא מציאות כללי, ולפיכך הים נבקע. והים הוא כמו היאור, ואין חלוק ביניהם, רק שזה חלקי, שהיאור חלק, והים הוא כללי". ולמעלה פ"מ לאחר ציון 253 כתב: "ועוד יש ענין גדול בקריעת ים סוף. שאף אם היו המכות במצרים ביאור ובארץ, אינה דומה לקריעת ים סוף, שהוא בטול אל הים, שאין הים נחשב כמו היאור, שהוא נהר אחד פרטי, אבל הים, אף על פי שהם ימים הרבה, מכל מקום הכל בשם 'ים' נקראו, כדכתיב בראשית א, י 'ולמקוה המים קרא ימים'. והים בריאה מיוחדת בעולם, וכדכתיב תהלים צה, ה 'אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו', הרי נחשב כמו היבשה, והוא יסוד אחד מן היסודות, שהוא יסוד המים". ובהמשך הפרק שם לאחר ציון 276 כתב: "קריעת ים סוף נחשב המכות בכלל העולם, שאין עוד ים בעולם, לכך נחשב הים מציאות כללי". ולהלן ר"פ נח כתב: "טעם זה שהמכה במצרים באצבע, ועל הים ביד "וירא ישראל את היד הגדולה" שמות יד, לא... כי במצרים שהוא מקום פרטי, לכך כאשר לקה היאור, או לקה עפרה, ראוי שתהיה מכה זאת על ידי אצבע בלבד. כי המקום הוא פרטי, לכך המכה על ידי דבר פרטי. אבל הים אינו נחשב פרטי, כי הים כולל יסוד המים, ואין זה דומה ליאור שהוא נהר פרטי, לכך המכה על הים היה בכל היד". וכן כתב להלן פנ"ט. ובגו"א שמות פי"ח אות א ג: כתב: "לכך במכות פרטיות שהיו במצרים לא גרם שיבוא יתרו להכיר כי הוא יתברך גדול מכל האלהים, עד שראה מלחמת עמלק וקריעת ים סוף. שמלחמת עמלק היה בשמים... וכן קריעת ים סוף היה נחשב בכלל העולם, כי הים הוא יסוד המים... וראיה לזה שאלו שני נסים לא היו פרטים, שהרי לא תמצא יותר משמש אחת בעולם, ולא תמצא יותר מִיָּם אחד בעולם, שאף על גב שהרבה ימים הם, הכל הוא ים אחד. ולפיכך לא היו הם פרטים. אבל תמצא שתי ארצות כמו מצרים בעולם, לכך הנסים שהיו שם היו פרטים ולא כללים. ולפיכך נאמר אצל המכות במצרים שמות ח, טו 'אצבע אלקים', שהמכה פרטית, חוץ על הים נאמר שמות יד, לא 'היד הגדולה', להורות שהמכה כללית. ולעולם כאשר היה דבר המוכה דבר פרטי, כמו מצרים שהוא פרטי, היה מכה בהם בדבר פרטי, שהוא האצבע, וכאשר המוכה דבר כללי, כמו הים, היה המכה בהם דבר כללי, הוא היד" הובא למעלה פל"ד הערות 76, 87, פ"מ הערה 282, ופמ"ב הערה 7. וראה להלן הערות 67, 188, 191.

66 66 מה שהזכיר את "היאור פרטי" הוא מחמת כי היאור לקה במכת דם שמות ז, יז, ומכה זו נקראת "הכות ה' את היאור" שם פסוק כה. והוצרך לבאר שקריעת הים הכללי מורה יותר מהכאת היאור הפרטי שקדמה לה, ולכך רק בקרי"ס המאוחרת ממנה נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". אך מה שהוסיף "וכן הירדן דבר פרטי" צריך ביאור, דמה שייך לכאן הירדן, ומאן דכר שמיה. ודוחק לומר שמתייחס לקריעת הירדן שהיתה בימי יהושע יהושע ג, טז-יז, דמדוע ראה צורך להשוות בין קרי"ס המוקדמת לקריעת הירדן שהיתה ארבעים שנה לאחר מכן. ולהלן לפני ציון 549 הזכיר את העברת הירדן, אך אין מעלה ארוכה מדוע הזכירה כאן.

67 67 לשונו בהמשך הפרק לאחר ציון 184: "הכחות הפרטים אין בידם רק דבר אחד פרטי, כמו שהוא פרטי. כמו שתאמר כי מיכאל ממונה על מים, וגבריאל על אש... כי מיכאל ממונה על דבר אחד פרטי". ולהלן פנ"ה כתב: "לא תמצא כח הכולל הכל זולת השם יתברך, כי כל המלאכים זה ממונה על זה, וזה ממונה על זה, אבל השם יתברך הוא הכל... וזה כי הוא העלה הראשונה יתברך שמו וזכרו לעד, שכולל הכל, ואין פעולותיו בחלק בלבד, רק בכל. והמלאכים הם ממונים על דברים פרטים... ולפיכך מיכאל מים, וגבריאל אש, ואין אחד כולל הכל, רק כל אחד חלק אחד פרטי". וכן כתב להבדיל בנוגע לעבודה זרה. וכגון, למעלה פי"ט ריב: כתב: "אמרו חכמים מכילתא שמות יח, יא שלא הניח יתרו עבודה זרה שלא עבדה, מזה תדע כי לא היה יתרו כמו שאר עובד עבודה זרה, שעובד עבודה זרה פרטית, שדבק בה לגמרי. אבל יתרו היה מוכן לעבוד כח קדוש, הוא אלקי האלקים כולל הכל. ומפני זה לא היה יתרו עומד על עבודה זרה אחת, שיש לה כח פרטי אחד. כי העובדי עבודה זרה, זה עובד לכח זה, וזה עובד לכח אחר, והוא יתברך כולל כל הכחות. ויתרו לא נחה דעתו בכח אחד פרטי, אבל היה עובד את כולם, היה חושב כי זה ראוי לו. וזה ממעלת יתרו, שלא היה מוכן להיות דבק בכח פרטי, עד שנתגייר, ובא לעבוד הקב"ה, שהוא כולל כל הכחות, כמו שאמר שמות יח, יא 'כי גדול ה' מכל אלקים'". ובגו"א בראשית פי"ח אות יט שא. כתב: "כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם רש"י בראשית יח, ד. יש מקשים, איך היו עושים אלהות אבק שברגליהם. ואין זה קשיא, דאם כן יקשה לך 'זבוב אלהי עקרון' מ"ב א, ג, שהיו משתחוים לזבוב, ומאי ממש יש בזבוב שיהיה מתירא מן הזבוב. אבל בעלי עבודה זרה היה סכלות דעתם כי השם יתברך ברוך הוא, אלקים קדושים הוא, אי אפשר לעבוד לו. ובחרו בכוחות שהם אינם קדושים, והם ממונים על דברים פחותים. ובעבור שאינם קדושים, הם קרובים אל האדם הפחות. ולפיכך בחר זה בזבוב, וזה באבק, כי היו עובדים לכחות של אלו דברים אשר הם בחלקם. כי האבק שברגל, דבר פחות ושפל מאד הוא, והיו הערבים סבורים כי האדם אשר הוא במעלה גדולה, ואין לך בתחתונים יותר גדול מן האדם במדריגה, והוא תחת המדריגה השפלה אשר בעליונים ראה למעלה פמ"ו הערה 223. ולפיכך היו עובדים לאבק שברגליהם, לאותו שהוא ממונה עליו למעלה. וידוע הוא כי אין דבר שפל כמו האבק שברגל, ואין דבר ממונה עליו רק הכח אשר הוא קטון יותר בכחות העליונים. והיו אומרים כי האדם הוא נכנע למדריגה השפלה שבעליונים, והאבק דרכים הוא דמות למדריגה השפלה יותר, והאבק בחלקו, כי כל התחתונים בחלקו של עליונים הם". ובגו"א שמות פי"ח אות א ג. כתב: "כי ידוע כי העובדים עבודה זרה גם מייחסים אל העבודה זרה כוחות פרטיות, שזה ממונה על האש, וזה ממונה על המים, וזה על דבר זה, וזה על דבר אחר, ואין אחת שאומרים עליה שהיא כללית". וראה להלן הערות 185, 186.

68 68 "לפיכך אמרה רחב 'כי שמענו אשר הוביש ה' מי ים סוף וגו'', זכרה המופת הזה, כי זה בעצמו מורה כי בידו הכל ואין חוץ ממנו" לשונו בסמוך לאחר ציון 78. וראה להלן הערה 466.

69 69 לכאורה לא נתבאר בדבריו מדוע האמונה במשה רבינו "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" נתחזקה בעקבות קריעת ים סוף. ויש לבאר, שהואיל וקרי"ס היא דבר שרק הקב"ה יכול לעשותו "הים אינו נחשב פרטי, ולפיכך דבר זה מיוחס אל מי שהוא כל יכול, ומושל על הכל" לשונו למעלה לאחר ציון 67, וקריעת הים נעשתה באמצעות משה רבינו "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה" שמות יד, טז, "ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים" שם פסוק כא, לכך זה מורה משה הוא שלוחו של הכל יכול, ו"הוא יתברך פועל ועושה שליחותו על ידי משה, שהוא שלוחו לעשות בארץ אשר ירצה" לשונו למעלה לאחר ציון 62.

70 70 בא לבאר הסבר שני כיצד קרי"ס הביאה לאמונה בה' ובמשה. ועד כה הסביר שכלליות הים מורה זאת. ומעתה יבאר שהיפוך הים אל הפכו ליבשה מורה זאת. וראה להלן הערה 81 בהבדל נוסף שיש בין שני הסברים אלו.

71 71 שינה לשונו לומר על הים "ברשותו הים כיון שמשל עליו", ועל היבשה כתב "ובידו היבשה כיון שעשה הים יבשה"; "ברשותו" ו"משל" בים, לעומת "בידו" ו"עשה" ביבשה. ונראה ביאורו, כי בקרי"ס לא נוצרו מי הים, אלא הם נדחו ונערמו. אך היבשה נוצרה ונתגלתה, וכמו שכתב למעלה בהקדמה שלישית קנא:: "היה דבר זה בריאה גדולה, לפי שנעשה מן הים יבשה. וכמו שהיה בששת ימי בראשית, שאמר בראשית א, ט 'יקוו המים אל מקום אלד ותראה היבשה', אף כאן נעשה מן הים יבשה". לכך הקב"ה משל על הים שמימיו נערמו ונצבו כמו נד, ועשה את היבשה בריאה חדשה שלא היתה קיימת עד אז. והתולדה מממשלת ה' על הים היא ש"ברשותו הים", לאמר שהקב"ה שולט על הים. והתולדה מבריאת היבשה היא "בידו היבשה", וכמו שכתב רש"י בראשית יד, יט "קונה שמים וארץ - כמו תהלים קמו, ו 'עושה שמים וארץ', על ידי עשייתן קנאן להיות שלו". וזהו "בידו היבשה". ודברים אלו בריאת היבשה וממשלה על הים קשורים מאוד לשני טעמים שכתב בכת"י תקל: בביאור יחוד קרי"ס לעומת המכות שקדמו לה, וז"ל: "כאשר עשה השם יתברך בים אז היו מאמינים, וזה בשביל כמה טעמים, שאז ראוי להם האמונה... כי אין חידוש מי שמקלקל כמו המהוה. וכל המכות שהיו במצרים כולם היו הפסד ולהכות מצרים, והכל הוא הפסד. אבל על הים היה זה הויה לעשות מן הים יבשה. וזה כי המים עצמם אינם נקראים בריאה כמבואר למעלה פי"ד יב., ואין הויה במים, שהבריאה הוא בדבר שהוא נאסף ומתקבץ, לא כמים הנגרים. וכאשר עשה השם יתברך בריאה במקום שאין ראוי לבריאה, וזה ענין גדול לעשות מן הים יבשה, ודבר זה ראוי להיות בו אמונה. ובתנחומא לפנינו נמצא בילקו"ש ח"א רמז רמא, ויובא להלן לאחר ציון 179 'אז ישיר משה ובני ישראל' שמות טו, א, מהו 'אז'. עשה הקב"ה לדור אנוש היבשה ים, נאמר בראשית ד, כו 'אז הוחל לקרא בשם ה''. ולנו עשה הים יבשה, ב'אז' נקלס אותו. עד כאן. וביאור זה כי מלת 'אז' מורה על ענין חדש שהיה אז מה שלא היה, ואין חדוש רק או הויה או הפסד. ובדור אנוש, שהיבשה שהוא הויה נפסד, נאמר 'אז'. ובדור של ישראל, הים הוא דבר שאין בו הויה, נעשה הויה, ראוי לקלס אותו על הויה הגדולה שנעשה להם... ועל זה נאמר 'ויאמינו בה''... שהאמינו ביכלתו יתברך ראה להלן הערה 192. ועוד מצד אחר גם כן, כי כאשר אנו רואים שכל המציאות היא ביבשה, ושם כל הנבראים ראה למעלה פ"מ הערה 102, ואם ידו של השם יתברך משלה ביבשה, ששם אין זה פלא, כמו שידו משלה בים, שאין שם נמצא, ואין דבר מציאות בעולם יוצא חוץ ממנו, והכל ברשותו יתברך".

72 72 אודות שאין שום שייכות בין ההפכים, כן כתב בהרבה מקומות. וכגון, למעלה בהקדמה שניה קח: כתב: "הם שני הפכים בנושא אחד, ולא יתקבצו יחד". ולמעלה פ"ה רסט. כתב: "ההפכים הם מתנגדים מצד עצמם". ולהלן פנ"ב כתב: "מושכלות ראשונות, כמו שידע האדם ששני הפכים לא יתקבצו בדבר אחד בעת אחד". ובגו"א ויקרא פט"ז אות ח יא: כתב: "ההפכים לא יסבלו בענין אחד". ובגו"א במדבר פכ"א אות לג שנג. כתב: "הדברים שהם הפכים מתנגדים זה לזה לגמרי". ובגו"א דברים פ"י אות ט קסד: כתב: "הנמנע הוא לקבץ שני הפכים בנושא אחד, ודבר זה לא יצויר בחכמה והשגה כלל". ובתפארת ישראל פ"ט קמג. כתב: "ראוי ההתדמות באין ספק להביא החבור, כאשר תמצא דברים הדומים יש להם חבור יחד. והדברים אשר הם הפכים זה לזה, אי אפשר שימצאו יחד, ודבר זה אין צריך ראיה". ובנצח ישראל פט"ו שסב: כתב: "אי אפשר שיהיו שני העולמות ליעקב ועשו ביחד, כי אם כן היו שני הפכים בנושא אחד... דבר זה אי אפשר". ובבאר הגולה בבאר הרביעי שכ: כתב: "כי לא יתחברו שני הפכים, כמו האמת והשקר, ביחד, מצד ההיפך שבהם". ובדר"ח פ"ה מט"ז שצב: כתב: "במציאות האש לא נמצא כלל דבר שהוא הפך לו, הם המים. וכן במציאות המים אין מציאות לדבר שהוא הפך לו, הוא האש. ולפיכך אי אפשר לשני דברים שהם מחולקים שיעמדו יחד, שאם כן היו שני הפכים בנושא אחד". ובדר"ח פ"ו מ"ה קיא: כתב: "איך יהיה אל התורה, שהיא שכל, קיום בגוף החומרי, כיון שהם הפכים, ואין עמידה אל אשר הם הפכים יחד". ובנתיב העבודה פי"ז א, קלא. ביאר שאין משיחין בסעודה תענית ה: משום שהאכילה והדיבור הם הפכים, ולכך אין הם נמצאים יחד בשעת הסעודה. ובנתיב הענוה פ"ג ב, ז: כתב: "ההפכים אין נמצאים יחד". ובנתיב הצניעות פ"ג ב, קז. כתב: "הטוב הוא הפך הרע, והשלימות הפך החסרון, והמעלה הוא הפך הפחיתות, וההפכים מתרחקים זה מזה מה שאפשר להם להתרחק בתכלית הרחוק". ובנתיב היצר פ"ד ב, קלג. כתב: "היצר טוב ויצר הרע הם שני הפכים. ולפיכך כאשר נוטה ליצר הרע, אינו זוכר יצר טוב, כי שני הפכים אי אפשר שיהיו ביחד בנושא אחד. ולכך בשעת יצר הרע אינו זוכר יצר טוב". ובח"א לסוטה מג. ב, פא: כתב: "לא היה מכירת יוסף רק על ידי מדיינים בראשית לז, לו, כי ההפכים, כמו שהיה יוסף ומדיינים, מתנגדים זה לזה, מושלים זה על זה". ובדרוש על התורה י: כתב: "מפני שנברא האדם לעמל איוב ה, ז, לכך נצטוו ישראל למנות ממחרת יום טוב של פסח... על שיתחילו להכנה לתורה לספור מספר הימים אשר יעברו, עד כי יהיו מוכנים לקבל עול התורה ומצות. לבל יעלה על דעתן לומר הנה אנחנו בני חורין לגמרי כאשר הוציאנו ממצרים מבית עבדים. דכל עוד היות האדם על האדמה איננו בן חורין, אבל לעמל הוא יולד. ולא אמרה תורה להתחיל הספירה ביום טוב עצמו, כי הוראת התחלת הספירה היא על העמל... ויום טוב ראשון מורה על החירות, ואיך יהיו שני דברים הפכיים, דהיינו החירות והעמל בזמן אחד יחד, כי אין ההפכיים נמצאים יחד". ובדרוש לשבת התשובה עט. כתב: "צוה הקב"ה שיהיה האדם הולך אחר מדות הקב"ה סוטה יד., מפני כי הדברים המתדמים יחד יש להם חבור ביחד, ואשר הם הפכים אין להם חבור ודבוק יחד. וכאשר יתדמה אל בוראו, אף שבודאי אי אפשר להתדמות אל בוראו ויוצרו, רק מה שאפשר להתדמות מן המדות הטובות והמשובחות, בזה יהיה לו דביקות וחבור בו יתעלה. ואשר הוא עושה הפכו, הוא מתרחק ממנו בתכלית הריחוק". וכן הוא בנצח ישראל פ"ז קפב:, דרוש על התורה טז:, ועוד ראה למעלה פ"ד הערות 10, 136, פ"ה הערות 96, 98, פי"ב הערה 37, פט"ו הערה 123, פט"ז הערה 83, פי"ח הערה 84, פי"ט הערה 59, פכ"ב הערה 77, פכ"ז הערה 5, פל"ג הערה 29, פ"מ הערה 124, פמ"ב הערה 108, פמ"ג הערה 157, ופמ"ו הערה 126.

73 73 אודות שהפכים כוללים את הכל, ואין חוץ להם, כן כתב למעלה פ"ה רעג:, וז"ל: "שני הפכים משלימים להיות הכל בלי חסרון, שהרי יש כאן דבר והפכו, ואין עוד דבר חסר". ולמעלה פכ"ד שפה. כתב: "אבל מה שאמר שמות ג, ח 'אל ארץ זבת חלב ודבש', הוא ענין אחר, כי החלב במה שטבעו קר, והדבש חם בטבעו, הם הפכים, לומר כי לא תחסר כל בה, שאף דברים שהם הפכים נמצא בארץ ברבוי מאוד, וכדכתיב 'זבת חלב ודבש', שהוא ברבוי. ושאר ארצות, אם הוא מוכן לדבר אחד, אינו מוכן להפכו. ובארץ אינו כך, רק הכל הוא ברבוי, ואף כי הם הפכים". וראה הערה הבאה.

74 74 לשונו למעלה פל"ו תרמז.: "הוא יתברך אחד ומיוחד, כמו שהורה לנו בהוציא אותנו ממצרים, ונודע אחדותו בעולם, מכל מקום הוא פועל פעולות הפכיות, שהוא הגואל ומביא השעבוד, כמו שגאלנו ממצרים, והוא הביא השעבוד על ישראל. ולפיכך צוה לאכול הפסח הזה המורה על האחדות, 'על מצות ומרורים' במדבר ט, יא; המצה מורה על הגאולה, כאשר ידוע, והמרורים על השעבוד, לומר כי הכל בכחו, שהוא המוחץ והוא הרופא". ולהלן פ"ס כתב: "כי ההפכים הם גם כן הכל בעבור שלא ימצא עוד חלק, ועל ידי הפכים יש הכל... כי ההפכים הם הכל, ואין חוץ מהם, כמו שנתבאר למעלה כמה פעמים". ובדר"ח פ"ד מכ"ג תפ. כתב: "כל זה בא לומר כי הכל הוא ביד השם יתברך; כי אבות שם 'הילודים למות', כלומר שהוא יתברך ממית הנבראים. והוא מחיה את המתים, כמו שאמר שם 'והמתים להחיות'... והנה בזה תדע שהכל ביד היוצר, אחר שהוא משנה את העולם; הילודים משנה אותם אל המיתה, והמתים בהפך זה, משנה אותם מן המיתה אל החיים. ומפני שדבר זה הוא דבר והפכו, וזה מורה על כי הכל ביד השם יתברך, שהרי מפסיד הנבראים וגם מחיה אותם בהפך זה, ולכך סמך אותם ביחד". ושם פ"ה מט"ז שצו. כתב: "כי הוא יתעלה ויתברך הוא המאחד שני הפכים. כי אף אם מחולקים והפכים הם בעצמם, מכל מקום מצד השם יתברך הם מתאחדים, כי הוא יתברך שהוא אחד, הוא סבה לשני הפכים. ומה שהוא סבה לשני הפכים דבר זה בעצמו אחדותו יתברך. שאם לא היה הוא סבה רק לדבר אחד, כאילו תאמר שהוא סבה לאש, ואם כן חס ושלום יש עוד סבה להפך האש, הם המים, שהם הפך האש. ומפני כי הוא יתברך סבה להפכים, הוא יתברך אחד, שהרי אין זולתו, כי הוא סבה אל הכל, ואף אם הם הפכים, והרי בשביל ההפכים אשר הוא סבה להם הוא יתברך אחד. ודבר זה בארנו במקומות הרבה בספר גבורות השם, כי השם יתברך שהוא אחד, הוא סבה להפכים". ובנתיב גמילות חסדים פ"ד הביא את דברי הגמרא ברכות ו: שהמשמח חתן וכלה כאילו הקריב תודה, וכתב שם א, קסב. לבאר: "ומה שאמר כאילו הקריב תודה, פירוש כי התודה כאשר השם יתברך עשה לו נס... מורה כי הוא יתברך אחד בעולמו... ולכך יש להקריב אליו חמץ ומצה רש"י ויקרא ז, יב, כלומר שראוי להקריב אליו ההפכים, במה שהוא אחד, ומי שהוא אחד כולל הכל, אף שני ההפכים. כי המלאכים, מיכאל ממונה על מים, וגבריאל על אש במדב"ר יב, ח, ולכך אין אחד שהוא הכל. אבל השם יתברך הוא מושל על ההפכים, ולכך מקריבין אליו ההפכים. וזה מורה שהוא אחד. ודבר זה בארנו בחבור גבורות השם. וזה שמשמח חתן וכלה, אשר חתן וכלה זכר ונקבה, גם כן הם הפכים, והשם יתברך מאחד אותם. שהרי היו"ד הוא באיש, והה"א באשה רש"י סוטה יז., לומר כי השם מחבר אותם אשר הם הפכים. ודבר זה נחשב כמו הקרבת תודה. כי החמץ והמצה שהם הפכים, כאשר מקריבין אותם אל השם יתברך מורה כי הוא יתברך אחד. וכן כאשר משמח חתן וכלה, ובזה הזיווג שהם הפכים הוא אחד על ידי השם יתברך, אשר הוא מאחד אותם, ובזה השם יתברך הוא אחד" ראה למעלה פכ"ד הערה 121, פכ"ו הערה 21, פכ"ז הערה 64, פל"ו הערה 18, ופמ"ג הערה 84, ולהלן הערות 78, 81, 186, 477.

75 75 פירוש - בקריעת ים סוף הוכח לא רק שהקב"ה מושל על ההפכים, אלא שהוא משנה את ההפך אל הפכו, והים נהפך ליבשה, וכמו שמבאר והולך.

76 76 והיפוך זה לא נעשה במכות הקודמות שהיו במצרים. ואף על פי שבמכת ברד נאמר שמות ט, כד "ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד וגו'", ופירש רש"י שם "נס בתוך נס; האש והברד מעורבין, והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם". מכל מקום לא מצינו שם שהאש נהיתה למים, או המים נהיו לאש, אלא שהמים והאש היו מעורבים להדדי. אך בקרי"ס הים נעשה ליבשה, וכמו שנאמר תהלים סו, ו "הפך ים ליבשה", ופירש רש"י שם "ים סוף". וראה להלן הערות 192, 478.

77 77 כמה פעמים בספר זה, וכמצויין למעלה בהערה 64. וראה להלן ציון 187.

78 78 יש להעיר, שלמעלה בהערה 74 הובאו מקבילות המורות שכל צירוף של הפכים מורה על היות הקב"ה אחד שעבוד וגאולה, אש ומים, איש ואשה, ומדוע הוצרך להוסיף כאן ש"הים אינו דבר פרטי... שהיה המופת הזה שהוא כללי", דדל מהכא כלליות הים, עדיין הים נהפך ליבשה, ומה הצורך לציין כלליות הים. דע, שלהלן לאחר ציון 185 עמד על כך, וכתב: "מפני כי מיכאל ממונה על דבר אחד פרטי המים, אין יכול לשנות המים לדבר שאינו ברשותו ובממשלתו. ובפרט דבר כזה, שהוא יסוד המים בריאה כללית. כי מן המים הפרטיים אין ראיה, כי הפוך נהר אחד ליבשה לא היה מורה זה על שהוא מושל על שני הפכים. כי המים הפרטיים אין ראוי שיקרא בשם 'מים' סתם, רק 'נהר' נקרא, ואינו 'מים' סתם. רק הים, שהוא יסוד המים, כמו שאמרנו פעמים הרבה, וזה הוא שנוי מים עצמם, שאין בטבע המים להיות יבשה, והם נהפכו אל היבשה. ודבר זה מורה שבידו וביכלתו הכל, ומאחר שהוא הכל, שהרי ברשותו הכל, אין עוד שני". ויש בזה הטעמה מיוחדת; הנה במכת דם מי היאור נהפכו לדם שמות ז, יז. ולהלן פנ"ז העמיד את הדם כהפך למים, שכתב: "מכה הראשונה דם, כי דם יש בו טבע אשיית וחמימות, וזה ידוע. ושכנגדה הצפרדעים, שהם מטבע המים, וידוע כי האש והמים הפכים". ובנצח ישראל פ"ז קסח: כתב: "כי הדם הוא הפך המים, כי המים הם חמריים, ואילו 'הדם הוא הנפש' דברים יב, כג. ולכך הדם, שהוא הנפש, נחשב צורה" הובא למעלה הקדמה שניה הערה 43, ופכ"ז הערה 39. ואם כבר במכה ראשונה דם ראינו שהמים נהפכו לדם, מדוע כאשר המים נהפכו ליבשה בקרי"ס יש בכך חידוש גדול יותר, הרי אידי ואידי הם הפיכת המים אל הפכם. אלא הם הם הדברים; מי היאור שנהפכו לדם אינם מורים שהכל ברשות הקב"ה, כי "היאור פרטי" לשונו למעלה לאחר ציון 65, ואין הפיכת דבר פרטי אל הפכו מורה שהקב"ה מושל על הפכים. אך כאשר הים הכללי נהפך ליבשה, יש בכך להורות שכלל הבריאה נתונה בידו יתברך. וראה בסמוך הערה 81.

79 79 להלן לאחר ציון 107, שבתוך דבריו כתב: "ענין מציאות השם יתברך שהוא יתברך הכל ואין מבלעדיו, נודע להם בקריעת ים סוף". וראה להלן הערה 477.

80 80 כפי שכתב ראיה זו גם למהלכו הראשון למעלה ציון 68. וראה הערה הבאה.

81 81 יש בזה הטעמה נפלאה; הנה למעלה כשהביא הפסוק מיהושע כתב "ולכך אמרה רחב 'כי שמענו אשר הוביש ה' מי ים סוף'", ולא הוסיף תיבת "וגו'" לאחר לשון הפסוק. ואילו להסברו השני כתב "ולפיכך אמרה רחב 'כי שמענו אשר הוביש ה' מי ים סוף וגו''". ומדוע הוסיף תיבת "וגו'" רק להסברו השני, כאשר אך לפני כמה שורות הביא פסוק זה ללא תיבה זו. אמנם לכשנדייק בלשונו נווכח שמלבד ההבדל הבולט בין שני הסבריו האם יחוד קרי"ס הוא כלליות הים, או הפיכת הים ליבשה, נמצא עוד הבדל; בהסברו הראשון כתב שקרי"ס מורה ש"כל הנמצאים תחת רשותו, ולכך וא יכול לפעול בהם כרצונו, מאחר שהכל תחת רשותו... דבר זה מיוחס אל מי שהוא כל יכול, ומושל על הכל". הרי שביאר שקרי"ס מורה שהקב"ה הוא כל יכול, ומושל על הכל. אך בהסברו השני הוסיף שקרי"ס מורה ש"אין עוד מלבדו" דברים ד, לה, שכתב "כי הוא יתברך בידו הכל, ואין חוץ ממנו... שהכל ברשותו ואין חוץ ממנו... כי בידו הכל ואין חוץ ממנו, ומאחר שבידו הכל אין זולתו". הרי כתב שלש פעמים ש"אין חוץ ממנו", ופעם אחת ש"אין זולתו". ובפשטות הבדל זה נובע מההבדל הראשון; להסברו הראשון המיוחד בקרי"ס הוא כלליות הים, וכלליות זו מורה "שהכל תחת רשותו כל יכול, ומושל על הכל". אך להסברו השני המיוחד בקרי"ס הוא הפיכת הים ליבשה, והיפוך זה מורה על אחדותו יתברך כי שליטה בהפכים מורה על אחדותו, וכמבואר למעלה הערות 74, 78, לכך רק להסברו השני הוסיף ארבע פעמים ש"אין עוד מלבדו". ואם כנים הדברים יובן מאוד מדוע רק בהסברו השני הוסיף תיבת "וגו'", כי רחב עצמה אמרה בפסוק שלאחר מכן שאין עוד מלבדו, שאמרה יהושע ב, יא "ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם כי ה' אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת". וברי הוא שיש בכך התייחסות לנאמר בספר דברים ד, לט "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". וכדי לכלול גם פסוק זה בדבריו כאן, כתב "ולפיכך אמרה רחב 'כי שמענו אשר הוביש ה' מי ים סוף וגו''", כי כוונתו לפסוק שלאחריו. וראה להלן הערות 90, 111.

82 82 להלן ציונים 95, 108, 168. ולמעלה פ"ט תסב. כתב: "היה זרעו של אברהם בגלות ארבע מאות שנה, וקנו האמונה שלימה, כדכתיב 'ויאמינו בה' וגו''". הרי האמונה שקנו לאחר קרי"ס היא אמונה שלימה. וראה שם הערה 104 במה שהוקשה בזה. וראה עוד למעלה פ"מ הערה 191.

83 83 מתוך שביאר עד כה את האמונה שנתחדשה לישראל בקריעת ים סוף, ימשיך לבאר את הסוגי האמונה השונים שהיו לישראל בדרך יציאתם ממצרים.

84 84 ואף מתן תורה משתייך ליצ"מ, ומקרא מלא הוא שמות ג, יב "ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". ולמעלה פמ"ו לאחר ציון 116 כתב: "מזה הטעם תולה חג השבועות בחג המצות, כי בחג המצות יצאו ישראל ממצרים, וזהו הויה חדשה של ישראל. ותכלית הויה הזאת לא נשלמה רק בקבלת התורה, שאז הויה שלימה, ולא קודם". וצרף לכאן דבריו בתפארת ישראל פנ"ו תתסד: שביאר שנקראו "ישראל" רק מקבלת התורה ואילך ראה להלן הערה 283. הרי אע"פ שנולדו ביצ"מ, מ"מ נקראו בשם "ישראל" רק ממ"ת ואילך. וזה מורה באצבע שהתהליך שהחל ביצ"מ נגמר במ"ת, כי קריאת שם ישנה בסוף התהליך, וכמו שכתב בח"א לשבת ל. מהדורת כשר חלק שני, עמוד כ: "השם בא בסוף, כאשר נגמר הדבר, ואז חל השם עליו". וראה למעלה פל"ט הערה 166 ופמ"ו הערה 117, שנקודה זו נתבארה שם. וצרף לכאן דברי הגרי"ז לפרשת שמות שמות ג, יא-יב, שביאר שבמעמד הר סיני היה גלוי למפרע לנבואת משה ביצ"מ, שכבר מתחילת שליחותו לפרעה היתה שכינה מדברת מתוך גרונו, ולכך יצ"מ היתה על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, ולא על ידי שליח בשר ודם, יעו"ש. הרי שבודאי כל מה שנעשה במתן תורה משתייך בעצם ליצ"מ.

85 85 כהקדמה לדבריו אודות שלשת יסודות האמונה, דע, שכל דבריו כאן שאובים מדברי בעל העקרים לרבי יוסף אלבו שהמהר"ל הביאו בתפארת ישראל פס"ד תתקצו., ובדר"ח ספ"ו תטז:, שבמאמר הראשון פ"ד האריך לבאר שלשת יסודות אלו והמשך כל ספר העקרים בנוי על שלשת יסודות אלו, ונביא דבריו בתמצית, וז"ל: "הדרך הנכון שיראה לי בספירת העקרים, שהם שרשים ויסודות לתורה האלקית, הוא כי העקרים הכוללים וההכרחיים לדת האלקית הם שלשה, והם; מציאות השם, וההשגחה לשכר ולעונש, ותורה מן השמים. ואלו השלשה הם אבות לכל העקרים... ותחת כל עיקר מאלו שרשים וסעיפים משתרגים ומסתעפים מן העיקר ההוא. כי תחת מציאות השם הוא שורש היותו קדמון ונצחי ודומיהן. ובכלל תורה מן השמים הוא ידיעת השם והנבואה ודומיהן. ובכלל ההשגחה הם השכר והעונש בעולם הזה לגוף, ובעוה"ב לנפש... והמורה על היות ג' העקרים הללו שרש ויסוד לאמונה, אשר בה יגיע האדם אל הצלחתו האמתית, הוא מה שיסדו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפילת מוסף של ר"ה ג' ברכות, שהם מלכיות זכרונות ושופרות ר"ה טז., שהם כנגד ג' עיקרים הללו, להעיר לב האדם, כי בהאמנת העיקרים הללו עם סעיפיהם ושרשיהם כפי מה שראוי, יזכה האדם בדינו לפני השם. כי ברכת מלכיות היא כנגד עיקר מציאות השם. ויורה על זה נוסח הברכה 'על כן נקוה לך ה' אלקינו לראות מהרה בתפארת עוזך להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שקי וכו', יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון כו' ויקבלו כולם את עול מלכותך וכו''. וכן ברכת זכרונות תורה על ההשגחה והשכר והעונש. וכן יורה נוסח הברכה 'אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם לפניך נגלו כל תעלומות וכו'' ראה להלן הערה 162. וברכת שופרות היא לרמוז על העיקר השלישי, שהוא תורה מן השמים, ועל כן היא מתחלת 'אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמהם מן השמים השמעתם קולך וכו''". ובהמשך הפרק שם מבאר כיצד שלשת עיקרים אלו כוללים את שלשה עשר העיקרים שמנה הרמב"ם בפיהמ"ש הקדמה לפרק חלק, וכלשונו: "ואפשר כי דעת הרמב"ם במספר העיקרים הוא על זה הדרך שכתבנו, אלא שהוא מנה הג' שאמרנו, שהם אבות, עם השרשים המסתעפים מהם, וקרא אותם כולם 'עקרים'. ולזה מנה מציאות השם, שהוא האב עיקר ראשון, ומנה עמו ד' שרשים אחרים מסתעפים ממנו בעיקרים, והם; האחדות, והרחקת הגשמות, והיותו יתברך קדמון, ושראוי לעבדו ולא לזולתו. ומנה תורה מן השמים, שהוא האב, עם שלשה שרשים אחרים בעיקרים, לפי שהם משתרגין ממנו, והם; הנבואה, ונבואת משה, ושלא תשתנה הדת. ומנה גם כן ידיעת השם וההשגחה לשכר ועונש, והוא האב, עם ג' עקרים אחרים נכללים בו, או מסתעפים ממנו, והם; גמול הנפש, ומשיח, ותחית המתים". ושם בפרק י האריך שוב בביאור שלשת יסודות אלו, ודבריו יובאו בהערות הבאות. ובספר "חייו תקופתו ותורתו של המהר"ל מפרא"ג" עמוד כב, כתב: "מספר העיקרים של רבי יוסף אלבו, הוא המהר"ל מקבל את מספר עיקריו". ובעל בני יששכר מאמרי חדש ניסן, מאמר ד, כתב: "הנה ג' אמונות הללו הן המה עיקרי יסודי הדת, אשר על זה בנה הרב בעל העיקרים טירותיו; הן המה מציאות הש"י, תורה מן השמים, שכר ועונש, שהוא על ידי ההשגחה".

86 86 מלים אלו הן זהות לגמרי לדברי ספר העקרים מאמר ראשון, פרק י, וז"ל: "התחלות הדת האלקית בכלל הן ג'; האחת, מציאות השם. והשניה, תורה מן השמים. והשלישית, שכר ועונש... שאם נשער סלוק אחד מהן, תפול הדת בכללה, וזה מבואר מעניינן. כי אם לא נאמין מציאות השם המצוה הדת, אין שם דת אלקית. ואף אם נאמין מציאות השם, אם אין תורה מן השמים, אין שם דת אלקית... ולזה הוא מבואר שהשכר והעונש הנפשי הוא עיקר ושורש אל התורה האלקית בלי ספק, והשכר הגופיי המגיע מהשם יתברך בעולם הזה לצדיק על קיום המצוה לראיה עליו. ולזה היה השכר והעונש בכלל התחלה הכרחית לדת האלקית".

87 87 לשונו בבאר הגולה באר הרביעי תמו:: "דע כי יש דעות פלוסופים שאמרו 'עזב ה' את הארץ', והוא מסולק מן התחתונים... המתפלספים אשר אמרו כי 'עזב ה' את הארץ', לשפלות ולפחיתות העולם השפל". והעיקר העשירי של אמונתינו הוא "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשה בני אדם וכל מחשבותם, שנאמר תהלים לג, טו 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'". וכן כתב הרמב"ם בפיהמ"ש בהקדמתו לפרק חלק, ויובא בהערה הבאה. ולמעלה בהקדמה שניה סז. כתב: "מפני כי הוא יתברך פשוט ואין לו גדר כלל, אין דבר נבדל ממנו. ואם כן, הוא יודע הכל, והוא יכול הכל, וכל זה מפני שאין לו גדר יוגדר בדבר מיוחד... ואם לא היה יודע הכל, או לא נמצא מאתו הכל, היה דבר זה בשביל שיוגדר בדבר מיוחד, וזה אינו, כי לא יוגדר, ודבר זה ברור". ולמעלה פכ"ב רסד. כתב: "כי הוא יתברך יודע הכל, ואין נסתר ונעלם מעיניו". אמנם כאן כוונתו גם לכפירה בשכר ועונש, וכמו שמבאר ראה הערה קודמת. וכן הרמב"ן שמות יג, טז כתב: "הנה מעת היות עבודת גלולים בעולם מימי אנוש, החלו הדעות להשתבש באמונה... ומכחישים בהשגחה, ויעשו אדם כדגי הים, שלא ישגיח הא-ל בהם, ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו 'עזב ה' את הארץ'" ראה למעלה פ"ג הערה 9, פ"ט הערה 94, פכ"ב הערה 5, פל"ו הערה 6, ובפרק זה הערות 63, 97, 166. ומהמשך דבריו עולה ש"השגחה" כוללת גם שמירה על המושגח, שכתב להלן לאחר ציון 131: "שמירת השם יתברך, שהוא ההשגחה".

88 88 כמו שנאמר מלאכי ג, יד-טו "אמרתם שוא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות, ועתה אנחנו מאשרים זדים גם נבנו עושי רשעה גם בחנו אלקים וימלטו". ופירש רש"י שם "שוא עבוד אלקים - על חנם נעבדנו, כי לא נקבל שכר. ועתה אנחנו מאשרים וגו' - אנחנו עבדנוהו ושמרנו משמרתו, ועתה רואים אלו הרשעים מצליחים, עד כי מאשרים אנו אותם על מעשה רשעם. גם בחנו אלקים - לומר נראה מה יוכל לעשות לנו, וימלטו מן הרעה, ולא נכשלו". הרי בהבטל היסוד של שכר ועונש, אז הבריות אומרות "שוא עבוד אלקים". נמצא שהאמונה הראשונה שהזכיר כאן היא כנגד העיקר העשירי והאחד העשר שכתב הרמב"ם בפיהמ"ש בהקדמתו לפרק חלק, וז"ל: "היסוד העשירי, כי הוא השם יתברך יודע מעשיהם של בני אדם, ואינו מעלים עינו מהם. לא כדעת מי שאמר 'עזב ה' את הארץ', אלא כמו שנאמר ירמיה לב, יט 'גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם וגו''. 'וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וגו'' בראשית ו, ה. ונאמר בראשית יח, כ 'זעקת סדום ועמורה כי רבה'. זהו מורה על היסוד העשירי הזה. היסוד האחד עשר: כי הוא השם יתברך נותן שכר למי שעושה מצות התורה, ויעניש למי שעובר על אזהרותיה... והמקרא המורה על היסוד הזה מה שנאמר שמות לב, לב 'ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא'. והשיב לו השם יתברך שם פסוק לג 'מי אשר חטא לי אמחנו מספרי', ראיה שיודע העובר והחוטא, לתת שכר לזה, ועונש לזה". ובספר העיקרים הוקדש כל המאמר הרביעי על חמשים ואחד פרקיו לבאר יסוד זה.

89 89 פירוש - הכל נמצא ברשות הקב"ה, ואי אפשר לצאת מרשותו. ולהלן לפני ציון 112 ביאר שמה שיונה הנביא רצה לברוח מה' עומד כנגד אמונה זו, וכלשונו: "כי יונה, עם כי היה נביא ה', היה ממעט מן כבוד השם יתברך, וכדכתיב יונה א, ג 'ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה''... כאילו היה רוצה לצאת מרשות הקב"ה... בזה שהיה אומר שיכול לברוח מן השם יתברך על כל פנים, זהו מעוט מן כבוד השם יתברך חס ושלום, כאילו יש דבר חוץ ממנו יתברך, וכדכתיב יונה א, י 'מלפני ה' הוא בורח', שהיה סובר שיצא מרשות השם יתברך... ובקריעת ים סוף נודע כי אין חוץ ממנו, ואם כן לא יוכל לברוח ממנו יתברך".

90 90 פירוש - זו אמונה בהגדרת מציאותו יתברך, שמציאותו כוללת את הכל, ואין חוץ ממנה. והביטוי "מציאות השם" לקוח מספר העקרים, וכמובא למעלה הערה 85. ובספר העקרים הוקדש כל המאמר השני על שלשים ואחד פרקיו לבאר יסוד זה. ובספר שפתי חיים, שמות, עמוד רכ, הביא את דברי המהר"ל האלו, ועל יסוד זה כתב: "ביאר בזאת המהר"ל את אמונת מציאות ה', אמונה שאליה הגיעו בעת קריעת ים סוף. אין זו רק אמונה שה' נמצא, אלא 'מציאות השם', היינו שרק הוא נמצא, וכל הנמצא בבריאה, הוייתו היא מאת ה', ותלויה במציאותו יתברך בכל רגע. לכן מציאות השם יתברך מחייבת שהכל בידו, והוא שליט בלעדי, והוא אחד ואין זולתו. אם כן נמצא שאמונת מציאות ה' במובנה העמוק מחייבת היא את אמונת היחוד, ואל אמונה זו הגיעו מתוך ראיית קריעת ים סוף, שבה נתגלתה השליטה הבלעדית של השם יתברך, ונתגלה יחודו. וכך הגיעה רחב לידי אמונת היחוד מתוך שמיעת נס ים סוף, ארבעים שנה לאחר קריעת ים סוף; יהושע ב, י-יא 'כי שמענו את אשר הוביש ה'... כי ה' אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת'". וראה למעלה הערה 81.

91 91 כמו שנאמר ירמיה י, ז "מי לא יראך מלך הגוים כי לך יאתה כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך". ונאמר מיכה א, יא "כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגוים אמר ה' צבאות", ורש"י שם כתב: "גדול שמי בגוים - אמרו רבותינו דקרו ליה 'אלקא דאלהיא', אפילו מי שיש לו עכו"ם יודע שיש אלוק שהוא על כולם, ובכל מקום מתנדבים לשמי, אף העכו"ם". ונאמר תהלים קיג, ג-ד "ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה', רם על כל גוים ה' על השמים כבודו".

92 92 לשונו להלן ר"פ סט: "אל יעלה על הדעת שהנמצאים הם דבר זולתו, שאם היו נחשבים דבר זולתו אם כן הוא יתברך חס ושלום יחסר דבר, שהנמצאים זולתו. אבל אין הדבר כך, כי כל הנמצאים שבים אליו באמתת מציאותו, וכל הנמצאים אפס זולתו". ויסוד זה שאין דבר זולתו יתברך הוא נפוץ מאוד בספריו, וננקוט כאן בשלש דוגמאות; א בתחילת דרשת שבת הגדול קצג. כתב: "ויש להקשות על מדרש זה שמו"ר יז, א מה ענין השירה והקילוס שנותנים הדשאים, ואיך נותנים קילוס להקב"ה. אבל המדרש הזה בא לומר כי אי אפשר שיהיה שום נמצא שיהיה נברא לעצמו, שהדבר הזה לא יתן השכל שיהיה שום נברא בשביל עצמו, שאם כן היה נראה ח"ו שיש דבר זולת השם יתברך. וכן אמר הכתוב דברים ד, לט 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'. ואין הפירוש 'אין עוד' כי אין עוד אלהים, אבל פירוש כי אין עוד דבר בעולם רק השם יתברך, כי כל הנבראים לא נבראו אלא למענהו יתברך, ואם לא כן, לא היה נברא אותו נברא בעולם, רק הכל נברא בשביל לשבח ולפאר יוצרו ולעבדו, לפיכך אמר 'אין עוד', כלומר כי אין בריאה עוד בנמצא, רק הכל הוא לשבח ולפאר השם יתברך... וזהו הקילוס הזה שנותנין הנבראים אל הקב"ה, מה שנראה בהם שבח יוצר הכל בבריאה שיש בהן מן הפאר, שנבראו בתכלית השלימות". ב בדר"ח פ"א מ"ב קצ: כתב: "כי העולם לא נברא אלא בשביל הקב"ה, שנאמר משלי טז, ד 'כל פעל ה' למענהו'. כי אין ראוי לשום דבר שיהיה לו מציאות, כי אם אשר הוא אל השם יתברך, עד שהכל צורך גבוה. ודבר זה בארו חכמים ז"ל באמרם יומא לח.; כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו, שנאמר ישעיה מג, ז 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'. ונאמר 'כל פעל ה' למענהו'. כי אם נמצא לעצמו, הרי יש חס ושלום דבר זולת השם. ובמה שהוא לכבוד השם יתברך לעבדו, הרי בזה הוא למענהו. וזה שאמר אבות פ"א מ"ב 'ועל העבודה'. כי מה שעובדין אל השם יתברך, בזה העולם הוא אל השם יתברך, ואינו העולם דבר לעצמו, שיאמר חס ושלום שיש מציאות זולת השם יתברך. כי אין אל העבד שום מציאות מצד עצמו, רק שהוא משמש לרבו, וכל אשר משמש לזולתו אין עליו שם בפני עצמו. ולפיכך העבודה היא העמוד השני... כי לא נבראו אלא בשביל כבודו לעבדו". וכן הוא שם פ"ג מ"ז קפז.. ג רש"י בראשית לז, לג כתב: "למה לא גלה לו הקב"ה פירוש, למה הקב"ה לא גלה ליעקב אודות מכירת יוסף. לפי שהחרימו השבטים וקללו את כל מי שיגלה, ושתפו להקב"ה עמהם". ובגו"א שם אות מ רכט. כתב: "ואם תאמר, וכי בשביל שהיו משתפים להקב"ה עמהם לא יגלה הקב"ה, ומה היה מועיל שתוף שלהם... נראה... שלא שתפו הקב"ה עמהם רק בשביל שראובן לא היה עמהם, ולא היו רק ט', ואין החרם מתקיים בט' רק בי', לפיכך שתפו להקב"ה עמהם. ולא קשיא שמא הקב"ה אינו מסכים עמהם, כי היו משתתפים להקב"ה עמהם שהם לא יגלו הדבר, ולא היה השתוף כלל שהשם יתברך לא יגלה, אלא היה השתוף לענין זה שיהיו עשרה בכח החרם שלא יגלו הם את הדבר. ודע לך כי הוא יתעלה משותף לכל הבריות, ויש לכל הבריות חלק בהקב"ה, ובאותו דביקות שיש להקב"ה עמהם, שתפו אותו, ולפיכך היו יכולים לשתף את הקב"ה לומר שעם הקב"ה אנו מחרימין במה שהוא יתברך עמנו. ולא היה כוונתם רק על דבר זה שיהיה החרם בעשרה, כי הוא מקומו של עולם, והוא כולל את הכל, ושתפו את הקב"ה עמהם. וזהו שאמרו בפרקי דרבי אליעזר פל"ח 'ראובן לא היה שם, ואין החרם מתקיים רק בעשרה, מה עשו שתפו המקום עמהם, ואף הקב"ה דכתיב ביה 'מגיד דבריו ליעקב' תהלים קמז, יט, ולא גילה הדבר מפני החרם'. הנה דקדקו מאוד, התחיל 'במקום' וסיים 'ואף הקב"ה לא גלה הדבר', ולא אמר כי 'שתפו להקב"ה עמהם', רק 'כי שתפו המקום'. והוא סוד הזה, כי הוא יתעלה כולל הכל, ולפיכך נקרא בשם 'מקום' מפני שהוא כולל הכל, כמו המקום שהוא כולל מה שבתוכו, שבכך היו יכולים שפיר לשתף הקב"ה שהוא עם הכל, והוא יהיה עמהם בחרם הזה שיהיו י' בחרם שלהם. כי כאשר הם ט', הקב"ה מצטרף עמהם, וכמו שפירש רש"י בפרשת וירא בראשית יח, כח. והקב"ה לא גילה הדבר הוא מפני החרם שעשו שבטים שהיה שומע להם, לא שהיו יכולים להחרים עליו חס ושלום, אלא כי הוא יתברך מפני שאינו מקיל בחרם השבטים, וחשוב הוא בעיניו, שמע לגזירתם, והנה קבל גזירתם, ולא גילה הדבר" הובא למעלה פי"ג הערה 30, ופמ"ו הערה 42, וש"נ. וראה להלן הערות 338, 517. וראה בספר "חייו ותקופתו ותורתו של המהר"ל מפראג" עמוד נ.

93 93 כפי שכתב הרמב"ן ס"פ בא שמות יג, טז: "כאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא, יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלקים את האדם, ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה" הובא למעלה הערה 63, ולהלן הערה 97. ובספר העקרים הוקדש כל המאמר השלישי על שלשים ושבעת פרקיו לבאר יסוד זה. וראה להלן ציון 120.

94 94 יש להעיר, כי לפי דבריו האמונה מוסבת על הנאמר "כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים", שהאמינו בהשגחה. אך לשון המקרא במילואו הוא "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים וגו'". הרי "ויאמן העם" לחוד, ו"וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים" לחוד, ורק הרישא איירי באמונה, לעומת הסיפא שאיירי בשמיעה. אמנם כוונתו מתבארת לפי דברי הראב"ע שם, שכתב: "ויאמן - אחר ששמעו כי פקד ה' עמו, כי הגיע הקץ האמור לאברהם". הרי לאחר ששמעו שה' משגיח עליהם, אז האמינו בה'.

95 95 למעלה לאחר ציון 70, שכתב "כי מה שהיה משנה השם יתברך הים ליבשה, שהוא דבר אל הפכו, בזה נראה כי הוא יתברך בידו הכל, ואין חוץ ממנו", וכמו שהאריך לבאר שם. וראה להלן ציונים 108, 111, 183. והמלבי"ם שמות יד, לא כתב: "'וייראו העם את ה'' שם, עד עתה יראו מה' יראת הגמול והעונש... ועתה יראו יראת הרוממות... 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'".

96 96 בתורה מן השמים. והרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ח ה"א כתב: "במה האמינו בו במשה, במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו... ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי, שנאמר שמות יט, ט 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם', מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה". וראה להלן הערה 121.

97 97 לשונו למעלה פ"ט תנח.: "כי השם יתברך הביא את זרע אברהם בגלות, מפני שלא היה אברהם מתחזק כל כך באמונה, לכך הביא השם יתברך זרעו בגלות כדי שיקנו האמונה, וידעו כח מעשיו שהוא עושה לאוהביו, וגבורותיו אשר עושה לאויביו, כמו שעשה למצרים מן מכות הגדולות והנוראות, והטובה שעשה לאוהביו, וכמו שמשמע מן הכתוב שכל אשר היה עושה הוא יתברך שידעו שמו וגבורתו תמיד". ולמעלה ר"פ לו תרמד. כתב: "כל עבודת הפסח מורה שהוא יתברך יחיד. וזה נודע ביציאת מצרים, שהרי עשה הקב"ה עם ישראל נסים ונפלאות במצרים כרצונו, ואין מי יאמר לו מה תעשה, וכל הנסים ונפלאות במצרים להודיע שהוא יתברך יחיד בעליונים ובתחתונים, כמו שאמר יתרו שמות יח, יא 'עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים וגו''". ולמעלה ר"פ מד כתב: "כבר ידעת כי יציאת מצרים הוא שורש אמונת האמת והדת". ולהלן פס"ד כתב: "הנסים מורים על יכולתו של הקב"ה". ובבאר הגולה באר הרביעי ת. כתב: "הוא כל יכול, כדכתיב יציאת מצרים בתפילין, המורה על יכולתו". ובדרשת שבת הגדול רכב. כתב: "כאשר השם יתברך הוציא את ישראל ממצרים, ועשה להם נסים, כדי שידעו שמו וגבורתו, וידעו שיכול לגאול אותם מכל צרה ולהושיע אותם" הובא למעלה הקדמה ראשונה הערה 135, פ"ט הערה 99, פי"ח הערה 145, פל"ו הערה 6, פל"ט הערה 10, ופמ"ה הערה 90. וצרף לכאן דברי הרמב"ן הידועים שמות יג, טז, שכתב: "הנה מעת היות עבודת גלולים בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה; מהם כופרים בעיקר, ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא. ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית, ואמרו 'איכה ידע אל ויש דעה בעליון' תהלים עג, יא. ומהם שיודו בידיעה, ומכחישים בהשגחה, ויעשו אדם כדגי הים, שלא ישגיח האל בהם, ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו 'עזב ה' את הארץ' יחזקאל ח, יב. וכאשר ירצה האלקים בעדה או ביחיד, ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם. כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוק מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא, יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלקים את האדם, ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה... אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה". ובספר החינוך מצוה כא כתב: "מצות סיפור יציאת מצרים... ואין מן התימה אם באו לנו מצוות רבות על זה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו. ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפלותינו 'זכר ליציאת מצרים', לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוק קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות... ובידו לשנותם... כמו שעשה במצרים, ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת השם יתברך, וכי השגחתו ויכולתו בכללים ובפרטים כולם". והטור או"ח סימן תרכה כתב: "תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים, וכן הרבה מצות, לפי שהוא דבר שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו, ואין אדם יכול להכחישנו. והיא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה, שהוא ברא הכל לרצונו, והוא אשר לו הכח והממשלה והיכולת בעליונים ובתחתונים לעשות בהן כרצונו, ואין מי שיאמר לו מה תעשה, כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים" ראה למעלה פ"ג הערה 9, פ"ט הערה 94, פל"ו הערה 6, פמ"ד הערה 1, פמ"ה הערה 90, ולהלן הערה 166.

98 98 מבאר כאן שעיקר המופתים שהקב"ה עשה במצרים היה כדי להקנות לישראל את יסודות האמונה. וכן מבואר בהערה הקודמת. אך במקרא מבואר שהמופתים נעשו כדי להקנות לפרעה ולעבדיו את יסודות האמונה, וכמו שנאמר שמות ז, יז "כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם". וכן שמות ח, יח "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ". וכן שמות ט, יד-טז "כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך ובעבדיך ובעמך בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ". וכמה פעמים נאמר "וידעו מצרים כי אני ה'" שמות ז, ה, שם יד, פסוקים ד, יח. וכן הרמב"ן שמות יג, טז חלקו הובא בהערה הקודמת, כתב: "לכן יאמר הכתוב במופתים שמות ח, יח 'למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ', להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר שמות ט, כט 'למען תדע כי לה' הארץ', להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין. ואמר שם פסוק יד 'בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ', להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים". והכלי יקר שמות ז, יז הביא דברי האברבנאל שם פסוקים יז-כה שביאר שהמכות מכוונות כנגד שלשה סוגי כפירה של פרעה, וכלשונו: "פרעה היה חולק על ג' דברים; האחד הוא מציאות השם יתברך, כי כחש בה' ויאמר לא הוא, 'לא ידעתי את ה'' שמות ה, ב. על כן נאמר במכה ראשונה שמות ז, יז 'בזאת תדע כי אני ה''. השניה, שהיה חולק לומר אם תמצא לומר שיש אלוק בנמצא, מכל מקום אינו משגיח בשפלים, על זה נאמר שמות ח, יח 'כי אני ה' בקרב הארץ'. השלישית הוא שהיה חולק על יכולת השם יתברך לומר שאינו יכול לשנות הטבע כלל, על זה אמר שמות ט, יד 'כי אין כמוני בכל הארץ', כלומר יכול לפעול כחפצו". ושם הכלי יקר מאריך לבאר כיצד שלש הקבוצות של המכות דצ"ך עד"ש באח"ב מכוונות כנגד שלשה סוגי כפירה אלו הובא למעלה פ"ט הערה 94. ויש לדון, האם מטרת הנסים היתה להקנות אמונה לישראל, או לפרעה ועבדיו. ולמעלה פל"א תקלח. יישב שאלה זו, וז"ל: "'ואני אקשה את לב פרעה' שמות ז, ג. ויש מקשים, למה הרבה הקב"ה המכות על פרעה למען רבות מופתיו בארץ מצרים, ומאחר שהיה רוצה פרעה לשמוע, למה נוהג עמו כל כך להקשות את לבו עד שלא יוכל לשמוע, ואם כן יהיה המכות עליו בחנם על לא פשעו. ואין זה קשיא של כלום, כי מפני שאמר פרעה שמות ה, ב 'מי ה' אשר אשמע בקולו', הרשע הזה ועמו היו גורמים שלא יהיה נודע שמו ה', כי הכל ידעו הכפירה, וגרם חלול שמו יתברך. לכך ראוי שיהיה נודע שמו ה' על ידם, כיון שהיו כופרים בשמו יתברך. ולכך אמר ראה שמות ז, פסוקים ג, ה 'ואני אקשה את לב פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים וידעו כי שמי ה'', תחת אמרו 'מי ה' אשר אשמע בקולו'. ולפיכך חייב פרעה לתקן מה שקלקל כבר, עד שעל ידו יהיה נודע שמו יתברך. לכך הקשה לבו שלא ישמע, למען יביא עליו ה' מכות הכתובות, ואז יהיה נודע שמו יתברך". נמצא שהכפירה של פרעה הביאה לכך שדרכו יוודע שמו יתברך לכל העולם. והקניית האמונה לפרעה היא היכי תמצא להקניית האמונה לזולתו. וראה עוד למעלה פל"ד תקצב: שנגע שוב ביסוד זה.

99 99 כפי שיביא ממאמר חכמים שהוא יורש גיהנם. ובספר העקרים מאמר ראשון פ"י כתב: "להיות אלו הג' הם עקרים כוללים לדת האלקית, הוא שמנו אותם רז"ל בפרק חלק במשנה, ואמרו שהכופר באחד מהם אינו בכלל בעלי הדת, ולזה אין לו חלק לעוה"ב. אמרו סנהדרין צ. 'ואלו הם שאין להן חלק לעוה"ב; האומר אין תחיית המתים מן התורה'. כלומר שמכחיש השכר והעונש האלקי הנרמז בתחיית המתים... ואח"כ מנו 'האומר אין תורה מן השמים', והוא העיקר האחר. ואח"כ מנו 'האפיקורוס'. ולפי מה שנמצא לראשונים 'אפיקורוס' הוא איש היה חושב שהעולם נפל במקרה, והיה מכחיש מציאות השם, שהוא הפועל, ונקראו הנמשכים אחר דעתו 'אפיקורוסין'. הרי שמנו אלו הג' עקרים, ואמרו שהכופר בהן אין לו חלק לעוה"ב, כי הוא יוצא מכלל בעלי הדת". והרמב"ם בהלכות תשובה פ"ג ה"ו כתב: "ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים; המינים, והאפיקורוסין, והכופרים בתורה, והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל וכו'".

100 100 לשון רבינו בחיי שם: "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. ירדו למדור אחרון של גיהנום, כי שבעה מדורין יש לה לגיהנום, ושאול הוא המדור התחתון".

101 101 "יונה בן אמתי קאמר ליה" רש"י שם.

102 102 פירוש - הגמרא מקשה שיש פתח רביעי לגיהנם שלא נמנה עד כה.

103 103 "ברייתא שנסדרה בבית מדרשו, כעין תוספתא שסידר רבי חייא ורבי אושעיא" רש"י שם.

104 104 "שתי תמרות - שני דקלים. גיא בן הנם - סמוך לירושלים" רש"י סוכה לב:.

105 105 "ציני - דקלים. כשרין - ללולב" רש"י עירובין יט..

106 106 פירוש - אין זה פתח רביעי לגיהנם, אלא הוא הפתח שנמצא בירושלים, שנזכר ונמנה למעלה.

107 107 הולך להקביל את שלשת פתחי גיהנם לשלשת יסודות האמונה, והכופר באחד מהם יורש גיהנם.

108 108 מציון 70 ואילך. וראה להלן ציונים 168, 183.

109 109 "ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי וגו' - להודיעך שטותך שאמרת שמות ה, ב 'לא ידעתי את ה''" רשב"ם שמות ט, טז. הרי שקרי"ס עומדת במיוחד ובמסוים כנגד הכפירה של "מי ה' אשר אשמע בקלו וגו' לא ידעתי את ה'".

110 110 לכאורה פסוק זה לא נאמר על קרי"ס, אלא לאחר מכת שחין, ולפני מכת ברד ומתייחס למכת דבר. אך מקורו מהמכילתא שמות יב, כט, שאמרו "'מבכור פרעה היושב על כסאו' שם. בא הכתוב ללמדך על פרעה שהוא בכור. או לא בא אלא ללמד על בנו שהוא בכור, כשהוא אומר 'היושב על כסאו', הרי בנו אמור, מה תלמוד לומר 'מבכור פרעה', בא הכתוב ללמדך שהוא בכור, והוא נשתייר מכל הבכורות, ועליו הכתוב אומר 'ואולם בעבור זאת העמדתיך'". ובמכילתא שמות יד, כח אמרו "'וישובו המים ויכסו את הרכב' שם... רבי נחמיה אומר, חוץ מפרעה, עליו הכתוב אומר 'בעבור זאת העמדתיך'". ורש"י שמות יב, כט כתב: "מבכור פרעה - אף פרעה בכור היה, ונשתייר מן הבכורים, ועליו הוא אומר 'בעבור הראותך את כחי', בים סוף". והרא"ם שמות יב, כט כתב: "ועליו הוא אומר 'בעבור הראותך את כחי' בים סוף... אף על גב דקרא ד'אולם בעבור זאת העמדתיך' קאי אף על מכת הדבר, כדכתיב לעיל מיניה שמות ט, טו-טז 'כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ואולם בעבור זאת העמדתיך', שאז יחוייב שיפורש קרא ד'בעבור הראותך את כחי' על כל המכות הנשארות אחר הדבר, שהם השחין והברד והארבה והחשך ומכת בכורות וטביעת ים סוף, ולא על ים סוף לבדה. מפני שבעת הזאת קודם מכת בכורות כבר עברו מכות השחין והברד והארבה והחושך, ולא נשארה רק מכת בכורות לבדה, על כן אמר 'ועליו הוא אומר בעבור הראותך את כחי' בים סוף לבד, מפני שאין אחר מכת בכורות רק טביעת ים סוף לבדה, ועליה ראוי שיפורש 'בעבור הראותך את כחי'".

111 111 כמבואר למעלה לאחר ציון 70. וראה למעלה הערה 81. ויש להבין, כי עד כה לא הזכיר כלל את כפירתו של פרעה, אלא כתב כמה פעמים שקרי"ס מורה שהקב"ה הוא הכל מחמת שהים נהפך ליבשה. וכגון, למעלה לאחר ציון 70 כתב: "כי מה שהיה משנה השם יתברך הים ליבשה, שהוא דבר אל הפכו, בזה נראה כי הוא יתברך בידו הכל, ואין חוץ ממנו... כי כאשר הוא מושל על דבר והפכו, שהיה משנה המים ליבשה, הרי ברשותו הים, כיון שמשל עליו, ובידו היבשה, כיון שעשה הים יבשה, והרי אין בידו דבר אחד פרטי". וכן למעלה לאחר ציון 94 כתב: "בקריעת ים סוף נודע להם אמיתת מציאות השם יתברך, שאין דבר יוצא ממנו יתברך, והכל הוא ברשותו וביכלתו, אחר שהיה הוא משנה הים ליבשה". ואילו כאן הוסיף "ופרעה אשר אמר מתחלה 'מי ה' אשר אשמע בקולו', נודע לו על ידי קריעת ים סוף באחרונה שמו יתברך". ומה ראה לייחד דוקא כאן את הדיבור על כפירת פרעה וידיעתו לבסוף את שמו יתברך. ומה היה חסר אם לא היה מזכיר כאן כלל את פרעה, אלא רק היה כותב "כי ענין מציאות השם יתברך, שהוא יתברך הכל ואין מבלעדו, נודע להם בקריעת ים סוף, כמו שהתבאר למעלה. כי בזה נראה אשר ברשותו הכל, ואין דבר חוץ ממנו" שמעתי להקשות מידי"נ רבי יואל אדלר שליט"א. והנראה, כי עד כה נקט כדבר פשוט שמציאות ה' כוללת בתוכה את האמונה שה' הוא הכל, והא בלא הא לא סגי. וכן כתב למעלה לאחר ציון 88: "האמונה השנית, שהכל הוא ביד ה', ואין דבר חוץ ממנו, וזהו אמונת מציאות השם יתברך. כי בודאי הכל מודים במציאות השם יתברך, רק שלא יאמר שאינו הכל חס ושלום, ויוכל לצאת מרשותו. לכך אמונת מציאות השם יתברך שהוא הכל, ואין דבר חוץ ממנו יתברך". וזו נקודה שלא הוכחה עד כה, אלא נאמרה מסברה. אך כאן מוכיח נקודה זו מפרעה; פרעה כפר במציאות ה' "מי ה' אשר אשמע בקולו", וקרי"ס הפקיעה אותו מכפירה זו "בעבור זאת העמידתך" נאמר על קרי"ס. הרי מוכח מכך שהגלוי של קרי"ס שה' הוא הכל מעלה ארוכה לכפירה במציאות ה', כי מציאות ה' כוללת בתוכה את היות ה' הכל. אם כן כפירת פרעה בה' וידיעתו לבסוף את ה' בקרי"ס מוסיפה הוכחה למה שכתב עד כה אמנם עדיין קצת קשה מדוע דוקא כאן טרח להוכיח כן, ולא עשה כן למעלה.

112 112 אמרו חכמים במשנה סנהדרין פט. "הכובש את נבואתו... מיתתו בידי שמים", ובגמרא שם "הכובש את נבואתו, כגון יונה בן אמתי". ובירושלמי סנהדרין פי"א ה"ח אמרו "יונה בן אמתי נביא אמת היה".

113 113 יביא את דברי המדרש במילואם, שהקשו שם על בריחת יונה מחמשה פסוקים המורים שא"א לברוח מה'. ותירצו שיונה רצה לברוח לחוצה לארץ, בסברו ששם אין השכינה שורה, וכמו שמבאר והולך.

114 114 "שהגוים קרובים לתשובה הן, שלא לחייב את ישראל" המשך לשון המדרש שם.

115 115 עד כאן שאלתו על עצמו, דכיצד יתכן לומר שבריחת יונה ממעטת מכבוד הקב"ה מפאת שחשב שיש מקום שהוא יוצא מרשות הקב"ה, הרי במדרש ביארו שברח לחוצה לארץ מפאת שאין השכינה נגלית שם.

116 116 מה שחוזר כאן כמה פעמים שבריחת יונה מהקב"ה ממעטת מכבודו יתברך, יוסבר על פי מה שכתב בנר מצוה יא. "כי עיקר כבודו מה שהוא יתברך אחד בעולמו, ואין זולתו" הובא למעלה פ"ג הערות 2, 59, פ"ה הערה 113, פ"ו הערה 47, פי"א הערה 76, פי"ד הערה 36, פל"ט הערות 6, 57, 64, ועוד. וכאשר אדם סובר שיש דבר חוץ ממנו יתברך, זה נוגד את אחדותו יתברך, שהיא "עיקר כבודו". וזהו שנאמר ישעיה ו, ג "מלוא כל הארץ כבודו".

117 117 יש להבין מה נשתנה בין שאלתו "אם כן לא היה ממעט מן כבוד השם יתברך" לבין תשובתו "מכל מקום בזה שהיה אומר שיכול לברוח מן השם יתברך על כל פנים זהו מעוט מן כבוד השם יתברך". זאת ועוד, הואיל ובחוצה לארץ "אין השכינה נגלית לשם" לשונו למעלה, מדוע יש כאן מעוט מכבוד השם יתברך. ונראה שהמדרש עצמו ישב הערה זו, שבמשל עם עבד של כהן אמרו "אמר לו רבו, יש לי עבדים כמותך", לאמר שאע"פ שהאדון עצמו אינו יכול להכנס לבית הקברות מפאת כהונתו, מ"מ יש לאדון עבדים אחרים שיוכלו להכנס לבית הקברות. ומתוך שיונה לא חשש לאפשרות זו, יש בכך מעוט מכבוד השם יתברך, שנהי שאין השכינה עצמה נגלית בחוצה לארץ, אך שלוחי השכינה יכולים להגיע לכל מקום. ועוד יש לומר, כי יונה חשב שעל ידי שיברח לחוצה לארץ לא יצטרך להתנבאות על נינוה, ואע"פ שהרבה שלוחים למקום רש"י שמות טז, לב, מ"מ חשב שלא יצטרך להתנבאות יותר, כי חשב ששלוחי המקום לא יוכלו לחייבו להתנבאות. אך טעותו היתה ששלוחי המקום יכולים לחייבו ללכת להתנבאות בנינוה. ודברים אלו מבוארים במשנה ברורה סימן תרכב סק"ז שכתב: "ומפטיר במנחה של יוה"כ ביונה, שמדבר מן התשובה. ועוד, שאין יכולין לברוח מן השם יתברך". ובשער הציון שם סק"ו כתב: "כי האדם חושב כמה פעמים לייאש את עצמו שאין יכול לתקן בשום אופן, ועל כן יתנהג תמיד באופן אחד, ואם יגזור עליו הקב"ה למות, ימות. אבל טעות הוא, שסוף דבר יהיה כל מה שהקב"ה רוצה מנפשו שיתקן, מוכרח הוא לתקן. ויבוא עוד פעם ופעמים לעולם הזה, ובעל כרחך יוכרח לתקן, וא"כ למה לו כל העמל למות ולסבול חיבוט הקבר ושאר צרות, ולחזור עוד הפעם. וראיה מיונה, שהקב"ה רצה מאתו שילך וינבא, והוא מיאן בזה, ונס לים מקום שלא ישרה עליו עוד השכינה לנביאות, כידוע. וראינו שנטבע בים, ונבלע בדג, והיה שם במעיו כמה ימים, ולפי הנראה בודאי לא יכול להתקיים דברי השם יתברך. ומכל מקום ראינו שסוף דבר היה שרצון השם יתברך נתקיים, וילך וינבא. כן הוא האדם בעניניו. וזהו שאמרו באבות פ"ד מכ"ב 'ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך שעל כרחך אתה נוצר וכו''".

118 118 נמצא פתח של גיהנם, וכמו שאמרו במאמר שהביא למעלה ציון 100.

119 119 כמו שיבאר בסמוך. ואודות היות המדבר המקום המתאים בעצם להורות על התורה כפי שהים הוא המקום המתאים בעצם להורות על מציאות ה', הנה מצינו בספריו ארבעה טעמים לכך; א התורה היא לא טבעית, והמדבר הוא מקום לא טבעי. וכן כתב בתפארת ישראל פכ"ו שצד:, וז"ל: "מה שנתנה התורה במדבר מורה על עצם התורה, כי המצות שבה הם דברים שאינם טבעיים... כי יש שהיו אומרים כי התורה לפי הטבע, ומה שאסרה החלב והדם הוא בטבע. ודבר זה אינו, כי לכך נתנה התורה במדבר, כי המדבר אינם גדלים בו הדברים הטבעיים... ודבר זה עצמו מה שנתנה במדבר לומר כי אין התורה דת טבעי... שהתורה היא אלקית שכלית, ואינה נימוסית, לכך נתנה במדבר, שהמדבר הוא מיוחד לדברים אלקיים השכליים, כמו שהתבאר למעלה, וגם בחבור גבורות ה' באריכות אצל שמות ג, א 'וינהג את הצאן אחר המדבר' למעלה פכ"ב רעז:... ולכך התורה היא ראויה בפרט במדבר, ולא בישוב, כי בישוב הדברים הטבעיים, והתורה אינה לפי הטבע". ב התורה שייכת לכלם, והמדבר הוא מקום הפקר, שאינו שייך לאומה מיוחדת. וכן כתב בדר"ח פ"ה מכ"ב תקנט., וז"ל: "מדריגת התורה עליונה כוללת הכל, עד שהכל משותפים בה, כי כוללת הכל, אף האומות. שלכך נתנה התורה במדבר במקום הפקר, עד שאפילו האומות שייכים אל התורה. וכל זה מפני מדריגת ומעלת התורה העליונה, שהיא על הכל והיא אל הכל, אם היו רוצים האומות לקבל התורה, רק הם לא רצו בתורה ע"ז ב:, אבל מצד נותן התורה היא שייכת אל הכל". ובתפארת ישראל פט"ז רמב: כתב: "ומפני זה נתנה התורה במדבר, שהוא מקום הפקר, שתהיה התורה השלמת מין האנושי בכלל. ועם כי לא היו האומות רוצים לקבל את התורה, דבר זה הוא מצד המקבל בלבד". ג המדבר מורה על פשיטות וענוה, וזו המדה הנצרכת לקבלת תורה. וכן כתב בח"א לנדרים נה. ב, כא:, וז"ל: "מי שעושה עצמו הפקר לכל, שאין לו גאוה, רק הכל שוה אצלו, ובזה הוא הפקר לכל, ראוי לו התורה... ולכך נתנה התורה במדבר, שהוא מקום הפקר". ד התורה היא דין, והמדבר הוא מקום דין. וכן כתב בבאר הגולה באר החמישי לז:, וז"ל: "כי המדבר מקום שהוא מיוחס למדת הדין, ולכך אין שם דברים הגשמיים רק דברים האלקיים. שהרי התורה נתנה במדבר... כי הדברים גשמיים אין עומדים במדת הדין, רק מצד החסד והטוב" ראה למעלה פכ"ב הערות 67, 84, פ"מ הערות 26, 32, ופמ"ב הערה 115.

120 120 "האמונה השלישית, שידבר השם יתברך את האדם, ויתן לו תורה, וזהו אמונת תורה מן השמים" לשונו למעלה לאחר ציון 92, וראה שם הערה 93, ולהלן הערה 169.

121 121 לשון הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ח הלכות א-ג: "במה האמינו בו במשה, במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו, ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך... ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי, שנאמר שמות יט, ט 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם', מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה. נמצאו אלו ששולח להן הם העדים על נבואתו שהיא אמת... בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא" הובא בחלקו למעלה הערה 96.

122 122 לשונו בתפארת ישראל פי"ח ערב.: "כי דבר זה היה חטא קרח ועדתו, שהיו כופרים בתורה מן השמים, כמו שמוכיח הכתוב". ושם ר"פ כב שכו. כתב: "כאשר תעיין בדברי קרח ועדתו, שהיו חולקים על התורה". והרמב"ן במדבר טז, כט כתב: "קרח ועדתו בזו על כבוד הרב, וכפרו בכל מעשה ה'... וגם מעמד הר סיני, שנאמר שמות יט, ט 'וגם בך יאמינו לעולם', והם אמרו שאינו כדאי להשתרר עליהם, ולא בא להם על ידו רק רע".

123 123 לשון התנחומא שם: "קפץ קרח ואמר למשה... טלית שכולה תכלת מה היא שיהא פטורה מן צצית. אמר לו משה, חייבת בצצית. אמר לו קרח, טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה, וארבעה חוטין פוטר אותה. בית מלא ספרים מהו שתהא פטורה מן המזוזה. אמר לו, חייבת במזוזה. אמר לו, כל התורה כולה רע"ח פרשיות שיש בה כולן אין פוטרות את הבית, ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית. אמר לו קרח למשה, דברים אלו לא נצטוית עליהם, ומלבך אתה בודאם".

124 124 לשונו בתפארת ישראל פי"ח ערב.: "לפיכך היה עונש קרח ועדתו שנבלעו חיים שאולה. וזה כי התורה היא 'תורת אמת' מלאכי ב, ו. לא כמו שאר דברים, כי עם שהם אמת, כמו אם יאמר אחד 'ראובן הוא בבית זה', והאמת שהוא בבית, מכל מקום לא נקרא דבר זה שהוא אמת, מצד כי אפשר שלא יהיה בבית. ועם שהוא אמת, דבר זה הוא במקרה... אבל האמת שהיא אמת בעצם היא תורת משה, שהיא אמת בעצם, שכל דבריה הם מוכרחים, ואי אפשר בענין אחר... וכאשר היו חולקים על דבר שמציאותו הכרחי, אי אפשר שיהיה אדם כזה נמצא. כי המוכרח במציאות, הדבר שהוא כנגדו הוא מוכרח שלא יהיה נמצא, אחר שהפכו מוכרח. ולכך כאשר היו חולקים על התורה, שכל דבריה מוכרחים במציאות, המתנגד לזה מוכרח שאין לו מציאות כלל. ולכך כתיב במדבר טז, לג 'ויאבדו מתוך הקהל וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה', שהיו מוכרחים להיות בלתי נמצאים כלל, וירדו חיים שאולה, שהוא האבדון. ואילו ירדו מתים, לא נקרא זה שאין ראוי להם המציאות כלל, אחר שהיו מקבלים מיתה טבעית כדרך כל הארץ, והיה להם חיים טבעיים. אבל משה אמר במדבר טז, כט 'אם כמות כל אדם ימותון', ויהיה להם המציאות אשר ראוי לנמצאים, שם 'לא ה' שלחני' לתת התורה. כי התורה שהמציאות שלה מוכרח, אין ראוי להתקיים החולק על המוכרח, ודבר זה ברור מאד". וראה להלן הערה 528. ויש להעיר, כי בעוד שכאן מבאר שבליעת קרח היתה מחמת שכפר במתן תורה שנעשה במדבר לעיני כל, הרי בתפארת ישראל ביאר שבליעת קרח היתה מחמת שכפר בתורה שהיא מחוייבת המציאות, ולכאורה אלו שני טעמים שונים. ועיין בתפארת ישראל שם הערה 24 בישוב הערה זו. אך נראה יותר נכון לבאר, כי כאן מבאר מדוע קרח ועדתו ירדו לגיהנם בפתח גיהנם הנמצא במדבר, ואילו בתפארת ישראל ביאר מדוע נבלעו חיים ודייק לה שלא הזכיר שם תיבת "גיהנם" אפילו פעם אחת. והענין מתחלק בהתאם; ירידתם לגיהנם דרך פתח הגיהנם הנמצא במדבר היא מחמת שכפרו ביסוד האמונה שנתגלה במתן תורה לעיני כל במדבר תורה מן השמים, וכמו שנתבאר. אך ירידתם חיים שאולה היא מחמת שחלקו על התורה המוכרחת במציאות, ולכך מתו באופן המורה שהם היו נטולי מציאות. ודו"ק.

125 125 נמצא פתח של גיהנם, וכמו שאמרו במאמר שהביא למעלה ציון 100.

126 126 "כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו" המשך לשון הפסוק. ובח"א למנחות פז. ד, פה: כתב: "ענין השומרים האלו, מפני כי אי אפשר שלא יהיו שומרים לירושלים, שלא יהא בטול לה מפני גודל מעלתה, ולכך ירושלים היא מושגחת מן השם יתברך... קיום מציאותה מה שנכנסת תחת השמירה העליונה מן המלאכים, זה שכתב תהלים קלב, יג 'כי בחר ה' בציון אוה למושב לו', ודבר זה מקיים מציאותה ונכנסת תחת שמירה עליונה". ובנתיב התורה פ"י תיט. כתב: "ירושלים היא עיר קדשנו ותפארתנו, וראוי לה הקיום והישוב לפי מעלת ומדריגת המקום" ראה למעלה פ"מ הערות 120, 122.

127 127 ירושלמי ברכות פ"ד ה"ה "'בנוי לתלפיות' שיה"ש ד, ד, תל שכל הפיות מתפללין עליו בברכה, בקרית שמע, ובתפלה. בברכה, 'בונה ירושלם'. בתפילה, 'אלקי דוד ובונה ירושלם'. בקרית שמע, 'פורש סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלים'". ולהלן לפני ציון 171 כתב: "הושיב אותם בסכות, שהיא השמירה, וכמו שאנו אומרים 'פורס סכת שלום עלינו ועל כל ישראל ועל ירושלים'". הרי שמוכיח מהלשון "סוכת שלום" שישנה שמירה מיוחדת לירושלים. אמנם הטור או"ח סימן רסז כתב שבליל שבת אין אומרים "שומר עמו ישראל לעד", אלא "הפורס סוכת שלום", כי אין להזכיר שמירה בשבת, וכלשונו "קורין בליל שבת שמע בברכותיה, כבשאר ימות החול בלא גירוע ובלא תוספת, עד סוף ברכת 'השכיבנו'. ומשנין בחתימה, שחותם 'ופרוס סוכת שלום עלינו ועל ירושלים עירך'... ואין חותמין 'שומר עמו ישראל לעד', כדאיתא במדרש תהלים מזמור צב, וזוה"ק ח"א מח. שבשבת אין צריכין שמירה, שהשבת שומר". ולכאורה מכך משמע שהמלים "פורס סוכת שלום" מורות על ירידה בשמירה לעומת המלים "שומר עמו ישראל לעד", ודלא כדבריו כאן. ויש ליישב, שאין כוונת הטור שהשמירה בשבת מתמעטת מימות חול, אלא שהשמירה בשבת שונה מימות חול, ש"בשבת אין צריכין שמירה, שהשבת שומר" לשון הטור. ובזוה"ק ח"א מח. איתא "כדין עלמא בנטירו עלאה, ולא בעינן לצלאה על נטירו, כגון 'שומר את עמו ישראל לעד' אמן, דהא דא ביומא דחול אתתקן, דעלמא בעיא נטירו. אבל בשבת סוכת שלום אתפריסא על עלמא, ואתנטיר בכל סטרין, ואפילו חייבי גיהנם נטירין אינון, וכלא בשלמא אשתכחו עלאין ותתאין. ובגין כך בקדושא דיומא מברכינן 'הפורס סכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלם'. אמאי 'על ירושלם', אלא דא היא מדורא דההיא סכה". ודע שנאמרו טעמים נוספים מדוע בשבת אין אומרים "שומר עמו ישראל לעד" ראה ב"ספר הלכה" לרב נפתלי הופנר, חלק שמיני עמוד 39, שליקט שם טעמים רבים.

128 128 לכאורה אינו מובן מדוע מביא פסוק זה כאן, ומהי שייכותו לירושלים. אך כוונתו מתבארת על פי דברי הזוה"ק ח"א קנא:, שהעמידו פסוק זה על ירושלים, שאמרו שם: "כתיב 'אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר', אלין אינון דמשתדלין באורייתא, קרתא קדישא קיימא עלייהו, ולא על גברין תקיפין דעלמא, היינו דכתיב 'אם ה' לא ישמר עיר וגו''". וכן הרד"ק תהלים קכז, א כתב: "עיר ירושלים, אם ה' לא ישמרנה שוא שקדו השומרים, אבל ה' ישמרנה".

129 129 הוצרך להוסיף ששמירת ירושלים היא "כאשר היו עושים רצונו של מקום", שהרי ירושלים נחרבה, ואנו אומרים עליה "נחם ה' אלקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים ואת העיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה, האבלה מבלי בניה, והחרבה ממעונותיה, והבזויה מכבודה, והשוממה מאין יושב" תפילת "נחם". לכך מדגיש ששמירת ירושלים נראתה לעין כל "כאשר היו עושים רצונו של מקום". ואמרו במשנה אבות פ"ה מ"ה שהיו עשרה נסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש, והנס התשיעי היה "לא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם". ובירושלמי יומא פ"א ה"ד אמרו שנסים אלו רק היו בבית ראשון, ולא בבית שני. וכן כתב בדר"ח פ"ה מ"ה קלב. ש"כל הנך נסים היו במקדש ראשון". וזה מורה באצבע ששמירת ירושלים תלויה במדריגתם העליונה של ישראל שהיתה יותר גבוהה בבית ראשון, וכמבואר בנצח ישראל פ"ד ס:, וזהו "עושים רצונו של מקום". ובאבות דרבי נתן פל"ה מ"א אמרו "עשרה נסים נעשו לאבותינו בירושלים; לא ניזוק אדם בירושלים מעולם, ולא נפגע אדם בירושלים, ולא נכשל אדם בירושלים מעולם, ולא נפלה דליקה בירושלים מעולם, לא היתה מפולת בירושלים מעולם וכו'". ומן הסתם שגם עשרה נסים אלו היו רק בימי בית ראשון. אך יש להעיר על כך, כי מיד יביא בסמוך את מפלת סנחריב שהיתה בשערי ירושלים להורות על שמירת ירושלים, אך אז לא היו ישראל עושים רצונו של מקום, שנאמר מ"א ט, לא "כי מירושלים תצא שארית ופליטה מהר ציון קנאת ה' צבאות תעשה זאת", ופירש רש"י שם שישעיה אמר לחזקיה "קנאת ה' צבאות - שיקנא לכבודו ולשמו, ולא שיש זכות בידכם, כי הרבה הרשיע אחז אביך". ואותו פסוק מופיע גם בישעיה לז, לב, ושם כתב רש"י "קנאת ה' צבאות - שיקנא לשמו, ולא מחמת זכות שבידכם, למדנו שתמה זכות אבות". ויל"ע בזה.

130 130 כי בפסוק שלפניו ישעיה לא, ח נאמר "ונפל אשור בחרב לא איש וחרב לא אדם תאכלנו ונס לו מפני חרב ובחוריו למס יהיו". והמלבי"ם ישעיה לא, ט ביאר היטב כיצד שמירת ירושלים היא זו שהביאה למפלת סנחריב, וכלשונו: "נאם ה' אשר אור לו בציון - מציין כאילו היה אור ישראל לאש, שהאור שהאיר לחזקיה היה אש לאכול את מחנה סנחריב, עד שהאור והנוגה היה בציון, ששם ישב חזקיהו, והתנור להבעיר היה בירושלים העיר. שסביב לירושלים נפל סנחריב ונשרף, כאילו האור שהאיר בציון החים את התנור וכבשן האש שהוא ירושלים, אשר מחומו נשרפו מחנה סנחריב שחנו סביבה". ובמדרש שמו"ר יח, ה אמרו "בא וראה אהבתו של הקב"ה על ישראל, שהרי מלאכי השרת שהן גבורי כח עושי דברו, עשאן הקב"ה שומרין לישראל, ומי הם, מיכאל וגבריאל, שנאמר ישעיה סב, ו 'על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים'. וכיון שבא סנחריב, מיכאל יצא והכה בהם". הרי מבואר להדיא ששמירת ירושלים היא שהביאה למפלת סנחריב.

131 131 הקב"ה.

132 132 כמו שנאמר מ"ב ט, לא-לה "כי מירושלם תצא שארית ופליטה מהר ציון קנאת ה' צבאות תעשה זאת, לכן כה אמר ה' אל מלך אשור לא יבוא אל העיר הזאת ולא יורה שם חץ ולא יקדמנה מגן ולא ישפוך עליה סוללה, בדרך אשר יבוא בה ישוב ואל העיר הזאת לא יבוא נאם ה', וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי, ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף וישכימו בבוקר והנה כלם פגרים מתים".

133 133 "'אשר אור לו בציון' זו גיהנם, 'ותנור לו בירושלים' זו פתחה של גיהנם" עירובין יט., והובא למעלה לאחר ציון 101. וכוונתו שהאור ותנור שהפילו את סנחריב הם יהיו הגיהנם למי שכופר בהשגחת הקב"ה בעולם.

134 134 לשון הגמרא שם "ותו ליכא, והא איכא, דאמר רבי מריון אמר רבי יהושע בן לוי, ואמרי לה תנא רבה בר מריון משום דרבי יוחנן בן זכאי, שתי תמרות יש בגי בן הנום, ועולה עשן מביניהם, וזו היא ששנינו ציני הר הברזל כשירות, וזו היא פתחה של גיהנם" הובא למעלה לאחר ציון 101.

135 135 הוא גיהנם. והרמב"ן בשער הגמול כתבי הרמב"ן, כרך ב, עמוד רצד כתב: "מה שיגיע לאדם אחר המות הוא גן עדן, כמו שביארנו מגיהנם שהוא העונש המגיע לרשע אחר המות מיד" ראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 8.

136 136 על פי קהלת ח, יד "יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע אלהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אלהם כמעשה הצדיקים אמרתי שגם זה הבל". וראה להלן הערה 163.

137 137 לשונו בתפארת ישראל ר"פ נז תתפח.: "אמר יהודה בן בצלאל זלה"ה, הדבר אשר נבוכו בו הרבה מבני אדם הוא מה שלא נזכר בתורה עולם הבא, אשר הוא העיקר, שהיה ראוי שיהיה נזכר במה שהוא תכלית האחרון. ואם לא כן, חס ושלום הנה הרבה מן הצדיקים אשר הגיעו אליהם כמעשה הרשעים, והרבה מן הרשעים אשר הגיע אליהם כמעשה הצדיקים. ואם כן חס ושלום מלאכי ג, יד 'שוא עבוד אלקים' במצות. אם לא כי הכל בא לכלל חשבון לשלם כל דבר פשע של צדיקים בעולם הזה, ולהביא במשפט על כל דבר נעלם של הרשעים בעולם הבא" הובא למעלה הקדמה ראשונה הערה 7. ובנצח ישראל פי"ט תכד: כתב: "יש שהם אומרים כי נמצא דברים שהם חסרון בעולם, ובפרט שיש צדיק ורע לו רשע וטוב לו, דבר זה יחשב חסרון... כי אף אם נראה בעולם הזה דבר מה שהוא חסרון, אבל מצד עולם הבא יושלם הכל". ובבאר הגולה באר השני רח: כתב: "כי הגיהנם... שיהיה בו דין הרשעים, דבר זה הוא השלמה לעולם". וכן נגע בענין זה בח"א לסנהדרין קיא. ג, רסט:. ובפחד יצחק שבת מאמר ב, אות ו, כתב: "כל זמן שאין הנפש תופסת בבהירות ובפשטות כי שלות הרשעים ופריחתם אינה אלא להשמדם עדי עד, עדיין אין הנפש נקיה מתערומות כלפי סדר ההנהגה של 'רשע וטוב לו'".

138 138 כוונתו לפילוסופים, וכפי שכתב להלן לפני ציון 159: "כי המכחיש בדבר זה שיאמר שאיך אפשר שיהיה גיהנם לנפש, כמו שהרבה מבני אדם הפילוסופים ימאנו זה". ובתפארת ישראל ר"פ י כתב: "כמו שהיו שואלים בני אדם באיזה צד יזכה האדם להצלחה הרוחנית על ידי מצות הגשמיות, כך הם שואלים על למוד התורה במצותיה ודקדוקיה, ובנזק השור והבור, וכיוצא בזה. שהיה נראה בדעתם כי יותר יצליח כאשר ישיג בענין היסודות ובמהות הגלגלים ובשכלים הנפרדים. לכך דעתם כי הצלחת האדם בהשגת הדברים האלו. ודעתם בהשארת הנפש שנשאר השכל אשר קנה האדם בחייו, זהו שנשאר אחר המות". ובח"א לבכורות ח: ד, קכג: כתב: "דבר זה ידוע, כי הפילוסופים הם עושים את השכל עיקר, וחושבים כי נפש האדם אין לו השארות כלל אם אין השכל, ובזולת השכל אין האדם כלום. ודבר זה אצל חכמי ישראל שקר בודאי, כמו שהארכנו במקום אחר. והם הפילוסופים אומרים כי יש לאדם הכנה אל השכל... והכנה הזאת יוצאת לפעל כאשר קונה המושכלות, ודבר זה הוא הצלחת האדם... אבל על דעת חכמים ז"ל אין הדבר כך, רק הנשמה היא עצם אלקי בעצמה יודעת ומשגת, דומה אל הקב"ה, לא כמו שחשבו הם שאין הנשמה כלום, ולא נשאר אחר המות רק השכל, שזהו האדם, וכמו שהאריכו על אלו הדברים... כי הנפש היא עצם אלקי בעצמה... ולא כן לפי דעת הפילוסופים כי אין הנפש עצם אלקי".

139 139 ופירש רש"י שם "הדום רגליו - שרפרף מרגלותיו, וזה בית המקדש". וכן נאמר תהלים קלב, ז "נבואה למשכנותיו נשתחוה להדום רגליו", ופירש הרד"ק שם "זהו הדום רגליו באמת, שהוא מכון כנגד כסא הכבוד".

140 140 רש"י שמות טו, יז "מכון לשבתך - מקדש של מטה מכוון כנגד כסא של מעלה אשר פעלת". ובגו"א שם אות כ שג: כתב: "למדו רז"ל מדכתיב 'מכון לשבתך', ולא כתיב 'מקום לשבתך', כי לשון 'מכון' דהוא לשון 'את המכונות' דספר מלכים א, ז, כז, כלומר שהמקדש של מטה הוא כמו דבר שהוא מכון למה שעומד עליו, כי המקדש של מטה הוא למטה, והמקדש העליון הוא למעלה עליו... מדכתיב 'מכון', ולא 'מקום', דרשו שהוא מכוון למקדש של מעלה, והיינו שהוא כנגדו לגמרי, עד שנראה שהוא מכון לו" ראה להלן הערה 563. וכן נאמר שמות כג, כ "הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי". ופירש רש"י שם "אשר הכינותי - ומדרשו, 'אל המקום אשר הכינותי', כבר מקומי ניכר כנגדו. וזה אחד מן המקראות שאומרים שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה". וכתב בגו"א שם אות כא רמג.: "כבר מקומי ניכר כנגדו. דאם לא כן וכי מקום זה הכין בלבד, שהרי כל העולם הכין, ומאי 'אל המקום אשר הכינותי'. אלא פירוש 'הכנותי', שהכנתי אותו לבית המקדש, כי מקומי ניכר כנגדו". הרי קדושת המקום וחשיבתו נקבעת על פי חבורו אל המקום המקביל לו למעלה. וראה הערה הבאה.

141 141 נאמר בראשית יב, ו "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה וגו'", ופירש רש"י שם "אלון מורה - הוא שכם, הראהו הר גריזים והר עיבל, ששם קבלו ישראל שבועת התורה". ובגו"א שם אות יב ריז. כתב: "ואם תאמר, למה הראה לו מקום הר גריזים והר עיבל יותר משאר מקומות. אם בשביל קבלת התורה, די הוי כשיאמר לו הדברים בעל פה, ולמה הוצרך להראות לו. אלא נראה שהראה לאברהם מעלת הארץ שבא לשם, שיש מקומות בארץ ישראל קשורים במעלה העליונה, הן לברכה הן לקללה. והראה לו הר גריזים והר עיבל, ששם קבלו התורה על ידי ברכה וקללה, ואיך אלו המקומות קשורים בכח האלקים למעלה". הרי קדושת המקום וחשיבתו נקבעת על פי חבורו אל המקום המקביל לו למעלה. ובגו"א בראשית פכ"ג אות ד שפג. כתב: "בודאי מעלת המקום בעולם הזה מעיד על מעלת המקום שהוא כנגדו בעולם הבא. וכמו שהמקום קרית ארבע בעולם הזה היה מיוחד לארבע ענקים אחימן ששי תלמי ואביהם רש"י בראשית כג, ב, שהם גבורים בכח הגוף, כך המקום הוא מיוחד לאחר מיתה לד' אנשים גבורים במעשיהם בנשמה, והם ד' זוגות שנקברו שם אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה רש"י שם... וענין מספר ד' הוא מגלה לנו טעם הזה, כי המקום מיוחד לארבע, לפי שהמקום הזה היה דבק בעולם העליון, אשר הוא מתפשט לד', כדכתיב בראשית ב, י 'ונהר יוצא מעדן ומשם יפרד לארבע ראשים'". ובח"א לבכורות נז: ד, קלא. כתב: "כי המקום קשור ודבק בכח מרוצת הלבנה, כי יש מקומות דביקים ומקושרים בכוחות מיוחדים". וראה להלן הערה 563.

142 142 מעין כן כתב בח"א לסנהדרין צו. ג, רא:: "כי המקום הזה דן מתיחס לעבודה זרה ביותר, כי יש מקומות בארץ מוכנים לדברים מיוחדים. כמו שהיה ירושלים מוכנת להיות עיר אלקים, כך יש מקומות מיוחדים לצאת מן אשר הוא אחד, ודבר זה היה מקום דן... כי דן הוא מקום מוכן לעבודה זרה". ולמעלה פ"מ לאחר ציון 121 כתב: "מפני כי ישראל ראוים אל ירושלים, המקום שהוא קדוש אלקי, וראוים ישראל להביאם אל ירושלים מקום הקודש. ולכך כאשר הגיעו לים, נדחה ונקרע לפניהם המקום שהוא הפך אל מקום הקודש; כי ירושלים קדוש, והים הוא חמרי הפך הקדושה, והבן זה". ובח"א לגיטין סח: ב, קכז. כתב: "שר של ים הוא ממונה על הים, והוא מבטל הישוב". נמצא שקדושת ירושלים היא מחמת שהיא תחת הקדושה המקבילה לה בעליונים, וחומריות הים היא מחמת שהיא תחת שר של ים.

143 143 רש"י סוכה לב: "גיא בן הנום - סמוך לירושלים".

144 144 כפי שהשריש שיש לדרוש שמות עצם כאשר יש להם מובן מעצמם, וכלשונו בגו"א בראשית פ"י אות ד קצא.: "'להבים' שפניהם דומים ללהב רש"י בראשית י, יג. דכל שם אשר יש לו פירוש כזה, שהוא לשון להב וכיוצא בזה, על כרחך נקראים על עניין מה, דאין אדם קורא אותו בשם להב אלא אם כן יש לו שייכות. דאם לא כן, למה יקרא אותו בשם 'להב', אחר שאין לו שייכות לו. בשלמא שאר שמות 'ענמים' ו'לודים' בראשית י, יג, וכיוצא בזה, כיון דאין שום עניין נקרא בשם 'ענמים', יש לקרא אותו בשם ענמים. אבל להיות קורא אותו בשם 'להבים', למה יקרא אותו בשם 'להבים'. ולפיכך צריך לומר דפניהם דומים ללהב" הובא למעלה פכ"ג הערה 42. לכך השם "גיא בן הנום" נדרש לגיהנם, דאל"כ מדוע שיקרא בשם המשייכו לגיהנם. נמצא שהמקום הסמוך לירושלים "גיא בן הנום" הוא מחובר לגיהנם ממש, ומכאן פחיתותו.

145 145 לשון הפסוק שם "ועלה הגבול גי בן הנום אל כתף היבוסי מנגב היא ירושלים". ובתיב"ע שם "וסליק תחומא לחילת בר הנם דלעיבר יבוס מדרומא היא ירושלם", ו"חילת" היא בקעה. וכן רש"י מ"א כא, כג כתב: "בחל יזרעאל - בבקעת יזרעאל, 'בחל' תרגומו של 'גיא'". והרד"ק יהושע טו, ח כתב: "גי בן הנם - ת"י 'חילת בר הינם', והיה הגיא הזה סמוך לירושלים".

146 146 לשון הראב"ע יונה ב, ג "שאול - מקום עמוק, הפך 'שמים' שהוא מרום". והמלבי"ם עמוס ט, ב כתב "שאול - מקום עמוק באדמה". ונאמר משלי ט, יח "ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה". ובאור חדש פ"ב תקיח. כתב: "הרשעים הם בעלי גיהנם, שנקרא 'עמק'". ואמרו חכמים שבת לג. "כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם, שנאמר משלי כב, יד 'שוחה עמוקה פי זרות'". וכן נאמר תהלים פד, ז "עוברי בעמק הבכא וגו'", ואמרו עירובין יט. "'עוברי בעמק הבכא'... 'עוברי' אלו בני אדם שעוברין על רצונו של הקב"ה. 'עמק' שמעמיקין להם גיהנם".

147 147 זוה"ק ח"ב לז: "תמר, כמה דאת אמר שיה"ש ג, ו 'כתמרות עשן'". ורש"י שם כתב: "כתמרות עשן - גבוה וזקוף כתמר". המצודות ציון שם כתב: "כתמרות - מלשון אילן ותמר, ורוצה לומר עמוד עשן זקוף כאילן תמר. וכן יואל ג, ג 'ותמרות עשן'". והרד"ק בספר השרשים, שורש תמר, כתב: "'זאת קומתך דמתה לתמר' שיה"ש ז, ח... ידוע. וממנו 'כתמר מקשה' ירמיה י, ה, כלומר כתמר השוה והישר, כי לתמר לא יצאו לו ענפים עד למעלה בצמרתו, וכל גופו מלמטה שוה וישר... וכן 'ותמרות עשן' יואל ג, ג, ולפי שהתמר עץ גבוה וישר ושוה, ידמה הדבר הגבוה והישר אליו... וכן בדברי רבותינו ז"ל על העשן ברכות מג. 'משתעלה תמרתו'". אך ממקומות אלו משמע ש"תמרות עשן" נקרא ע"ש "תמר", ואילו מדבריו כאן משמע להיפך; "תמר" נקרא ע"ש "תמרות עשן".

148 148 לשונו למעלה פ"ח תכט:: "כי המלכיות נקרא 'תנור עשן' בראשית טו, יז, שאין העשן שורף בחזקה. ונקרא הגיהנם 'לפיד אש' שם, כלפי המלכיות שהם עשן". בתפארת ישראל פי"ח רעד. הביא את מאמרם ב"ב עד. "אמר ליה ההוא טעייא... תא ואחוי לך בלועי דקרח. חזאי תרי ביזעי בקעים, נקבים, והו הקא מפקי קוטרא", וכתב לבאר רעח: בזה"ל: "מה שאמר 'דנפיק קוטרא מנייהו', פירוש עשן נמשך מן האש של גיהנם. וקרא הגיהנם שפועל ברשעים 'אש', מפני כי האש יש לו תוקף וגדול כחו, וכך הגיהנם שהוא דין רשעים, יש לו חוזק ותוקף" ראה להלן הערה 158. וכן כתב בדר"ח פ"ה מ"כ תפה., ויובא בהערה 153. ובנתיב הכעס פ"ב ב, רלח: כתב: "מי שהוא בעל חימה הוא ענין הגיהנם, כי הגיהנם לתוקף וגודל כחו מתיחס אל כח אש, ולכך אמרו בכל מקום 'אש של גיהנם'". ובח"א לגיטין נז. ב, קי. כתב: "ענין הגיהנם שהוא אש, כמו שאמרו בכל מקום 'אש של גיהנם'". ואמרו חכמים ברכות נז: "אש - אחד מששים לגיהנם". ובזוה"ק ח"א לג. אמרו "גיהנם... איהו נורא דדליק". וראה הערה הבאה.

149 149 לשונו בתפארת ישראל פי"ח רעח:: "הגיהנם, שהוא דין רשעים, נקרא 'אש'. והתולדה קרא 'עשן' גם כן, לפי שהעשן מתילד מן חוזק האש גם כן". וראה להלן הערה 157.

150 150 פסחים נד. "אור דגיהנם", תנחומא חיי שרה אות ג, מדרש תהלים מזמור א, ועוד.

151 151 פירוש - המקום של גיהנם יוצא משווי המציאות, כי לשם באים הרשעים וכמו שיבאר. ואודות שהרשעים הם בעלי גיהנם, כן אמרו חכמים ב"ב טז. "בראת גן עדן בראת גיהנם, בראת צדיקים בראת רשעים". ועוד אמרו עדיות פ"ב מ"י "משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש". וכן אמרו עירובין יט. "תקנת גיהנם לרשעים, גן עדן לצדיקים".

152 152 אודות שרשעים יוצאים מן השווי והיושר, כן כתב בדר"ח פ"ב מ"ט תשכו:, וז"ל: "כל רשע הוא יוצא מן הסדר הראוי, כמו שבארנו כמה פעמים ענין הרשע... שיוצא מגדר הפשיטות, אשר הפשיטות הוא השווי הגמור". ושם בהמשך מי"ג תשסט: כתב: "כי שם 'רשע' נופל על אותו היוצא מן הסדר הראוי אשר סדר השם יתברך, ובזה נקרא 'רשע'". ובתפארת ישראל פל"ח תקפב: כתב: "כי הרשע כאשר הוא בעל חטא, הוא יוצא מן הראוי והיושר, לסור מהיושר ולהיות חוצה. ובשביל כך דבק הרשע ברע כאשר יוצא מן היושר, כי היושר הוא הטוב, וכאשר סר מן היושר, הוא הרע... דבק האדם החוטא ברע". ובנתיב אהבת ריע ר"פ ג ב, סא. כתב: "מה שאמר ריש לקיש המגביה ידו על חבירו נקרא רשע סנהדרין נח:, כי הגבהת היד מורה על זרוע נטויה ויד החזקה, ולפיכך מיד שהוא מרים יד, דבר זה הוא להגביה יד על חבירו, לכך נקרא 'רשע'. כי הרשע מה שהוא יוצא מן השווי והצדק, ואין לך יציאה מן היושר כמו זה שמרים ידו על חבירו, שמתגבר בזרוע רמה שלו על חבירו. כמו שהוא ענין הרשע שיוצא מן הצדק והיושר להתגבר ברשע, ולפיכך נקרא 'רשע'... אף על גב כי שאר חוטא לא הוי עד שיחטא... הפרש יש בין 'רשע' ובין 'חוטא'. כי הרשע נקרא כאשר הוא יוצא מן היושר בלבד נקרא 'רשע'. ו'חוטא' נקרא כאשר יחטא לגמרי, לא יציאה מן השווי והצדק בלבד". ובנתיב התמימות פ"א ב, רה: כתב: "הפך היושר הוא הרשע, שהישר אינו יוצא מן דרך הישר כלל". ובנתיב הבושה ר"פ א ב, קצט. כתב: "מפני כך נקרא רשע, כי כל רשע יוצא מן הסדר בתוקפו ובזרוע רמה שלו, וכמו שהתבאר בנתיב הצדק". ובנתיב הצדק ר"פ א ב, קלה. כתב: "הדבר שהוא יוצא מן הראוי ומן המצוע, כמו שהרשע יוצא ברשעתו מן המיצוע. הפך הצדיק, שנקרא 'צדיק' בשביל הצדק והיושר שבו. והרשע הפך זה, יוצא מן הצדק בזרוע רמה שלו". ובח"א לשבת קנב: א, פד: כתב: "ענין הרשע אשר היה יוצא מן האמצעי... אל הקצה". ואמרו חכמים עדיות ה: שמשפט הרשעים מפסח עד עצרת. וכתב על כך בח"א שם ד, סב:, וז"ל: "כי הרשע הוא שיצא מן היושר ומן השווי, ועל זה מקבל המשפט. ולכך המשפט שלו מפסח עד העצרת, שזה הזמן הוא הזמן שהוא הישר והשווי, כי האויר ממוזג ביותר, והוא במזג השוה, ולכך הרשעים שיצאו מן היושר והשוה, דין שלהם בזמן השוה" הובא למעלה פי"ד הערה 44, פי"ט הערה 26, פל"א הערה 46, פמ"א הערה 115, ופמ"ו הערה 143. ולמעלה פל"ב תקנ: כתב: "הרשע רחוק ממציאות האמיתי, כי הרשע מפני רשעותו רחוק מן המציאות". ויש לדון לפי זה, אם אינו מקיים מצות עשה, האם יקרא "רשע" בשב ואל תעשה. וראה להלן פמ"ח הערה 17.

153 153 וחוזק זה נקרא "אש של גיהנם", וכמו שמבאר והולך. ובדר"ח פ"ה מ"כ תפה. כתב: "עז פנים שהוא אש, מקומו הטבעי שהוא מיוחד לו הוא הגיהנם, שהוא האש. ונקרא 'אש של גיהנם', בעבור הכח והתוקף הגדול אשר בו דבקים הרשעים, אשר יצאו מן השווי והיושר, ולכך הם דבקים בכח הזה, אשר הוא כח עז יוצא מן השווי". ובעוד שכאן ובדר"ח מבאר שהצד השוה בין רשעים לגיהנם הוא יציאתם מהשווי והיושר, הרי בשאר מקומות ביאר זאת מצד ההעדר שיש בשניהם. וכגון, למעלה פל"ד תקפז. כתב: "דבק בבריאת עולם העדר, וזהו גיהנם, שהוא העדר בריאה. ולפיכך כל אשר ראוי לו האבדון והעדר יבא אל הגיהנם, ששם העדר הבריאה וחסרון הבריאה". ובתפארת ישראל פי"ח רעו: כתב: "הגיהנם אין בו שלמות, שאילו היה בו שלמות לא באו שם הרשעים שאינם שלמים בעצמם". ובנצח ישראל פל"ו תרפ. כתב: "אין הגיהנום רק חסרון המציאות, וכמו שמוכח עליו הכתוב שנקרא ירמיה ב, ו 'ציה וצלמות', שאין עליו שם מציאות כלל, ואינו נכלל במציאות. ולפיכך יבאו שם החוטאים, הם הרשעים, שהם אנשי חסרון". ובנתיב העבודה ר"פ ט א, קג. כתב: "כי אין הגיהנם רק ציה וצלמות ברכות טו:, ששם החסרון בכל, ואין על הגיהנם שם מציאות כלל. ולכך נקרא... 'צלמות' ששם המיתה. ורוצה לומר ההעדר, שכל מיתה הוא העדר, והוא לחוטאים שהם בעלי חסרון, ולכך משפטם בגיהנם". ובאור חדש פ"ג תרלג. הביא את דברי המדרש אסת"ר ז, ט שאמרו שם "מראית עיניהם של רשעים מורידות אותם לגיהנם", וכתב שם לבאר תרלד: בזה"ל: "ועל זה רמז דבר עמוק, כי על ידי ראית האדם, הוא יוצא אל הפעל, כי העין מוציא אל הפעל הראייה. וכאשר... הוא הרשע ירצה לצאת לפעל הגמור, אז דבק בו ההעדר והגיהנם. כי הרשע כל זמן שאינו יוצא אל הפעל הגמור, ונחשב מציאותו בכח, אינו דבק בו ההעדר, והוא קיים, כאשר אינו בפעל. אבל כאשר מציאותו בפעל, וזה כאשר העין יוצא אל הפעל על דבר אחד, אז דבק בו ההעדר. כי אין ראוי שיהיה נמצא הרשע בפעל, כי כל רשע הוא 'רשע למות' במדבר לה, לא, כלומר כי ראוי שיהיה בטל מציאותו, ויקבל העדר. לכך ראייתו מוריד אותו לגיהנם, שהוא ההעדר". ובח"א לתמיד לא: ד, קנ: כתב: "כי הגיהנם הוא ענין חסר ואינו שלם. ומפני שנחשב מציאות חסר, כאילו הוא מקום אל הרשעים, שהם חסרים, והגיהנם הוא מקומם... ושם באים הרשעים" הובא למעלה פל"ד הערה 14, וש"נ.

154 154 אודות חוזק כח האש, כן כתב בכמה מקומות. וכגון, בדר"ח פ"ה מ"כ תפד. כתב: "כל דבר שהוא בעל כח וגבורה יאמר עליו שהוא 'אש'". ובתפארת ישראל פכ"ו שצז. כתב: "נתנה התורה באש במדב"ר א, ז, שכל דברי תורה הם מחויבים מוכרחים בחוזק ותוקף. לכך נמשך אחר זה האש שיש בו כח חזק, וכדכתיב ירמיה כג, כט 'הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע', מדמה התורה לאש לחוזק שיש בדברי תורה" הובא למעלה פכ"ד הערה 4. ובנתיב אהבת ריע פ"א ב, נה. כתב: "כי אין לך פועל חזק בעולם הזה יותר מן כבשן האש". ובנצח ישראל פס"א תתקל: כתב: "אין לך דבר שיש לו תוקף יותר מן אש, וזה תמצא בכל מקום. ולכן כאשר בא הכתוב לומר כי השם יתברך פועל חזק לאבד הרשעים, אמר דברים ד, כד 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא אל קנא'" הובא למעלה פ"ג הערה 25, ופכ"ב הערה 95. ובח"א לשבת קיט: א, סה. כתב: "כל דבר קדוש שמתחלל, כמו תרומה שנטמאת, משפטה שריפה שבת כה., וכן בשר קודש שנפסל דינו בשריפה פסחים פב:, וכן בת כהן שזנתה 'את אביה היא מחללת באש תשרף' ויקרא כא, ט... כי הדבר שהוא קדוש... כאשר הם מתחללים ראוי להם שיהיו נדונים באש, לגודל הכח והחוזק שיש באש... שהוא מדת הדין הקשה, כי אין דבר קשה יותר מן האש" הובא למעלה פי"ח הערה 56. ובח"א לב"ק צג. ג, טו: כתב: "כי האש יוצא מן הפשיטות אל קצה, שהוא חם".

155 155 כמו שכתב בגו"א בראשית פ"ב אות כא סב:, וז"ל: "האדם נברא ממקום המזבח רש"י בראשית ב, ז, שהוא לגמרי באמצע העולם תנחומא קדושים אות י. ורוצה לומר שחומר האדם אינו כחומר שאר הנבראים, רק חומרו ממוצע מזוג בשווי לגמרי, אינו נוטה אל אחד מן הקצוות... שאם יקרה לו חטא יהא נקל שיוסר החטא". ובדר"ח פ"ב מי"א תשצה: כתב: "אין לך בריאה שהוא יותר בשוה מן האדם, ולכך נברא האדם בששי בראשית א, כז, המורה על השווי שיש באדם. והשווי הזה, דהיינו כי האדם הוא מגוף ונפש, צריך שיהיה עומד בשווי, שלא יהיה נוטה אל הקצה שיהיה האדם גוף לגמרי, ולא יהיה נוטה אל כוחות הנפש כאילו היה כולו נפשי, רק צריך שיהיה עומד בשווי הזה... כי ראוי שיהיה האדם עומד מבלי שיהיה נוטה אל הקצה". ובנצח ישראל פנ"ה תתנד: כתב: "כי כח האדם ממוצע, ואינו יוצא מן המצוע". ובח"א לשבת נה. א, לא: כתב: "האדם הוא הבריאה השוה והיושר, ואין בכל הנבראים התחתונים בריאה ישרה כמו האדם, לכך נברא האדם ביום הששי דוקא". וראה למעלה פמ"ו הערה 138.

156 156 לשונו בנתיב עין טוב פ"א ב, ריד:: "כי האש יש בו יציאה מן השווי יותר על ידי כחו, שהוא גדול, וזה עיקר השנוי המגיע לאדם". ובנתיב התורה פ"ו רפג: כתב: "האדם... כאשר מתקרב אל האש, הוא בפחד וביראה מפני גודל כח הפועל אשר יש לאש" הובא למעלה פכ"ד הערה 43. ובח"א לב"ב עד. ג, ק: כתב: "קרא הגיהנם שפועל ברשעים 'אש', מפני כי האש יש לו חוזק גדול, והוא כנגד האדם. והגיהנם, שהוא דין רשעים, יש לו חוזק ותוקף נגד האדם, ולכך הגיהנם, שהוא דין הרשעים, נקרא 'אש'". אך דבריו צריכים ביאור, וכי אין האש מתנגדת גם לבעלי חיים, אף על פי שאין לבעלי חיים "מציאות שוה". ובח"א לשבת קיט: א, סה. ביאר שהאש מתנגדת לכל בעלי החומר, וכלשונו: "התחתונים שהם חמריים אפשר להם להתחבר לכל היסודות, שהם אויר מים עפר, חוץ מן האש... אשר לא יתחברו אל האש". ובתפארת ישראל פנ"ט תתקכג: כתב: "יאמר על השם יתברך 'כי ה' אש אוכלה' דברים ד, כד, רצה לומר שהוא נבדל לגמרי מן העולם... ואין לו שתוף עם הטבעי הגשמי, כמו שאין לאחד שתוף עם האש" הובא למעלה פל"ט הערה 15. ובדר"ח פ"ב מ"ה תקפא. כתב: "'אין הקפדן מלמד' אבות שם, כי האדם הוא בעל גוף, אם המלמד קפדן, והקפדן הוא אש, נתוסף אש זה על אש של תורה. ודי לאדם בעל גוף שיהיה מקבל דת אש, ואם נוסף אש על אש, איך שייך קבלה כלל דבר שהיא כולה אש". הרי תלה את היות האדם "בעל גוף" כמונע לקבלת האש, ולא היות האדם "מציאות שוה". ומדוע כאן תלה את התנגדות האש לאדם בהיותו "מציאות שוה". והנראה, כי מה שאש מתנגדת לכל בעלי החומר והגוף, נתבאר בדבריו בדרשת שבת הגדול ריז., וז"ל: "כי האש אינו גוף, והפך זה, הדברים שהם בעלי גוף מתיחסים למים". לכך ברי הוא שהאש מתנגדת לכל בעלי החומר והגוף, כי זו ההתנגדות של אש למים. אך האדם כולל את כל היסודות יבואר בהמשך, ואינו מתיחס רק למים, ולכך היה מן הדין שהאש לא תתנגד לאדם. לכך הוצרך לבאר שעם כל זה הואיל והאדם הוא "מציאות שוה", וכח האש "יוצא מן השווי לגמרי", לכך כח האש מתנגד לאדם. ואודות שהאדם הוא נוצר מהכל, ולכך היה ראוי שלא יפסד מחמת שום יסוד פרטי, כן ביאר בגו"א בראשית פ"ב אות יט ס. שמחמת שאדם הראשון נברא מכל האדמה מארבע רוחות רש"י בראשית ב, ז, לכך אין לאדם דבר שיפסד אליו, וכלשונו: "אין האדם כמו שאר הנמצאים, לפי ששאר הנמצאים הם פרטים, לכך יש להם הפסד, כי יש להם דבר מה שיפסדו אליו. כי האש שהוא חלק דבר, יכול להיות נפסד אל יסוד אחר מן היסודות. ואילו היה האש הכל, אין לו דבר שיהיה נפסד אליו. ולפיכך אמרו שהאדם נברא מכל האדמה... אם כן הוא הכל, ואין לו דבר שיפסד אליו, ולפיכך אין לו הפסד... כי אל מה יהיה נפסד כאשר הוא כמו הכל... כי אין הפסד לדבר שהוא כללי" הובא למעלה פמ"ג הערה 37, ולהלן הערה 576. לכך הוצרך לבאר שעם כל זה האש מתנגדת לאדם, מחמת שהאדם הוא בעל מציאות שוה, לעומת כח האש היוצא מן השווי. ויש להעיר מדברי הגמרא חגיגה כז., שאמרו שם "תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא; ומה סלמנדרא שתולדת אש היא "חיה הנבראת מן האור, כשבוערין אש במקום אחד שבע שנים תמיד בלי הפסק" רש"י שם, הסך מדמה אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים שכל גופן אש, דכתיב ירמיה כג, כט 'הלוא כה דברי כאש נאם ה'', על אחת כמה וכמה". ואם אש של גיהנם "מתנגד אל האדם, כי האדם יש לו מציאות שוה, לכך מתנגד אליו כח האש, היוצא מן השווי", מדוע שאש זו לא תתנגד בפרט לתלמידי חכמים. ואולי יש לחלק בין התנגדות האש לאדם דבריו כאן, לבין שליטת האש על האדם הגמרא בחגיגה. ונמצא לפי זה שהאש לעולם מתנגדת לאדם, אך אין היא שולטת בתלמידי חכמים.

157 157 לשונו בח"א לב"ב עד. ג, ק:: "העשן נמשך מן האש. וקרא הגיהנם שפועל ברשעים 'אש'... וחוזק התפשטות הגיהנם קרא 'עשן' גם כן, לפי שהעשן מתפשט מן חוזק האש. ואין ספק כי הגיהנם, שהוא דין הרשעים, מתפשט בעולם הזה, ועושה רושם, וזה שאמר ב"ב עד. דעלה קוטרא מינייהו". וראה למעלה הערה 149.

158 158 יש להעיר, מדוע לא היה מספיק לומר "דעלה קוטרא מינייהו" כפי שאמרו בגמרא ב"ב עד. על גיהנם הובא למעלה הערות 148, 157, ודל מהכא התמרים. ויש לומר, שהדגשת חז"ל במאמר זה היא להורות כיצד נראה המקום בעוה"ז שדבוק בגיהנם, וכיצד חל עליו הרושם של גיהנם. לכך הוצרך לציין שהמקום הזה מסוגל לגדל תמרים, כי התמר מורה על תמרות עשן היוצאים מהאש של גיהנם, וכמו שביאר למעלה לאחר ציון 146. מה שאין המאמר בב"ב בא להורות על העונש החמור שהגיע לבלועי קרח ראה למעלה הערה 148, ולא על איכות המקום, לכך לא דובר שם כלל על גידול תמרים.

159 159 כמו שכתב בתפארת ישראל ר"פ י, והובא למעלה הערה 138.

160 160 ועל כך מורה ההשגחה שבירושלים, וכמו שכתב למעלה לאחר ציון 124.

161 161 כן כתב בעל העיקרים, מאמר ראשון פ"ד, וז"ל: "ובכלל ההשגחה הם השכר ועונש בעולם הזה לגוף, ובעולם הבא לנפש".

162 162 כמו שמנה הרמב"ם עשרים וארבעה דברים המעכבים את התשובה, והעיכוב השלישי הוא הלכות תשובה פ"ד ה"א "הרואה בנו יוצא לתרבות רעה, ואינו ממחה בידו. הואיל ובנו ברשותו, אילו מיחה בו היה פורש, ונמצא כמחטיאו. ובכלל עון זה כל שאפשר בידו למחות באחרים, בין יחיד בין רבים, ולא מיחה אלא יניחם בכשלונם". ובנתיב התשובה פ"ח קכג: כתב: "הג', הרואה את בנו יוצא לתרבות רעה, ואינו מוחה. דבר זה אין הדעת סובל, והוא זר, שיראה בנו יוצא לתרבות רעה, ואינו מוחה. וחטא כמו זה הוא הסרה לגמרי. ולכך החטא הזה אדוק בבעל החטא ביותר, ומתעצם החטא בו, ומעכב התשובה". ובודאי שדברים אלו שייכים גם כלפי מעלה, ולכך מן הנמנע הוא "שיהיה הוא יתברך רואה מעשיהם ומשגיח, ולא יפקוד על חטאם". ובדר"ח פ"ג מט"ו שפט: כתב: "'ובטוב העולם נדון' אבות שם. רוצה לומר שאל יחשוב האדם כי מאחר שהשם יתברך אין מוחה ביד עוברי עבירה, שאין השם יתברך חפץ בטוב העולם. דומה לאב שהוא אוהב את בנו, והוא הבן בא לעשות דבר חטא, שאז האב אינו מניחו לעשות. וכאשר הוא שונאו, מניח אותו לעשות, שנאמר ב"ק סט. 'הלעיטהו לרשע וימות', שמניח אותו לעשות רצונו, שיבא לידי אבדון. וכך יעלה על הדעת שמפני שמבקש רעתו של עולם, מניח אותו לידי חטא. שאם היה אוהב את האדם, והיה חביב עליו, למה אינו מוחה. אלא ודאי חפץ הוא חס ושלום להכריעהו לכף חובה. ועל זה אמר שאינו כן, כי אף אם דן העולם, אינו מבקש בחוב העולם, אבל 'בטוב העולם נדון', שחפץ לזכות העולם ולהטיב אל העולם, ולא יהיה בעולם רק טוב. ולכך הקב"ה דן אותו בטוב, היינו שמדת הטוב של השם יתברך חפץ שיהיה העולם בטוב, ולכך מביא פרעניות לעולם לשלם לעושה רעה, ואז מסולק הרע מן העולם, ונשאר הטוב. וזהו 'ובטוב העולם נדון', כלומר בטוב של הקב"ה העולם נדון, כי מצד שהוא טוב רוצה בטוב, ואינו חפץ ברע". ונאמר ירמיה לב, יט "גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו", הרי שההשגחה היא בשביל שכר ועונש. וכן הרמב"ן שמות יג, טז כתב: "מכחישים בהשגחה, ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם, ואין עמהם עונש או שכר". וכן הוא בכד הקמח, ערך השגחה. בספר העקרים מאמר ראשון פרק טו כתב: "והעיקר השלישי שהוא השכר והעונש, הנה השורש הקודם לו והמתחייב אליו בהכרח הוא ההשגחה, וזה כי אע"פ שכבר קדם לנו שורש הידיעה, ושהאל יודע מעשה בני ההאדם... כבר היה אפשר לו כי להיות האדם פחות ונבזה בעיני השם, יהיה הפרט משולח ונעזב ובלתי נגמל על מעשיו הפרטיים אשר בינו לבין קונו... ולזה שמנו ההשגחה שורש קודם לשכר ועונש, להעיר שההשגחה האלהית היא על כל פרט ופרט לתת לו עונש ושכר אף על הדברים שהם בינו לבין השם... כמאמר הנביא ירמיה לב, יט 'גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו'". ובספר העקרים מאמר ראשון פרק ד כתב: "ברכת זכרונות בר"ה תורה על ההשגחה והשכר והעונש. וכן יורה נוסח הברכה 'אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם לפניך נגלו כל תעלומות וכו''" הובא למעלה הערה 85. והבטוי לכפירה בעונש "לית דין ולית דיין" ויק"ר כח, א מורה כן, שהרי בטוי זה בא לומר שאין עונש, ומדוע יש לכלול בו גם ש"לית דיין". אלא שמן הנמנע הוא שתהיה כפירה בעונש "לית דין" מבלי כפירה גם בדיין "לית דיין". ובזוה"ק ח"א פז: איתא "אתא יצחק אודע לכלא דאית דין ואית דיין לעילא לאפרעא מרשיעיא". ובבני יששכר מאמרי חדש ניסן מאמר ד, כתב: "בא יצחק מצד מדת הדין, ופירסם אשר אית דין ואית דיין, כי יש משגיח, על כן יש שכר ועונש". אמנם בדר"ח פ"ב מ"א תקא: כתב: "ומפני שעדיין יש לומר אף על פי שהוא יתברך משגיח על המעשה, אין מוכרח לומר כי ההשגחה שהשם יתברך משגיח בשביל זה שעתיד ליתן האדם הדין כפי העבירה אשר עשה, כי ההשגחה שהשם יתברך משגיח הוא כדי לתקן שלא יהיה נעשה עוד, ודבר זה לסלק הרע מן העולם, אבל שיבא הכל לידי חשבון, זה אינו". ומכך לכאורה משמע שאין ההשגחה מחייבת שכר ועונש. וראה שם הערה 183.

163 163 צריך לומר שכוונתו לציור ההפוך "יש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים", וכמו שכתב למעלה לפני ציון 136 "יש רשעים הרבה שמגיע להם כמעשה הצדיקים", כי המשך דבריו מוסב על הציור של "רשע וטוב לו", ועל הפרעון המתחייב לרשעים לאחר מותם, ולא על "צדיק ורע לו". והמקרא קהלת ח, יד הזכיר את שני הציורים; "יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע אלהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אלהם כמעשה הצדיקים אמרתי שגם זה הבל". ונקט כאן ברישא דקרא, אך כוונתו לסיפא דקרא, וכדבריו למעלה.

164 164 אע"פ שלא נמצא שביאר להדיא מאמר זה בשאר ספריו, וכן לא זכינו לאורו בחידושי אגדות למסכת עירובין, מ"מ יש לנו פתח קטן להבין את כוונתו הטהורה; הנה בגמרא גיטין נז. אמרו שטיטוס נידון שאפרו מפוזר על פני שבעה ימים, ובלעם נדון בשכבת זרע, ואותו האיש נידון בצואה רותחת. ובנצח ישראל פ"ה קלג: כתב: "דע, כי הרשעים הם על דרכים רבים, אך מה שכולל אותם הם שלשה. האחד, הוא רשע על ידי עבודה זרה. הב', הוא על ידי גילוי עריות. הג', על ידי שפיכות דמים... ולפיכך אלו ג' חטאים, שהם עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, כוללים כל החטאים, שכל החטאים נכללו באלו... ולפיכך אמרו חז"ל סנהדרין עד. כי אלו עבירות הם שוים לענין זה שיהרג ואל יעבור, כי אלו ג' הם ראשי העבירות. והנה ידוע, כי החוטאים האלו כל אחד היה דבק באחד מהם; בלעם, לא נמצא באחד גילוי עריות כמו שנמצא בו, כמו שאמרו חכמים בפרק קמא דעבודה זרה ד: שהיה בא על אתונו. ועוד ידוע מן העצה שנתן בלעם להחטיא את ישראל בזנות סנהדרין קה.. ואל יהא ספק לך, כי מה שבא על אתונו, מפני שהיה בלעם דבק בכח הטומאה, שאותו כח הטומאה כח זנות, לכך היה בלעם מוטבע בזנות היותר גדול להיות בא על אתונו. וההוא גברא דבק היה בעבודה זרה, שהסית והדיח את ישראל... וטיטוס מיוחד בשפיכות דמים". ובח"א לגיטין נז. ב, קיא: כתב: "וכל אלו ג' דינים הנזכרים כאן הם דינים כוללים, כמו שהחטאים השלשה כוללים. ואלו ג' דינים הם כנגד מה שאמרו חכמים במסכת עירובין ג' פתחים יש לגיהנם, ועיין שם ותמצא הדברים מבוארים למי שהוא משכיל ויודע בחכמה". וכאמור, לא זכינו לאורו בח"א לעירובין, אך מתבאר מדבריו ששלשת פתחי גיהנם מקבילים לשלשה עונשים אלו. ונראה, שפתח הגיהנם שבים הוא כנגד דינו של טיטוס, שאפרו נתפזר על שבעה ימים. ובח"א לגיטין נז. ב, קט. כתב: "ומה שאמר לבדריה קטמי אשב ימי, כי כאשר העפר מתפזר על הים אז נעשה בו אפיסה מוחלטת, מפני שהמים מבטלים ומפסידים הצורה... ואין ספק שראוי לרשע כזה מחוי צורה וחלוק לגמרי, שהוא ראש המשחית והמפסידים, שראוי לו אפיסה מוחלטת כפי מדתו". ופתח הגיהנם בירושלים הוא כנגד דינו של אותו האיש, כי מינות וע"ז סותרות לעבודת ה' שבירושלים. ופתח הגיהנם במדבר הוא כנגד דינו של בלעם, כי המדבר הוא מקום טהרה שאין בו תאוות הגוף, וכמו שכתב בדרוש על התורה טז:, וז"ל: "כאשר האדם מסלק את גופו לגמרי, אז בודאי התורה השכלית מתקיימת בו. ואם לאו, אין התורה מתקיימת בו... לכן כתיב שמות יט, א 'באו מדבר סיני', רצה לומר כי האדם אם רוצה לקבל התורה צריך שיעשה את עצמו כחיה במדבר, אשר אין לה מכל תאוות הגוף... רק ההכרחי. ומצינו מדה זאת מיוחדת בישראל שאינם רודפים אחר תאוות הגוף, רק שהם כמו המדבר". ודמות ראיה לזה, שבמדבר נאסר להם בשר תאוה חולין טז:, ורש"י דברים יב, כ, ו"כל ימי היותם במדבר נאסר להם בשר תאוה" לשונו בתפארת ישראל פס"ד, עמוד תתקצז.. נמצא ששלשת פתחי גיהנם הם כנגד ג' עבירות חמורות, הכוללות כל שאר עבירות. וכידוע ג"ע היא מן ימין, שפ"ד היא מן שמאל תפארת ישראל פמ"ו תשיב., וע"ז וכפירה הן מן האמצע ראה נצח ישראל פ"ד סא.. לכך ג' פתחי גיהנם הם כנגד שלשת ראשי עבירה, הכוללים כל סוגי העבירה. ודו"ק.

165 165 לכאורה רש"י שם פירש לא כך, דכתב: "רגלים - פעמים, וכן במדבר כב, כח 'כי הכיתני זה שלש רגלים'". וכן הרד"ק בספר השרשים, שורש רגל, כתב: "'שלש רגלים תחוג לי בשנה', 'כי הכתני זה שלש רגלים', פירוש 'פעמים', ושניהם לשון אחד". אך דבריו יובנו על פי מה שכתב הכתב והקבלה שמות כג, יד, וז"ל: "הנה לשון 'רגלים' דקרא... לשון הרמב"ם בפירושו למשנה קמא דחגיגה פ"א מ"א; אף על פי שרגל הוא המועד, אבל לפי שאמר 'רגלים' ולא אמר 'פעמים' כמו שאמר במקום אחר דברים טז, טז, באה הקבלה שהוא רומז שזו המצוה אינה חובה על מי שאינו יכול ללכת ברגליו חגיגה ב.. מבואר דעתו דעיקר לשון 'רגלים' דקרא הוא המועד, וכמורגל בדברי רבותינו לקרוא את המועד בשם 'רגל', כאמרם; 'חייב אדם לטהר עצמו ברגל' ר"ה טז:, 'שמיני רגל בפני עצמו' ר"ה ד:, 'חוגג והולך כל הרגל כולו' יומא ג.... ואין טעם לומר שנקרא היום טוב 'רגל' על שם הליכתם ברגל מירושלים לעזרה ראה רש"י חגיגה ב.". הרי שתיבת "רגל" מצד עצמה היא לשון מועד, ואינו רק לשון "פעם", כי א"כ מדוע כאשר המועד מוזכר בפני עצמו בלשון יחיד הוא לא יקרא "פעם". לכך הוכרח המהר"ל לבאר ש"רגל" הוא מלשון "יסוד" שעליו עומד כל הבנין. וכן כתב הכלי יקר ויקרא יט, יח, וז"ל: "במסכת שבת לא., מעשה בההוא גר שאמר 'למדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחד'... וכפי הנראה שהגר היה גר צדק, ולא היה מהתל התולים לומר בדרך שחוק שילמדו כל התורה בעוד שהוא עומד על רגל אחד ממש. אלא ודאי בקש שיעמיד לו כל מצות התורה על יסוד אחד, דהיינו רגל אחד, אשר עליו יעמיד לו כל המצות". והשפת אמת חנוכה, שנת תרמ"ד, כתב: "כי הנה כל אלה הימים אשר המה קבועים לדורות המה עמודים שהעולם עומד עליהם, וכמו הג' רגלים, שהם ממש רגלים שכל השנה נשען עליהם".

166 166 כפי שכתב הרמב"ן שמות יג, טז, וז"ל: "הנה מעת היות עבודת גלולים בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה; מהם כופרים בעיקר, ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא. ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית, ואמרו 'איכה ידע אל ויש דעה בעליון' תהלים עג, יא. ומהם שיודו בידיעה, ומכחישים בהשגחה, ויעשו אדם כדגי הים, שלא ישגיח האל בהם, ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו 'עזב ה' את הארץ' יחזקאל ח, יב. וכאשר ירצה האלקים בעדה או ביחיד, ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם. כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוק מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא, יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלקים את האדם, ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה... אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה" הובא למעלה הערה 97, ושם הובאו ראשונים נוספים שכתבו כן.

167 167 מדגיש שקרי"ס היתה בשביעי של פסח, כדי להורות על מה מורה חג הפסח. ולמעלה פל"ז תרצז. כתב: "'והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם וגו'" שמות יב, יד. אף על גב שיום היציאה הוא יום אחד, צוה לעשות שבעה ימים ימי פסח שם פסוק טו, כי התחלת היציאה היה ביום ראשון, ותכלית היציאה היה ביום שביעי, שעברו הים ביום שביעי, ואז נגאלו מן מצרים כאשר עברו ים. לכך צוה 'וחגותם חג לה' שבעת ימים וגו''". וראה להלן פמ"ז הערה 542.

168 168 כפי שביאר למעלה כמה פעמים לאחר ציונים 70, 94, 107. וראה להלן הערות 168, 183. ואם תאמר, הרי למעלה לאחר ציון 93 כתב: "ולכך כאשר בא משה לגאול אותם, וראה ה' ענים ולא עזב אותם, נאמר שמות ד, לא 'ויאמינו כי פקד ה' את עמו וכי ראה את ענים', וזהו אמונת ההשגחה. ובקריעת ים סוף נודע להם אמיתת מציאות השם יתברך, שאין דבר יוצא ממנו יתברך, והכל הוא ברשותו וביכלתו, אחר שהיה הוא משנה הים ליבשה, כמו שהתבאר, ולכך נאמר שמות יד, לא 'ויאמינו בה''". הרי שבגאולת מצרים נתבררו שני יסודות האמונה; א ההשגחה, והיא נתבררה בתחילת שליחות משה. ב מציאות ה' ושאין חוץ ממנו, והיא נתבררה בקרי"ס. ומדוע כאן מגביל את פסח רק כמברר את היסוד השני, ולא גם כמברר את היסוד הראשון. ויש לומר, שאין דבריו כאן מוסבים על יציאת מצרים, אלא על פסח, והפסח שנוהג לדורות אינו בא על תחילת שליחות משה לישראל, אלא על היציאה עצמה. וביציאה עצמה על מופתיה ונסיה נתברר היסוד השני, ולא היסוד הראשון. לכך יש צורך בסוכות לברר את היסוד הראשון, וכמו שיבאר.

169 169 יש להעיר, כי לפי רבי יוסי שבת פו: מתן תורה היה בז' סיון והלכה כמותו מג"א סימן תצד סק"א, אך שבועות הוא בו' סיון, "כי בודאי מצד השם יתברך הנותן, 'זמן מתן תורה' ביום חמשים. רק שלא הגיע התורה אל המקבל רק ביום נ"א. ומכל מקום 'זמן מתן תורה' הוא ביום החמשים" לשונו בתפארת ישראל פכ"ז תיד., והובא במילואו למעלה פמ"ו הערה 101. לכך מה שכתב כאן "חג השבועות בו נודע נתינת התורה" טעון ביאור, דמה "שנתן השם יתברך התורה במדבר לעיני כל, הוא ראיה ומופת על שהשם יתברך נותן ומצוה התורה, שהרי לעיני כל דיבר עם ישראל, וכדכתיב שמות יט, ט 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם'" לשונו למעלה לאחר ציון 118 נתקיים למחרת חג השבועות, אך בשבועות עצמו לא אירע דבר גלוי לעיני ישראל. ויל"ע בזה.

170 170 בגמרא סוכה יא: נחלקו התנאים האם הקב"ה הושיב את ישראל בענני כבוד, או סוכות ממש. וכאן נקט כדעה שהקב"ה הושיבם בענני כבוד, וכן כתב רש"י ויקרא כג, מג, וסוכה ב. ד"ה למען ידעו. וראה למעלה פמ"ו הערה 102, והערה הבאה.

171 171 אין כוונתו ל"סוכות ממש" סוכה יא:, כי במשפט הקודם כתב כדעה שהושיבם בענני הכבוד, ולא בסוכות ראה הערה קודמת. אך כוונתו שגם ענני הכבוד נקראים "סוכה", שהרי מקרא מלא הוא ויקרא כג, מג "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", ועל פסוק זה גופא נחלקו שם בגמרא. ונקט בלשון "סוכה", כי רוצה להורות על השמירה, ו"סוכה" מורה על השמירה, וכמו שמבאר והולך. ולמעלה פ"מ לאחר ציון 72 כתב: "היה הולך לפניהם יומם ולילה, והקיפם בעננים שיהיו נשמרים". ובח"א לב"מ פו: ג, מח: כתב: "ג' דברים שהיו צריכים לישראל במדבר; אכילה, ושתיה, והשמירה, כאשר היה במדבר המן לאכילה, המים לשתייה, הענן לשמירה" הובא למעלה פ"מ הערה 73. ויש בזה הטעמה מיוחדת; מתבאר כאן שפסח מורה על יכולת ה' "שהכל ביכלתו, ואין חוץ ממנו", וסוכות מורה על השגחת ה' והנהגתו "ההשגחה והשמירה שהיה עליהם, ולא עזב אותם, שהושיב אותם בסכות". והנה בדר"ח פ"ה מ"ד קמד: כתב: "כי כאשר חטאו בעגל, היו מסופקים ישראל אם הוא מנהיג את עולמו ואין זולתו". ובהמשך שם קמח. כתב: "בעגל חטאו כאילו היה חס וחלילה אלהות זולת השם יתברך, ולכך אמרו שמות לב, א 'עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו'. ובמרגלים אמר במדבר יג, לא 'כי חזק הוא ממנו', כאילו חס ושלום אין היכולת בו יתברך להוציאם משם... הרי לך כי... בעגל אמרו שיש אלהים זולתו חס וחלילה, ובמרגלים אמרו חס ושלום כי אין הכל ביכלתו". נמצא שבחטא העגל כפרו בהנהגת ה' והשגחתו, שעל כך נקבע חג הסוכות. ובחטא המרגלים כפרו ביכולת ה', שעל כך נקבע חג הפסח. נמצא שיש זיקה בין חטא העגל לסוכות, ובין חטא המרגלים לפסח. ואכן הדברים מחוורים היטב; בחטא העגל נעשה בי"ז תמוז תענית כו:, ואז נסתלקו ענני הכבוד, והם חזרו בט"ו תשרי, ועל כך נקבע חג הסוכות, וכפי שהשריש הגר"א שיה"ש א, ד, והובא למעלה פ"מ הערה 73. הרי הכפירה שהיתה בחטא העגל תוקנה בסוכות. ואילו חטא המרגלים היה בתשעה באב תענית כו:, שלעולם נופל באותו יום בשבוע כמו ליל הסדר. וכן אמרו במדרש איכ"ר ג, ה: "'השביעני במרורים' איכה ג, טו, זה יום טוב הראשון של פסח, דכתיב בו במדבר ט, יא 'על מצות ומרורים'. 'הרוני לענה' איכה שם, מה שהשביעני בליל יום טוב הראשון של פסח, הרוני בליל תשעה באב לענה. הוי ליל יום טוב הראשון של פסח הוא ליל תשעה באב". וכן כתב המחבר או"ח סימן תכח ס"ג, וז"ל "סימן לקביעת המועדים א"ת ב"ש... פירוש, ביום א' של פסח יהיה לעולם תשעה באב, וסימן 'על מצות ומרורים יאכלוהו'". ובהג"ה בשו"ע או"ח סימן תעו ס"ב כתב "נוהגים בקצת מקומות לאכול בסעודה ביצים, זכר לאבלות. ונראה לי הטעם משום שליל תשעה באב נקבע בליל פסח". לאמר שההוראה היוצאת מפסח נפגמה על ידי חטא המרגלים הבא לאחריו. ויתירה מזאת; הנה מצינו שבחטא המרגלים נענשו ישראל יותר בחומרה מאשר בחטא העגל, שהרי בחטא המרגלים נגזר על כל הדור שימותו במדבר במדבר יד, כט, ולא נגזר כן בחטא העגל. וישראל היו נזופין במדבר לאחר חטא המרגלים לשנים רבות, ולא כן לאחר חטא העגל תוספות יבמות עב. ד"ה נזופין. ולפי המתבאר כאן יש בזה הבנה מסויימת; חטא המרגלים נעשה לאחר שכבר היה לישראל את חג הפסח, והיה לישראל ללמוד מפסח שה' הוא כל יכול, ולא לתור אחר המרגלים. אך חטא העגל נעשה בי"ז תמוז שנה ראשונה, קודם שנקבע לישראל חג הסוכות. לכך לא היה לישראל עדיין ממי ללמוד שהנהגת ה' והשגחתו היא מלאה ואע"פ שהיה להם ענני הכבוד מיצ"מ עד י"ז תמוז, מ"מ כבר ביאר הגר"א אדרת אליהו שמות לד, י שענני הכבוד הללו נראו רק ע"י הנביאים, ולא לעיני כל ישראל, לעומת ענני הכבוד שחזרו בט"ו תשרי. וההבדל בין חטא העגל לבין חטא המרגלים הוא בבחינת "דור המבול לא היה להם ממי ללמוד, ואתם יש לכם ממי ללמוד" רש"י דברים יא, יז. באופן שפסח מחייב את החומרה של חטא המרגלים שהיה בת"ב שלאחריו. וכן כתב הבית הלוי שמות יב, יג "איתא במדרש... דליל תשעה באב חל לעולם בלילה שחל בו פסח. ולכאורה אין שום נ"מ במה שהני שני לילות חלים בלילה אחד בשבוע. ובעל כרחך עיקר עומק כוונת חכמינו ז"ל הוא דהני שני לילות תלויים ומקושרים זה בזה, והאחד גרם לחבירו".

172 172 כמו שכתב למעלה לאחר ציון 126. ואודות ש"סוכה" מורה על שמירה, כן נאמר ישעיה ד, ו "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר". וכן נאמר תהלים כז, ה "כי יצפנני בסכה ביום רעה יסתרני בסתר אהלו בצור ירוממני". ובגמרא ערכין לב: אמרו "כתיב נחמיה ח, יז 'ויעשו בני הגולה השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן בני ישראל וגו' ותהי שמחה גדולה מאד'. אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד שבא עזרא... דבעי רחמי על יצר דעבודה זרה ובטליה, ואגין זכותא עלייהו כי סוכה". הרי הסוכה נועדה להגנה ושמירה. ובילקו"ש ח"א רמז תרנג אמרו "'וסוכה תהיה לצל יומם', כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, הקב"ה מיסך עליו מן המזיקין שלא יזיקו אותו, שכן הוא אומר תהלים צא, ד 'באברתו יסך לך'". ובספר דובב מישרים ח"א סימן עט הביא מדרש זה, ומחמתו פסק ש"על כן אין לפחוד ומותר לישן יחידי בסוכה", אע"פ שבדרך כלל אסור לישן בבית יחידי שבת קנא:.

173 173 לשונו למעלה פי"א תקמז:: "כי האומות יש בהם הרבוי, ולפיכך מספרם שבעים אומות, שכל אומה יש בה רבוי. וישראל אומה יחידית פרטית". ובנצח ישראל פל"ב תרטו: כתב: "דבר זה ידוע ממה שהיו מקריבים בשבעת ימי סוכות, שהיו מקריבין שבעים פרים כנגד האומות סוכה נה:, כי אין באומות אחדות, רק רבוי. לכך בהם הקרבת ע' פרים בז' ימי סוכות, כי שבעה ושבעים דומים ושוים. ומזה תדע כי האומות יש להם עולם הזה, שנברא בז' ימי בראשית. ואחר השבעה מקריבין פר אחד במדבר כט, לו, נגד האומה הישראלית היחידה" הובא למעלה פי"א הערה 75, ופכ"ו הערות 75, 78. ואודות שישראל נקראים "אומה יחידה", ראה למעלה פ"ג הערה 60 שנלקטו מספריו שלשה טעמים לבאר יחידיות זו של ישראל; א במה שהקב"ה הוא אלקיהם. ב במה שיש להם את התורה. ג במה שאין להם שום שייכות לאומות העולם. וראה למעלה פי"א הערות 76, 77.

174 174 כי הקרבת הפרים נעשתה באופן של "מתמעטין והולכין"; ביום ראשון הקריבו שלשה עשר פרים במדבר כט, יג, ביום השני שנים עשר פרים שם פסוק יז, ביום השלישי אחד עשר פרים שם פסוק כ וכו', כדי להורות שאומות מתמעטין והולכין, וכמו שכתב רש"י במדבר כט, יח "פרי החג שבעים הם, כנגד שבעים אומות שמתמעטים והולכים, סימן כליה להם". ורבינו בחיי שם פסוק יג כתב: "פרי החג שבפרשה זו הם שבעים, כנגד שבעים אומות. והיו מקריבין אותן ביום ראשון שלושה עשר, וביום שני שנים עשר, וביום שלישי אחד עשר, וכן כולן מתמעטים והולכים. והיה זה סימן כליה לשבעים אומות עובדי גלולים, שיהיו כולן כלין מן העולם". נמצא שהקרבת הפרים מורה על כליונן של האומות. והמהרש"א סוכה נה: כתב: "הני ע' פרים נגד ע' אומות כו'... דלכך פוחתין והולכין, לרמוז שהאומות עובדי כוכבים פוחתין והולכין... ואמר 'פר יחידי נגד אומה יחידי', שהם חלק ה' שהוא אחד, כמו שאומרים בנוסח מנחה של שבת 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך וגו''. ואמר 'ליום אחרון', דהיינו רמז לעתיד לבא, כשכל האומות עובדי כוכבים כלים, ישראל יהיו קיימים לעשות סעודה קטנה, 'כדי שאהנה ממך'. דמסעודת ע' אומות עובדי כוכבים בעולם הזה אין הקב"ה נהנה".

175 175 כי ישראל מקריבין פר ביום השמיני, לאחר שבשבעת הימים הראשונים שבעים הפרים הוקרבו באופן של "מתמעטין והולכין", וכמבואר בהערה הקודמת. ואודות שישראל יהיו נשארים לבדם לאחר כליון האומות, כן כתב רש"י בראשית טו, י "לפיכך בתר הבהמות רמז שיהיו האומות כלין והולכין. 'ואת הצפור לא בתר' שם, רמז שיהיו ישראל קיימין לעולם". ומקורו בזוה"ק ח"א רח:, שאמרו שם "'ולא עמד איש אתו' בראשית מה, א, בזמנא דקב"ה אתי לאזדווגא בכנסת ישראל, 'בהתודע יוסף אל אחיו' שם, בזמנא דקב"ה הוה מתחבר בהו בישראל, בגין דאינון נטלי בלחודייהו, ולא חבורא דעמין עעכו"ם בהדייהו, בגין כך במדבר כט, לה 'ביום השמיני עצרת תהיה לכם', דהא בזמנא דא איהו קב"ה בלחודוי, בחבורא חדא עם ישראל". ואין הכוונה לימות המשיח, כי בימות המשיח יהיו האומות נמצאות בעולם, וכמבואר בקרא ישעיה יא, י: "והיה ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד". והרד"ק שם כתב: "ידרשו כל הגוים אל המשיח, וילכו אחריו לעשות מה שיצוה, כולם יהיו נשמעים אליו, לפיכך יהיה בכבוד, שלא יהיה לו מלחמה, ויהיה במנוחה ובכבוד, כי כל הגוים יכבדוהו ויעבדוהו". וכן אמרו חכמים פסחים קיח: "עתידה מצרים שתביא דורון למשיח, כסבור אינו מקבל מהם. אמר לו הקב"ה למשיח, קבל מהם, אכסניא עשו לבניי במצרים... נשאה כוש קל וחומר בעצמה; ומה הללו שנשתעבדו בהן כך, אני שלא נשתעבדתי בהן לא כל שכן. אמר לו הקב"ה, קבל מהם... נשאה מלכות רומי הרשעה קל וחומר בעצמה; ומה הללו שאין אחיהן, כך, אנו שאנו אחיהן, לא כל שכן". ובנצח ישראל ר"פ נה תתנב. כתב: "מן הדברים אשר בארנו לך בחבור הזה, כי היה בעולם הזה התנגדות לישראל מצד אשר העולם הוא חלק האומות, ובזמנים אשר מיוחדים אל האומות ומתיחסים אליהם, היה נמצא ההתנגדות אל ישראל... לכך היה נמצא בעולם הזה זמנים מיוחדים שהיו מיוחדים אל האומות. ולעתיד גם אויביהם ישלים עמהם, הוא העולם המשיח, ולא יהיה עוד התנגדות לישראל בשום בחינה, עד שהכל יושלם עמהם". ובעל כרחך לומר שהכוונה היא לעוה"ב, שבו לא יהיו אלא ישראל. וזהו שכתב בנצח ישראל פל"ו תרעט:: "בסוף יתבטלו האומות מן העולם". ובהקדמה שניה לדר"ח נט: כתב שרק מי שבשם "ישראל" יכונה הוא בן עוה"ב. ושמיני עצרת עומד כנגד חיי עולם הבא, וכמו שנכתב בתוספת מעשה רב אות סו: "כל ז' ימי החג הקרבנות נגד ע' אומות וע' שרים, אשר לא כן יום שמיני עצרת, שהוא דוגמת עולם הבא לעתיד, שלא יתערב זר בשמחתנו". והשפת אמת סוכות, שנת תרל"ב, כתב: "ז' ימי סוכות הם חיי העולם הזה, ולכך יש אחיזה גם לאומות, וזהו ע' פרים. אבל שמיני עצרת הוא חיי העולם הבא". אך יש להעיר, כי בבאר הגולה באר השביעי שפז: כתב שפעמים אף בני אומות העולם זוכים לעוה"ב, וז"ל: "אשר לא מבני ישראל המה נתנו לו חלק לעולם הבא, דרבי יהושע דהלכתא כותיה לגבי דרבי אליעזר, סובר שחסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, וכדאיתא בפרק חלק סנהדרין קה.. ויותר מזה, ידוע כי זרע עשו מתנגדים לישראל. ובפרק קמא דע"ז י: שאל אנטונינוס את רבי, אתינא לעלמא דאתי, אמר ליה, אין. אמר ליה, והא כתיב עובדיה א, יח 'לא יהיה שריד לבית עשו'. בעושה מעשה עשו. תניא נמי הכי, 'לא יהיה שריד לבית עשו', יכול לכולם, תלמוד לומר 'לבית עשו', בעושה מעשה עשו, עד כאן. הרי שהם לא חסרו מדריגת בני אדם כלל, רק הכל הולך אחר המעשה, ודבר זה מבואר". וכן באור חדש פ"א תי: כתב: "כי חסידי אומות העולם יש להם חלק העולם הבא". ואילו כאן מתבאר שעוה"ב הוא רק לישראל. ונראה, כי מעין סתירה זו נמצאת בדברי הרמב"ם; בהלכות תשובה פ"ג ה"ה, ובהלכות עדות פי"א ה"י, ובהלכות מלכים פ"ח הי"א פסק שיש לחסידי אומות העולם חלק לעוה"ב. ובשלשת המקומות האלו ביאר הכסף משנה שפסק כרבי יהושע. והכס"מ בהלכות תשובה שם ציין לדברי הרמב"ם בפירוש המשניות לפרק חלק סנהדרין צ., שאמרו שם שלבלעם אין חלק לעולם הבא, וכתב על כך הרמב"ם: "וזכר בלעם, והוא אינו מישראל, לפי שחסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, והודיעו כי בלעם מראשי אומות העולם, ואין לו חלק לעולם הבא". אמנם בהלכות איסורי ביאה פי"ד ה"ד כתב: "העולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים, והם ישראל". וכבר הקשה כן המהר"ץ חיות יבמות מז.. ויש ליישב לפי דברי הרמח"ל בדרך ה', ח"ב פ"ד אות ז, וז"ל: "לעולם הבא לא תמצאנה אומות זולת ישראל. ולנפש חסידי אומות העולם ינתן מציאות, בבחינה נוספת ונספחת על ישראל עצמם, ויהיו נטפלים להם כלבוש הנטפל לאדם, ובבחינה זו יגיע להם מה שיגיע מן הטוב, ואין בחוקם שישיגו יותר מזה כלל". ובכך מיושבת הסתירה בדברי הרמב"ם; עיקר העוה"ב אינו צפון אלא לישראל, ומ"מ ינתן חלק בבחינת טפל לחסידי אומות העולם. וכך נבאר בנוגע לדברי מהר"ל.

176 176 לכך יש חובת סוכה למשך שבעת ימי הסוכות, שבהם מקריבים פרי החג כנגד האומות.

177 177 וזהו בשמיני עצרת, שאין חובת ישיבה בסוכה בשמיני עצרת. ואמרו בגמרא סוכה מח. ששמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו לגבי פז"ר קש"ב, והאות רי"ש מורה על "רגל לעצמו" שם. ופירש רש"י שם "רגל בפני עצמו - שאין יושבין בסוכה".

178 178 פירוש - הואיל ושמיני עצרת מורה על תקופה שלא יהיו האומות בעולם עוה"ב, ויהיו רק ישראל, לכך אין עוד צורך בסוכה, כי הסוכה נועדה להגן על ישראל מהאומות, ואם אין אומות - סוכה מנין. וצרף לכאן דברי הגמרא ע"ז ג. שהקב"ה לעת"ל יבחן את האומות ע"י מצות סוכה, ובאמצעותה יוכיח להן שאין הן ראויות לתורה. הרי דמצות סוכה היא החוצצת והמבדילה בין ישראל לעמים. ומה שכתב "אין אומות עוד מושלים", ולא כתב "אין אומות עוד נמצאים", כי בא לתלות את צערן של ישראל מהאומות בסבתו האמתית, והיא מחמת שיד האומות תקיפה על ישראל "מושלים". ולעת"ל לא תהיה יד האומות תקיפה על ישראל, כי הן עצמן לא יהיו יותר קיימות. ואודות שיש לתלות המסובב בסבתו האמתית, כן כתב הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פ"ז הי"א, וז"ל: "הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני אומרין שזה שנאמר בתורה ויקרא כג, טו 'ממחרת השבת' הוא שבת בראשית מנחות סו.. ומפי השמועה למדו שאינה שבת, אלא יום טוב שם. וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפין את העומר בששה עשר בניסן, בין בחול בין בשבת. והרי נאמר בתורה ויקרא כג, יד 'ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה', ונאמר יהושע ה, יא 'ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי'. ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע, כמו שדמו הטפשים, היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה, אלא נקרה נקרה. אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח, הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש, ואין משגיחין על אי זה יום הוא מימי השבוע" הובא למעלה הקדמה ראשונה הערה 49, פל"א הערה 52, פל"ח הערה 83, ולהלן פמ"ח הערה 38. וראה להלן הערה 528.

179 179 מה שהכניס לכאן את הענין של שמיני עצרת, הוא כדי להוכיח שהסוכה מורה על ההשגחה והשמירה שהקב"ה הרעיף על ישראל במדבר לכך הסוכה מורה על יסוד האמונה של ההשגחה וההנהגה של הקב"ה בעולם. ושמיני עצרת מוכיח זאת, כי העדר הסוכה בשמיני עצרת הוא משום שבו ביום אין צורך לשמירת הסוכה כי האומות לא נמצאות. ומכך הנך רואה שענין הסוכה הוא שמירה והשגחה.

180 180 ילקו"ש ח"א רמז רמא, וראה למעלה הערה 71.

181 181 לשון הפסוק במילואו "ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרוא בשם ה'". ואין כוונת המדרש שפסוק זה מורה שבדור אנוש היבשה נעשתה לים, דזה לא נזכר בפסוק. אלא כוונת המדרש היא שהקב"ה עשה את היבשה ים בדור אנוש מחמת ש"אז הוחל לקרא בשם ה'", ופירש רש"י שם "אז הוחל לקרוא - את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה, לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות". וכן הגו"א בראשית פ"ו אות ז קכא: כתב: "בא המבול לשטוף... בימי דור אנוש, דכתיב 'אז הוחל לקרוא בשם ה'". ורש"י בראשית ו, ד כתב: "אף על פי שראו דור המבול באבדן של דור אנוש, שעלה אוקיינוס והציף שליש העולם, לא נכנע דור המבול ללמוד מהם". ומקור רש"י הוא מהתנחומא נח אות יח. ולמעלה פי"ד יח. כתב: "לפיכך תמיד היה הקב"ה מאבד רשעים, כמו דור אנוש... במים". וראה להלן הערות 192, 194.

182 182 לשון הפסוק במילואו "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך".

183 183 לאחר ציונים 70, 94, 110, 167, 183.

184 184 לשונו למעלה לאחר ציון 70: "כי מה שהיה משנה השם יתברך הים ליבשה, שהוא דבר אל הפכו, בזה נראה כי הוא יתברך בידו הכל, ואין חוץ ממנו. וזה כי כאשר אחד מושל על דבר אחד, הנה אין בידו הכל, רק דבר אחד פרטי. אבל כאשר הוא מושל על דבר והפכו, שהיה משנה המים ליבשה, הרי ברשותו הים, כיון שמשל עליו, ובידו היבשה, כיון שעשה הים יבשה, והרי אין בידו דבר אחד פרטי. וההפכים, במה שהם הפכים, אין להם שייכות זה אל זה כלל, שתאמר שהוא מושל על ענין אחד. רק נראה שהכל ברשותו, ואין חוץ ממנו. ולפיכך הוא יתברך בלבד מושל על ההפכים שהם בעולם. ומכל שכן כאשר נחבר שני הדברים יחד, כמו שהיה השנוי הזה הים ליבשה". וראה בסמוך הערה 186.

185 185 כן אמרו בבמדב"ר יב, ח. וראה זוה"ק ח"א צז:, ובניצוצי זהר אות ה, שליקט מקורות רבים לכך. ולהלן פנ"ה כתב: "שני המלאכים, מיכאל של מים, וגבריאל של אש... ועליהם נאמר איוב כה, ב 'עושה שלום במרומיו', שהעמיד מיכאל מים, וגבריאל אש, ואין האחד מזיק את חבירו". ולהלן פס"ד כתב: "גבריאל... מלאך ממונה על האש". ולהלן פס"ח כתב: "כי המלאכים מפני שהם כתות מחולקים מתחלפים, לפי שהם כתות פרטים, כמו שאמרו מיכאל ממונה על מים, וגבריאל ממונה על אש. ואם כן תמצא חלוק ביניהם מה שמסודר מן כל אחד ואחד. ולכל הדברים תמצא שעה וזמן בפני עצמו, מחולק מן השני. כי יש זמן מיוחד לכח המים, ויש זמן מיוחד לכח האש. וכן כל דבר ודבר יש זמן מיוחד". ובנצח ישראל פנ"א תתיז: כתב: "רז"ל אמרו מיכאל של מים, וגבריאל של אש. ואין הפירוש שמיכאל הוא מים, וגבריאל הוא אש. דאין הדבר כך כלל. רק כי הם צורות נפרדות זה מזה, והם מחולקים כמו אש ומים. כי מיכאל שהוא של מים, רוצה לומר כי מושפע ממנו מה שהוא דומה למים. וגבריאל של אש, כי מושפע ממנו מה שהוא שוה ודומה לאש. כי מן מיכאל מושפע ממנו הטוב והחסד, וזה דומה למים. וגבריאל מושפע ממנו הדין, והוא שוה לאש. ולפיכך צורת מיכאל חסד, וצורת גבריאל אש". ובנתיב השלום פ"א א, ריז. כתב: "לפיכך אף העליונים צריכים שלום, שלא יהיו נמצאים ההפכים ביחד בעולם אחד. כי מיכאל ממונה על המים, וגבריאל על האש, ואם לא היה השלום היה האחד בטול השני... וזה שאמר 'עושה שלום במרומיו'". וכן הוא בגו"א בראשית פ"ד אות י צח:. וראה למעלה פ"כ הערה 82, פכ"ב הערה 95, פכ"ג הערה 58, פכ"ז הערה 64, פל"ו הערה 112, פמ"ג הערה 94, ולהלן הערה 408.

186 186 כמו שביאר למעלה לאחר ציון 70, והובא למעלה הערה 184. ובנתיב גמילות חסדים פ"ד הביא את דברי הגמרא ברכות ו: שהמשמח חתן וכלה כאילו הקריב תודה, וכתב שם א, קסב. לבאר: "ומה שאמר כאילו הקריב תודה, פירוש כי התודה כאשר השם יתברך עשה לו נס... מורה כי הוא יתברך אחד בעולמו... ולכך יש להקריב אליו חמץ ומצה רש"י ויקרא ז, יב, כלומר שראוי להקריב אליו ההפכים, במה שהוא אחד, ומי שהוא אחד כולל הכל, אף שני ההפכים. כי המלאכים, מיכאל ממונה על מים, וגבריאל על אש, ולכך אין אחד שהוא הכל. אבל השם יתברך הוא מושל על ההפכים, ולכך מקריבין אליו ההפכים. וזה מורה שהוא אחד. ודבר זה בארנו בחבור גבורות השם. וזה שמשמח חתן וכלה, אשר חתן וכלה זכר ונקבה, גם כן הם הפכים, והשם יתברך מאחד אותם. שהרי היו"ד הוא באיש, והה"א באשה רש"י סוטה יז., לומר כי השם מחבר אותם אשר הם הפכים. ודבר זה נחשב כמו הקרבת תודה. כי החמץ והמצה שהם הפכים, כאשר מקריבין אותם אל השם יתברך מורה כי הוא יתברך אחד. וכן כאשר משמח חתן וכלה, ובזה הזיווג שהם הפכים הוא אחד על ידי השם יתברך, אשר הוא מאחד אותם, ובזה השם יתברך הוא אחד" הובא למעלה הערה 74.

187 187 קריעת ים סוף, שהפך הים ליבשה.

188 188 לשונו למעלה לאחר ציון 64: "כי הים אינו דבר פרטי, כי אין שני ימים בעולם, כמו שיש כמה נהרות. ואם כן היאור פרטי, וכן הירדן דבר פרטי. וידוע כי יש כחות מושלים על דברים פרטיים מה שהוא בחלקם. אבל הים אינו נחשב פרטי, ולפיכך דבר זה מיוחס אל מי שהוא כל יכול, ומושל על הכל". ויסוד זה נתבאר כמה פעמים בספר זה, וכמלוקט למעלה הערות 64, 65.

189 189 כמו שהיה עם הירדן בימי יהושע יהושע ג, טז-יז. ולמעלה לאחר ציון 65 כתב: "היאור פרטי, וכן הירדן דבר פרטי". וראה למעלה הערה 66.

190 190 כמו שאמרו בגמרא זבחים כב. "תנא רבי שמואל, 'מים' שאין להם שם לווי, יצאו מי כיור שיש להם שם לווי", ופירש רש"י שם "היכא דכתיב 'מים' סתמא אין מי כיור כשרין לו". דוגמה לדבר; נאמר שמות ב, י "ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משתיהו". ולמעלה פי"ח קלח: כתב: "אלא שיש לדקדק במה שאמרה 'כי מן המים משיתהו', והוי לה לומר 'כי מן היאור משיתהו', להורות מאיזה מים הוציאה אותו". הרי ששם "מים" הוא כללי, והיה לבת פרעה לפרט יותר ולומר "כי מן היאור משיתהו". והמלבי"ם ויקרא יא, ט כתב: "שם 'מים' סתם כולל כל המימות שבעולם".

191 191 לשונו למעלה פ"מ לאחר ציון 253: "ועוד יש ענין גדול בקריעת ים סוף. שאף אם היו המכות במצרים ביאור ובארץ, אינה דומה לקריעת ים סוף, שהוא בטול אל הים, שאין הים נחשב כמו היאור, שהוא נהר אחד פרטי, אבל הים, אף על פי שהם ימים הרבה, מכל מקום הכל בשם 'ים' נקראו, כדכתיב בראשית א, י 'ולמקוה המים קרא ימים'. והים בריאה מיוחדת בעולם, וכדכתיב תהלים צה, ה 'אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו', הרי נחשב כמו היבשה, והוא יסוד אחד מן היסודות, שהוא יסוד המים". ולהלן פנ"ח כתב: "אבל הים אינו נחשב פרטי, כי הים כולל יסוד המים, ואין זה דומה ליאור שהוא נהר פרטי. לכך המכה על הים היה בכל היד. וזה נתבאר למעלה פעמים הרבה" ראה הערה 188. ולהלן פנ"ט כתב: "כי קריעת הים הוא מעלה לישראל מה שלא היו בכל המכות במצרים. שהיה הים, שהוא אחד ממציאות העולם, נחרב ויבש. לא כמו שאר נסים שהיו במצרים, שהיו המכות בדברים פרטיים ממציאות העולם. אבל הים, שהוא יסוד המים, אין זה פרטי, ונחרב הים... ומה שהכה היאור, אין היאור נחשב כמו הים, כי הים הוא נחשב יסוד המים, עליו אמר הכתוב תהלים צה, ה 'אשר לו הים והוא עשהו', וקיבל הים הפסד, ונחרב הים. לכך בקוע המים הוא ענין יותר נפלא, שהיתה המכה בדבר שהוא עיקר העולם. לכך במצרים היה פועל באצבע בלבד, כי האצבע מורה על פרטיים. אבל הים היתה המכה ביד, כמו שהתבאר לך הטעם, כי בכל היד המכה כללית, ולא פרטית". ולהלן פס"ט כתב: "משל אדם אחד נטל מים והביאם לים, וכי הוסיף זה על יסוד המים, אין כאן תוספת כלל, כי הים הוא יסוד המים, והוא הכל, ואין דבר פרטי מוסיף עליו". ונאמר שמות יד, כא "ויבקעו המים", וכתב על כך רש"י שם "כל מים שבעולם". ובגו"א שם אות כז רפה: כתב: "כי הים הוא יסוד המים, ו'כל הנחלים הולכים אל הים וממנו הם שבים ללכת' קהלת א, ז. למה הוא דומה, ללב האדם, וכאשר נלקה הלב, שהוא יסוד כל האיברים, נלקה עמו הכל. כך כשבקע הקב"ה את הים, שהוא יסוד כל המים, נלקו כל המימות עמו, אף המים שבצלוחית נבקעו מכילתא שמות יד, כא. גם כי אחר שהקב"ה נטל היסוד שלהם, נלקו עמו הפרטים, והם שאר המים שהם תחת הכלל, ונבקעו עמו. וראיה לזה שהים נתבטל כחו כאשר נקרע, כדכתיב שם פסוק כז 'וישב הים לפנות בקר לאיתנו', משמע שבתחלה לא היה באיתנו. ובמדרש מדרש תהלים קיד, ג 'בצאת ישראל ממצרים הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור' תהלים קיד, א-ג, מה ענין הירדן לכאן שאמר 'הירדן יסוב לאחור', אלא גבירתה לקה, שפחה לקה עמה. הרי שאמר הירדן לקה בשביל שלקה הים שהוא גבירתה. וכן לקו כל מימות בעולם, בשביל שלקה יסוד המים שהוא הים" הובא למעלה פ"מ הערה 279, וכן כתב להלן פס"ב ד"ה ומה שאמר הים ראה. ובגו"א שמות פי"ח אות א ג: כתב: "לכך במכות פרטיות שהיו במצרים לא גרם שיבוא יתרו להכיר כי הוא יתברך גדול מכל האלהים, עד שראה מלחמת עמלק וקריעת ים סוף. שמלחמת עמלק היה בשמים... וכן קריעת ים סוף היה נחשב בכלל העולם, כי הים הוא יסוד המים... וראיה לזה שאלו שני נסים לא היו פרטים, שהרי לא תמצא יותר משמש אחת בעולם, ולא תמצא יותר מִיָּם אחד בעולם, שאף על גב שהרבה ימים הם, הכל הוא ים אחד. ולפיכך לא היו הם פרטים. אבל תמצא שתי ארצות כמו מצרים בעולם, לכך הנסים שהיו שם היו פרטים ולא כללים. ולפיכך נאמר אצל המכות במצרים שמות ח, טו 'אצבע אלקים', שהמכה פרטית, חוץ על הים נאמר שמות יד, לא 'היד הגדולה', להורות שהמכה כללית. ולעולם כאשר היה דבר המוכה דבר פרטי, כמו מצרים שהוא פרטי, היה מכה בהם בדבר פרטי, שהוא האצבע, וכאשר המוכה דבר כללי, כמו הים, היה המכה בהם דבר כללי, הוא היד" ראה למעלה הערה 65, וש"נ. ובבאר הגולה באר הרביעי תכג: כתב: "כי הים הגדול במה שהוא יסוד המים".

192 192 כמו שנאמר תהלים סו, ו "הפך ים ליבשה", ופירש רש"י שם "ים סוף" הובא למעלה הערה 76. אמנם לשונו צריך ביאור, שכתב כאן "זה הוא שנוי מים עצמם, שאין בטבע המים להיות יבשה, והם נהפכו אל היבשה". ותמוה, וכי המים עצמם נהפכו ליבשה, הלא המים נערמו ועמדו, וכמו שנאמר שמות טו, ח "וברוח אפיך נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים קפאו תהומות בלב ים", אך לא שהמים נהפכו אל היבשה. ואולי עמידה זו של המים היא גופא נחשבת להפיכת המים ליבשה, וכמו שפירש רש"י שם "נערמו מים - ממוקד רוח שיצא מאפיך יבשו המים, והם נעשו כמין גלים וכריות של ערימה, שהם גבוהים. כמו נד - כתרגומו 'כשור', כחומה". והפיכת הנוזל למוצק היא היא הפיכת המים ליבשה. אך זהו דוחק, כי בפשטות הכוונה היא למה שישראל הלכו ביבשה בתוך הים. וכן נאמר שמות יד, כט "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם", הרי "הלכו ביבשה בתוך הים" לחוד, "והמים להם חומה וגו'" לחוד. וכן בסמוך יבאר שההפך לקרי"ס הוא מה שנעשה בימי אנוש, "שעשה להם מן היבשה ים". ושם אין הכוונה שהיבשה גופא נהפכה לנוזלים, אלא שהקב"ה הציף את מי הים על היבשה ראה למעלה הערה 181. לכך נראה שעצם הפיכת מקום הים למקום יבשה נקרא "שנוי מים עצמם, שאין בטבע המים להיות יבשה". וכן כתב בכת"י תקל:, בביאור יחוד קרי"ס לעומת המכות שקדמו לה, וז"ל: "כאשר עשה השם יתברך בים אז היו מאמינים, וזה בשביל כמה טעמים, שאז ראוי להם האמונה... כי אין חידוש מי שמקלקל כמו המהוה. וכל המכות שהיו במצרים כולם היו הפסד ולהכות מצרים, והכל הוא הפסד. אבל על הים היה זה הויה לעשות מן הים יבשה. וזה כי המים עצמם אינם נקראים בריאה כמבואר למעלה פי"ד יב., ואין הויה במים, שהבריאה הוא בדבר שהוא נאסף ומתקבץ, לא כמים הנגרים. וכאשר עשה השם יתברך בריאה במקום שאין ראוי לבריאה, וזה ענין גדול לעשות מן הים יבשה... הים הוא דבר שאין בו הויה, נעשה הויה" הובא למעלה הערה 71.

193 193 "ואחר שהכל הוא ברשותו יתברך, הוא אחד ואין זולתו" לשונו למעלה לאחר ציון 184. וצרף לכאן דברי רש"י דברים ה, ו "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני - בכל מקום אשר אני שם, וזהו כל העולם. דבר אחר, כל זמן שאני קיים". הרי במקום ובזמן שהקב"ה נמצא, אין אפשרות לאלוה זולתו.

194 194 כמבואר למעלה הערה 181.

195 195 "שזאת המלה של 'אז' בעצמו יש בה האחדות, שהיא העתה, שאינה מחולקת" לשונו בסמוך לפני ציון 200. ואודות שהעִתָּה אין בה חילוק זמן, כן כתב בכמה מקומות. וכגון, להלן פס"ה כתב: "לשון זה "אז" הוא כמו 'באותו העת', ולשון זה אינו המשך זמן, שהרי אומר 'באותו עת' בלבד. ומפני שאינו המשך זמן, הוא למעלה מן הזמן". ובדר"ח פ"ה מ"ו רכא. כתב: "בין השמשות האחרון, שהוא נחשב כאילו אין בו זמן כלל, ונחשב כמו העתה, שהעתה מחבר הזמן העבר וזמן העתיד ביחד... ואין כאן המשך הזמן כלל". ובנתיב העבודה פי"ח א, קמ. כתב: "אין לעת המשך זמן כלל, ואינה כמו שעה, כי יש לכל שעה ושעה מן היום המשך זמן. אבל העת, שהוא הרגע מן היום, אין לה המשך זמן". ובנתיב הליצנות פ"א ב, ריז: כתב: "כי מלת 'אז' בא על דבר שאינו תחת הזמן, כי הזמן הוא המשך, ומלת 'אז' הוא מורה על העת, כמו שבארנו דבר זה בחבור גבורות השם במלת 'אז ישיר', ובכמה מקומות... שהעתה אין בה זמן". ובדרוש על התורה כד. כתב: "העתה הוא המחבר הזמן, כי הוא תכלית העבר והתחלת העתיד, שזהו העתה, כנודע ליודעי ענין הזמן". הרי "המשך זמן" הוא השתלשלות הזמן מן העבר אל העתיד, לעומת ה"עת" שהיא נקודה אחת הנמצאת בין סוף העבר להתחלת העתיד. ובתפארת ישראל פכ"ה שעה: כתב: "והבן מה שאמר קהלת ג, א 'לכל זמן ועת לכל חפץ'. כי הדברים שהם גופניים... הגוף נופל תחת הזמן, שייך לומר 'לכל זמן'. אבל דבר שהוא שכל בלבד... שהיא אינה דבר גופני, ודבר זה אינו תחת הזמן. על זה אמר 'עת לכל חפץ'. כי העתה שהוא המחבר העבר והעתיד, אינו זמן. ורצה לומר כי הדבר שהוא מושכל, שאינו נופל תחת הזמן, הוא נעשה בעתה". וכן כתב בנצח ישראל ר"פ כז תקנח:, ויובא להלן הערה 224.

196 196 כי אחדות הקב"ה עומדת לגמרי כנגד שניות של ע"ז. ומצינו שלשה מאמרי חכמים המורים על יסוד זה; א אמרו חכמים כתובות סח. "כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה". ובנתיב הצדקה פ"ב א, קעב. כתב: "האדם מרחם על אשר הוא אחיו. ואם מעלים עיניו כאילו אינו אחיו, הרי הוא פורש מישראל, שהם עם אחד. ובשביל שישראל הם עם אחד, יש להם אל אחד, וכמו שאנו אומרים מנחה של שבת 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. ולפיכך אם מעלים עיניו מן הצדקה, ואינו מרחם על ישראל, הרי הוא יוצא מן מה שישראל הם עם אחד, והם לאל אחד. והיציאה מן האחדות נחשב כאילו דבק בע"ז לגמרי, שהוא יוצא מן האחדות". ב עוד אמרו חכמים שבת קיח: "כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו". ובח"א שם א, נו. כתב: "כי השבת מורה על אחדותו, מה שאין לו זוג. וכאשר משמר השבת כהלכתו, מסולק הוא מן חטא ע"ז, כי אין חטא ע"ז רק שנותן יד לכחות חצונות, והשבת מסלק כל הכחות החצונות, עד שהכל מסולק, והכל שב אל השם יתברך, והוא אחד. וזה מבואר מאוד כי מאחר שהוא מעיד על שהשם יתברך ברא הכל, אם כן מסולק הוא מן כל ע"ז, והכל שב אל מי שברא הכל, ולפיכך אמר אפילו עובד ע"ז כאנוש מוחלין לו... כי כאשר מקיים השבת הוא דבק במדריגה של האחדות לגמרי, עד שבאותה מדריגה אין כאן ע"ז ושניות לגמרי... ודבר זה דוקא כאשר שומר שבת כהלכתה לגמרי מכל וכל, שאז יש לו דביקת באחדותו מכל וכל, עד שהוא מסולק מן ע"ז מכל וכל". ג עוד אמרו חכמים שבת קיט: "כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו... אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה מוחלין לו". ובח"א שם א, סד: כתב: "כי הברכה הזאת של 'אמן יהא שמיה רבא' הוא למעלה מעולם הזה. וידוע כי הע"ז הוא השניות דוקא היה בעולם הזה, אבל הברכה הזאת היא מעולם העליון, ושם מסתלק השניות, שם רק אחדות. ולפיכך אף אם בו שמץ ע"ז מוחלין, כאשר מורה כי הש"י אחד מצד עולם העליון, ושם מסתלק השניות, עד שלא ימצא רק אחדות גמור מכל צד". וצרף לכאן שלמעלה פל"ו תרמה. כתב: "היה קרבן פסח מורה על אחדותו יתברך". וכל ענינו של קרבן פסח הוא הפרשה מע"ז, וכמו שנאמר שמות יב, כא "ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח", ופירש רש"י שם פסוק ו "משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה" ראה למעלה פל"ו הערה 9. ובגו"א בראשית פמ"ח אות יב שצט. כתב: "כי מפני שאין האחדות בעולם הזה, עדיין העבודה זרה בעולם". ובאור חדש פ"ט תתשעב. כתב: "בשביל שעשה המן עצמו עבודה זרה מגילה י:, והיה פוגע במה שהוא יתברך אחד". ובח"א לקידושין ל: ב, קלו: כתב: "נקרא יצרא דע"ז 'ברזל', שהיצר הזה מן הנפש שממנו מחשבות רעות וזרות של ע"ז לקצץ בנטיעות מה שהוא יתברך אחד, ואין שניות. ויצר הרע של ע"ז מקצץ האחדות, ולעשות לו שניות, ולכך נקרא 'ברזל'" הובא למעלה פל"ה הערה 46. הרי שאחדות ה' עומדת כנגד השניות של ע"ז. וכן מדוייק מלשון הרמב"ן במדבר טו, כב, שכתב: "כי המודה באלוה זולתו כבר הוא בטל אצלו כל מה שצוה השם הנכבד בין במצות עשה בין במצות לא תעשה, שאם יש אלוה זולתו, יראתו ומצותיו וכל החיוב בהם אינו כלום". ומדוע הזכיר "יראתו" יותר מאהבתו. אך הואיל ובא להורות שעבודה זרה עומדת כנגד אחדות ה', לכך הדגיש שיראתו אינה כלום, כי היראה מורה על התבטלות הכל כלפי העילה כמבואר למעלה פמ"ד הערה 169, ואם מודה באלוה זולתו, הרי הוא מופקע מיראת ה', כי יראת ה' שוללת שום שיתוף לאלקות. וכן כתב בנתיב התורה פ"ט שסז.: "עם יראת השם יתברך אין לשתף שום דבר כלל לאלקות".

197 197 כי על כך נאמר בראשית ד, כו "ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרוא בשם ה'", וזהו לשון ע"ז רש"י שם, ו"הוחל" הוא גם לשון התחלה גו"א שם אות לב קיא:. והרמב"ם פתח את הלכות ע"ז שלו בזה"ל: "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה, עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים היה. וזו היתה טעותם וכו'". וכוונתו כאן היא להדגיש שהואיל ובימי אנוש התחילה ע"ז בעולם, לכך בזה מונח עיקר ענינה של ע"ז, כי ההתחלה של דבר הוא עיקר הדבר, כי "התחלת הדבר הוא עיקר ועצם הדבר" לשונו בבאר הגולה באר השלישי ער.. ודייק לה שבארמית התחלה נקראת "מעיקרא", והוא מלשון "עיקר", וזאת משום שההתחלה היא השורש ועיקר לכל מה שיבוא אחריו, כי העיקר מתגלה בהתחלה. ובתפארת ישראל פל"ז תקנט: כתב: "כי ההתחלה הוא עיקר הדבר, מפני שהוא התחלה אל הכל. ולכך ההתחלה הוראה על כל הדבר ומהותו, כי בכח ההתחלה הוא הכל, לפי שהוא התחלה אל הכל" ראה למעלה פ"ג הערה 83, פ"ח הערה 215, פ"ט הערה 264, פ"כ הערה 28, פכ"ב הערות 33, 64, פכ"ט הערה 26, פל"ה הערה 16, פל"ז הערה 45, פל"ח הערה 35, פל"ט הערה 120, פמ"א הערה 127, פמ"ג הערות 119, 190, להלן הערה 405, ופמ"ח הערה 345. ובעוד שכאן משמע שמבאר שהתחלת עבודה זרה של דור אנוש מורה על החומרה שבע"ז זו, הרי בח"א לשבת קיח: א, נו. בביאור מאמרם "כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו", כתב שהתחלה זו מורה על הקולא שבע"ז זו שזו היתה נטיה ראשונה לע"ז, לעומת הדורות המאוחרים יותר שטעו יותר אחר ע"ז, וכלשונו: "ויש לך להבין מה שאמר 'אפילו עובד עבודה זרה כאנוש', שהוא היה המתחיל בע"ז, והוא שהתחיל להיות נוטה אחר ע"ז. והשומר את השבת, מסולק מן ע"ז לגמרי, עד שאין לו צד בחינה אל הע"ז כלל". הרי ש"כאנוש" הוזכר לקולא ולא לחומרא. וכן המאמר שבת קיט: "כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו... אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה מוחלין לו" מורה על כיון זה, שהעונה איש"ר מרוחק אפילו משמץ ע"ז, וקל וחומר שמרוחק מע"ז גמורה. וכן הרמב"ם בהלכות ע"ז פ"א ביאר שטעותם של הדורות המאוחרים לאנוש היתה גסה יותר מטעותם של דור אנוש.

198 198 בקריעת ים סוף.

199 199 "אז".

200 200 כמבואר למעלה הערה 195. ובכת"י תקטו: כתב: "כלומר, מפני שפעל הקב"ה ההפכים, שעשה בדור אנוש מן היבשה ים, ולהם הפך הדבר, לכך ראוי להם לקלס ב'אז'. כי מזה שהוא פעל ההפכים נראה שהוא כולל היבשה והים, שהם הפכים. שאילו לא היה מושל על היבשה ועל הים, אלא שהיה מושל על הים בלבד, לא היה יכול לעשות אותו יבשה. ואם היה מושל על היבשה בלבד, לא היה אפשר לשנות את הים. אבל זה מורה כי הוא יתברך יכלול ההפכים, ומי שיכלול ההפכים הוא כולל הכל". והחידוש העולה מדבריו הוא ששגרת המחשבה תופסת שתיבת "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'" אין בה קילוס של השירה, אלא הקילוס מתחיל במלים הפותחות את השירה עצמה שמות טו, ב "אשירה לה' כי גאה גאה וגו'", ואילו המלים המקדימות לפסוק זה אינן שייכות לקילוס של השירה. אך ממאמר חכמים זה עולה שגם מילת "אז" היא קילוס לאחדותו יתברך, וכמו שנתבאר. דוגמה לדבר; נאמר בראשית א, ה "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", ופירש רש"י שם "יום אחד - לפי סדר לשון הפרשה היה לו לכתוב 'יום ראשון', כמו שכתוב בשאר הימים 'שני' 'שלישי' 'רביעי', למה כתב 'אחד'. לפי שהיה הקב"ה יחיד בעולמו, שלא נבראו המלאכים עד יום ב'". ובגו"א שם אות כב יד: כתב: "נראה שמה שפירשו רז"ל ב"ר ג, ח שלכך נכתב 'יום אחד', שהקב"ה היה יחיד בעולמו ביום הראשון, אין הפירוש 'יום אחד' יום שהיה הקב"ה בו אחד, שזה היה דרש רחוק מאד. אלא פירושו כמשמעו שהיום אחד, רק מפני שהוקשה להם דהוי למכתב 'יום ראשון'... וכתב 'יום אחד' להודיעך כי זה היום היה אחד, שלא היה ביום הזה שום שניות לגמרי, רק אחדות גמור. כי הזמן שהוא היום מתיחס אל הדבר שנמצא בו, ומפני שלא היה נמצא בו רק אחדות, נקרא 'יום אחד', כי הזמן שהוא מתיחס אל הנמצא בו הוא ברור" הובא למעלה פ"י הערה 34, פכ"ט הערה 95, ולהלן פנ"א הערה 46. הרי שהאחדות ששררה בעולם ביום הראשון של הבריאה מביאה לכך שהיום נקרא ע"ש אחדות זו. ולהלן פנ"א כתב: "כי הדבר שנתהוה מתיחס אל הזמן שנעשה בו אותה הויה". וכמו כן בנידון דידן; באחדות שנתגלתה בקרי"ס הפיכת ים ליבשה מביאה לכך שהשירה תפתח בתיבת "אז". וראה להלן הערה 238.

201 201 פירוש - אותיות מלת "אז" אל"ף זיי"ן מורות על האחדות, וכמו שמבאר.

202 202 כמו בראשית ד, כד "כי שבעתים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה", וכן ויקרא כו, יח "ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם", וכן ש"א ב, ה "עד עקרה ילדה שבעה", וכן ישעיה ד, א "והחזיקו שבע נשים באיש אחד", וכן תהלים קיט, קסד "שבע ביום הללתיך". ורש"י דברים כח, ז כתב: "ובשבעה דרכים ינוסו לפניך - כן דרך הנבהלים לברוח מתפזרים לכל צד". וכתב הרא"ם שם: "והא דנקט 'שבעה דרכים', לאו דוקא... ותפש 'שבעה' המורה על רבוי, כי דרך הלשון לשים שבעה במקום רבוי, כמו, ש"א ב, ה 'עד עקרה ילדה שבעה', משלי כד, טז 'כי שבע יפול צדיק וקם'". וכן כתב הראב"ע ויקרא כו, כח: "שבע - בעבור היותו חשבון שלם נאמר על לשון רבים, וכן משלי כד, טז 'כי שבע יפול צדיק וקם'". ובאור חדש פ"ה תתקלז: כתב: "הרבוי הוא שבעה, וזה תמצא כאשר בא להזכיר הרבוי אמר שבעה, כמו דברים כח, ז 'בדרך אחד יצאו ובשבעה דרכים ינוסו', ורצה לומר ברבוי דרכים ינוסו... וזה פרשנו בכמה מקומות כי מספר זה בא על הרבוי, ויקרא כו, יח 'ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם'", ובנתיב העבודה פ"א א, עח. כתב: "כי שלשה אבות ביחד בנו שבעה מזבחות רש"י במדבר כג, ד... וכבר התבאר בכל מקום כי שבעה יש בהם הרבוי, שכל מקום שרוצה הכתוב להזכיר רבוי מזכיר שבעה, כמו משלי כד, טז 'שבע יפול צדיק וקם', 'בדרך אחד יצאו ובשבעה דרכים ינוסו'". ובגו"א במדבר פכ"ג אות ג שפה: כתב: "ולפיכך בנו האבות ז' מזבחות, כי יש להם דביקות בו יתברך בכל, נגד כל החלקים. כי השבע כולל כל החלקים, כי זה המספר נאמר על רבוי החלקים, כמו 'בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך', וכן 'כי שבע יפול צדיק וקם ורשע באחת' משלי כד, טז, פירוש כי בכל מיני הנפילות ובכל חלקיהם יפול הצדיק, ואפילו הכי הוא קם. ולפיכך בנו ז' מזבחות, כי המזבח, שעליו הקרבת הקרבן, על ידו הדבקות בו יתברך". ובח"א לקידושין כט: ב, קלג. כתב: "כי השבעה תמצא תמיד על מספר הרבוי, כמו 'בדרך אחד תצא אליו ובשבעה דרכים ינוסו'". וכן כתב בתפארת ישראל פל"א תסג., נצח ישראל פ"ה קכז., שם פל"ב תריד:, ח"א לר"ה כא: א, קכב:, ח"א לב"ב עג: ג, צג:, ועוד. וצרף לכאן דברי הרמב"ן שאות בי"ת מתחלפת עם אות פ"ה, שכתב שמות טו, י בזה"ל: "נשפת ברוחך - ענינו כמו בבי"ת, 'נשבת ברוחך', מלשון 'כי רוח ה' נשבה בו' ישעיה מ, ז, 'ישב רוחו יזלו מים' תהלים קמז, יח, כי שתי האותיות האלה ישמשו בענין אחד". ולפי זה נמצא שתיבת "שבע" היא כמו תיבת "שפע", שהיא לשון רבוי, וכמו שכתב הרד"ק ישעיה ס, ו "שפעת - ענין רבוי, וכן איוב כב, יא 'ושפעת מים תכסך', דברים לג, יט 'כי שפע ימים ינקו'". וראה למעלה הקדמה שלישית הערה 15, פ"ט הערה 237, פי"א הערות 75, 77, פי"ט הערה 248, ופל"ו הערה 193.

203 203 כאן מוסיף נקודה נוספת; מספר שבע מורה על "הרבוי המחולק", כי כל רבוי מעצם מהותו הוא מחולק. וכן כתב בדר"ח פ"ג מי"ג שב.: "כי כל רבוי שיש בדבר הוא מצד ההתחלקות". ובנצח ישראל פ"ה פא: כתב: "הרבוי הוא מכח חילוק ופירוד, כי הדבר אשר הוא מתאחד אין שייך בו רבוי, כי לא יתרבה רק המחולק והנפרד". ועולם הזה נקרא מחד גיסא "עולם הרבוי" לשונו להלן פ"ס, ומאידך גיסא הוא נקרא "עולם הפירוד והחילוק" לשונו בגו"א בראשית פמ"ח אות יב שצט.. לכך מספר שבע מורה על הרבוי, ועל הרבוי המחולק. ומוכח כן, שבנצח ישראל פי"ד שנב: כתב: "כי החילוק הגמור הוא כאשר נחלק לשבעה, כמו שאמר הכתוב דברים כח, ז 'בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו'. רצה לומר כי דרך אחד שיצאו יהיה נחלק לז'. וכן 'יהיה לשבעה נחלים' ישעיה יא, טו, וכן הרבה מאד, ודבר זה התבאר בכמה מקומות". ומאידך גיסא ביאר כי שבעה מורה על הרבוי, וכגון בח"א לקידושין כט: ב, קלג. כתב: "כי השבעה תמצא תמיד על מספר הרבוי, כמו 'בדרך אחד תצא אליו ובשבעה דרכים ינוסו'" הובא בהערה הקודמת. הרי למד מאותו פסוק "בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו" ששבעה מורה על החילוק ועל הרבוי, וכאמור אלו הם שני צדדים של מטבע אחת. ובאור חדש פ"א רעא: כתב: "לא תמצא מספר מורה על פירוד וחלוק כמו מספר שבעה, שכל מקום שרוצה להזכיר רבוי חלקים מזכיר שבעה, כמו דברים כח, ז 'בדרך אחד יצאו ובשבעה דרכים ינוסו', כלומר ברבוי דרכים ינוסו. וכן משלי כד, טז 'שבע יפול צדיק וקם', כלומר הרבה פעמים יפול, וקם. וכן ישעיה יא, טו 'הכה אותו והיה לשבעה נחלים', וכן הרבה מאוד". ובדר"ח פ"ו מ"ט רפג: כתב: "כבר בארנו כי מספר ז' הוא הוראה על כל חלוקי המעלות, כי תמיד מספר ז' מורה זה. והכתוב מוכח כך, שאמר דברים כח, ז 'בדרך אחד יצאו ובשבעה דרכים ינוסו', שרצה לומר שאף שיצאו בדרך אחד, ברבוי דרכים המחולקים ינוסו, שתראה כי רבוי המספר שכולל כל החלקים הוא ז'. ודבר זה נמצא הרבה, והוא מבואר במקום אחר". ולמעלה פ"י הערה 25, פי"א הערה 58, פי"ב הערה 63, ופי"ט הערה 249 נתבאר שהמספרים חמש ועשר מורים על רבוי מתאחד.

204 204 מעין זה בזוה"ק ח"ב נד., ומכנה את הזוה"ק בשם "מדרש", וכמו שכתב בבאר הגולה תחילת הבאר החמישי ד:: "כמו במדרש ספר הזוהר". ובתפארת ישראל פי"ג רב: כתב: "במדרש הנעלם", וכוונתו לזוה"ק. וראה כלי יקר שמות טו, א, ושם ויקרא ט, א.

205 205 פירוש - תיבת "אז" מורה לא רק על האחד ועל הרבוי, אלא על האחד המושל על הרבוי "אחד רוכב על שבעה", ורכיבה מורה על עליונות, וכמבואר למעלה פכ"ט תפט:, וממשלת האחד על רבוי החלקים מורה שכל החלקים מצטרפים לאחדות אחת. ולהלן ר"פ סה כתב כשני הסבריו כאן בביאור תיבת "אז", וכלשונו: "כי כן מורה מלת 'אז', שהוא אחד רוכב על ז' ימי בראשית, שהוא הטבע. ועוד, לשון זה שהוא כמו 'באותו עת', ולשון זה אינו המשך זמן, שהרי אומר 'באותו עת' לבד. ומפני שאינו המשך זמן, הוא למעלה מן הזמן" ראה להלן הערה 246.

206 206 בילקו"ש ח"א רמז רמא הובא למעלה לאחר ציון 180.

207 207 להלן לאחר ציון 233. וזה לשונו שם: "כי משה בפרט היה נבדל מן העולם הגשמי, ולפיכך נקרא דברים לג, א 'איש האלקים'. ולפיכך כל פרקמטיא של משה היה ב'אז', כי מלת 'אז' מורה על המדריגה האלקית למעלה מן הזמן. ומפני שהיה מדריגת משה נבדל מן הטבע, והיה אלקי, תמיד מזכיר מלת 'אז', כי זה הוא מדריגתו אשר היה דבק בה משה. כי כאשר תתבונן במדריגת משה תמצא בו שלא היה אדם טבעי שהוא תחת הזמן, שכן תמצא שעמד ארבעים יום בלא אכילה ושתיה שמות לד, כח, ולא כהתה עינו ולא נס ליחו דברים לד, ז, והיה מסתכל באספקלריא המאירה יבמות מט:. ולא היה מונע לו מן החמרי העכור מלהסתכל באספקלריא המאירה... הרי כל מדריגת משה שהיה אלקי, ולא היה טבעי. ולפיכך כל פרקמטיא של משה ב'אז', כמו שהתבאר".

208 208 שמעתי ממו"ר זצ"ל לבאר, שמספר שמונה מורה על בינה דר"ח פ"ה מט"ז שפ:, וגדר שמונה הוא אחד הרוכב על שבעה, וממקום בינה משתלשל עולם השבעה, וכמו שכתב בדר"ח שם שפ:: "כי המספר הזה שמונה הוא מקום בינה, שמשם נברא ונמצא העולם, כמו שידוע לנבונים" הובא למעלה הקדמה שניה הערה 399. והששה קצוות הם התפשטות לקראת השבע, באופן שמהבינה יוצאת התפשטות שמגיעה לצורתה במספר שבע, כאשר השבע הוא מהדורא תנינא של מקום הבינה, וכמו שלאה היא מלכות דבינה קהלת יעקב ערך לאה, וילדה ששה בנים, והשביעי היתה בת, כמותה. וסוד ה' ליראיו. וראה בסמוך הערה 211.

209 209 אודות שהאדם טועה בדברים שהם במעלה גדולה, כן כתב בדר"ח פ"ד מ"ז קמה:, וז"ל: "כי לעומק דברי תורה אין אדם עומד עליהן, וקרוב האדם להכשל בדברי תורה... וכמו שאמר דוד תהלים קיט, יט 'גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך'. ובמדרש שוחר טוב שם, וכי דוד גר היה. אלא אמר דוד, כשם שהמתגייר אינו יודע כלום בתורה, כך עיניו של אדם פתוחות, ואינו יודע כלום. ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירים ותשבחות וכל המזמורים הללו, אמר 'גר אנכי' ואיני יודע כלום, אנו על אחת כמה וכמה... וביאור זה, כי האדם נחשב גר בתורה כי התורה היא מעולם הנצחי, ולפיכך בערך התורה הנצחית נחשב האדם, שהוא בעל הויה והפסד, גר אצלה, כמו הגר שנחשב גר כנגד אותם שיושבים אבותם מעולם, והגר אינו רק לשעה אצלם. וכאשר האדם מתחבר לשעה אל התורה הנצחית, דבר זה נקרא גירות בודאי. הרי לך כמה האדם יחשוב עצמו שאינו יודע כלום בתורה. ואין ספק כי זה בשביל עומק המושג, ומשפטיה העמוקים מני ים". ובדר"ח פ"ד מט"ז של: כתב: "מטעם זה לא היה יכול משה לעמוד עליו, כי הדבר שהוא מצד השם יתברך קשה העמידה על זה, שהוא תולה באמתת השגתו יתברך. והמשפט נותן זה כי הדבר שהוא מצד העולם היה משה עומד עליו, אבל דבר שהוא לגמרי מצד השם יתברך, לא מצד העולם הזה, דבר זה אין העמידה עליו כלל". ובהקדמה לתפארת ישראל כד. כתב: "אמר תהלים יט, יג 'שגיאות מי יבין וגו'', כלומר כי לפי מדרגת ומעלת הדבר צריך שיהיה האדם נזהר שלא יחטא. ולכך אמר 'שגיאות מי יבין' נגד אם יטעה בדברי תורה, שאי אפשר לגודל עומק שלהם שיבין כל הדברים על אמיתתם, ולכך אמר 'מי יבין'". ובדר"ח פ"א מ"א קכג: כתב: "משה קבל תורה מסיני אבות שם. אמר אצל משה לשון קבלה, כי המקבל הוא מקבל לפי כחו, ולא קבל משה כל התורה, כדאיתא במסכת שבועות ה., דאמר שם; אלא מעתה גבי תורה דכתיב איוב כח, כא 'ונעלמה מעיני כל חי', מי איכא מאן דידע לה, והא כתיב שם פסוק יג 'לא ידע אנוש ערכה וגו''. אם כן אי אפשר לומר שקבל משה כל התורה כולה עד שידע כל התורה כולה, אלא קבל התורה מה שאפשר לקבל". ובח"א לתמורה טז. ד, קמד. כתב: "תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספקות גמרא שם. כי התורה יש בה השגות עמוקות לגמרי, והם קל להשתכח. ובהשגות שאינם עמוקים כל כך לא שייך בהם שכחה, רק יבא בהם ספק. והבן כי שלש מאות הלכות נשתכחו, ושבע מאות ספיקות נולדו, סך הנזכר למעלה אלף הלכות. וידוע כי שלש יותר נבדלו מן השבעה, והשלשה הם השגות עמוקים, ולכך שלשה מאות נשתכחו. ושבעה מאות נולדו בהם ספיקות, שאין השגות כל כך עמוקות, והבן זה". ואמרו חכמים מנחות כט: שמשה רבינו לא היה יודע מה שרבי עקיבא היה דורש מהתגין של האותיות. ובתפארת ישראל פס"ג הביא מאמר זה, וכתב לבאר תתקפג:: "אל תתמה מה שאמרו כי לא ידע משה רבינו ע"ה מאי קאמרי... אבל הכל נאמר על ענין שלא היה למשה רבינו ע"ה חבור אל התגין... כי משה רבינו ע"ה היה לו עולם הזה גם כן, הוא עולם המורגש. עד שאמרו בפרק חלק סנהדרין צח: לא נברא העולם הזה אלא למשה... כשם שמדרגת משה רבינו ע"ה בעולם הנבדל, כך היה מדרגתו בעולם הזה, ולשתי שלחנות זכה. ומזה תראה שהיה למשה, שהוא בפרט מוכן לקבל התורה, שלטון בעולם הזה... לכך לא היה למשה רבינו ע"ה חבור אל התגין. כי במה שהשגות דקות נבדלים מהתורה עצמה, אין למי שהוא בעולם המורגש שייכות בשלימות אל אותם השגות, והם נבדלים מאתו, ולא היה מוכן אל התגין. ולא כן היה לרבי עקיבא שמדרגת ומעלת רבי עקיבא לא היה בעולם הזה המורגש, וכאלו היה מסולק לגמרי ממציאות עולם הזה כאשר סרקו בשרו במסרקות ברזל ברכות סא:, ואם כן אין לו עולם הזה כלל. ולכך היה לרבי עקיבא שייכות לגמרי אל ההשגות ההם, אשר לדקות השגתן נבדלים מעולם המורגש הזה" הובא בחלקו למעלה פט"ז הערה 103, פכ"ח הערה 3, פכ"ט הערה 56, ופמ"ב הערה 19.

210 210 כי נסי יצ"מ נעשו במדת הבינה, וכמו שאמרו תיקוני זוהר תיקון ל עד: "חמשין זמנין אדכיר באורייתא יציאת מצרים, לקבל חמשין תרעין דבינה, לאשתמודעא לון מאן אתר אפיק לון מן גלותא". ובזוה"ק ח"ב מג: אמרו "פרשה תניינא 'והיה כי יביאך וגו'' שמות יג, ה, דא בינה, דהא בפרשתא דא איהי יציאת מצרים, דהוה מסטרא דיובלא". ושם נד. אמרו "כל נסין וכל גוברן... בגין דאתחבר א' עם ז'". והרקאנטי ס"פ בא כתב: "כשתבין זה תדע כי במדת הבינה יצאו ישראל ממצרים, ואז נפתחו שערי הבינה, ועל כן תמצא יציאת מצרים בתורה נ' פעמים. זהו סוד שמות יג, יח 'וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים'". והציוני ס"פ בא כתב: "כי במדת הבינה יצאו ישראל ממצרים, ואז נפתחו נ' שערי בינה. ויציאת מצרים מורה על שחרור עבדים, אשר הוא ביובל, היובל הוא שנת הנ'. והוא רמוז בה"א ראשונה של שם המיוחד. ונאמר שמות יג, טז 'כי בחוזק יד הוציאנו', והבינה היא חוזק היד, כי ממנה מושכת יד השמאלי". ועל כך משוררים "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים" מפיוט "מעוז צור".

211 211 בספר "הגדה של פסח במשנתו של הרב דסלר" עמוד קצה, כתב: "קנטורו ב'אז' היה במה שחטא ואמר 'ומאז באתי אל פרעה וגו' הרע לעם הזה' שמות ה, כג. פירוש, שכיון שהיה במדרגה העליונה של 'אז', ראה כל כך ברור את תכלית הבריאה, שהוא גילוי כבודו יתברך, וראה דלא שייך שיצא תכלית זו בשלימות אלא ע"י גלות, שיעורר את ישראל לתשובה, ולא על ידי איתערותא דלעילא של רחמים, שלא כפי מדרגתם. וזהו שטען משה רבינו ע"ה להקב"ה מצד ראיתו, שאי אפשר שיגאלו ישראל... כי מתוך מדרגת 'אז' הכיר את טעותו, ובא לידי שירה". ונראה לבאר דברי קודש אלו, שמספר "אז" מורה על בינה כמבואר למעלה הערה 208, וכידוע דינין מתערין מינה זוה"ק ח"א קנא.. לכך משה תלה את ההכבדה בשעבוד ישראל במדה זאת. אך מ"מ "אפילו בבינה אין דין בעצמה, רק ממנה מתערין להתגלות במקומם" לשון השל"ה תולדות האדם, בית ה, כ. לכך התיקון לאמירת "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה" נתקן על ידי הקילוס של "אז ישיר".

212 212 בילקו"ש ח"א רמז רמא הובא למעלה לאחר ציון 180.

213 213 פ"ח תיג:, ופ"מ מציון 106 ואילך.

214 214 אודות שקרי"ס אינה טבעית, כן כתב למעלה בכמה מקומות. וכגון, למעלה פ"ח תיג. כתב: "עוד שם ב"ר מד, כא גם קריעת ים סוף הראה הקב"ה לו לאברהם, שנאמר בראשית טו, יז 'אשר עבר בין הגזרים', ונאמר תהלים קלו, יג 'לגוזר ים סוף לגזרים'. בארו בזה דבר מופלא מאוד, כי הראה לאברהם המעלה הגדולה אשר יש לישראל שהם מושלים על עולם הטבע, שהטבע נדחה מפניהם, והיה זה בקריעת ים סוף, שהיתה הטבע נדחית מפניהם. והראה זה לאברהם במה שעבר בין הגזרים, כי הגזרים האלו מורים על הדברים החומרים, שכל בהמה היא חמרית, וכאשר היה עובר בין הגזרים, מורה שהברית שיש לאברהם עם הקב"ה הוא למעלה מן הטבע, והנהגתו שנוהג עם אברהם הוא על ידי בטול הטבע. לכך היה עובר בין הגזרים, לומר כי הנהגת הקב"ה עם אברהם בביטול הטבע ולדחות אותה, ולכן הראה לו בזה קריעת ים סוף". וכן ביאר כמה פעמים למעלה בפ"מ. וכגון, שם לאחר ציון 127 כתב: "רבי בנאי אומר, בשביל אברהם אני קורע להם הים, שנאמר בראשית כב, ג 'ויבקע עצי עולה', ונאמר כאן שמות יד, כא 'ויבקעו המים' מכילתא שמות יד, טו. פירוש, כמו שאמרנו כי היה קריעת ים סוף על ידי דבר נבדל שפועל בחומר. ומפני כי היה לאברהם אבינו התגברות, שהיה גובר שכלו על הטבע שלו, ונדחה טבעו מפני שכלו, כי אין הטבע נותן לשחוט בנו, ודוחה היה הטבע מפני השכל, לכך זכו בניו שדחה הקב"ה את טבע המים מפני בניו בזכות אברהם הגובר על טבעו החמרי. כי היה באברהם מעלה שכלית אלקית, אותו הדבר בקע הים ונדחו המים". ובהמשך הפרק לאחר ציון 248 כתב: "וראו חכמים בקריעת ים סוף מה שלא היה בכל המכות; כי מכות בכורות, שהיתה המכה יותר גדולה, לא היה בטול טבע לישראל, כי אם למצרים. אבל קריעת ים סוף, שהיה כאן בטול טבע לישראל, והציל אותם, דבר זה מעלה עליונה מה שלא היה עד הנה. ולכך נתנו טעם לדבר זה, באיזה זכות זכו ישראל לקריעת ים סוף". ולהלן פנ"ט כתב: "קריעת ים סוף, אשר קרע להם הדברים הטבעיים... כי דברים הטבעיים נבקעים ונפסדים לפני ישראל והצלתם". ובדר"ח פ"ה מ"ד קג: כתב: "ויש להקשות, אחר שעשה הקב"ה עשרה נסים עם ישראל במצרים, למה הוצרך לעשות על הים. ויראה לומר, כי השם יתברך עשה נסים לישראל כדי שיהיו אל השם יתברך לגמרי, וכמו שאמר הכתוב שמות כ, ב 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', כי מפני שהוצאתי אתכם מארץ מצרים, ראוי שיהיה השם יתברך לכם לאלוק. ומפני כי ההצלה היא בשנים; האחד, ההצלה מן המתנגד הוא האדם, שהוא בעל בחירה ובעל שכל. והמתנגד השני הוא הטבע... ולפיכך הוציא הקב"ה את ישראל מן מצרים על ידי נסים, והציל אותם מן המתנגד שהוא בעל שכל, הוא פרעה ומצריים, שהיו באים עליהם בכח ובגבורה, והיו עומדים בפניהם שלא יצאו מתוכם, והשם יתברך הוציא אותם. וגם עשה עמהם ניסים על הים, שהוא מתנגד הטבע, שלא היו עוד תחת רשות פרעה, והוציא את ישראל מתוך הים, וקרע להם הים הטבעי שהיה עומד בפניהם. והרי הציל את ישראל ממתנגד הטבעי, וממתנגד בעל שכל, ועל ידי זה קנה השם יתברך את ישראל לגמרי שהם שלו. ולכך שקולים אלו שני דברים, ההוצאה ממצרים וההוצאה מן הים, וכל אחד ואחד היו בו עשרה נסים" הובא למעלה פ"ח הערה 229, ופ"מ הערה 252.

215 215 כמו שאמרו במשנה אבות פ"ה מ"ו "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן; פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון וכו'". ובדר"ח שם ריב: כתב: "פירוש המשנה הזאת, מה שהוצרכו חכמים לומר כי יש דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, דבר זה הזמן של ערב שבת בין השמשות הוא הגורם. וזה מפני כי שאר בין השמשות שהוא לא יום ולא לילה, ממה נפשך; אם הוא יום, הרי הוא זמן של ששת ימי המעשה. ואם הוא לילה, גם כן הוא זמן של ששת ימי המעשה, ואין כאן חדוש. אבל בערב שבת בין השמשות, מצד שהוא בין השמשות של קדושה, הוא יותר במדריגה משאר ימי הטבע, שאינם כל כך במדריגה. ואי אפשר לומר שלא יהיה נברא בו דבר, שהרי אינו שבת גמור הוא. ואי אפשר שיהיה נברא בו כמו שנברא בששת ימי בראשית, שהרי אינו ימי חול גם כן. ולפיכך נבראו בערב שבת בין השמשות דברים שהם למעלה מן הטבע, ואינם טבעיים, כמו שנבראו בששת ימי המעשה, שכל אלו דברים אינם טבעיים. וכל זה מפני כי בין השמשות של ערב שבת הוא למעלה מששת ימי הטבע, כמו שהשבת מצד קדושתו הוא למעלה מן ששת ימי בראשית. ולפיכך בין השמשות של ערב שבת אי אפשר שיהיה בלא בריאה, כי עדיין לא נכנס השבת, שהוא שביתה גמורה. ואי אפשר שיהיה נברא בו הדברים הטבעיים, שהרי הוא יותר במדריגה מששת ימי המעשה. ולפיכך נבראו בו אלו דברים שאינם טבעיים לגמרי, והם קרובים אל הטבע". הרי בששת ימי החול נוצרו דברים טבעיים ובבין השמשות של ער"ש נוצרו דברים שאינם טבעיים לגמרי. ולמעלה פכ"ט תצב. כתב: "כי הנברא בששת ימי בראשית, לפי שהם ימי החול, הנברא בהם הוא טבע לגמרי. אבל בין השמשות של ער"ש, מפני שבין השמשות קצת חול וקצת קודש, ברא בו דברים שהם אינם טבע לגמרי". ובגו"א שמות פ"ד אות יד עט: כתב: "הדברים אשר נבראו בששת ימי המעשה הם דברים טבעים, ודברים אשר נבראו בין השמשות הם דברים יוצאים קצת מן הטבע" ראה למעלה פכ"ט הערה 60, ולהלן הערה 464.

216 216 פתח ב"נברא בששת ימי בראשית" וסיים "הוא על שבעת ימי בראשית". וכן למעלה פל"ט לאחר מספר 131 כתב: "כשם שברא הקב"ה את עולמו לשבעה ימים... ולפיכך כל ששת ימי מעשה פונים אל השבת". פתח בשבעה וסיים בששה. וראה למעלה פל"ט הערה 132, פ"מ הערה 152, ופמ"ו הערה 185, שנתבאר שמספר שבע מורה על עולם הטבע, אך עולם הטבע גופא בהכרח פתיך ביה קדושה מסויימת, כי הוא בא מהקב"ה, ומן הנמנע שדבר שבא מהקב"ה לא תמצא בו התייחסות מסויימת אל הקב"ה, והתייחסות זו מתבטאת בשבת קודש. לכך אע"פ שלא נעשתה שום בריאה ביום השביעי, מ"מ יום השביעי משתייך לעולם הטבע. וב"הגדה של פסח במשנתו של הרב דסלר" עמוד קצד, הביא דברי המהר"ל כאן, וכתב: "הביאור הוא ששירה מגיעה במצב שמתגלה גילוי עליון של אחדותו יתברך, שגילוי זה עליון מכל הבריאה כולה, דהיינו מעל בחינת ז'. לא רק מעל ששת ימי החול, שהם בחינת גשמיות עוה"ז, אלא אפילו מעל בחינת ז', שהיא שבת, שהוא מעין עולם הבא, דהיינו בחינת רוחניות עולם התחתון. ברוחניות עוה"ז עדיין אין הגילוי שלם, ויש עדיין בחינת הסתר באחדותו יתברך. ורק כשאדם במצב שהתגלה לו הגילוי העליון של אחדותו, שמסולק אצלו כל ההסתר שבעוה"ז, אז ראוי לומר שירה, וזהו בחינת 'אז' המוזכר בכל שירה".

217 217 לשונו בתפארת ישראל פ"ב נג:: "לפי הטבע ראוי הערלה, רק שנתן השם יתברך המילה לאדם שיהיה צירוף לאדם עד שיהיה בלתי טבעי". ובנר מצוה פח. כתב: "לכך המילה שהיא על הטבע, שהרי לפי הטבע האדם נולד ערל, וזה מפני כי הטבע נותן שיהיה ערל". והיה נראה לבאר זאת על פי דבריו למעלה פל"ה תרכז:, שכתב: "אין דבר גנות ופחיתות כמו הערלה, המבדיל בין השם יתברך ובין האדם". והרי כל מהות הטבע היא חציצה והבדלה בין ה' לאדם, "כי הטבע היא חמרית, היא מבדלת בין השם יתברך ובין הבריות" לשונו בתפארת ישראל פי"ט רפח., והובא למעלה פ"מ הערה 132. לכך "הטבע נותן שיהיה ערל" לשונו בנר מצוה פח.. ובתפארת ישראל פי"ט רפז. ביאר נקודה זו ממש, וכלשונו: "כאשר בא אברהם נצטוה במילה בראשית יז, י. ידוע כי הערלה נקראת על שם כסוי ואטימה, וכל דבר נכסה ונבדל נקרא 'ערלה'. וזהו בכל מקום שנאמר דברים י, טז 'ערלת לב', שאינו נכנס הדבר בלבו, ונבדל ממנו. וכן ירמיה ו, י 'ערלת אזן', כסוי אזן. וכל דבר מופרש ומובדל מדבר, יש לו אטימה וכסוי המבדיל, שהוא הערלה. וכל הדורות עד אברהם כל הדורות ההם היו תחת הטבע... עד שבא אברהם ובחר השם יתברך בו... והוציא אותם מן הטבע, עד שלא היה הטבע מבדיל בין השם יתברך ובין הבריות. כי הטבע שהיא חמרית, היא מבדלת בין השם יתברך ובין הבריות. עד שבא אברהם, ואליו היה חבור עם השם יתברך, שבחר בו, והוציא אותם מן הטבע, שלא היה כאן הבדל ואטימה עוד בין השם יתברך והאדם. ואז צוה להסיר הערלה, היא האטימה. והמילה היא הברית והחבור שיש עם השם יתברך, מפני שהוציא השם יתברך אותו מן הטבע. ולכך הערלה, שהיא האטימה שנולד באדם בטבע, צוה השם יתברך להסיר אותו ביום השמיני בראשית יז, יב, שהוא אחר ז' ימי הטבע... לכן נתנה המילה לאברהם בפרטות". ובגו"א דברים פכ"ה סוף אות כה שצז. כתב: "הוא יתעלה שונא את הערלה". ובח"א לסנהדרין לח. ג, קנד. כתב: "אדה"ר מושך היה בערלתו שם, כי הערלה הוא כסוי וסתימה והבדל, וכך משמש לשון 'ערלה' בכל מקום, שהוא לשון סתימה והבדל... כי סבור היה כי העולם התחתון הוא נוהג על פי טבעו כאשר ברא השם יתברך שיהיה העולם נוהג, ולכך ראוי שיהיה האדם ערל, כמו שבראו השם יתברך ערל. ודבר זה הפך מצות המילה, כי לכך צוה המילה ביום ח' בראשית יז, יב, כי מספר שבעה הם כנגד שבעה ימי בראשית, שהוא עולם הטבע. והמילה היא על הטבע, ולכך היא ביום השמיני, שהעולם הזה נוהג אף שלא בטבע. ודבר זה התחיל אברהם, שעשה לו השם יתברך ניסים ונפלאות שלא בטבע, ולכך אליו נתנה המילה. ואדם הראשון היה מסלק עצמו מזה, שהוא הפועל והמושל על הטבע, והיה מוסר עצמו תחת הטבע, לומר כי עולם כמנהגו נוהג. ולכך לא אמר שלא היה רוצה למול, רק שהיה מושך בערלתו, כי היה מוציא עצמו מן רשות השם יתברך, והיה מושך בערלתו" הובא למעלה הקדמה שניה הערה 58, ופל"ה הערה 30. לכך הטבע החוצץ בין ה' לאדם, הוא הנותן שיהיה האדם ערל. ובעוד שטעם זה מחייב את הערלה מצד יחס האדם אל בוראו, הרי בח"א לנדרים לב. ב, ו: ביאר זאת מצד יחס האדם אל עצמו, וכלשונו: "ועוד יש לך לדעת ולהבין, כי האדם נברא ערל, ולמה נברא האדם ערל. אבל דבר זה נמשך אחר עניין האדם, כי אדם הוא בכח ויוצא אל הפעל, בענין זה נברא האדם כמבואר למעלה פל"ג הערה 13. כי ראוי שיהיה הגוף והנפש שוים ודומים; וכמו שנברא בנפשו בכח, ויוצא אל הפעל, כך נברא בגופו בכח גם כן. וכל זמן שלא הוסר הערלה נחשב שהוא אינו בפעל הנגלה, כי הערלה הוא כסוי ואטימה לאדם, כמו שתמצא לשון ערלה בכל מקום על לשון אטימה, כמו 'ערלת לבבכם' דברים י, טז... 'ערל שפתים' שמות ו, יב, כלומר שאינו יכול להוציא הדבור אל הגלוי בפעל. ודבר שאינו בפעל הנגלה, הוא בכח נחשב". והרי כל מהות הטבע היא בכח ולא בפועל, וכמו שכתב בח"א לסנהדרין צד. ג, קצא.: "כי הטבע החמרי הוא בכח... וזהו ענין הגשם שאינו בפעל" הובא למעלה פ"מ הערה 155.

218 218 לשונו בתפארת ישראל פ"ב מט:: "וזה הוא טעם מילה בשמיני, כי האדם מצד הטבע נברא עם הערלה, והוא פחיתות הטבע, והמילה היא תיקון הטבע. ולפיכך תיקון הזה הוא ביום השמיני, לפי שהוא אחר הטבע שנבראת בשבעת ימי בראשית". וכן כתב בדרוש לשבת תשובה פב: יובא בהערה הבאה ובח"א לסוטה יב. ב, נב: ביאר את מה שאמרו שם שמשה רבינו נולד מהול, וז"ל: "מה שנולד מהול מעלה זאת מדרגה נבדלת לגמרי. וכבר בארנו זה מדברי חכמים בכמה מקומות, כי לכך המילה ביום השמיני, כי השמיני הוא על הטבע, כי הטבע נבראת בשבעת ימי בראשית, אבל השמיני הוא על הטבע. וזה שנולד מהול בעצמו, מורה זה על מדריגה אלקית בלתי טבעית שהיה משה בעת תולדתו, שהטבע נבראת בשבעת ימי בראשית, והמילה מדריגה על הטבע, שהיא בשמיני". וכן כתב בנצח ישראל פי"ט תטז: יובא בהערה הבאה, נר מצוה פח., ח"א לגיטין נז. ב, קטו:, ח"א לקידושין ל: ב, קלה., ח"א לסנהדרין לח. ג, קנד., ועוד. ואמרו חכמים נדרים לא: "גדולה היא המילה שדוחה את השבת", וכתב שם בח"א ב, ה:: "דבר זה פשוט, כי המילה היא ביום השמיני, ומספר שמונה למעלה מן הטבע לגמרי, כי שבעה ימים הם נגד שבעה ימי בראשית, והמילה היא הויה למעלה מן הטבע. ולכך המילה ביום השמיני שהיא אחר שבעה... כלל הדבר, כי המילה היא על השבת במדריגה, ולכך המילה היא דוחה את השבת" הובא למעלה פ"מ הערה 155.

219 219 אודות שהמילה מגדירה את זהות ישראל, כן כתב בנצח ישראל פ"ו קנח:, וז"ל: "רמזו חכמים דבר זה במסכת נדרים לא:, 'הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל, ואסור במולי אומות העולם'. ואין זה מפני שאנו הולכים אחר לשון בני אדם נדרים מט., כדמוכח שם בהדיא דמייתי מקרא על זה. אבל כי ישראל, במה שהם ישראל, נחשבים נמולים. ואם לא נעשה דבר זה בשביל סבה מה, לא נתבטל ענינם המיוחד אשר להם. וכן להפך, הגוי מצד ענינו המיוחד, במה שהוא גוי, ראוי לו ערלתו. ואם יחתוך ערלתו, בשביל זה לא נתבטל ענין המיוחד שראוי לו במה שהוא גוי, וראוי לו הערלה". ובנצח ישראל פי"ט תטז: כתב: "יש לישראל צורה נבדלת אינה מוטבעת בחומר, וזה יורה המילה, שהמילה מורה על שלימות צורתן הנבדלת מן החמרי, כאשר המילה ביום השמיני, והוא לאחר ז', שהם ימי הטבע שבהם נברא העולם הטבעי. והמילה שהיא אחר ז' ימים, שהם ז' ימי בראשית, היא על הטבע". ובגו"א דברים פכ"ה אות כה שצו: כתב: "ישראל צורתן במה שהם נימולים, ובזה הם ישראל". ובבאר הגולה באר החמישי נו: כתב: "דבר זה הוא סוד המילה, שצריך להסיר הערלה, אשר הוא כמו מכסה לאבר הזה. והערלה מונע עד שלא נמצא האדם בפעל, כי כל אשר יש לו כסוי ואטימא אינו נמצא בפעל הנגלה. והרי על ידי אבר הזה הוא איש, אשר האיש נחשב צורה, שעל ידי הצורה הוא בפעל הגמור. ולכך צריך להסיר הכסוי והאטימא, שהוא הערלה, עד שיהיה איש בפעל, כמו שראוי אל הצורה שהוא נמצא בפעל. ודווקא אל ישראל נצטווה המילה, מפני שיש אל ישראל מעלת ומדריגת הצורה כמו שהתבאר פעמים הרבה, ולפיכך ראוי ומחויב להסיר הערלה". ובדרוש לשבת תשובה פב: כתב: "יש בישראל מעלה זאת שאינם נתונים תחת הטבע... אבל מדריגתם על הטבע הגשמית, ולכך נתן להם השם יתעלה המילה ביום השמיני. כי שבעה ימים הם ימי הטבע, שהיא גשמית, שהם נגד שבעת ימי בראשית שברא הקב"ה את הטבע הגשמית. וביום השמיני, שהוא על מספר שבעה, צוה המילה, מה שחסר בטבע הגשמית, שהיא הערלה". ובח"א למנחות נג: ד, פג: כתב: "אף על גב שחטאו ישראל, מכל מקום... יש להם צורה נבדלת אלקית מצד עצמה. כי יש לישראל צורה נבדלת אינה מוטבעת בחומר, וזהו המילה, כי המילה היא צורת ישראל... שהמילה מורה על צורתם הנבדלת מן החומר. ומעתה אף כי הם נפתים ליצר הרע מצד החומר שבהם, הרי אין בטול אל צורתם העצמית הנבדלת, ואין ראוי להם הפסד" ראה למעלה פ"ד הערה 38, פ"מ הערה 268, ופמ"ה הערה 19.

220 220 לשונו למעלה פ"מ לאחר ציון 150, בביאור המכילתא שמות יד, טו "רבי שמעון התימני אומר, בזכות המילה אני אקרע את הים, שנאמר ירמיה לג, כה 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי', אמרת אי זו היא ברית שהיא נוהגת ביום ובלילה, הוי אומר זו מילה", וז"ל: "כי המילה שנתן הקב"ה לישראל היא מדריגתה על הטבע. ולפיכך המילה היא בשמיני בראשית יז, יב, כי ז' ימי בראשית הם ז' ימים של הטבע, כי בז' ימים נברא עולם הטבע, אבל השמיני הוא על הטבע. כי לפי הטבע יש לו להיות ערל, שהרי אדם נולד ערל, והמילה היא על הטבע. ולפיכך המילה היא שבקעה הים, שהיא על הטבע". אמנם יש הבדל בין דבריו כאן לדבריו למעלה; למעלה ביאר שבזכות המילה נקרע הים. אך כאן מבאר שבזכות מדריגת ישראל הלא טבעית שהמילה מורה עליה נקרע הים, שכתב: "ומפני שיש בישראל מדריגה זאת שאינם טבעיים, שהרי יש בהם המילה, ולכך נקרע ים הטבע". באופן שלפי דבריו למעלה המילה היא הסבה לקרי"ס, ולפי דבריו כאן המילה היא הסימן לקרי"ס. ויש להבין, מדוע הכניס לכאן את מעלת ישראל המשתקפת במילה, ולא ביאר כדבריו למעלה שאיירי במעלת המילה עצמה. ויש לומר, שלשון הילקו"ש שהביא למעלה לאחר ציון 180 הביאתו לכך, שאמרו שם: "דבר אחר, 'אז' אל"ף אחד זיי"ן שבעה, הרי שמונה, בזכות המילה שנתנה לשמונה נקרע הים, ב'אז' אנו נקלס. אמר רבי לוי, 'לגוזר ים סוף לגזרים' תהלים קלו, יג, שכן בלשון ארמי קורין למהולין 'גזורין', בזכות המילה נקרע הים". הרי שהדגשת הילקו"ש היא על הגברא הנמול "אנו נקלס", "קורין למהולין 'גזורין'", ולא על מעשה המילה. ומצד הסברה מוכרח כן, שהרי כאן לא איירי בזכות שהביאה לקרי"ס כדבריו למעלה בפ"מ, אלא בשירת ישראל על קרי"ס, שפתחו את שירתם בתיבת "אז". ובודאי ישראל ישירו על מעלת עצמם המתבטאת במילה, ולא על מעלה שאינה עצמית להם. ובנצח ישראל פמ"ג תשמא: כתב: "האדם כאשר הוא בשלימות הגמור, אז נותן שירה ושבח למי שממנו השלימות".

221 221 צרף לכאן דבריו בדרוש לשבת תשובה פב:, וז"ל: "לכך כל ההזאות שהיו ביום הכפורים לפני ולפנים היו שמונה, אחת למעלה ושבע למטה יומא נו:. וזה כי האחת למעלה היא כנגד המדרגה שהיא על הטבע, שהיא למעלה. ושבע למטה, שהם כנגד הטבע. וזה, כי כאשר נכנס לפני ולפנים, ודבר זה ביום הכפורים אשר היה לו עינוי נפש, הוא הסרת הגוף הגשמי, ונכנס במחיצה שהוא על הגשמי, הוצרך הזאות אחת למעלה ושבע למטה".

222 222 מביא לשון המדרש כפי שנמצא בילקו"ש ח"א המשך רמז רמא. ובכת"י של הילקו"ש שם מצויין שהמדרש לקוח מהמכילתא. ודרכו של המהר"ל לייחס את דברי הילקו"ש למקור המצויין בילקו"ש, אף שמביא את לשון הילקו"ש. וראה להלן הערות 232, 343.

223 223 לאחר ציונים 194, 199.

224 224 לשונו להלן פס"ה: "לשון זה "אז" הוא כמו 'באותו העת', ולשון זה אינו המשך זמן, שהרי אומר 'באותו עת' בלבד. ומפני שאינו המשך זמן, הוא למעלה מן הזמן". ובנתיב הליצנות פ"א ב, ריז: כתב: "כי מלת 'אז' בא על דבר שאינו תחת הזמן, כי הזמן הוא המשך, ומלת 'אז' הוא מורה על העת". ובתפארת ישראל פכ"ה שעה: כתב: "והבן מה שאמר קהלת ג, א 'לכל זמן ועת לכל חפץ'. כי הדברים שהם גופניים... הגוף נופל תחת הזמן, שייך לומר 'לכל זמן'. אבל דבר שהוא שכל בלבד... שהיא אינה דבר גופני, ודבר זה אינו תחת הזמן. על זה אמר 'עת לכל חפץ'. כי העתה שהוא המחבר העבר והעתיד, אינו זמן. ורצה לומר כי הדבר שהוא מושכל, שאינו נופל תחת הזמן, הוא נעשה בעתה" הובא למעלה הערה 195. ובנצח ישראל ר"פ כז תקנח: כתב: "התורה, מפני שהיא שכלית בלבד, לא תפול תחת הזמן. אבל שייך בזה 'עת', כי אין העתה זמן, כאשר ידוע למי שמבין את זה. לכך אמר 'ועת לכל חפץ', כי העתה אינה זמן".

225 225 כמאמר החכם מובא בפלא יועץ ערך דאגה "העבר אין, העתיד עדיין".

226 226 פירוש - אם "אז" היה בא על הזמן, וזמן עבר וזמן עתיד שונים זה מזה, לכך מן הנמנע ש"אז" יאמר על עבר ועתיד כאחד, כי אין זמן אחד לעבר ועתיד.

227 227 דוגמה לדבריו; למעלה בהקדמה שניה סז. כתב: "כי הדבר שיש לו גדר ומיוחד בדבר מה, בשביל אותו גדר נבדל ממנו דבר שאינו בגדרו. אבל מפני כי הוא יתברך פשוט ואין לו גדר כלל, אין דבר נבדל ממנו. ואם כן, הוא יודע הכל, והוא יכול הכל, וכל זה מפני שאין לו גדר יוגדר בדבר מיוחד, ובשביל זה הכל נמצא מאתו גם כן". והוא הדין לנידון דידן; הזמן הוא מחולק ומוגדר, ולכך זמן עבר אינו כולל זמן עתיד. אך העתה נבדלת מן הזמן, ואינה מוגדרת בזמן, לכך היא כוללת את העבר והעתיד כאחד.

228 228 בספר שפתי חיים, מועדים ב, עמודים תיז-תכא, הביא את דברי המהר"ל האלו, וביארם בארוכה ובטוב טעם, עיי"ש. וחלק מדבריו יובא בהערה הבאה.

229 229 לשונו למעלה פמ"ו לאחר ציון 10: "דע כי הזמן יש לו יחוס אל הגשם, ודבר זה מבורר למי שעיין בחכמה, כי ההמשך והחלוק אשר יש לזמן, הוא דומה להמשך וחלוק הגשם, שכל גשם יש לו משך, והוא נחלק". ובנצח ישראל פכ"ב תס. כתב: "משך הזמן הוא ערב ובקר וצהרים". ושם פכ"ז תקנט: כתב: "כי הזמן הוא המשך המציאות, וכל המשך יתחלק להתחלה, ומתחלק אל אמצע ואל סוף, ואי אפשר בפחות מאלו ג' חלקים". ובדר"ח פ"ד מ"ה קכו: כתב: "הזמן הוא נמשך חלק אחר חלק, אבל לא כן הדבר הנבדל... בפעם אחת". ובבאר הגולה באר הרביעי תקלג: כתב: "כי הזמן יש בו קודם ומתאחר". ובפתיחה לאור חדש קמח: כתב: "כי הזמן הוא מחובר מן העבר ומן העתיד, וזהו המשך הזמן, כאשר ידוע מענין הזמן למביני מדע". ובהמשך הפתיחה שם קנא. כתב: "מפני כי בה"א ברא השם יתברך עולמו, כדכתיב ישעיה כו, ד 'כי ביה ה' צור עולמים' מנחות כט:... ולא כמו עולם הבא שנברא בי' שם, שהיא אות קטנה כמו נקודה, ולא יחלק. אבל אות הה"א, שאינו נקודה קטנה, רק שייך בה חילוק. ולפיכך נברא מזה הזמן, שהוא מתחלק" הובא למעלה פמ"ו הערה 13. ובספר שפתי חיים מועדים ב עמוד תיז, כתב: "כדי להבין את דברי המהר"ל עלינו לבאר את מהות הזמן. הזמן מורכב משרשרת נמשכת של אירועים המתרחשים זה אחר זה, כל רגע וארועו. אלא שאנו מבחינים בזמן שלשה חלקים; העבר שחלף, העתיד שלפנינו, והרגע של ההווה שבו אנו נמצאים. הסיבה לחלוקה הזו היא מפני שבחמשת החושים ראיה שמיעה וכו', שבהם באה לידי ביטוי מציאותנו והוייתנו בעולם הגשמי הזה אנו חשים את הזמן רק בהווה, כי העבר נמצא רק בזכרוננו, ואת העתיד אנו יכולים לצייר בדמיוננו בלבד. מו"ר הרא"א דסלר זצ"ל מכתב מאליהו ב עמוד 154 ביאר את מהות הזמן במשל למפת הארץ, שכל נקודה שמצוינת עליה היא סימן לעיר. כאשר מכסים אותה בנייר, ובו חלון קטן דרכו רואים רק עיר אחת על המפה, ושאר הערים אינן נראות. וכאשר נעביר את הנייר על המפה, נראה דרך החלון עיר אחרת, ומה שראינו מקודם נעלם עתה מעינינו. וגם מה שנראה בהמשך הוא עדיין מכוסה מאתנו, כי בכל רגע אנו רואים רק קטע קטן של המפה. וכן הוא בנמשל על הזמן; הנה חוינו את הזמן שעבר, וכאשר חלף ונעלם הוא נותר בזכרוננו בלבד. לכן גם אדם שהוא בעל זכרון מעולה אינו מרגיש את מה שעשה בעבר, כפי שמרגיש דבר שעושה אותו בהווה. וכן העתיד מכוסה מאתנו. נמצא שתחושת הזמן היא מציאות של הסתר, כי היא מסתירה מאתנו את העבר והעתיד, ואנו רואים בה רק את ההווה". ויש להעיר מדבריו בתפארת ישראל פ"מ תריז., שכתב: "מה שאמר בראשית ב, ב 'ויכל אלקים מלאכתו ביום השביעי', היינו בתחלת יום השביעי... והזמן הוא מדובק, ורגע שהוא סוף יום הששי הוא התחלת יום השביעי, כי אין הזמן מחובר מעתות, רק הזמן הוא מדובק. ולפיכך שייך לומר 'ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו', אחר שאי אפשר לך לומר שהזמן הוא מחולק, רק הזמן הוא אחד, וסוף הזמן של יום הששי הוא התחלת יום השביעי". וכיצד יתקיימו שני המקראות האלו יחד; א "הזמן בודאי מחולק" לשונו כאן. ב "הזמן הוא אחד" לשונו בתפארת. ונראה שלא קשה, כי כאן כוונתו לחילוק שיש בזמן מצד עצמו עבר לעומת עתיד. אך בתפארת איירי בחילוק שנעשה מחוץ לזמן עצמו, כמו החילוק בין סוף יום הששי לתחילת יום השביעי, שמבחינת הזמן עצמו אין בזה חילוק. וכן ביארו במבוא לדרשות המהר"ל עמוד 20, שהביאו את דברי המהר"ל בתפארת, וכתבו שם: "מהות הזמן היא חטיבה אחת שאינה מורכבת מחלקים רבים, אלא שמושגי בני אדם חילקו את הזמן לפרודות, ויצרו זמנים רבים". ראיה לדבר; בתפארת ישראל פכ"ה שעט. כתב: "כי הזמן הוא מדובק ומחובר, ועד שלשה חדשים נחשב הזמן אחד, אבל יותר משלשה חדשים לא נחשב אחד, רק מחולק לעצמו". הרי שהחילוק של חדשים אינו חל על הזמן, ואין הבדל בזמן בין חודש אחד למשנהו. אך הזמן שהוא מעבר לשלשה חדשים אינו נחשב לזמן אחד וכמו שביאר שם, כי הוא חטיבת זמן אחרת בעצם.

230 230 לשונו בכת"י תקטו:: "וכמו שהוא כולל ההפכים, כך הוא כולל בכל הזמנים בשוה, בעבר ועתיד, ואין חילוק ביניהם. כי מה שהוא מושל על ההפכים, מורה על שהוא יתברך כולל הנמצאים, והכולל הכל אין חוצה לו דבר. ולפיכך יש לקלס לפניו ב'אז', שהוא כולל העבר והעתיד".

231 231 כמו שאמרו חכמים ירושלמי סנהדרין פ"י סוף הלכה א נ: "אין אחד אלא הקב"ה, כמה דתימר דברים ו, ד 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד'". ואמרינן "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא יחיד, ואין יחידות כמוהו בשום פנים" העיקר השני. וכן אומרים "אחד ואין יחיד כיחודו" מתפילת "יגדל". והרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק ביסוד השני כתב: "יחוד השם יתברך, כלומר שנאמין שזה הוא סבת הכל אחד ואין כאחד הזוג, ולא כאחד המין, ולא כאיש האחד שנחלק לאחדים רבים, ולא אחד כמו הגוף הפשוט... אבל הוא השם יתברך אחד באחדות שאין כמותה אחדות. וזה היסוד השני המורה עליו מה שנאמר דברים ו, ד 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'". ובהלכות יסודי התורה פ"א ה"ז כתב: "אלוק זה אחד הוא... שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם. לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם". ולמעלה פל"ו תרמב. כתב: "כי האיש עם האשה הם אחד, כי אין אחד זולת הקב"ה". ולמעלה פ"ט תפח: כתב: "אין האחדות כי אם להקב"ה, שהוא יחיד". ולמעלה פמ"ו לאחר ציון 133 כתב: "הוא יתברך מהותו ומציאותו אחד, לא כמו שהוא בכל הנמצאים". ובדר"ח פ"ה מ"א כב. כתב: "כי אין אחד רק השם יתברך". ובבאר הגולה באר השני קסא: כתב: "השם יתברך אחד לגמרי מכל צד" ראה למעלה פ"ט הערה 220, פל"ו הערה 153, פמ"ד הערה 135, ולהלן הערה 334.

232 232 לפנינו הוא בילקו"ש ח"א המשך רמז רמא כפי שאר המדרשים שהובאו בפרק זה. ובכ"י ודפוס ראשון נכתב בילקו"ש שם שמקור המדרש הוא "אה"ר", שפירושו "אלה הדברים רבה", וליתא לפנינו. ודרכו של המהר"ל לייחס את מקור המדרש למקור המצויין בילקו"ש גופא, אף שאינו שם. וראה למעלה הערה 222, ולהלן הערה 343.

233 233 אודות מעלתו הנבדלת של משה רבינו, כן כתב למעלה הרבה פעמים, ויובא בהערה הבאה.

234 234 לשונו למעלה פט"ו מז:: "מעלת משה ומדריגתו, שהיה משה נבדל מכל אדם על פני האדמה, כאשר ידוע ממדריגת משה". ולמעלה פט"ז עח. כתב: "משה רבינו עליו השלום אשר הוא הצורה השלימה, והוא נבדל מן החומר כאשר יתבאר, עד שלא היה אדם נבדל מן החומר כמו משה רבינו עליו השלום". וכן כתב למעלה פי"ז צג:, ויובא בהערה 242. ולמעלה פי"ח קלט: כתב: "תדע לך כי מעלת משה רבינו עליו השלום מעלת הצורה, לפי שהיה נבדל במעלתו מן החומר. כי השכלים הנבדלים הם צורה בלבד, ומי שהוא קרוב אל מעלת השכלים הוא קרוב אל הצורה. ולכך היה מעלת משה רבינו עליו השלום ענין צורה בלבד מבלי חומר, שהיה קרוב אל מעלת השכלים הנבדלים". ולמעלה פכ"ב רפח: צירף לזה שמשה נקרא "איש האלקים" כמו שכתב כאן, וז"ל: "מפני כי משה שהיה איש אלקים, ראוי שיהיה מנהיג ישראל במדבר. שכבר אמרנו כי הדברים האלקיים שייך להם המדבר ביותר... שכל ענין אלקי, יותר ראוי במדבר. ואילו היה משה כמו שאר אדם, שהיה טבעי, היה שייך לו הנהגת הישוב. אבל משה 'איש אלקים', שייך לו המדבר בפרט... כאשר היה מעלת משה רבינו עליו השלום נבדל, נקרא 'איש האלקים'". ולמעלה פכ"ח תסו: כתב: "כאשר משה היה נבדל במעלתו, לא היה נוטה אל הגשמי כי אם אל מעלה הנבדלת... ולכך אף אחר שיצא לאויר העולם ידע כל התורה, תהלים ח, ו 'ותחסרהו מעט מאלקים'". ולהלן ס"פ סו כתב שפרישת משה מאשה שבת פז. מורה שאף לא היתה לו חמדה ותאוה לכך, שאם לא כן "לא היה ראוי שיהיה פורש מאשתו, כדי שלא יבוא לידי חטא. לכך יש לך לדעת שלא היה נמצא אצלו החמדה". וכן כתב בשאר ספריו. וכגון, בתפארת ישראל פי"ב קצא: כתב: "כי מדרגת משה נבדל לגמרי מן החמרי. ודבר זה ידוע מאד שזהו מעלת משה, ולכך היה מתנבא באספקלריא המאירה יבמות מט:... שזה עיקר עצם משה שהיה נבדל מן החומר, ולכך הוא בלבד היה פורש מן האשה, ונקרא 'איש אלקים'". ובדר"ח פ"א מ"א קלא. כתב: "הנה מדריגת משה היה כמו חמה ב"ב עה., שהיא כולה אור, וכאילו שאין לה גוף כלל. כך היה משה כאילו הוא נבדל לגמרי מן החומר, כמו שבארנו פעמים הרבה מדריגת משה רבינו עליו השלום, שהיה כאילו היה נבדל מן החומר". ושם פ"ו מ"ב לז. כתב: "כי משה רבינו עליו השלום היה 'איש האלקים', עד שהיה נבדל מן החומר לגמרי". ובח"א לסוטה יג: ב, נו: כתב: "יש לך לדעת כי משה רבינו ע"ה היה לו מעלת הצורה הנבדלת... והיה פורש מן האשה, ולא היה דבק בחמרי, שהחומר הוא אשה, כמו שהצורה הוא איש, ומפני שהיה צורה נבדלת, היה פורש מן האשה שהיא חומר... ולפי שהקבר הוא יחוד מקום אל אותו שנקבר שהוא במקום הזה, ולכך לא היה מתיחס אל משה דבר זה כלל. ואילו היה לו מקום ידוע מיוחד שהוא קברו, היה דבר זה יוצא לגמרי מגדר הצורה הנבדלת, שאין לה מקום מיוחד. ולכך דברים לד, ו 'לא ידע איש את קבורתו', כי משה הוא הצורה הנבדלת, ואין אל הצורה מקום ידוע מיוחד, וזה אין שייך בשאר צדיקים". ובח"א לקידושין יג. ב, קלא. כתב: "המים הוסרו מן הצורה מכל וכל, ודבר זה התבאר אצל משה שהיה נקרא על שם שמות ב, י 'כי מן המים משיתיהו', שהוסר משה מן החמרי, כי היה משה איש האלקים". ובח"א לנדה לא. ד, קס. כתב: "אין המים דבר מקוים והם נגרים ונשפכים, כדכתיב דברים טו, כג 'על הארץ תשפכנו כמים', ואין לך דבר נשפך ונמס יותר מן המים, דכתיב יהושע ז, ה 'וימס לבב העם ויהי למים'... ולפיכך היה משה משוי מן המים, כי משה היה נבדל לגמרי מן החמרי, עד שהיה מסולק ונבדל ממנו לגמרי, ולכך היה משוי ויוצא מן המים" הובא למעלה פט"ז הערה 75, וש"נ.

235 235 כמבואר למעלה מציון 223 ואילך.

236 236 "למה ב'אז'... כי משה היה דבק במדה העליונה הזאת, כמו שיתבאר" לשונו למעלה לאחר ציון 206.

237 237 אודות שהטבעי הוא תחת הזמן, כן כתב למעלה בהקדמה שניה נ., וז"ל: "פעל הטבעי פועל לפי טבעו ומנהגו אשר בעולם הטבעי, ופעל הנבדל לפי ענינו. והבדל יש ביניהם, כי הטבע פועל בזמן, ולפיכך צריך לכל פעל טבעי המשך זמן, אבל פעל אשר אינו טבעי אין צריך לפעולתו זמן. כי הטבעי כח גשמי, וכל כח גשמי פעולתו בזמן, אבל הדברים הנבדלים פעולתם בלי זמן, שאינם כח בגשם, ולפיכך פועלים בלא זמן". ולהלן פנ"א כתב: "דברים הטבעיים כל פעולתם בהמשך זמן". ובהקדמה לאור חדש עו: כתב: "כי הדבר שהוא בזמן, הוא הטבע ומנהגו של עולם, שנעשה בזמן". ובח"א לגיטין נז. ב, קיג: כתב: "כי הדבר הטבעי פועל בזמן, ודבר שלא בטבע פועל מבלי זמן" הובא למעלה הקדמה שניה הערה 45.

238 238 לשון הראב"ע שמות כד, יח "ויהי משה בהר - שלא ירד, וכתוב על אלה הארבעים יום דברים ט, ט 'לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי'. וזה פלא גדול לא נהיה כמוהו לפניו". ויש להבין, דמוכיח מכך שמשה "לא היה אדם טבעי שהוא תחת הזמן", ובפשטות כוונתו היא שאי אפשר שמשה יעמוד ארבעים יום ללא אכילה ושתיה רמב"ם הלכות שבועות פ"ה ה"כ "נשבע שלא יאכל כלום שבעת ימים... מלקין אותו מיד משום שבועת שוא, ויאכל בכל עת שירצה", ובהכרח שהזמן של ארבעים יום לא חל עליו, כי משה היה למעלה מהזמן. ויש להבין, כי ניתן לבאר שבאותם ארבעים יום משה ניזון באופן רוחני כמו המלאכים, ולא שזמן ארבעים יום לא חל עליו. וכן כתב בגו"א בראשית פ"א אות נב לג:, עיי"ש. וכן אמרו חכמים ב"מ פו: "לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם". ובח"א שם ג, מח. כתב: "מפני שעלה משה למרום, לפיכך לא אכל. דאם לא כן למה עשה הקב"ה את משה מלאך, והיה לנהוג עמו כמו שהוא אדם, שהוא שותה ואוכל. אלא כיון שבא בין המלאכים, היה לו מנהג שלהם לבלתי לאכול ולבלתי לשתות" הובא למעלה פל"ב הערה 36. והשפת אמת יומא עה: כתב: "דכיון דכתיב 'לחם לא אכלתי', משמע דדבר אחר אכל, מדלא אמר סתם 'לא אכלתי'. ותו, דאי אפשר לבריה להיות בלי מזון. רק דהיה ניזון מזיו השכינה, כמלאכי השרת... דהכי קאמר, לחם שאוכלין התחתונים לא אכלתי, רק מאכל עליונים". ונהי שזה מורה שמשה לא היה אדם טבעי, אך כיצד זה מורה שלא היה תחת הזמן. ויש לומר, שדברים טבעים הם תחת זמן טבעי, ודברים לא טבעים הם תחת זמן לא טבעי. ובח"א לב"ב עד. ג, קא. כתב: "כמו שיש ימים ממש לבני אדם גשמיים, כך יש זמן לדברים שאינם גשמיים, ואינו זמן ממש, והוא שייך לדברים בלתי גשמיים". וכן הוא בתפארת ישראל ס"פ יח רפב:. וראה למעלה הערה 200.

239 239 לשונו למעלה פי"ח קמו:: "הנה שם משה רבינו עליו השלום, שנקרא בשם 'משה' שמות ב, י 'כי מן המים משיתהו', בזה בעצמו הוראה על עיקר מעלתו, שהיה צורה קדושה נבדלת, שהשכינה היתה מדברת עמו פה אל פה במדבר יב, ח, והיה נבדל מן האשה שבת פז., ולא כהתה עינו ולא נס ליחה שלו דברים לד, ז. כי מאחר שהוסר מן המים המורים על ענין החמרי, היה משה רבינו עליו השלום מעלתו פשוט מן החומר, ונשאר במעלת הצורה בלבד". ולמעלה פכ"ד שסד: כתב: "כי כל הדברים אשר הם צורה נבדלת יש להם קיום, ואין להם שנוי, כי כח חמרי הוא משתנה. וזה סוד מה שנאמר במשה 'לא כהתה עינו ולא נס ליחו', שמשה נפשו לא היה מוטבע בגוף... ועל ידי שיש לו כח בלתי מוטבע בגוף, אף כחות הטבעיות עומדים בכחם". וכוונתו כאן היא, כי כח החומרי משתנה מחמת הזמן כמו שכתב בנתיב העושר פ"ב ב, רכז: "כל דבר שהוא גשמי הוא תחת הזמן ותחת השנוי", והואיל ומשה לא השתנה, מוכח מכך שלא היה תחת הזמן.

240 240 ומדריגת "אספקלריא המאירה" מורה על היות משה נבדל מן החומר, וכמו שכתב בתפארת ישראל פי"ב קצא:, וז"ל: "כי מדרגת משה נבדל לגמרי מן החמרי. ודבר זה ידוע מאד שזהו מעלת משה, ולכך היה מתנבא באספקלריא המאירה". ובדר"ח פ"ג מי"ד שכט. כתב: "משה רבינו ראה באספקלריא המאירה, רצה לומר כי משה מפני שהיתה נבואתו נבדלת לגמרי, וזה נקרא שראה באספקלריא המאירה... אבל ישעיה שאין מעלתו כל כך, והיה רואה השם יתברך בכח גשמי, וזה נקרא אספקלריא שאינה מאירה... וזהו ההפרש אשר יש בין משה ובין שאר נביאים; משה כתיב בו במדבר יב, ח 'פה אל פה וגו''. אבל שאר הנביאים היו מתנבאים באספקלריא שאינה מאירה, היו רואים השם יתברך דרך מלבוש הזה הגשמי". ובח"א ליבמות מט: א, קלב. כתב: "משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה, נקרא כאשר היתה הנבואה לא בדמיון, וכדכתיב במדבר יב, ח 'ומראה ולא בחדות'. וכאשר הנביא היה כן, אי אפשר לראות השם יתברך, שהוא יתברך נבדל מן הנמצאים, ולכך אי אפשר לראות אותו פנים אל פנים. אבל כאשר יראה בדמיון, דבר זה אין חיבור לשכינה לומר שהשם יתברך נבדל מכל הנמצאים, ולפיכך באספקלריא שאינה מאירה אפשר לראות השם יתברך. כי זה ההפרש יש בין אספקלריא המאירה לשאינה מאירה, כי האספקלריא המאירה רואה הדבר באמתתו כאשר הוא" הובא למעלה פי"ח הערה 96.

241 241 אודות שהחומרי הוא עכור, כן כתב למעלה בהקדמה שלישית קלד:, וז"ל: "כל נבדל הוא מפואר, לפי שמסולק ממנו עכירות הגשמי, שהנבדל נקרא 'אור', שאין בו עכירות". ולהלן ר"פ סה כתב: "הגשמי, או אשר מצורף אל הגשם, אין בו תפארת, כי יש בו עכירות וגסות גשמי". ובתחילת ההקדמה לדר"ח ב. כתב: "האדם אשר ברא השם יתברך על האדמה, סוכתו ענן וערפל, עד שהוא יושב בחושך, ולא אור, הוא הגוף העכור והחושך" הובא למעלה פל"ד הערה 9. ובנצח ישראל פ"ז קצ: כתב: "מדריגת ביתר, שהיו מסולקים מן הגוף העכור". ובבאר הגולה בבאר הרביעי תצח. כתב: "כי הצדיקים כאשר יהיו בגן עדן, יהיו מסולקים מן החומר העכור... שאף בעולם הזה לא היה נמשך נפש הצדיקים אחר הגוף, ולפיכך בגן עדן, הוסר החומר העכור הזה". ובכלליות קבע, כי לא רק שהחומרי עכור, אלא הסימן ההיכר לחומריות הוא עכירותו, וכפי שכתב בנצח ישראל פ"ז קצ:: "ותדע שכל אשר הוא יותר חמרי, הוא עכור. שתמצא הארץ שהיא יותר גשמית, היא עבה ועכורה לגמרי. והמים יש להם גשם דק, יש בהם בהירות יותר. והרוח יש לו דקות הגשמי יותר, והוא עוד יותר בהיר. וכן תמיד כאשר ידוע". ובנר מצוה צג. כתב: "כאשר תבחין בנמצאים הגשמיים, שכל שהוא גשמי יותר, הוא עכור וחושך. וזה, כי הארץ היא גשמית, ולכך הארץ היא חשוכה לגמרי. והמים אינם כל כך גשמיים כמו הארץ, שיש לארץ גסות ועבות החמרי יותר, לכך המים הם זכים יותר. והרוח עוד יותר מסולק מן הגשמי, ולכך הרוח הוא יותר זך ויותר דק". ובדרשת שבת הגדול רז: כתב: "כי הדבר אשר הוא עומד בחומר העכור, נקרא שהוא בחושך". וראה למעלה הקדמה שלישית הערה 52, ופמ"א הערה 132.

242 242 למעלה פי"ז פח. הביא דברי הגמרא סוטה יב. שהפסוק "ותרא אותו כי טוב" שמות ב, ב מלמדנו ש"בשעה שנולד משה נתמלא כל הבית אורה". ובהמשך הפרק צג: כתב: "מדריגת משה שהיה נבדל לגמרי מן הגשמית, עד שהיה לו מעלה נבדלת לגמרי, שהרי כשנולד נתמלא הבית אורה, והאור מורה על דבר נבדל מן הגשם, וזה ידוע, כי אין באור דבר גשמי מורגש... ולפיכך נתמלא כל הבית אורה". וראה למעלה פמ"ו הערה 149 אודות מעלתו הנבדלת של האור.

243 243 ילקו"ש ח"א המשך רמז רמא.

244 244 בפסוקים אלו לא נאמרה תיבת "אז", אך פסוקים אלו מבארים את ריש דברי המדרש "בשעה שאמרו ישראל 'אז ישיר', לבש הקב"ה חלוק של תפארת שהיו חקוקים עליו כל 'אז' שבתורה". ולהלן ר"פ סה כתב: "פירוש, כאשר היו משבחין את השם יתברך ב'אז ישיר'... בשבח זה היו מלבישין השם יתברך חלוק של תפארת... וזה המלבוש הוא לו מן התחתונים". ופירש רש"י דברים כו, יז "האמירך... הוא לשון תפארת".

245 245 "שנאמר איכה ב, יז 'בצע אמרתו'" המשך לשון הילקו"ש שם.

246 246 להלן ר"פ סה, וז"ל: "פירוש, כאשר היו משבחין את השם יתברך ב'אז ישיר', והשבח הזה הוא שבח שהשם יתברך מתרומם על העולם, ונבדל מן הטבע, כי כן מורה מלת 'אז', שהוא אחד רוכב על ז' ימי בראשית, שהוא הטבע. ועוד לשון זה שהוא כמו באותו עת, ולשון זה אינו המשך זמן, שהרי אומר באותו עת לבד. ומפני שאינו המשך זמן, הוא למעלה מן הזמן. ולפיכך בשבח זה היו מלבישין השם יתברך חלוק של תפארת. שהרי רבי יוחנן קרא למאני מכבדותי שבת קיג.... ועל זה החלוק היו כתובים כל 'אז' שבתורה, שכולם הם מורים על כבודו יתברך, שהוא נבדל מהטבע החמרי, וזהו הכבוד, כי אין כבוד יותר מזה כאשר הוא נבדל מן כל צירוף ויחוס גשמי. שהגשמי, או אשר מצורף אל הגשם, אין בו תפארת, כי יש בו עכירות וגסות גשמי... וזה המלבוש הוא לו מן התחתונים... ופירוש ענין זה, כי כאשר לישראל נעשה הנס, שהנס הוא למעלה מן הטבע, ואז ראוי להלל להקב"ה ב'אז', שזה השבח מורה שהוא נבדל מן הטבע. ולפיכך מלבישין אותו התחתונים יתברך גם כן חלוק של תפארת. וכשחרב הבית בתחתונים, שאז אין כבוד ותפארת בתחתונים, שכבר חרב הוד הבית, ולפיכך חלוק של תפארת שהיה בתחלה אל השם יתברך מן הנבראים, קרעו. ולפיכך אמר הכתוב איכה ב, יז 'בצע אמרתו', כי 'אמרא' מלשון פאר, כמו דברים כו, יז-יח 'את ה' האמרת וה' האמירך וגו'', לפי שהתפארת שהיה לו מן התחתונים, הוא בית המקדש, קרע ובטל אותו. ויש בזה עוד דברים מופלאים בלבוש תפארת שחקוקין עליו כל 'אז' שבתורה".

247 247 נמצא שנתבארו כאן ששה היבטים לתיבת "אז"; א "אז" מורה על האחדות, שהעתה אין בה חילוק זמן כלל למעלה לאחר ציון 194. ב "אז" מורה על האחדות, שהאחד רוכב על השבעה למעלה לאחר ציון 200. ג "אז" מורה על מדה העליונה שמחמתה טעה משה למעלה לאחר ציון 206. ד "אז" מורה על מספר שמונה, שהוא מעל לטבע למעלה לאחר ציון 214. ה "אז" מורה על העבר והעתיד, הנבדל מהזמן למעלה לאחר ציון 223. ו "אז" מורה על מדריגת משה שהיה נבדל מהגשמי למעלה לאחר ציון 234.

248 248 פירוש - ישראל קנו על ידי השירה מדריגה עליונה כמו שיבאר, וזהו משום ש"האדם יקנה על ידי המעשים מדריגה עליונה". וכן אמרו חכמים עדיות פ"ה מ"ז "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך". ולמעלה פמ"א לאחר ציון 30 כתב: "וזה מי שמגיע אל מדריגה עליונה הנבדלת... זהו מדריגת רבי פנחס בן יאיר. ואל מדריגה זאת היה מגיע במעשים אשר יש להם מדריגה עליונה ראויה לזה, כמו פדיון שבוים וכיוצא בזה, שיקנה האדם מדריגה עליונה פנימית, שהרי הוא מוציא גם כן השבוי, אשר הוא יושב חושך וצלמות, לאור המציאות". ובח"א למכות כג: ד, ז: כתב: "החבור בו יתברך צריך אל שני דברים; האחד, הפרישה מדברים הגופנים החמרים אשר מפסיקים ומבדילים בין השם יתברך ובין האדם, כי החומר הוא מסך מבדיל בין השם יתברך ובין האדם. ואף כאשר פירש מדברים החמרים המרחיקים והחוצצים, צריך עוד לקנות מדריגה נבדלת, כי על ידי זה הדבוק והחבור בו יתברך, ודבר זה על ידי מעשים שקונים על ידם מדריגה נבדלת. כי אם יהיה פורש מן הדברים החמרים המרחיקים האדם מן השם יתברך, ולא יעשה הדברים המגונים, בשביל זה לא יקנה מדריגה נבדלת". וראה למעלה פמ"א הערה 32 שנתבאר שם שמחמת כן נקרא האדם "אדם" ע"ש האדמה, כי האדם מוציא את עצמו אל הפעל על ידי המעשים הטובים שעושה, וכפי שהאדמה מגדלת פירות.

249 249 "השירה הזאת, אין המדריגה הזאת בעולם הזה בלבד, רק לתחית המתים גם כן" לשונו להלן.

250 250 אודות המעלה העליונה שתהיה לאדם בתחית המתים, הנה חסרון האדם בעוה"ז הוא מחמת שבא מטפה סרוחה "שהרי לפי טבע ומזג האדם שנברא מטפה סרוחה, הוא דבר פחות, אין החומר הזה סובל שיהיה הכל נבחר, רק נברא האדם, והאברים הפחותים קבלו הפחות, ונשאר לאברים הנכבדים הטוב" לשונו להלן פס"ז. והרי לכשיקום האדם בתחית המתים שוב לא יבוא מטפה סרוחה, ובכך מעלתו. וכן כתב בדר"ח פ"ד מי"ז שסג., וז"ל: "נולד האדם מטפה סרוחה, עד שקרוב האדם אל ההעדר, ומקבל העדר, הוא המיתה, וזהו העולם הזה. ואחר כך בא העולם הבא, ואז יש לפעולה התיחסות בשלימותה אל הפועל... כי האדם שנברא מבשר ודם מטפה סרוחה, איך אפשר שיהיה לו המעלה העליונה, כי סוף סוף בשר ודם הוא. ולפיכך צריך לסלק דבר זה על ידי מיתה, ואז יחיו". ובנר מצוה קיט: כתב: "האדם נולד ערום שלא בכבוד, היינו מפני שהגוף נבראה מטפה סרוחה, ולכך נמצא בו הגנות ונולד ערום... אך צדיקים הנקברים בלבושיהם דרך כבוד, וטפה סרוחה כבר הלכה ואינה נמצאת במיתת האדם, כל שכן שיעמדו במלבושיהם ולא יהיו ערומים, רק יהיה האדם כולו כבוד" הובא למעלה פי"ח הערה 104. ואודות שחיי העולם הבא הם המדריגה האחרונה, כן כתב בתפארת ישראל פי"ג רח., וז"ל: "האדם גם כן יש לו מדרגות אלו; האחד, הגוף הנגלה. השני, הנשמה הנעלמת. השלישי, המדרגה שיש באדם שהוא מוכן לעולם הבא. וזה שאמרו חכמים ב"ר יד, ה 'וייצר ה' אלקים' בראשית ב, ז, שתי יצירות; אחת בעולם הזה, ואחת בעולם הבא. וזהו מדרגה אחרונה, והכל בכח בריאה זאת, והוא צלם אלקים שנברא בו האדם, ועל ידי זה יש בו המעלה האחרונה, היא עולם הבא". ובנצח ישראל פכ"ח תקסז. כתב: "כי אי אפשר שיזכה האדם ממדריגה הפחותה, הוא העולם הזה, למדריגה עליונה, הוא מדריגה תחיית המתים ועולם הבא... ולכך תחלה יקנו המעלה הזאת, שהוא ימי המשיח, ואחר כך יקנו המדריגה היותר עליונה. וזהו ענין המשיח, להעלות המציאות ממדריגה למדריגה וממעלה למעלה" הובא למעלה פי"א הערה 50. ובדר"ח פ"ו מ"ח רנו: כתב: "ואלו שבע מעלות ומדריגות מתחילין מן חיי עולם הזה, בדבר שהוא המדריגה התחתונה, ומסיימין במדריגה האחרונה, של חיי העולם הבא הנצחיים". זאת ועוד, הנה פסגת רוממות מדריגת האדם היא היותו מחונן בצלם אלקים, ובזה יש לו דמיון ליוצרו כמבואר למעלה פל"א הערה 37, וראה בסמוך הערה 252. ובדר"ח פ"ג מי"ד שמג: כתב: "האדם נאמר בפרט עליו 'בצלם אלקים ברא אותו' בראשית א, כז... לכך יש לו אור וזיו המציאות ביותר מכל, אף מן המלאכים". ומחמת רום מעלה זו מגיעה מעלת האדם עד העוה"ב, וכמו שכתב בנתיב אהבת ריע פ"א א, נג., וז"ל: "מה שאמר 'הזהרו בכבוד חבריכם' ברכות כח:... כי הכל הוא בשביל המעלה העליונה שברא השם יתברך את האדם בצלם אלקים, כי מעלה זאת מגיע עד עולם הבא, כי אי אפשר להיות דבר על מעלה זאת מה שנברא האדם בצלם אלקים... כי מעלה ומדריגה זאת אינה למלאכים, ומאחר שמדריגה זאת אינה למלאכים, אם כן מדריגה זאת מגיע עד עולם הבא. וכאשר מכבד את צלם אלקים הזה, דבק בעולם הבא, כיון שנותן כבוד אל האדם שנברא בצלם אלקים. וכבר בארנו אצל אבות פ"ג מי"ד 'חביב האדם שנברא בצלם אלקים', כי הצלם הזה הוא אור עליון שזורח על האדם, וכמו שהתבאר שם. ואור זה הוא אור עולם הבא, כאשר תבין בחכמה. ולכך אמרו ב"מ נט. 'המלבין פני חבירו אין לו חלק לעולם הבא', כי הוא מכבה ומפסיד את האור הצלם הזה אשר אורו מן עולם הבא, ולכך אין לו חלק לעולם הבא גם כן".

251 251 כאן מזכיר "עולם הבא", אך למעלה ובהמשך הזכיר "תחית המתים", וכוונתו אחת, שעולם הבא הוא העולם שלאחר תחיית המתים, והדרך לעוה"ב עוברת דרך תחיית המתים, ולכך גם תחיית המתים לפעמים נקראת "עולם הבא". וכן כתב הרמב"ן בשער הגמול הוצאת שעוועל, עמוד ש: "קוראים העולם שאחרי תחיה 'עולם הבא'... והוא העולם שאחרי תחיה... שהעולם הבא האמור בכל מקום... עולם שעתיד הקב"ה לחדשו לאחר ימות המשיח ותחיית המתים". ובהמשך שם עמוד שו כתב: "יבואו ימי המשיח... ובסופן יהא הדין ותחיית המתים... והוא העוה"ב, שבו ישוב הגוף כמו הנפש". ובדר"ח פ"ד מי"ז שנד. כתב: "הרי בפירוש כי העולם שיהיה אחר התחיה, ואחר שיהיה דן את שיחיו בתחית המתים, ואז יהיו אלה לחיי עולם הבא, ואלה לדראון עולם. הרי לך כי העולם הבא הוא שיהיה אחר תחית המתים. ולפיכך אמר סנהדרין צ. 'הוא כפר בתחית המתים', ולכך אל יהא לו חלק בתחית המתים, והוא עולם הבא". וכן מוכח מדבריו בתפארת ישראל; בפט"ו שם רכז: כתב: "כי אין עצם עולם הבא רק העולם שיבוא אחר התחיה". ואילו שם בפנ"ב תתכז: כתב: "זמן התחיה, הוא עולם הבא". הרי שאע"פ שתחית המתים לחוד ועוה"ב לחוד, מ"מ תחית המתים גופא נקראת "עולם הבא". וכן מוכח מרש"י בראשית ב, ז, שהנה נאמר שם "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה וגו'", ופירש רש"י שם "וייצר - שתי יצירות, יצירה לעולם הזה ויצירה לתחיית המתים". אך לשון חכמים בב"ר יד, ה מקורו של רש"י הוא "יצירה לעולם הזה ויצירה לעולם הבא". וברור שרש"י שינה לשונם מ"עולם הבא" ל"תחיית המתים" כי על כך נופל יותר לשון יצירה. אך אם "עולם הבא" אינו קשור לתחיית המתים, לא היה רש"י מעמיס על "עולם הבא" את תחיית המתים. ובעל כרחך שדעת רש"י היא שהדרך לעולם הבא עוברת דרך תחיית המתים, "ובכלל מאתיים מנה", ולכך ניתן להחליף "עולם הבא" עם "תחיית המתים". וכן בגו"א שם אות יח נט. כתב: "הביא רש"י דברי בראשית רבה, משום דילפינן מזה דבר גדול, שיש לאדם חלק לעולם הבא". הרי אע"פ שרש"י נקט ב"תחיית המתים", ברור שמונח בזה גם "חלק לעולם הבא". וכן רש"י קידושין לט: כתב: "שאין תחיית המתים תלויה - באותו מתן שכר להודיעך שאין מתן שכר אלא לעולם הבא". הרי הגמרא דיברה על תחיית המתים, ורש"י מפרש זאת לעולם הבא. ובנתיב התורה פ"א סא: כתב: "עולם הבא, שיחזור האדם לחיים".

252 252 השוואה זו לאדם מצינו גם בתפארת ישראל פי"ג ר:, וכלשונו: "דע כי התורה התמימה תקיף גם כן בכל ההשגות, ולא תחסר כל בה. ועם כי נראה בעיני האדם כי דברי התורה הם כדברים פחותים ושפלים, אין בזה תמיה. כי קרה לתורת האדם מה שקרה אל האדם; כי האדם עומד בתחתונים, עם שיש לו נשמה שהיא חצובה מתחת כסא כבודו יתברך ממדרגה עליונה. גם זורח עליו צלם אלקים, שהיא המעלה העליונה. כך הם מצות התורה, עם שהם דברים גשמיים, יש להם סוד פנימי שהוא עומד ברומו של עולם. ומעתה אל יתמה האדם איך יזכה האדם לעולם הבא על ידי התורה, שהיא בדברים הקטנים והפחותים. כי השאלה הזאת גם כן כמו השאלה על האדם; איך יזכה האדם בעל חומר לחיים הנצחיים. שהתשובה בזה, עם שהאדם הוא בעל גוף וחומר, 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו' אבות פ"ד מכ"א. כי יש בו רוח אלקים נשמה קדושה, אשר הנשמה הזאת חצובה מתחת כסא הכבוד. ובשביל הנשמה הזאת זוכה האדם אל חיים הנצחיים. וכך עם שמצות התורה נראה שהם בדברים הפחותים, יש במצות דברים עליונים על הכל, מגיעים עד עולם הבא. עד שמצות התורה שמחויב האדם לפעול, הם דומים לגמרי אל האדם ונשמתו. ולפיכך כמו האדם עצמו, אשר הוא עומד בעולם הזה, ונשמתו מגיע עד עולם הבא. וכך התורה והמצות שמחויב האדם לפעול, הם בדברים שהם בעולם הזה, ותכלית מדרגתם עומדים ברומו של עולם". אך יש להבין מהו עומק ההשוואה בין "האדם עצמו" אל "השירה הזאת", שכשם שהאדם נברא בעוה"ז ותכלית מדריגתו היא בעוה"ב, כך השירה הזאת היא בעוה"ז ותכלית מדריגתה בעוה"ב, דמהי השייכות בעצם בין אדם לשירה. ודוחק לומר שאיירי בהשוואה חיצונית בעלמא. וראה הערה 254.

253 253 צרף לכאן דברי חכמים סנהדרין צא. "כל האומר שירה בעולם הזה, זוכה ואומרה לעולם הבא, שנאמר תהלים פד, ה 'אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה'". ובח"א שם ג, קפא. כתב: "כל האומר שירה בעולם הזה עוד יאמר שירה בעלם הבא. וזה כי השירה הוא מעין עולם הבא במקצת, כי עיקר ההפרש וההבדל בין עולם הזה ועולם הבא, כי עולם הזה הוא חסר, ועולם הבא הוא שלם, ואין חסרון בו. והשירה בעולם הזה הוא מצד השלימות, שכל מקום שיש חסרון לא שייך שירה. וכאשר יאמר שירה בעולם הזה, שהוא חסר, והתחיל בשירה אל השם יתברך שהוא מצד השלימות, ואין כאן שלימות, יאמר שירה אל השם יתברך לעולם הבא, שאז יהיה השלימות הגמור, שלא יהיה שם חסרון כלל. ודבר זה בודאי ראוי, כי בעולם הזה אי אפשר שיהיה שלם לגמרי, רק מקצת, והמקצת ראוי שיהיה לגמרי אחר שהתחיל, זוכה ואומרה לעתיד". עמוד והבט כיצד דברים אלו תואמים להפליא עם דבריו כאן.

254 254 בח"א לסנהדרין צא: ג, קפא. ביאר דברים אלו יותר, וז"ל: "אין הפירוש שהכתוב בא לומר שתהיה השירה הזאת לעתיד לבא, רק רצה לומר שהשירה הזאת אינה עתה בלבד, רק לעתיד גם כן, לתחית המתים. ורמז דבר זה דוקא בשירה הזאת, כי ראוי מצד השירה בפרט שתהיה לעתיד לבא... כי השירה היא כאשר היה בעולם שלימות, והיו נותנין שירה והודאה לשם יתברך. וכל אדם שהוא משורר, הוא בשלימות כאשר לבו בשמחה. ומתוך השמחה, שהיא שלימות לאדם, בא האדם לידי שירה. ומפני שאין עתה העולם בשלימות, לכך אמר 'אז ישיר', כי השירה שהיא בשלימות היא לעולם הבא, שאז יהיה העולם בשלימות, לא בעולם הזה. ולכך רמז בזה דבר זה במקום הזה אצל 'אז ישיר'... כי מלה זאת של 'אז' מורה על מעלה עליונה, כמו שהתבאר בחבור גבורות ה'. ולכך אמר אצל זה 'ישיר' לעתיד, כי מגיע השירה למעלה עד עולם הבא". ובזה ניחא הבנת ההשוואה בין אדם לשירה ראה הערה 252. כי השירה מורה על שלימות המשורר, והעוה"ז אינו נמצא בשלימות. לכך, כשם שמעלת האדם העליונה אינה ברת השגה בעוה"ז החסר, כך מעלת השירה העליונה אינה ברת השגה בעוה"ז החסר. באופן שהשירה היא ביטוי לשלימות האדם. וכשם ששלימות בריאתו אינה יכולה להתקיים במילואה מחמת חסרון העוה"ז, כך שלימות שירתו אינה יכולה להתקיים במילואה בהאי עלמא. ובהקדמה לאור חדש סא: כתב: "מורה זה על האדם, שאין להיות נחשב מציאותו רק גשמי, הן לטוב הן לרע, רק כי כח האדם גדול מאוד, הן לטוב הן לרע, אף אם מקומו בין התחתונים עם הנמצאים הגשמיים". הרי שהאדם נגדר על פי מקומו, כי מקומו של האדם שייך לאדם, וכמו שכתב בתפארת ישראל פ"ז קכג:, וז"ל: "כל דבר בעולם יש לו מקום, כמו שאמרו אבות פ"ד מ"ג 'אין לך דבר שאין לו מקום'. כאילו היה המקום שייך לאדם, עד שהמקום נכנס בגדר של כל דבר. ולכך צריך לכתוב בגט שם המקום גיטין לד:... כי המקום שייך לאדם, ונכנס בגדרו". וכן כתב בדר"ח פ"ג מ"ד קל:, ובנתיב התשובה ס"פ ה הובא למעלה הקדמה ראשונה הערה 67.

255 255 ובדרך כלל מזכירים רק את "ישראל", וכמו במדבר כא, כא "וישלח ישראל מלאכים אל סיחון מלך האמורי לאמר" ראה רש"י שם. וכן נאמר שמות יח, א "וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו וגו'", ופירש רש"י שם "למשה ולישראל - שקול משה כנגד כל ישראל". וכתב הגו"א שם אות ז י:: "שקול משה כנגד כל ישראל. דאם לא כן, הוי ליה למכתב 'את כל אשר עשה אלקים לישראל', אלא 'שקול וכו'". והרא"ם שם כתב: "דאם לא כן 'למשה' למה לי, הא בכלל 'לישראל' הוא".

256 256 להלן לאחר ציון 267, שכתב שם: "כי השירה היא לפי מדריגת הנמצא".

257 257 למעלה פט"ו מז:, שהביא את הנאמר שמות ב, א "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי", ולא נזכר להדיא שאיירי בעמרם ויוכבד. ובביאור השמטת שמם כתב שם בזה"ל: "היינו שלא תאמר כי נולד משה מצד עמרם ויוכבד, שהם בני אדם פרטים, שדבר זה אינו, כי לפי מעלת משה ומדריגתו שהיה משה נבדל מכל אדם על פני האדמה, כאשר ידוע ממדריגת משה. ואם יאמר הכתוב כי משה נולד מעמרם ויוכבד בני אדם פרטיים, לא היה משה נבדל מכל אדם, שהרי הוא מתיחס אל אביו במה שהוא פרטי זה, וכל פרטי הוא חלק. ולפיכך כתוב 'וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי', ולא נזכר בלידתו שם אביו בפרט, שלא היה לו התיחסות אל אדם פרטי זה כלל, רק אל 'איש' בסתם" וכן חזר וכתב למעלה פט"ז ע.. ולמעלה ס"פ טו נז. ביאר מדוע אצטגניני פרעה לא ידעו בעת לידת משה אם משה הוא ממצרים או מישראל רש"י שמות א, כב, וז"ל: "כאשר תדע מדריגת משה רבינו עליו השלום במה שהיה נבדל מכלל ישראל במעלה שלו, ולא נשתתף עם שאר ישראל במעלתם, לא היו יכולים לדעת אם מישראל אם מאומות, כי לפי מדריגת מעלתו לא היה לו צירוף ושיתוף עם שאר ישראל, והבן זה היטב". ולמעלה פי"ז צג: כתב: "מדריגת משה שהיה נבדל לגמרי מן הגשמית, עד שהיה לו מעלה נבדלת לגמרי. שהרי כשנולד נתמלא הבית אורה סוטה יב., והאור מורה על דבר נבדל מן הגשם, וזה ידוע כי אין באור דבר גשמי מורגש". ולמעלה ר"פ יח קכ: כתב: "והוא דבר נפלא על משה רבינו עליו השלום, להורות מדריגת משה. וזה כי בני אדם אשר נכללים בכלל אחד, מפני שכל אחד חלק מן הכלל, לכך גידול שלו כמו החלק שאינו בשלימותו... אבל משה רבינו עליו השלום נבדל היה מכל הבריות, לכך לא היה הוא חלק מן הכלל, ובשביל כך היה קומתו שלימה. ואמרו רבותינו ז"ל כי היה קומת משה רבינו עליו השלום י' אמות כדאיתא בפרק המצניע שבת צב.... מפני שלא היה משה רבינו עליו השלום אדם פרטי, שכל פרטי נכלל תחת הכלל, והוא לא היה נכלל עם הכלל, לכך לא היה קומתו פרטית כשאר בני אדם שהם פרטים, לכך קומתם פרטית, ומספר י' הוא מספר כללי". וכן כתב למעלה פי"ט קפב:, ויובא בהערה הבאה. ובהמשך הפרק שם קצב: כתב: "משה לא היה לו חבור לישראל, אבל הוא כמו צורה נבדלת בלבד, ואין כאן חבור כלל להם, כי לא היה משה משותף להם". ובהמשך הפרק שם קצז: כתב: "משה אין לו שתוף עם ישראל, רק נבדל מהם, ולכך לא היה מצטרף להם כלל. וזה שאמר במדבר טז, טו 'לא חמור אחד מהם נשאתי'. פירוש, שאם היה משה רבינו עליו השלום משתתף להם, היה נושא חמור אחד מהם. אבל מה שלא השתמש בשלהם כלום, זה בשביל שאינו צריך להם, ואינו משתתף עמהם. ורמז במה שאמר 'לא חמור אחד מהם נשאתי', שאין למשה שהוא צורה לישראל, משפט צורה חמרית המשתמש בחומר, מקבל החומר לשמושו. ואם היה משה משתתף להם, והיה משה כמו הצורה שהיא מוטבעת בחומר, אז בודאי היה מקבל חמור מהם. אבל אין למשה רק משפט צורה הנבדלת, שאין לה דביקות בחומר. ולכך אמר 'לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם'. כל זה מורה שאין למשה השתתפות עם ישראל... והוא פירוש אין ספק בו למי שיבין דברי אמת". ולמעלה פ"ל תקכו: כתב: "שם המיוחד נגלה למשה, במה ששם המיוחד מורה על אחדותו יתברך, שהוא נבדל מכל הנמצאים, ומשה מעלתו היה באחדות, שלא קם נביא כמוהו, והוא היה נבדל מכל אדם אשר על פני האדמה".

258 258 אלא נשא את צפורה בת יתרו שמות ב, כא. ולמעלה פי"ט קפב: האריך בזה, וכלשונו: "קשה, למה לא נשא משה בת ישראל מן המיוחסים, כמו אהרן... ולמה לא נתחתן בזרע הקדש... וכאשר תבין דבר חכמה תדע כי לא על חנם היה דבר זה, אלא על ענין מופלא מאוד. וזה כאשר תדע כי שקול היה משה רבינו עליו השלום נגד כל ישראל מכילתא שמות יח, א, בעבור שהוא הצורה המשלים את כל ישראל... ומפני שכל אשה עזר לאיש ובת גילו, כדכתיב בראשית ב, יח 'אעשה לו עזר כנגדו', משמע בת גילו, ולא יתכן זה שתהיה אשה אחת מששים רבוא בת גילו, שהוא לבד שקול נגד ששים רבוא. אבל הגרים שהם חוץ מישראל, ואינם בכלל ששים רבוא מישראל, יותר מזדווג למשה בעבור השווי הזה, כי משה נבדל מישראל, אינו נכנס תחת מספר ששים רבוא מישראל. וכן הגיורת גם כן אינה נכנסת תחת מספר ישראל. וכאשר נפש הגיורת זכה, אז ראויה למשה שנבדל מישראל, והבן הדברים האלו כי הם נפלאים. ולפיכך נשא משה אשה מאומה אחרת, אף על פי שישראל הם עיקר העולם, יש באומות עולם תוספת על ישראל, הם הגרים שמתגיירים ונוספים על ישראל. וזה היתה הסבה שנשא משה רבינו עליו השלום גיורת".

259 259 כמבואר למעלה בהערה 255, ובהערה הקודמת. וראה למעלה פי"ט הערות 108, 111, שנלקטו שם ג' הסברים לכך שמשה שקול נגד כל ישראל; א משה משלים את ישראל כמשפט הצורה המשלימה את אשר הוא צורה לו. ב הואיל ומשה רבינו נבדל מישראל, ממילא הוא עומד כנגדם אלו דבריו כאן. ג דעתו כוללת את כל הדעות של ששים ריבוא.

260 260 ואם תאמר, הרי נאמר במדבר כא, יז "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה", ולא נזכר משה בפני עצמו, אע"פ שמדובר בשירה. כבר עמד על זה בעל הטורים שמות טו, א, וז"ל: "אז ישיר - ב'. הכא, ואידך 'אז ישיר ישראל'. לומר אע"פ שלא הזכיר שם 'משה', מכל מקום גם הוא אמר שירה כמו בכאן, אלא שלא הזכירו שלקה על ידי המים". וכוונתו לדברי רש"י במדבר כא, כ שכתב: "למה לא נזכר משה בשירה זו, לפי שלקה על ידי הבאר".

261 261 כאן נוקט שמשה רבינו הוא אדם כללי, ולא פרטי. אמנם למעלה פ"ט תצ. כתב: "משה לא היה אחד מן האבות, והיה אדם פרטי, ומצטרף אל שאר פרטים, אבל האבות אינם נכללים עם הבנים כלל". ובנצח ישראל פנ"ז תתפ. כתב: "כי משה היה חלק מישראל". ולכאורה זו סתירה גלויה לדבריו כאן. ואפשר לומר, כי משה אכן נבדל מישראל, אך זהו מצד מדריגתו ומעלתו, אך לא מצד עצמו, כי מצד עצמו הוא אחד מאישי ישראל, ומצטרף לישראל כאחד מהם. אך האבות מצד עצמם נבדלים מישראל, כי הם התחלת ישראל, וההתחלה נבדלת מההמשך, וכפי שכתב בדר"ח פ"ו מ"י שע., וז"ל: "כי תמצא שכל דבר שהוא ראשית לאחר, הוא נבדל מאותו דבר שהוא ראשית לו" כך נתבאר למעלה פ"ט הערה 224, ובנצח ישראל פנ"ז הערה 35. וראה להלן הערה 280.

262 262 "מקרהו לציבור להוציאן ידי חובתן" רש"י שם.

263 263 "על כל דבר שהוא אומר עונין אחריו 'הללויה', דתנן במסכת סוכה לח., מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו, הוא עונה אחריהן מה שהם אומרים. ואם היה גדול מקרא אותו, עונה אחריו 'הללויה'" רש"י שם.

264 264 לשון הגמרא במילואה "רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, כקטן המקרא את הלל, והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר". ובדפוס ראשון הושמטה דעה זו לגמרי.

265 265 "משה אמר 'אשירה לה'', והן אומרים 'אשירה לה''" לשון הגמרא שלפנינו.

266 266 "כסופר - מלמד תינוקות, והוא תדיר בבית הכנסת, ופורס על שמע לעשרה הנועדים. 'פורס' לשון 'פרוס החג' שקלים פ"ג מ"א, לפני החג. מתחיל בברכות שלפני קריאת שמע, והן עונין אחריו, וקורין כולן יחד. וכך שרתה רוח הקודש על כולם, וכוונו יחד את השירה ככתבה" רש"י שם. וראה להלן ציון 285.

267 267 בדפוס ראשון מופיע כאן "רבי נחמיה אומר, כקורין את השמע, ולא כקורין את ההלל", ואינו נמצא בגמרא ובעין יעקב שלפנינו, אלא נמצא במשנה סוטה כז:.

268 268 לשונו בח"א לסוטה ל: ב, סה:: "ביאור ענין זה, כי השירה הזאת הוא השבח וההוד שנותן העלול אל העלה, ולפי שלימת העלול ומעלתו, ממנו השבח אל השם יתברך. כי אין ספק אף כי כל הנבראים נותנים שבח אל אשר הוא עלתם, מכל מקום הכל לפי מעלת ושבח העלול, ממנו שבח אל העלה".

269 269 אודות השתוקקות העלול לעלתו, כן כתב בתפארת ישראל פכ"ו שצא:: "כי הנמצאים משתוקקים אל העלה מצד עצמם, כאשר אין להם המונע החמרי" ראה להלן הערה 299. ובנצח ישראל פנ"ד תתמז. כתב: "אמנם על ידי מרים היה הבאר תענית ט.. כי היה בישראל שהיו משתוקקים אל העלה, והשתוקקות הזה הוא השתוקקות התחתונים אל העליונים, כמו השתוקקות הנקיבה אל הזכר. לכך נתן להם הבאר, כי הבאר נובע ועולה מלמטה למעלה, וכדכתיב במדבר כא, ז 'עלי באר ענו לה'. כי הבאר הוא התעלות התחתונים, שהם המים אשר למטה מן הארץ נובעים למעלה... ולכך בזכות מרים, שעל ידה היה השתוקקות והתעלות אל העלה, היה הבאר, שהוא מקור מתעלה ומשתוקק למעלה" הובא למעלה פי"ב הערה 35, פי"ט הערה 90, ופל"ד הערה 47. ובמדרש ב"ר כ, ז "אין תשוקתה של אשה אלא לאישה, שנאמר בראשית ג, טז 'ואל אישך תשוקתך'". ובנתיב כח היצר פ"ד ב, קלא. כתב לבאר: "אין תשוקת אשה אלא לאישה. דבר זה מצד כי משתוקק המקבל שהוא חסר אל המשפיע, והוא השתוקקות החומר אל הצורה... והאשה מושלמת באיש כמו שיושלם החומר בצורה" הובא למעלה פי"ט הערה 87, פמ"ב הערה 42, פמ"ג הערה 63, ולהלן הערה 507. וכן כתב בדרוש לשבת הגדול רא.. אמנם כאן הדגשתו היא שהעלול חוזר אל המקום שבא ממנו, שהואיל והעלה ברא את העלול, והעלול בא מהעלה, לכך העלול משתוקק לחזור לנקודת המוצא שלו. וכן נאמר על ישמעאל בראשית כא, כא "וישב במדבר פארן ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים", ופירש רש"י שם "מארץ מצרים - ממקום גדוליה, שנאמר בראשית טז, א 'ולה שפחה מצרית וגו''. היינו דאמרי אינשי זרוק חוטרא לאוירא, אעיקריה קאי". ובגו"א שם אות כג שסא. כתב: "ממקום גידוליה. דאם לא כן למה הוצרך לומר מ'מצרים', דמאי נפקא מיניה. אלא לומר לך דכל דבר הולך אחר עיקרו ויסודו". ואמרו חכמים פסחים פז: "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבבל אלא מפני... ששיגרן לבית אמן "אברהם מאור כשדים יצא" רש"י שם. משל לאדם שכעס על אשתו, להיכן משגרה, לבית אמה. והיינו דרבי אלכסנדרי, דאמר, שלשה חזרו למטעתן, אלו הן; ישראל, כסף מצרים, וכתב לוחות". ועוד אמרו חכמים סוטה יג: "'ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם' יהושע כד, לב... מאי שנא בשכם. אמר רבי חמא ברבי חנינא, משכם גנבוהו "כדכתיב בראשית לז, יד 'וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה', ושם היו רועין" רש"י שם, ולשכם נחזיר אבידתו". ובתפארת ישראל פ"ט קמא: כתב: "דבר זה ברור בלי ספק לכל אדם בעל דעת, כי הנפש הזאת שהיא מן השם יתברך, צריך להשיבה אל השם יתברך אשר נתנה, וכמו שאמר הכתוב קהלת יב, ז 'וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים'". ובדר"ח פ"ג מ"ט ריז: כתב: "החכמה היא שבה אל השם יתברך... וכמו שחוזרים כל הדברים אל מקומם אל יסוד שלהם". ושם פ"ה מ"כ תפד: כתב: "כל דבר שואף אל מקומו, כמו שתראה כי האש הוא חוזר ובא אל יסוד האש, והמים חוזרין ושבין אל מים, והרוח אל רוח, והעפר אל עפר, כי כל אחד חוזר למקומו". ובנתיב הענוה פ"ג ב, ז: כתב: "כל דבר הוא חוזר אל היסוד שלו". ובנתיב התשובה פ"ד עד. כתב: "הכל ראוי לשוב אל דבר שהוא התחלה לו" ראה למעלה פכ"ג הערה 9, פמ"א הערה 41, ופמ"ג הערה 190. ונאמר שמות לג, כ "ויאמר לא תוכל לראת את פני כי לא יראני האדם וחי", וכתב שם האלשיך בזה"ל: "כי גם האדם המיוחד שבאדם לא יראני וחי, כי קדושת נפשו תמשך אחריו יתברך בראותו אותו, וישאר החומר בלי נשמה". וראה להלן ציון 291.

270 270 והשתוקקות זו מתבטאת באמירת שירה. ובח"א למנחות קי. ד, פט: כתב: "העוסק בתורה בלילה כאילו הקריב נפשו אל השם יתברך. והבן דבר זה ממה שכתיב תהלים מב, ט 'יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי', ודרשו חגיגה יב: כל העוסק בתורה בלילה מושך עליו חוט של חסד. הרי שקרא התורה שבלילה 'שירה', והשירה היא שהעלול משתוקק אל העלה להתדבק בו יתברך". וראה להלן הערה 380.

271 271 כמו הבהמות, שלא נבראו לעצמן, אלא נבראו בשביל האדם כמו שמבאר והולך.

272 272 לשונו למעלה פכ"ב רסח.: "כמו שתמצא בבריאה כי האדם מוכן לעבוד בוראו, והבהמה לשמש האדם". ואמרו בגמרא קידושין פב. "רבי שמעון בן אלעזר אומר, ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות, והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני". ועוד אמרו ב"מ פה. "ההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי, וקא בכי. אמר ליה, זיל, לכך נוצרת". ובתנחומא שמיני אות ב אמרו "אמר הקב"ה, לא בראתי את הכל אלא בשביל אדם, ועכשיו הוא מת מה הנאה יש לי". ורש"י בראשית ו, ז כתב "מאדם עד בהמה - הכל נברא בשביל האדם, וכיון שהוא כלה במבול, מה צורך באלו". ובדר"ח פ"א מ"ב קסז: כתב: "וכאשר אין ראוי לאדם הבריאה, הכל בטל, ואין ראוי הקיום לעולם. ודבר זה אמרו ז"ל בכל מקום, כי הכל נברא בשביל האדם". ושם פ"ג מ"ב נג: כתב: "בשביל האדם נבראו כל התחתונים". ובספרי המהר"ל יסוד זה הוזכר במקומות רבים, וכגון; גו"א בראשית פ"א אות ס מב., נתיב אהבת השם פ"א ב, לט:, תפארת ישראל פ"ד עג., שם פי"ז רנט., באר הגולה באר השני ריד:, שם באר הרביעי שעג., שם באר החמישי קלא., שם באר השביעי שסז:, דרוש לשבת תשובה עז., ח"א לשבת עז: א, מא:, ח"א לנדרים לא: ב, ו., ועוד. וראה למעלה פכ"ב הערה 24, פל"ד הערה 134, פל"ה הערה 14, פל"ט הערות 65, 140, ופמ"ד הערות 40, 143.

273 273 נראה לבאר סברה זו, כי השתוקקות העלול אל עלתו היא מפאת הכרת העלול שכל מציאותו באה מן עלתו. אך כאשר העלול לא נברא מצד עצמו, אלא לשמש זולתו, אם כן אין לעלול שום מציאות מצד עצמו, וכמו שכתב למעלה פ"ז שמו.: "כי השעבוד הוא מורה על מיעוט המציאות, כי אשר הוא משועבד לאחרים הרי נתלה באחר, ואין זה נקרא מציאות, כיון שתלוי באחר". ולמעלה פ"ט תעד. כתב: "המשועבד הוא תלוי בזולתו, ודבר זה שייך לחלושי המציאות". ובדר"ח פ"א מ"ב קצא: כתב: "כי אין אל העבד שום מציאות מצד עצמו, רק שהוא משמש לרבו. וכל אשר משמש לזולתו, אין עליו שם בפני עצמו". ושם פ"ג מי"ד שמ. כתב: "כל דבר שהוא תחת רשות אחר, הרי אין לו מציאות גמור בעצמו, שהרי הוא אינו נמצא מצד עצמו, והוא נכנס תחת רשות אחר. והאדם מפני שהוא מלך בתחתונים, הנה יש לו המציאות הגמור". ואם אין לעלול מציאות, השתוקקות מנין. וזהו דיוק לשונו הזהב שכתב למעלה לפני ציון 268 "כי השירה הוא לפי מדריגת הנמצא", ולא כתב "לפי מדריגת המשורר" וכיו"ב, כי מציאותו של העלול מחייבת את השתוקקותו לעלתו. לכך רק לבעלי מציאות מובהקת תמצא השתוקקות לעלתם שחננם במציאותם, ולא לחלושי המציאות. וראה למעלה פמ"ג הערה 206.

274 274 יש להעיר, כי להלן פס"ח כתב: "כל בריאה שנברא מן השם יתברך לא נברא אלא לכבודו, שנאמר ישעיה מג, ז 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'. ולפיכך כל הנבראים בעולם אומרים שירה אל הקב"ה, כי השירה כבודו יתברך, ובכל נמצא יש בו מן כבודו יתברך, וזאת היא השירה מן הנמצאים. ומפני זה כאשר קנו ישראל עצם מעלתן כשעברו ים, אז מיד אמרו שירה, כי במה שנעשו ישראל לעם ראוי שיהיה זה לכבוד השם יתברך, ואמרו שירה". הרי שכל הנבראים אומרים שירה, ומכלל זאת היא שירתם של ישראל בקריעת ים סוף. ואילו כאן כתב "אין ראוי לומר שירה רק ישראל" ראה למעלה פמ"ד הערה 143, ששאלה מעין זו נשאלה גם שם. וכן מצינו שהאילנות אומרים שירה "אז ירננו כל עצי יער" תהלים צו, יב. ובזוה"ק ח"א קכג. איתא "כל מה דברא קב"ה בעלמא כולהו אמרי תושבחן ושירתא קמיה, בין לעילא בין לתתא". והאור החיים במדבר טז, ל כתב: "דרך כל הנבראים שאומרים שירה לפני הבורא". ופרק השירה יוכיח שכל הנבראים אומרים שירה. והמהרש"א סנהדרין לז: כתב: "כל הנבראים חייבים לומר שירה לפניו יתברך ברוך הוא, כמפורש פרק שירה". ואפשר ליישב זאת על פי מה שאמרו במדרש שוחר טוב מזמור קד: "זהו שאמר הכתוב דהי"א כט, יא 'לך ה' הגדולה והגבורה וגו' והמתנשא לכל לראש'. אמר רב הונא, מהו 'מתנשא לכל לראש'. את מוצא, הכל מקלסין להקב"ה, שנאמר תהלים קיג, ג 'מהולל שם ה''. ואין קילוס גדול להקב"ה אלא קילוסין של ישראל, שנאמר ישעיה מג, כא 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'... משמקלסין ישראל, מקלסין המלאכים אחריהם... הוי 'המתנשא לכל לראש'. ואין 'ראש' אלא ישראל, שנאמר שמות ל, יב 'כי תשא את ראש בני ישראל'. ואומר ירמיה ב, ג 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתו'". הרי שקילוסם של ישראל מרומם הוא מכל השירים והקילוסים. ועל כך מוסבים דבריו כאן שהראוים ביותר לומר שירה הם רק ישראל, וכמו שמבאר והולך.

275 275 אודות שתואר "בנים" מורה שישראל הם עלולים בעצם לה', כן כתב בהרבה מקומות, ונביא מהמקומות הנמצאים בספר הגבורות. וכגון, למעלה בכת"י תצא: כתב: "ישראל הם ראשית המציאות לפי שהם ראשונים לכל האומות, שישראל הם בנים לה', ואין קודמים לפניהם, ולפיכך הם בכורו יתברך. ונקראים בניו, כי הם העלולים הראשונים, רצה לומר שהם עלולים בעצם, כי הוא יתברך עלה, ואשר הם עלולים ממנו בעצם הם ישראל. לאפוקי האומות, שהם גם כן מעשה ידיו, אינם בעצם מעשה ידיו, רק כי הם נמשכים אחר ישראל, ואינם עלולים ממנו יתברך בעצם. ומפני שהם עלולים הראשונים, בזה הם בניו, לאפוקי האומות לא נקראו בניו". ולמעלה פכ"ג שטז: כתב: "זה שישראל נקראים 'בנים' אל השם יתברך, שהוא העלה להם". ולהלן פס"ז כתב: "ואם אתה שואל, למה נבחרו ישראל בפרט להיות שכינתו עם ישראל. ודבר זה יש לך לדעת, כי אחר שאמרנו שסדר המציאות כך חייב שיהיה שכינתו עם העלול, וישראל הם עלולים ממנו בעצם ובראשונה. וראיה שנקראו ישראל 'בנים', דכתיב דברים יד, א 'בנים אתם לה' אלקיכם וגו''. כי אי אפשר לך לומר שכל האומות בשוה, שאם כן היו כלם בעלי חסרון, וזה כי התחתונים במה שהם תחתונים מצד הזה דבק בהם חסרון, ואינם בשלימות לגמרי. ולפיכך אם היו כל התחתונים וכל האומות בשוה, היו כולם בעלי חסרון, מצד שהם תחתונים. אבל עכשיו שהנבחרים הם חלק ויחידית, לא הכל, מעתה אף על גב שהם תחתונים, מכל מקום דבק בהם ענין אלקי בחלק מהם, כי על חלק בהם לא יפול שם חסרון ותחתונים כמו שיפול על הכל, ודבר זה ידוע. וזהו חלק השם יתברך, הוא יעקב וזרעו, שדבק בהם ענין אלקי. ועתה במה שהנמצאים הם תחתונים, וראוי אל התחתונים מדריגה פחותה, ענין זה הויית האומות. ובמה שיש בעולם מדריגה עליונה ומעלה גדולה, כי השם יתברך נקרא בראשית כא, לג 'אל עולם', ואם כן אלקותו על התחתונים גם כן, וזה בחלק ממנו בלבד, שנקרא שמו יתברך עליהם, וחלק זה הוא יעקב וזרעו". ובהמשך הפרק שם כתב: "כי המשפט חייב שיהיה נמצא העלה עם העלול, ואין נקרא עלול בעצם ובראשונה רק ישראל, ולכך נקראו שמות ד, כג 'בני בכורי', ולפיכך השכינה עמהם. ואם אתה בא לתמוה על שאמרנו כי ישראל בפרט הם עלולים בעצם ובראשונה מזולת שאר התחתונים, אומר אני שאל תתמה, כי אף בערך מלאכי מרום ישראל הם יותר ראשונים". ולהלן פס"ח כתב: "ישראל הם נקראים בנים, כמו שהבן הוא עלול מן האב, כך ישראל הם עלולים מן העלה הראשונה... ואמר הקב"ה בודאי ישראל יאמרו שירה תחלה, כי העלול בראשונה מורה על העלה תחלה, כי אין עלול בלא עלה. ולפיכך ישראל יאמרו שירה להקב"ה קודם מן המלאכים, אף כי הם גם כן נבראו מן השם יתברך ועלולים ממנו, כיון שישראל הם עלולים בראשונה במה שהוא יתברך עלה. והמלאכים, אם שגם הם עלולים ממנו, אין זה בראשונה כמו ישראל, כי נבראו לשמש בעולם מה שנשלחים מן השם יתברך, ולפיכך הם נמשכים וטפלים אחר דבר אחר. ולכך ישראל שהם בניו מורים תחלה על העלה". ושם בסוף הפרק כתב: "הנה התבאר קצת מן הראיות מן דברי חכמים שהפליגו בחכמתם וכולם יענו ויעידו ויגידו שישראל בשביל שהם עלולים ממנו יתברך בעצם ובראשונה לכל הנמצאים, השם יתברך קרוב אליהם ומצטרף אליהם. ואם כן לא יקשה לך למה הוא יתברך בחר בישיבתו בתחתונים" ראה למעלה פכ"ג הערה 77, ופכ"ט הערה 8. ודע שמצינו בספריו שני טעמים לכך שישראל נקראו "בנים"; א הבן נברא לעצמו ולא לשמש זולתו דבריו כאן, הקדמה שניה לדר"ח, ע:, שם פ"ג מי"ד שסז:, באר הגולה באר השלישי רסה:, שם באר הרביעי תטז., ועוד. ב הבן בא מאמתת עצם אביו, וכמו שכתב בנצח ישראל ר"פ יא, וז"ל: "יש לך להבין בשם הנכבד הזה מה שנקראו ישראל בנים לה'. וזה כי אין ספק כי הנמצאים הם עלולים ומושפעים מן השם יתברך. ואין הנמצאים מתדמים יחד; רק כי יש מושפע מאמתת עצמו, ויש שאינו כך, לפי רחוק הנמצאים ולפי קורבתם אליו יתברך. והנה ישראל אומה זאת מושפעים ממנו יתברך מאמתת עצמו יתברך, ובדבר זה יותר יש להם צירוף וחבור אל השם יתברך. ועל זה מורה השם הנכבד הזה שנקראו 'בנים'... אבל שאר האומות, שאף שהם מושפעים מן השם יתברך, מכל מקום אינם מושפעים מאמתת עצמו, רק ישראל מושפעים מאמתת עצמו". וכן כתב בגו"א דברים פי"ד אות א רלג:. וכן כתב באור חדש פ"ו תתקעב:. ולכאורה זהו טעם אחר מהטעם הראשון שישראל הם "בנים" משום שנבראו לעצמם, ולא לשמש לזולתם. אמנם בתפארת ישראל פי"ז רסב. שילב בין שני הטעמים, שכתב: "ישראל הם מחויבים מצד העלה בעצמה, כי כל עלול אף שהוא אפשרי מצד עצמו, הוא מחויב מצד עלתו יתברך. אבל שאר הנבראים ומכחישי ה' אינם מחויבים מצד העלה, כי הם נבראו לשמש זולתם, ואין זה דבר שהוא מחויב... כי ישראל נקראו 'בנים' למקום, כדכתיב 'בנים אתם לה' אלקיכם', כי הבן אינו נברא לשמש את אחר, ולכך על ישראל משפט העלול שהוא מחויב מצד העלה. ולא כן המלאכים, אשר שמם יורה עליהם שהם מלאכים שלוחים משמשים לזולתם". הרי שביאר תואר "בנים" משום שישראל "מחויבים מצד העלה בעצמה" שהוא הטעם שהם עלולים מאמתת עצמו יתברך בד בבד עם כך שלא נבראו לשמש לזולתם. ונראה שהטעם שלא נבראו לשמש לזולתם הוא הסימן לשם "בנים", ואילו הטעם שהושפעו מאמתת עצמו הוא הסבה לשם "בנים", ודו"ק. וראה למעלה פמ"ד הערות 72, 144, 197.

276 276 יסוד נפוץ בספריו. וכגון, להלן פ"ס כתב: "כי דבר זה התבאר במקומות הרבה מאוד, כי לא היה בריאת האומות רק שהם טפילים אל האומה הנבחרת, והכל נברא בשביל ישראל, והם ישראל נבראו בשביל עצמם... כי אין הבריאה בעצם רק לישראל, ואל ישראל נמשך הכל". ולהלן פס"ד כתב: "ישראל הם נמצאים ממנו בעצם ובראשונה, ושאר הברואים אין מציאותם בעצם ובראשונה, רק שהם טפלים לישראל, ולא ברא כל העולם אלא לשמש את ישראל". ובנצח ישראל פ"י רנד: כתב: "אין האומות עיקר המציאות... שאינם נבראים בשביל עצמם, רק בשביל ישראל". ושם פנ"ז תתפג. כתב: "אין לאומות קיום ועמידה בעולם רק על ידי ישראל, והאומות תלוים בישראל, ואין ישראל תלוים באומות". ובהקדמה שניה לדר"ח ע: כתב: "כי ישראל נקראים 'בנים' אל השם יתברך... ואף על גב כי כל הנבראים נאמר גם כן עליהם 'מעשה ידיו'... הפרש יש, כי אינם נקראים 'בנים' למקום. ואם הם מעשה ידיו של הקב"ה, אינם מעשה ידיו בעצם, רק שנבראו בשביל לשמש את ישראל... אבל ישראל נבראו לעצמם, והם נקראו בשביל זה 'בנים'". ובהמשך שם פד: כתב: "כי אף אם נבראו האומות, אינם רק לשמש את ישראל". ובדר"ח פ"ג מי"ד שסז: כתב: "ואמר שם 'חביבין ישראל שנקראים בנים למקום'. כי ישראל נקראו 'בנים' בשביל שהם נבראים בשביל עצמם שיהיו אל השם יתברך, כמו הבן שהוא בשביל עצמו, והוא אל אביו. וכן ישראל נבראו בשביל עצמם, לא כמו האומות שהם נבראים לשמש את ישראל... אבל ישראל, כל העולם נברא בשבילם, ולכך נקראו ישראל 'בנים', שהם אינם רק בשביל עצמם". ובנתיב אהבת השם פ"א ב, לט: כתב: "ישראל הן מן השם יתברך נבראים, כי אע"ג שכל הנבראים הם מן הש"י, מ"מ אין דבר שבא ממנו בעצם ובראשונה כמו ישראל. כי שאר האומות הם טפילים בבריאה, וכמו שברא השם יתברך שאר הנבראים בשביל האדם, ולא נבראו לעצמם, כך כל האומות הם בשביל ישראל, ואם כן ישראל הם בריאה שבאה מן השם יתברך". ובדרוש על המצות ס: כתב: "כי אם לא היו ישראל לא היו יוצאים ונבראים האומות בעצמם. ובזה ישראל משמשים להם, ואין האומות משמשים לישראל". ובאור חדש פ"א ש. כתב: "האומות אינם עיקר בעולם, והם תלוים בזולתן, כי לא נבראו האומות לעצמם, רק בשביל זולתם... לכך האומות שאינם עיקר בעולם, והם טפולים אצל ישראל... האומות תלוים בישראל". ושם פ"ח תתשיט. כתב: "אצל ישראל הפרש גדול בינם ובין ממון שלהם, כי הם עצמם הם עיקר, ואילו ממון שלהם אין זה רק שמשמש לצרכיהם מה שהם צריכים... אבל האומות, הם והממון שלהם הכל דבר אחד, כי גם כן הם נבראים לשמש את ישראל". ובבאר הגולה באר השלישי רסה: כתב: "ישראל המה נבראו מן השם יתברך בעצם, לא כמו שאר נמצאים שאין נבראים מן השם יתברך בעצם, רק שהם נבראים לשמש אחרים. לכך לא נקראו בשם 'בנים', המורה על התולדה והבריאה, רק ישראל, שבריאתם לא לשמש זולתם". ושם בבאר הרביעי תטז. כתב: "כי עיקר בעולם הם ישראל, והם עלולים ראשונים מן השם יתברך, כי לכך נקראו האומה הזאת שהם 'בנים', כמו שבארנו הרבה מזה, כי הבן אינו משמש לאחר, אבל הוא לעצמו. ולא כן הדבר בעבד שאינו לעצמו, רק משמש לאחר. ומפני כך ישראל הם עיקר וראשון". ובגו"א דברים פכ"ה ריש אות כה שצד. אף הביא לכך פסוק, וכלשונו: "כל האומות נבראו לשמש את ישראל, כדכתיב דברים טו, ו 'ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו'". וכן כתב בח"א לסנהדרין צ. ג, קעו:, ח"א לחולין קט: ד, קיד:, ועוד. וראה למעלה פ"ה הערה 132, פ"ו הערה 14, פט"ז הערה 37, פי"ט הערה 123, פכ"ג הערה 175, פל"ט הערת 61, 65, 83, פמ"ג הערה 131, פמ"ד הערות 11, 27, 41, 146, 197, ולהלן הערה 520.

277 277 וכן חזר וכתב להלן לאחר ציון 414. ואודות שישראל מקושרים לעלתם יותר משאר נבראים, הנה אמרו חכמים שבת קיט: "כל המתפלל בערב שבת ואומר 'ויכלו' בראשית ב, א, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית". ובח"א שם א, סב: כתב: "לפי שישראל הם נבראו מן השם יתברך בעצם, לא כמו האומות, שאף שהם נבראו מן השם יתברך, אינם נבראים ממנו בעצם, כי הבריאה בעצם הם ישראל, רק שבריאת האומות נמשך אחר הבריאה בעצם, הם ישראל, כאילו בריאת האומות מקרה אשר נמשך אחר הבריאות בעצם. והנה העלול בעצם מורה על העלה, ולא כן מי שאין בריאתו בעצם, כמו שהוא בריאת שאר האומות, שלכך דוקא ישראל נקראו 'בנים' דברים יד, א, כלומר שהם הבריאה בעצם ובראשונה. ולפיכך ישראל שהם עלולים בראשונה בעצם, מעידים על העלה יתברך. ולפיכך כאשר אומר 'ויכלו' שזהו העדות מן העלול על העלה שהוא פעל הכל, והוא יתברך העלה, ובזה כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" הובא למעלה פמ"ד הערה 146, ולהלן הערה 387. ולהלן ריש פס"ח הביא את המדרש תנחומא בובר בשלח אות יג ששירת ישראל בקריעת ים סוף קדמה לשירת המלאכים, וכתב לבאר בזה"ל: "ואמרו שם שהמלאכים נקראים עבדים, מפני שהם נבראים לצורך העולם, כי הם ממונים על עניני העולם, כמו העבד שהוא ממונה על צורך הבית... אבל ישראל הם נקראים 'בנים' דברים יד, א, כמו שהבן הוא עלול מן האב, כך ישראל הם עלולים מן העלה הראשונה... ואמר הקב"ה בודאי ישראל יאמרו שירה תחלה, כי העלול בראשונה מורה על העלה תחלה, כי אין עלול בלא עלה. ולפיכך ישראל יאמרו שירה להקב"ה קודם מן המלאכים, אף כי הם גם כן נבראו מן השם יתברך ועלולים ממנו, כיון שישראל הם עלולים בראשונה, במה שהוא יתברך עלה. והמלאכים, אם שגם הם עלולים ממנו, אין זה בראשונה כמו ישראל, כי נבראו לשמש בעולם מה שנשלחים מן השם יתברך... ולכך ישראל שהם בניו מורים תחלה על העלה, ולכך שירתם תחלה". וכן כתב בהקדמה לאור חדש קיח:, וח"א לחולין צא: ד, קט:.

278 278 צרף לכאן דבריו למעלה פ"ט תעו:, בביאור מעלת האמונה, וז"ל: "וכן מה שאמרו ילקו"ש ח"א רמז רמ כי כל מי שעושה מצוה אחת באמונה ראוי שתשרה עליו רוח הקודש. וזה כי כאשר הוא עושה מצוה מצד הידיעה פירוש, שמבין את תכנה, ועושה המצוה בהתאם להבנתו, הנה זה מהשגתו וידיעתו, ואין בצד הזה רוח הקודש. אבל כאשר עושה מצוה באמונה, הנה הוא מצד השם יתברך אשר הוא מאמין בו, אף כי לא ידע, הוא מאמין בו יתברך, ולפיכך שורה עליו רוח הקודש, כדכתיב שמות יד, לא 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו', ועל ידי זה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה בשמחה רבה". הרי כאשר תולה את מציאותו בעלתו כפי שעושה המאמין בה', אז הוא בר שירה. והם הם הדברים שנתבארו כאן, שהשתוקקות העלול לעלתו מביאתו לומר שירה.

279 279 "וכבר אמרנו כי השירה היא לפי מעלת העלול" הוספה בח"א לסוטה ל: ב, סו.. וכהמשך לדבריו למעלה "כל אשר יותר עיקר בעולם הוא ראוי יותר אל השירה" לשונו לאחר ציון 277, הרי משה הוא יותר עיקר בעולם משאר ישראל, וכמו שכתב למעלה פט"ז עג. בביאור השמטת שמם של עמרם ויוכבד מהפסוק שמות ב, א "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי", וכלשונו: "שאם זכר שמם העצמי, היה משמע כי בשביל עמרם מצד שהוא אדם פרטי זה, בא ממנו הגואל לעולם. שכך היה משמע 'וילך עמרם ויקח יוכבד', רצונו לומר מצד שהם בני אדם פרטיים, נולד משה. ומשמע כי עמרם ויוכבד עיקר בלידת משה, כמו כל אדם שמוליד בן, שהוא נולד בשביל האב. שאם לא היה האב הזה, לא היה הבן. ומפני שמשה רבינו עליו השלום היה מוכן לגאולה מששת ימי בראשית, ולא היה צריך רק להביאו לעולם, והכנתו כבר היה. ואם לא היה עמרם ויוכבד, היה בא על ידי אחר. ואם כתב 'וילך עמרם', היה משמע אם לא היה עמרם זה לא בא הגואל לעולם, כי אין שני עמרם בעולם. ולפיכך כתיב 'וילך איש', כי יש אנשים הרבה בעולם, ואם אין זה, יש אחר". הרי שמשה מחוייב שיבוא לעולם, לעומת שאר ישראל. ושם בס"פ טז פב. כתב: "בפרט כאשר הולידה את משה, שהוא עיקר מציאות העולם". ובתפארת ישראל פס"ג תתקפג: כתב: "כי משה רבינו ע"ה היה לו עולם הזה גם כן, הוא עולם המורגש. עד שאמרו בפרק חלק סנהדרין צח: לא נברא העולם הזה אלא למשה... ואיך לא יהיה משה עיקר עולם הזה, שהרי הוא היה משלים את העולם על ידי התורה שנתנה על ידו... כי הוא עיקר המציאות בכלל, כי התורה יש לה שלטון בעולם הזה גם כן" הובא למעלה פט"ז הערה 93. ובנצח ישראל פ"ג מח. כתב: "כי עיקר העולם הם ישראל, ומשה הוא עיקר ישראל במה שהשלים את ישראל" הובא למעלה פ"כ הערה 32. נמצא שמשה הוא "יותר עיקר בעולם" משאר ישראל, ולכך "הוא ראוי יותר אל השירה" משאר ישראל.

280 280 בח"א לסוטה ל: ב, סו. כתב: "משה אמר כל השירה, וישראל ראשי פרקים, כי משה שהוא אדם פרטי, מיוחד אליו כל השירה בפרט. אבל ישראל שהם כלל אחד, אין מיוחד להם השירה בפרט, רק דרך כלל, רק שהיו עונין ראשי פרקים, ובכלל". ומה שכתב למעלה לאחר ציון 258 ש"אין משה אדם פרטי כמו שאר אנשים בישראל שהם פרטיים, כיון שלא היה נכלל בתוך כלל ישראל, ולפיכך היה שקול נגד כל ישראל, ולכך זכר משה בפני עצמו, וישראל בפני עצמם", שם כוונתו שאין משה נכלל עם כל ישראל, אלא נבדל מהם במעלתו. אך מה שכתב בח"א הנ"ל "כי משה שהוא אדם פרטי" כוונתו שמשה הוא אדם אחד, לעומת כלל ישראל שהם רבים. ולמעלה פי"ט קפה: כתב: "כי משה נבדל מישראל, אינו נכנס תחת מספר ששים רבוא מישראל". וראה למעלה הערה 261.

281 281 בין מדריגת משה למדריגת ישראל.

282 282 בח"א לסוטה ל: ב, סו: הוסיף כאן: "כי השבח ושיר אל השם יתברך הוא מן ישראל". וכן נאמר ישעיה מג, כא "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", ולכך מן הנמנע שישראל לא יאמרו את כל השירה.

283 283 לשונו בנצח ישראל פמ"ג תשמו:: "לא היה לישראל מציאות עד משה, ומשה הוא צורת ישראל, כמו שהתבאר בחבור גבורות ה'" הובא למעלה פמ"ו הערה 40. ובגו"א שמות פי"ח אות ז י: כתב: "אם לא היה משה משלים את ישראל הן בתורה הן בכל דבר, לא היו נחשבים לעם ישראל". ובתפארת ישראל פנ"ו תתסד. ביאר שהתורה היא עצם וצורת ישראל, וישראל לא נקראו "ישראל" עד שקבלו התורה הובא למעלה פמ"ו הערה 117, ופרק זה הערה 84. אמנם כאן איירי בזמן קריעת ים סוף, שהוא לפני מתן תורה. לכך נראה שכוונתו למעלת ישראל שקנו ביצ"מ, וכמו שכתב בח"א לחולין צב. ד, קיא.: "לא קנו ישראל מעלתם כי אם במצרים. כי ממצרים הוציא השם יתברך אותם והביא אותם אל המעלה הגדולה, שלקחם לו לעם. ואם לא כן, לא היו ישראל אל הקב"ה יותר משאר אומות, ולא זכו אל מה שזכו". ולמעלה פל"ט הערה 193, ופמ"ד הערה 23 נתבאר שיצ"מ היא הסבה לכל מעלות ישראל. ויצ"מ נתאפשרה רק הודות למדריגת משה, כי גאולת ישראל ממצרים יכולה להעשות רק על ידי שליח ששכינה מדברת מתוך גרונו, וכפי שהשריש הגרי"ז שמות ג, יא-יב, וז"ל: "יציאת מצרים היתה צריכה להעשות ע"י הקב"ה בעצמו... לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו... והקב"ה השיב לו על זה שמות ג, יב 'כי אהיה עמך', רצה לומר דבכל המעשים שתעשה אהיה אני עמך בזה, וכמו שאמרו חז"ל ראה זוה"ק ח"ג רלב. דשכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה... דבמצרים היו האותות והמופתים ע"י נבואה כזו של משה, משום שהיו צריכין להעשות ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, שתהא שכינה מדברת מתוך גרונו" הובא למעלה פכ"ה הערה 78. לכך רק מדריגת משה מאפשרת את יצ"מ, שהיא היא קניית מדריגת ישראל.

284 284 כי השירה מורה על מעלת המשורר, וכפי המעלה כך היא השירה. והואיל ומעלת ישראל באה להם על ידי משה, לכך השירה נאמרה באופן זהה; ישראל אמרו שירה על ידי משה.

285 285 שאמר שישראל אמרו שירה "כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת, שהוא פותח תחילה, והן עונין אחריו" סוטה ל:. ופירש רש"י שם "כסופר - מלמד תינוקות, והוא תדיר בבית הכנסת, ופורס על שמע לעשרה הנועדים. 'פורס' לשון 'פרוס החג' שקלים פ"ג מ"א, לפני החג. מתחיל בברכות שלפני קריאת שמע, והן עונין אחריו, וקורין כולן יחד. וכך שרתה רוח הקודש על כולם, וכוונו יחד את השירה ככתבה" רש"י שם הובא למעלה הערה 266.

286 286 כמבואר בהערה הקודמת.

287 287 נראה שמלים אלו "והבן הדברים האלו מאוד" אינן מוסבות רק על הדעה האחרונה שהביא רבי נחמיה, אלא על גם על שתי הדעות הקודמות שהביא רבי עקיבא ורבי אליעזר. ושמעתי לבאר דברי קודש אלו כדלהלן; משה הוא בדעת, כלומר השירה מיוחסת לפי רבי עקיבא להמקביל, לחב"ד. אבל לפי רבי אליעזר, משה בשיתופם של ישראל הם בחג"ת, כלומר כחות חב"ד משפיעים עד חג"ת, שם יש גם את ישראל, ושניהם ביחד שרים בצוותא. אבל לפי רב נחמיה, השירה יזומה בנה"י כשלעצמו, שם יש כנסת ישראל לעצמה, גם בלי השפעת ספירות מעלה. ובזוה"ק ח"ב נד: אמרו "'את השירה הזאת לה'' שמות טו, א, שירתא דמטרוניתא לקב"ה". והפרדס רימונים שער כג פכ"א כתב: "שיר. פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים תיקון יג כז: כי שיר הוא בחכמה, וסימנך 'שר י''. ובמקום אחר פירש המלכות נקראת שירה זוה"ק ח"ב קמד., פירוש 'שיר ה''... והטעם כי החכמה והמלכות יש להם מציאות אחת". ובליקוטים לספר שופטים פ"ה כתב: "דבורה היא כנגד מלכות, ולזה אמרה שירה שופטים ה, א, כי מלכות היא המשוררת תמיד... ולזה דוד שהיה מצדה, היה משורר תמיד". ו"ישראל" הן אותיות "שיר אל" קהלת יעקב ערך פרי עץ, ה. לכך ברי הוא ש"היה השירה הזאת מצד מדריגת ישראל גם כן".

288 288 "עולל - גדול מיונק, כדכתיב ש"א טו, ג 'מעולל ועד יונק'. ודרך המקרא לומר כן, כלומר כלה הכל מן החשוב עד הגרוע, כמו שם 'משור ועד שה'" רש"י שם.

289 289 "במקהלות - כשנקהלו על הים. ממקור - אף אותם שבמקור" רש"י שם.

290 290 לאחר ציון 268.

291 291 כמבואר למעלה הערה 269.

292 292 רומז בזה שהקטן הוא עלול ביותר, וכמו שכתב בח"א לשבועות ט. ד, יב:: "כי הקטן הוא עלול יותר מן העלה ממה שהוא הגדול, כמו שידוע". והביאור הוא, כי כמה פעמים כתב שדוקא כאשר העלול הוא מקבל, אז מציאותו באה אליו מעלתו. וכגון, בדר"ח פ"א מי"ג שמה: כתב: "מה שהרבנות קוברת בעליה פסחים פז:, כי האדם הוא מקבל החיות והקיום מן השם יתברך... ומשפיע החיים והקיום לנמצאים כלם. והנה כל אשר הוא עושה עצמו מקבל, שהוא משפיל עצמו, ראוי הוא לקבל החיים מן השם יתברך. אבל הבעל השררה שהוא המושל על האחר, ואינו עושה עצמו מקבל, רק פועל ומושל באחר, אינו מקבל הקיום והחיים". ובבאר הגולה באר הרביעי תסא. כתב: "הקטן הוא מקבל, ואין שייך בו משפיע... והוא יתברך חפץ במקבל דוקא, שהוא מקבל גמור... והוא סוד הכרובים, אפי רברבי אפי זוטא, שהוא פני גדול ופני קטון סוכה ה:". ויש בזה הטעמה מיוחדת; אמרו חכמים שאין יצה"ר לעובר, שא"כ היה "בועט במעי אמו ויוצא" סנהדרין צא:. ומדוע לא אמרו בקיצור "היה בועט ויוצא", ומהי ההוספה "במעי אמו". אלא שבדר"ח פ"ג מ"א לו. כתב: "כאשר מחשב האדם עצמו שהוא עלול, ויש לו התדבקות בעלה, אינו בא לידי חטא. כי אין החטא והיצר הרע נמצא רק כאשר האדם הוא סר מן העלה, ואינו מחשיב עצמו עלול אל העלה". הרי שענינו של היצה"ר שייך רק גבי מי שאינו בגדר עלול. אך העובר מופקע לגמרי מכך, כי הוא עלול מן האם, ונחשב לגמרי כירך אמו גיטין כג:. לכך אם היה לעובר יצה"ר, לא היה יצרו מניחו שיהיה עלול, אלא היה תובע שיבעט במעי אמו ויצא, "במעי אמו" דייקא, כי אמו היא העלה בשבילו שמעתי מגיסי הרה"ג ר' עקיבא אריה ברגמן שליט"א.

293 293 כמשפט המסובב האדוק בסבתו המקיימת אותו. וכן הצמח דבוק אל הארץ, ואינו מש ממקור יניקתו, כי כל חיותו באה לו רק מעלתו כמבואר למעלה פמ"ד הערה 169.

294 294 אודות שהשכינה היא עלתו של אדם, הנה זה דבר שאינו צריך לפנים. וכן עולה מדבריו בנתיב יראת השם פ"ה ב, לו., וז"ל: "בפרק חלק סנהדרין קי., אמר רב חסדא כל החולק על רבו כאילו חולק על השכינה... כי יש לרב אל תלמידו דמיון לשכינה, כי הרב שהוא עלה לחכמתו, הרי הוא דומה אל העלה במה, ובשביל כך יש כאן שתוף במה לשכינה... רבו השלים אותו בתורה, כי אין האדם נחשב מציאות שלם רק בתורה... ולכך אמר רב חסדא 'כל החולק על רבו כחולק על השכינה'".

295 295 לשונו בתפארת ישראל פכ"ה שפו:: "התחתונים פונים אל העליונים, כמו שראוי". והנה העמיד כאן זה לעומת זה "העלה הגשמית" לעומת ה"עלה באמת". ונראה ביאורו, שכבר השריש כמה פעמים שעיקר האדם הוא חלקו הרוחני, ולא חלקו הגשמי. וכגון, בגו"א בראשית פ"ב אות לב סז: כתב: "עיקר האדם הוא דעתו ושכלו". וכן כתב שם שמות פי"ד אות י רעג:. ושם במדבר פט"ז אות ג רמג: כתב: "עיקר האדם הוא נפש המשכלת". ושם דברים פ"ד אות כא צה. כתב: "הענין האלקי שבאדם... זהו עיקר צורת האדם, אין אנו משגיחין עוד בשיעור הגוף, שהאדם עיקר שלו במה שיש בו ענין אלקי, ובטל אצלו הגוף, ואין בחינה בו, ולא היו בוחנין רק עיקר האדם". ובתפארת ישראל פנ"ז תתצט: כתב: "כי השכל באדם... הוא האדם בעצמו, כי אין האדם רק שהוא בעל חי משכיל... שהרי הגוף מצטרף ומתחבר אל השכל". ובח"א לקידושין כב: ב, קלב. כתב: "אין הגוף של האדם עיקר האדם" הובא למעלה פמ"ד הערות 45, 127. ואמרו חכמים נדה לא. "שלשה שותפין יש באדם; הקב"ה, ואביו, ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות, וגידים, וצפרנים, ומוח שבראשו, ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו עור, ובשר, ושערות, ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח, ונשמה, וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה, והשכל. וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם, הקב"ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם". ובגו"א שמות פכ"ה אות ד רנט: הביא מאמר זה, וכתב עליו: "הרי עשרה דברים שנותן הקב"ה, ואביו ואמו נותנים גם כן עשרה דברים. ועשרה דברים שנותן הקב"ה כולם נפשיים קדושים, ועשרה דברים שנותנים אביו ואמו הם כולם גופניים, כמו שמסיק שם נדה לא. כיון שמת האדם נוטל הקב"ה חלקו, וחלק אביו ואמו מוטל לפניהם. כי הנפש תשוב אל האלקים, והגוף מונח". לכך ברי הוא שהאם היא "העלה הגשמית" הטפלה, ואילו השכינה היא "העלה באמת" העיקרית.

296 296 בח"א לסוטה ל: ב, סו: הוסיף כאן: "ולכך היה פונה אף התינוק מן אשר הוא עלה אליו עלה גשמית, אל אשר היא אליו עלה באמת".

297 297 את מאמרי חז"ל, שתופסים את דבריהם במוחש, ולא במהות. וכן כתב בבאר הגולה באר הששי קפז.: "בני אדם כאשר יראו כך בדברי חכמים, יאמרו שדעתם על השעור המוחש הגשמי, ולכך היה רחוק בעיניהם שיהיה השעור הגשמי... אבל דבר זה אינו, כי לא דברו חכמים מן השעור הגשמי, אבל דבריהם מן מהות העולם". ושם בהמשך הבאר כתב רג.: "כי לא דברו חכמים כלל מרוחק המורגש, רק כל דבריהם מופשטים מן הגשמות, וכבר נתבאר זה פעמים הרבה. ובני אדם יחשבו כי כל זה נאמר על רוחק גשמי, ואין הדבר כך, ולפיכך טעו בדבריהם מאוד. כלל הדבר בזה, כי כל דברי חכמים הם מצד השכל, והם חושבים כי כל דבריהם הנאמרים בשעור הגשמי המוחש". ושם בהמשך הבאר כתב רסג:: "כך יש להשיב לבני אדם אשר הם מבינים דברי חכמים על קו המדה המוחשת". ושם בהמשך הבאר כתב שא.: "כי בני אדם מבינים הדברים האלו על מדידות השיעור הגשמי המוחש, ואין הדברים כך כלל". ובח"א לב"ב עד: ג, קד: כתב: "כי עיני האדם אינו משיג רק הדבר המוחש".

298 298 הוסיף כאן לכתוב "עד שהיו כלם כאחד דביקים בעלה ראשונה" לעומת מה שכתב למעלה "עד שהיו כולם פונים אל העלה ודביקים בה". והביאור בהוספת תיבת "כאחד" הוא כפי שביאר הרבה פעמים בספר זה שהרוחני הוא אחד, והגשמי הוא מחולק, והואיל וישראל הגיעו למדריגה רוחנית עליונה, לכך כולם כאחד היו דבקים בעלתם. וכן כתב למעלה פמ"ג לאחר ציון 74: "כבר התבאר פעמים הרבה בזה הספר כי החילוק הוא דבר גשמי, והאחדות הוא ענין אלקי, כי אחדות הוא שייך אל ענין נבדל מגשם, והחילוק והפירוד תמיד לגשמי". וכן כתב להלן בסוף הפרק ראה להלן הערה 577, ולהלן פמ"ט הערה 309. ולמעלה פי"ד כה. כתב: "כי כל דבר שעשו מצרים לישראל היה בענין כללי, שהיו משעבדים את ישראל בכלל בפעם אחד. וזה אין ספק שהוא יותר ממה שהיה השיעבוד שהיו משעבדים את כל אחד ואחד בפני עצמו. כי מפני שהיה השיעבוד כללי, מורה זה על שהיה נגזר עליהם מצד כללותיהם בגזירה אלקית. לכך בא הגזירה על כללותיהם כאחד, שהדברים המקרים פרטים הם, וענין זה לא היה מקרי, רק גזירה אלקית", ושם בהערה 110 הובאו מקבילות נוספות ליסוד זה. וראה להלן הערה 307, שכן נתבאר להדיא בזוה"ק ח"ב ס.

299 299 כמו שכתב בתפארת ישראל פכ"ו שצא:: "כי הנמצאים משתוקקים אל העלה מצד עצמם, כאשר אין להם המונע החמרי" הובא למעלה הערה 269.

300 300 פירוש - שהם ההתחלה של יצירת האדם, ולכך שם "עלול" חל עליהם.

301 301 בח"א לסוטה ל: ב, סו: הוסיף: "ואף העוברים בשעה שיצאו ממצרים יש להם הדביקות בעלה".

302 302 לשון הפסוק במילואו "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך". הרי שאף עובר במעי אמו, שהוא ההתחלה של מציאות האדם, ניתן לשייכו למהות תפקידו.

303 303 אודות שישראל מצד עצם בריאתם יש להם חבור ודביקות אל ה', כן כתב בהקדמה שניה לדר"ח עד., וז"ל: "'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' סנהדרין צ., ואין זה שכר מצות כלל, רק מצד עצם בריאותם שברא השם יתברך אותם, וכמו שאמרו ישעיה ס, כא 'נצר מטעי מעשי ידי להתפאר'. כי במה שהם מעשה ידיו, יש בהם המעלה העליונה, לכך זוכין לעולם הבא. וכך אמרינן בפרק חלק סנהדרין קי:, קטן מאימתי בא לעולם הבא. רבי חייא ורבי שמעון בר רבי; חד אמר, משעה שנולד. וחד אמר, משעה שסיפר... הרי לך כי מצד עצם הבריאה של ישראל, שהם נצר מטעי הקב"ה, ראוים לעולם הבא, ואין זה מצד המצוה והמעשים". וראה בסמוך הערה 306. ועוד אודות שמחמת שיש לעובר מציאות מסוימת, לכך כבר חלים עליו מאפייני מציאותו, כן ביאר את דברי רש"י בראשית כה, כב "ויתרוצצו - מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות". ובגו"א שם אות כו י. כתב: "יש לך לדעת כי יעקב ועשו אינם משותפים יחד בעולם, לפי שהם מציאות מצד עצמם מתנגדים יחד, ולכך לא היו יכולים לעמוד יחד בבטן אמם, כי בטן אמם הוא דבר אחד משותף לשני דברים שהם מתנגדים זה לזה, ולפיכך אף שעדיין היו בבטן אמם היו מתנגדים זה לזה, כי מאחר שבעצם מציאות הם מתנגדים - אין להם שתוף ביחד, כמו אש ומים, שאף על גב שאין דעת ורצון בהם הם מתנגדים בצד עצמם, ואין עמידה להם, כך יעקב ועשו. אם כי מצד הטבע היו אפשר להיות יחד אין עיקר האדם הטבע, ולפיכך אף בבטן אמם היו מתרוצצים ומתנגדים זה לזה. ולא שהתנגדות הוא להם מצד עצם מציאתם בעולם הזה, שאם כן כל זמן שאין להם מציאות בעולם הזה ויצאו לאויר העולם, לא היה ראוי שיהיה נמצא התנגדות הזה, אבל מצד שם מציאות מה הם מתנגדים... לכך היו מתרוצצים, כי עצם מציאות יעקב מצד מציאות מה שיש לו, לא מצד המציאות שיש לו בעולם הזה, רק מצד שם מציאות מה, מתנגד לעשו. וכן עצם מציאות עשו, לא מצד המציאות שיש לו בעולם בשלימות, רק במה שיש לו מציאות מה, מתנגד ליעקב. ולפיכך כאשר היו בבטן אמם, קודם שלימות המציאות בעולם הזה, היו מתרוצצים" ראה להלן הערה 530. הרי רק כשהחלה "מציאות מה" של העובר, כבר חלים עליו מאפייני המציאות הזאת.

304 304 צרף לכאן שכתר נקרא "מקור" לחכמה, לאמור התחלה של חכמה ביאור הגר"א על תקו"ז, תיקון ע.

305 305 ותיבת "ראשית" הרבה יותר מצויה במקרא מאשר תיבת "מקור". ותיבת "ממקור" עם מ"ם המוצא נזכרת רק פעם אחת במקרא בפסוקנו, ואילו תיבת "מראשית" מוזכרת במקרא חמש פעמים.

306 306 אודות יסודו ש"עצם הבריאה של ישראל יש להם דביקות בו יתברך", כן נאמר תהלים עג, כו "צור לבבי וחלקי אלקים לעולם". ואמרו על כך במדרש שיהש"ר ה, ב "היכן מצינו שהקב"ה נקרא לבן של ישראל, דכתיב 'צור לבבי וחלקי אלקים לעולם'". ואמרו חכמים ברכות יז. "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב "שאין אנו עושים רצונך" רש"י שם, שאור שבעיסה "יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו" רש"י שם ושעבוד מלכיות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם". וצרף לכאן דברי רש"י הנפלאים סנהדרין עו: שכתב "נכרים שבעים ואינן צמאין ליוצרם, 'צמאה' דברים כט, יח זו כנסת ישראל, שצמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו". ועוד אמרו ב"ר מא, א "מה תמרה וארז יש להן תאוה, אף צדיקים יש להן תאוה, ומה היא תאותן, הקב"ה, שנאמר תהלים מ, ב 'קוה קויתי ה''". ורש"י תהלים שם כתב: "קוה קויתי ה' - במצרים, ומזמור זה גם הוא כנגד כל ישראל". וכן ידועים דברי הרמב"ם בהלכות גירושין פ"ב ה"כ שכתב: "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו, ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר 'רוצה אני', ויכתוב הגט, והוא גט כשר... ולמה לא בטל גט זה, שהרי הוא אנוס... שאין אומרין 'אנוס' אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה, או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצות, ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו. וכיון שהוכה עד שתשש יצרו, ואמר 'רוצה אני', כבר גרש לרצונו". ובני הרה"ג רבי חנוך דוב שליט"א צירף לדברים אלו את דברי הב"ח באו"ח סימן מו ס"ה, שכתב: "והא דכתב רבינו 'וחותם ברוך אתה ה' גומל חסדים טובים לעמו ישראל'. כך הוא בסידורי אשכנזים, והוא לומר שהחסדים טובים, שמציל אותנו מן החטא ועון ושלא ישלוט בנו שטן ויצר הרע וכו', אינו גומל אלא 'לעמו ישראל'. לפי שישראל נשמתם מאוצר הכבוד מזוקק ומצורף שבעתיים, והם עצם הקדושה והטהרה, אלא שהשאור שבעיסה הוא מעכב, הוא השטן והוא היצר הרע. ועל כן ה' לא יעזבנו בידו, ועומד עלינו להצילנו שאל ישלוט בנו. מה שאין כן לאומות, שהם עצם הטומאה, והם חלקו של יצר הרע, אינו עומד הוא יתברך עליהם לגמול עמהם חסדים טובים להצילם מהשטן והיצר הרע".

307 307 דע, שכל דבריו כאן שאובים מהזוה"ק ח"ב ס., שאמרו שם: "אמר רבי שמעון, בההיא שעתא דהוו קיימין ישראל על ימא והוו אמרי שירתא, אתגלי קודשא בריך הוא עלייהו וכל רתיכוי וחילוי, בגין דינדעון למלכיהון דעבד לון כל אינון נסין וגבוראן, וכל חד וחד ידע ואסתכל מה דלא ידעו ואסתכלו שאר נביאי עלמא. דאי תימא דלא ידעו ולא אדבקו חכמתא עלאה, מן שירתא דא תחמי דכלהו בחכמתא אסתכלו, וידעו מלין ואמרו, דאי לאו הכי איך אמרו כלהו מלין אחידן דלא סטו אלין מאלין, ומה דאמר דא אמר דא, ולא אקדים מלה דא למלה דא, אלא כלהו בשקולא חדא, ורוחא דקדושא בפומא דכל חד וחד, ומלין אתמרו כלהו כאלו נפקין מפומא חד. אלא ודאי כולהו בחכמתא עלאה אסתכלו, וידעו מילין עלאין, ורוחא דקודשא בפום כל חד וחד. ואפילו אינון דבמעי אמהון הוו אמרי שירתא כלהו כחדא, והוו חמאן כלהו מה דלא חמא יחזקאל נביאה, ועל כך הוו כלהו מסתכלי כאלו חמאן עינא בעינא, וכד סיימו מלין כלהו מתבסמן בנפשייהו, ותאבין למחמי ולאסתכלא, ולא הוו בעאן לנטלא מתמן מסגיאות תיאובתא".

308 308 לשון המכילתא שמות טו, א: "'אשירה לה' כי גאה גאה'. מלך בשר ודם שנכנס למדינה והיו הכל מקלסין לפניו שהוא גבור, והוא חלש. שהוא עשיר, והוא עני. שהוא חכם, והוא טיפש. שהוא רחמני, והוא אכזרי. שהוא נאמן, ואין נאמן. מכל המדות הללו הכל מחניפין לו. אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא כל מה שמקלסין אותו, יותר הוא מקלוסו. 'אשירה לה'' שהוא גבור, שנאמר דברים י, יז 'האל הגדול הגבור והנורא'... 'אשירה לה'' שהוא עשיר, שנאמר דברים י, יד 'הן לה' אלקיך השמים וגו''... 'אשירה לה'' כי הוא חכם, שנאמר משלי ב, ו 'כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה'... 'אשירה לה'' שהוא רחמן, שנאמר שמות לד, ו 'ה' ה' אל רחום וחנון וגו''... 'אשירה לה'' שהוא נאמן, שנאמר דברים ז, ט 'האל הנאמן וגו''... 'אשירה לה'' שהוא נאה שהוא הדור שהוא משובח ואין כערכו, שנאמר תהלים פט, ז 'כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים'".

309 309 לשון רש"י שמות טו, א "כי גאה גאה. על כל השירות, וכל מה שאקלס בו עוד יש בו תוספת. ולא כמדת מלך בשר ודם שמקלסין אותו, ואין בו". הנה רש"י למד זאת מהמלים "כי גאה גאה" "כי גאה גאה, על כל השירות", אך המהר"ל לומד זאת מהמלים "אשירה לה'" "כי לכך כתב 'אשירה לה'', ולא התחיל לומר 'ה' גאה גאה'". ומלשון המכילתא משמע כמהר"ל, שחזרו והביאו כמה פעמים את המלים "אשירה לה'" כמובא בהערה הקודמת. אך מ"מ ישנו הבדל בין דברי רש"י והמכילתא לדברי המהר"ל; רש"י והמכילתא ביארו שהדגשת הפסוק היא שכל מה שישראל יקלסו את ה', יהיה בה' יותר מכך "כל מה שמקלסין אותו, יותר הוא מקלוסו" לשון המכילתא, "כל מה שאקלס בו עוד יש בו תוספת" לשון רש"י. אך המהר"ל לא הזכיר את היתר והתוספת, אלא "כל השבחים שאתם משבחים אותו יש לו", ולא הזכיר יתר ותוספת. ואולי יש לומר, שהמלים "אשירה לה'" מורות שכל מה שנשבח את ה', אכן נמצא בו, שאין שבח אחד נעדר ממנו, וכמו שביאר. וממילא עולה מכך שכל מה שאפשר לשבח את ה' אף נמצא בו יותר מזה, כי מן הנמנע לשבחו בכל שבחיו "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו" תהלים קו, ב, וכמבואר למעלה ר"פ א קסד.. לכך כל שבח שיאמר, בהכרח שיש אצל ה' יותר מכך. נמצא שהמהר"ל עסק בשורש הענין שנמצא אצל ה' כל שבח, ורש"י והמכילתא עוסקים בפירות העולים מן השורש שנמצא אצל ה' תוספת מעבר לכל שבח שיאמר. וכך מוכח מיניה וביה; הנה לשון רש"י הוא "כל מה שאקלס בו עוד יש בו תוספת. ולא כמדת מלך בשר ודם, שמקלסין אותו ואין בו". ולכאורה אם המיוחד אצל ה' הוא ש"יש בו תוספת", היה צריך להיות שלעומת זה אצל מלך בשר ודם אין בו תוספת, אך רש"י שלל ממנו לא רק את התוספת, אלא גם את השבח עצמו "שמקלסין אותו ואין בו". נמצא שרש"י פתח בתוספת, וסיים בשבח עצמו. וזה צ"ב. ובעל כרחך לומר, שההבדל בין ה' למלך בו"ד הוא בשבח עצמו, שאצל ה' נמצאים כל סוגי השבח, ואצל מלך בו"ד לא נמצא אפילו שבח אחד. ומכך מסתעף שאצל ה' "יש בו תוספת", וכמו שנתבאר.

310 310 נמצא שם בשנויי לשון רבים. וכלשונו כמעט אות באות נמצא בילקו"ש ח"א רמז רמג.

311 311 בדר"ח שם כה: ביאר שארבעה דברים אלו הם כנגד חלקי האדם, וכלשונו: "וזכר בן זומא אלו ד' מדות, שכן תמצא גם כן שהכתוב דבר מהם כסדר שזכר אותם בן זומא, שנאמר ירמיה ט, כב 'אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו וגו'', הרי לך שגם הנביא הזכיר אלו ג' דברים כסדר הזה ביחד. כי אלו ג' דברים שייכים אל האדם, כי האדם יש בו השכל, ויש בו הנפש, ויש לו העושר, ואי אפשר לאדם זולת אלו שלשה. ואמר אל יתהלל החכם במעלות השכלי שבו, שהוא חלק אחד מחלקי האדם. ואל יתהלל בגבורה, שהוא מעלת הנפש, כי הגבורה מצד כח הנפש. ויש עוד דבר שלישי שגם כן הוא שייך לאדם, והוא עושרו, שהם קניניו השייכים אל האדם, כי אי אפשר לו זולת זה, אבל אינו מן האדם עצמו כמו השכל והנפש, שהם לאדם. וגם אל יתהלל בקניניו שהם שייכים לאדם... שכשם שהחכמה הוא לכח השכלי, והגבורה לכח הנפשי, והעושר הוא קנינו של אדם ושייך לאדם, וכן הכבוד הוא מלבוש האדם, שייך לאדם, שהכבוד מתלבש בו האדם, ונחשב הכבוד כמו מלבוש לאדם. כמו שאמר בפרק אלו קשרים שבת קיג. 'וכבדתו מעשות דרכך' ישעיה נח, יג, 'וכבדתו' שלא יהיה מלבושך של שבת כמלבושך של חול, כי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה... הרי לך כי המלבושים הם כבודו. ולפיכך גם כן הכבוד נחשב כמו מלבוש לאדם, וכדכתיב בראשית כ, טז 'והנה לך כסות עינים', ותרגם אונקלוס שם 'הא לך כסות דיקר וגו''. הרי שגם הכבוד 'כסות' נקרא. ולפיכך אלו ד' דברים שזכר בן זומא, הם הדברים אשר שייכים לאדם. כי כבר אמרנו כי אלו שלשה דברים, החכמה והגבורה והעושר, שייכים אל האדם. והכבוד הוא גם כן שייך אל האדם, והוא נחשב כמו מלבוש האדם. והפירוש הזה הוא ברור מאוד עד שאין ספק בו כלל למי שמבין עמקי חכמה, ויבין סדר ארבע מדות אלו, כי הם על פי החכמה מאוד". ושמעתי לבאר, כוונתו שם היא שארבעה הדברים שהזכיר בן זומא הם כנגד ארבע פנות המרכבה, וסדר הדברים תואם להשתלשלות של חסד, גבורה, תפארת, ומלכות חכמה, גבורה, עושר, וכבוד, שזהו כנגד אברהם, יצחק, יעקב ודוד. וראה למעלה פמ"ד הערה 91, ולהלן הערה 334.

312 312 לשונו בגו"א בראשית פ"א אות נד לז:: "האדם הוא בר דעת ובעל בחירה יותר משאר הנבראים... בהמות אינו בעל חכמה". ובדר"ח פ"ד מ"א יד: כתב: "אין ראוי שיהיה נחשב גבור מי שעשה גבורה והיה מנצח את אחר, אשר כח זה גם כן לבהמה יותר מן האדם, ואין זה מעלה לאדם מצד עצמו במה שהוא אדם. אבל הכובש את יצרו הוא מצד הדעת והחכמה, שהוא לאדם בלבד במה שהוא אדם בעל דעה וחכמה". ונאמר תהלים מט, כא "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו". וכן נאמר תהלים לב, ט "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין". ואמרו חכמים קידושין כב: "בהמה אדעתא דמרא אזלא "על דעת הקורא אותה, לפי שאין לה דעת" רש"י שם, עבד אדעתיה דנפשיה קאזיל "מדעת עצמו", רש"י שם". ועוד אמרו חולין ה: "אלו בני אדם שהן ערומין בדעת, ומשימין עצמן כבהמה". ורש"י בראשית ב, ז כתב: "אף בהמה וחיה נקראו 'נפש חיה', אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור". ומה שכתב "אין חכמה בתחתונים כי אם לאדם", כי למלאכים העליונים יש חכמה, וכמו שאמרו חכמים חגיגה טז. "ששה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת, שלשה כבהמות. שלשה כמלאכי השרת; יש להם דעת כמלאכי השרת ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת וכו'". ועוד אמרו במדרש ב"ר יז, ד "בשעה שבא הקב"ה לבראות את האדם, נמלך במלאכי השרת. אמר להן, נעשה אדם. אמרו לו, אדם זה מה טיבו. אמר להן, חכמתו מרובה משלכם". הרי שיש גם למלאכים חכמה רק חכמה אדם מרובה ממנה. ובדר"ח פ"ג מי"ד שכא: כתב: "בודאי יש במלאכים דעת וחכמה". ובגו"א בראשית פ"ג אות לז פט: כתב: "גם המלאכים יש להם מדע ושכל". ובתפארת ישראל פל"ג תצ. כתב: "המלאכים משכילים, ושכלם בפועל". והרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ב ה"ח כתב: "כל הצורות האלו המלאכים חיים ומכירין את הבורא, ויודעים אותו דעה גדולה עד למאוד".

313 313 כמו שנאמר ש"ב א, כג "מאריות גברו". ועוד אמרו אבות פ"ה מ"כ "גבור כארי". ורש"י בראשית מט, כח כתב "נתן ליהודה גבורת ארי". ובתפארת ישראל פ"א לא: כתב: "כי הארי יש לו גוף חזק, כאשר נודע מענין הארי". ובנתיב התורה פט"ו תרה. כתב: "כי הארי יש לו כח גופני מאוד".

314 314 מצוי שהמהר"ל מכנה דברי הגמרא בשם "מדרש" כמלוקט למעלה הקדמה שלישית הערה 11, פ"י הערה 71, ופנ"א הערה 108.

315 315 לשונו בדר"ח פ"ד מ"א טז.: "כאשר שמח בחלקו, והוא עשיר בדעת, אז הוא עשיר מצד עצמו. והביא ראיה אבות שם מן הכתוב שאמר תהלים קכח, ב 'אשריך', כי לשון 'אשריך' שיש לו קיום גמור, והקיום נאמר על העושר, שהוא נקרא בלשון 'יקום', כדכתיב דברים יא, ו 'ואת כל היקום אשר ברגליהם', ופירש רש"י ז"ל שם זהו העושר שמעמיד את האדם על רגליו... וזהו 'אשריך', מלשון תהלים לז, לא 'לא תמעד אשוריו'. ומזה מוכיח כי מי שנהנה מיגיע כפו הוא העשיר לגמרי, שיש לו קיום". וקודם לכן בדר"ח פ"ב מ"ה תקצב: כתב: "על ידי הממון יש לו עמידה וקיום". ורש"י דברים כח, ד כתב: "ועשתרות צאנך - למה נקרא שמן 'עשתרות', שמעשירות את בעליהן ומחזיקות אותן". ובגו"א שם אות א תכח: כתב: "מעשירות ומחזקות. פירש ב' דברים; מעשירות ומחזקות... לכך פירש 'מעשירות', דהחזוק שבכאן, שמעשירות". ובנצח ישראל ס"פ לה תרסו: כתב: "הדבר המקיים את האדם הוא הפרנסה, והממון קיום של אדם, כדכתיב 'ואת כל היקום אשר ברגליהם', זה הממון". וכן הזכיר בקצרה בח"א לסוטה מח: ב, צ.. ובח"א לב"ב עה. ג, קט. כתב: "כל קנין מורה על חוזק של בעל הקנין, כמו שאמרו ז"ל 'ואת כל היקום ברגליהם', זה הממון שמעמיד האדם על רגליו".

316 316 כמו שנאמר נחום ב, יג "אריה טורף בדי גרותיו ומחנק ללבאותיו וימלא טרף חוריו ומעונותיו טרפה" ראה ב"ק טז:. ונאמר תהלים כב, יד "אריה טורף ושואג". אמנם רש"י ב"מ מא. כתב: "זאב - טורף, נושא הטרף לחורו. ארי - אינו טורפה, אלא דורסה במקומה ואוכלה". הרי בלשון חכמים אריה דורס אך לא טורף. וכן אמרו תענית ח. "לעתיד לבוא מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש, ואומרים לו; ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך". ובנתיב התורה פט"ו תרה. כתב: "לגודל כח גופני ועזותו אשר יש לו לארי, יוצא לקצה בעזותו לדרוס הבעל חי".

317 317 שהוא נקרא בימינו "סבולת", שהוא היכולת לסבול עבודה קשה, וכמו שיבאר.

318 318 לשונו למעלה פמ"ג לאחר ציון 38: "השור הוא בעל כח ביותר, כאשר ידוע כי כח השור גדול". ובהמשך הפרק לאחר ציון 121 כתב: "היינו דקאמר מביאין שוורים, שאין דבר יותר בעל כח מן השור, דכתיב משלי יד, ד 'ורב תבואות בכח שור'". ובנתיב כח היצר פ"א ב, קכג. כתב: "תנא דבי אליהו דרש, שישים האדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי ע"ז ה:. פירוש זה כי האדם ילמד תורה, הן אם יש לו מונע כחות נפשו, ונפש קורא 'שור', וזה שנאמר 'ורב תבואות בכח שור', והנפש בעל כח בודאי, ולפיכך הנפש נקראת שור". וכן כתב בח"א למכות כג. ד, ד:. ובדרשת שבת הגדול רטו: כתב: "וזה שאמר תהלים נא, כא 'אז יעלו על מזבחך פרים', דהיינו שבכל כחם יהיו עובדים השם יתברך, ואז יעלו על מזבחך פרים... כי אין דבר יותר בעל כח כמו השור, דכתיב 'ורב תבואות בכח שור', כלומר כל כחות שלו יהיה מקריב אל השם יתברך. וזה שאמר גם כן חולין ס. 'שור שהקריב אדם הראשון', שרצה לומר שהקריב כחו אל השם יתברך, והוא השור שהקריב אדם הראשון". ובדרוש על התורה יא. כתב: "ובע"ז ה:, 'אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור' ישעיה לב, כ, תנא דבי אליהו, לעולם ישים עצמו כשור לעול וכחמור למשאוי על דברי תורה, עד כאן. הרי כי האדם צריך שידמה לשור וחמור המיוחדים לפרך העבודה, ויט שכמו לסבול עול דברי תורה. וזכר שני המינים, המה השור והחמור, להוראת שני סוגי עול עבודתו בתורה. כי צריך שיעשה עצמו כחמור למשא, שהוא בעל גוף חזק... כן יהיה האדם מצד גופו שישתעבד גופו למשאוי התורה בלי מנוח... ועוד נוסף על זה ישעבד כח הנפשיי אשר לו אל התורה, כבחינת השור שכחו גדול... אם בנפש אשר בו יעמול בתורה, לעיין בהלכה בעיון קשה ועמוק, עד כי יעשה עצמו בזה כשור הזה המשוה בכחו כל תל גבוה, ולעקור קרקע קשה לחרוש ולפרר בכח שלו את הכל, באשר כח נפשו גדול, כנאמר 'ורב תבואות בכח שור'. וכן הדבר ממש, אם יש לאדם לפניו עיון קשה ביותר, הוא משוה כל עקום ודבר קשה בעיונו וכח נפשו" הובא למעלה פמ"ג הערה 39. ובח"א לע"ז ה: ד, לב. כתב: "ואמר שישים האדם עצמו על דברי תורה כמו שור לעול, וכחמור למשא. פירוש, שבכל גופו ונפשו יעסוק בתורה, שיהיה מטריח שכלו ללמוד, כי התורה קשה להבין, ויטריח נפשו ושכלו מאוד בזה. וכנגד זה אמר שישים עצמו כמו שור, שהשור עוסק בעבודה קשה, מושך בעול".

319 319 שהשור מורה על מדת העושר.

320 320 לשונו למעלה הקדמה שלישית קכז:: "הדרום, שזה הצד נקרא 'ימין' בכל מקום". ונאמר בראשית יג, ט "אם השמאל ואימנה", ותרגם שם אונקלוס "אם את לציפונא אנא לדרומא". ורש"י במדבר לה, טו כתב: "רוח מזרחית קרויה 'פנים' ומערבית קרויה 'אחור', לפיכך דרום לימין וצפון לשמאל". ולהלן פ"ע כתב: "כי דרום נקרא ימין בכל מקום, וצפון נקרא שמאל, כדכתיב תהלים פט, יג 'צפון וימין אתה בראתם', וכן הרבה בכתוב". ובנצח ישראל פ"ה פה: כתב: "כי הדרום נקרא ימין בכתוב, וממילא צפון הוא השמאל". וכן הוא שם ר"פ ו קמז:. ושם פי"ז שצז. כתב: "הדרום נקרא ימין בכל מקום, כדכתיב תהלים פט, יג 'צפון וימין אתה בראתה'". וכן הוא שם פל"ד תרמז:. וכן כתב בבאר הגולה באר הששי רפז., דרשת שבת הגדול קצו., ח"א לב"ב כה. ג, פ:, ח"א לסנהדרין נט: ג, קסד:, ועוד הובא למעלה הקדמה שלישית הערה 23.

321 321 לשון הגמרא במילואו "הרוצה שיחכים, ידרים "בתפלתו יחזיר פניו לדרום" רש"י שם, ושיעשיר, יצפין. וסימניך "שלא תחליף" רש"י שם, שלחן בצפון, ומנורה בדרום". ובנצח ישראל פ"ה פה: כתב: "מן שמאל הוא הרבוי, ודבר זה ידוע למביני מדע, כי מן השמאל יבוא הרבוי. וזה תבין ממה שאמרו חז"ל 'הרוצה להעשיר יצפין'. כי דרום נקרא ימין בכתוב, וממילא צפון הוא השמאל, ומשם העושר, שהוא רבוי הממון. ודבר זה מובן, כי השמאל הוא התחלת הרבוי, כי הימין אין שם רבוי כלל, כי הוא ראשון, ואין בראשון רבוי כלל, אבל השמאל הוא השני, ומשם הרבוי. ולכך הרוצה להעשיר יצפין. 'והרוצה להחכים ידרים' שם, כי הפך הוא השכל, שהוא אחד פשוט בלתי מתחלק, ולכך הרוצה להחכים ידרים, כי הדרום הוא ימין, והימין הוא ראשון, והראשון הוא אחד פשוט. והשני הוא התחלת הרבוי, ודבר זה ברור אמת". וראה למעלה פל"ט הערה 82. ובנתיב העבודה פ"ג א, פה: כתב: "נקרא 'צפון' משום שאין השמש נמצא שם, ולפיכך הברכה היא מכח צפון, וכמו שאמרו ז"ל 'הרוצה להעשיר יצפין'. כי צפון כח נסתר, שאין אור השמש נגלה לשם, והעושר והברכה הוא מכח נסתר, שאין ברכה אלא בדבר הסמוי מן העין ב"מ מב.... כי מצד צפון כח הברכה הנסתרת, ומשם הברכה". ובגו"א בראשית פי"ב אות ה ריג: כתב: "הברכה היא מכח יצחק יורדת לעולם, 'הרוצה להעשיר יצפין', והוא ידוע למבינים". ולהלן פע"א ביאר שהברכה באה במדת הדין, וכלשונו: "הברכה שיורדת לעולם באה במדת הדין לעולם, ודבר זה ידוע בכמה מקומות, שכל דבר שהוא בא מעולם העליון לתחתונים, בא במדת הדין. והוא נרמז בברכת 'אתה גבור לעולם ה' מחיה מתים מכלכל חיים בחסד', כי אף שהוא מפרנס אותם בחסד, מכל מקום כאשר נתגלה בעולם באה הפרנסה בדין, לכך נקבע בברכת 'אתה גבור'. וידוע הוא שכל התגלות לפועל הוא בדין, וזה מפני שכל יציאה לפועל הוא שנוי, וכל שנוי צריך אל זה כח וחוזק המשנה הדבר, וכל כח וחוזק הוא במדת הדין, ודבר זה הוא ידוע לחכמים" ראה למעלה פ"כ הערות 53, 82, ופמ"ג הערה 96.

322 322 אמרו חכמים נדרים לח. "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור, ועשיר, וחכם, ועניו". ובח"א שם ב, יב: כתב: "כי אין השכינה שורה רק כאשר יש כאן אחד שהוא דומה אל ארבע חיות המרכבה. גבור נגד האריה, שהוא גבור. עשיר נגד השור שבמרכבה, שנאמר משלי יד, ד 'ורב תבואות בכח שור', כלומר כי העושר שייך בו, ולכן פני השור מן השמאל, ומשם בא העושר. שהרי אמרו 'הרוצה להעשיר יצפין', והצפון הוא בשמאל. ולכך עשו העגל, שהוא שור, של זהב כי הזהב מורה על העושר. חכם נגד פני האדם, שהוא חכם. עניו כנגד הנשר, שהוא עוף והוא הקטן" ראה להלן הערות 324, 334.

323 323 כמו שכתב להלן פס"ב: "שלא תאמר כי הוא יתברך משותף לתחתונים, ואין הדבר כך... אמר תהלים קיג, ד 'ה' על השמים כבודו', שהוא נבדל מן התחתונים, כי על השמים כבודו". ו"שמים" מורה על התרוממות כמבואר בסמוך הערה 325, ולכך "על השמים כבודו". וכן נאמר תהלים קיב, ט "פיזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד". ובנתיב הצדקה פ"א א, קסט: כתב: "בשביל מדת הצדקה ראוי שימצא כבוד, וכמו שאמר הכתוב 'פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד'. וכל זה יתבאר עוד איך התרוממות והכבוד ראוי ביותר לבעל הצדקה". ושם ר"פ ב א, קע: כתב: "בעל הצדקה מתעלה... כי מצד שבעל הצדקה משפיע אל המקבל, וכל משפיע מצד שהוא משפיע אל המקבל, יש לו מעלה עליונה, שהוא משפיע לאחר, ולכך זוכה אל התרוממות, וזה שאמר 'קרנו תרום בכבוד'" הובא למעלה פכ"ב הערה 60. ובנתיב התורה פי"ב תצו כתב: "כי הזמן הזה מפסח ועד עצרת מורה על כבוד התורה. כי הספירה ארבעים ותשעה יום עד מתן תורה רש"י ויקרא כג, טז, כי התורה היא מתעלה עד שער החמשים. ולפיכך הספירה ז' שבועות, מדריגה אחר מדריגה, עד שער החמישים... שיש לתורה התעלות, כמו שמורה עליו ימי הספירה, שיש לתורה התעלות עד שער החמישים" הובא בחלקו למעלה פמ"ו הערה 150. ונראה להטעים זאת על פי דבריו של הפחד יצחק שבועות מאמר ח אות ח, שכתב: "עלינו לדעת כי כל עצמו של המושג 'כבוד' הנמצא בהכרתנו נובע הוא מתוך הרגשת חילוקי המדרגות הנמצאות בעולם. כי מכיון שישנן מדרגות רמות זו למעלה מזו, ומדרגות נמוכות זו למטה מזו, המדרגה הנמוכה צריכה היא להרים עיניה בכדי להסתכל בזו שלמעלה הימנה. הרמת עינים זו קרויה היא 'כבוד'". והואיל והימים שבין פסח לעצרת הם ימי התרוממות עד לשער החמישים, דרגא אחר דרגא, לכך ימים אלו מורים באצבע על כבודה של תורה. וזהו שכתב כאן "כי אין מדת הכבוד רק התרוממות, שהוא מתרומם". והמו"נ ח"א פ"כ כתב: "'רם' הוא... ענין רוממות המעלה, כלומר הגדולה והכבוד והיקר". והמסילת ישרים פי"ט כתב: "הנה מיני הכבוד רבים הם... לעשות נחת רוח ליוצרו בכל הדרכים שאפשר להראות היות מכירים גודל רוממותו עלינו... שזאת היא היראה האמיתי, שהיא יראת הרוממות שזכרנו, שבה תלוי הכבוד". וצרף לכאן מאמרם שבת יא. "כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חרבה, שנאמר עזרא ט, ט 'לרומם את בית אלקינו וגו''". ובח"א שם א, ב: כתב: "פירוש, כי הדבר הבלתי גשמי מתרומם ומתעלה על הדבר הגשמי, כי הגשמי פחות ושפל נגד הבלתי גשמי. וכאשר הוא מרומם הבית שהוא חול על הבלתי גשמי, דבר זה הפך הסדר, אשר ראוי שיהיה הבלתי גשמי מתרומם ומתעלה על הגשמי. כי השפלות ראוי לגשמי, וההתעלות ראוי לבלתי גשמי. וכאשר דבר יוצא מן הסדר, דבר זה חורבנו ובטולו, כאשר יש כאן הפך הסדר" הובא למעלה פ"ג הערה 78, פל"ד הערה 69, פל"ח הערה 101, פמ"א הערה 100, ופמ"ג הערה 135. הרי כבוד בית הכנסת נקרא "לרומם בית אלקינו". וראה בסמוך הערה 330 שהעליון הוא המכובד.

324 324 כמו שנאמר שמות יט, ד "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי", ופירש רש"י שם "על כנפי נשרים - כנשר הנושא גוזליו על כנפיו. שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם, לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם. אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם, שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנו על כנפיו". ונאמר ירמיה מט, טז "כי תגביה כנשר קנך משם אורידך נאום ה'", ופירש הרד"ק שם "כי תגביה כנשר - פירוש תגביה מקום שבתך כנשר, שהוא עף גבוה מכל העופות". ונאמר ישעיה מ, לא "וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים וגו'", ופירש הרד"ק שם "יעלו אבר כנשרים - כתב רבינו סעדיה כי הנשר יעלה לעשר שנים גבוה מאד על פני רקיע השמים, ויקרב לחום האש, ויפיל עצמו לים מרוב חומו, וימרט, ויתחדש אחר כן ויעלה אבר, וישוב לימי עלומיו. וכן כל עשר שנים, עד מאה, ובשנת המאה יעלה כמנהגו, ויפול בים וימות". ונאמר איוב לט, כז "אם על פיך יגביה נשר וכי ירים קנו", ופירש הראב"ע שם "יגביה נשר - אין עוף שיגבה יותר ממנו". ובנר מצוה כז: כתב: "הנשר שהוא פורח בגובה". ובהמשך שם נא: כתב: "הנשר עוף השמים, פורח למעלה למעלה". ובנתיב העושר פ"א ב, רכב: כתב: "נשר הוא עוף פורח למעלה... אינה שייך לתחתונים, רק לעליונים". והנה בעוד שכאן מבאר שהנשר מורה על הכבוד, הרי בנתיב העושר פ"א ב, רכב. ביאר שהנשר מורה על החכמה העליונה. ובח"א לנדרים לח. ב, יב: ביאר שהנשר מורה על הענוה הובא למעלה הערה 322. ודברי תורה הם כפטיש יפוצץ סלע, מתחלקים לכמה טעמים.

325 325 ו"שמים" מורים על גובה ומרחק מופלג, וכמו שנאמר קהלת ה, א "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים". ובדר"ח פ"א מ"ג רל: כתב: "אף שהזהרתי אתכם על אהבה, לא יהיה השם יתברך נחשב כמו אוהבך אשר אתה רגיל עמו, אבל יהיה נחשב לו כי השם יתברך בשמים, ואתה על הארץ. וכך יהיה נחשב לך הקב"ה בשמים ואתה על הארץ, ובזה יהיה מורא שמים עליך, ולא תהיה האהבה מבטלת היראה... ובכל מקום אצל המורא נאמר 'יראת שמים', ולא נאמר 'אהבת שמים'. כי היראה צריך שיהיה נחשב אליו הקב"ה נבדל ממנו לגמרי, והוא יתברך יושב בשמים, והאדם על הארץ" הובא למעלה פ"ט הערה 231, פל"ט הערה 13, ולהלן הערה 457. ובנתיב אהבת השם פ"א ב, לח: כתב: "הוא יתברך בשמים, ואתה על הארץ, ואי אפשר לומר בפה הרחוק שבין השם יתברך ובין האדם". ובח"א לחולין נט: ד, צו: כתב: "כי האלקים בשמים ואתה על הארץ, ואין לך שתוף עמו כלל". וראה למעלה הערה 323.

326 326 פירוש - אל תאמר שאין התרוממות הנשר שוה להתרוממות של לכבוד.

327 327 של הנשר.

328 328 של כבוד.

329 329 כי המקום מגדיר את יושבו, וכפי ערך המקום כך ערך יושביו; לדברים שפלים יש מקום שפל, ולדברים מרוממים יש מקום מרומם. וזהו יסוד נפוץ בספריו. וכגון, למעלה פ"ח שעו: כתב: "כי לפי הענין האדם יש לו מקום. לכך כשנתן הקב"ה הארץ הקדושה לישראל, בודאי מפני שהם ראוים לה. וכן לכל אומה ואומה נתן ארץ כפי מה שהם, וכל דבר יש לו מקום לפי טבעו ומעלתו. ולכך לפי מעלת ישראל, שיש להם מעלה נבדלת קדושה, יש להם ארץ קדושה". ולהלן ר"פ ע כתב: "במה שכל הדברים לפי ענינם ולפי מעלתם מעצמם יש מקום להם, שבשביל כך שם 'מקום' הונח אל המעלה, כמו שאמרו כתובות קג: 'ממלא מקום אבותיו'. כי המקום מורה ברוב על המעלה של העומד בו; שאם הדבר חשוב, יש לו מקום חשוב לפי ענינו". ובדר"ח פ"ד מי"ח שעד. כתב: "ויש לך לדעת עוד, כי במה שבעולם הזה האדם בו חמרי", ושם בהערה 1589 נתבאר שחומריות עוה"ז מגדירה את האדם הנמצא בו שהוא חומרי. ואין זה רק בבני אדם, אלא כך הוא בכל הנמצאים. וכן שנינו אבות פ"ד מ"ג "אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום", ומדנקט ברישא "אדם" "אין לך אדם שאין לו שעה" ובסיפא "דבר" "ואין לך דבר שאין לו מקום", מוכח שהסיפא איירי בכל דבר, ולאו דוקא באדם. ובגו"א דברים פ"ד אות טז פג. כתב: "כל דבר בעולם צריך למקום, וכמו שאמרו חכמים 'אין לך דבר שאין לו מקום'". ובנצח ישראל פ"א י. כתב: "כל דבר ודבר מן הנמצאים הטבעים יש להם לכל אחד מקום בפני עצמו, כמו שגזרו חז"ל 'אין לך דבר שאין לו מקום'" ראה למעלה פ"ז הערות 82, 95, פ"ח הערות 65, 67, פי"ט הערה 91, פכ"ב הערה 65, ופכ"ט הערה 84. והארץ נחשבת ליסוד התחתון והשפל ביותר, וכמו שכתב למעלה פמ"ד לאחר ציון 92: "'כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ' ירמיה לג, טו, בתחתון התחתונים, והוא הארץ, והשם יתברך, שהוא בעליון עליונים, משפיע לתחתון תחתונים". ולהלן פ"ע כתב: "הנה תמצא כמו כן שהארץ שהוא יסוד התחתון והשפל מכל הנמצאים". ובדרשת שבת הגדול רד. כתב: "כי יסוד הארץ הוא התחתון והוא השפל שבכל היסודות, כמו שידוע מן הארץ" הובא למעלה פמ"ד הערה 93. לכך שפלות הארץ חלה על יושביה, וזהו שכתב כאן "כי שאר הנבראים, דרך שפלות על הארץ".

330 330 כי העליון מכובד, כמו הראש של אדם ראוי לכבוד, כי הוא העליון ביותר בקומת האדם. וכן כתב בדר"ח פ"ג מט"ז תיג:: "המלך יש לו עטרה על הראש, שהוא קשוט הראש, שמורה הקשוט והכבוד הזה שיש בראשו כי אין אחר שולט על ראשו". ושם פ"ו מ"ו קכח. כתב: "המעלה הנבדלת ראויה אל הראש, שהוא היותר עליון באדם, ושם הנשמה שהיא נבדלת, ולכך אל הראש ראוי תכשיט של כבוד". ובבאר הגולה באר הרביעי תב. כתב: "אמנם מה שהתפילין הם על הראש, דבר זה כי הכבוד הזה הוא תוספת כבוד, לפי שהוא מצד השם יתברך, לא מצד האדם עצמו. וראוי שיהיה כבוד זה שהוא תוספת על הראש... שהראש הוא בתכלית הגובה" ראה למעלה פ"ה הערה 126, ופמ"ד הערה 112. ואמרו חכמים שבת סא. שהראש הוא "מלך על כל איבריו". לכך "דרך הנשר למעלה, דרך כבוד ביותר", כי העליון מכובד. וזהו גם מה שכתב למעלה לאחר ציון 322 "כי אין מדת הכבוד רק התרוממות, שהוא מתרומם" ראה למעלה הערה 323.

331 331 רומז בזה שהכבוד הוא יחוד הנכבד שרק הנשר מעופף, ולא שאר הנבראים. אך אם כלם היו מעופפים, לא היה לנשר שום יחוד, וללא יחוד נתבטל כבוד הנשר מעיקרו. דוגמה לדבר; קרח טען במדבר טז, ג "כי כל העדה כולם קדושים". ובפשטות כוונתו היא להאדיר את קדושת ישראל. אך בעומק דבריו נמצאת היא החתירה לבטול קדושת ישראל, כי כאשר "כולם קדושים", הרי שאז אף אחד אינו קדוש, כי לא תתכן שהקדושה תמצא אצל הכל בשוה, אלא רק במיעוט כמבואר למעלה פ"ה הערה 129, ופכ"ג הערה 69. לכך הטוען שהכל קדוש, עוקר את הקדושה מעיקרא כדמוכח מדבריו בתפארת ישראל פכ"ב של., ושם הערה 29. ובגו"א בראשית פ"ו אות יב קכו. כתב: "ואם ישיב... הרי 'כבודו מלא עולם' קדושה דמוסף ש"ק, והיה הקב"ה קודם לכן במקום ההוא ובכל העולם בשוה. כל האומר זה סותר פינת התורה, שיהיה המקדש כאשר נתקדש בכבודו יתברך, כמו קודם שנתקדש בכבודו. ויהיה הר סיני קודם שבא כבודו, כמו אחר שבא שם, ואחר שסר הכבוד ממנו". הרי שהאומר שהכל קדוש בשוה, אינו מרבה קדושה בעולם, אלא עוקרה משורשה, ולכך יש בכך לסתור פינת התורה. והפחד יצחק, שבועות, מאמר טז אות י, כתב: "תאות הכבוד היא תאות ההתיחדות. האדם חש עלבון כשמתיחסים אליו יחס אל אדם בכלל, ולא יחס שאליו בפרט. זה הוא עלבון יחודו. כל שהכללתו מרובה, עלבונו מרובה. כל מה שאתה מכללו יותר, אתה מחללו יותר. ולאידך גיסא, כל מה שאתה מיחדו יחוד על גבי יחוד, יותר אתה משביע את תאות הכבוד שלו".

332 332 נראה ביאור דבריו, כי בשאלתו תמה מהי המעלה שיש לנשר במה שהוא מתעופף, ומדוע אין זה נחשב כמעשה קוף בעלמא, שעושה כן בטבעו. ובתשובתו מבאר שאף בעפיפה טבעית זו יש התרוממות, שהרי אין היא נמצאת בשאר הנבראים. לכך העפיפה בעצם מורה על התרוממות, כי היא יחודית לנשר. דוגמה לדבר; הקומה הזקופה של אדם מורה על מעלתו, אף שכך הוא נוצר בטבע, כי אין לשום בריה אחרת קומה זקופה, וכפי שכתב בתפארת ישראל פט"ז רנ., וז"ל: "כל הנבראים כולם הולכים כפופים, פניהם יורד למטה. אבל האדם הולך קומם, מפני שהוא מלך הנמצאים התחתונים, והמלך ראוי שיהיה הולך בזקיפה. ובתחתונים אין על האדם, ולפיכך כל בעלי חיים הולכים כפופים, כמו העבד שהוא כפוף מפני המלך, ואדם בלבד הוא עומד בזקיפה". ובבאר הגולה באר הששי רלה. כתב: "כי האדם עומד בקומה זקופה... מה שלא שתמצא בכל הנמצאים, שאין אחד הולך זקוף, רק כולם הולכים שחוח. ודבר זה מורה על מדרגת האדם, שהאדם הוא מלך בתחתונים, וכלם משמשים אליו. ומפני זה האדם בלבד הולך בקומה זקופה, וכל שאר התחתונים אינם בקומה זקופה... וזה שאמר הכתוב בראשית א, כז 'ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו'... ודבר זה נקרא 'צלם אלקים'". וכן כתב דר"ח פ"ג מי"ד שכג:, נתיב העבודה פ"י א, קח., נתיב יראת השם ס"פ ב ב, כו:, דרשה לשבת תשובה עז., וח"א לסנהדרין לח: ג, קנא.. וראה למעלה פל"ה הערה 13, ופמ"ד הערה 185.

333 333 והם; חכמה לאדם, גבורה לאריה, עושר לשור, וכבוד לנשר.

334 334 ושלשת האבות יוכיחו, ש"כל אחד מן ג' אבות זכה לדבר מיוחד, למעלה מיוחדת... ובשביל כך מדת אברהם חסד, ומדת יצחק מדת הדין... מדת יעקב מדת האמת" לשונו למעלה פ"ט תצו.. ולא מצינו שהיה לאב אחד שתי מדריגות. אך טעמו של דבר צריך ביאור, והלשון "כי אין ראוי לשום בריה שיהיה לו יותר ממדריגה אחת" מורה שאין זה מחמת מעכב צדדי, אלא שאין זה נכון וישר שתהיה לבריה אחת יותר ממדריגה אחת. ואולי הדברים מטין למה שכתב כמה פעמים שהאחדות היא רק נמצאת אצל ה', ולא אצל שאר נמצאים. וכגון, למעלה פ"ט תפח: כתב: "אין האחדות כי אם להקב"ה, שהוא יחיד". ולמעלה פל"ו תרמב. כתב: "כי האיש עם האשה הם אחד, כי אין אחד זולת הקב"ה". ולמעלה פמ"ו לאחר ציון 133 כתב: "הוא יתברך מהותו ומציאותו אחד, לא כמו שהוא בכל הנמצאים". ובדר"ח פ"ה מ"א כב. כתב: "כי אין אחד רק השם יתברך". והמבדיל בין הקב"ה לשאר נמצאים הוא אחדותו יתברך, וכפי שכתב בגו"א בראשית פ"ב אות לד סח:: "אין ראוי האחדות אלא ליחיד הקב"ה, ומאחר שהוא האדם אינו אלוה, בהכרח שיהיה לו זוג, ולא היה ראוי לו אחדות... שאם היה ראוי לו האחדות, היה אלוה". ובתפארת ישראל פ"מ תרכט. כתב: "אי אפשר שיהיה נמצא דבר שהוא אחד לגמרי, רק השם יתברך שהוא אחד שלם. אבל שאר הנמצאים, אם הוא אחד לגמרי הוא חסר, שאם היה אחד והוא שלם, היה הוא אלוה. כי הוא יתברך הוא אחד, ואין זולתו" הובא למעלה פ"ט הערות 220, 221, פל"ו הערות 153, 155, פמ"ד הערה 135, ולמעלה הערה 231. וכאשר תהיה לשום בריה שתי מדריגות מובהקות, בכך בריה זו תחרוג מהיותה חלק ופרט, ותתקרב לתחום האחדות הכוללת הכל, והאחדות היא בלתי לה' לבדו. וכמו שמן הנמנע שאדם יהיה ללא בת זוג, כך "אין ראוי לשום בריה שיהיה לו יותר ממדריגה אחת". וראה להלן הערה 422. ויש להעיר, כי למעלה לפני ציון 311 חיבר מאמר זה "ארבעה גאים בעולם" עם דברי בן זומא אבות פ"ד מ"א "איזהו חכם, גבור, עשיר, מכובד", ובדר"ח שם כה: ביאר שארבע מעלות אלו הן כנגד ארבעה חלקי האדם שכל, נפש, ממון, מלבוש הובא למעלה הערה 311. וכן אמרו חכמים נדרים לח. "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור, ועשיר, וחכם, ועניו". ובח"א שם ב, יב: ביאר שבאמצעות ארבע מעלות אלו האדם דומה לארבעה נושאי המרכבה אריה, שור, אדם, ונשר הובא למעלה הערה 322. נמצא שארבע המעלות האלו נמצאות בבריה אחת, ואילו כאן שלל זאת. ויש ליישב.

335 335 כמו שכתב למעלה לאחר ציון 311 ש"חלק מדת החכמה לאדם, שאין חכמה בתחתונים כי אם לאדם".

336 336 כי החכמה היא המדה השכלית ביותר, והשכלי ראוי ביותר לכבוד. וכן כתב בנתיב התורה פי"א תמד:, וז"ל: "כי הכבוד מתיחס אל אשר הוא רחוק מן החמרי, כי החומר הוא בעל גנות וחרפה, כי מצד החומר נמצא הזנות ושאר גנות, ואילו השכל הנבדל מן החומר הוא הכבוד. ולפיכך ראוי לנהוג כבוד בחכמים עד שאמרה תורה ויקרא יט, לב 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן', וחיבר בעל שיבה גם כן עם זקן. מפני שהשיבה מפני זקנתו מסולק מן הגשמי החמרי לעת זקנתו, עד שהוא קרוב להיות נבדל מן הגשמי. ולפיכך ראוי אל הכבוד גם כן, שכל אשר מסולק מן החמרי הוא ראוי אל הכבוד... שבעל החכמה מסולק מן הגשמי, וכן הזקן בימים, ושניהם ראוים אל הכבוד" ראה למעלה הקדמה שלישית הערה 54, פ"ג הערה 78, פי"א הערה 27, פי"ז הערה 18, פכ"ג הערה 177, פכ"ט הערה 41, פל"ט הערה 124, פמ"א הערות 74, 120, ופמ"ה הערה 26. ולפי זה הכבוד ראוי לשכלי משום שהשכלי מסולק מן הפחיתות. ויש למהר"ל הסבר נוסף אודות שהכבוד ראוי לשכלי, ובעוד שבדרך כלל הוא מבאר זאת מצד מעלת השכלי שהוא מסולק מן החמרי, הרי בהסברו השני ביאר שהוא מצד מעלת הכבוד שהוא דבר רוחני נבדל, ולא מצד מעלת השכלי, וכלשונו בדר"ח פ"ד מכ"ב תמב.: "הכבוד הוא לכח השכלי, אשר כח זה השכלי הוא מבקש הכבוד. כי למדריגת זה הכח הוא מבקש הכבוד, כי ראוי לו הכבוד בודאי, וכדכתיב משלי ג, לה 'כבוד חכמים ינחלו', הרי הכבוד ראוי להיות אל השכלי, כי הכבוד הוא דבר רוחני, ואינו דבר גשמי, ולכך הכבוד ראוי אל השכלי. וכתיב ישעיה כד, כג 'ונגד זקניו כבוד', שתראה כי הכבוד הוא אל הזקנים, שהשכל גם כן אצלם... כי הכבוד ראוי אל כח השכלי". וכן בדר"ח פ"ו מ"ט רצב. כתב: "כי הכבוד כאשר הוא מן השם יתברך, היא מדריגה רוחנית, כמו שאמר הכתוב 'כבוד חכמים ינחלו', שתראה כי הכבוד ראוי אל החכמים דוקא. וזה מפני כי הכבוד הוא מן השם יתברך, היא מדריגה עליונה רוחנית".

337 337 על כך מזמרים ישראל קדושים "המתגאה על חיות הקודש ונהדר בכבוד על המרכבה" פיוט "קל אדון" בשחרית דשבת.

338 338 אודות שאין דבר יוצא מן השם יתברך, כן כתב למעלה לאחר ציון 88: "האמונה השנית, שהכל הוא ביד ה', ואין דבר חוץ ממנו, וזהו אמונת מציאות השם יתברך. כי בודאי הכל מודים במציאות השם יתברך, רק שלא יאמר שאינו הכל חס ושלום, ויוכל לצאת מרשותו. לכך אמונת מציאות השם יתברך שהוא הכל, ואין דבר חוץ ממנו יתברך". וראה למעלה הערה 92, שנלקטו שם מקבילות ליסוד זה.

339 339 "מתגאה על הכל" - עליון על הכל. ונמצא שבמאמר זה נקט בנבראים אלו בדרך של רבותא; אע"פ שיש לנבראים אלו גאוה בדבר מה, מ"מ הם עדיין תחת רשות הקב"ה, המתגאה על הכל. דוגמה לדבר; הפחד יצחק, ר"ה, מאמר כז, עמד על כחו של צבא השמים, וז"ל: "הנה בפרשת ע"ז נמצאים הם אזהרות לא לעשות תבנית של דגי הים, של בהמה, של צפור, כל רמש באדמה וגומר דברים ד, טז-יח. אלא שישנו סוג של ע"ז שלא נכלל במנין כל העבודות זרות בפסוק זה, וסוג עבודה זה עומד בפסוק מיוחד לעצמו; 'פן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם' שם פסוק יט. הרי לנו בכאן דיבורים מיוחדים לע"ז זו של צבא השמים... חלוקה זו בין שאר סוגי ע"ז, ובין העבודה לצבא השמים נובעת היא מפרשת מעשה בראשית, שמכל הנבראים כולם נתיחדו רק שנים המחוננים בכח ממשלה. אין אנו מוצאים שום ענין ממשלה בכל פרשת הבריאה מלבד אצל האדם ואצל צבא השמים. אצל צבא השמים הוא אומר בראשית א, טז 'את המאור הגדול לממשלת היום וגו''... ומתוך כך יש לו ליצרא דע"ז תוקף הסתה הרבה יותר עז, בשעה שהוא מסית לע"ז בצבא השמים, מאשר בשעת הסתה לשאר סוג של ע"ז. תדע, שאפילו בשעה שאנחנו עוסקים בשבחו של מקום, ואנחנו אומרים נחמיה ט, ו 'אתה עשית את השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כולם', עדיין מוצאים אנו את עצמנו כמי שהחסיר בשבחו של מלך, עד שאנו מוסיפים בהדיא במפורש ובמיוחד 'וצבא השמים לך משתחוים' שם... אלא שהם הם הדברים. מכיון שביחס לצבא השמים יש לו ליצרא דע"ז תוקף הסתה מיוחד, והיינו מפני שצבא השמים הם מהות של ממשלה בטבע, על כן בסוד 'זה לעומת זה' עומדים אנו כאן בתוקף דקדושה ומכריזים שממשלה זו דצבא השמים איננה אלא מציאות של התבטלות ליוצרם ולקונם, 'וצבא השמים לך משתחוים', ואין השתחויה אלא התבטלות". וצרף לכאן מאמרם ב"ב כה. "בואו ונחזיק טובה לאבותינו "אנשי כנה"ג שאמרו מקרא זה בספר עזרא" רש"י שם שהודיעו מקום תפלה, דכתיב 'וצבא השמים "השמש והירח העומדים במזרח" רש"י שם לך משתחוים' "למערב" רש"י שם". הרי שפסוק זו מורה את התבטלותם של השמש והירח לקונם. אך בנתיב התורה פט"ו תרכו. ביאר שהאדם יכול לקבל ע"ע מלכות שמים דוקא משום שהוא מלך בתחתונים ולא למרות שהוא מלך בתחתונים, וכלשונו: "כי האדם יותר קרוב לקבל מלכות שמים על צלמו, שהוא צלם אלקים, ועל זה מקבל מלכות שמים. ולכך בקריאת שמע רמ"ח תיבות, כמספר איבריו של אדם. כי רמ"ח איבריו הם צלם האדם, ועל הצלם הזה הוא מקבל מלכות שמים, כי לא היה ראוי האדם לקבל עליו מלכות שמים שיהיה השם מלך עליו, אם לא מפני כי האדם נברא בצלם אלקים, ובשביל זה הוא מלך בתחתונים, והוא יתברך מלך עליו. ולכך יש בקריאת שמע רמ"ח תיבות, כנגד צלמו של אדם". ויל"ע בזה.

340 340 עובר לבאר את השבח "סוס ורוכבו רמה בים" אע"פ שבמאמר הנ"ל לא הוזכר שבח זה כלל, כי פשוטו של מקרא מורה שהקב"ה "גאה גאה" משום ש"סוס ורוכבו רמה בים". ולאחר שהמאמר ביאר ש"גאה גאה" עניינו שהקב"ה מתגאה על גאים, יש צורך לבאר כיצד השבח "סוס ורוכבו רמה בים" מפרט ומפרש התגאות על גאים.

341 341 פירוש - מי שרוכב על סוס הוא דומה למלך. ובדרשת שבת תשובה פב. כתב: "וזה אמרם ז"ל שבת קנב. דעל סוס מלך... כי מי שהוא מנושא מן הארץ עד שרוכב על סוס, זהו מלך לפי שהוא מנושא לגמרי". ובנצח ישראל פ"מ תשח: כתב: "כי המלך הוא מיוחד בהתרוממות, שהוא מתנשא ומתעלה על העם אשר הוא מלך עליהם... כי במה שהוא מלך הוא מתרומם על כל העם. ואם היו רוכבין על סוסו, היה בהתרוממות זה שתוף למלך בענין התרוממות הזה, אשר אין בזה השתתפות אליו, בשביל שהוא מלך, והוא מתרומם על הכל, ולכך אין רוכבין על סוסו סנהדרין כב.. כמו שאמרו 'דעל סוס מלך'". אמנם כאן אינו עוסק בהתנשאות של רוכב הסוס לכשעצמו, אלא ביחס של רוכב הסוס לסוסו, שהרוכב מתנשא ורוכב על הסוס. וראה הערה הבאה. ודע, שבאור חדש פ"ח תתשטו: כתב הסבר אחר, וכלשונו: "כי הרץ בסוסים הוא בשמחה, כמו שאמרו 'דעל סוס מלך'... כי על הסוס הוא שמחה".

342 342 אודות שיחס המלך לעמו הוא כיחס הרוכב על הסוס לסוסו, כן כתב באור חדש פ"ו תתקצו.: "כי הסוס הוא למטה מן הרוכב עליו, ואמרו רבנן 'דעל סוס מלך', מפני כי הליכת הסוס דרך התרוממות, ומגביה עצמו מן הארץ. ולפיכך 'דעל סוס מלך', שהוא מתרומם למעלה... הוא רודה ומושל בכח שלו על העם, עד שנחשבים העם למטה ממנו. וזה יורה הסוס, כי הסוס הוא מגביה עצמו בהליכתו, והוא רוכב ומושל עליו. וכך המלך מושל ורודה בעם אשר מגביהים עצמם". ובגו"א בראשית פמ"ט אות יב תיד: כתב: "כי ישראל נקראו 'עַיִר' כמשמעו כמו "עיר בן אתונות" זכריה ט, ט, כי העיר מיוחד לתשמיש ולכל צרכי אדם, והעם למלך כמו העיר לאדם, לפי שהאדם רוכב ומושל עליו. וזהו שאמרו שבת קנב. 'דעל סוס מלך', כי דומה הרוכב למלך מפני שהוא רוכב על הבהמה, כמו המלך שהוא רוכב על העם". ובנצח ישראל פט"ז שעח: כתב: "הרכיבה... מורה זה על הממשלה, כי הרוכב אין לו שתוף עם אשר רוכב עליו" ראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 89, פכ"ט הערה 44, ופ"ל הערה 7. ובבאר הגולה באר הששי רצב: כתב: "כי דבר זה ידוע כי הרוכב על הדבר, הוא נבדל ממה שהוא רוכב עליו. וכבר האריך בזה הרמב"ם ז"ל בחבור מורה נבוכים בפירוש המרכבה ח"א פ"ע, והוא דבר ידוע ופשוט הוא מאוד". ולשון הרמב"ם שם הוא: "'רכוב'... הושאלה לשולטנות על הדבר, כי הרוכב מושל שולט על מורכבו, והוא אמרו דברים לב, יג 'ירכיבהו על במתי ארץ', ישעיה נח, יד 'והרכבתיך על במתי ארץ', ענינו שאתם תשלטו על עליוני הארץ... ולפי זה הענין נאמר באלוק יתברך דברים לג, כו 'רוכב שמים בעזרך', פרושו השליט על השמים. וכן תהלים סח, ה 'לרוכב בערבות', ענינו השליט על ערבות, והוא הגלגל העליון המקיף בכל... ודע כי הושאל לו יתברך 'רוכב שמים' לדמיון הזר המופלא, וזה כי הרוכב יותר מעולה מן הנרכב; והרוכב גם כן הוא אשר יניע הבהמה ויוליכנה כאשר ירצה, והיא כלי לו ישתמש בה כרצונו, והוא נקי ממנה, בלתי נדבק בה, אבל חוצה לה" הובא למעלה הקדמה ראשונה הערה 90, ופכ"ט הערה 44. ושר האומה הוא כמו מלך האומה, וכפי שכתב הרמב"ן ויקרא יח, כה: "כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם... מלאכי עליון... להיותם שרים עליהם, כענין שכתוב דניאל י, יג 'ושר מלכות פרס עומד לנגדי'... ונקראים מלכים, כדכתיב שם 'ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס'" ראה למעלה פל"ט הערה 39. הרי שר האומה נקרא מלך האומה. והחת"ס בחידושיו לקידושין לז: כתב: "מלך כל אומה יושב מכוון תחת שר שלו, והשר משפיע בו". לכך יחס המלך לעמו יחס של רוכב לסוסו הוא גם היחס של שר האומה לאומתו.

343 343 לפנינו הוא בילקו"ש ח"א רמז רמג. וכבר נתבאר למעלה הערות 222, 232 שמצוי שהמהר"ל יביא לשון הילקו"ש בשם המכילתא. וראה להלן הערות 348, 391, 396.

344 344 פירוש - "רמה" הוא מורה על השלכה, וכמו שכתב רש"י שמות טו, א "רמה - השליך, וכן דניאל ג, ו 'ורמו לגו אתון נורא'". אך המהר"ל מוסיף לכך שלשון "רמה" הוא מלשון הגבהה והרמה, שהמשליך בתחילה מגביה ומרים את הנשלך, ואחר כך משליכו למטה. וכן כתב רש"י שמות טו, א: "כתוב אחד אומר שם 'רמה', וכתוב אחד אומר שם פסוק ד 'ירה', מלמד שהיו עולין לרום ויורדין לתהום, כמו איוב לח, ו 'מי ירה אבן פנתה', מלמעלה למטה". ומקור רש"י מהמכילתא שמות טו, א. וראה בסמוך הערה 346.

345 345 פירוש - אם "רמה" מתייחס למצריים עצמם, תיקשי לך שהמצריים נפלו וירדו לים, ולא מצינו שנעשתה בהם שום הרמה והגבהה.

346 346 פירוש - הקב"ה הגביה בכחו את השר של מצרים, ואחר כך השליכו לתהום אך לא עשה כן למצריים עצמם. אמנם מרש"י שמות טו, א הובא בהערה 344 משמע שהמצריים עצמם עלו לרום וירדו לתהום, ולא השר של מצרים.

347 347 "עליהם" - על הרוכב ועל הסוס ואולי יש להגיה "עליו", על הרוכב השר.

348 348 וכן הוא בילקו"ש ח"א רמז רמד. וכדרכו מביא בדיוק נמרץ כלשון הילקו"ש, אך זהו בשינויי לשון מהמכילתא ראה למעלה הערה 343, ולהלן הערות 391, 396.

349 349 כפי שכתב רש"י זבחים קטז. "עוז - התורה שהיא מעוזן של ישראל".

350 350 אודות שכליות התורה, כן כתב למעלה הקדמה שלישית שלישית קנג:: "אין דבר בלתי גשמי רק התורה". ולהלן פ"ע כתב: "אין לך דבר בלתי גשמי רק התורה שהיא שכלית... אין דבר שכלי רק התורה". ובאור חדש פ"ד תשעה: כתב: "ובגמרא מגילה טו. אמר רבי יצחק נפחא, שלחה ליה שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה, דכתיב ביה שמות לב, טו 'מזה ומזה הם כתובים'... כי התורה הם גזירות מן השם יתברך, מבוררים ונגזרים בגזירה ממנו. לכך כתיב בה 'כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים'. והיה זה לטעם מופלג מאוד, כי התורה הוא השכל הברור, והוא שכל הנבדל לגמרי, שהוא שכל ברור. ולפיכך היו כתובים משני עבריהם, כי הכתיבה משני עבריהם הוא הבירור הגמור, מורה על שכל נבדל, שאין לשכל הנבדל הזה חבור אל גשם. ולא כן כאשר לא היו כתובים משני עבריהם, והיה הכתב חרוץ רק למעט, ולא היה חרוץ לגמרי, כי אין מורה על שכל ברור לגמרי. אבל זה דומה לשכל שהוא מוטבע בחומר, כמו שכל האדם שאינו שכלי גמור, רק השכל עומד מוטבע בחומר, ויש לו נושא, הוא החומר. ומפני שיש לו נושא, הוא החומר, אינו שכל ברור. לכן אם לא היה חקוק משני עבריהם, היה אותו חלק שאינו חקוק כמו הנושא לחלק החקוק, ודבר זה מורה על דבר שאינו נבדל לגמרי, רק שכל מה, ואינו נבדל. אבל התורה חקוקה מעבר לעבר, מורה על שאין כאן נושא כלל, והוא מורה על שכל נבדל מן הגשם לגמרי". ובנר מצוה פט. כתב: "בקודש הקדשים היו הארון והתורה שמות מ, כ-כא, שהיא שכלית בלתי גשמי". ובתפארת ישראל פי"ב קצא: כתב: "התורה השכלית, שאין לה בחינה חמרית כלל". ושם פי"ד ריז: כתב: "התורה אינה נתלה בגוף, והוא שכל נבדל בלבד, לכך תקרא התורה 'אור' משלי ו, כג, כי האור הוא נבדל לגמרי, אינו נתלה בגשם". ובהקדמה לדרך חיים יא. כתב: "התורה נקראת 'אור', כי האור אינו תולה בדבר, אבל הוא מופשט מן הגוף לגמרי, ולפיכך התורה דומה לאור... התורה היא בלא גוף, שהיא השגת השכל, אין לגוף עסק בה". ובנצח ישראל פכ"ז תקסב: כתב: "כי כל גשם יש לו רחקים, והאמצעי אין לו רוחק, לכך מתייחס הזמן האמצעי, שאין לו רוחק, אל בלתי גשמי, כמו התורה, שאין שייך בה גשמות כלל". ובח"א לב"ק ט. ג, א. כתב: "כי התורה היא שכלית לגמרי, ואינה גשמית, ולכך היא כמו אור, שהרי האור אינו גשמי" ראה למעלה הקדמה שניה הערה 321, הקדמה שלישית הערה 134.

351 351 יסוד נפוץ מאוד בספריו. ונתחיל בכמה מהמקומות שכתב כן בספר זה. וכגון, למעלה בהקדמה שניה קד. כתב: "נתבאר פעמים הרבה מאוד כי החומר הוא עבד... ואין בן חורין רק השכל". ולמעלה פ"ז שמו: כתב: "בשביל האמונה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה. וזה כי האמונה, שיש לו בזה חוזק המציאות, הוא מעלה אלקית. כי דברים החמרים חלושי המציאות, מקבלים שנוי תמיד, ואין חוזק להן. אבל מאחר שיש בו האמונה, והוא דבר חזק שלא יהרהר אנה ואנה, לכך הוא דבר אלקי אינו גשמי, שכל דבר אלקי לא יקבל שנוי כלל, ובשביל זה ראוי שתשרה עליו השכינה, להיות דבק בו הנבדל". ולמעלה פ"ט תסט: כתב: "תלמידי חכמים מצד עצמם אין ראוי לשעבד, כי כל משועבד מתפעל מן המשעבד, ולא יתכן ההתפעלות רק אל בעלי החומר שהוא מתפעל, לא אל הצורה הנבדלת והשכל הנבדל, כיון שאינו בעל חומר, אינו מתפעל. ומאחר שאינו מתפעל, לא שייך בו שיעבוד. ולפיכך ראוי שלא יהיה שום שיעבוד אל תלמידי חכמים, אשר יש להם שכל נבדל... שאין שיעבוד בשכל, רק ראוי לשכל להיות בן חורין... ואין בצורה התפעלות". ולמעלה פט"ז עה: כתב: "כי כבר אמרנו לך למעלה שהשיעבוד הוא שייך דוקא לחומר, שהוא מוכן להשתעבד בו ולהיות מתפעל". ולמעלה פי"ט קע: כתב: "כבר אמרנו למעלה בפרקים הנזכרים שאין מקבל התפעלות ושעבוד רק הגשם, שהוא מקבל התפעלות, ואין שייך התפעלות בצורה כלל". ולמעלה פמ"ד לאחר ציון 56 כתב: "אצל ישראל, אף המדה הפחותה שבהם יורה על השכל. שהמדה הפחותה שהם קשי עורף שמות לב, ט, אינם חוזרים מדרכיהם רש"י שם, וזה יורה על העמידה והקושי, וזהו מענין השכל שאין לו השתנות. והמדה הנבחרת שיש לאומות מורה על החמרים, כמו שאמרו ז"ל מכילתא שמות יב, א הגוים קלים לשוב בתשובה. ומדת ישראל הפך, שהם עם קשי עורף. ולכך אמרו ז"ל מכילתא שם שלא היה רוצה יונה בן אמתי להתנבאות על נינוה, שהיה יודע שהאומות יחזרו בתשובה. וזהו גם כן יורה על חמרית, שנקל להשתנות, כמו כל חומר שנקל לקבל שנוי. הרי כל ענין ישראל מורה שהם נבדלים מן החומר, וכל ענין האומות מורה שכלם חומרי". וכן כתב בשאר ספריו. וכגון, בנצח ישראל פי"ד שמה: כתב: "האומות הם קלים להתפעל, ולקבל תוכחה ומוסר. ובשביל כך אמרו ז"ל שלא היה יונה רוצה ללכת בשליחותו של מקום לנינוה, שידע כי הגוים קרובי תשובה הם, ובודאי יחזרו בתשובה, ויקבלו תוכחה ומוסר מן הנביא אשר מוכיח אותם, כמו שעשו יונה ג, ד-י, ויחייבו את ישראל; שהאומות חוזרים בתשובה, ואילו ישראל אין חוזרין בתשובה כלל. וכל זה מפני כי האומות הם הפך ישראל; שכמו שישראל הם קשה עורף, ועומדים במדתם מפני שאינם חמריים, לכך אינם מתפעלים, כך האומות שהם חומריים, הם מתפעלים ומוכנים לקבל התפעלות, כמו שהחומר הוא מקבל התפעלות, ולכך הם מקבלים דברי תוכחה וחוזרין בתשובה. כי כאשר מוכיח אותם, הם מתפעלים ומשנים דרכם". וכן שב וכתב בנצח ישראל פכ"ה תקלב.. ובדר"ח פ"ד מי"א רכה. כתב: "כי האדם דבק... במדריגה אלקית נבדלת, ובזה יש לאדם חוזק, בלתי מקבל התפעלות כלל". ושם פ"ו מ"ב נה: כתב: "ומה שימצא גבורה מן בעל התורה, דבר זה מפני כי אין דבר חזק בגבורה כמו השכל, והחומר הוא חלש". ובבאר הגולה באר הראשון פב: כתב: "השכל מחייב אותם, הם חזקים". ובנר מצוה לא: כתב: "דע כי החומר הוא מתפעל, ולכך בני אדם שהם בעלי חומר אינם עזים וקשים. אבל ישראל שנתנה להם התורה, הם עזים וקשים לגמרי, ודבר זה בארנו בכמה מקומות". ואמרו חכמים ב"ב ז: "רבי יהודה נשיאה רמא דשורא אדרבנן "הטיל יציאת חומת העיר על החכמים, כמו על שאר בני אדם" רש"י שם. אמר ריש לקיש, רבנן לא צריכי נטירותא "תורתו משמרתו, כדכתיב משלי ו, כב 'בשכבך תשמור עליך'" רש"י ב"מ קח.". ובח"א שם ג, נח: כתב: "כי הדבר השכלי הוא חזק, ואינו כמו הגשמי שהוא דבר פחות וחלש... הת"ח שיש לו התורה השכלית יש לו חוזק, לא כמו שיש אל הדבר הגשמי, שאין לו החוזק. ולפיכך אין צריכים שמירה, ואין להטיל מס עליהם". הרי חוזק התורה חל על מקבליה ולומדיה. ובח"א לסנהדרין לז. ג, קמה. כתב "ישראל הם נמשלו לצורה... והפך זה גם כן הוא לפעמים לרע, כי ישראל עם קשה עורף הם, והם רחוקים מן התשובה. וכל זה שהם עומדים לא ישנו מעשיהם. אבל האומות, שהם מתיחסים אל החומר, שהוא בעל שנוי, קרובים ביותר אל התשובה". ובח"א לסנהדרין צז: ג, רח. כתב: "כי התלמידים הם יסוד ישראל, שעליהם קיים ישראל. כי עם הארץ הוא חמרי, והחומר הוא חלש מאוד... אבל התלמידי חכמים, מפני התורה שלהם, הם חזקי המציאות, והם יסוד חזק". ובח"א לערכין ל: ד, קמג: כתב: "אין מדריגת החומר מדריגה חזקה, רק מדריגה חלושה. ומדריגת הצורה מדריגה שניה, שהיא חזקה". ובכמה מקומות ביאר לפי זה את הדמיון הקיים בין השכל לבין אבנים. וכגון, בנתיב התורה פ"ח שנא: כתב: "כי השכל הוא דומה לאבן ממש... כי האבן הוא דבר קשה מאוד, ודומה לדבר הנבדל מן החומר. כי החומרי קל להתפעל... לכך כל דבר שהוא נבדל קראו 'אבן', לפי שהאבן דבר קשה הוא". ובנתיב התורה פי"ג תקיח. כתב: "החומר מתפעל בקלות, והשכל קשה אינו מתפעל. לכך ארץ ישראל שהיא קדושה, האבנים שבה קשים כברזל דברים ח, ט, ואינם בעל חומר שקרוב להתפעל. ומזה תבין כי אשר רחוק מן החומר הוא קשה ביותר... כי דמיון אחד הוא לשכל ולאבנים". ובר מצוה סו. כתב: "ולכך נקרא יעקב 'אבן', וכדכתיב בראשית מט, כד 'משם רועה אבן ישראל'. והארכנו במקום אחר, כי דומה דבר הנבדל לאבן, כי החומר הוא מתפעל, אבל הנבדל אינו מתפעל, רק הוא פועל באחר, ואינו מקבל התפעלות. ולכך נקרא יעקב 'אבן', כי האבן אינו מתפעל, כי הוא חזק מאד, והוא פועל באחר. לכך התורה לא נכתבה על לוח של זהב וכסף, רק על אבן". ובנתיב הלשון ריש פ"ה ב, עג. כתב: "וזה שאמרו במסכת עירובין נד., מאי דכתיב 'לוחות האבן', אם משים אדם לחייו כאבן שאינה נמחית, תלמודו מתקיים. ופירשנו דבר זה בנתיב התורה, שהשכלי דומה לאבן בשביל חוזק השכל. לכך מדמה אותו כאבן. ומפני כך נכתבה התורה על לוחות אבן, ולא נכתבה על זהב וכסף, רק על האבן, מפני שהשכל דומה לאבן, שאין לו שנוי כלל, אבל הוא דבר מקוים. וכך הוא מה שאמרו במסכת חולין קלג. השונה לתלמיד שאינו הגון, כאילו זורק אבן למרקוליס וכו'. ומאי ענין 'זורק אבן למרקוליס' לזה. אבל רצה לומר כי התורה שנותן לתלמיד שאינו הגון, והשכל מדומה כאבן, ואין חכמה הזאת רק כזורק אבן למרקוליס, שהוא זריקה של תוהו. ולא שהוא זריקה של תוהו שאין בו ממש, רק שהאבן שזרק אליו נמאס. כך נחשב זריקות השכל אל תלמיד שאינו הגון" ראה למעלה הקדמה שניה הערה 331, פ"ו הערה 68, פ"ז הערה 146, פ"ט הערות 134, 135, פי"ד הערה 48, פט"ז הערה 101, פי"ט הערה 74, פכ"ג הערה 192, פמ"ג הערה 62, ופמ"ד הערות 18, 57, 58.

352 352 מפאת שכליותה. ובתפארת ישראל פ"ל תמז: כתב: "התורה כל דבריה מחויבים מוכרחים, וכל דבר שהוא מוכרח הוא חזק... שנקראת התורה 'עוז', לפי שיש לתורה כח ועוז, מפני שכל דבריה של התורה הם מחויבים" הובא למעלה פכ"ד הערה 4. ולכאורה זהו נראה כטעם אחר מדבריו כאן; כאן ביאר שהתורה נקראת "עוז" מפאת שכליותה, ובתפארת ביאר שזהו מחמת הכרחיותה. אמנם ראה שם בהערה 18, שנתבאר שההכרח והחיוב של תורה מורים שהתורה היא שכלית, כי בחומרי אין שום דבר שהוא מוכרח. לכך הכרחיות התורה ושכליות התורה הם שני צדדים של מטבע אחת.

353 353 פירוש - התורה היא "עוז" מצד עצמה כמבואר בהערה הקודמת, אך הואיל וכאן ישראל אמרו על התורה "עזי", הרי בהכרח שעוז התורה חל על ישראל, ולכך היא גם עוזם של ישראל. והרי הבחירה בישראל היא מחמת התורה, וכמו שכתב בנצח ישראל פי"א רצב.: "מאחר כי נתינת התורה הכרחי, כמו שהתבאר, ימשך אחר זה שבחר השם יתברך בישראל, מאחר שיש בהם תורתו... ואין מוכן לתורה הזאת רק ישראל בלבד... ומעתה התבאר כי בחירת ישראל הוא הכרחי לפי סדר המציאות בשביל התורה; שאי אפשר לעולם בלא תורה, ואי אפשר שתהיה התורה זולת לישראל" הובא למעלה פל"ט הערה 28. וכן השכינה בישראל מחמת התורה, וכמו שכתב בנתיב התורה פ"ו רעו:, וז"ל: "אין השכינה עם ישראל רק בשביל כי נתן להם תורה שהיא אחת, לכך הקב"ה, שהוא אחד, הוא עם ישראל. ודבר זה תמצא במדרש בפרשת תרומה שמו"ר לג, א על שמות כה, ח 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'" ראה להלן הערה 495. ונצחיות ישראל קשורה לנצחיות התורה, וכפי שכתב בתפארת ישראל פי"ז רסז:. לכך ברי הוא שהתורה היא עוזם וחזקם של ישראל, כי בחירתם, נצחיותם, והשריית השכינה בתוכם, אינן אלא מחמת התורה. וכן השריש כמה פעמים שמעלות התורה חלות על מקבליה כמו שכתב כאן, שעוז התורה חל על ישראל. וכגון בנתיב התורה ר"פ יא תמז. כתב: "מעלת החכם, שלא יאמר האדם כי בעל התורה הוא כמו שאר אדם, ואין שם 'תורה' נקרא עליו, רק אדם שיודע תורה. ודבר זה אינו, רק כי התלמיד חכם כמו עצם התורה, ויש לו דמיון גמור אל התורה. ובודאי דבר זה הוא הטעם שאמרה התורה דברים יז, יא 'לא תסור ימין ושמאל מכל אשר יורוך'. כי החכמים הם עצם התורה גם כן, וכמו שגזר השם יתברך ונתן התורה לישראל, כך נתן החכמים, והם גם כן עצם התורה" הובא למעלה פכ"א הערה 42, ופמ"ה הערה 68. ובדר"ח פ"ד מי"ד רעג. כתב: "כי התורה הוא בבעל התורה". ובדר"ח פ"ו ריש מ"ב יג: כתב: "כל המעלות אשר זכר כאן הם עצם מעלת התורה, ומעתה אם למודו בתורה לשמה, יש לאדם המעלה אשר ראויה לתורה עצמה". ובסוף דבריו שם ע: כתב: "כי התורה היא על כל הנמצאים, ומתעלה עליהם, ולפיכך מגדלתו ורוממתו על כל המעשים". ולאורך כל הברייתא שם חזר על יסוד זה כמה פעמים וכן נתבאר בנתיב התורה פ"ו הערות 37, 69, פ"ז הערה 23, ופ"ט הערה 88, באר הגולה באר הרביעי שכג., ושם הערה 82, וכן בהמשך הבאר שם שסה:, ושם הערה 311.

354 354 ראיה זו ממשיחה בשמן הקודש הביא כמה פעמים בספריו. וכגון, בדר"ח פ"ד מ"ד צז. כתב: "כל כתר גם כן יש בה קדושה, ולכך המלכים היו מושחים אותם כמין כתר בשמן המשחה". ושם פ"ו מ"ו קכז: כתב: "יש אל המלך מעלה אלקית בודאי... ולכך המלכים נמשחים בשמן המשחה. ואם לא היה במלכות צד קדושה אלקית, לא היה ראוי שיהיו נמשחים המלכים בשמן של קדושה". ובנתיב העבודה פט"ז א, קכד: כתב: "כי השמן הוא קדוש... כי כל דבר קדוש מקדשין אותו בשמן, שהוא קדוש". וכן כתב בנתיב התשובה פ"ב ל.. ובתפארת ישראל פ"מ תרכא. כתב: "כנגד הקדושה שיש ביום הזה נקרא השבת 'מלכתא', כי המלך נמשח בשמן הקודש". ובנצח ישראל פ"ה קט. כתב: "כי דבר זה ידוע כי המלך הוא נבדל מכל העם... ולפיכך היו המלכים נמשחים בשמן המשחה, שהוא קדוש". ובח"א לשבת קנג. א, פז: כתב: "'בכל עת יהיו בגדיך לבנים' קהלת ט, ח... פירוש מן החטא, שלא יחטא ויהיה כתם בבגדו... 'ושמן על ראשך' שם זהו על המעשה הטוב, שקונה מעלה וקדושה עליונה בשביל המעשים, ועל זה שייך לומר 'ושמן על ראשך אל יחסר', כי השמן הוא כמו קבלת הקדושה העליונה שקונה האדם, שהרי בשמן מושחין את המלכים, וכן זה שקנה לעצמו קדושה עליונה אלקית, נקרא שיש שמן על ראשו". ובח"א לסוטה י. ב, מב. כתב: "כי המלכים יש להם מעלה נבדלת מן הגשמי, שהמלך נבדל משאר עמי הארץ כ"ה הגירסא במהדורת כשר, ולכך היו המלכים נמשחים בשמן המשחה, כמו כהן וכלי קודש". ובח"א לסנהדרין צח: ג, רכא: כתב: "כי המשיח הוא קודש קדשים לגמרי, כי על שם תוספת קדושתו נקרא 'משיח', כי לשון 'משיח' מורה על הקדושה העליונה, שנמשח בשמן הקודש, והוא בשביל זה קודש קדשים". וכן כתב בח"א לב"ב ג: ג, נז., וח"א לסנהדרין קה. ג, רמה: יובא בהערה 356. ובח"א לשבועות ט. ד, יא: כתב: "כי הכתר נבדל מבעל הכתר... ולכך ראוי הכתר למלך, שהרי המלך הוא נבדל מן הכלל ג"כ... ולכך יש למלך בשביל זה מעלה אלקית, ולכך מושחים המלכים בשמן הקודש. והמעלה האלקית הזאת כמו שאמרנו הוא מה שהמלך מושל על הכלל, והכלל הוא נבדל, כי הגשמי פרטי" ראה למעלה פי"ח הערות 52, 53, פמ"ב הערה 56, ופמ"ו הערה 190.

355 355 לשונו למעלה פי"ח קלג: "כי מלכות ישראל הקדושה, שיש לה מדריגה אלקית פנימית, היא צומחת מתוך מלכות בלתי קדושה, שכך ראוי למלכות שיש לה מעלה אלקית מעלה פנימית". ולמעלה פמ"ו לאחר ציון 189 כתב: "כי הקדושה היא המלכות". ובדר"ח פ"ד מכ"ג תעט: כתב: "לאו אורח ארעא דמלכא למיקם מאבראי ר"ה ח:, כי המלך לפי מדרגתו ומעלתו הוא קרוב אל השם יתברך, והקרוב הוא קודם לדין". ואמרו חכמים ר"ה ח: "מלך וציבור, מלך נכנס תחילה לדין "כשהקב"ה דן אותם, מלך נכנס תחילה" רש"י שם... מאי טעמא, אי בעית אימא לאו אורח ארעא למיקם מלכא אבראי". ובח"א שם א, צג: כתב: "פירוש, כי לעולם מדריגתו של מלך הוא פנימי יותר להיות קרוב אל משפט השם יתברך, ולפיכך אין ראוי להיות מלך אבראי, ומפני זה הוא נכנס תחלה". ובח"א לר"ה כא: א, קכג. כתב: "כי מצד מדריגות המלכות יש מדריגה גדולה, ובפרט מלך ישראל, כמו שלמה שנאמר דהי"א כט, כג 'וישב על כסא ה'', שהיה מולך על עליונים ועל תחתונים סנהדרין כ:, אשר ראוי אליו מצד המלכות מדריגה פנימית". ואמרו חכמים סוטה י: "כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה, זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים". ובח"א לב"ב קכג. ג, קכו. כתב: "כי הצניעות מביא המלכות, שהוא המדריגה העליונה. כי לפי מדריגת הצניעות, שהוא צנוע ונסתר, מגיעה למדריגה העליונה, שהמדריגה צנועה ונסתרת מן הכל" הובא למעלה פי"ח הערות 53, 54, ופכ"ב הערה 70. ואמרו חכמים ב"ב ד. "שאני בית המקדש דאי לא מלכות לא מתבני". ובח"א שם ג, נח. כתב: "דבר זה מבואר ממה שאמרו ז"ל סנהדרין כ: ג' מצות נצטוו לישראל בכניסתן לארץ; למנות להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה... כי נתלה בנין בית המקדש במלכות דוקא. ועוד מבואר ממה שאמרו במסכת גיטין בפרק הניזקין נו: אברא מלכא אתה, דאי לאו מלכא אתה לא אמסר בית המקדש בידך... מזה תראה כי לא נמסר בית המקדש רק ביד מלך, כי בית המקדש נבדל מכל העולם, וזהו ענין מלכות... כי המלך יש לו מעלה נבדלת. ולפיכך אין ראוי לבנין בית המקדש, וכן לענין נפילתו, רק המלך. כי איך ישלוט הדיוט בבית המקדש שהוא נבדל מכל העולם, ואין ההדיוט מגיע עד שם. אבל המלך שהוא נבדל, מגיע עד שם. וכן לענין בנין, אין ראוי לבנות אותו רק המלך, ודבר זה מבואר". וראה הערה הבאה, והערה 500.

356 356 אמרו חכמים סנהדרין קה. "חוצפא מלכותא בלא תאגא היא", ופירש רש"י שם "כלומר, שררה גדולה, ואינו חסר אלא כתר מלכות". ובח"א שם ג, רמה: כתב: "כי המלכות יש לה כח וחוזק ביותר. ומי שהוא עז, יש לו תוקף וכח, מצד זה יש לו כח מלכות. רק שהוא בלא תגא, כי התגא שהוא הכתר מורה על כח אלקי קדוש. ולכך היו מושחים המלכים על הראש בשמן הקודש. והתגא, שהוא נבדל מן הראש, מורה כי יש למלך קדושה נבדלת אלקית. והחוצפה, שהוא כח מלכות כמו שאמרנו, אבל כח זה אינו אלקי קדוש, המורה על זה התגא, ותוקפו הוא הפך הקדושה, וזה מבואר".

357 357 פירוש - מלכות ישראל היא יותר חזקה ממלכות סתם, כי מלכות ישראל יש לה מדריגה אלקית, לעומת מלכות אחרת ראה הערה קודמת. ויש להעיר על כך, כי דבריו כאן מוסבים על מלכות בית דוד, שרק הם נמשכו בשמן המשחה, ולא מלכי ישראל הוריות יא:, וראה נצח ישראל פל"ז תרפח. שביאר טעם הדבר וכן יבאר להלן בפרק זה. ובנצח ישראל פל"ה תרנו: כתב: "דע שנקרא מלכות בית דוד 'סוכה' עמוס ט, יא, סנהדרין צו:. כי כל מלכות נקרא 'בית', וכמו שפירשו רז"ל סוטה יא: 'ויעש להם בתים' שמות א, כא, בתי כהונה ומלכות. לפי שהדבר שהוא מציאות חזק בעולם נקרא 'בית', שהוא בנין קבוע. וכן המלכות נקרא 'בית', מפני החוזק והקביעות שיש למלכות. וכמו הכהונה נקרא 'בית' מפני חוזק הכהונה, שאין לו הסרה לעולם. ולפיכך קרא מלכות בית דוד 'סוכה', לפי שמלכות בית דוד הוא מלכות אלקי, לא כמו שאר מלכות שהוא חול. ולפיכך לא קראו אותו 'בית', שהוא בנין קבוע, כמו הדברים הטבעים שהם בעולם קבועים. אבל הדברים האלקים אינם בעולם הזה קבועים, רק הם ארעי, כמו הסוכה שהיא ארעי. ולפיכך קיימא לן סוכה דירת ארעי בעינן סוכה כג., מפני שהסוכה מצוה אלקית, ראויה שתהיה הדירה שבה ארעי, ולא קבע" הובא למעלה פ"ט הערה 303, ופט"ו הערה 146. ובח"א לסנהדרין צו: ג, רד: כתב: "כל מלכות יקרא 'בית' לחוזק המלכות, שהוא כמו בית שהוא עומד תמיד... ומלכות בית דוד נקרא 'סוכה', כי מלכות בית דוד היא מלכות אלוקי, לא כמו שאר מלכות". ובפשטות עולה מכך שמלכות סתם חזקה יותר ממלכות בית דוד, כי מלכות סתם נקראת "בית", ומלכות בית דוד נקראת "סוכה", ולבית יש יותר תוקף מסוכה. ואילו כאן מבאר להיפך. ויש לומר, שדבריו בנצח ישראל מוסבים על העוה"ז, שהוא עולם הגשמי, ועל כך כבר השריש למעלה בפ"ט תקח: ש"השכל הוא גר בעולם הגשמי", והמתרחש בעוה"ז, שהוא "עולם השקר" לשונו בתפארת ישראל פ"כ רצט. הוא הפוך מעולם האמת, שבו "עליונים למטה ותחתונים למעלה" פסחים נ.. לכך, נהי שבעוה"ז שאר מלכיות הן "בית" ומלכות בית דוד היא "סוכה", אך כל זה מורה שהקיום האמיתי והנצחי יהיה למלכות בית דוד. וראיה לדבר, שעל נשיאי ישמעאל נאמר "כעננים יכלו" רש"י בראשית יז, כ, כי קיומם הוא רק למשך ימי העוה"ז. וראה להלן הערה 499.

358 358 ולא מחמת התורה והמלכות כשתי הדעות הראשונות במכילתא, אלא מצד עצמם. ואע"פ שדעה זו הביאה את הפסוק ירמיה טז, יט "ה' עזי ומעזי" "דבר אחר, אין 'עזי' אלא תוקף, שנאמר 'ה' עזי ומעזי'" לשונו למעלה לאחר ציון 348, מ"מ אין פסוק זה מורה שהעוז לישראל הוא מצד ה' כפי שסוברת הדעה הבאה, אלא פסוק זה הובא להורות שתיבת "עוז" פירושה תוקף, מבלי להורות מקורו של תוקף זה, ותוקף זה נמצא אצל ישראל מצד היותם אומה שלימה, וכמו שמבאר.

359 359 אודות שישראל הם "אומה שלימה" כן כתב למעלה פי"ב תקעו:, וז"ל: "המספר ששה הוא מסוגל לישראל, כי הוא מספר שלם, וישראל הם אומה שלימה". ואמרו חכמים חולין נו: "תניא היה רבי מאיר אומר, 'הוא עשך ויכוננך' דברים לב, ו, כרכא דכולה ביה "כרך שהכל בו, ועל כנסת ישראל נאמר" רש"י שם; ממנו כהניו, ממנו נביאיו, ממנו שריו, ממנו מלכיו". ובנצח ישראל פ"ב כו: כתב: "ואמר 'ויכוננך', רוצה לומר שהכין אותך בכל שלימות עד שנעשו ישראל אומה שלימה בכל, כמו שאמרו כי ישראל הם כרכא דכולא ביה, ממנו מלכיו וממנו כהנים. רוצה לומר כי השם יתברך השלים את ישראל בכל השלימות, עד שלא היו חסרים כלל, מה שלא היה לשום אומה כלל". ובח"א לחולין נו: ד, צה. כתב: "כרכא דכולא ביה. פירוש, כי לא היו חסרים דבר, גם לא יקבלו מלך ושרים מאומה אחרת... ולפיכך ישראל אינם חסרים דבר, והשלמתם בעצמם. שאם היו מקבלים מן אחרים השלמה, היו חסרים בעצמם, וכל חסר נוטה אל ההעדר, ובסוף בא אל ההעדר. אבל השם יתברך השלים את ישראל, והשלמתם בעצם, מורים על שאינם נוטים אחר ההעדר, ודבר זה מבואר" הובא למעלה פי"ב הערות 91, 93, ופ"ל הערה 65. ואודות שישראל הם "אומה קדושה", כן נאמר בתורה כמה פעמים; "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך" דברים ז, ו, שם יד, פסוקים ב, כא. וכן ויקרא כ, כו "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", ופירש רש"י שם "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי - אם אתם מובדלים מהם, הרי אתם שלי. ואם לאו, הרי אתם של נבוכדנצר וחביריו". ובנצח ישראל פי"ב שיד: כתב: "ישראל הם דביקים בו לגמרי, עד שמצד דביקות זה מקבלים מן השם יתברך כל מעלה קדושה" הובא למעלה פ"מ הערה 228. וראה דר"ח פ"ה הערה 54, תפארת ישראל פכ"ז הערה 61, ואור חדש פ"א הערה 108. ומה שהכניס לכאן "אומה שלימה קדושה", כי שתי מעלות אלו שלימות וקדושה מורות על החוזק והתוקף; הקדושה מורה זאת כפי שביאר כאן "השכל יש לו חוזק, כי הדבר שהוא גשמי הוא חלש, שהוא מתפעל, אבל החוזק הוא לשכלי שאינו מתפעל". והשלימות מורה זאת כפי שכתב בדר"ח פ"ה מט"ז תז., וז"ל: "אין המחלוקת רק ההפסד. וזה כי כאשר דבר אחד נחלק לשנים, כמו כלי אחד שנחלק לשנים, אין ספק כי דבר זה הוא הפסד ושבירה, וקיומו כאשר הוא אחד... כי הפירוד והחלוק הוא התחלת ההפסד. כי כל דבר בעולם, כאשר הוא שלם הוא חזק, עד שאין מקבל שבירה והפסד. אמנם מצד החלוק והפירוד, אין כאן דבר שלם כלל, ודבר זה הוא הפסד לגמרי, שהרי הוא נחלק ונשבר... כי איך יהיה מקוים דבר שהוא נחלק ונשבר, ולכך מגיע אליו הבטול". ובנתיב התורה פ"ז שכב. כתב: "דומה דבר זה כמו הבגד שהוא שלם, קודם שמתחיל לקרוע קשה לקבל הקריעה, וכאשר מתחיל הקריעה, בקלות מוסיף הקרע תמיד". ובנצח ישראל פ"ב לב: כתב: "כי הדבר שהוא שלם הוא מסולק מן החסרון, אבל דבר שאינו בשלימות, הנה יש בו חסרון מצד מה, וזה מפני שאין לו אותה מעלה בשלימות הגמור, ונחשב חסר, ואחר חסרון ימשך ההעדר והחסרון לגמרי". ובנתיב השלום פ"א א, ריח. כתב: "כי הבגד שהוא שלם, קשה לעשות בו קרע, אבל כשהתחיל להקרע, מוסיף והולך הקרע". וכן כתב קודם לכן בנתיב השלום א, רטז., וז"ל: "כי אין ספק כי הכלי שהוא שלם, קשה לשבור אותו בשביל שהוא שלם. ומיד כאשר מתחיל בו שבר, אז מקבל עוד שבירה, כי דבק בו החסרון". ובח"א לב"ק צב. ג, יד. כתב: "מי שהוא חסר ימשך אחריו עוד חסרון, ודבר זה בארנו בכמה מקומות, כי הכלי שהוא נשבר קצת, קרוב להשבר עוד. והכלי שהוא שלם, קשה להתחיל להיות נשבר" הובא למעלה פ"ח הערה 152, פי"ב הערה 93, פכ"ג הערות 22, 23, ופ"מ הערה 143.

360 360 דוגמה לדבר; היחס של בית המקדש השני לבית המקדש הראשון הוא שהבית השני היה בזכות ישראל עצמם, והבית הראשון היה בזכות האבות, וכלשונו בנצח ישראל פ"ד סט.: "כי מקדש ראשון היה להם בזכות ג' אבות הקדושים, אשר מדריגתם בודאי יותר עליונה מן ישראל... ובית המקדש השני, שלא היה כל כך במעלה, היה נגד כנסת ישראל עצמם... היה מקדש שני נגד ישראל בעצמם". וכן יבאר בסמוך שאיירי בתוקף שהוא כנגד ספירת מלכות, שהיא "כנסת ישראל".

361 361 "דבר אחר, עוזר ומסמך אתה לכל באי עולם, אבל לי ביותר" לשון המכילתא שהביא למעלה לאחר ציון 348.

362 362 לכאורה זהו דבר שאינו צריך לפנים, וכל המקרא מלא מזה, ומי יחלוק על כך ואולי מחמת כן דעה זו לא טרחה להביא שום פסוק לסיוע, לעומת שלש הדעות הראשונות שהביאו פסוקים מסייעים. וכגון, נאמר דברים ח, יז-יח "ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה". והרמב"ן שם פסוק יח כתב: "החיל הזה אשר עשית בכחך, השם הוא שנתן לך הכח כאשר עשית אותו. ואם תשכח את השם, יכלה כחך ושארך ותאבד, כאשר אבדו הם". וכן נאמר ש"ב כב, א-ג: "וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אתו מכף כל איוביו ומכף שאול. ויאמר ה' סלעי ומצודתי ומפלטי לי. אלקי צורי אחסה בו מגני וקרן ישעי משגבי ומנוסי משעי מחמס תשעני". ותרגם יונתן שם פסוק ג "אמר דוד אלקא דישראל עלי מליל תקיפא דישראל". וכן ה' נקרא ישעיה א, כד "אביר ישראל", ופירש רש"י שם "תקפו של ישראל". וכן נאמר ישעיה ל, כט "צור ישראל", ותרגם יונתן שם "תקיפא דישראל". ופשוטו של מקרא מורה כן, שנאמר תהלים כט, יא "ה' עוז לעמו יתן". והרלב"ג ש"א טו, כט כתב: "נצח ישראל - הוא השם יתברך, שהוא חוזק ישראל וכחם ותוחלתם... והנה הרצון בנצח ישראל חיי ישראל שהוא השם יתברך, כמו הדם שהוא חיי הגוף, כי הדם יקרא 'נצח', כטעם ישעיה סג, ג 'ויז נצחם על בגדי'". ובגו"א ויקרא פכ"ו אות יב רנג. כתב: "גבורת ישראל שהשם יתברך עמהם". ובגו"א דברים פ"ט אות א קנא: כתב: "ישראל, לא בכח ובגבורת מלחמה נצחו האומות, אלא עם גבורת השם יתברך". ויל"ע בזה.

363 363 הולך כדרכו לחלק את האדם לשלשה חלקים; שכל, נפש, וגוף. וכן הוזכר בספר זה הרבה פעמים ראה למעלה פ"ח הערות 257, 258, פ"כ הערה 22, פכ"ט הערות 97, 98, פ"מ הערה 3, פמ"א הערה 23, ופמ"ג הערה 167. ובחידושי ההלכות שלו שבת לא: כתב: "האדם יש לו ג' כוחות שהם זה למעלה מזה; האחד הוא כח הגופני, שהוא מוטבע בגוף. והשני כח נבדל מן הגוף, אבל הוא מצורף ומחובר אל הגוף, שאינו נבדל לגמרי. והכח הג' הוא נבדל לגמרי מן הגוף. גם בעלי הטבע הזכירו אלו ג' כחות, ואמרו שיש לאדם כח בגוף ונקרא כח טבעי, שממנו כח הזן וכח המגדל וכח המוליד, ולכך קראו אותו כח טבעי בלבד, ואמרו שמשכן כח זה הוא בכבד. ועוד יש לאדם כח בלתי טבעי, והוא כח החיוני, וממנו ג"כ כחות ידועים כמו הנקימה והנטירה, ומן כח הזה הוא כח התנועה, ואמרו שמשכן כח זה הוא בלב. ועוד יש כח נבדל לגמרי, ומשכן כח זה הוא במוח, ומן כח זה הדמיון והידיעה. ובדברי חכמים ב"ר יד, ט נקראו 'נפש' 'רוח' 'נשמה', אלו ג' כוחות. וביארנו אותו פעמים הרבה, ואצלי נתבארו אלו ג' כוחות". ודע, כאשר המהר"ל אומר "גוף", אין כונתו לחומריות הגוף, אלא לכח רוחני הקרוב ודבוק בגוף, וכמבואר במכתב מאליהו ח"א עמוד 294, שצד תחתון שברוחניות נקרא גוף. וכן כתב בח"א לשבת קנב: א, פד:, וז"ל: "גוף... אין הכונה כלל על גוף של בשר... רק על כח הגוף... כי לגוף הזה של אדם יש לו כח שאינו בשר ודם" ראה למעלה פ"מ הערה 3. ומה שכתב כאן "גוף האדם עצמו", כי הגוף הוא הנושא, והנפש והשכל הם הנשואים רוכבים על הגוף כמבואר למעלה פל"ד הערה 182. נמצא שהגוף הוא הדבר עצמו, ולעומת השכל והנפש שהם רוכבים על הגוף. וראה הערה הבאה.

364 364 אודות שחלקי האדם הם חוזק מציאותו, כן כתב בדר"ח פ"ג מ"י רלט:, וז"ל: "האדם יש בו ג' חלקים; דהיינו חלק שהוא גופני, והוא חלק ראשון. חלק שני הם כחות הנפשי. החלק הג', השכלי. וכבר בארנו אלו ג' דברים בכמה מקומות, ואין להאריך. ואלו ג' חלקים הם חיותו של אדם ומציאותו בעולם, שכאשר האדם אינו נוהג באלו ג' דברים כראוי, אין לו קיום בעולם, ומבטל את מציאותו. ואלו שלשה דברים הם מציאותו הפרטי במה שהוא אדם פרטי... ולפיכך דבר זה הוא מוציא את האדם מן העולם, כאשר החסרון וההעדר הוא בחלק אחד מחלקי האדם". ובאבות פ"ד מכ"ב אמרו "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", וכתב בדר"ח שם תלט. בזה"ל: "ורז"ל חלקו אלו הכחות, כמו שהתבאר לך כמה פעמים מאוד; כי החלק האחד הם כוחות הגופניים, החלק הב' הם כחות הנפשיים, החלק הג' הם כחות השכליים... וחכמינו ז"ל יקראו אותם ב"ר יד, ט רוח נפש ונשמה, וכך ראוי לקרות אותם... אם יצא מן השעור באלו ג' כחות, הרי יוצא מן העולם. שהאדם הוא בעולם על ידי אלו ג' כחות, כי האדם בעולם על ידי כח נפשי, אם הוא יוצא על ידי כח זה מן השעור, הוא נוטה אל ההעדר. כי נפש האדם יש לו שעור בכל דבר, ואם יוצא מן הגדר בתוספות, הרי הוא נוטה אל ההעדר, כי כל תוספות הוא העדר וחסרון. ולפיכך אמר כי הקנאה אשר יבא מן כח הנפשי... ולפיכך הקנאה פעל נוסף, ומביא ההעדר לאדם מצד כח נפשי. וכן התאוה שהוא מצד כח הטבעי, שהוא מתאוה לדבר שלא היה צריך לאדם, הנה הדבר הזה הוא תוספות לכח הטבעי הזה, ובזה הוא יוצא מן הגבול הראוי לו, ולפיכך יגיע לו העדר. שכל כח מן אלו כחות כאשר הוא יוצא מן השעור ומן הגבול מה שאין צריך ואין ראוי לו, מביא לו ההעדר והמיתה. והכבוד הוא לכח השכלי, אשר כח זה השכלי הוא מבקש הכבוד... וכאשר הוא יוצא מן השעור ברדיפת הכבוד יותר מן הראוי, הרי מגיע לו חסרון והעדר מצד הכח הזה. כלל הדבר; כי על ידי אלו ג' דברים הנפש של האדם יוצא מגבול שלו אשר ראוי לנפש. ולכך אמר לשון 'מוציאין אותו מן העולם', כלומר מפני שהוא יוצא באלו שלשה דברים מן הגבול אשר ראוי לנפש, לכך יש לאדם יציאה בהן מן העולם". ובאבות פ"ב מי"א אמרו "עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם", וכתב בדר"ח שם לבאר תשצו: כי על ידי עין הרע אדם יוצא לקצה נפשיי, ועל ידי יצה"ר האדם יוצא לקצה גופני, ומחמת כן מוציא את עצמו מן העולם.

365 365 פירוש - כשם שאצל האדם הפרטי מציאותו בנויה משלשת חלקיו גוף, נפש, ושכל, כך בכלל ישראל מציאותם בנויה משלשת חלקים אלו, וכמו שמבאר והולך.

366 366 לשונו למעלה פכ"ט תקה:: "האדם הכללי הוא כלל בני אדם, שהם כאיש אחד". ולמעלה פמ"א לאחר ציון 21 כתב: "דע כי כלל הבריות הם על צורת אדם פרטי, ודבר זה מבואר. וכמו שבאדם הפרטי תמצא שלשה כחות, והם אינם חמריים; האחד, הוא השכל שבאדם. הכח השני למטה מזה, כח נפשי אלקי. ועם שאינו שכל, הוא כח נפשי נבדל מן החומר. הכח השלישי כח נפשי, אבל אינו נבדל מן הגוף... כך יש בני אדם בעולם הכללי כבני אדם שהם במדריגת השכל הנבדל הזה.... ויש בני אדם שהם במדריגת כח השני, הוא כח נפשי נבדל מן הגוף... ויש עוד בבני אדם שיש לו מדריגת כח נפשי בלתי נבדל, והם בני אדם העוסקים בענין העולם הזה, והם בעלי משא ומתן. ואין זה ענין אלקי בעצמו, רק שהוא קיום להם, שעל ידי זה יש קיום העולם". וראה שם הערה 22 שנלקטו שם מקבילות רבות ליסוד זה, ונביא כאן שתים מהן; בבאר הגולה באר השביעי שפה: כתב: "דבר זה הוסכם הוא מהחכמים, כי בני אדם בכלל דומה לאדם פרטי, ודברו מזה הרבה, והאריכו בדברים אלו. והוא באמת דעת חכמים ז"ל במדרשיהם, ואין כאן מקומו". ובח"א לקידושין ע: ב, קמט. כתב: "כי ישראל נמשלו כאילו היה איש אחד, וכמו שיש לאדם אברים מתחלפים... כך יש באומה ישראל מדריגות מתחלפות; המלך שבהם דומה ללב, שהוא מלך האיברים. העינים הם סנהדרין... והכהנים הם כנגד המוח עם המצח, אשר שם הנשמה הטהורה" ראה למעלה פל"ט הערה 77.

367 367 לשונו למעלה פ"ח תכ:: "מלכות יון היה לבטל אותם מתורתן, שהיא שלימות השכל". ולמעלה ס"פ מב לאחר ציון 136 כתב: "כאשר גברו ישראל על האויב, אז זכו לתורה, שהיא מעלה עוד יותר לתת להם התורה, שהיא מעלה שכלית, שנתן להם הקב"ה השכל והחכמה". ולמעלה פמ"ו לפני ציון 150 כתב: "הנה יום החמשים הוא שבת לשבתות, והוא קודש קדשים... ואז קנו ישראל מעלת התורה, שהיא מעלת השכל שקנו ביום זה". ובגו"א בראשית פכ"ד אות טז תג. כתב: "תורה היא שלימות השכל". ואמרו במשנה אבות פ"ד מי"ד "שלשה כתרים הם; כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות", ובדר"ח שם רפב. כתב: "מנינא למה לי, שאמר 'ג' כתרים הם', ולמה צריך למנין. ויש לך לדעת, כי אלו ג' כתרים שזכרו כאן שנתן השם יתברך לישראל, תורה ומלכות וכהונה, הם כנגד האדם. כי יש באדם ג' חלקים; החלק האחד הוא השכל שבאדם, החלק הב' הוא הנפש, החלק הג' הוא הגוף, אלו ג' חלקים הם כל חלקי האדם. וכנגד אלו הם ג' כתרים אלו; כי כתר תורה הוא כנגד השכל". ובדר"ח פ"ה סוף מ"כ תצ. כתב: "כמו שהמוח שם שכל האדם, כך התורה שכל העולם". ובתפארת ישראל פט"ז רמא: כתב: "כאשר נתן השם יתברך לעולם התורה, דבר זה השלמת השכל לגמרי. ואף כי האדם אין משיג כל התורה, מכל מקום יש לאדם השלמה בצד הזה שנתן לו התורה שבה הכל, ויש לו השלמה, כמו שאמרו אבות פ"ה מכ"ב 'הפוך בה דכולה בה'". ובאור חדש פ"א תה. כתב: "כלל הדבר, כי תכלית ישראל הוא המעלה אלקית. לכך כאשר אוכלים ושותים, והמה בשלימות שלהם, ואז מבקשים לדבר דברי תורה, שהוא שלימות שכל האלקי". ושם פ"ח תתשל: כתב: "כי התורה מדריגתה ומעלה על כל... שייך אל השכל, והשכל הוא עליון... שהתורה היא שכלי, ומקבל אותה השכל". ובדרשת שבת הגדול ריז. כתב: "כאשר הוא חכם משכיל בתורה, השכל הוא בשלימותו" הובא למעלה פ"ח הערה 263, פמ"ב הערה 139, ופמ"ו הערה 151

368 368 אודות שהנפש היא מושלת, כן כתב בנר מצוה כו:: "אף כי נראה ברור כי כח השכלי באדם הוא עליון במעלה, מכל מקום אינו כל כך בממשלה והכח... כי כח הנפשי הוא כח פועל יותר, כאשר ידוע... וכח השכלי, אף כי בודאי יותר במעלה, אבל כח הממשלה יש לייחס אל כח הנפש... החלק הנפשי שבאדם, הוא כח מושל" הובא למעלה פ"ח הערה 261. ובדר"ח פ"א מ"ה רסו. כתב: "כי הנפש שבאדם יושב בגוף האדם, והוא בעל הבית". ובח"א לסנהדרין כ: ג, קלח. כתב: "כי דבר זה התבאר במקומות הרבה, כי העינים של אדם הם כמו זקני עדה... והנפש הוא המלך".

369 369 לשונו בדר"ח פ"ד מי"ד רפז.: "אמנם המלכות כנגד הנפש. וידוע כי הנפש הוא מנהיג את כל איברי האדם, והאדם מקבל ההנהגה מן הנפש. ולפיכך כנגד זה נתן השם יתברך המלך, שהוא המנהיג והמושל על כלל האומה. ואין הגוף פועל, גם השכל אינו פועל, רק הפועל הוא הנפש שפועלת, והוא דומה אל המלך שהוא פועל ומושל" הובא למעלה פ"ח הערה 257, ופכ"ט הערה 97. ובח"א לסנהדרין צח. ג, ריד: כתב: "המלך... דומה לנפש באדם הפרטי, כי הנפש היא מלך, ומנהיג האדם הפרטי כמו המלך... והעם הם כמו האברים באדם הפרטי, המקבלים הנהגה".

370 370 אודות שהעם מקביל לאברי האדם, כן אמרו חכמים נדרים לב: "אמר רמי בר אבא, מאי דכתיב קהלת ט, יד 'עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו'', 'עיר קטנה' זה הגוף, 'ואנשים בה מעט' אלו אברים". ובנצח ישראל פל"ז תרפז. ביאר שהשבטים מקבילים לאברי האדם. וראה למעלה פמ"א הערה 22.

371 371 התורה, המלוכה, וישראל עצמם.

372 372 הנה במכילתא שהביא למעלה לאחר ציון 348 הובאו ארבע דעות, והן; א "עוז" לישראל מצד תורה. ב "עוז" לישראל מצד מלכות. ג "עוז" לישראל מצד ישראל עצמם. ד "עוז" לישראל מצד ה'. אך כאן מתייחס רק לשלש דעות "ובמלת 'עוז' נרמזו שלשתן". וצריך לומר ששתי הדעות האחרונות הן אחת, והיא שהעוז לישראל היא נמצאת אצל עצמם, ורק פליגי מנין הגיע העוז הזה לישראל; "מצד כי הם אומה שלימה קדושה, וזהו חוזק האומה מצד עצמם" לשונו למעלה לאחר ציון 358, או "יש חוזק לישראל מצד השם יתברך שהוא חזקם ותקפם" לשונו למעלה לאחר ציון 361.

373 373 נראה שכוונתו לדברי המכילתא שמות טו, ב כגירסת המלבי"ם, שאמרו שם: "'ויהי לי לישועה', 'היה לי' לא נאמר, אלא 'ויהי לי', היה לי לשעבר, ויהיה לי לעתיד לבוא". וכן בילקו"ש ח"א רמז רמד אמרו "'ויהי לי לישועה', היה לי ויהיה לי לעתיד לבא". שמתוך שלא נאמר "היה לי לישועה", אלא "ויהי לי לישועה", זה כולל עבר ועתיד, "היה לי ויהיה לי לעתיד לבא". וכן רש"י שמות טו, ב עמד על קושי זה, שכתב: "ואל תתמה על לשון 'ויהי', שלא נאמר 'היה', שיש לנו מקראות מדברים בלשון זה" כן כתב רש"י מ"א ו, ה, ישעיה יב, ב, ירמיה ו, יט, ותהלים קיח, יד. וכנראה שהמהר"ל רצה לבאר דברי המדרש האלו, אך לא נמצא בדפוס ראשון יותר ממה שהובא כאן. אמנם לפעמים מצינו שמביא מאמר חכמים מבלי לבארו כגון, בנר מצוה עו:, ושם הערה 17, ואור חדש פ"ב תקב:, ושם הערה 84.

374 374 לשון המאמר בגמרא ובעין יעקב שלפנינו "תניא, 'זה אלי ואנוהו', התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין". וכן הביא את המאמר בנתיב התורה פי"ח תשה:. ורש"י יומא ע. כתב: "'זה אלי ואנוהו' התנאה לפניו במצות; לולב נאה, ספר תורה נאה, בקלף נאה, בדיו נאה, בלבלר אומן". ורש"י סוכה יא: כתב: "ואנוהו התנאה לפניו במצות - סוכה נאה, לולב נאה, ציצית נאה". ורש"י סוטה מא. כתב: "'זה אלי ואנוהו', התנאה לפניו במצות; בספר תורה נאה, בציצית נאה". ורש"י ב"ק ט: כתב: "'זה אלי ואנוהו' התנאה לפניו במצות; עשה לך ספר תורה נאה, לולב נאה, טלית נאה, ציצית נאה". וראה בסמוך הערה 377.

375 375 מלשון נוה ונוי.

376 376 פירוש - כיצד האדם יכול לעשות את קונו יותר נוה ונאה. ונראה שלכך נקט בלשון "קונו", כי "קונו" מורה על הפער העצום שיש בין אדם להקב"ה, שהוא יחס של עבד לאדונו כמבואר למעלה הערה 5, וכיצד העבד התחתון יוכל לעשות את אדונו העליון ממנו נוה ונאה. ואמרו חכמים נדרים לב: "וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו". וכן אמרו ב"ק עט: "השוה כבוד עבד לכבוד קונו". וכן אמרו תענית י: "תנו רבנן, מי שהיה מתענה על הצרה ועברה, על החולה ונתרפא, הרי זה מתענה ומשלים". ופירש רש"י שם "מתענה ומשלים, ואם לאו נראה כמתנה עם קונו; אם תעבור לא אתענה, ואם לאו, אתענה". ועוד אמרו סנהדרין פב: "מלמד כביכול שעשה פנחס פלילות עם קונו, בקשו מלאכי השרת לדחפו". הרי תיבת "קונו" תובעת שהאדם ישפיל עצמו להקב"ה כעבד לאדון ראה למעלה הערה 5 בביאור תיבת "קונו", וכיצד השפל יעשה את המרומם לנוה ונאה. וראה להלן הערה 381.

377 377 חידוש גדול יש במלים אלו, שכתב "כאשר האדם מהודר במצות האלקיות", ולא כתב "כאשר האדם מהדר במצות האלקיות". נמצא שהידור המצוה עושה את האדם העושה למהודר, ולא רק את המצוה מהודרת. ובאמת לשון חכמים מורה כן, שאמרו "התנאה לפניו בְּמצות", ולא אמרו "התנאו לפניו המצות", הרי הנוי חל על הגברא, ולא על החפצא של המצוה. ובני הרה"ג רבי חנוך דוב שליט"א הראה שבספר בית ישי חידושים סימן ל כיון לחידוש זה, והביא לראיה את דברי הגמרא יומא ע. "כל אחד ואחד מביא ספר תורה מביתו, וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים", ופירש רש"י שם "להראות חזותו לרבים - להראות נויו של ספר תורה, ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה, שנאמר 'זה אלי ואנוהו', התנאה לפניו במצות, לולב נאה, ספר תורה נאה, בקלף נאה, בדיו נאה, בלבלר אומן". וכן דייק מלשון חכמים ר"ה כו. "חוטא בל יתנאה", שהתנאות במצות חלה על הגברא, ולכך אין זה ראוי לגברא חוטא. ובני הרה"ג רבי משה יונה שליט"א הראה שבירחון מוריה תשרי תשע"ח עמוד רכב כיון לזה הגאון רבי חיים יצחק קפלן שליט"א, שגם כן הביא לראיה את דברי רש"י ביומא. והוסיף להוכיח כן מדברי הגמרא נזיר ב:, שאמרו שם שהאומר "אהא נאה" הרי זה נזיר. והגמרא שאלה על כך "ודלמא אנאה לפניו במצות, כדתניא 'זה אלי ואנוהו', אתנאה לפניו במצות, אעשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה וכו'". הרי לשון הנודר הוא "אהא נאה", והגמרא רצתה להעמיד זאת בהתנאות מצוה. וכן אמרו בזוה"ק ח"ג נט: "פתח ואמר שיה"ש א, ה 'שחורה אני ונאוה בנות ירושלם וגו'', אמרה כנסת ישראל קמי קודשא בריך הוא, שחורה אני בגלותא, ונאוה אני בפקודי אורייתא, דאף על גב דישראל בגלותא, לא שבקי לון". הרי שקיום מצות עושה את ישראל לנאים. ומוכח מכל זה שהתנאות המצוה חלה על הגברא המקיים. וכאמור חידוש זה נראה מתוך דברי המהר"ל כאן. וראה בסמוך הערה 380 שהובאו דבריו בח"א לשבת, שכתב שם להדיא שהתנאות המצוה חלה על הגברא.

378 378 אודות שהמצות הן אלקיות, כן כתב למעלה פל"ה תרכד:: "כי היו נגאלים באותות ובמופתים, ומי שהוא בעל חומר גשמי אין ראוי לזה, כי האותות והמופתים מורה שהוא דבק בהשם יתברך, אשר הוא נבדל מן הטבע. לכך נתן להם שתי מצות שיתעסקו בהם להיות נגאלים על ידי מצות אלקיות". ולמעלה פמ"א לאחר ציון 39 כתב: "בני אדם העוסקים במצות השם יתברך, שהם מצות אלקיות, ולכך קונה על ידי מצות המדריגה אלקית... וזה כי זאת המצוה אשר הוא מתעסק בה קונה מדריגה אלקית נבדלת מן החמרי ביותר". ולמעלה פמ"ה לפני ציון 115 כתב: "כל מצות ה' הם מצות אלקיות". וראה למעלה פמ"א הערה 41, ופמ"ה הערה 115, שהובאו מקבילות רבות ליסוד זה.

379 379 של הקב"ה. וכן כתב בח"א לב"ק ט. ג, א.: "אף על גב שהמצוה היא דבר גשמי, כמו אתרוג ולולב, וכל המצוות הם בדבר גשמי, מכל מקום מצד שהיא מצות השם יתברך היא מצוה אלקית, ומפני שהיא אלקית ראוי שתהיה מהודרת. כי הדבר שהוא חמרי גשמי, כל שהוא גשמי יותר אינו הדור ומפואר... יש בו עבות החמרי, ואין צריך לזה ראיה כי החמרי אין בו הדור ונוי. ומפני כי המצוה היא אלקית, ראוי שתהיה המצוה מהודרת ומפוארת. וכן אמרו 'זה אלי ואנוהו', התנאה לפניו במצוות. כי כאשר מתנאה לפניו במצוות, וזה מפני כי המצוה האלקית אינה גשמית, שהרי היא מצוה אלקית, וכאשר מתנאה לפניו אף במצוות, מורה כי הוא יתברך בלתי גשמי לגמרי, ועל זה אמר 'זה אלי ואנוהו', התנאה לפניו במצוות" הובא למעלה הקדמה שלישית הערה 54. ובנתיב התורה פי"ח תשו: כתב: "צריך שיהדר ויפאר המצוה, כפי מעלתה שאינה גשמית, רק מצוה אלקית. וזה שאמר 'זה אלי ואנוהו', שיהדר לפניו במצות, כי השם יתברך אינו גשם, והמצוה שהיא אלקית ראוי שתהיה בהדור גם כן". וראה הערה הבאה.

380 380 הנה לא נתבאר כאן מדוע דוקא בשירת הים נתחדש ענין זה של הדור מצוה עיין פחד יצחק פסח מאמר נז. ויש לומר, "כי ענין השירה כי העלול אשר נמצא מן העלה משתוקק אל עלתו אשר הוא בא ונמצא ממנו, ולכך משתוקק אל עלתו אשר בראו" לשונו למעלה לאחר ציון 268. נמצא שבשירה זו נקבעה פסגת הדביקות בין ישראל להקב"ה, לכך "כאשר האדם מהודר במצות האלקיות, בזה נודע כי הוא יתברך מהודר, שמן המהודר יבא הדור" לשונו כאן. אך אם ישראל לא היו כל כך אדוקים ודבוקים בהקב"ה, לא היה בידי הידור המצות של ישראל לשמש בבואה להידורו של הקב"ה. וראה להלן הערה 389. ובעוד שכאן מבאר שהדור המצוה מורה על הדורו של הקב"ה, הרי בח"א לשבת קלג: א, עא: סלל לו דרך אחרת, והיא שהנוי של ישראל כאשר מתנאים במצות משקף את הנוי של הקב"ה, כי הקב"ה מתגלה כפי שהם ישראל, וכלשונו: "התנאה לפניו במצוה. דבר זה נקרא 'ואנוהו', כי השם יתברך נגלה לאדם כפי מה שהוא האדם. כמו שאמרו במדרש תנחומא ישן יתרו טז אמר רבי חמא בר אבא, לפי כל עסק ועסק, ולפי כל דבר ודבר נראה להם הקב"ה; בים כגבור עושה מלחמה. ונראה להם בסיני כסופר מלמד תורה. ונראה להם בימי שלמה כפי מעשיהן, שיה"ש ה, טו 'מראהו כלבנון בחור כארזים'... הרי כי השם יתברך נראה לישראל לפי מעשיהם ועניניהם. וכאשר ישראל מתנאים במצות השם, דבר זה נוי לישראל, שהרי נחשבים המצות כמו 'כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ' תהלים סח, יד, ובגמרא ברכות נג: דרשו פסוק זה על מצות. וכאשר הם מתנאים במצות, דבר זה נוי לישראל. וכפי מעשיהם של ישראל נראה השם יתברך בנוי, וזהו 'זה אלי ואנוהו' להקב"ה" הובא למעלה פכ"ג הערה 107. ודברים אלו תואמים מאוד למבואר למעלה הערה 377, שהתנאות במצות חלה על הגברא, וזהו "נוי לישראל".

381 381 כמבואר בהערה 376. וכאן רומז שאי אפשר שהאדם יתן דבר אל הקב"ה, כי הקב"ה אינו מקבל דבר מן האדם. וכן כתב בכמה מקומות. וכגון, באור חדש פ"א שסא: כתב: "הוא יתברך מפרנס הכל, ואינו מקבל מן בריותיו". ובדר"ח פ"ב מ"א תפ. כתב: "השם יתברך לא יקבל טובה מן הבריות כלל". ושם פ"ו מי"א תו. כתב: "הן אמת שאין יתברך מקבל כבוד מזולתו, ובודאי אם יצדק האדם מה יתן לו ואם יחטא מה יפעל לו עפ"י איוב לה, ו-ז". וכן נאמר שמות כה, ב "ויקחו לי תרומה", ופירש רש"י שם "ויקחו לי תרומה - לי לשמי". וכתב שם בגו"א אות א רנו.: "דאם לא כן, הרי 'לה' הארץ ומלואה' תהלים כד, א, וכתיב תהלים נ, יב 'אם ארעב לא אומר לך', 'כי לי כל חיותו יער וגו'' שם פסוק י, ולפיכך צריך לומר 'לי לשמי'". ובגמרא מנחות קי. דרשו מפסוקים אלו שאין הקב"ה זקוק לקרבנות לצרכו, אלא "לרצונכם אתם זובחים" שם. ובבאר הגולה באר הרביעי תקטז: כתב: "לא שהוא יתברך מקבל ברכה מברואיו, חס ושלום לומר כך". והטעם לכך הוא שהרי "החומר הוא חסר, ולכך החומר מקבל. כי כל אשר הוא מקבל, הוא חסר מה שהוא מקבל" לשונו למעלה פמ"ד לאחר ציון 206. ובדר"ח פ"ד מ"א כ. כתב: "כי החומר הוא החסר תמיד, והוא מקבל מן אחר, כמו שהתבאר לך פעמים הרבה מענין החומר, שהוא חסר, ולכך הוא מקבל מן אחר" ראה למעלה פי"ז הערות 14, 15, ופמ"ד הערה 208. לכך ברי הוא שח"ו לומר שהקב"ה יקבל מן הבריות.

382 382 כחילוק זה שאיירי באופן גלויו של הקב"ה בעולם, ולא בדבר הנאמר בעצם כלפי מעלה כתב בכמה מקומות, וננקוט באחד מהם; בח"א לסנהדרין מג: ג, קנט: כתב: "פרק אלו עוברין פסחים נ. 'והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' זכריה יד, ט. אטו עד האידנא לאו אחד הוא. אמר רבא אחא בר חנינא אמר רבי אמי, לא כעולם הזה עולם הבא. עולם הזה על שמועה טובה אומר 'הטוב והמטיב', ועל שמועות רעות אומר 'דיין אמת'. ועולם הבא הכל 'טוב והמטיב'. בארו בזה בודאי השם יתברך בעולם הזה הוא אחד, רק מפני שיצר הרע בעולם, ויצר הרע הוא השטן שעל ידו הוא הפורעניות בא אל העולם, ולפיכך לא נראה אחדותו בעולמו". וכן כתב בנצח ישראל פמ"ב תשכז:, נתיב העבודה פ"ז א, צח., ונתיב כח היצר פ"ג ב, קכח..

383 383 לשונו להלן לאחר ציון 399: "כלל הדברים לכל הדעות, כי הוא יתברך נראה מהודר בעולם הזה מישראל, כמו שהתבאר". והנה שלש פעמים כתב כאן תיבת "בעולמו"; א "וזה פירוש 'ואנוהו', שיהיה נראה נוי שלו בעולמו" לשונו לאחר ציון 379. ב "רק שנודע נוי שלו בעולמו" לשונו לאחר ציון 381. ג "על ידי ישראל נראה נוי שלו בעולמו, כמו שאמרנו" לשונו כאן. וצריך להבין מה בא להדגיש ג' פעמים בתיבת "בעולמו". ונראה, שכל מגמתו בדבריו כאן היא להורות שלא מדובר שהאדם נותן נוי אל ה', אלא שהאדם מגלה את נוי של ה' בעולם. ותיבת "בעולמו" מדגישה שאיירי מצד המקבלים, ולא מצד הנותן כלל. ונקודה זו נתבארה היטב למעלה פכ"ג שכא:-שלו:, ובתוך דבריו כתב שם שלא.: "לפיכך השם יתברך נגלה בעולמו כפי המציאות שיש לישראל, וכפי מדריגת ישראל; ואם ישראל במעלה החשובה והגדולה, אז השם יתברך נאמר עליו כפי שהם ישראל. ואם הם בשפלות, מאחר שהוא יתברך מתיחס אל ישראל, לכך נמצא ונגלה אל עולמו כפי מדריגת ישראל". וגם שם הזכיר פעמיים תיבת "עולמו" כשבא להדגיש שאיירי מצד המקבלים. וכן למעלה תחילת ההקדמה השניה מ. כתב: "הנפלאות והאותות והמופתים שעשה הקב"ה בעולמו, והודיע גבורותיו לבאי עולמו". ולמעלה ר"פ ג קפח. כתב: "בחר הוא יתברך בליל פסח להודיע מעשיו לבאי עולם, להכיר את שמו בעולמו בהוציאו את עמו ממצרים". ובח"א לע"ז ג: ד, כה. כתב: "ובגמרא שם קאמר ומכי חרב ב"ה דליכא שחוק לפניו... ואין הכונה כאן שאצלו אין השמחה, רק כי הכונה כי מיום שחרב בית המקדש לא נמצא הוא יתברך אל עולמו. כי דבר זה בארנו בכמה מקומות, כי הוא יתברך נגלה אל עולמו כפי מה שהוא המקבל הוא עולמו. ובסיני כאשר בא לתת את התורה נגלה להם כזקן יושב בישיבה, ועל הים נגלה להם כאיש מלחמה... וכן בכל דבר נמצא הוא יתברך אל העולם כפי מה שהוא המקבל. ומכי חרב בית המקדש לא נגלה הוא יתברך אל עולמו בשמחה". הנך רואה שכאשר חוד החנית מופנה אל המקבלים, הרי תיבת "בעולמו" שגורה בפיו.

384 384 לשון המכילתא שלפנינו: "רבי ישמעאל אומר, וכי אפשר להנוות קונו. אלא אתנאה לפניו במצות; אעשה לולב נאה, סוכה נאה, ציצית נאה, תפלה נאה". וראה להלן הערה 389.

385 385 יבאר כאן רק את דברי אבא שאול כי דברי רבי ישמעאל כבר נתבארו למעלה. ודברי אבא שאול הובאו גם בגמרא שבת קלג:, שאמרו שם "אבא שאול אומר, 'ואנוהו', הוי דומה לו; מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום". והביא כאן את דברי המכילתא ולא את דברי הגמרא אע"פ שיש להעדיף את הגמרא, וכמו שכתב בגו"א בראשית פ"א אות סט מו.: "ויש להקשות, איך הניח רש"י דברי התלמוד שלנו, ותפס דברי בראשית רבה". ושם פ"ו אות כד קלח. כתב: "ואם כן למה הניח תלמוד שלנו לפרש אחר בראשית רבה". ושם פי"ט אות מב שלז. כתב: "וזה דוחק גדול שיניח תלמוד שלנו, ויהיה נוטה לבראשית רבה". וכן הוא שם שמות פי"ט אות א נב., שם פכ"א אות ע קפג:, שם פכ"ב אות ז ר:, שם דברים פי"ח אות ט רצב., ועוד. וראה למעלה פ"ז הערה 72, כי בהמשך יביא שתי דעות נוספות שהובאו רק במכילתא, ולא בגמרא.

386 386 חידוש יש בדבריו, שמבאר שגם לאבא שאול תיבת "ואנוהו" מתפרשת מלשון נוי והידור של הקב"ה, וכמו שדרש רבי ישמעאל. ולכאורה מרש"י שבת קלג: לא משמע כן, שכתב: "הוי דומה לו - ולשון 'אנוהו' 'אני והוא', אעשה עצמי כמותו לדבק בדרכיו". הרי שלשון "ואנוהו" אינו מלשון נוי והדר, אלא מלשון "אני והוא". והמהרש"א שבת קלג: עמד על זה, וז"ל: "מפורש במכילתא רבי ישמעאל אומר, וכי אפשר לאדם להנוהו לקונו, אלא התנאה לפניו במצות... אבא שאול אומר הוי דומה לו כו'. ורש"י פירש הוי דומה לו כמו אני והוא כו'. ולולי פירושו נראה דלאבא שאול נמי פירוש 'ואנוהו' התנאה לפניו במעשים". והמהר"ל מבאר כמהרש"א, שבמקום לומר "התנאה לפניו במצות" כדעת רבי ישמעאל, יש לומר "התנאה לפניו במדות משובחות".

387 387 כן כתב למעלה פכ"ג של: כתב: "ולפיכך עתה שנגלה למשה, נגלה עליו בסנה, לפי שישראל היו בצרה ובשעבוד, וישראל הם העלולים הראשונים ממנו, מתיחסים אליו יתברך, כמו שהתבאר כמה פעמים. ולפיכך השם יתברך נגלה בעולמו כפי המציאות שיש לישראל, וכפי מדריגת ישראל; ואם ישראל במעלה החשובה והגדולה, אז השם יתברך נאמר עליו כפי שהם ישראל. ואם הם בשפלות, מאחר שהוא יתברך שמו מתיחס אל ישראל, לכך נמצא ונגלה אל עולמו כפי מדריגת ישראל". ולמעלה ר"פ כט תעח. כתב: "'כה אמר ה' בני בכורי ישראל וגו'' שמות ד, כב. קרא ישראל בנו בכורו, רצה לומר כמו שהבכור נקרא 'ראשית' כי הוא ראשית אונו, שהוא התחלת הראות כחו של אדם, שנגלה בו כחו, כי הבן הוא כחו של אב, כך ישראל הם התחלת גלוי כחו של הקב"ה בעולם הזה. כי העלול מורה על העלה יתברך, והם עלולים בראשונה". ולהלן פס"ח כתב: "כי העלול בראשונה מורה על העלה תחלה, כי אין עלול בלא עלה". ובגו"א דברים פי"ד אות א רלה: כתב: "וזהו שאמר הכתוב דברים יד, א 'בנים אתם לה' אלקיכם', ואם היה בכם שום שניות וחילוק, כאילו היה ח"ו בו, כי העלול מורה על העלה" ובהקדמה לאור חדש קיב: כתב: "ישראל הם עלולים מן השם יתברך בעצם ובראשונה, והעלול הוא מורה על שבחו של העילה, כי אין עלול בלא עילה, ויורה העלול על מציאות העילה ועל מהות העילה". ובח"א לחולין ד, קי. כתב: "כי העלול מורה על העלה, וישראל הם עלולים ראשונים אל השם יתברך, כמו שהתבאר בכמה מקומות דבר זה, כי ישראל הם עלולים ראשונים". ואמרו חכמים שבת קיט: "כל המתפלל בערב שבת ואומר 'ויכלו' בראשית ב, א, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית". ובח"א שם א, סב: כתב: "לפי שישראל הם נבראו מן השם יתברך בעצם, לא כמו האומות, שאף שהם נבראו מן השם יתברך, אינם נבראים ממנו בעצם, כי הבריאה בעצם הם ישראל, רק שבריאת האומות נמשך אחר הבריאה בעצם, הם ישראל, כאילו בריאת האומות מקרה אשר נמשך אחר הבריאות בעצם. והנה העלול בעצם מורה על העלה, ולא כן מי שאין בריאתו בעצם, כמו שהוא בריאת שאר האומות, שלכך דוקא ישראל נקראו 'בנים' דברים יד, א, כלומר שהם הבריאה בעצם ובראשונה. ולפיכך ישראל שהם עלולים בראשונה בעצם, מעידים על העלה יתברך. ולפיכך כאשר אומר 'ויכלו' שזהו העדות מן העלול על העלה שהוא פעל הכל, והוא יתברך העלה, ובזה כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" הובא למעלה פכ"ג הערה 132, פכ"ט הערות 7, 8, פמ"ד הערה 146, ופרק זה הערה 277. וראה בסמוך הערה 389.

388 388 צרף לכאן שמסכת אבות, העוסקת בהקניית מדות טובות כמבואר בהמשך ההערה, נקראת על ידו "המסכתא המהוללה" למעלה פמ"ד לאחר ציון 77, כי מדות טובות הן הלול לבעל המדות. וכן בהקדמה לדר"ח לא. כתב: "כי המסכתא המהוללה היקרה היא מסכת אבות, אשר במסכתא הזאת נכללו כל דברי המוסר, והוא מעט הכמות ורב האיכות" הובא למעלה פמ"ד הערה 78. ורש"י בראשית כח, י כתב: "ויצא - לא היה צריך לכתוב אלא 'וילך יעקב חרנה', ולמה הזכיר יציאתו. אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה". ובגו"א שם אות ח נה. כתב: "פנה הודה וכו'. ונראה שמזכיר ג' דברים הודה, זיוה, הדרה, לפי שהצדיק בעיר מדריך האנשים בקרבה ביראת שמים, שהוא מצות עשה ולא תעשה, והם מצות השם יתברך. והשני, שהוא משכיל אותם בחכמה. והשלישי, ללמד אותם מדות טובות והגונות הנזכרים במסכת אבות, והדומים לאלו המדות טובות והישרות. וכנגד הראשון אומר 'פנה הודה'... וכנגד החכמה שהוא מלמד אותם נאמר 'פנה זיוה'... 'הדרה' הוא רמז על המדות המשובחות שהם תפארת לעושיה, כדאמרינן אבות פ"ב מ"א 'איזה דרך יבחר לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה'".

389 389 צרף לכאן דברי הגמרא יומא פו. "'ואהבת את ה' אלקיך' דברים ו, ה, שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו, אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה. פלוני שלמדו תורה, ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו. עליו הכתוב אומר ישעיה מט, ג 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'". הרי מדותיו המשובחות של העלול הבן והתלמיד מורות על נויו והדרו של העלה אביו ורבו, ומגיעות עד העלה הראשונה "ישראל אשר בך אתפאר". והם הם דבריו כאן.

390 390 הנה התדמות אל הקב"ה האמורה בתיבת "ואנוהו" היא אחת מתרי"ג מצות של תורה, שנאמר דברים כח, ט "והלכת בדרכיו", שבזה נצטווינו להדמות אל הקב"ה במדותיו של רחום וחנון וכיו"ב החינוך מצוה תריא. וכן רבינו בחיי שמות טו, ג כתב: "'ואנוהו', אני והוא, כלומר אדמה לו, כענין שכתוב דברים כח, ט 'והלכת בדרכיו', ואמרו חז"ל סוטה יד. מה הוא רחום, אף אתה היה רחום. מה הוא חנון, אף אתה היה חנון. מה הוא מלביש ערומים, אף אתה הלבש ערומים. מה הוא קובר מתים, אף אתה קבור מתים". ויש להבין לפי אבא שאול, מה מלמדות המלים "זה אלי ואנוהו" יותר מן המצוה "והלכת בדרכיו", ומה היה חסר ללא מלים אלו. ובשלמא לרבי ישמעאל הדעה שקדמה במכילתא לאבא שאול, ניחא, שהמלים "זה אלי ואנוהו" מלמדות אותנו הידור מצות "אתנוה לפניו במצות, אעשה לולב נאה סוכה נאה ציצית נאה תפלה נאה" לשון המכילתא, וכפי שהובא למעלה הערה 384, ולולא "זה אלי ואנוהו" לא היינו יודעים שיש להדר במצות. אך לאבא שאול קשיא ראה פחד יצחק פסח, מאמר נו אות ט. ויש לומר, שבודאי גם לולא "זה אלי ואנוהו" עדיין היינו יודעים שיש להדבק בדרכי הקב"ה מחמת הציווי "והלכת בדרכיו", אך לא היינו יודעים שמתקיים בזה הידור מיוחד להקב"ה. אך הגילוי "ואנוהו" מלמדנו שכאשר האדם מדבק בדרכי הקב"ה אזי "מן האדם שהוא נאה במעשיו נראה בעולם נויו והדרו של הקב"ה, שכבר אמרנו כי העלול מורה על העלה" לשונו כאן. לאמור, שהמעלה שישראל קנו בשירת הים דביקות גמורה של העלול בעלה כמבואר למעלה הערה 380 מגדירה את מצות "והלכת בדרכיו", שאין סוף ענינה להדבק בדרכי הקב"ה, אלא סוף ענינה הוא להראות לעולם נויו והדרו של הקב"ה, "כי העלול הוא מורה על העלה". ולפי זה נראה פשוט שמצות "והלכת בדרכיו" אינה שייכת כלל בבני נח, כי רק ישראל, שהם עלולים בעצם, יש בידם להורות על הידורו של הקב"ה כמבואר למעלה הערה 387. וכן מדוייק מלשון הרמב"ן, שעל הפסוק בראשית כו, ה "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי וגו'", כתב: "ועל דרך הפשט נאמר שיהא 'משמרתי' אמונת האלקות, שהאמין בשם המיוחד, ושמר משמרת זו בלבו, וחלק בה על עובדי העבודה זרה, וקרא בשם ה' להשיב רבים לעבודתו... 'חקותי' ללכת בדרכי השם להיות חנון ורחום ועושה צדקה ומשפט, ולצות את בניו ואת ביתו בהם". הנה על תיבת "משמרתי" כתב הרמב"ן שאברהם "קרא בשם ה' להשיב רבים לעבודתו", אך על תיבת "חקותי" כתב "ללכת בדרכי השם להיות חנון ורחום ועושה צדקה ומשפט, ולצות את בניו ואת ביתו בהם", ולא כתב שהודיע כן לרבים. אלא שהם הם הדברים; הואיל ותיבת "בחקותי" עוסקת במצות ההליכה בדרכי השם, אין היא שייכת כלל למי שאינו מזרע אברהם, אלא היא שייכת אך ורק לבניו וביתו. ובספר מצוות השם לגאון רבי יהונתן שטייף זצ"ל סימן א אות סה עמוד יד כתב שגם בן נח מצווה במצות "והלכת בדרכיו", וז"ל: "מצות עשה של 'והלכת בדרכיו' היא נאמרה ונשנה, דהא מצינו שהודיענו הכתוב עוד קודם מתן תורה שמדתו של הקב"ה היא להלביש ערומים ולבקר חולים... גם נשתבח אברהם אבינו עליה עוד קודם מתן תורה. וגם יתרו אמר שמות יח, כ 'והודעת להם את הדרך ילכו בה', שהכוונה על גמילות חסדים ב"ק ק.. ונשנה גם לאחר מתן תורה, במה דכתיב 'והלכת בדרכיו'... ועל כן נראה דגם בני נח מצווין במצוה זו, וצריכין להשתדל כל אותן פעולות הטובות של גמילות חסדים. כן הם צריכין להתנהג בכל אותן מדות טובות והנהגות הישרות שהן בכלל דרכי ה', דהא קיי"ל סנהדרין נט. שמצוה הנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה". וכאמור מהרמב"ן והמהר"ל נראה שהם יחלקו על דברים אלו. ומה שטען שמצוה זו היא בגדר מה שאמרו בסנהדרין "נאמרה לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה", נראה דזה לא שייך לכאן, כי בסנהדרין איירי במצות שיכולות להיות שייכות גם לבני נח כגון ע"ז ג"ע פו"ר וגיד הנשה עיי"ש. אך מצוה שכל מהותה שייכת רק למי שהוא עלול בעצם, אי אפשר להחיל אותה על אלו שאינם עלולים בעצם. דוגמה לדבר היא מצות שבת. הנה האור זרוע ח"ב אות א כתב: "למדנו ששבת נאמרה לבני נח במרה שבת פז:, שכל זמן שלא קבלו ישראל את התורה נקראו 'בני נח', ונשנית בסיני, כדכתיב בעשרת הדברות שמות כ, ח 'זכור את יום השבת לקדשו'. מעתה יש לומר שגויים מוזהרים על השבת, דאמרינן פרק ארבע מיתות בסנהדרין נט.... כל מצוה שנאמרה לבני נח, ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה. וא"כ תקשי הא בההיא שמעתא סנהדרין נח: אמר רבי שמעון בן לקיש, גוי ששבת חייב מיתה, שנאמר בראשית ח, כב 'יום ולילה לא ישבתו'. אדרבה, מצווה הוא על השבת מדרבי יוסי בר חנינא" עיי"ש בישובו. ואפשר ליישב ומעין זה כתב בספר להורות נתן לגאון רבי נתן גשטטנר זצ"ל פרשת בשלח עמוד עג אות ב שהשבת בעצם שייכת רק לישראל, וכמו שנאמר שמות לא, טז "ושמרו בני ישראל את השבת". ובהקדמה שניה לדר"ח עח: כתב: "כי השבת אין ספק שהוא מורה על מדריגת ישראל, שנתן להם יום מנוחה שלא נתן לכל האומות. וכמו שאנו אומרים בתפלת 'ישמח משה' שחרית של שבת; 'ולא נתתו לגויי הארצות, ולא הנחלתו לעובדי פסילים, ובמנוחתו לא ישכנו ערלים, כי אם לזרע יעקב אשר בם בחרת'. זכר ג' דברים; שלא נתן השבת לגויי הארצות, ולא אל עובדי פסילים, ולא אל ערלים. כי השבת הוא קודש אל השם יתברך, ולכן מי שהוא נוטה וסר מן השם יתברך, אינו ראוי לו השבת. וכנגד שבעים אומות, והם 'גויי הארצות', אשר הם סרים מן השם יתברך לצד ימין. ולא נתן השבת לעובדי פסילים, אשר הם סרים מן השם יתברך לצד שמאל, גם כן אינו ראוי השבת. 'וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים', שהם סרים מן השם יתברך מצד פחיתותם ושפלותם בעצמם, שהם ערלים, אינו ראוי להם השבת. והבן הדברים האלה, כי הם ברורים, כי לזרע יעקב שנקראו דברים לב, טו 'ישורון', שאינו נוטה לא לצד ימין ולא לצד שמאל, שייך השבת". לכך אי אפשר שהשבת תהיה שייכת לבני נח, אף שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני. והוא הדין והיא המדה למצות "והלכת בדרכיו".

391 391 זהו המשך המכילתא שמות טו, ב בשנויי לשון, שתחילתה הובאה למעלה לאחר ציון 383, והמשכה לא הובא עד כה. והנה לשונו כאן הוא בדיוק נמרץ כלשון הילקו"ש ח"א רמז רמד. וראה למעלה הערות 343, 348, ובסמוך הערה 396.

392 392 לשונו בגו"א בראשית פ"א אות ז ז., בביאור דברי רש"י בראשית א, א שהעולם נברא בשביל התורה וישראל: "יראה לומר מה שנברא העולם בשביל אלו ב' דברים, דכתיב משלי טז, ד 'כל פעל ה' למענהו'. רוצה לומר כל מה שנברא בעולם בשביל הקב"ה נברא ולכבודו נבראו יומא לח., 'כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו' ישעיה מג, ז. ואין כבוד מן הנבראים אלא כאשר יקיימו את מצוותיו ועובדים אותו. ואין זה רק באומה הישראלית, ועליהם נאמר שם פסוק כא 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו', שלכך יצרתי אותם כדי שיספרו תהלתי. וישראל אינם עובדים להקב"ה אלא במצוותיו שמקיימים את התורה. וזה בשביל ישראל ובשביל התורה נברא העולם, וכל שאר העולם נברא בשביל ישראל. ומפני שאלו ב' דברים יש להם טעם נכון שבשבילם נברא העולם, הביא רש"י אלו שנים, אף על גב שהרבה דברים דרשו רז"ל שבשבילם נברא העולם" הובא למעלה פ"ג הערה 2, ופמ"ד הערה הערה 143. ובנצח ישראל ר"פ י רמח: כתב: "כי השם יתברך שהוא יחיד בעולם, איך לא יהיה לו בעולם אומה השייכת לו, ויש לה התיחסות אליו, שהיא גם כן אומה יחידה בעולם הזה, כמו שהוא יתברך יחיד. והם ישראל, שעליהם נאמר ש"ב, ז, כג 'ומי כעמך ישראל גוי אחד', שיש להם התורה, ובשביל זה הם עם אחד. ולא כמו שאר אומות, אין להם תורה מן השמים שהיא תורה אחת, רק יש לאומות דת נימוסית, ודת נימוסית אפשר שיהיה בפנים הרבה. רק התורה כתיב בה במדבר טו, כט 'תורה אחת תהיה לכם', ועל ידי התורה גם כן ישראל עם אחד". ובנר מצוה קכג. כתב: "ישראל הם עם אחד, מחולק בדתם ותורתם, דבר זה שבחינו ותפארתינו מה שישראל הם עם אחד בתורתם, וכדכתיב 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'". וקודם לכן בנר מצוה י: כתב: "האומה הזאת ישראל נבראת לכבוד השם יתברך, וכדכתיב ישעיה מג, כא 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'. ואלו ארבע מלכיות שנחלו המלכות מן ישראל, הם מבטלים כבודו יתברך בעולם הזה התחתון. כי אף אם ימצא בהם דבר מה שנותנים כבוד לשמו יתברך... הלא לא מעוקצם ולא מדובשם השם יתברך חפץ, כי עיקר כבודו מה שהוא יתברך אחד בעולמו ואין זולתו, דבר זה ממעטים האומות. ולא נבראו לזה רק ישראל, שהם עם אחד, כמו שרמז הכתוב 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'. כי מה שאמר עם 'זו' במספרו י"ג, והוא מספר 'אחד'... ולפיכך אמר עם 'זו', שהם כמספר אחד, 'תהלתי יספרו', עיקר תהלתי שהוא יתברך אחד ואין זולתו. ועל דבר זה נבראו בתחלת בריאתם, כי האומה הזאת מעידה על השם שהוא אחד" הובא למעלה פ"ג הערה 60, ופל"ט הערה 64, וש"נ. ולמעלה פמ"ד לאחר ציון 23 כתב: "כאשר הוא אלקי ישראל, בזה בעצמו הוא אלקי הכל, שכל הנמצאים נמשכים וטפלים אצל ישראל, כמו שימשכו כל האברים אחר הלב, והוא העיקר". ובהמשך הפרק שם לאחר ציון 188 כתב: "כי הכבוד של השם יתברך שיוצא לזולתו הוא במה שהשפיע את ישראל בלבד, ואליהם נמשך הכל", ושם הערות 25, 190.

393 393 "ומנהגם" - ניתן לבאר תיבה זאת בשתי דרכים; א האופן שישראל נוהגים, וכמו שכתב למעלה פט"ו נג:: "ישראל עם קדוש, מפני שאין בהם גסות החמרי, כח טבעם יותר פועל בהם במהירות, וממהרים להוליד כמו חיות השדה.... יש בהם דקות החמרי". ובכת"י שם שסו. כתב: "מפני שישראל כח השם יתברך דבק בהם תמיד, אין בהם הכבידות שיש לשאר האומות, ותנועתם יותר קל, ואבריהם ממהרים לפעול גם כן מה שצריך אל הולדה" הובא למעלה פט"ו הערה 138. ואמרו חכמים ביצה כה: "דתיהם של אלו אש", ופירש רש"י שם "מנהגם של אלו אש, שהם עזים כאש". ובנתיב הבושה פ"א ב, ר: כתב: "מה שישראל הם עזים מורה שהם בעלי נפש, ואין הנפש שלהם מוטבע בחומר... וזה כי אינם בעלי חומר, והם כמו אש שהוא פועל ביותר מפני שהוא פועל בכח גדול" הובא למעלה פט"ו הערה 141. ב האופן שה' מנהיג את ישראל בעולם, וכמו שכתב למעלה פל"ט לאחר ציון 65: "הנהגת העולם הוא על ידי ישראל, לפי שעל ידי דרישת ישראל והנהגת ישראל, מנהיג הכל, וזה ידוע". וראה שם הערה 67.

394 394 נראה שמה שכתב "וזהו הוד ותפארת השם יתברך" הוא כנגד מה שאמר מקודם "קדושת ישראל ותורתם"; דקדושת ישראל מורה על הודו יתברך, ותורת ישראל מורה על תפארתו יתברך. וכן אמרו חכמים ברכות נח. "'לך ה'... והתפארת' דהי"א כט, יא, זו מתן תורה... 'וההוד' שם זו בית המקדש". ולמעלה בהקדמה שלישית קנו: כתב: "מצד תפארתו נתן תורה לישראל... ומצד ההוד של השם יתברך היה בית המקדש, שבו הודו של השם יתברך". ולהלן פע"א כתב: "לא היה נוטה מעלת בית המקדש לא לימין ולא לשמאל חוץ ממדריגת הקדושה... לא היה מעלת בית המקדש נוטה ממדריגת קדושתו".

395 395 פירוש - מעלות ישראל קדושתן, תורתן, והנהגתן הגיעו אליהם מה' מחמת שהוא יתברך אלקיהם של ישראל, לכך ה' משפיע על ישראל שיקבלו ממנו עזרה וסיוע. ורש"י בראשית יז, א כתב: "אני אל שדי - אני הוא שיש די באלקותי לכל בריה. לפיכך התהלך לפני ואהיה לך לאלוק ולפטרון". ובגו"א בראשית פי"ז אות ו רעז. כתב: "'אלוק' לעזרו ולסייעו, שזה מעשה אלוק" הובא למעלה פי"ד הערה 107, ופ"ל הערה 69. וראה בסמוך הערה 397. וחידוש גדול יש בביאורו לדברי רבי יוסי. כי לשונו של רבי יוסי הוא "אגיד נאותיו ושבחיו של מי שאמר והיה העולם בפני כל אומות העולם", ובפשטות משמע שמדובר במה שישראל יגידו וישירו בפה שבחי הקב"ה לאומות. וכן מורה לשון רש"י שמות טו, ב, שכתב: "'ואנוהו' לשון נוי, אספר נויו ושבחו לבאי עולם, כגון שיה"ש ה, ט 'מה דודך מדוד', שם פסוק י 'דודי צח ואדום', וכל הענין". אך המהר"ל לא מבאר כן, אלא שמדובר באופן שישראל על מעלותיהם נראים לאומות "כי ישראל הם כבוד הקב"ה נגד האומות, במה שנראה קדושת ישראל ותורתם ומנהגם". ובקיצור, לא מדובר במה שישראל אומרים לאומות, אלא במה שישראל נראים לאומות. וצריך להבין, מדוע המהר"ל לא ביאר דברי רבי יוסי כפשוטם, ש"אגיד נאותיו ושבחיו בפני כל אומות העולם" פירושו שישראל יגידו וישירו שבחי ה' אל האומות. ואולי יש לומר, שלשון חכמים הוא "אגיד נאותיו וכו' בפני כל אומות העולם", ולא נאמר "אגיד נאותיו לכל אומות העולם", וזה מורה שאיירי בהצגת דברים לפני אומות העולם, ולא באמירה אליהן. ואמנם לשון רש"י שם הוא: "אספר נויו ושבחו לְבאי עולם", ולכך ביאר שאיירי בדיבורי ישראל לאומות.

396 396 זהו המשך המכילתא שמות טו, ב, שתחילתה הובאה למעלה לאחר ציון 383, והמשך זה לא הובא עד כה. ולשונו הרבה קרוב ללשון הילקו"ש ח"א רמז רמד. וראה למעלה הערות 343, 348, 391.

397 397 מה שמדגיש את קדושת הבית, הוא משום שהקדושה הנמצאת אצל ישראל מורה על הנוי של הקב"ה, שהוא יתברך מקור הקדושה. ולכך "הבית הקדוש הזה", השוכן בתוך ישראל, מורה על נויו של הקב"ה כמו שנתבאר למעלה הערה 395. ובברכת המזון אומרים "ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו". וכן בתפילת מוסף של שלש רגלים אומרים "בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו". הרי שקדושת הבית נובעת משמו יתברך הנקרא על הבית. ואודות שחשיבות המקדש פועלת על התחתונים, כן כתב למעלה פ"ח תלב.: "כי בית המקדש הוא בארץ, והוא שלימות העולם הגשמי". ובנצח ישראל פכ"ו תקמו: כתב: "כי בית המקדש הוא עיקר פאר העולם". ובדר"ח פ"ה מ"כ תצ: כתב: "כי בית המקדש קדושת העולם הזה". ובנתיב התורה פי"ד תקנא., וז"ל: "כי בית המקדש עלוי העולם הזה ממדריגה הגשמית אל מדריגה העליונה הנבדלת. כי כאשר לא היה בית המקדש בעולם, נקרא העולם הזה עולם גשמי לגמרי, שאין כאן קדושה נבדלת. אבל על ידי בית המקדש מתעלה העולם הזה אל מדריגה יותר עליונה, הוא המדריגה האלקית הנבדלת, כי בית המקדש היה בית קדוש אלקי" הובא למעלה פ"ח הערה 314, פל"ד הערה 121, ולהלן הערה 565.

398 398 כמו שאמרו חכמים סוכה נא: "מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם". ושם מדובר בבנין של הורדוס כמבואר בגמרא שם. ועל מקדש שלמה נאמר דהי"ב ג, ו "ויצף את הבית אבן יקרה לתפארת והזהב זהב פרוים". ובמקרא הוזכר כמה פעמים תפארת המקדש, וכגון ישעיה ס, ז "יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר", שם פסוק יג "לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד", שם סד, י "בית קדשינו ותפארתנו", תהלים צו, ו "עוז ותפארת במקדשו", עזרא ז, כז "לפאר את בית ה' אשר בירושלים", ועוד.

399 399 מעין מה שנאמר בראשית יב, טו "ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה ותוקח האשה בית פרעה", ופירש רש"י שם "ויהללו אותה אל פרעה - הללוה ביניהם לומר הגונה זו למלך". ולמעלה לפני ציון 378 כתב: "מן המהודר יבא הדור".

400 400 הן ארבע הדעות שהביא כאן; א "התנאה לפניו במצות" דעת הגמרא בשבת ורבי ישמעאל במכילתא למעלה לאחר ציון 373. ב "נדמה לו, מה הוא חנון ורחום, אף אתה חנון ורחום" דעת אבא שאול במכילתא למעלה לאחר ציון 384. ג "אגיד נאותיו ושבחיו של מי שאמר והיה העולם בפני כל אומות העולם" דעת רבי יוסי במכילתא למעלה לאחר ציון 391. ד "אבנה לו מקדש" דעת רבי יוסי בן דורמסקית למעלה לאחר ציון 396.

401 401 לשונו למעלה לאחר ציון 381: "כלל הדבר, פירוש 'זה אלי ואנוהו' שעל ידי ישראל נראה נוי שלו בעולמו, כמו שאמרנו".

402 402 ופירש רש"י שם: "אלקי אבי - לא אני תחלת הקדושה, אלא מוחזקת ועומדת לי הקדושה ואלקותו עלי מימי אבותי". וראה להלן הערה 416.

403 403 ההבדל בין "עצם" ו"מקרה" מבואר להלן פנ"ב, וז"ל: "תנן בערבי פסחים פסחים קטז. מתחיל בגנות ומסיים בשבח... כי אין להתחיל בשבח מיד מבלי שיספר תחלה הגנות, שאז היה משמע שהיתה הוצאה במקרה, שכך קרה שנעשה טובה זאת לישראל, שלא כיון הפועל אל הפעולה. וזה כי יש שני פועלים; האחד, הוא פועל במקרה. והשני, הוא פועל בעצם. הפועל במקרה, משל זה הבית שהוא נשרף, ובא מטר וכבה את השריפה. המטר פועל הכבוי, והוא פועל במקרה, שלא היה מכוין לכבות, ואין המטר נמשך אחר השריפה כלל. השני, פועל בעצם ובכונה. כגון מי שרואה ביתו נשרף ומכבה אותו, זהו פועל בעצם, כיון שהיה כך כונתו הראשונה, שהוא הכבוי, מפני השריפה. לפיכך אילו היה מספר הטובה לישראל מבלי הגנות, היה אפשר לחשוב כי במקרה בא הגאולה. לפיכך יתחיל קודם הגנות, ויאמר בשביל הגנות שהיה לישראל הקב"ה עשה עמהם מה שעשה, והפעולה היה נמשך אחר הגנות. וזה פועל בעצם, שהיה מכוין על המעשה שעשה, והוא בשביל הגנות שהיה לישראל להציל אותם מן הגנות. לכך סמך דבריו אל הגנות, שראה הקב"ה את הגנות, והוציאנו ממצרים. לא כמו המטר שהוא מכבה, שאינו נמשך אל הדליקה, והוא הפסד הבית, ומכבה".

404 404 פירוש - התחלת ישראל היא האבות, ולכך "אלקי אבי" מורה שמהתחלת ישראל מימי האבות היה הקב"ה אלקיהם. וכן כתב בסמוך לפני ציון 417. ואודות שהאבות הם התחלת ישראל, כן נאמר במדבר כג, ט "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו וגו'", וכתב רש"י שם "אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו על ידי אבות ואמהות". ולמעלה פ"ח תו: כתב: "התחלת ישראל טוב, שהם בני האבות". ולמעלה פט"ז סח. כתב: "אבות העולם, שהם אבות ושורש אל אומה הישראלית, שהם עיקר העולם. נמצא כי האבות הם יסוד העולם". ולמעלה פ"ל תקכב: כתב: "האבות, שהשפיע מהם העולם". ולהלן פס"ט כתב: "נזכר בספר בראשית גדולתו של הקב"ה, איך ברא הוא יתברך העולם, וכן בו בריאת האבות, שמהם הושתת העולם". ובגו"א בראשית פל"ב אות ב קלב: כתב: "כי האבות הם יסוד העולם, בעבור שהם עיקר לכל ישראל... שאין אבות העולם רק אותם שהם התחלה, ומהם נתייסד העולם. לזה תמצא במדרש רבות בפרשת בראשית א, ד שקודם שנברא העולם האבות היו במחשבה להיות נבראים, והיינו הטעם כי האבות הם עיקר העולם שממנו נתייסדו ישראל". ובגו"א שמות פ"ג אות ט נג. כתב: "לכך אמר שמות ג, טו 'ה' אלקי אבותיכם ה' אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב', הזכיר ג' אבות שהם שרשי ישראל, ובהם ראוים להיותם אומה לעצמה ולהיותם נבדלים מן האומות, כי מן אברהם יצחק ויעקב ואילך הוא התחלת ההבדל, ובהם נבדלים, ובשביל כך שם ה' נקרא עליהם גם כן, אשר זה השם נבדל מזולתו". ובנצח ישראל פי"א שא. כתב: "ישראל טהורים הם מן החטא בעצמם. וראיה לזה, כי הם משתלשלים מן הצורים החזקים, מאבות ואמהות שהם קדושים וטהורים, והנה עצם שלהם טוב". ושם פנ"ו תתסט: כתב: "האבות הם התחלת ישראל". ובנתיב העבודה פ"ג א, פג: כתב: "כי האבות היו התחלה לכל העולם, שלכך נקראו 'אבות', ולא 'הצדיקים הראשונים', כי העולם כולו נברא בשביל ישראל, והאבות היו אבות והתחלה אל ישראל. וכאילו האבות הם העלול הראשון מן השם יתברך... והאבות הם העלול הראשון אשר יש לו צירוף אל השם יתברך". ושם פ"י א, קו: כתב: "כי ברכה ראשונה של שמו"ע, שהיא נקראת 'ברכת אבות' ברכות לד., אשר האבות הם השתלשלות העולם... כי בכח הברכה הזאת הוא כל התפלה, כי ברכה זאת נזכר שהוא יתברך 'אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב', והאבות הם השתלשלות העולם, כי הם התחלה לעולם, ובכח ההתחלה הוא הכל. ובפרט ישראל אשר הם זרע האבות" הובא למעלה פ"ח הערה 204, פ"ט הערות 223, 232, פט"ז הערה 38, פכ"ה הערה 48, פ"ל הערה 64, ופל"ו הערה 117.

405 405 כי ההתחלה מורה על העיקר והעצם, כי "התחלת הדבר הוא עיקר ועצם הדבר" לשונו בבאר הגולה באר השלישי ער.. ודייק לה שבארמית התחלה נקראת "מעיקרא", והוא מלשון "עיקר", וזאת משום שההתחלה היא השורש ועיקר לכל מה שיבוא אחריו. וזהו יסוד נפוץ מאוד בספריו כמלוקט למעלה הערה 197. ולמעלה פכ"ה שצז. נתבאר ששם הויה שחל על האבות חל ממילא גם על ישראל, כי האבות הם "אבות ישראל", ותולדותיהן כיוצא בהם. ובדרשת שבת הגדול ריב. כתב: "על ידי האבות גואל אותם, והאבות הם כמו סולם להעלות ישראל אל השם יתברך" הובא למעלה פכ"ה הערה 48. ואודות שמחמת ששם ה' חל ישראל מהתחלתם, לכך זה מורה על חבור בעצם, כן כתב בנצח ישראל פ"י רנ., וז"ל: "אם היה דבר זה נמצא בישראל, שהיו נחשבים אומה כמו שאר אומות זמן מה, ולא היה שם ה' נקרא עליהם להיותם אל השם יתברך לעם סגולה, אז היה אפשר לומר, כשם שהיו מתחלה, ולא היו אל השם יתברך, כך אפשר לומר שיסולק מהם אחר כך דבר זה, ולא יהיה נקרא עליהם שם ה', ויהיו כמו שאר האומות. אבל כאשר תראה כי ישראל לא היו לעם כלל קודם שיצאו ממצרים... ואז השם יתברך הוציא אותם משם, והיו אל השם יתברך. ואם כן לא היו ישראל בלא זה כלל, רק כאשר היו לעם נקרא שם ה' עליהם. לכך אין לומר שיהיה זה מסולק מהם כלל לומר שיהיו כשאר האומות, מאחר כי מצד בריאה שלהם הם אל השם יתברך, כאשר נראה בהם דבר זה, כי כאשר היו לעם אז מיד היו אל השם יתברך" הובא למעלה פל"ט הערה 23. וראה למעלה פכ"ד הערה 22, ולהלן הערה 559. אך יש להעיר, כי לפי זה היה לו לומר שיש לישראל דביקות בעצם אל ה', אך כאן כתב לאידך גיסא, שיש לה' דביקות בעצם בישראל, וכלשונו: "כי השם יתברך יש לו דביקות עצמי באומה זאת, אחר שמתחלתם, שהוא אביהם, היה אלקיהם". וצריך לומר שהיינו הך, כי קודם לכן כתב "אבל הוא אלקַי בעצם, כי הוא אלקֵי אבי", הרי כנסת ישראל מדברת על עצמה.

406 406 שהיה צריך להאמר בלא אות וי"ו "אלקי אבי ארוממנהו", וכמו שנאמר תהלים קיח, כח "אלקי ארוממך". וראה גו"א שמות פט"ו אות ח רצז..

407 407 פירוש - הוספת אות וי"ו ההיפוך מורה על פעולה תמידית. ובפתיחה לאור חדש קמז: ביאר נקודה זו, וז"ל: "דע, כי 'ויהי' לפי הדקדוק הוא מורה על הויה נמשכת בלתי נשלמה, וזהו המשך הזמן. ואם היה זהו הויה שכבר עברה ונשלמה, אין כאן זמן, כי הזמן הוא הויה נמשכת, ולא עבר הזמן. ולא שיהיה פירושו לעתיד, רק הוא זמן נמשך. ואילו כתיב 'יהי זה', הוא הויה שלא התחיל ההמשך, ואין בה זמן. אבל 'ויהי' יש בה עתיד ויש בה עבר; כי 'יהי' הוא לשון עתיד, והוי"ו הוא שהפך אותו לעבר, על כן יש בזה עבר ועתיד. ודבר זה מורה על המשך הזמן, כי הזמן הוא מחובר מן העבר ומן העתיד, וזהו המשך זמן". וכן הוא בדר"ח פ"ד מי"ח שפה.. והמלבי"ם תחילת פרשת תזריע אות ו ביאר שעבר פשוט הוא עבר שהיה נמצא פעם, וללא שום שייכות לעתיד. אך עתיד שהתהפך לעבר מציין את ההמשכיות מן העבר אל העתיד, לאמור שהוא דבר שהתחיל בעבר, ועדיין לא נגמר, וכלשונו שם: "זה ההבדל בין 'ויתן' ובין 'ונתן'; 'ונתן' מורה על הגמר, אבל 'ויתן' מורה המשכת הפעולה" הובא למעלה פכ"ב הערה 2. וראה בסמוך ציון 413.

408 408 פירוש - הואיל ו"אלקי אבי" מורה שהקב"ה הוא אלקי ישראל בעצם, וכמו שנתבאר, ויש לאדם לרומם את אלקיו כמו שנאמר ישעיה כה, א "ה' אלקי אתה ארוממך", תהלים קיח, כח "אלקי ארוממך", תהלים קמה, א "ארוממך אלוקי המלך", לכך מתחייב מכך שישראל ירוממו את הקב"ה בלי הפסק, כי לדבר עצמי אין הפסק וביטול. ודברים אלו מתבארים היטב על פי מאמר חכמים חולין צא:, שאמרו "חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל שעה, ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום". ובח"א שם ד, קט: כתב: "מה שישראל הם עלולים מן השם יתברך, והעלול מן השם יתברך, שהוא העלה, זה בעצמו השיר, כי העלול הוא שבח העלה, ולפיכך העלול אומר שירה אל השם יתברך. ומפני שישראל הם עלולים, לא כמו המלאכים, אף כי הם גם כן עלולים מן השם יתברך, כל אחד ואחד מפני שנברא לדבר מה. דהיינו מיכאל ממונה על מים, וגבריאל על אש במדב"ר יב, ח, וראה למעלה הערה 185, שהם דברים מיוחדים. ולפיכך אין אומרים שירה תמיד, שהרי אינם עלולים רק לדבר מה בעולם, ולפיכך שירתם חלק בלבד... לא כמו שישראל הם נקראים עלולים, והם בניו יתברך, מורה על שהם עלולים מן השם יתברך בעצם, ולא שייך בזה חלק כלל. ולפיכך שירתם תמיד באין הפסק... כלל הדבר; ישראל אומרים שירה תמיד, במה שהם עלולים בעצם, ואינם עלולים לדבר מה... ישראל שנקראים 'בנים' דברים יד, א, ולכך אומרים שירה תמיד. אבל המלאכים הם כחות ממונים על דבר פרטי, אין אומרים שירה לעולם בלי הפסק, רק כאשר הוא שעת פעולתם". דוגמה לדבר; למעלה פכ"ד שנט: כתב: "ועוד אמרו שם שמו"ר ב, ו, עם כל הנביאים הפסיק מלדבר עמהם, אבל ממשה לא הפסיק הדבור כל ימיו. בארו בזה כי נבדל נבואת משה מנבואות שאר הנביאים, כי כל הנביאים לא היה להם התדבקות גמור, ולפיכך היה לנבואתם הפסק. אבל משה רבינו עליו השלום היה לו התדבקות גמור בנבואתו, לכך לא היה הפסק בנבואתו". דוגמה נוספת; בנתיב אהבת השם פ"א ב, מג: ביאר את ההבדל בין אהבת ה' ליראת ה', וז"ל: "אצל האהבה כתיב דברים ו, ה 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך', שתראה מזה כי האהבה הוא מצד האדם, שנמשך אחר הנאהב לגמרי, ולא נאמר שיירא השם יתברך בכל לבבו. רק כי אהבה מצד עצמו של אדם, לכך האהבה היא מקובלת יותר על האדם. ומפני כי האהבה מקובלת יותר על האדם, אפשר שתהיה בכל לבבו, ואי אפשר שיבא לידי פרוד כלל. כי אף אם באים כל היסורין בעולם על האדם, האהבה שהיא בעצם אין כאן בטול, כי אין ענין האהבה רק הדביקות בו יתברך מצד עצמו, כאילו דבר זה ענין עצמי לאדם. ואם באים יסורים עליו, אי אפשר אל היסורין לבטל דבר שהוא ענין עצמי. משל זה, שאם כל המעכבים באים על האש, שהוא משתוקק תמיד אל מעלה, ואף אם כל המתנגדים ומעכבים יבאו עליו, אין מסירים אותו מדבר זה, ותמיד הוא משתוקק אל דבר זה. כי מה שמשתוקק האש לעלות למעלה הוא דבר עצמי אליו, ואין בטול לדבר עצמי" הובא למעלה פ"ג הערה 28, פכ"ד הערה 10, ופמ"ד הערה 171.

409 409 כי השירה היא שבח ה', וכמו שכתב בנצח ישראל פכ"ב תסח.: "כי השירה היא השבח להקב"ה". ולהלן פס"ה כתב: "השירה לתת שירה על גבורתו יתברך... ורבוי שבחים נקרא שירה". וגבורתו ושבחו של ה' נזכרים רק בפסוק שלאחר שלשת פסוקים אלו, והוא שמות טו, ג "ה' איש מלחמה ה' שמו".

410 410 שנאמר "אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים" שמות טו, א. "גאה גאה" מורה שהיה מתגאה על גאים חגיגה יג:, וכמבואר למעלה לאחר ציון 310. ו"סוס ורוכבו רמה בים" פירשו רש"י שם "שעשה דבר שאי אפשר לבשר ודם לעשות, כשהוא נלחם בחבירו ומתגבר עליו, מפילו מן הסוס, וכאן סוס ורוכבו רמה בים".

411 411 פירוש - מי יתן שירה על דבר אם לא הגיע לו טובה מהדבר. ויש להעיר מדבריו להלן פס"ה, שכתב: "חילוק יש בין הלל ובין שיר, כי הלל הוא על הטוב והחסד שעשה, אבל השירה היא לתת שירה על גבורתו יתברך". ומכך לכאורה משמע שהשירה היא על גבורות ה', אף אם לא הגיע לאדם הטוב והחסד. ויש לומר, שאין כוונתו שהשירה היא על גבורות ה' מבלי שתצמח מכך טובה לאדם, אלא לגבורות ה' עם הטוב והחסד, שהשירה נאמרת על גבורות ה' שנותנות לאדם הטוב והחסד, אך הא בלא הא לא סגי. וראיה לכך, שנאמר דברים כו, יא "ושמחת בכל הטוב", ודרשו בסיפרי שם "זה השיר". ובגמרא ערכין יא. אמרו "מנין לביכורים שטעונין שירה "שאומרים תהלים ל, ב 'ארוממך ה' כי דליתני'" רש"י שם, אתיא 'טוב' 'טוב' מהכא". ופירש רש"י שם "כתיב הכא 'בכל הטוב', וכתיב בשירה דברים כח, מז 'בשמחה ובטוב לבב מרוב כל'". הרי שתיבת "טוב" מורה על שירה, לכך לא תתכן אמירת שירה ללא קבלת טובה. והרא"ש כתב ברכות פ"ט סימן טו "שאלו לרבי יצחק הלוי ז"ל, למה מברכין על שינוי יין 'הטוב והמטיב' ברכות נט:, ועל שינוי לחם אין מברכין. והשיב... דלא אשכחן שירה אלא על היין, כדאמרינן לעיל בפרק כיצד מברכין ברכות לה.". הרי ברכת "הטוב והמטיב" שייכת לשירה, לכך מן הנמנע שתאמר שירה ללא קבלת טובה למשורר.

412 412 יש להבין, שאם כן לשם מה נאמר כלל הפסוק הראשון "כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים", כאשר למסקנה אין בזה נתינת טעם לאמירת השירה כי "בשביל ש'סוס ורוכבו רמה בים', ולא היה מגיע טוב לאחד, אין כאן שירה" לשונו כאן. והרי למעלה כתב ש"בפסוק ראשון אמרו שעשה הקב"ה גבורה, והיה מתגאה על גאים, ולכך ראוי לתת לו השירה", אך לכאורה זה נדחה מחמת ש"לא היה מגיע טוב לאחד". ויש לומר, שהפסוק השני מגלה על הפסוק הראשון, שהגבורה של "סוס ורוכבו רמה בים" אכן הביאה לישועתן של ישראל. וכן כתב רש"י שמות טו, ב "עוזו ונקמתו של אלקינו היה לנו לישועה". וכן הפסוק השלישי יגלה על הפסוק השני, שאיירי רק בגאולתן של ישראל, וכמו שמבאר והולך.

413 413 שכך ביאר למעלה את הוספת אות וי"ו "וַארוממנהו", וכמבואר למעלה הערה 407.

414 414 לאחר ציון 268, ויובא בהערה הבאה.

415 415 לשונו למעלה לאחר ציון 268: "כי ענין השירה, כי העלול אשר נמצא מן העלה, משתוקק אל עלתו אשר הוא בא ונמצא ממנו, ולכך משתוקק אל עלתו אשר בראו. ודבר זה כאשר הוא עלול ונברא בעצם, רצה לומר שהוא עלול בעבור עצמו, ואינו בריאה שנברא בשביל דבר זולתו. שאם לא נברא מצד עצמו, רק כדי לשמש זולתו, כמו הבעלי חיים שאינם מדברים, כיון שאינו עלול בעצם, שהם נבראים בשביל האדם, אין עליו שם עלול שיהיה משתוקק אל העלה, שלא נברא מצד עצמו. ולפיכך אין ראוי לומר שירה רק ישראל, מה שהם נקראים 'בנים' אל השם יתברך דברים יד, א, והם עלולים בעצם ממנו. לא כמו האומות, שהם נבראים בשביל ישראל. אבל ישראל נקראו 'בנים' ועלולים מן השם יתברך, ועלול כזה משתוקק אל העלה. וזהו השירה, שהוא השתוקקות העלול אל העלה".

416 416 לכאורה לא נתבאר כאן הכפילות של "זה אלי" ו"אלקי אבי", ובמיוחד שבהמשך יבאר רק את "אלקי אבי". אך כוונתו ברורה, שאין פירוש "אלקי אבי" לומר שה' הוא אלקי אבינו ולא של עצמנו, אלא שבתרתי הוא אלקינו; ב"זה אלי", וב"אלקי אבי", וכמו שכתב הדברי דוד לט"ז שמות טו, ב בביאור דברי רש"י שם "לא אני תחלת הקדושה, אלא מוחזקת ועומדת לי הקדושה ואלקותו עלי מימי אבותי", וז"ל: "לא אני תחילת הקדושה. נראה דקשה דהוה ליה לומר תחילה 'אלקי אבי', ואחר כך 'זה אלי'. על כן פירש דתרווייהו קאי על עצמם, אלא דתחילה אמר מצד שהוא אלקַי, ואחר כך מוסיף קדושה שמוחזק לי מאבותי, ויש לי חלק גדול בהקב"ה. משום הכי כתב רש"י 'מוחזקת לי', פירוש שאינו מזכיר מה שהוא אלקי אבי מצד אבי, אלא מצדי, שתחילה אני מזכיר מצד עצמי, שאני עובד אותו. ונוסף על זה שהוא לי מצד הירושה. וכן הוא הפירוש בכל מקום שנאמר 'אלקינו ואלקי אבותינו', הוא על החזקה הזו שאנו מוחזקים בהקדושה בשני חלקים". נמצא ש"אלקי אבי" בא להוסיף העמקה נוספת ל"זה אלי", ולכך מן הנמנע שיאמר רק "אלקי אבי" בדילוג "זה אלי".

417 417 כי האבות הם התחלת ישראל, וכמבואר למעלה הערה 404.

418 418 פירוש - הוסיף אות וי"ו לתיבת "ארוממנהו".

419 419 כמו שכתב למעלה לאחר ציון 405: "ולפיכך הוסיף וי"ו 'וַארוממנהו', שיש לישראל לרומם את הקב"ה תמיד בלי הפסק, עתה ולעתיד".

420 420 "נודה לך ונספר תהלתך... ועל נסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובקר וצהרים" ברכת ההודאה בשמונה עשרה. ועוד אודות שהקב"ה עושה עם ישראל נסים בתמידיות, כן כתב להלן פע"ב, וז"ל: "כאשר ראינו בעם ישראל הכנתם לקבל מעלה עליונה, כי לא היה דבר זה מקרי בישראל מה שקבלו המעלה העליונה אשר זכרנו, כי דבר זה אי אפשר. האחד, כי דבר שהוא במקרה אינו תמידי ואינו מאודי, ובישראל היו נסים הרבה מאוד שלא תמצא לשאר אומות, וכן היו נמשכים בהמשך הזמן, עד שאי אפשר לך לומר רק כי יש לישראל הכנה בעצמם לקבל המעלה העליונה, מה שאין בשאר אומות... ועוד כי הדבר שהוא בפרט המין נוכל לומר שהוא במקרה, אבל דבר שהוא מגיע לכלל האומה, אין דבר זה במקרה. ומצאנו נסים שהגיעו לכלל ישראל, כגון יציאת מצרים, ובאר, ומן, ומפלת סנחרב, והרבה משיסופר. ואין זה במקרה, כי אם היה זה במקרה, למה לא היה לשאר אומות גם כן, ולמה היה זה לאומה זאת בכללה, ולא למקצת או לאיזה אנשים. וכיון שאנחנו ראינו הנסים נמשכים דוקא בישראל, ולא בשום אומה, והיו הנסים בכללות האומה, אין זה רק שישראל מוכנים לקבל המעלה האלקית הנבדלת, ולכך היו דביקים במעלה אלקית עליונה, שהיה הנהגתם שלא בטבע, רק על ידי נסים" ראה למעלה פ"מ הערה 205. ויש להעיר, שלמעלה בהקדמה שניה נו: כתב: "כמו שיש לעולם הטבע סדר מסודר, נוהג על פי טבעו, כך יש לנסים סדר גם כן. כי הנסים בעולם, במה שיש לעולם קשור וחבור והתאחדות עם העולם הנבדל, ויש לזה סדר מסודר, כי אין הדבוק ההוא רק בסדר מסודר, ומפני זה לא יתחדשו הנסים רק בזמן מן הזמנים, ואינם תמידים". ובנצח ישראל פ"ו קנג: כתב: "הנס לפי שעה, ולא בהנהגת העולם שהוא תמידי". ובח"א לב"מ פד: ג, לז. כתב: "הנה הניסים המפורסמים אינם תמידים" ראה למעלה הקדמה שניה הערות 70, 383, ופכ"ז הערה 54, ואילו כאן כתב "הנסים שעושה השם יתברך עם ישראל בתמידות". ויש לומר, שהנסים הגלוים אינם נוהגים מדי שעה ומדי יום, וכמו שאמרו מגילה ז: "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא". ועוד אמרו פסחים נ: "לאו כל יומא מתרחיש ניסא". אך מ"מ הם מצויים תדיר אצל ישראל, וישראל הם מלומדים בנסים.

421 421 "מתפעל" - סופג רשמים מזולתו, והלוחם במלחמה הוא מתפעל ומתרשם מקשרי המלחמה, וסופג חיצים מאויביו. וזה הוי מיעוט ממדרגת הקב"ה, כי הקב"ה הוא נבדל מהגוף, ואינו מקבל שום התפעלות. וכן כתב למעלה פ"ו רחצ:: "בשביל זה הענין נקרא הקב"ה גם כן 'צור' דברים לב, ד, בעבור שהוא פועל, ואינו מקבל התפעלות". והרמב"ם הלכות יסודי התורה פ"א הי"א כתב: "כיון שנתברר שאינו גוף וגוייה, יתברר שלא יארע לו אחד ממאורעות הגופות; לא חיבור, ולא פירוד... ולא ישיבה ולא עמידה... לא שינה ולא הקיצה ולא כעס ולא שחוק ולא שמחה ולא עצבות ולא שתיקה". ובגו"א בראשית פ"ו אות יב קכה: כתב: "חלילה להיות נאמר עליו שום התפעלות... אילו היה נאמר הבכיה שהוא יתברך נבהל ומצטער ומתפעל, חלילה לדבר כזה, כי אין חסרון בחוקו". ובבאר הגולה באר הרביעי תיא. כתב: "אלו דברים הם התפעלות, והוא יתברך אין אצלו התפעלות כלל". ובנר מצוה סו. כתב: "לכך נקרא יעקב 'אבן', וכדכתיב בראשית מט, כד 'משם רועה אבן ישראל'... כי דומה דבר הנבדל לאבן, כי החומר הוא מתפעל, אבל הנבדל אינו מתפעל, רק הוא פועל באחר, ואינו מקבל התפעלות" ראה למעלה פ"ו הערה 68, ופכ"ג הערה 95. ובנצח ישראל פ"ה קכב. כתב: "כי ההתפעלות הוא לאשר הוא כח בגשם, לכך הוא מתפעל. והוא יתברך, קדוש ונבדל מכל עניני הגשם, לכך אין לו התפעלות הגשם. לכך נקרא 'חסין יה' תהלים פט, ט, כלומר שהוא אינו מתפעל למכעיסים לפניו. כי מדת האדם שהוא מתפעל ומתחרה לנקום, אבל השם יתברך אינו כך, שאינו כח בגשם, והוא נבדל לגמרי מזה, לכך אינו מתפעל". ובח"א לגיטין נו: ב, קו: כתב: "הוא יתברך נבדל מן הגשם לגמרי... שכל אשר יש בו גשמית מה שהוא, יש בו התפעלות. אבל השם יתברך אינו מתפעל".

422 422 לשונו מורה שאין זה רק כאשר בעת מלחמה, אלא שנמצא בפרט בעת מלחמה ראה הערה הבאה. נמצא שאצל האדם ההנהגה היא דכאשר הוא עושה פועל אחד, אינו יכול לעשות בו זמנית פועל אחר, בבחינת שבת ג: "כי קאי רבי בהא מסכתא, לא תשייליה במסכתא אחריתי". ו"העוסק במצוה פטור מן המצוה" סוכה כה.. והריטב"א שם כתב: "דאפילו בעי להניח מצוה זו, לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה, אין הרשות בידו... דכיון דפטור מן האחרת, הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות, ואסור להניח מצותו מפני דבר שהיא של רשות". הרי כשעוסק במצוה אחת, אין הוא חייב כלל במצוה אחרת, וראה למעלה הערה 334.

423 423 כוונתו לדברי רש"י שמות טו, ג, שכתב: "ה' שמו - אף בשעה שהוא נלחם ונוקם מאויביו, אוחז הוא במדתו לרחם על ברואיו, ולזון את כל באי עולם. ולא כמדת מלכי אדמה, כשהוא עוסק במלחמה, פונה עצמו מכל עסקים, ואין בו כח לעשות זו וזו". ואודות שנתינת מזונות היא "דבר שמנהגו לעשות", כן אמרינן בברכת המזון "ועל אכילת מזון שאתה זן ומפרנס אותנו תמיד בכל יום ובכל עת ובכל שעה".

424 424 רש"י בראשית ב, ה "ה' אלקים - 'ה'' הוא שמו, 'אלקים' שהוא שליט ושופט על כל העולם. וכן פירוש זה בכל מקום לפי פשוטו, ה' שהוא אלקים". ובגו"א שם אות טו נח. כתב: "פירוש 'ה'' הוא שם העצם שלו, ו'אלקים' הוא שם התואר". ובאור חדש תשמח. כתב: "כי השם המיוחד הוא מורה על אמיתתו יתברך". ובגו"א בראשית פ"א אות טז יא: כתב "שם בן ד' אותיות הוא שם העצם, המורה על אמתתו". ורש"י שמות ו, ב כתב: "ויאמר אליו אני ה' - נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני, ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים. ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות 'אני ה'' נאמן ליפרע כשהוא אומר אצל עונש... וכשהוא אומר אצל קיום מצות כגון ויקרא כב, לא 'ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה'', נאמן ליתן שכר". ובגו"א שם אות ט קד: כתב: "ויש בזה עוד דבר נפלא לחכמים, כי זה השם מורה על תשלום השכר עד שלא ישאר לבריה אצל בוראה דבר שלא ישולם, כי זה השם הגדול הוא ה' אמת, כדכתיב ירמיה י, י 'וה' אלקים אמת'. כי זה השם מורה על אמתת עצמו יתברך שמו, שהרי הוא שמו המיוחד, ובשביל כך מורה על אמתתו, ולפיכך ממנו ההתאמתות, ולכך אמר בכל מקום 'אני ה'' נאמן לשלם". וכן כתב רש"י שמות ו, ג "ושמי ה' לא נודעתי להם - לא נכרתי להם במדת אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה', נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי". והרא"ש יומא פ"ח סוף אות יט כתב: "שם המפורש הוא מקור לכל השמות, כי כולן נאצלין ממנו". והשערי אורה בתחילת שער ה כתב: "דע והאמן כי שם הויה הוא העמוד שכל הספירות עליונות ותחתונות נתאחזות בו... וזהו השם העומד כדמיון גוף האילן, וכל שאר שמות הקודש הם כדמיון ענפי האילן". וראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 81, הקדמה שניה הערות 119, 159, פכ"ה הערות 1, 42, 44, 113, ופל"ב הערה 73.

425 425 רומז בזה שנתינת פרנסה היא על ידי שם הויה. וכן אמרינן בברכה ראשונה של ברכת המזון "בעבור שמו הגדול כי הוא אל זן ומפרנס לכל ומטיב לכל ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא". ובנתיב העבודה פי"ח א, קלח: כתב: "'בעבור שמו הגדול', רצה לומר כי השם יתברך מפרנס לכל כדי שיהיה אל העולם קיום, וזה 'בעבור שמו הגדול', שאם לא יהיה לעולם קיום, על מי יהיה נקרא שמו הגדול. כמו שאמר יהושע על ישראל שאם חס ושלום יעשה כליה בישראל יהושע ז, ט 'ומה תעשה לשמך הגדול', וכי יהא נקרא שמו הגדול על עצים ואבנים. ולכך אמר 'בעבור שמו הגדול כי הוא זן וכו''. ועוד, כי הפרנסה הוא קיום האדם, ושם הויה הוא שנותן הויה וקיום לעולם. ולכך אחר שברא העולם, והעולם צריך לקיום, מיד זכר השם הזה בראשית ב, ד 'ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים וגו''. ומפני כך זכר דוד המלך במזמור תהלים פרק קלו 'הודו לה' כי טוב וגו'' כ"ו פעמים 'לעולם חסדו', ובאחרונה, שהשלים מספר כ"ו כנגד מספרו של שם הגדול, זכר שם פסוק כה 'נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו'. כי זה הוא על הכל מה שהוא יתברך נותן לחם לכל בשר, לכך הוא נזכר באחרונה, ובו יושלם מספר כ"ו לעולם חסדו, שהם כנגד מספר השם המיוחד. ועוד, כי המזונות הם על ידי השם יתברך בעצמו, ולא על ידי מלאך תענית ב., ולכך הפרנסה מתיחס לשם המיוחד בפרט".

426 426 כי המלחמה נעשית במדת הדין. ובגו"א בראשית פי"ח אות נח שטו: כתב: "נגד שם 'אלקים', שהוא מדת הדין, דבר קשות, מלחמה". ובח"א לנדרים לב. ב, יא. כתב: "היתה המלחמה בכח שמאל, שמשם הגבורה למלחמה... ומשם מדת הדין לעשות מלחמה בגבורה נגד האויב". ובח"א לסנהדרין לז. ג, קמה: כתב: "מעשה טוב של ריקנין נקרא 'ריח', כי הריח הוא מיוחס למדת הדין, והריקנין שהם כופים יצרם בכח גדול מתיחס זה למדת הדין, שהרי עושים מלחמה עם יצרם". וראה למעלה פמ"ג הערה 98.

427 427 כי שם הויה מורה על הרחמים, וכמו שאמרו במדרש ב"ר לג, ג "בכל מקום שנאמר 'ה'' מדת הרחמים". ובגו"א בראשית פ"א אות טז יא: כתב: "שם של ד' מדת הרחמים, שכן באתב"ש עולה מספר שם ד' 'מצפץ' תיקוני זהר, תיקון סט קלא:, ומספרו 'ברחמים'. ועוד, ששם בן ד' הוא שם העצם המורה על אמתתו, ואמתתו היא הטוב הגמור המשפיע לכל הנמצאים". וכל זה מקופל בדברי רש"י שמות טו, ג, שכתב: "ה' שמו - אף בשעה שהוא נלחם ונוקם מאויביו, אוחז הוא במדתו לרחם על ברואיו, ולזון את כל באי עולם"

428 428 נמצא שכתב שלשה הסברים כיצד "ה' שמו" מונע את מיעוט המדריגה שעלול היה להיות מ"ה' איש מלחמה"; א גבור מלחמה מתפעל במלחמה. ב גבור מלחמה אינו יכול לעשות פעל אחר. ג מלחמה נעשית במדת הדין, המסולקת מן הרחמים. ולאפוקי משלש אפשריות אלו נאמר "ה' שמו"; כנגד שתי האפשריות הראשונות בא שם הויה ומורה שאין המלחמה יציאה מאמתת עצמו. וכנגד האפשרות השלישית בא שם הויה ומורה על מדת הרחמים.

429 429 לשון רש"י שמות יד, כג: "כל סוס פרעה - וכי סוס אחד היה, אלא מגיד שאין כולם חשובין לפני המקום אלא כסוס אחד". ושוב כתב רש"י דברים כ, א "סוס ורכב - בעינַי בעיני הקב"ה חשובים כולם כסוס אחד. וכן הוא אומר שופטים ו, טו 'והכית את מדין כאיש אחד'. וכן הוא אומר שמות טו, יט 'כי בא סוס פרעה'. עם רב ממך - בעיניך הוא רב, אבל בעיני אינו רב". וקודם לכן כתב רש"י בראשית מט, ו "כי באפם הרגו איש - אלו חמור ואנשי שכם, ואינם חשובין כולם אלא כאיש אחד. וכן הוא אומר בגדעון 'והכית את מדין כאיש אחד'. וכן במצרים שמות טו, א 'סוס ורוכבו רמה בים'".

430 430 כמו שאומרים בתפילת השחר "מה כחנו מה גבורתנו, מה נאמר לפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו, הלא כל הגבורים כאין לפניך" מקור הדברים בתנא דבי אליהו רבה פכ"א.

431 431 כמו שנאמר שמות יד, ז "ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלשים על כולו", ורבינו בחיי שם כתב: "כלומר שמינה שרי מאות ושרי אלפים להיותם ממונים על כל החיל העצום ההוא, ושינהיגו אותם".

432 432 כמו שתרגם אונקלוס שמות טו, ד "ושפר גברוהי אטבעו בימא דסוף". וההעמק דבר שם כתב: "ומבחר שלשיו - שרכבו בגבורה על סוסים מזוינים".

433 433 פירוש הו"א זו - היה נצחון על המצרים, אך זה לא היה נצחון מוחץ.

434 434 לכאורה רש"י שמות טו, ה לא כתב כן, וז"ל: "כמו אבן - ובמקום אחר שם פסוק י 'צללו כעופרת', ובמקום אחר שם פסוק ז 'יאכלמו כקש'. הרשעים כקש, הולכים ומטורפין עולין ויורדין. בינונים כאבן, והכשרים כעופרת, שנחו מיד". הרי שהאבן היא המדה הממוצעת בין עופרת לקש, ואילו כאן כתב "האבן יורד בכח גדול", ומשמע אף יותר מהעופרת. ונראה שאפשר לבאר דבריו כפי שכתב המלבי"ם שם שמות טו, ה, וז"ל: "יש לפרש שמוסב על התהומות, שהתהומות ירדו במצולות כאבנים, ושברו את ראשיהם". אם כן לא מדובר במהירות שהאבן שוקעת בתוך מים כפי שרש"י ביאר, אלא בחוזק שהאבן נופלת באויר על האדם, שהתהומות נכנסו במצריים כפי שאבנים נכנסים באדם, ושברו את ראשי המצריים. ומה שכתב כאן "שהאבן יורד בכח גדול" כוונתו לחוזק שהאבן יורדת ופוגעת באדם. וכמה פעמים נאמר במקרא מיתה ע"י אבנים, וכמו במדבר טו, לו "ויוציאו אותו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אותו באבנים וימות וגו'". וכן דברים יג, יא "וסקלתו באבנים ומת וגו'". וכן יהושע י, יא "ויהי בנוסם מפני ישראל הם במורד בית חורן וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים עד עזקה וימותו רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב", ועוד.

435 435 הם ישראל, הנמצאים בסמיכות למצריים השוקעים במים. וראה בסמוך הערה 445.

436 436 כמו שנאמר שמות יב, כב "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר", וכתב רש"י שם "מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל, אינו מבחין בין צדיק לרשע". ולוט אמר בראשית יט, יט "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך וגו' להחיות את נפשי ואנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי". ולמעלה פ"ו רפט: כתב שאברהם אבינו חשש שמחמת המלחמה הגדולה שעשה כנגד ארבעת המלכים בראשית יד, טו נפגעו גם צדיקים. ובנתיב הבטחון פ"א ב, רלג. כתב: "כאשר בא רבי עקיבא לאותה עיר, היה ראוי לבא עליו גם כן מה שבא על כל העיר, דהיינו שיהיה נשבה, כמו שהיו נשבים שאר העיר... וכאשר היה בעיר היה בכלל אותה גזירה להיות נשבה, ואי אפשר שלא יהיה הגזירה שיצאת על העיר גם כן שולט בו". וכן כתב בנתיב אהבת השם פ"א ב, מג.. וראה למעלה פ"מ הערה 83.

437 437 לא מצאתיו במכילתא שלפנינו, וגם לא בילקו"ש. אך נמצא במדרש תהלים מזמור יח, שאמרו שם: "ימינו אחת מצלת לישראל, וימינו אחת שוקעת למצריים, שנאמר 'ימינך ה' נאדרי בכח', לישראל. 'ימינך ה' תרעץ אויב', למצריים". ומעין זה נמצא בשמו"ר כב, ב, ושם כד, א. וכן כתב רש"י שמות טו, ו "ימינך ה' נאדרי בכח - להציל את ישראל, וימינך השנית תרעץ אויב". ורבינו בחיי שם כתב: "ימינך ה' - ידוע כי כל מדה כלולה מחברתה. וקרא למדת הדין 'ימין', לפי שהיא כלולה ומעוטפת בכח הרחמים. זהו לשון 'נאדרי בכח', מלשון אדרת. וכח הרחמים שבה היה מציל לישראל, והיא עצמה, שהיא מדת הדין, היתה משקעת את המצרים בים, וזהו 'ימינך ה' תרעץ אויב'. וזהו ביאור מה שדרשו חז"ל היתה ידו אחת משקעתן, וידו אחת מצילתן". וכן כתב קודם לכן שמות יג, כא.

438 438 לשונו למעלה סוף הקדמה שלישית קסא.: "לפיכך שם הספר 'גבורות ה'', בו יתבאר גבורותיו אשר עשה עם ישראל, ואשר הפליא לעשות נגד הקמים. בזרוע עזו השפיל רמים, ועָם עני הושיב בגבהי מרומים, ישתבח שמו לעולמים". הרי שהזכיר שם שני דברים; א הגבורות שה' עשה עם ישראל. ב המפלה שה' עשה למצריים. ולמעלה פ"ט תנח. כתב: "לכך הביא השם יתברך זרעו בגלות כדי שיקנו האמונה, וידעו כח מעשיו שהוא עושה לאוהביו, וגבורותיו אשר עושה לאויביו, כמו שעשה למצרים מן מכות הגדולות והנוראות, והטובה שעשה לאוהביו". ולמעלה פכ"ו תכא: כתב: "הגואל שיאמר פקידה כפולה "פקוד יפקוד" שמות ג, טז הוא גואל של אמת שמו"ר ג, ח, מפני כי ישראל נגאלו בענין זה להטיב להם לגאול אותם, ולהרע למצרים. פקידה הראשונה להטיב לישראל, והשניה להרע למצרים". ובנצח ישראל פנ"ח תתצז. כתב: "השם יתברך יש בו שניהם, וכך פעל עמהם כאשר הוציא אותם מארץ מצרים; היה שומר ישראל שיהיו מקוימים, והיה מזיק ומאבד את המצרים. וזה שאמר הכתוב שמות טו, ו 'ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב'... ביד אחד הוא עוזר ישראל, ובאותו יד עצמו הוא מאבד ומשבר האויבים". וכן נאמר ישעיה יט, כב "ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא וגו'", ובזוה"ק ח"ב לו. אמרו "'נגוף' למצרים 'ורפוא' לישראל". ובתפילת שחרית אומרים "ממצרים גאלתנו ה' אלקינו ומבית עבדים פדיתנו, כל בכוריהם הרגת ובכורך גאלת, וים סוף בקעת וזדים טבעת וידידים העברת ויכסו מים צריהם אחד מהם לא נותר... ברכות והודאות למלך אל חי וקים רם ונשא גדול ונורא משפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עד מרום". ובאבודרהם שם כתב: "'משפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עד מרום', על שם יחזקאל יז, כד 'כי אני ה' השפלתי עץ גבוה הגבהתי עץ שפל'. והטעם בזה שהשפיל את מצרים שהיו מתגאים על ישראל, והגביה את ישראל שהיו שפלים". הרי שמוזכרים ביחד מפלת המצרים וגאולת ישראל. ובמאמרי פחד יצחק פסח, מאמר קיא אות ח, כתב: "החידוש בעשר מכות אינו בזה שרשעים נענשו. אף לפני פרעה באו עונשים על רשעים; מבול, מהפכת סדום, ועוד. החידוש במכות הוא במשקל 'נגוף ורפוא' שבו. שכל מה שנגפו בו המצרים נתרפאו ממנו ישראל, וניצלו הימנו... יציאת מצרים והמכות הם דוקא על משקל זה, והוא החידוש שנתהוה אז. ולאור זה עלינו להבין את הכתוב שמות טו, כו 'כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך'... איזו חשיבות יש בסימון המחלה שהמצרים חלו בה. אלא שהם הם הדברים; כל המחלה שחלו הם בה, 'רפוא' היא בשבילך, וניצול אתה ממנה. ה'נגוף ורפוא' נתאחדו באותו מעשה, ולא היה סתם עונש לרשע ושכר לצדיק. כל עצם המחלה על מצרים משמשת הכרח לרפואה לישראל". וראה למעלה במבוא לספר עמודים 18-19 שמחמת כן שם הספר הוא בלשון רבים "גבורות ה'", ולא בלשון יחיד "גבורת ה'", אע"פ שבפסוק נאמר בלשון יחיד דהי"א כט, יא "לך ה' הגבורה", ולא "לך ה' הגבורות". והמכוון בזה הוא כי זה ש"בכי למצרים" הביא ל"שירה לישראל" הוא הוא המורה על אחדות ה' יתברך. כי "בכי מצרים" מורה על מדת הדין, ו"שירה לישראל" מורה על מדת הרחמים, וכאשר מדת הדין מתחברת למדת הרחמים בזה נראה שה' אחד. ודברים אלו מפורשים בפירוש האלשיך, בביאור הפסוק דברים ה, ו "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", וז"ל: "ועוד ידוקדק ענין זה בכתוב, שאמר אל יעלה על רוחכם שיש שתי רשויות, פועל דין ופועל רחמים, כי הלא 'אנכי', כלומר האחד הדובר בך, נקרא 'ה'' שהוא רחמים, ונקרא 'אלקיך' שהוא תואר דין, 'אנכי' הכל, כי אין שניות חלילה. והראיה היא 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', כי שם ראית דין ורחמים כאחד. מכה בכורי מצרים, ומציל בכורי ישראל. וההיקש ביתר המכות, שכל אחד היתה בה רוגז למצריים ורחמים לישראל כאחד... על כן, בראות על הים שהיה פועל שני הפכים; שקע את אלו, ומציל את אלו, אז אמרו שמות טו, ב 'זה אלי', שעושה שני הפכים... נמצא כי בים היה נראה בפירוש היות דין ורחמים כאחד, הרי הוראת הייחוד" ראה למעלה במבוא לספר עמודים 18-19, פ"ט הערה 93, פכ"ו הערה 20, פ"מ הערה 46, ולהלן הערה 478.

439 439 שעל כך נאמר שמות טו, ו "ימינך ה' תרעץ אויב", וכתב הרמב"ן שם "ימינך ה' הוא נאדר בכח להשפיל לכל גאה ורם, 'ימינך ה' תרעץ אויב' בכח גדול".

440 440 שאינם נחשבים אלא כקש. וכן אמרו במדרש ילקו"ש ח"א רמז רמז "כל העצים כשהן דולקין, יש בהן ממש. אבל הקש כשהוא דולק, אין בו ממש. שנאמר שמות יד, ז 'ויקח שש מאות רכב', שומע אני שהיה בהן ממש, תלמוד לומר 'יאכלמו כקש'. מה הקש הזה כשהוא דולק אין בו ממש, כך לא היה בהן ממש מפני הפורענות שהבאת עליהן". וכן נאמר איוב מא, כא "כקש נחשבו". והמלבי"ם ישעיה מא, ב כתב: "'כקש נדף קשתו' שם, המלכים יהיו דומים לפני קשתו כקש נדף, כי ינצחם בקל מאד".

441 441 כמו שאמרו חכמים ב"ר ג, ב "לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, אלא תהלים לג, ו 'בדבר ה'' וכבר 'שמים נעשו'". ולשון הפסוק במילואו שם הוא "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם". הרי "רוח" מורה על העדר טרחה ויגיעה.

442 442 פירוש - מה שנקט כאן באפסיות הרשעים שהם כקש, ונאבדים ברוח פיו של הקב"ה מורה על הנהגה הראויה להענשת רשעים, וכמו שמבאר.

443 443 כמו שנאמר בראשית יד, יד "וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו וגו'", ותרגם אונקלוס שם "ושמע אברם ארי אשתבי אחוהי וזריז ית עולמוהי". ורש"י שם כתב: "וירק - כתרגומו 'וזריז'... וכן 'אריק חרבי', וכן תהלים לה, ג 'והרק חנית וסגור'". ורש"י תהלים שם כתב: "והרק חנית - הזדיין, כמו 'אריק חרבי', 'וירק את חניכיו'". ואם כן כוונת רש"י בתיבת "וזריז" היא להזדיינות בחרב. וכן רש"י שמות יג, יח כתב: "וחמושים - אין 'חמושים' אלא מזויינים... וכן תרגם אונקלוס שם 'מזרזין', כמו 'וירק את חניכיו', וזריז". אמנם מהמהר"ל משמע שכוונתו לחוזק וכח. וכן הרמב"ן כתב שמות יח, כא: "ויש מפרשים 'אנשי חיל' שם, אנשי כח וזריזות, וכן 'אשת חיל' משלי לא, י, בעלת כח וזריזות בעבודת הבית, כאשר יפרש בה. כענין דניאל א, ד 'ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך'". וזהו להיפך מעצלות וליאות. וראה בסמוך הערה 447, ודר"ח פ"ד מכ"ג תצה., ושם הערה 2140.

444 444 כמו שנאמר דהי"ב לב, ז-ח "חזקו ואמצו אל תיראו ואל תחתו מפני מלך אשור ומלפני כל ההמון אשר עמו כי עִמָּנו רב מעִמּוֹ, עִמּוֹ זרוע בשר וְעִמָּנוּ ה' אלקינו לעזרנו וגו'". ולהלן פס"ד כתב: "וכנגד שאמר תהלים קיח, ו 'ה' לי לא אירא', כלומר שלא ירא מאויביו, אמר שם פסוק ח 'טוב לחסות בה' מבטוח באדם', כי זרוע בשר אין בו הבטחה שלא יירא האדם".

445 445 לשון רש"י שמות טו, ה: "כמו אבן - ובמקום אחר שם פסוק י 'צללו כעופרת', ובמקום אחר שם פסוק ז 'יאכלמו כקש'. הרשעים כקש, הולכים ומטורפין עולין ויורדין. בינונים כאבן, והכשרים כעופרת, שנחו מיד" ראה למעלה הערה 434.

446 446 מעין מה שכתב בנצח ישראל פכ"ה תקכה.: "כל דבר כאשר בא עליו דבר מתנגד לבטל מציאותו, הנה הוא מכין עצמו בדברים אשר הם מועילים למציאותו, עד שיוכל לעמוד נגד המתנגד" הובא למעלה הקדמה שלישית הערה 75, פ"ד הערה 8, פ"ד הערה 8, ופי"ב הערה 30. לכך מי שהוא זריז וחזק, ישתמש עם כחות אלו לעמוד כנגד הבא לאבדו.

447 447 פירוש - שאין לרשעים חוזק וכח בעצם כמבואר בהערה 443. ומקרא מלא הוא תהלים א, ד "לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח", וכתב רש"י שם "כמוץ - לשון קש". הרי שבמקרא זה נזכר שהרשעים הם כקש, אשר הרוח הודפת אותם, וכמו שנאמר בשירת הים על הרשעים. והרד"ק שם כתב: "יאבדו הרשעים קל מהרה, כמו המוץ אשר תדפנו הרוח". ובח"א לסנהדרין צה: ג, קצט. כתב: "כי כאשר אחד סופק כפיו זה לזה, מוציא כח שלו אל הפועל, ומצד כחו נדחים אותם שאין בהם דבר ממש, וכמו שהכתוב אומר על הרשעים 'לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח', אשר המוץ נדחה מפני הרוח, כך הרשעים נדחים".

448 448 פירוש - אויבי ה' אינם יכולים לנצח את ה' אפילו במדה חלקית ומוגבלת.

449 449 לשון רש"י שמות טו, יא "באלים - בחזקים, כמו 'ואת אילי הארץ לקח', תהלים כב, כ 'אילותי לעזרתי חושה'". וראה למעלה הערה 33, וש"נ. ורומז בדבריו שהחזק אינו מקבל שום התפעלות והשתנות מזולתו. ובנצח ישראל פמ"ח תשצה. כתב: "הנקיבה היא יולדת מפני חולשתה, שאינה כמו הזכר שיש לו חוזק יותר מן הנקיבה. וראיה לזה, כי אותה שאינה יולדת נקראת 'איילונית', מלשון איל כתובות יא.. ו'איל' לשון קושי, מלשון 'ואת אילי הארץ לקח'. וכל דבר שהוא חלש, יש לו השתנות. ולכך הנקיבה יולדת, מפני שהלידה היא השתנות אל האשה. והאיילונית אין השתנות לה, נקראת 'איילנות' שהיא קשה כמו דוכרנית. ואין לה לידה, שהקשה לא יקבל השתנות". וכן כתב בח"א ליבמות סד. א, קמב:, והובא למעלה פ"ו הערה 66.

450 450 נראה שכוונתו לומר שגם כאשר האדם מנצח במלחמה את זולתו, מ"מ מן הנמנע שיצא מהמלחמה ללא פגע, ואין נצחונו שלם, כי גם המנצח מקריב קרבנות. וכן כתב למעלה פ"מ לאחר ציון 82: "על זה השיב שמות יד, יד 'ה' ילחם לכם', ואם כן אין אחד מכם נהרג, כי מלחמת הקב"ה אין ספק שהוא יציל הכל. כי מלחמת אדם הוא כך, שקצת מהם נצולים וקצת מהם אינם נצולים, אבל במלחמת השם יתברך לא שייך זה".

451 451 ותיבת "באלים" המוזכרת ב"מי כמוך" הראשון "מי כמוכה באלים ה'", ואינה מוזכרת ב"מי כמוך" השני "מי כמוך נאדר בקודש" מורה שב"מי כמוך" הראשון מדובר במה שה' הוא חזק ותקיף, ואינו מקבל נצוח מזולתו.

452 452 בא לבאר נקודה חדשה, והיא השייכות בין "נאדר בקודש" ל"נורא תהלות עושה פלא".

453 453 יסוד נפוץ מאוד בספריו. וכגון, למעלה בהקדמה שניה סו. כתב: "ענין 'קדוש' נאמר על מי שהוא נבדל". ולמעלה פט"ז עו. כתב: "מי שהוא קדוש הוא נבדל ממעשה החומר, כמו שנתבאר לך זה למעלה". ולמעלה פמ"ב לאחר ציון 53 כתב: "כי קידוש שמו מורה שהוא יתברך נבדל מכל הנמצאים, שזהו ענין הקדוש בכל מקום, ודבר זה מבואר במקומות הרבה מאוד". ולמעלה פמ"ה לאחר ציון 44 כתב: "כל קדוש הוא פרוש וקדוש מחמדת הגוף". ובגו"א בראשית פל"ג אות טז קסד. כתב: "כל קדוש יש לו מעלה נבדלת מן הגוף". ובגו"א ויקרא פי"ט אות ג נד: כתב: "נקרא 'קדוש', רוצה לומר פרוש מעניני עולם הזה, שהוא גוף". ובנתיב הפרישות ר"פ א ב, קיא: כתב: "אין קדושה רק שהוא נבדל מדברים הגופניים, ויהיה לו מדריגת העליונים שהם קדושים מן הגוף... וכל אשר מרחיק יותר, הוא יותר קדוש ויותר נבדל". ובתפארת ישראל פל"ז תקנד. כתב: "כבר זה התבאר פעמים הרבה שאין ענין הקדושה רק שהוא נבדל מן החומר, כי זהו ענין הקדושה". ובנר מצוה פח. כתב: "כל דבר שהוא קדוש הוא נבדל מן הטבע, שהיא גשמית חמרית" הובא למעלה הקדמה שניה הערה 118, פ"ד הערה 25, פי"א הערה 27, פ"מ הערה 138, פמ"ב הערה 54, פמ"ד הערה 153, ופמ"ה הערה 45. וראה הערה הבאה.

454 454 אודות קדושתו הנבדלת של הקב"ה, כן כתב למעלה פמ"ב לאחר ציון 53: "כי קידוש שמו מורה שהוא יתברך נבדל מכל הנמצאים, שזהו ענין הקדוש בכל מקום, ודבר זה מבואר במקומות הרבה מאוד". ובדר"ח פ"ה מ"ט רפד: כתב: "כל קדושה הוא נבדל מן החמרי, שלכך מקדישין השם יתברך שהוא נבדל מן הגופנית. ודבר זה בארנו הרבה מאד שאין ענין קדושה רק שהוא נבדל מן החמרי". ובנתיב העבודה ר"פ יא א, קט. כתב: "מה שנושא אדם עצמו למעלה בשעה שאומרים 'קדוש קדוש קדוש' שו"ע או"ח סימן קכה סעיף ב, בהגהה, דבר זה מפני כי כל קדושה שהוא יתברך נבדל בקדושתו מן התחתונים, ואין לו יתברך חבור וצרוף אליהם. לכן האדם גם כן כאשר יאמר 'קדוש קדוש קדוש' נבדל קצת מן הארץ, ומתנשא כלפי מעלה". ובנתיב הדין פ"א א, קפו. כתב: "הוא יתברך נבדל מן הנמצאים, ולכך נקרא הוא יתברך 'קדוש', שהקדוש הוא נבדל מהכל". ובנתיב הפרישות פ"א ב, קיג. כתב: "כי השם יתברך נבדל לגמרי, והם ג' מדריגות; האחד, שאינו גשם. השני, שאינו כח בגשם. והשלישי, שאין לו שום חיבור כלל אל הגשם. ותדע כי הם שלשה מדריגות, שהגוף - הוא הגשם, והנפש יש לו כח בגשם, והשכל יש לו הקשר עם הגשם, והוא קשר מציאות. ולפיכך אומרים 'קדוש קדוש קדוש' ישעיה ו, ג. קדוש הראשון - שאינו גשם. קדוש השני - שאינו כמו הנפש, שהוא כח בגשם. קדוש השלישי - שאינו כמו השכל, שהוא קשור אל הגשם, אבל השם יתברך נבדל לגמרי". ובתפארת ישראל פי"א קעט. כתב: "מקדישין את השם יתברך לומר 'קדוש' ישעיה ו, ג, כלומר שהוא יתברך בלבד נבדל וקדוש מן החומר, וזהו ענין הקדושה בכל מקום". ובתפארת ישראל פי"ח ער: כתב: "וכן קדושת המשכן למען שידעו הכל קדושתו, אמר שמות כט, מג 'ונקדש בכבודי', ואמרו ז"ל זבחים קטו: אל תקרי 'בכבודי', אלא 'במכובדי', אלו נדב ואביהו שיעשו חטא ויתקדש הבית על ידם. ולא היה שלהם הבית, שהוא יתברך השוכן בבית הזה נבדל מכל הנמצאים, וזהו קדושת הבית. וזה נראה, כי אף לצדיקים אינו מתאחד עמהם, ואין לו צירוף עמהם, וזהו קדושתו. שאם היה מצורף לנמצאים, אין ספק שיהיה צירוף אל אוהביו מכובדיו. ואם היה מצורף אליהם לא היה עושה דין בהם, כי הדין אשר עושה בצדיק מורה זה כי הוא יתברך נבדל לגמרי, אף מאוהביו". ובבאר הגולה באר הרביעי תק. כתב: "כי כאשר יאמר שהוא 'קדוש', רוצה לומר שהוא נבדל מן הגוף, שזהו ענין הקדושה שהוא נבדל מן הגוף, ומבואר הוא למבינים. וכאשר הוא רוצה להקדיש לו יתברך ולומר שהוא יתברך קדוש נבדל מן הגוף, יש לו להתעלות מן כבידות הגוף. כי איך יהיו מקדישים לו יתברך, והאדם עם הגוף. ולכך הוא מרקד ומגביה עצמו, והוא הסתלקות מן הגוף, ואז יאמר קדושה אליו יתברך". ואמרו חכמים חולין צא: שישנן שלש כתות של מלאכי השרת; אחת אומרת "קדוש", והשניה אומרת "קדוש קדוש", והשלישית אומרת "קדוש קדוש קדוש". ובח"א שם ד, קט. כתב: "ביאור ענין זה, כי המלאכים לפי מדריגתם מקדישים. כי האחת אינו יכול להקדיש רק כי הוא יתברך קדוש מן הגוף. והשנית יכולה להקדיש יותר, שהוא יותר קדוש מן הגוף, שאף אינו כח בגוף, וזהו 'קדוש קדוש'. כי תמצא באדם הגוף חמרי, והשני שהוא כח בגוף. ולפיכך הכת השני מקדישים שהוא קדוש מן הגוף ומן כח הגוף. וכת הג' מקדישים שהוא קדוש גם מן הצירוף אל הגוף. כי האדם יש בו ג' דברים האלו; שהרי יש באדם גוף, ועוד יש בו נפש שהוא כח בגוף, ועוד יש בו השכל, שהוא אינו גוף, אבל הוא מצורף ומקושר עם הגוף, ודבר זה נקרא שיש לו התיחסות אל הגוף. והוא יתברך נבדל מכלם, שהוא בתכלית הקדושה. וזה ג' פעמים 'קדוש קדוש קדוש'" הובא למעלה הקדמה שניה הערה 118, פ"מ הערה 138, פמ"ב הערה 54, פמ"ד הערה 153, ופמ"ה הערה 45.

455 455 לשונו למעלה הקדמה שניה סה.: "הוא יתברך שקראו רז"ל בשם 'הקדוש ברוך הוא'... שהוא נבדל מכל גשם וגוף ומכל הנמצאים, ועל זה נאמר 'קדוש ברוך הוא', שענין 'קדוש' נאמר על מי שהוא נבדל".

456 456 כמלוקט בהערות הקודמות. וראה עוד למעלה הקדמה שניה סה., פ"ד רכ:, פי"א תקלו:, פט"ז עו., פ"ל תקיב:, פ"מ לאחר ציון 204, ועוד.

457 457 לשונו למעלה פל"ט לאחר ציון 12: "זה החילוק שיש בין תפילין של יד ובין תפילין של ראש; כי תפילין של יד הוא החבור והדבוק שיש לישראל אל הקב"ה, ומזה הצד אין יראה, כי אם חבור ודבוק בו יתברך, שבמקום שיש חבור אין יראה. אבל תפילין של ראש, ששם אין קשור, רק שהשם יתברך נקרא עליהם, ובמה שהשם נקרא עליהם הוא יתברך נבדל מהם, שנקרא שמות ה, א 'אלקי ישראל', ובמה שהוא אלקיהם הוא נבדל מהם, ובזה הצד יש יראה, שראוי להיות ירא מן אלקי ישראל, אשר לו הגבורה, והבן זה". ובאור חדש פ"ח תתשמד: כתב: "כי המלך שהוא נבדל מן העם, יש לו היראה, וזה נקרא 'מורא מלכות'. כי שנים שהם שותפים, אין יראה זה מזה. אבל המלך שהוא נבדל מן העם, יש כאן יראה מצד מלכותו, כי מפני שהוא נבדל מהכל יש יראה לפניו". ובגו"א דברים פ"י אות ט קסה: כתב: "כל עוד שמבדיל עצמו ממנו, היראה יותר, וזה ידוע. דרך משל, מי שראה מלך בשר ודם, כל עוד שיתקרב אליו, ויש לו קירוב ושייכות אליו, אין היראה כל כך". ובדר"ח פ"א מ"ג רל: כתב: "ולפיכך אמר, אף שהזהרתי אתכם על אהבה, לא יהיה השם יתברך נחשב כמו אוהבך אשר אתה רגיל עמו, אבל יהיה נחשב לו כי השם יתברך בשמים ואתה על הארץ, וכך יהיה נחשב לך הקב"ה בשמים, ואתה על הארץ, ובזה יהיה מורא שמים עליך, ולא תהיה האהבה מבטלת היראה... ובכל מקום אצל המורא נאמר 'יראת שמים', ולא נאמר 'אהבת שמים', כי היראה צריך שיהיה נחשב אליו הקב"ה נבדל ממנו לגמרי, והוא יתברך יושב בשמים, והאדם על הארץ. אבל האהבה נחשב שהוא דבק בו יתברך, כדכתיב דברים ל, כ 'לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו'" הובא למעלה פ"ט הערה 231, ופרק זה הערה 325. ובדר"ח פ"ו מ"ב נח. כתב: "וידוע כי המלך נבדל מן העם, ובשביל שהוא נבדל מן העם יש למלך מורא". ובנתיב התורה פ"ט שסז: כתב: "כי יראת השם יתברך הוא מצד שהוא יתברך נבדל מן הכל, לכך שייך בו היראה, ואין שייך היראה מצד החבור, רק מצד שהוא נבדל מהכל, ואין לו שתוף עם זולתו". ובנתיב העבודה פי"ג א, קכ. כתב: "העובד מאהבה הוא דבק בו... אבל היראה שהוא ירא מן השם יתברך, בזה אין דביקות בו יתברך, כי אדרבה, הירא מן האחד אינו מתחבר עמו, ולכך מצד היראה אינם דביקים בעילה". ושם ס"פ יד א, קכב: כתב: "ובזה מכיר עלתו שהוא נבדל ממנו, והוא בשמים והאדם על הארץ, ובזה יש יראה". ובח"א ליבמות מח: א, קלא. כתב: "כי זהו עניין היראה כי היראה מאחר אינו מתדבק בו, רק העושה מאהבה מתדבק בו לגמרי". ובח"א למכות יב. ד, ג. כתב: "כי האדם יש לו דביקות אל השם יתברך, דכתיב דברים ד, ד 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם', ומדה זאת לא שייך במלאכים... כי הדביקה הוא מצד האהבה, שבשביל זה דבק בו יתברך, ולא שייך אהבה במלאכים, רק יראה, וכמו שאמרו תפילת שחרית 'עושים באימה וביראה רצון קוניהם', אבל אהבה לא תמצא אצל המלאכים" הובא למעלה פל"ט הערה 13.

458 458 וזה מן הנמנע, וכמו שכתב להלן פנ"ו, וז"ל: "גלוי שכינה הוא המביא המורא אל המקבל, אך אין זה פעולת הפועל, שאין המורא רק מן המקבל עצמו, שבא לו יראה, והוא מקבל הפעולה מעצמו... דומה אל מלך גדול שבא למקום אחד, ובני אדם אשר שם מקבלים המורא, נחשב המורא שקבלו ואשר התפעלו שלא היה זה מן המלך, רק כאלו מעצמו היה... וכאשר תבין דבר זה תבין מה שנקרא הקב"ה 'נורא'... והוא לשון נפעל. כי אין לקרות השם יתברך בלשון פעל, מפני שהיה משמע שהוא פועל המורא, אבל אין השם יתברך פועל המורא, רק המקבל המורא הוא ירא מעצמו. ואם לא ירצה להיות ירא, אין כאן פועל שפועל בו היראה. וזה שאמרו חכמים... 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' ברכות לג:... כי הוא יתברך אין פועל היראה כלל, אבל היראה הוא במתפעל, לא שיהיה פועל כלל, ולפיכך אין היראה בידי שמים. ומפני זה נקרא השם יתברך 'נורא', לא 'מיירא', שהיה משמע שהוא מיירא את בריותיו, וזה אינו, כי הם מקבלים הימנו היראה, ואין כאן פועל היראה, לכך אמר 'נורא'".

459 459 פירוש - בני אדם מקבלים את יראתו יתברך כאשר הם נוכחים לדעת שהוא לגמרי נבדל מן הנמצאים. לכך תהלות המורות שה' נבדל מן הנמצאים מביאות את יראתו יתברך על בני האדם, וכמו שמבאר.

460 460 פירוש - כשבני אדם רואים שהקב"ה עושה פלא, זה מביא את יראתו עליהם, כי עשיית הפלא אפשרית רק משום שהקב"ה נבדל מן הנמצאים, וכמו שמבאר. נמצא ש"עושה פלא" הוא סימן שהקב"ה נבדל מן הנמצאים, והבדלה זו עושה שהקב"ה נורא עליהם. וראה בסמוך הערה 463.

461 461 לשונו להלן פס"א: "'ונאמר לפניו הללויה' הגדה של פסח... כי מצד שהוא כולל עשה עמנו טובות בשנוי הטבע ושנוי מנהגו של עולם. ואלו טובות אי אפשר לעשותם שום מלאך או שאר נברא, רק הוא יתברך. ולפיכך ההלול הזה הוא לשמו דוקא. וזה כי חדוש מנהגו של עולם ושנוי הטבע מיוחד אל אמתת שמו יתברך, מפני כי הוא יתברך נבדל מן העולם, ואין לו התלות בעולם, לכך הוא משנה את העולם ברצונו, ומחדש בו אותות ונפלאות. ובזה הוא מיוחד מכל הנבדלים, לשנות טבע העולם. לכך שינוי הטבע ומנהגו של עולם מיוחד אל שמו יתברך בעצמו, אשר הוא יחיד בעולם, עושה מצד שהוא נבדל מן העולם... ולפיכך שם 'הללויה' נאמר על שם שהוא יתברך מתהלל בהלול הראוי לשמו, והיינו במה שהוא מחדש אותות ומופתים, שזה בודאי שייך לשמו דוקא... במקום אשר נתן שבח על שהוא יתברך עושה נסים בעולם, לא תמצא רק לשון 'הללויה'. שהרי חדוש נסים ונפלאות הוא לשם יתברך בלבד, לא אל זולתו כמו שאמרנו, ולכן הנסים מיוחדים לו יתברך". וראה בסמוך הערות 465, 471.

462 462 צרף לכאן שהנסים באים מן העולם הנבדל, וכמו שכתב למעלה הקדמה שניה נג:: "דבר זה אנו מודים, כי מצד הטבע, הנפלאות אינם נמצאים. אבל מצד פעולת הנבדל, כל הנפלאות הם נמצאים. כי העולם התחתון הוא עולם הטבע, יש לו התדבקות בעולם הנבדל, ומשם הנסים באים. שהנסים יתחדשו במה שהעולם הזה יש לו חבור בנבדלים. ולפיכך הנסים לא היו כי אם בישראל... וכל זה מפני שיש להם דביקות בנבדלים, ולפיכך היו נמצאים בישראל נסים ונפלאות". הרי מציאות הנסים תלויה בנבדלות מן עולם הטבע.

463 463 "עושה פלא" שמות טו, יא, ובתרגום יונתן שם כתב "עבד נסין". והספורנו שם כתב: "עושה מה שיפלא מן הטבע לעשות בשום אופן". וכוונתו למה ש"השם יתברך עשה נסים שקרע ים סוף" לשונו להלן לאחר ציון 468. ושאלתו תוסבר על פי מה שנתבאר למעלה הערה 460 שאין "עושה פלא" מוזכר כאן מצד עצמו, אלא כסימן שהקב"ה נבדל מהנמצאים, ולכך יש לבאר מדוע נקט דוקא בפלא של קרי"ס ביחוד להורות כן.

464 464 אודות שהמלאכים מתייחסים לעולם הזה, ואינם נבדלים ממנו, ניתן להוכיח כן ממה שנבראו ביום שני לבריאה רש"י בראשית א, ה, ואילו הדברים הלא טבעיים נבראו בערב שבת בין השמשות, וכמו שכתב למעלה פכ"ט תצב.: "כי הנברא בששת ימי בראשית, לפי שהם חול, הנברא בהם הוא טבע לגמרי. אבל בין השמשות של ערב שבת, מפני שבין השמשות קצת חול וקצת קודש, ברא בו דברים שהם אינם טבע לגמרי". ולמעלה בפרק זה לאחר ציון 214 כתב: "כל אשר נברא בששת ימי בראשית הוא טבעי". וראה למעלה הערה 215. ולהלן פנ"ב כתב: "הוא יתברך נבדל לגמרי מן החומר... ולא כך המלאכים, כי אף שאינם גשמיים, מכל מקום יש להם יחוס וקירוב אל הגשם... שאין מדריגתם בתכלית השלימות". ובגו"א בראשית פ"א אות טו יא. כתב: "כי כל הדברים הגשמים הם יוצאים מן הדין בצד שאינם בעלי צורה מופשטת, ואף המלאכים" ראה למעלה פמ"ד הערה 70. ובתפארת ישראל פי"א קעט. כתב: "אף ההשגה במלאכים אינו שכל גמור פשוט שלא יהיה צירוף אל החומר, כי אף אם אינם בגוף, יש להם בחינה מה מצורפת אל הגוף. ואם היו המלאכים נבדלים לגמרי מן הגוף, חס ושלום לומר כך, שאם כן מה היה הבדל ביניהם ובין העלה יתברך". ובדר"ח פ"ג מי"ד שלה: כתב: "כי המלאכים, אף שהם נבדלים מן הגשם, אין נבדלים לגמרי... שנאמר על המלאכים שיש להם כנפים ישעיה ו, ב "שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים", אשר הכנפים יש לבעלי חיים, ודבר זה בצד עצמם. ורמז לך כי המלאכים מצד עצמם אינם נבדלים לגמרי, ויש להם נטיה אל בעלי חיים הגשמיים". וכן אין המלאכים זוכים לעולם הבא נצח ישראל פכ"ב תסב., ותפארת ישראל פי"ג רי:, וחיים לאורך ימי העולם הזה דרשת שבת תשובה סז.. וכן נאמר איוב ד, יח "הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה". ובמו"נ ח"ג ס"פ יג כתב: "וענין 'תהלה' הוא ענין 'לא זכו בעיניו' איוב טו, טו, רצוני לומר היותם בעלי חומר". וראה להלן ציון 474. אמנם למעלה פמ"ד לאחר ציון 69 כתב: "המלאכים הנבדלים לגמרי".

465 465 לשונו להלן פס"א: "שאר נבדלים, מצד שהם מתיחסים אל העולם, שהרי הם חלק העולם, אינם פועלים בעולם שנוי העולם כלל. אבל השם יתברך, אשר הוא נבדל מן העולם, הוא שפועל בו ברצונו". ויש בזה הטעמה נפלאה; הנה נאמר תהלים עב, יח "ברוך ה' אלקים אלהי ישראל עושה נפלאות לבדו". וכן נאמר תהלים קלו, ד "לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו", ומהי הדגשת "לבדו". אולם לפי דבריו כאן הענין מחוור היטב, דהפלא יכול להעשות אך רק על ידי ה' יתברך הנבדל לגמרי, ולא על ידי מלאכים שאינם נבדלים לגמרי. ורש"י שם גם כן ביאר שתיבת "לבדו" באה להפקיע ממלאכים, לומר שהם לא השתתפו בבריאת שמים וארץ שמש וירח "בראשונה לא נברא מלאך כשעשאן לנפלאות הללו, השמים והארץ, השמש והירח". אך לפי המהר"ל איירי בכל הנסים והנפלאות שהיו בימי העולם, שנסים אלו הם בלתי לה' לבדו.

466 466 כמו שביאר למעלה הרבה פעמים את העדיפות של קריעת ים סוף על פני שאר המופתים. וכגון למעלה לאחר ציון 63 כתב: "האמונה הזאת קנו ישראל על ידי קריעת ים סוף, כמו שנתבאר למעלה בפרקים הרבה מאוד, כי הים אינו דבר פרטי, כי אין שני ימים בעולם, כמו שיש כמה נהרות. ואם כן היאור פרטי, וכן הירדן דבר פרטי. וידוע כי יש כחות מושלים על דברים פרטיים מה שהוא בחלקם. אבל הים אינו נחשב פרטי, ולפיכך דבר זה מיוחס אל מי שהוא כל יכול, ומושל על הכל. ולכך אמרה רחב יהושע ב, י 'כי שמענו אשר הוביש ה' מי ים סוף'. הרי כי עיקר הוא קריעת ים סוף, שעל ידו קנו האמונה בה'". וראה בסמוך ציון 469.

467 467 אודות שתיבת "שעורה" היא מלשון שיעור, כן כתב בגו"א שמות פ"ח אות ו קלט:, וז"ל: "מפני זה נקרא 'שעורה' מלשון שיעור, שדבר זה נקרא שיעור, ופחות מזה לא נקרא שיעור". ושם פי"ב אות ג קפז. כתב: "אמנם בירושלמי מצאתי דיש שיעור לקדוש הירח, דקאמר התם ר"ה פ"ב ה"ד שאין מקדשין הירח עד שנראה בה כשעורה". וראה הערה הבאה.

468 468 לשונו בגו"א שמות פ"ח אות ו קלט.: "שאין השד שולט על בריה פחות משעורה... השדים הם כחות הטומאה, ואין שולטים בבריאה שאין טומאה עליו... כיון שהוא יותר קטן מכשעורה, בעבור שאין בו שעור... והדבר ידוע וטעם מופלא הוא, כי דבר שהוא כשעורה יש בו ממש בעצמו, והשד שולט עליו. אבל דבר שהוא יותר קטן מכשעורה, הוא בטל אצל כלל העולם, ואין השד שולט על כלל העולם. וזהו בעצמו טעם שאין פחות מכשעורה מקבל טומאה אהלות פ"ב מ"ג, לפי שבשביל קטנותו בטל מצד עצמו אצל כלל העולם, ואין טומאה בכלל העולם... מכיון דלא נקרא שעור, בטל הוא אצל כלל העולם". וכן בח"א לסנהדרין סז: ג, קסז. כתב: "אין השד שולט וכו'. כי הדבר שאין לו שעור הוא בטל אצל כלל העולם, ואין השד שולט על העולם. דמיון זה, שאין השד שולט על יסוד העפר ויסוד הרוח, רק על דברים שהם פרטיים. ולכך דבר שהוא פחות מכשעורה, שנקרא 'שעורה' כלומר שדבר זה הוא שעור, ועל זה השד שולט. ופחות מזה אין נקרא שעור, ודבר שאינו שעור הוא בטל אצל העולם, ולכך אין השד שולט עליו".

469 469 כן כתב למעלה פל"ד תקצז., פ"מ לאחר ציון 253, ולאחר ציון 276, ר"פ מב, למעלה בפרק זה לאחר ציון 63, להלן ר"פ נח, ופנ"ט. וראה למעלה הערה 466.

470 470 לשונו למעלה פ"מ לאחר ציון 258: "כאשר גברו ישראל על הטבע של ים, ונבקע הים, נחשב זה התגברות על עולם הטבעי, שהוא חמרי". וראה שם הערות 259, 260, שנתבאר שם שהתגברות על טבע הים היא התגברות על עולם הטבע.

471 471 כמצויין למעלה הערה 461 ויל"ע מדוע ציין פעמיים שדבר זה יתבאר בפירוש הלל.

472 472 פירוש - "נטית ימינך" אינה הכאה בימין כמו שנאמר למעלה שמות טו, ז "ימינך ה' תרעץ אויב", וכמו שכתב הרמב"ן שמות טו, יב "אין לשון 'ימין' ו'יד נטויה' רק לנקמה ולהשחתה". אלא מדובר בסילוק יד ימין מהם "אשר בו הם תלוים הנבראים" לשונו בהמשך, והחזרת היד לרשותו הנבדלת של הקב"ה. וזהו שכתב "הוא נוטה ימינו מהם תבלעמו ארץ", וכמו שמבאר והולך. וכן תרגם אונקלוס כאן "נטית ימנך - ארמת ימינך". ומקור כל דבריו כאן הוא מהזוה"ק ח"ב נז., שאיתא שם: "קודשא בריך הוא... בשעתא דארים ימינא לעילא, ווי להו לתתאי, דהא כל סייעתא וכל ברכאן אסתליקו מנייהו, מנלן, דכתיב 'נטית ימינך תבלעמו ארץ'. מאי 'נטית ימינך', כתרגומו שם 'ארימת ימינך', מיד 'תבלעמו ארץ'. וכד ימינא אשתכח, שמאלא אשתכחת עמיה, וכדין לא שלטין דינין בעלמא. מאי טעמא, בגין דימינא אשתכח עמיה. ואי ימינא אסתלקת, הא שמאלא אזדמנת, וכדין דינין מתערין בעלמא, ודינא שריא בכלא". וראה להלן הערה 476.

473 473 כי הבליעה מורה על העדרו המוחלט של הבלוע. ואודות כך, הנה רש"י פירש בראשית מא, ל את הפסוק שם "ונשכח כל השובע", "הוא פתרון הבליעה". והגו"א בראשית פמ"א אות ו רעח: עמד על כך מדוע העדיף רש"י לבאר שהמכוון הוא לבליעת השבלים שבחלום פרעה בראשית מא, ז, ולא לאכילת הפרות שבחלום פרעה שם פסוק ד, וכתב: "פירש רש"י שהוא פתרון הבליעה, ולא אמר שהוא פתרון האכילה, כי מן הבליעה יש ללמוד יותר, שהוא רמז על שנשכח כל השובע". ובדר"ח פ"ג מ"ב צא. כתב: "מי שהוא בלא תורה, כי אין נחשב האדם לכלום בלא תורה, ולכך היה זולתו בולע אותו עד שאינו נמצא". וכן כתב שם פ"ה מט"ז שצ: לגבי בליעת קרח ועדתו במדבר טז, לב, וז"ל: "מחלוקת זו לגמרי שלא לשם שמים, ולא היה קיום לאותה מחלוקת כלל... כמו שתראה שפצתה האדמה את פיה ובלעה אותם חיים. ודבר זה שהוא בליעה לגמרי ראוי למחלוקת שהיא שלא לשם שמים לגמרי". ובנצח ישראל פל"ד תרמח. הביא המדרש ילקו"ש ח"ב רמז תסט שעשרת השבטים נבלעו בין האומות. וכתב לבאר שם תרנא:: "עשרת השבטים... כאילו אינם כלל... שגלו בין האומות ונבלעו ביניהם, עד שלא נודע בהם שהם עשרת השבטים. וזה נקרא שנבלעו לשם" הובא למעלה פט"ו הערה 26, ופמ"ג הערה 36.

474 474 כמבואר למעלה הערה 464, שהמלאכים אינם נבדלים לגמרי מן העולם הזה.

475 475 אודות שהשפעת החסד של הקב"ה לנמצאים נפסקת מהם מחמת חטאיהם, כן כתב רש"י דברים לב, יח "צור ילדך תשי - כשבא הקב"ה להיטיב לכם, אתם מכעיסין לפניו, ומתישים כחו מלהיטיב לכם". ובגו"א שם אות יב תפח: כתב: "ואם תאמר, איך יתכן לומר כי הם מתישים כחו חס ושלום, והלא כתיב איוב לה, ו 'אם חטאת מה תפעל לו'. אמנם דקדקו לומר ספרי דברים לב, יח שהם מתישין הכח, רוצה לומר הכח שהוא מאתו מתישין, לא חס ושלום שיהיו מתישין אותו יתברך, כי לא נאמר 'מתישין אותו', רק מתישין כחו. ודע, כי ענין זה, שכאשר יש מקבל יש נותן, וכאשר אין מקבל, דהיינו כאשר אין ישראל ראויים לקבל, אז כאילו אין כאן מקבל. וכאשר אין מקבל, יסולק כח הנותן. וזהו התשת כח, כי כאשר אין כאן מקבל, אז לא נמצא כח פועל. ודבר זה ענין נפלא מאוד". ובבאר הגולה באר הרביעי תסט. כתב: "כי אין הפועל פועל רק כאשר יש כאן מקבל מוכן לקבל הפעל". ובדר"ח פ"א מ"א קכה: כתב: "מה מועיל כח הנותן כאשר יש חסרון במקבל", ושם בהערה 125 הובאו מקבילות נוספות ליסוד זה.

476 476 פירוש - הואיל והקב"ה נבדל מן הנמצאים, לכך כאשר הקב"ה מסלק יד ימינו מהנמצאים, אזי הנמצאים נותרים תחת הנהגת דין בלבד כמבואר למעלה הערה 472. והואיל והנמצאים תלויים בחסדו יתברך, לכך שעת התנתקותם מחסדו יתברך היא שעת חורבנם. וביתר העמקה; הואיל והקב"ה נבדל מן העולם, לכך הקב"ה נמצא בעולם רק מחמת מדת חסדו, וכמו שכתב הפחד יצחק ר"ה, מאמר א אות ה, כתב: "נתיב החסד הוא הנתיב אשר עליו צעדה הבריאה בהתהוותה "עולם חסד יבנה" תהלים פט, ג, והקו המוביל מן הבורא אל הבריאה קו חסד יקרא לו... קיומה של בירה זו תלוי הוא בזה שבעל הבירה נמצא בה, ובעל הבירה אינו נמצא בה אלא במדת חסדו". לכך כאשר הקב"ה מסלק יד ימינו מהנמצאים, וקיומם של אותם הנמצאים הוא רק מחמת שבעל הבירה נמצא עמם במדת חסדו, לכך שעת התנתקותם מחסדו יתברך היא שעת חורבנם.

477 477 כמו שכתב למעלה לאחר ציון 70, וז"ל: "כי מה שהיה משנה השם יתברך הים ליבשה, שהוא דבר אל הפכו, בזה נראה כי הוא יתברך בידו הכל, ואין חוץ ממנו. וזה כי כאשר אחד מושל על דבר אחד, הנה אין בידו הכל, רק דבר אחד פרטי. אבל כאשר הוא מושל על דבר והפכו, שהיה משנה המים ליבשה, הרי ברשותו הים, כיון שמשל עליו, ובידו היבשה, כיון שעשה הים יבשה, והרי אין בידו דבר אחד פרטי. וההפכים, במה שהם הפכים, אין להם שייכות זה אל זה כלל, שתאמר שהוא מושל על ענין אחד. רק נראה שהכל ברשותו, ואין חוץ ממנו. ולפיכך הוא יתברך בלבד מושל על ההפכים שהם בעולם". וראה למעלה פכ"ד הערה 121, פכ"ו הערה 21, פכ"ז הערה 64, פל"ו הערה 18, ופמ"ג הערה 84, ופרק זה הערות 78, 81, 186.

478 478 לשונו למעלה ס"פ כז תנג.: "אמר שמות ד, ו 'הבא ידך בחיקך', כדי להביא השנוי ממקום נסתר, ויחדש פלא. כי לשון 'פלא' הוא העלמה, מפני כי הנפלאות באים ממקום נסתר, ולכך יחדש הפלא כאשר יבא היד למקום העלם, דהיינו חיקו". וצרף לכאן את דברי הרמ"א הידועים שו"ע או"ח סימן ו סעיף א בהג"ה שביאר ש"מפליא לעשות" הנאמר בסוף ברכת "אשר יצר" הוא משום "שמפליא לעשות במה ששומר רוח אדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי". הרי חיבור ההפכים נקרא "פלא".

479 479 נקט בלשון "חדוש בריאה". וכן קודם לכן כתב: "האחד, הפלאות אשר הוא מחדש בעולמו לעשות מן הים יבשה". דרכו לומר לשון חידוש על נסים. וכגון, למעלה בהקדמה שניה נד: כתב: "הנסים יתחדשו במה שהעולם הזה יש לו חבור בנבדלים", ושם הערה 59 הובאו מקבילות נוספות לשימוש בתיבת "חדש" כשמדובר בנסים. ולמעלה ס"פ כז תנג. כתב: "כדי להביא השנוי ממקום נסתר, ויחדש פלא... ועל ידי זה היה מחדש הנס". ונראה לבאר זאת על פי דבריו למעלה בהקדמה שניה קכא., וז"ל: "כלל הדבר, פעל הנסים הוא יציאה מן עולם הטבע לחדש הדבר שאינו טבעי". לכך הנס מחייב פעולה לחדשו, משום שהוא התחדשות החורגת מעולם הטבע. וכדי להביא דבר שהוא מחוץ לעולם הטבע אל עולם הטבע, יש צורך במעשה ופעולה. וראה למעלה הקדמה שניה הערה 59 בביאור נוסף ללשון של התחדשות הנאמרת בנסים.

480 480 כי אין ההעדר נחשב לפעולה, וכמו שכתב להלן ר"פ נו יובא בסמוך הערה 483. ובנר מצוה ה: כתב: "כי אין ההעדר והחסרון מפעולת פועל כלל". ופירושו, המעשה הוא דבר מפעולת הפועל, אך אין ההעדר מפעולת הפועל. דוגמה לדבר; כאשר יש בגד מחוסר כפתורים, אפשר לומר מי עשה את הבגד, אך אי אפשר לומר מי עשה את העדר הכפתורים. ומקור הדבר מהרמב"ם במו"נ ג, י, שכתב: "כי ההעדר אינו זקוק לפועל, אלא הפעולה היא שדרוש לה פועל דוקא". וכן הוא ברמב"ן שמות ד, יא. וזהו יסוד נפוץ בספרי המהר"ל. וכגון, בנתיב יראת השם פ"א ב, כא. ביאר לפי"ז את מאמרם ברכות לג: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". ובח"א לב"מ קז: ג, נג: כתב: "כי יר"ש הוא מה שהאדם מחמת יר"ש מחשיב עצמו לאין, וכאילו אינו נגד השם יתברך, ואין זה ביד הקב"ה, כי אין ההעדר מפעולת פועל כלל". וראה גו"א ויקרא פ"ד אות כג, ושם הערה 112, דברים פ"י אות ט, ושם הערה 37, שם פל"א אות ב, ושם הערה 13. וכן כתב בנתיב הלשון פ"ח ב, עט.. ובח"א לערכין טו: ד, קלה. כתב: "יש לך לדעת כי המציאות הוא טוב, וההעדר הוא רע. ולפיכך בכל הנמצאים כתיב במעשה בראשית בראשית א, ד 'וירא כי טוב', לומר כי ראוי להם המציאות מצד הטוב שבהם. ואם לא היה בהם הטוב לא היה ראוי להם הבריאה, כי אין הרע מפעולת פועל כלל, רק הטוב הוא מפעולת פועל". והואיל ודבר שהוא רע הוא דבר שחסר מציאות, לכך מן הנמנע שיברא, כי לברוא דבר רע יהיה בגדר "ההעדר והחסרון מפעולת הפועל" הובא למעלה פ"ה הערה 101.

481 481 "נוטה ימינו" - סילוק ימינו. וימין מורה על החסד, ושמאל מורה על הדין, וכמו שאמרו סוטה מז. "שמאל דוחה וימין מקרבת". וכן הוא בתפארת ישראל פל"ח תקעח:, נתיב התורה פט"ז תרנג., ח"א לנדרים לב: ב, יא., ועוד ראה למעלה פ"י הערה 29, פל"ח הערה 116, פל"ט הערה 82, ופמ"ה הערה 131.

482 482 לשונו למעלה פמ"ו לאחר ציון 55 "העמוד האחד, במה שיש לעולם דביקות בו יתברך שהוא נמצא מאתו יתברך, ומציאותו הוא בחסד, שהוא יתברך השפיע העולם מטובו ומחסדו, כמו שאמר 'אמרתי עולם חסד יבנה'... ואל תאמר, כי חסד זה לא היה כי אם בעת הבריאה, שהשפיע את הנבראים. כי השם יתברך בכל יום מחדש מעשה בראשית, משפיע לעולם מציאותו". ובדר"ח פ"א מ"ב קפז. כתב: "יש לך לדעת, כי העולם הזה שברא הקב"ה, אי אפשר שיהיה עומד בעצמו, רק על ידי השם יתברך אשר מאתו הכל... וזה כי העולם הזה הוא צריך לטובו ולחסדו, דהיינו אל השפעתו יתברך. כי אחר שנברא, צריך העולם שיושפע ממנו פרנסת העולם וקיומו". ובהמשך שם קצד. כתב: "אם אין חסדי השם יתברך, לא היה העולם קיים כלל. כי צריכים אל חסדו, ומכל שכן לפרנסה שלהם. ובחסדו מפרנס הכל, ומשפיע אל הכל... ומזה תדע כי אם לא היה חסדי השם יתברך, לא היה קיום לעולם... שאם אין חסדי השם יתברך, אין העולם עומד, וכדכתיב 'אמרתי עולם חסד יבנה'". ובח"א לב"מ פח. ג, נב. כתב: "לפי שכתיב 'אמרתי עולם חסד יבנה'. כי קיום העולם על ידי חסד... ודבר זה בארו חכמים במה שאמרו ב"ר יב, טו ראה הקב"ה שאין העולם מתקיים, שיתף עמו מדת הרחמים. הרי לך ברור מאוד כי העולם נברא במדת הדין, אבל קיומו אי אפשר רק במדת הרחמים... כי קיום העולם מצד הרחמים ומצד החסד, לא מצד הדין". וראה למעלה פ"ו הערה 122, ופמ"ו הערות 61, 63.

483 483 לשונו להלן ר"פ נו: "יש מכה שבאה בלא פעולה במקבל, רק שהשם יתברך מסלק עצמו מן הנמצא, וזהו הנמצא נעדר, ואין כאן פעולה במקבל, רק סלוק מן הנמצא. ומפני כי הדבר הוא העדר הנמצא, כי המיתה הוא העדר בלבד, ולפיכך אין המכה הזאת נאמר עליה שהיה פועל בהם המכה, רק כי כל הנמצאים קיומם בו יתברך, וכאשר הוא מסתיר פניו מהם, אז יקבלו העדר, והם אינם נמצאים. ואין ההעדר מפעולות פועל השם יתברך במקבל". ואודות שתי ההנהגות האלו של חידוש הבריאה ואיבוד האויבים, ראה למעלה פל"ט לאחר ציון 40 ופמ"ד לאחר ציון 153 שביאר שפרשה ראשונה של תפילין היא כנגד חסדו יתברך, ופרשה שניה של תפילין היא כנגד גבורתו יתברך.

484 484 לשון הפסוק במילואו "נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך".

485 485 פירוש - לאחר שסיים לשיר אודות המכה והגבורה שה' עשה באויב כי רוב רובם של הפסוקים עד כה שמות טו, א-יב עסקו בגבורה שה' עשה באויב; "סוס ורוכבו רמה בים" שמות טו, א, "מרכבות פרעה וחילו ירה בים" שם פסוק ד, "תהומות יכסימו ירדו במצלות כמו אבן" שם פסוק ה, "ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב" שם פסוק ו, עד הפסוק שם פסוק יב "נטית ימינך תבלעמו ארץ", ובזה נשלם ונסתיים תיאור מפלת האויב, עתה הפסוק יעסוק בטוב הנעשה לישראל.

486 486 לשון הפסוק במילואו: "חסדי ה' אזכיר תהלות ה' כעל כל אשר גמלנו ה' ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרב חסדיו", וכתב הרד"ק שם: "ורב טוב - שעשה לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו, לא לפי מעשיהם".

487 487 "שהם עתידין לקבל, ואין 'עזך' אלא תורה, שנאמר וכו'" המשך לשון המכילתא.

488 488 "שהן עתידין לקבל את המלכות, ואין 'עזך' אלא מלכות שנאמר וכו'" המשך לשון המכילתא.

489 489 יש להעיר, כי מבאר כאן שההנהגה "שלא חסר להם דבר" היא הנהגת חסד. אמנם להלן פס"ט ביאר שהנהגת חסד מעניקה לאדם יותר מכדי צרכו, ואילו הנהגת רחמים היא לפי צרכו, וכלשונו: "כי זה החילוק שיש בין חסד ורחמים; כי הרחמים אינם רק כאשר הוא צריך לאותו דבר מתוך צרה. וחסד, בין שצריך לאותו דבר, ובין שאין צריך לאותו דבר, נותן חסד על צד היותר טוב". ובנצח ישראל פמ"ז תשפח: כתב: "החילוק שיש בין חסד ורחמים; החסד הוא הטוב שהוא משפיע לעולם, אף שאין הכרחי כל כך לעולם, הוא משפיע את הטוב לעולם, והוא חסד. והרחמים כאשר התחתונים בצרה, וצריכים לרחמים, מרחם עליהם" הובא למעלה פ"ו הערה 98, פי"ב הערה 123, פכ"א הערה 60, פל"ה הערה 38, פל"ט הערה 26, ופרק זה הערה 38. ויש ליישב.

490 490 דוגמה שתי הנהגות אלו נמצאת בחילוק הקיים בין ההנהגה כלפי בן סורר ומורה, שנהרג על שם סופו רש"י דברים כא, יח, להנהגה כלפי ישמעאל שנדון "באשר הוא שם" רש"י בראשית כא, יז, וכמבואר בגו"א דברים פכ"א אות יז שמג:, וז"ל: "על שם סופו נהרג. הקשה הרא"ם, דגבי ישמעאל בראשית כא, יז, אף על גב שקטרגו עליו המלאכים 'מי שעתיד להמית בניך אתה מעלה לו את הבאר' רש"י שם, והשיב להם הקב"ה 'באשר הוא שם' שם, פירוש שאין האדם נידון אלא לפי מעשיו של אותה שעה ר"ה טז:. וכאן אנו אומרים שבן סורר ומורה 'על שם סופו נהרג'. ויש לתרץ דלא קשיא מידי, דהא דקאמר ד'אין האדם נידון אלא לפי מעשיו של אותו שעה', היינו בדין בית דין של מעלה, לפי שאין ראוי לדון אלא כפי אותו שעה. אבל בית דין של מטה דנין על שם סופו, כדי להצילו מבית דין של מעלה, שהם ידונו אותו כדי שלא ימות בדיניהם חייב. ואין דומה עונש בית דין של מעלה לבית דין של מטה, דבית דין של מטה מכריחין לקיים המצוה כתובות פו., ובית דין של מעלה נותנין רשות". הרי שבית דין של מעלה אינם דנים את האדם על שם תכליתו, אך בית דין של מטה דנין את האדם על שם תכליתו. ההנהגה הראשונה של "נחית בחסדך" דומה להנהגת בית דין של מעלה, וההנהגה השניה של "נהלת בעזך אל נוה קדשך" דומה להנהגת בית דין של מטה.

491 491 לשון הרמב"ן שמות טו, יג: "'נוה קדשך', הוא בית המקדש... וכן אמרו במכילתא שם אין 'נוה' אלא בית המקדש".

492 492 פירוש - בהגדה אומרים "כמה מעלות טובות למקום עלינו, אילו הוציאנו ממצרים, ולא עשה בהם שפטים, דינו וכו'", ונמנים שם חמש עשרה מעלות, כאשר שלש המעלות האחרונות הן "אילו קרבנו לפני הר סיני, ולא נתן לנו את התורה, דינו. אילו נתן לנו את התורה, ולא הכניסנו לארץ ישראל, דינו. אילו הכניסנו לארץ ישראל, ולא בנה לנו את בית הבחירה, דינו". ולהלן ס"פ נט כתב על כך: "ואחר כך שקרבם לפני הר סיני, וזה בעצמו הדביקות מה שקרבם לפני הר סיני גרם להם דבוק בו יתברך, ועל ידי זה פסק זוהמת נחש... ויותר מזה שנתן התורה, הוא דבוק יותר. ויותר מזה, שהכניסם לארץ ישראל, כי הארץ הזאת היא לחלקו של השם יתברך, וכמו שאמרו ז"ל כתובות קי: 'כל הדר בחוץ לארץ כאלו אין לו אלוק', וזהו הדבוק יותר. ויותר, שבנה להם בית הבחירה, והשם יתברך שוכן אתם לגמרי, והבן הדברים האלו". ולהלן ר"פ עא כתב: "התבאר לך כי בית המקדש הוא שלימות אחרון לעולם, ודבר מבואר הוא זה. ולכך כאשר אמרו 'כמה מעלות טובות למקום', מספר המעלות זו אחר זו, עד המעלה האחרונה 'ובנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עונותינו', הנה זהו המעלה האחרונה במה שבנה להם בית המקדש, שבאותה מדריגה ומעלה אחרונה הגיעו ישראל אל הדביקות בו לגמרי, במה שיהיה שכינתו ביניהם בקביעות". ובנתיב העבודה פי"ח א, קלו. כתב: "וברכה ג' של ברכת המזון תקנו שהשלים השם יתברך את ישראל בבנין בית המקדש ברכות מח:, ודבר זה השלמה אחרונה שאין עליה עוד, שהשם יתברך היה שם ששכינתו ביניהם בירושלים ובבית המקדש... ואף כי השם יתברך השלים את ישראל בהשלמה יתירה, ונתן להם הארץ, שהיא ארץ מיוחדת, ובזה יש לישראל השלמה מיוחדת, מכל מקום עדיין לא ידענו כי נתן לישראל השלמה שאין השלמה עליה, ובזה נתן להם ירושלים ובית המקדש, והשלמה הזאת היא על הכל. ולכך בהגדה של פסח, שזכר 'כמה מעלות טובות וכו'', זכר באחרונה 'ובנה לנו בית המקדש', והוא האחרון, כי היא השלמה אחרונה". ובח"א לסנהדרין כ: ג, קלט., שכתב: "כאשר העם שלמים למטה, אז יושלמו מלמעלה, לבנות להם בית הבחירה, ותהיה השכינה עמהם, ובזה יושלמו לגמרי... השלמה אחרונה הוא מה שהשכינה ביניהם, ואין על זה".

493 493 אודות שהתורה היא הנהגה אלקית, ולא טבעית, כן כתב בכמה מקומות. וכגון, בדר"ח פ"ג מ"ה קמג. כתב: "כי ההנהגות אשר הם בעולם הם שלש; כי ההנהגה שצריך האדם לנהוג לפי מנהגו של עולם, לחרוש ולזרוע, ושאר צרכיו... ועוד יש הנהגה בלתי טבעית, והיא הנהגה האנושית, אשר מתחדשת מן הבחירה, ועל ידי זה הנהגה הנימוסית, שהיא על ידי המלכות מה שירצה ומה שלא ירצה, וגוזר גזירתו על האדם, והוא הנהגת הנימוס... וההנהגה השלישית הוא הנהגה אלקית, שסדר השם יתברך בעולם איך יהיה נוהג על ידי התורה שנתן השם יתברך. ובזה הנהגת העולם על שלשה דברים; הנהגה האחת מה שצריך אל הטבע, והנהגה השנית בלתי טבעית, והוא כפי מה שגוזר המלך, והוא הנמוס. הנהגה השלישית היא הנהגת השם יתברך בסדר אלקי למעלה מן הטבע ולמעלה מן הבחירה, עד שהם שלשה הנהגות; הנהגה טבעית, הנהגה נמוסית, הנהגה אלקית בלתי טבעית. ואמר אבות פ"ג מ"ה כאשר האדם מקבל עליו עול תורה, אז הוא עם השם יתברך, ואז מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. כי הנהגה השלישית הזאת, היא הנהגה אלקית, עד שהאדם עם השם יתברך, ואז הוא יוצא מן עול מלכות ומן עול דרך ארץ... ואשר הוא משועבד אל השם יתברך, אי אפשר שיהיה משועבד אל המלכות ואל הטבע". ושם במשנה יז תכז. כתב: "כי דרך ארץ הנהגת סדר העולם, והתורה היא הנהגה אלקית, שהיא למעלה מהנהגת העולם הזה, הוא הנהגת הטבע... ומה שאמר אבות פ"ג מי"ז 'אם אין דרך ארץ אין תורה' כמשמעו, שצריך שיהיה בו דרך ארץ קודם, כי דרך ארץ שהוא הנהגת סדר עולם הוא קודם לחכמה אלקית. ואם לא ימצא הקודם, לא ימצא אשר הוא יותר עליון במעלה, שהרי דרך ארץ קודם לגמרי אל התורה. וכמו שמצינו בבריאת עולם, שהרי כ"ו דורות קדמה דרך ארץ את התורה. ודבר זה בודאי, כי הנהגת סדר עולם קודם התורה, שהיא הנהגה אלקית, ולפיכך 'אם אין דרך ארץ אין תורה'".

494 494 לשונו בדר"ח פ"א מ"ב קע:: "כי כאשר יש באדם התורה, הוא נחשב בריאה טובה בעצמו, כאשר יש בו התורה השכלית. אבל אם אין בו התורה, אין האדם בעצמו נחשב טוב, כי חסר ממנו התורה, שהיא השלמת האדם במה שהוא אדם, והוא נמשל כבהמה נדמה, ואין זה נחשב בריאה, ואין ראוי לו המציאות... ולפיכך שלימות האדם עצמו עד שהוא נחשב הבריאה החשובה שיש בו הטוב הוא בשביל התורה, כאשר יאמר על האדם שהוא בעל תורה. ודבר זה אין צריך ראיה, כי בודאי שפלות בריאת האדם כאשר הוא נוטה להיות כמו בהמה, ומעלת הבריאה כאשר הוא נבדל מן הבהמית. ואין זה רק על ידי התורה השכלית, שבזה נחשב בריאה שלימה טובה בעל מעלה מצד עצמו, כאשר הוא בעל שכל. וכאשר הוא בעל תורה, אז הוא טוב מצד עצמו. ואין דבר בעולם שעל ידו נחשב האדם עצמו בעל מעלה, רק בתורה, והוא מבואר". ובנתיב התורה פ"ד קפז. כתב: "התורה היא השלמת האדם, והתורה תקרא 'אשה' בכל מקום, שעל ידה גם כן השלמת האדם, כמו האשה שהיא השלמת האדם". ובנתיב אהבת ריע פ"א ב, נא. כתב: "דבר זה תכלית התורה שיקנה האדם מעלה זאת העליונה, הוא צלם האלקים... כי כל התורה כולה פירוש באיזה צד יגיע למדרגה הזאת, שיהיה האדם בצלם אלקים לגמרי". ובתפארת ישראל פי"ב קפט: כתב: "התורה היא השלמת האדם, והוא שאמרו יבמות סא. 'אתם קרוים אדם, ולא אומות העולם מכחישי התורה קרוים אדם'. ולמה לא נקראו האומות עובדי כוכבים 'אדם'. רק בשביל שאין להם התורה, שהיא השלמת האדם בעצמו. שיש בתורה רמ"ח מצות עשה להשלים האדם שיש לו רמ"ח אברים, וכן שס"ה מצות לא תעשה להשלים האדם מצד החומר, עד שעל ידי התורה הוא אדם לגמרי, כמו שהתבאר... והנה כאשר יתבאר לך זה לא יהיה לך ספק שאין ראוי בשום ידיעה לקנות ההצלחה, רק בהשגת דבר שעל ידו יושלם הכל, ודבר זה הוא הצלחתו, ואין זה רק בידיעת התורה" ראה למעלה פל"ט הערה 147, וש"נ.

495 495 דברים אלו מבוארים על פי דברי המדרש שמו"ר לג, א, שאמרו שם "אמר הקב"ה לישראל, מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה... משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו, וליטול לאשתו. אמר לו, בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול, לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיטון "חדר" מתנו"כ שם אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקב"ה לישראל, נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול. לומר לכם אל תטלוה, איני יכול. אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר שמות כה, ח 'ועשו לי מקדש'". הרי השכינה שרויה בישראל במשכן ובמקדש מחמת התורה שניתנה לישראל. ובדר"ח פ"ג מ"ב עו. הביא מדרש זה, וכתב לבאר עט.: "ואמר שהיא יחידה, כי מאחר שהתורה מושכל שבה מחוייב, כי כל מה שבתורה אי אפשר רק כך, ואי אפשר שיהיה בענין אחר, ומפני כך דברי תורה מיוחדים. וזה הטעם שהתורה היא אחת... שהתורה כל דבריה מוכרחים מחויבים, אי אפשר רק שיהיה כך, ולא אפשר שיהיה בענין אחר כלל... כי אי אפשר שיהיה דבר אחד, אף נקודה אחת בתורה, שאפשר שיהיה בענין אחר, רק כך. ואין לומר בתורה שראוי שיהיה כך, אבל אינו מחויב שיהיה כך, ואפשר שיהיה בענין אחר, ואז לא היתה התורה אחת, דבר זה אינו בתורה, כי הדבר הראוי בלבד, ואפשר שיהיה בענין אחר, אין זה מיוחד... וזהו הבת היחידה. ומפני כך אי אפשר להפרד מן התורה, מאחר שיש אל השם יתברך צירוף מיוחד כמו זה אל התורה, אין לזה הסרה כלל, שהרי הדבר שהוא מיוחד אין נטיה ממנו לצד אחר... כי השם יתברך עם התורה לגמרי". ובנתיב התורה פ"ו רעו: כתב: "אין השכינה עם ישראל רק בשביל כי נתן להם תורה שהיא אחת, לכך הקב"ה, שהוא אחד, הוא עם ישראל. ודבר זה תמצא במדרש בפרשת תרומה שמו"ר לג, א על שמות כה, ח 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'... כי לכך השכינה בישראל בשביל שיש להם תורה אחת, כמו שהוא יתברך אחד... כי השם יתברך עם ישראל מצד שנתן להם התורה שהיא אחת" הובא למעלה הערה 353. ובתפארת ישראל פמ"ו תשכא. כתב: "ואמר עוד כאשר נתן השם יתברך התורה לישראל אי אפשר שיהיה פורש מן התורה, וכביכול הקב"ה בעצמו נלקח עם התורה. ומדמה דבר זה למלך שיש לו בת יחידית. והמשל הזה עם שהוא נראה פשוט, הוא עמוק מאד. וכאשר תבין המשל הזה תדע להבין מה שציוה מיד 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'".

496 496 לשונו בח"א לסנהדרין כ: ג, קלח:: "כי המלך הוא שלימות האומה, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, ויתקן להם כל צרכם ופרנסתם אשר הם צריכים. וזהו עניין המלך להשלים את העם במה שהם צריכים". ובתפארת ישראל פ"ד עג. כתב: "המלך הוא המשלים את הכל". ובנצח ישראל פנ"ב תתלד. כתב: "על ידי המלך יושלם כל העם אשר הוא תחתיו". ושם פנ"ד תתמו. כתב: "כי נקרא המנהיג והמלך בפרט 'פרנס', לפי שהוא משלים את חסרון הדור, כמו שהפרנסה משלמת חסרון האדם". ובנתיב העבודה פי"ח א, קמב. כתב: "המלך נותן קיום לעם... כי המלך ראוי להשלים ולקיים העם". ובאור חדש פ"ג תרפו: כתב: "כי המלך הוא תקון העם". ובח"א לסנהדרין צה. ג, קצה. כתב: "ענין המלך... מסדר העם בסדר הראוי". ובח"א לבכורות ח: ד, קכז. כתב: "המלך הוא מסדר הכל... המלך הוא עצם הסדר". ובדרשת שבת תשובה עב: כתב: "ענין המלך... שיהיה פונה אל העם להשגיח עליהם ולתקן עניניהם מה שחסר להם". ובדרשת שבת הגדול רז. כתב: "כי כאשר תראה סדר במדינה תדע כי יש מלך מסדר הכל, וכאשר אין סדר להם, תדע כי אין להם מלך" ראה למעלה הקדמה שלישית הערה 85, פי"ד הערה 105, פמ"ו הערות 30, 97, ולהלן הערות 500, 592.

497 497 נראה שכוונתו למשפט, שהוא היושר, וכמו שכתב בתפארת ישראל פמ"ו תשיב:: "כי המשפט הוא היושר בעצמו, שלא יעבור על היושר, וזהו ענין משפט" הובא למעלה הערה 17. והמלך ומשפט הולכים יחד, וכמו שנאמר משלי כט, ד "מלך במשפט יעמיד ארץ". וכן נאמר תהלים קכב, ה "כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד". ואודות זיקת המלך למשפט, כן כתב למעלה פכ"ט תקו:: "כח השופט הוא למלך המשיח, שיהיה מלך, ושייך לו המשפט". ובתפארת ישראל פמ"ו תשיג: כתב: "המשפט הוא שייך למלכות". ובנצח ישראל פ"מ תשח: כתב: "כי המלך הוא מיוחד... שהוא מנהיג את העם, ועושה להם משפט". ובבאר הגולה באר הרביעי תמט. כתב: "הוא דן את הנמצאים, כמלך שדן את עמו". ובנתיב הדין פ"א א, קפח: כתב: "ויש לפרש כי הכסא שייך בו משפט, ודבר זה ידוע כי אין דבר מתיחס למשפט כמו הכסא. ולפיכך כאשר עלה שלמה בכסא היה מכריז דברים טז, יט 'לא תטה משפט' דב"ר ה, ו, אם ירצה לשבת על הכסא, ויהיה כסא שלו כסא קיים... כי אין כסא מלכות רק המשפט, דכתיב משלי כט, ד 'מלך במשפט יעמיד ארץ'... מפני שהוא מלך יש לעשות משפט לבריות, כי זהו מלכותו". ובח"א לסנהדרין ז: ג, קלג: כתב: "אי אפשר שיבא המשפט רק ממי שהוא כמו מלך שאינו חסר, כי אם הוא חסר אין ספק שהמשפט הבא ממנו ג"כ חסר, ואין זה משפט גמור. ולפיכך מחויב שיהיה הדיין כמו מלך שאינו חסר, והמשפט שלם ולא חסר". ובדרשה לשבת תשובה עב: כתב: "המשפט ראוי למלך במה שהוא מלך, כדכתיב 'מלך במשפט יעמיד ארץ'" ראה למעלה פכ"ג הערה 14, פכ"ט הערה 115, פמ"ו הערה 183, וגו"א בראשית פי"ד הערה 26.

498 498 פירוש - המשפט היושר הוא שלימות, וכמו שכתב בח"א לשבת קנב: א, פו.: "זה שאמר משלי כא, טו 'שמחה לצדיק עשות משפט'. כי המשפט הוא דבר שלם, שאין דבר שלם יותר ממנו, ולכך הוא שמחה לצדיק, שהוא שלם. ומן הדבר שהוא שלם יתחדש שלימות הנפש, שהוא השמחה".

499 499 לכך מלכות בית דוד היא הנהגה אלקית המביאה את ישראל אל השלימות, לעומת שאר מלכויות שאינן הנהגה אלקית. ואודות ההבדל בין מלכות בית דוד הקדושה לשאר מלכיות, ראה למעלה הערות 355-357. ולמעלה פי"ח קלג כתב: "כי מלכות ישראל הקדושה, יש לה מדריגה אלקית פנימית". ובנצח ישראל ר"פ כא תמד. כתב: "ישראל האומה היחידה, היא מלכות שיש בה הקדושה האלקית, והיא מובדלת מן המלכות האומות. וזה כי המלכיות האלו הם מתייחסים מצד עולם הזה, אשר העולם הזה יש בו שני דברים; כי הוא עולם גשמי כאשר ידוע, ומצד הזה אין בו קדושה. ומכל מקום אי אפשר שלא יהיה העולם הזה בו מדריגה קדושה בדבר מה... כי העולם הזה בא מן השם יתברך, שהוא קדוש, ומאחר שבא מאתו יתברך, אי אפשר שלא יהיה לעולם הזה התיחסות אליו יתברך. שלא יבא דבר מדבר אם אין לו התיחסות אליו בדבר מה... ומפני זה העולם אשר הוא בעל גשם, יש בו בחינה נבדלת בלתי גשמי... וכנגד זה עמדו בעולם שתי בחינות מחולקות; האומות שהם נוטים אל הגשמי, וזהו בחינה אחת. והאומה הישראלית, האומה הקדושה, כנגד הבחינה השנית, שיש בעולם בחינה שראוי לעולם צד בחינה קדושה בלתי גשמית... ומפני כי העולם הזה הוא גשמי, והגשם יש לו רחקים, והרחקים הם ד', שהם רחוקים מחולקים, והם ד' רוחות העולם... כנגדם יש בעולם ד' מלכיות... ומפני שיש בכל שטח אמצעי, והוא מסולק מכל ד' צדדין, לכך כנגד זה הוא המלכות הקדושה, הוא מלכות ישראל" הובא למעלה פי"ח הערה 52, ופמ"ו הערה 185. וכן הוא בנר מצוה י:. ובנצח ישראל פל"ה תרנז: כתב: "מלכות בית דוד הוא מלכות אלקי, לא כמו שאר מלכות שהוא חול". ושם פנ"ט תתקה: כתב: "המלכות אשר הוא נמשך הוא מלכות קדושה, כמו מלכות דוד, שהיה מלכותו נמשכת". וכן כתב בח"א לשבת קמט: א, עט:, ח"א לסנהדרין צז. ג, רד:, ועוד ראה למעלה פי"ח הערה 52. ואודות שהקב"ה רוצה במלכות בית דוד, הנה אמרו חכמים שבת נו. "כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה, שנאמר ש"א יח, יד 'ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו וגו'', אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו". ובבאר הגולה באר החמישי קח: כתב: "אמנם דברים אלו לא יכחיש אותם הכתוב. כי כאן כתיב ש"א יח, יד 'ויהי דוד בכל דרכיו משכיל וה' עמו', ומאחר כי השם יתברך היה רוצה שיהיה עם דוד, מדכתיב 'וה' עמו', ולפיכך מי שהשם יתברך עמו, בודאי ובאין ספק השם יתברך נותן שלא יהיה נפרד ממנו, ולא יבא לידי חטא. וזה שאמר 'אפשר שבא חטא לידו וה' עמו', פירוש כל שהוא יתברך חפץ להיות עמו, איך יבא לידי חטא, כי הוא יתברך אינו מניח לו שיסור מאתו. כי השם יתברך הוא שהיה רוצה בדוד, כי על ידו יהיה בנין בית המקדש, ומלכות בית דוד, וכמה דברים שהם יסודי העולם, ואין הדעת נותן שיהיה חוטא בחטא הגדול כמו זה... שהוא יתברך היה גורם שלא יחטא". ובתפארת ישראל פמ"ח תשמח: כתב: "דוד המלך הרי הוא עיקר בעולם, אשר ממנו מלכות בית דוד" ראה למעלה פ"ט הערה 124. ואמרו חכמים ב"ק לח. "'ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה' דברים ב, ט, וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות. אלא נשא משה ק"ו בעצמו, אמר; ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב, אמרה תורה במדבר כה, יז 'צרור את המדינים והכיתם אותם', מואבים עצמן "שהתחילו בקלקול ושכרו את בלעם" רש"י שם לא כל שכן. אמר לו הקב"ה למשה, לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי. שתי פרידות טובות "גוזלות" רש"י שם יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית". והגו"א במדבר פל"א אות ב תקה. הביא גמרא זו, וכתב: "אף על גב דלא בא ממואב אלא פרידה אחת, דהיא רות, דאילו נעמה העמונית מעמון היתה ב"ק לח:, נקט בגמרא 'שתי פרידות' בשביל עמון ומואב, דסבירא ליה דמה שציוה על מואב ועמון הוא שייך זה אצל זה, כי ציוה עליהם שלא לעשות עמהם מלחמה דברים ב, פסוקים ט, יט, לפי שמלכות בית דוד על ידי שניהם יהיה, שהרי מדוד ורחבעם היה מלכות בית דוד. ולכך בגמרא נקט 'שתי פרדות', אבל באחד, דהיינו במואב או בעמון, אינו מעלה ומוריד, שעיקר שיהא מהם מלכות בית דוד בכלל. ולפיכך קאמר 'שתי פרידות שעתיד אני להוציא מהם'. תדע לך שעיקר הכוונה כן היה, שלא היה רחבעם כל כך צדיק שהקב"ה החיה אומה שלימה בשבילו. אלא עיקר הטעם שרצה הקב"ה להוציא מלכות בית דוד בכלל על ידי עמון ומואב. לכך נקט 'שתי פרידות שעתיד הקב"ה להוציא', לפי שבשניהם כוונה אחת, לא בשביל דוד בלבד, אלא מלכות בית דוד... וכן מוכח עוד, דקאמר התם שהחיה הקב"ה ב' אומות כדי שיוציא מהם ב' פרידות. ולא היה לו לומר אלא שהקב"ה החיה שתי אומות כדי שיוציא מכל אחת פרידה אחת מהם, דלא הוי ליה להוציא בלשון 'שתי פרידות', אם לא שנתלה אחת באחרת. שמע מינה כמו שאמרנו למעלה, כי שניהם דבר אחד וענין אחד". הרי הקב"ה הציל שתי אומות שהיו חייבות כליה רק מחמת שמהן תצא מלכות בית דוד המון שנים לאחר מכן. ואין לך גלוי גדול מזה להורות ש"השם יתברך רצה במלכות זה להנהיג את ישראל".

500 500 לשונו בח"א לסנהדרין כ: ג, קלח:: "כי המלך הוא שלימות האומה, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, ויתקן להם כל צרכם ופרנסתם אשר הם צריכים. וזהו עניין המלך להשלים את העם במה שהם צריכים... וכאשר העם שלימים למטה, אז יושלמו מלמעלה לבנות להם בית הבחירה, ותהיה השכינה עמהם, ובזה יושלמו לגמרי". ובנתיב העבודה פי"ח א, קמב. כתב: "ותקנו להזכיר מלכות בית דוד בבונה ירושלים, כמו שאמרו בגמרא ברכות מח:... כי הברכה הזאת היא השלמה אחרונה לישראל. ומלכות בית דוד בפרט היא השלמת ישראל. ודבר זה ידוע כי מלכות בית דוד היא השלמת ישראל, כי גם שאר מלכות הוא השלמה לעם, כמו שהוא ידוע. ועל ידי השלמה הזאת של מלכות בית דוד, מקבלים ישראל השלמה על השלמה, עד שהשכינה הוא מלכם שוכן ביניהם. ולכך צריך להזכיר מלכות בית דוד בבונה ירושלים". ובנצח ישראל פנ"ב תתלג: כתב: "לעתיד יהיה מעלת בית המקדש בשלימות לגמרי, ויהיה בשלימות שאין למעלה מזה. ולכך אמר ילקו"ש ח"ב רמז תקנב שבית המקדש לעתיד יאמר שירה. שכאשר יהיה בית המקדש בשלימות, ויהיה בפועל, וזהו השירה. ואמר שם כי ההרים יענו אחריו השירה. וזה כי על ידי בית המקדש, שהוא שלימות כל העולם, יושלם גם כן הכל. כי כמו שעל ידי המלך יושלם כל העם אשר הוא תחתיו, וכך על ידי בית המקדש, שהוא מקום קדוש בארץ, יושלם הכל". וקודם לכן בנצח ישראל פי"ח תו: כתב: "תראה כאשר נבנה בית שני, וחזר להם הבית, לא חזר להם מלכות בית דוד. ודבר זה צריך טעם נפלא מאוד, כי למה לא חזר להם מלכות בית דוד גם כן". הרי שבנין המקדש מחייב מלכות בית דוד שתוקדם לו, עד שיש מקום לתמוה מדוע לא חזרה מלכות בית דוד בימי בית שני. ובח"א לב"ב ד. ג, נח. סלל לו דרך נוספת בביאור השייכות בין המלך למקדש, וכלשונו: "כי המלך יש לו מעלה נבדלת. ולפיכך אין ראוי לבנין בית המקדש, וכן לענין נפילתו, רק המלך. כי איך ישלוט הדיוט בבית המקדש שהוא נבדל מכל העולם, ואין ההדיוט מגיע עד שם. אבל המלך שהוא נבדל, מגיע עד שם" הובא למעלה הערה 355.

501 501 ילקו"ש ח"א רמז רנא. ומביא מדרש זה כדי לקשר את שלשת חלקי הפסוק שעמד עליהם עד כה; שמות טו, יג "נחית בחסדך עם זו גאלת, נהלת בעזך, אל נוה קדשך". והמדרש יעמיד ג' חלקים אלו כנגד ג' העמודים שהעולם עומד עליהם חסד, תורה, ועבודה מקדש. וכן בדר"ח פ"א מ"ב קצז. הביא מדרש זה.

502 502 לפנינו בילקו"ש איתא "רב הונא בשם רבי אחא". ובדר"ח פ"א מ"ב קצז. כתב: "רב הונא בשם רבי חייא".

503 503 פירוש - ישראל כשעברו את ים סוף פירשו בשירתם ג' עמודים אלו.

504 504 שנעשו אז לחלקו יתברך, וכמו שכתב כמה פעמים בספר זה. וכגון, למעלה פ"ט תעז: כתב: "כי הגאולה היא החירות אשר הוא על ידי התדבקות בו יתברך, ואין רשות אחר עליו". ולמעלה פכ"ג שמו: כתב: "ישראל יש להם התחברות אל השם יתברך, ולכך הם יוצאים מרשות האומות להקב"ה". ולמעלה פכ"ה שצה. כתב: "לכך אמר לו שמות ג, טו 'כה תאמר אל בני ישראל ה' אלקי אבותיכם וגו'', הודיע למשה כי יאמר להם בזה השם יהיו נגאלים. כי השם הוא שם המיוחד, נקרא שם העצם. וידוע לחכמים כי כל עצם נסמך בעצמו, אינו תולה בזולתו, אבל שאר שמות נסמכים. וזהו ענין הגאולה, שהנגאל עומד בעצמו, ואינו נתלה בדבר, כי המשועבד הוא תולה בזולתו, אבל הנגאל, שאינו נכנס תחת רשות אחר, עומד בעצמו. ולפיכך אמר כי הגאולה תהיה להם בזה השם העצם, והוא השם המיוחד הנבדל מכל, ובשם הזה יהיו נגאלים. כי זה השם על ישראל נקרא, כי הוא 'אלקי אברהם אלקי יצחק וגו'' שמות ג, טו, שהם אבות ישראל, ו'זה שמי לעולם וזכרי לדור דור' שם. לכך בשם הזה תהא הגאולה, כי מאחר ששם הזה נקרא עליהם, הם לחלקו יתברך שהוא נבדל מכל, וכך יהיו נבדלים מכל האומות, כדכתיב ויקרא כ, כו 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי', שבשם הזה הוא יתברך נבדל מיוחד, וכך יהיו ישראל נבדלים מיוחדים... שם הויה שם המיוחד הוא עצם הגאולה, כי הוא שם העצם אשר אינו נסמך בזולתו". ולמעלה פל"ה תרכד: כתב: "כי היו נגאלים באותות ובמופתים, ומי שהוא בעל חומר גשמי אין ראוי לזה, כי האותות והמופתים מורה שהוא דבק בהשם יתברך, אשר הוא נבדל מן הטבע. לכך נתן להם שתי מצות שיתעסקו בהם להיות נגאלים על ידי מצות אלקיות, ובשביל זה זכו ליציאה... ובדם פסח, שהיו עובדין בו אל השם יתברך, היו לחלק השם יתברך, וראוי שיהיו נגאלים, עד שלא יהיו תחת רשות מצרים". ולהלן פ"ס כתב: "ומה שאמרה תורה לאכול הפסח על מצות ומרורים במדבר ט, יא... כי הפסח הוא עצמו מה שישראל הם לה'... ואחר המדריגה העליונה הזאת שישראל הם להקב"ה, נמשך אחר זה הגאולה, שהוא המצה, ונמשך אחר זה גם כן השעבוד כאשר המקבל ראוי לזה, והכל הוא מצד שיש להם מדריגה העליונה הזאת... ומן מדריגה העליונה שישראל הם של הקב"ה, דבר זה מביא גאולה ומביא מרירות. כי כן נותן המדה, כאשר הם שלמים יש להם גאולה, והשעבוד כאשר יש בהם חסרון... הפסח כמו שאמרנו למעלה מורה על שאנחנו להקב"ה, ובשביל כך יש יציאה לישראל מן רשות האומות, כי הוא יתברך אלהי האלהים המושל על כל הכחות ועל כל האומות, ובשביל זה אנו יכולים לצאת מרשות האומות. ואם לא כן, באיזה צד אנו יכולים לצאת מרשות מצרים, אם לא בזה שאנו לו יתברך, והוא מוציא אותנו מרשות אחרים... ולפיכך ראויום אל הגאולה לצאת מרשות אחרים כאשר הם אל השם". וראה למעלה פ"ט הערות 131, 169, פכ"ג הערה 203, פכ"ה הערה 54, פכ"ו הערות 2, 12, 72, פ"ל הערה 33, פל"ה הערה 40, ופמ"ו הערה 200.

505 505 עובר מדביקות ישראל בה' לדביקות העולם בה', כי בהמשך כתב "כאשר יצאו ישראל ממצרים, אז על ידי ישראל היה דביקות לעולם בו יתברך לגמרי בכל שלשה דברים אלו". נמצא שדביקות העולם בה' היא תוצאה מדביקות ישראל בה', כאשר דביקות ישראל בה' היא האב, ודביקות העולם בה' היא התולדה. לכך כל מה שנמצא בעולם, בידוע שקודם לכן הוא חייב להמצא בישראל.

506 506 וזו דביקות הנותן במקבל. ולהלן פס"ו כתב: "וכאשר תדע כי הוא יתברך מצטרף לנמצאים במה שהם עלולים, כי הוא יתברך שהוא עלת הכל, רצונו בעלול, וכאשר יש עלה, יש כאן עלול נמצא. כי התקשרות הסבה הראשונה בנמצאים מצד שהוא יתברך עלה להם, והנמצאים הם עלולים ממנו... ולפיכך החבור האמתי שיש לסבה הראשונה, שהוא עלה באמת, הוא בתחתונים, במה שהם עלולים באמת". ואמרו חכמים ב"ר כ, ז "אין תשוקתן של גשמים אלא על הארץ". ובנצח ישראל פל"א תקצו: כתב: "במדת הטוב והחסד שנוהג הוא יתברך עם עולמו, מצפה לחונן את ישראל". ושם פנ"ד תתמד: כתב: "אהרן שהיה עושה שלום וחבור בין ישראל לאביהם בשבמים, דבר זה הוא מצד השם יתברך, אשר הוא חפץ בחבור ובדביקות להיות עם ישראל... ענני כבוד היו על ידי אהרן תענית ט.... כי על ידי אהרן היה החבור של הקב"ה עם ישראל, כמו שתמצא בכל מקום כאשר היה נגלה השכינה בתחתונים, היה על ידי ענני כבוד; 'וירא ה' בעמוד ענן' דברים לא, טו, וזה תמיד. 'ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד' שמות יט, יז. וגם כן בכל מקום שהיה גלוי שכינתו בתחתונים היה זה על ידי עמוד הענן. ולכך ראוי שיהיה זה על ידי אהרן, שעל ידי אהרן חבור השם יתברך אל ישראל... כי הענן מתייחס אל השמים, שהרי הוא נקרא 'ענן השמים' דניאל ז, יג, וזה היה מורה על השתוקקות העלה אל התחתונים" הובא למעלה פכ"ב הערה 71, ופמ"ו הערה 161. והענן מורה על השפעת מים תפארת ישראל פ"ל תמט., ועל חסד גו"א בראשית פכ"ד אות מג תטו:. נמצא שהענן מורה על ההשפעה, ומורה על חבור השם יתברך לישראל. ולפי דבריו כאן אלו הם שני צדדים של מטבע אחת, כי ההשפעה מהעלה לעלול מורה על דביקות העלה עם העלול. ובנתיב כח היצר פ"ד ב, קלא: כתב: "השתוקקת המשפיע אל המושפע, כי המשפיע גם כן אי אפשר לו בלא מקבל שהוא משפיע אליו, וצריך לו מקבל. וזה שאמר 'אין תשוקת גשמים אלא ארץ', כי הגשמים הם משפיעים, ואי אפשר בלא מקבל, לכך צריכים אל המקבל, הוא הארץ". ובבאר הגולה באר הרביעי שצ: כתב: "יש דביקות העלה אל אשר הוא עלול ממנו בעצם ובראשונה, כי אין עלה בלא עלול". ובדר"ח פ"ג מ"ו קעח. כתב: "דע כי הוא יתברך רוצה להיות עם הנבראים מצד כי אין עלה בלא העלול, לכך השם יתברך חפץ להיות עם אשר הוא עלה להם. ומפני כי העלה הוא קודם אל אשר הוא עלה להם, לכך השכינה מקדמת לפני עשרה ברכות ו., כי בודאי השם יתברך, אשר הוא העלה, קודמת אל מי אשר הוא עלול ממנו" הובא למעלה פכ"ג הערה 87.

507 507 וזו השתוקקות העלול לעלה. ובתפארת ישראל פכ"ו שצא: כתב: "כי הנמצאים משתוקקים אל העלה מצד עצמם, כאשר אין להם המונע החמרי". ובנצח ישראל פנ"ד תתמז. כתב: "אמנם על ידי מרים היה הבאר תענית ט.. כי היה בישראל שהיו משתוקקים אל העלה, והשתוקקות הזה הוא השתוקקות התחתונים אל העליונים, כמו השתוקקות הנקיבה אל הזכר. לכך נתן להם הבאר, כי הבאר נובע ועולה מלמטה למעלה, וכדכתיב במדבר כא, ז 'עלי באר ענו לה'. כי הבאר הוא התעלות התחתונים, שהם המים אשר למטה מן הארץ נובעים למעלה... ולכך בזכות מרים, שעל ידה היה השתוקקות והתעלות אל העלה, היה הבאר, שהוא מקור מתעלה ומשתוקק למעלה". ובמדרש ב"ר כ, ז "אין תשוקתה של אשה אלא לאישה, שנאמר בראשית ג, טז 'ואל אישך תשוקתך'". ובנתיב כח היצר פ"ד ב, קלא. כתב לבאר: "אין תשוקת אשה אלא לאישה. דבר זה מצד כי משתוקק המקבל שהוא חסר אל המשפיע, והוא השתוקקות החומר אל הצורה... והאשה מושלמת באיש כמו שיושלם החומר בצורה" הובא למעלה הערה 269, וש"נ.

508 508 הנה לא כתב כאן רק שהעבודה היא דביקות בה' וכמבואר בהערה הבאה, אלא "שחפץ האדם בעבודתו יתברך, וחפץ להתדבק בו יתברך". ודבריו יוטעמו מאוד על פי מה שנאמר שמות כ, כב "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית וגו'", ופירש רש"י שם "רבי ישמעאל אומר, כל 'אם' ו'אם' שבתורה רשות, חוץ משלשה. 'ואם מזבח אבנים תעשה לי', הרי 'אם' זה משמש בלשון כאשר, וכאשר תעשה לי מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית, שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים, שנאמר דברים כז, ו 'אבנים שלמות תבנה'". ובגו"א שם אות כח קיד. כתב: "יש לפרש מה שכתב לשון 'אם' אף על גב דחובה הם. מפני שאם יעשה מחובה כאילו מקיים גזירת המלך, אין הדבר לרצון להקב"ה, וצריך שיעשה מרצונו, ואז כשיעשה מרצונו הוא מרוצה. דהמעשה שהוא הכרחי וחובה אין צריך להביט אל שום טעם, רק שהוא מקיים גזירת המלך, ואם עושה אלו דברים כאילו מקיים גזירת המלך, אין זה דבר. כי אם בונה מזבח, שזהו עבודתו יתברך להקריב עליו, והוא מקיים מכח גזירת המלך בלבד, אין זה עבודה. כי העבודה צריך שיהיה עובד לו מרצונו, ואז נקרא 'עובד', אבל אם הוא מוכרח, אין זה עובד" הובא למעלה פ"ז הערה 177. ודברים אלו יוטעמו יותר על פי מה שכתב בדר"ח פ"ב מי"ג תשסג:, וז"ל: "צריך שתהיה תפלתו של אדם תחנונים, דהיינו כמו אדם שמבקש דבר מאת אחר דרך חנינה. ואם מתפלל דרך קבע וחוב, אין זה עבודה גמורה. כי העבודה כאשר האדם צריך אל השם יתברך, ונתלה בו יתברך לגמרי, ודבר זה כאשר יחשוב כי כל אשר עושה לו השם יתברך, עושה דרך חנינה ורחמים עליו. ואם דעתו כאשר מתפלל לפניו כי ראוי שיעשה השם יתברך בקשתו, הנה אין האדם נתלה בו לגמרי. ולפיכך צריך שתהיה התפלה דרך תחנונים, ומבקש מהשם יתברך דרך תחנונים, ואז האדם בודאי צריך אל השם יתברך. ולפיכך אם התפלה עליו כמשא, שנראה שהוא רוצה לצאת ידי חובתו בלבד, אין זה נחשב תפלה, שהיא עבודה אל השם יתברך, המורה שהאדם נתלה בו יתברך".

509 509 אודות שהעבודה היא דביקות בה', כן כתב למעלה פמ"ו לאחר ציון 67, וז"ל: "כי במה שאנו עובדים לו מורה שהנמצאים נתלים בו יתברך, כמו העבד שנתלה באדון שלו. ולפיכך העבודה מורה על שהנמצאים נתלים בו. ועוד, כי העבודה בעצמה מורה על שהנמצאים הם שבים אל השם יתברך כאשר מקריבים אליו הקרבן, שזהו בעצמה השבת הנמצאים אליו. ודבר זה יתבאר באריכות בסוף הספר ר"פ סט איך הקרבן הוא השבת הנמצאים אל השם יתברך". ולמעלה פ"ח שה: כתב: "אין לעולם קיום רק על ידי הדבוק בו יתברך, ובו מתקיים הכל. ולפיכך בזכות הקרבנות שמים וארץ מתקיימים". ובהמשך הפרק שם שסח: כתב: "כי אין קרבן זולת הקירוב והדבוק בו יתברך, לצאת מן החטא לשוב אליו יתברך, וזהו לשון 'קרבן', התקרבות אל השם יתברך על ידי הקרבן". ולמעלה פל"ו תרפד. כתב: "כי זהו ענין הקרבן שמביא אל השם יתברך, שהוא הדבוק בו". ובתפארת ישראל פ"ע תתשד. כתב: "וכל זה סתרי החכמה בענין הקרבן, שהוא השבת העלול אל העלה" ראה למעלה פ"ח הערה 105, פמ"ד הערה 143, ופמ"ו הערות 42, 69, 72.

510 510 לשונו למעלה פ"ח שסט:: "אין דבר חבור ודבוק יותר כמו התורה, שהוא דבוק וחבור האדם אל בוראו". ובדר"ח פ"ו מ"ב ל. כתב: "כי על ידי התורה יש לעולם דביקות בו יתברך. ומפני זה העולם מתלונן בצלו של הקב"ה, כמו שמביא קרא ישעיה נא, טז 'ובצל ידי כסיתיך' סנהדרין צט:. ודבר זה מבואר, כי על ידי התורה יש לעולם דביקות אל השם יתברך" הובא למעלה פמ"ו הערה 65. וזהו יסוד מוסד בספרי המהר"ל, וכמלוקט למעלה פ"ח הערה 44.

511 511 חלוקה זו של שני הצדדים והדבר שביניהם מצויה מאוד בספריו. וכגון, באור חדש פ"ה תתע. כתב: "החבור הוא בג' פנים; האחד, שהיה מתחבר אסתר לאחשורוש. והשני, שמתחבר אחשורוש לאסתר, וזהו הפך הראשון. והשלישי, כאשר שניהם מתחברים זה לזה וזה לזה בחבור אחד... וכנגד זה האשה נקנית בג' דרכים, בכסף בשטר ובביאה קידושין ב.. כי האיש מתדבק באשה, והדביקות הוא בג' פנים אשר אמרנו; כי בכסף בשביל שהאשה מקבלת הנאת כסף, מתחברת היא אליו. והשטר שהוא לשון כח, כמו דברים טז, יח 'שופטים ושוטרים תתן לך'... כאיש שמתחבר לאשה כאשר מושל על האשה, וזהו חבור האיש אל האשה, וזהו קדושי שטר, שהוא לשון שוטר וממשלה. ובביאה שזה הוא חבור האיש עם האשה, והאשה מתחברת לבעלה, כי הביאה לשניהם". ובגו"א במדבר פט"ו אות יח רכו: כתב: "דע כי האדם הוא דבק בשם יתברך, ודבקותו הוא על ידי שלשה דברים; האחד, על ידי הקב"ה, שהוא אלוק לו. ועל ידי האדם שהוא עבדו, כי אלקותו נקרא על האדם. וכמו שאלקותו נקרא על האדם, כן האדם העובד לו, נכנס תחת רשותו. וכל דבר שהוא דבק בדבר, אי אפשר רק על ידי דבר אמצעי ביניהם התורה, הוא המחבר הדברים, וזה ידוע". וכן כתב בתפארת ישראל פ"ט קנא., והוסיף שם קנב.: "למה הדבר דומה; לפרי המחובר בענף, והענף מחבר הפרי לאילן. ואם יגרע דבר מה לפרי, מכל מקום מה שהפרי הוא מחובר לענף, והענף לאילן, לכך הוא מעלה ארוכה. אך אם נכרת עד שאין הפרי מקבל החבור, אז נפסד הפרי. וכן אם הענף הוא נכרת באמצעיתו, הרי אינו מעלה ארוכה. ואף אם לא נכרת באמצעיתו, והוא שלם, רק נבדל מן העיקר עד שאין לו עיקר, הרי אין תרופה לאותו פרי". וכן כתב בתפארת ישראל פכ"א שכב: לגבי משה רבינו, שהוא היה אמצעי בין עליונים ותחתונים, ומצטרף לשניהם. וכן כתב בנצח ישראל פ"ט רלב., דרוש לשבת תשובה סח., וח"א לשבועות יג. ד, יג:, ועוד. וראה עוד בתפארת ישראל פמ"ח תשנט: ונצח ישראל פ"ב כט. אודות שהלוחות היו ששה טפחים אורך, ומשה תפס בטפחיים, והקב"ה בטפחיים, וטפחיים היו רווח באמצע ירושלמי תענית פ"ד ה"ה. וראה למעלה פט"ו הערה 66, פכ"ח הערה 43, פל"ד הערה 138, ופל"ה הערה 77.

512 512 כי היא ניתנה מה', והאדם הוא מקבלה, וכמו שיתבאר בהערה 514. ובדר"ח פ"ו מ"ב כו: כתב: "כי הנמצאים העליונים והתחתונים כולם הם מתחברים לתורה, במה שהתורה היא מן העליונים לתחתונים".

513 513 שמות כד, ז "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". ועוד נאמר דברים כט, ח "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם למען תשכילו את כל אשר תעשון". והלוחות נקראו "לוחות הברית" דברים ט, ט. וחכמים אמרו שבת לג. "אין 'ברית' אלא תורה, שנאמר ירמיה לג, כה 'אם לא בריתי יומם ולילה וגו''".

514 514 כן כתב בהרבה מאוד מקומות, ונביא כאן מעט מזעיר. בתפארת ישראל פמ"ג תרסה: כתב: "ועוד תדע כי התורה היא הברית בין השם יתברך ובין ישראל המקבלים את הברית. והברית הוא מחבר כורת הברית והמקבל את הברית ביחד. וכל דבר שמחבר את שנים ביחד, בצד אחד הוא קרוב אל האחד, ובצד השני קרוב אל האחר. ולכך התורה שהיא הברית בין השם יתברך ובין ישראל, בצד אחד קרוב התורה אל השם יתברך אשר כרת הברית, ובצד השני קרוב התורה אל המקבל הברית, הם ישראל. ולכך כל התורה, חוץ ממשנה התורה, השם יתברך בעצמו דבר אליהם, והוא הכורת הברית. אבל משנה התורה, שהוא בסוף התורה, והוא קצה השנית, הוא קרוב אל ישראל המקבלים התורה. ולפיכך משנה תורה מפי משה שמעו מגילה לא:, כי משה קרוב אל ישראל, הם המקבלים. ומפני כך היו שני לוחות הברית גם כן, ולא היה לוח אחד. מפני שהם 'לוחות הברית' דברים ט, ט, וכל ברית הוא בין שנים; האחד הכורת, והשני המקבל הברית. ולכך היו חמש כתובים על לוח אחד, וכל החמש מה שלא יעשה אל השם יתברך, אשר כרת ברית עמהם. ולוח השני נגד מקבל הברית, הוא האדם, ולכך על לוח השני כתובים מה שלא יעשה אל מקבל הברית. ודבר זה עצמו בתורה גם כן, שהיא הברית גם כן בין השם יתברך ובין ישראל. שכל התורה, חוץ ממשנה תורה, הוא דבר השם יתברך בעצמו. אבל משנה תורה הוא כנגד מקבל הברית, הם ישראל". ושם פנ"ו תתנט. כתב: "מספר 'בני ישראל' כמו מספר המצות, שהם תר"ג מצות, ועוד עשרה שהם עשרת הדברות, סך הכל תרי"ג... כי התורה היא הברית בין השם יתברך, שהוא צוה עליהם, ובין ישראל, שקבלו המצות. ועשרת הדברות שכוללים כל התורה יש להם יחוס אל השם יתברך... כי כבר התבאר למעלה כי כל ברית הוא בין שני דברים; האחד כורת הברית, והאחד המקבל. והברית, שהוא התורה, מצד אחד קרוב אל כורת הברית, ומצד אחד קרוב אל מקבל הברית. ולפיכך עשרת הדברות, שנאמרו מפי השם יתברך, קרוב אל כורת הברית, הוא השם יתברך... ותר"ג מצות קרובים אל מקבל הברית. ומפני שקרובים אליהם, הם צורתם. לכך עולים אלו מצות, שהם תר"ג, כמספר 'בני ישראל'". ושם פס"ח תתרעב: כתב: "וזה אמרם בפרק הנזקין גיטין ס:, לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר שמות לד, כז 'על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית'. וביאור זה, כי התורה היא ברית בין הקב"ה ובין ישראל, כאשר ישראל יש להם התורה שהיא מאת ה', וגזרותיו אשר גזר השם יתברך על האדם. וזהו בעצמו החבור בין הקב"ה ובין ישראל המקבלים גזרותיו. והחבור הזה שיש לישראל בתורה אינו רק על ידי דברים שבעל פה, הוא הברית והחבור שיש בין השם יתברך ובין ישראל. והתורה שבעל פה, שהיא עם האדם בפרט, שהיא אינה כתובה על קלף בפני עצמה, רק היא עומדת באדם, ודבר זה הוא הברית והחבור שמחבר שני דברים יחד; נותן הברית, והמקבל הברית. לא התורה שבכתב, שהיא אינה עומדת באדם, רק כתובה לפני האדם, ואין זה כריתות ברית שמחבר המקבל את הברית, הוא האדם, עם כורת הברית, הוא השם יתברך". ובח"א לסנהדרין צט. ג, רכה. כתב: "יש לאדם שהוא עלול, חבור עם העלה, וצרוף וחבור זה הוא על ידי התורה, שהיא גזירת השם יתברך. והתורה היא הברית והחבור בעצמו שבין האדם לבוראו, ולכך נקראו דברים ט, ט 'לוחות הברית', לפי שהתורה היא הברית והחבור בין הקב"ה ובין האדם". ובדרוש על התורה לג. כתב: "התורה היא הגורמת חבור בין עליונים ותחתונים, באשר היא מן העליונים, וקבלוה התחתונים, שהוא החבור שיש לעליונים ותחתונים כאילו הם אחד לגמרי... כי קודם שנתן השם יתברך התורה לישראל, היו השמים שמים לה', והיה הבדל ורוחק מופלג ביניהם. אמנם משעת מתן תורה נתחברו והיה העולם אחד... כי העליונים ותחתונים מחולקים ומרוחקים מרחק רב, באשר אלו הם עליונים, ואלו תחתונים, ואין להם שתוף ויחס זה לזה. אמנם הדבר המחבר ומאחד אותם היא התורה אשר היא שכלית, שהיא מהעליונים, ועומדת בתחתונים". ובהספד קצ כתב: "כי התחתונים והעליונים מחולקים, שאלו עליונים ואלו תחתונים. ומי מחבר אותם, התורה מחבר אותם, שהתורה מהעליונים ועומדת בתחתונים, לפיכך התורה מחבר ומקשר עליונים ותחתונים". וראה הערה הבאה.

515 515 כאמור, זהו יסוד נפוץ מאוד בספריו, וכמבואר בהערה הקודמת. וצרף לכאן מאמר חכמים ב"ב יד: "מאי דכתיב ש"ב ו, ב 'אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו'... מלמד שהשם וכל כינויו מונחין בארון". ובח"א שם ג, סז: כתב: "פירוש, כי הארון הוא יהושע ג, ו 'ארון הברית', אשר על ידו היה חבור הקב"ה עם ישראל, ולפיכך ראוי שיהיה השם וכל כנויו בארון שזה היה הברית שלם מצד כל שמותיו יתברך, וכמו שהיה שם הלוחות. וגם ספר תורה, בשביל שהתורה היא הברית והחבור בין ישראל לאביהם שבשמים, וכן הלוחות. וכל שמותיו הקדושים על ידם הברית וחבור. כי התורה היא לישראל מן השם יתברך, ולפיכך הוא עושה ברית וחבור בין ישראל לאביהם שבשמים. וכן שמותיו יתברך, שמו יתברך נקרא על עמו ישראל, כדכתיב דניאל ט, יט 'כי שמך נקרא על עמך'. ומפני כך שמותיו הם הברית והחבור בין ישראל לאביהם שבשמים, והיו מונחים גם כן בארון הברית". וכן כתב בנצח ישראל פ"ה קיח:, וז"ל: "קדשי הקדשים, שם ויעוד שכינה והחבור עם ישראל, כי מקום ויעוד שכינה היה על ידי הארון, ששם לוחות הברית שכרת עם ישראל. וכן שם ספר תורה, שנקרא 'ספר הברית' שמות כד, ז, שהקב"ה יש לו חבור עם ישראל. הנה התורה והלוחות, שהם בארון, הם עצם החיבור שיש להקב"ה עם ישראל. ולפיכך על הארון היו הכרובים, 'ופניהם איש אל אחיו' שמות כה, כ, 'כמער איש ולוית' מ"א ז, לו. כשעלו לרגל היו מגביהים להם הפרוכת, והיו מראים להם הכרובים יומא נד., כלומר שחבת הקב"ה אל ישראל כמו זכר אל הנקבה דרך משל. ותוך הארון הוא החבור והדיבוק, וזה על ידי התורה והלוחות. וזה שאמר שלמה שה"ש ג, י 'רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה', שכל המקרא נאמר על המשכן. 'תוכו רצוף אהבה' כרובים ולוחות, כך פירשו ז"ל שהש"ר ג, ח. נמצא כאשר תבין כי החיבור עצמו היה הארון" הובא למעלה פמ"ו הערה 170.

516 516 כי זהו חבור מכל צד אפשרי; מצד העלה, מצד העלול, ועצם החבור, וכמו שנתבאר.

517 517 לשונו למעלה פ"ח שפה:: "כי אין לעולם קיום רק על ידי הדבוק בו יתברך, ובו מתקיים הכל". ובתפארת ישראל פ"י קסה. כתב: "כי אין לנמצאים שום קיום אם לא בו יתברך". ובבאר הגולה באר הששי רלב: כתב: "העולם כולו השם יתברך מקיים אותו שלא יתמוטט, כי אין קיום לעולם בצד עצמו, רק על ידי השם יתברך המקיים אותו. ודבר זה על ידי הדביקות שיש לעולם בו יתברך, ומצד הדביקות הזה יש לעולם קיום, ולא זולת זה. והארץ שהיא בתכלית המטה, אם לא היה לה דביקות בו יתברך, לא היה עמידה לה". ובדר"ח פ"א מ"ב קפז. כתב: "יש לך לדעת כי העולם הזה שברא הקב"ה, אי אפשר שיהיה עומד בעצמו, רק על ידי השם יתברך, אשר מאתו הכל. ושלשה דברים צריך אל העולם עד שיש לו קיום ועמידה מן השם יתברך; וזה כי העולם הזה צריך לטובו וחסדו, דהיינו אל השפעתו יתברך. כי אחר שנברא, צריך העולם שיושפע ממנו פרנסת העולם וקיומו. ועוד קיום העולם כאשר העולם הוא נברא לעבוד השם יתברך, כי אם לא היה זה שנברא לעבוד השם יתברך... אין ראוי הבריאה לעולם... ועוד דבר שהוא קיום העולם, הוא שלימות העולם, שאינו מציאות תוהו ומציאות חסר. שאילו העולם מציאות חסר, אין ראוי לו המציאות כלל. ועל ידי שלשה אלו, שהעולם נברא לעבוד השם יתברך, והוא עוד בריאה בשלימות ולא חסירה, וכאשר השם יתברך משפיע לו חסדו וטובו, ובאלו דברים העולם עומד" הובא למעלה פמ"ו הערה 73. ובנתיב האמת פ"א א, קצט. כתב: "הוא יתברך מעמיד ומקיים הכל אחר הבראם, כי אף אחר בריאת העולם אין העולם עומד בעצמו, רק שהוא יתברך מקיים העולם". וראה למעלה פ"ח הערה 105, פמ"ו הערות 42, 55, ופרק זה הערות 92, 338.

518 518 לשונו למעלה פמ"ו לאחר ציון 54: "וזהו ששנינו אבות פ"א מ"ב 'על שלשה דברים העולם עומד; על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים'. פירוש, כי העולם עומד במה שיש לעולם דביקות בו יתברך, והדביקות בו יתברך בשלשה דברים, והם העמודים שהעולם עומד עליהם. והעמוד האחד, במה שיש לעולם דביקות בו יתברך שהוא נמצא מאתו יתברך, ומציאותו הוא בחסד, שהוא יתברך השפיע העולם מטובו ומחסדו... שזהו עמוד אחד מעמודי העולם שהוא מקושר עם השם יתברך, מצד שבא הכל מאתו על צד החסד... כנגד השלישי אמר 'על התורה'. שכבר אמרנו לך כי יש לעולם קשור ודבוק בו יתברך על ידי התורה, כי בה יושלם המציאות, ודבר זה מבואר שהתורה היא שלימות הכל. וכנגד השני הוא העבודה, כי במה שאנו עובדים לו מורה שהנמצאים נתלים בו יתברך, כמו העבד שנתלה באדון שלו. ולפיכך העבודה מורה על שהנמצאים נתלים בו. ועוד, כי העבודה בעצמה מורה על שהנמצאים הם שבים אל השם יתברך כאשר מקריבים אליו הקרבן, שזהו בעצמה השבת הנמצאים אליו". הרי שביאר ששלשת העמודים שהעולם עומד עליהם תורה עבודה וגמילות חסדים מורים על שלש הבחינות שיש בדביקות העולם אל ה' מצד התחלתו חסד, סופו עבודה, והשלמתו תורה. ואילו כאן מבאר שדביקות העולם בה' היא מצד דביקות העלה אל העלול חסד, דביקות העלול לעלה עבודה, ועצם החבור תורה.

519 519 נראה לבאר שעמוד החסד שהוא התחלת העולם דבריו למעלה פמ"ו מורה על דביקות העלה בעלול, כי השפעת העולם דרך חסד היא דביקות העלה בעלול, כי מדת החסד היא מצד הנותן, והיא המדה הראשונה השייכת לפני התהוות הנמצאים כמבואר למעלה בהקדמה ראשונה הערה 88. ועמוד העבודה שהוא השבת הנמצאים אליו דבריו למעלה מורה על דביקות העלול בעלה, וכמו שכתב בנתיב אהבת השם פ"א ב, לט.: "כי האהבה שיש לאדם אל השם יתברך במה שהאדם מצד עצמו אינו דבר, רק מן השם יתברך בא האדם, ואליו האדם שב, כי הכל שב אליו יתברך, ואין דבר זולתו, רק השם יתברך, והוא אחד ואין זולתו" הובא למעלה פל"ו הערה 78. ועמוד התורה שהוא השלמת הנמצאים דבריו למעלה מורה על עצם החבור, כאשר התחתונים מקבלים על עצמם גזירת העליונים. ודרכו של המהר"ל להדגיש שכל הסבריו הם דרך אחת ראה למעלה הקדמה שניה הערה 225, פכ"ד הערה 111, פכ"ח הערה 61, פל"ט הערה 117, ופמ"ד הערה 188.

520 520 לכך אמרו במדרש שהביא למעלה לאחר ציון 503 "ועדיין היה העולם מתמוטט, ואימתי נתבסס, כשבאו אל נוה קדשך". וכן אמרו חכמים במקום אחר תנחומא תרומה אות ט "עד שלא נבנה בהמ"ק היה העולם עומד על תרונוס של שתי רגלים, משנבנה נתבסס העולם ועמד בישובו". וכוונת המדרש היא כדבריו כאן, שעד שנבנה בית המקדש היה לעולם רק שני עמודים לעמוד עליהם חסד ותורה, ומשנבנה בית המקדש נמצא עמוד העבודה בעולם, ואז "נתבסס העולם ועמד בישובו". הרי שבית המקדש נותן קיום לכל העולם. והחידוש בדברים אלו הוא שישנה זיקה מובהקת בין דביקות העולם בה' לבין דביקות ישראל בה', וכפי חוזק הדביקות של ישראל בה', כך חוזק הדביקות של העולם בה'. לכך "כאשר יצאו ישראל ממצרים היה להם התקשרות ודביקות בו יתברך" לשונו למעלה לפני ציון 504, לכך "על ידי ישראל היה דביקות לעולם בו יתברך לגמרי בכל שלשה דברים אלו, ואז היה לעולם קיום לגמרי כאשר באו לבית המקדש" לשונו כאן. וכן כתב בכמה מקומות ביחס של ישראל ואומות העולם. וכגון, להלן פ"ס כתב: "כי דבר זה התבאר במקומות הרבה מאוד, כי לא היה בריאת האומות רק שהם טפילים אל האומה הנבחרת, והכל נברא בשביל ישראל, והם ישראל נבראו בשביל עצמם... כי אין הבריאה בעצם רק לישראל, ואל ישראל נמשך הכל". ובנצח ישראל פנ"ז תתפג. כתב: "אין לאומות קיום ועמידה בעולם רק על ידי ישראל, והאומות תלוים בישראל, ואין ישראל תלוים באומות". ובדרוש על המצות ס: כתב שישראל משמשים עוזרים לאומות, "כי אם לא היו ישראל לא היו יוצאים ונבראים האומות בעצמם. ובזה ישראל משמשים להם, ואין האומות משמשים לישראל". ובאור חדש פ"א ש. כתב: "האומות אינם עיקר בעולם, והם תלוים בזולתן, כי לא נבראו האומות לעצמם, רק בשביל זולתם... לכך האומות שאינם עיקר בעולם, והם טפולים אצל ישראל... האומות תלוים בישראל. שכל דבר שהוא עיקר... הוא נושא את אשר אינו עיקר, ונתלה בו". ובח"א לסנהדרין קב. ג, רלז: כתב: "בשביל ישראל נברא העולם... והם עם אחד, והכל טפלים אצלם נמשכים אחריהם, והם כמו תוספת בלבד על דבר שהוא עיקר" ראה למעלה פ"ה הערה 132, פ"ו הערה 14, פי"ט הערה 123, פל"ט הערות 61, 83, פמ"ד הערה 145, ופרק זה הערה 276.

521 521 לא מצאתי שביאר ענין זה במקום אחר. וראה למעלה פי"א הערה 68.

522 522 אודות שביצ"מ קנו ישראל את מעלתם העליונה על כל האומות, כן כתב כמה פעמים. וכגון, למעלה פל"ט לאחר ציון 168 כתב: "כי כאשר הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים יצאו מענין החמרי, כי מצרים נקראו 'חמורים', והיו ישראל גוברים עליהם, כאשר התבאר למעלה... וכאשר בקע ים סוף ויצאו בחרבה, יצאו ישראל מענין החמרי לגמרי, עד שקנו ישראל אז מעלה נבדלת. שכל יציאת מצרים לא היה רק דבר זה; שיצאו ממצרים, החומר הגרוע והפחות" ראה להלן הערה 542. ולמעלה פמ"ב לאחר ציון 117 כתב: "תחלה קריעת ים סוף שמות יד, כא-כט, ואחר כך מלחמת עמלק שמות יז, ח-טז. כי אחר שקרע להם הים, וקנו ישראל עצם מעלתן הגדולה, אז בא האויב. כי זה האויב אינו מתנגד לישראל רק מצד קדושת ישראל, במה שהם נבדלים מכל האומות, וזהו עצם מעלתם. ולפיכך עמלק היה רודף אחרי ישראל... וכאשר קנו ישראל מעלה העליונה על ידי קריעת ים סוף, שהוא עצם צורתן, כמו שהתבאר, אז בא האויב המתנגד להם בעצם". ולמעלה פמ"ד לאחר ציון 11 כתב: "יש בישראל ענין אלקי שאין בכל הנמצאים. ולפיכך אמר אחריו שמות כ, ב 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', כי היציאה מארץ מצרים מורה שיש לישראל מעלה אלקית נבדלת מן הגשמית... ומאחר שקנו המעלה האלקית ראוי שיתיחד שמו יתברך על ישראל בפרט, כמו שאמר שמות כ, ב 'אנכי ה' אלקיך', כי הם ראוים לו יתברך". ולמעלה פמ"ה לאחר ציון 114 כתב: "בפרשת ציצית נאמר במדבר טו, מ-מא 'ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים וגו' אני ה' אשר הוצאתי אתכם וגו''. זכר יציאת מצרים, מפני שאמר שם פסוק לט 'וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם', אמר שראוי לכם לעשות כל המצות, שאתם ראוים לזה מצד ש'הוצאתי אתכם מארץ מצרים'. כי מאחר שיצאו מארץ מצרים, שזהו הוראה על מעלה עליונה, ומפני זה ראוי לכם לקיים מצות ה', שכל מצות ה' הם מצות אלקיות, אשר שאר אומות מצד הגשמי והחומרי שבהם אין ראוים למצות אלקיות, שהם דרכי ה', רק ישראל מצד מעלתם האלקית שקנו כשיצאו ממצרים... שאין ישראל כמו שאר אומות, שאין ראוי להם המצות האלקיות, שלא יתחברו דברים אלקיים אל דברים החמרים. אבל ישראל שהוציאם ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, נראה כי ישראל נבדלים מענין החומר, שהרי הוציאנו ממצרים על ידי שנוי הטבע, ולפיכך ראוים אנחנו לעדות וחקים ומשפטים אלקיים, אשר אין ראוים לכל האומות". ולהלן בסוף הספר בתחילת "הלכות יין נסך ואיסורו" כתב: "דבר זה תכלית מדריגת ישראל ומעלתן ההבדל הזה שהם מובדלים ומופרשים מן העמים, שלא יהיו כגויי הארץ. ועיקר דבר זה היה כאשר גאל אותם ממצרים, דכתיב שמות ו, ז 'ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים'". ובח"א לב"מ עא. ג, כט. כתב: "כאשר יצאו ישראל ממצרים, יצאו במדריגה העליונה ששם הבחנת הכל, כי הוציא השם יתברך את ישראל ממצרים, ולקחם לו לעם, ובזה הבדיל השם יתברך בין ישראל לאומות. ולפיכך היה יציאת מצרים על ידי הבחנה, עד כי היה מבחין הקב"ה בין טפה לטפה, שהכל היה בהבחנה" ראה למעלה פל"ט הערה 177, פ"מ הערה 104, פמ"א הערה 147, פמ"ב הערות 16, 118, פמ"ד הערות 22, 23, ופמ"ה הערה 118.

523 523 פירוש - מעלתם העליונה שקנו ישראל ביצ"מ מעל כל האומות היא זו שתביא לבסוף שיהיו ישראל מאבדים את האומות כולן. באופן שתחילת איבוד האומות היתה ביצ"מ. ומקרא מלא הוא במדבר כד, ח "קל מוציאו ממצרים כתועפת ראם לו יאכל גוים צריו ועצמתיהם יגרם וחציו ימחץ", וכפי שכתב בנצח ישראל פנ"ט תתקיג., וז"ל: "'אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו יאכל גוים צריו'. כי מפני שהשם יתברך הוציא אותם ממצרים, יש לישראל מעלה אלקית לגמרי, כאשר השם יתברך הוא לאלקיהם. וזה 'אל מוציאו ממצרים', ולכך 'יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ'. מפני שהנבדל מכלה ואוכל את הדבר החמרי, שהוא מתנגד אליו, עד שאין מציאות לדבר החמרי אצל הנבדל. ולכך אמר 'אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו יאכל גוים צריו'... שהוא יאכל צריו, מצד שהנבדל הוא אוכל מתנגד שלו, הוא החמרי, עד שיהיה מבטל אותם לגמרי, ולא יהיו נמצאים". ולמעלה פכ"ב רפט: כתב: "כי ראוי משה לעשות את האומות שממה, כי הדבר הנבדל מצד שהוא נבדל יחריב את הדברים אשר הם גשמים, כמו שכתוב שופטים יג, כב 'מות נמות כי אלקים ראינו'. ומזה תוכל להבין כי הדברים הגשמים נחרבים מן הדברים הנבדלים. וכאשר היה מעלת משה רבינו עליו השלום נבדל, נקרא דברים לג, א 'איש האלקים', והאומות אין בהם דבר נבדל, והם מענין החומר, לכך נחרבו מן משה 'איש האלקים'". ובדר"ח פ"ה מ"ג פג: כתב: "השם יתברך מאבד האומות מפני אברהם" הובא למעלה פכ"ב הערה 113, ופמ"ה הערה 119. וכשם שאברהם ומשה מאבדים האומות מחמת מעלתם, כך ישראל שיצאו ממצרים יאבדו את האומות מחמת מעלתם.

524 524 כמו שנאמר שמות יג, יז "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו'". והרשב"ם שם כתב: "פלשתים לבדם היו מפסיקין בין מצרים ובין ארץ כנען, כמו שמוכיח ביצחק שהיה יורד מארץ כנען ללכת דרך ארץ פלשתים לארץ מצרים מפני הרעב בראשית כו, א-ב, עד שאמר לו הקב"ה שם פסוק ג 'גור בארץ הזאת'". ורש"י במדבר לד, ג כתב "זהו שנאמר 'ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים', שהם יושבים על הים במערבה של ארץ כנען, כענין שנאמר בפלשתים צפניה ב, ה 'יושבי חבל הים גוי כרתים'". ובסמוך לאחר ציון 532 כתב: "כי פלשת מצד שהם קרובים יותר אל ישראל".

525 525 והבדל זה מורה על התנגדות גדולה יותר הקיימת בין ישראל לאומות אלו.

526 526 אמנם לפי זה יתמה מדוע לא נזכר כאן עמון, שהרי הפסוק האוסר את מואב הוא גם אוסר את עמון, שנאמר דברים כג, ד-ה "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים וגו'". ובמיוחד יש להעיר כן לפי הרמב"ן שם פסוק ה, שכתב: "והנה עמון הרשיע בזה יותר מכולם, כי בני עשו והמואבים כאשר ידעו שהוזהרו ישראל שלא יתגרו בהם, הוציאו לחם ומים חוץ לגבולם, ועמון לא אבה לעשות כן... ולכך הקדים הכתוב 'עמוני'". ויש ליישב על פי מה שכתב הרמב"ן כאן שמות טו, טו "ולא הזכיר 'עמון', כי עמון ומואב כגוי אחד הם". ובנצח ישראל פל"ב תריח: כתב: "לא תמצא שום אומה יותר רחוקה מישראל מן עמון ומואב, שנצטוו עליהם 'לא יבואו בקהל לעולם', שלא תמצא דבר זה בשום אומה כלל". ושם פנ"ז תתפ: כתב: "כי אומת מואב הם מרוחקים מן ישראל, שלא מצאנו על שום אומה שצוה 'לא יבואו בקהל ה'' רק מואב, ובזה נודע כי מואב מרוחק מן ישראל". וכן כתב בח"א ליבמות סג. א, קלו:, וח"א לנזיר כג: ב, כו., ויובא להלן בהערה 532.

527 527 לשון המכילתא שלפנינו: "'אז נבהלו'. אם תאמר שהם באים לירש את ארצנו, והלא כבר נאמר דברים ב, ד 'אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו', ואומר שם פסוק ה 'אל תתגר בם'. הא מה תלמוד לומר 'אלופי אדום'. מפני אנינות, אמרו עכשו הם באים לעורר מריבה ששטם אבינו לאביהם, שנאמר 'וישטום עשו את יעקב'. 'אילי מואב'. אם תאמר שהם באים לירש את ארצינו, והלא כבר נאמר שם פסוק ט 'אל תצר את מואב וגו'', ואומר שם פסוק יט 'וקרבת מול בני עמון'. הא מה תלמוד לומר 'אילי מואב'. מפני אנינות הם באים עכשיו, לעורר מריבה שבין אבינו לאביהם, שנאמר 'ויהי ריב וגו''". ולפי זה יקשה שבמכילתא לא תלו התנגדות אומות אלו במה שישראל נאסרו לקבלם בקהל ה' כפי שביאר למעלה, אלא במאורעות שהיו בימי האבות.

528 528 פירוש - אל תבאר את כוונת המכילתא שאדום ומואב היו יראים מחמת הדברים שנזכרו במכילתא; אדום היה ירא לנקמת ישראל כנגד שטימת עשו את יעקב, ומואב היו יראה לנקמת ישראל על מריבת רועי מקנה אבהם עם רועי מקנת לוט, כל זה אל תבאר. ונראה שנאיד מלפרש דברי המכילתא כפשוטם "כי גם אהבתם גם שנאתם כבר אבדה קהלת ט, ו, ואין זכר להם" לשונו בגו"א במדבר פל"א אות ט תקח:, וכפי שכתב לגבי הנאמר במדבר לא, ו "וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא וגו'". ופירש רש"י שם "ומפני מה הלך פינחס ולא הלך אלעזר... שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו, שנאמר בראשית לז, לו 'והמדינים מכרו אותו'. ומנין שהיתה אמו של פינחס משל יוסף, שנאמר שמות ו, כה 'מבנות פוטיאל'... מזרע יוסף שפטפט ביצרו". ובגו"א שם אות ט תקח: כתב: "שהלך לנקום נקמת יוסף. נראה לי שאין כוונת המדרש הזה סוטה מג. שפנחס זכר להם מה שעשו מדין ליוסף, כי גם אהבתם גם שנאתם כבר אבדה קהלת ט, ו, ואין זכר להם. אלא כך פירושו, כי אחר שראה משה שמכירת יוסף על ידי מדינים, ראה שמדינים מתנגדים היו ליוסף, שאילו לא כן, לא היה מתגלגל על ידי מדינים מכירתו של יוסף, כי אין מגלגלין חובה לאדם אלא על ידי מי שהוא מתנגד לו, ועל ידו בא לו חובה. והיה יוסף היפך למדין; זה היה גדור מאוד בערוה, ומדינים הפקירו נשותיהן ובנותיהן בשביל ערוה כדי לזנות במדבר כה, יח. והיינו דקאמר רש"י 'מזרע יוסף שפטפט ביצרו'. ומאחר שהוא פטפט ביצרו, הוא היפך למדין. ויקבלו הם חובה שלהם על ידי פנחס, שהוא מזרעו של יוסף, שהיה גדור בערוה, היפך למדינים" הובא למעלה פי"ז הערה 84. הרי שסירב לבאר שם את התנגדות פנחס למדין מחמת מעשה שהיה כך היה, אלא שזו התנגדות בעצם. והטעם לדבר הוא משום שאין במעשים אלו מצד עצמם להורות על התנגדות בעצם שיש בין אדום ומואב לבין ישראל, אלא שמעשים שהיו כך היו. ויש לפרש דברי תורה בעצם, ולא באופן שאינו בעצם. ומעין כן כתב למעלה בהקדמה ראשונה יד:: "כי מדרכה של תורה לבאר המסובב בעצם, שזהו מדרך החכמה, לא דבר שהוא מסובב במקרה". וראה למעלה הערות 124, 178.

529 529 פירוש - המעשים שהוזכרו במכילתא מורים על האיבה בעצם שיש בין אדום ומואב לבין ישראל, וכמו שמבאר.

530 530 "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב" רש"י בראשית לג, ד. ובבאר הגולה באר השביעי שפז: כתב: "ידוע כי זרע עשו מתנגדים לישראל". ולמעלה בהקדמה שלישית קמד. כתב: "כי תמצא בזרע עשו, שהוא עמלק, מה שלא תמצא בשאר האומות. כי אין בכל האומות שהם מתנגדים לישראל כמו זרע עשו, שהרי לא יתאחדו יחד. ואמרו ז"ל רש"י בראשית כה, כג 'כשזה קם זה נופל', וזה מורה שאין אחדות לזרע עשו עם ישראל, וזה לא תמצא בכל האומות". ובגו"א שמות פי"ז אות יג שמח. כתב: "כי תמצא דבר בזרע עשו... מה שלא תמצא בכל האומות, שהם מתנגדים לישראל תמיד עד שלא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל רש"י בראשית כה, כג. וענין זה מורה שהם הפכים לגמרי מכל וכל, כיון שלא יוכלו להשתתף יחד", ושם מבאר ענין זה. וכן כתב בנצח ישראל פל"ג תרלח.. ובנתיב התורה פי"ב תצא. כתב: "כי ישראל ואדום הם הפכים לגמרי, כי כאשר זה קם זה נופל, ואי אפשר שיהיה להם שום חיבור. ולפיכך אדום רוצה תמיד להתגבר על ישראל" ראה למעלה פמ"ב הערות 109, 123. ומה שכתב כאן "כי עשו לעולם מתנגד ליעקב... שהוא תמיד שונא את יעקב" יוסבר על פי מה שכתב רש"י בראשית כה, כב "ויתרוצצו - מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות", הרי אף בבטן אמם היו יעקב ועשו מתנגדים זה לזה. ובגו"א שם אות כו י. כתב: "יש לך לדעת כי יעקב ועשו אינם משותפים יחד בעולם, לפי שהם מציאות מצד עצמם מתנגדים יחד, ולכך לא היו יכולים לעמוד יחד בבטן אמם, כי בטן אמם הוא דבר אחד משותף לשני דברים שהם מתנגדים זה לזה, ולפיכך אף שעדיין היו בבטן אמם היו מתנגדים זה לזה, כי מאחר שבעצם מציאות הם מתנגדים - אין להם שתוף ביחד, כמו אש ומים, שאף על גב שאין דעת ורצון בהם הם מתנגדים בצד עצמם, ואין עמידה להם, כך יעקב ועשו. אם כי מצד הטבע היו אפשר להיות יחד אין עיקר האדם הטבע, ולפיכך אף בבטן אמם היו מתרוצצים ומתנגדים זה לזה. ולא שהתנגדות הוא להם מצד עצם מציאתם בעולם הזה, שאם כן כל זמן שאין להם מציאות בעולם הזה ויצאו לאויר העולם, לא היה ראוי שיהיה נמצא התנגדות הזה, אבל מצד שם מציאות מה הם מתנגדים... לכך היו מתרוצצים, כי עצם מציאות יעקב מצד מציאות מה שיש לו, לא מצד המציאות שיש לו בעולם הזה, רק מצד שם מציאות מה, מתנגד לעשו. וכן עצם מציאות עשו, לא מצד המציאות שיש לו בעולם בשלימות, רק במה שיש לו מציאות מה, מתנגד ליעקב. ולפיכך כאשר היו בבטן אמם, קודם שלימות המציאות בעולם הזה, היו מתרוצצים". וכן כתב בנצח ישראל פט"ו שסא., וראה למעלה הערה 303.

531 531 לשון הב"ר שלפנינו "'הפרד נא מעלי', אמר רבי חלבו, 'הבדל נא' אין כתיב כאן, אלא 'הפרד', מה הפרדה הזו אינה קולטת זרע, כך אי אפשר לאותו האיש להתערב בזרעו של אברהם". וביפה תואר שם כתב: "להתערב בזרעו של אברהם. כי דברים כג, ד 'לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה''". ובגו"א שמות פט"ו אות יז שא: כתב: "במכילתא משמע שהיו מתאוננים שאמרו עכשיו הם באים לעורר מריבה על שטימת עשו את יעקב, ומואב היו יראים שהיו מעוררים המריבה 'ויהי ריב בין רועי מקנה לוט וגו''. ויש בו טעם נפלא מאוד, רמזו רז"ל כי אלו שני אומות אדום ומואב יש לו התנגדות יותר עם ישראל, יותר מכל שאר אומות, לכך היו יראים אלו האומות שיבאו ישראל עליהם למלחמה. ונרמז זה בכתוב שאמר 'ויהי ריב וגומר', וכן באדום 'וישטום עשו וגומר'. ואין הפירוש שנאה זאת רק שנאה עצמית והתנגדות שיש לאלו האומות, והוא נרמז אצל מואב שאמר הכתוב בראשית יג, יא 'ויפרדו איש מעל אחיו', ובמדרש 'הבדל' אין כתיב כאן, אמר כשם שאין פרדה עושה זרע קידושין יז., כך אי אפשר לזרעו של אותו איש להתערב בזרעו של אברהם. וכן אצל עשו גם כן יש שנאה בעצם. לכך אמרו כך שהיו אלו מתאוננים ביותר, וזה מפני התנגדות שלהם".

532 532 לשונו בח"א לנזיר כג: ב, כו.: "כי הפורש הוא יותר קשה מאותו שהיה רחוק מעולם. כי הרחוק בהתחלה, אפשר שיהיה בין שניהם קצת קירוב, אף שהם רחוקים. אבל לוט שהיה קרוב אצל אברהם ונתרחק, אין כאן שום צד קירוב, שאם היה צד קירוב לא היה מתרחק, לכך הוא הפכו לגמרי. ולכך נגזר על עמון ומואב מה שלא נגזר על שום אומה דברים כג, ד 'לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה''" הובא למעלה פי"ט הערה 198. ובדרוש על המצות ס. כתב: "דבר זה תמצא הרבה שהשווי הוא גורם פירוד. ואצל לוט כתיב גם כן בראשית יג, ח 'כי אנשים אחים אנחנו'. ואמרו ז"ל ב"ר מא, ו שהיה קלסתר פניהם שוים, ונאמר עליהם בראשית יג, ט 'הפרד נא מעלי'. ובמדרש ב"ר שם כשם שהפרדה אינה קולטת זרע, כך אי אפשר להתערב בזרעו של אברהם. הרי לך כי השווי והדמיון הוא ההבדל והפירוד הגמור. והכל ידוע לחכימין מתוך שני שעירים, אחד לה' ואחד לעזאזל ויקרא טז, ח. ואלו שני שעירים היו דומים ושוים יומא סב.... כלל הדבר; הדמיון באיזה דברים שהם מיוחדים מורה על פירוד והבדל לגמרי, עד כי לא ישתתפו" הובא למעלה פכ"ז הערה 40. וראה בסמוך הערה 535.

533 533 כמבואר למעלה הערה 524.

534 534 בצד מה - מבחינה מסויימת.

535 535 נראה לבאר רמיזותיו "וכל הדברים האלו סתרי חכמה מאד, כי מה שנפרדו זה מורה כי אינם מתחברים יחד" לשונו לאחר ציון 531 על פי דבריו בנצח ישראל פל"ב תריז:, בביאור מדוע המשיח בא מצאצאי לוט, וז"ל: "ומזה תבין הטעם שהמלך המשיח יהיה נולד מאומה אחרת, שהרי דוד ממואבית, ושלמה מעמונית יבמות עז.. שכאשר השם יתברך רוצה להוציא הויה חדשה, אל זה צריך הרכבה מן נטיעה אחרת שאינו מן הראשונה. שאם היה זה הנטיעה הראשונה, אין כאן דבר חדש. ולפיכך כאשר השם יתברך רצה להביא זרע המשיח לעולם, היה צריך לעשות הרכבה ונטיעה חדשה... כי לא היה ראוי שיבוא ענין חדש והויה חדשה לעולם כי אם על ידי האומות. וכל אשר יותר רחוק מישראל, ראוי שיהיה ממנו הויה חדשה. ולכך ההויה החדשה באה מן עמון ומואב. שלא תמצא שום אומה יותר רחוקה מישראל מן עמון ומואב, שנצטוו עליהם דברים כג, ד 'לא יבואו בקהל לעולם', שלא תמצא דבר זה בשום אומה כלל. ומהם ראוי שיהיה נולד המשיח, שהיא הויה חדשה, וכל זה מפני התחדשות הויה החדשה... ואין לך להקשות, כי למה היה זה בעמון ומואב דוקא. כי יש לך לדעת, כי דבר זה מפני כי לוט, שממנו יצא עמון ומואב בראשית יט, לז-לח, היה אצלו טפה של קדושה שהגיע ללוט, בשביל שהיה לוט בן אחיו של אברהם. רק שאצל לוט היה הטפה הזאת מעורבת בזוהמא ובסיג, עד שהיתה הטפה הקדושה הזאת בטילה. ולא היה אפשר שיהיה מקבל אברהם הטפה הזאת, כי היה עם הטפה הזוהמא והפסולת, שהיה מצורף לטפה זאת. עד אחר כך שנזדכך ונטהר הטפה הזאת, והבריכה השם יתברך בישראל אחר שנטהרה. ומפני כי אברהם היה טהור ונקי, לא היה ראוי לאברהם לקבל אותה טפה, כי אם לוט. כי לפי אותו זוהמא שהיה אצל אותה טפה, היה בטילה אותה טפה. ודומה לזה הכסף שהוא זך ונקי ביותר, אין לו מציאות רק בסיג. וכן לא היה נמצאת אותה טפה רק אצל לוט. ולבסוף נזדכך אותה טפה, ונתחבר אל ישראל על ידי רות ונעמה, וזהו ההברכה. ולבסוף אותה טפה מזדכך יותר, עד שמזה יהיה נולד המשיח. וזהו ההברכה כאשר תבין, כי אי אפשר לכתוב זה בפירוש" הובא בחלקו למעלה פכ"ב הערה 55. ובמדרש ב"ר נא, ח ובזוה"ק ח"א קי: מבואר שבמעשה של לוט ובנותיו נמצאת התחלת ענין המשיח. נמצא שמהלכם של דברים הוא כך: מלכות בית דוד צריכה לצאת לעולם דוקא מתוך "טפה של קדושה מעורבת בזוהמא ובסיג" ראה נצח ישראל פל"ג הערה 59. לכך נבחר לוט להיות אכסנאי לטיפה זו, כי אצלו גם כן היתה הקדושה מעורבת בזוהמא. דרך רות ונעמה נזדככה אותה טיפה עד שמהן ראוי שיהיה נולד המשיח, שהוא הויה חדשה. והואיל והצורך בהתחדשות ההויה מזקיקה הברכה והרכבה מאומה הרחוקה ביותר מישראל שככל שהריחוק גדול יותר, כך הויתו מחודשת יותר, לכך חייב להיות שעמון ומואב יהיו האומות המרוחקות ביותר מישראל, כדי שמהן תבוא התחדשות הויה גמורה.

536 536 לשונו בנצח ישראל פ"ס תתקכב.: "ואמר 'ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת והיה אדום ירשה וגו'' במדבר כד, יז-יח... בא לחלק אותם מואב ואדום מן שאר האומות, כי אין כלם ענין אחד, רק הם מחולקים. ואשר הם מחולקים הם מואב ואדום, כי אלו שתי אומות אינם בכלל שאר אומות, והם מיוחדים מן שאר אומות. שהרי אל מואב נתן השם יתברך ארץ לנחלה, ואמר דברים ב, ט 'לא תתגר בם מלחמה'. וכן לאדום גם כן, שכן אמר דברים ב, ד 'אתם עוברים בגבול אחיכם וגו''. וכן בכל מקום אלו שתי אומות, מואב ואדום, מזכיר אותם בפני עצמם, וכדכתיב ישעיה יא, יד 'אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם'. והטעם הוא שאלו שתי אומות יש להם כח עליון מלוט ועשו, שהיו קרובים אל הקדושה". וראה הערה הבאה.

537 537 לשון רש"י שמות טו, טו: "אלופי אדום אילי מואב - והלא לא היה להם לירא כלום, שהרי לא עליהם הולכים. אלא מפני אנינות, שהיו מתאוננים ומצטערים על כבודם של ישראל". ובגו"א שם אות יז ש. כתב: "יקשה, למה היו אלו שני אומות מתקנאים בחשיבותן של ישראל יותר משאר אומות. דאין זה קשיא, דאדום הם מזרע אברהם, וכן מואב מבן אחיו של אברהם, והיו סבורים שהם ראוים לגדולה גם כן, ולפיכך היו מתקנאים בהם ונבהלו על חשיבותן". ובנר מצוה לג. כתב: "הקירוב הזה עצמו היה גורם שרצו היוונים לאבד מהם התורה, כי אין גבור מתקנא אלא בגבור שכמותו ע"ז נה., ולפיכך רצו לאבד מהם התורה". והפחד יצחק, חנוכה, מאמר ד אות ד, כתב: "ההתנגדות בין הטוב והרע היא עמוקה יותר, דהיינו כאשר על הגוון יש לשניהם אותו כיון... דוקא אותו פרצוף של הרע אשר נקודות המגע שלו עם הטוב מרובות הן ביותר, דוקא אותו פרצוף מעמיק הוא את התנגדותו, ומכוון את מלחמתו כלפי שרשיו של הטוב. בשעה שהשנאה מתפרצת בין קרובים, הרי מעמיקה את שרשיה הרבה יותר מאשר בשעה שהיא מתפרצת בין רחוקים". וראה הערה הבאה.

538 538 כי "אלוף" ו"איל" מורים על ממשלה וחוזק; לגבי "אלוף", כן כתב בדר"ח פ"ו מ"ד ק:: "ו'אלופו' שהוא אלוף מתגדל עליו, וזהו לשון 'אלוף' בכל מקום". והרד"ק בספר השרשים, שורש אלף, כתב: "'אלופי ומיודעי' תהלים נה, יד, 'אלוף נעורי אתה' ירמיה ג, ד... ענין כל אלו שר וגדול. ואמרו רבותינו סנהדרין צט: כל 'אלוף' מלכותא בלא תגא, כלומר אינו חסר מהיותו מלך אלא הכתר, כי 'מלך' יקרא כשהוא מוכתר, ו'אלוף' שאינו מוכתר". ואמרו חכמים חגיגה טז. "אין 'אלוף' אלא הקב"ה, שנאמר 'אלוף נעורי אתה'". ולגבי "איל", כן ביאר למעלה בפרק זה ראה הערות 33, 449. ובגו"א שמות פט"ו אות יז ש. סלל לו דרך נוספת בביאור הזכרת אלופים ואלים, וכלשונו: "יש ראיה גדולה לדברי רז"ל במכילתא שם שאדום ומואב קינאו בחשיבות ישראל, דגבי אלו נאמר 'אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב', כתב לך האלופים והאלים, כי לא היו מקנאים בם אלא האלופים והחשובים, ולפיכך באלו שנים בלבד כתיב 'אלופי אדום אילי מואב'". וכוונתו שקנאה נופלת רק בין דומים, וכמבואר בהערה הקודמת. לכך החשובים שבמאדום ומואב קינאו בחשיבות ישראל.

539 539 לשון המכילתא שמות טו, טו: "נמוגו כל יושבי כנען. כיון ששמעו יושבי כנען שאמר הקב"ה למשה דברים כ, טז-יז 'רק מערי העמים וגו' כי החרם תחרימם'. אמרו, אלו ואלו אדום ומואב לא היו מתיראין אלא מממונם ומנכסיהם, אבל עלינו אינן באין אלא לכלותינו ולירש את ארצנו. התחילו נימסין, שנאמר 'נמוגו'". וכן רש"י שמות טו, טו כתב: "נמגו - אמרו עלינו הם באים לכלותינו ולירש את ארצנו". והחזקוני שם כתב: "נמגו כל ישבי כנען - אמרו לגרשנו מארצנו הם באים, ולהחזיק בה, שהרי נתנה להם הקב"ה, כדכתיב שמות ג, ח 'וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו וגו' אל מקום הכנעני וגו''". והספורנו שמות טו, טו כתב: "נמוגו כל יושבי כנען - הנה יושבי כנען בשמעם כל אלה נמוגו בלי ספק, כי ידעו שעליהם עלו לגרשם, כאמרו יהושע ב, יא 'ונשמע וימס לבבנו וכו''".

540 540 לשון הרמב"ן שמות טו, יד "ויתפלל שתפול עליהם אימה ופחד שלא יצאו לקראת ישראל למלחמה. ואמר רבי אברהם שם פסוק טז כי 'תפול עליהם' שב אל פלשת אדום ומואב, לא אל כנען... ויתכן שגם על הכנעני נפל פחדם, ולא נלחם בהם עד עברם".

541 541 בא לבאר כפילות "עד יעבור". ואונקלוס תרגם שמות טו, טז "עד דיעבר עמך ה' ית ארנונא עד דיעבר עמא דנן די פרקתא ית ירדנא" ראה להלן הערה 554. ורבינו בחיי שם כתב: "'עד יעבור עמך ה'' זו העברת נחלי ארנון. 'עד יעבור עם זו קנית' זו העברת הירדן... כן תירגם אונקלוס". וכן יבאר המהר"ל כאן.

542 542 כמו שכתב למעלה פל"ז תרצז.: "תחלת היציאה היה ביום ראשון, ותכלית היציאה היה ביום שביעי, שעברו הים ביום השביעי רש"י שמות יד, ה, ואז נגאלו מן מצרים כאשר עברו ים" ראה למעלה הערה 167. ולמעלה פל"ט לאחר ציון 167 כתב: "כי נחשב קריעת ים סוף גמר היציאה. כי כאשר הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, יצאו מענין החמרי, כי מצרים נקראו 'חמורים', והיו ישראל גוברים עליהם, כאשר התבאר למעלה. ורצה השם יתברך להשלים דבר זה לבקוע ים סוף, ונבקעו כל המים שבעולם, שהמים... הם חמרים, שאין בהם צורה. וכאשר בקע ים סוף ויצאו בחרבה, יצאו ישראל מענין החמרי לגמרי, עד שקנו ישראל אז מעלה נבדלת. שכל יציאת מצרים לא היה רק דבר זה, שיצאו ממצרים החומר הגרוע והפחות. ועדיין לא יצאו לגמרי עד יום השביעי, שהיה קריעת ים סוף. והיה קריעת ים סוף לישראל לא במקרה, אלא בעצם, שהמים, שהם נוטים אל החומר כמו שנתבאר, הם מתיחסים אל מצרים. ולפיכך היציאה נחשב עד קריעת ים סוף" ראה למעלה פ"מ לאחר ציון 265, ר"פ מב, ופרק זה הערה 522. ויציאה מן העבדות היא יציאה מן החומרי, וכמלוקט למעלה פמ"ה הערה 11. לכך בקריעת ים סוף יצאו ישראל מן העבדות.

543 543 כמו שנאמר במדבר כא, יד "על כן יאמר בספר מלחמת ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון", ופירש רש"י שם "ואת הנחלים ארנון - כשם שמספרים בנסי ים סוף, כך יש לספר בנסי נחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים".

544 544 כי לאחר שישראל עברו את נחלי ארנון, הם נלחמו עם סיחון ועוג, וכבשו מהם את ארצם במדבר כא, כא-לה. וארצות אלו הובטחו לאברהם אבינו בראשית טו, יח-כא, וראה רש"י דברים ג, יג. ויש להבין, דבשלמא הנסים שנעשו בים סוף, הרי פשיטא שהם נעשו בכדי שישראל ישתחררו מעבדות מצרים. וכן הנסים שנעשו בירדן נועדו לאפשר לישראל להכנס לארץ ישראל, וכמו שנאמר להדיא במקרא יהושע ג, י-יז. אך מנלן לומר שנסים של נחלי ארנון קשורים לכיבוש סיחון ועוג שבא בעקבותיהם, הרי בפשטות נסים אלו נעשו כדי להרוג את האמורי שארב לישראל, וכמו שכתב רש"י במדבר כא, יד-טז "ואת הנחלים ארנון - כשם שמספרים בנסי ים סוף, כך יש לספר בנסי נחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים. ומה הם הנסים. ואשד הנחלים - שפך הנחלים, שנשפך שם דם אמוריים, שהיו נחבאים שם, לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר, וההרים סמוכים זה לזה... אמרו אמוריים, כשיכנסו ישראל לארץ לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם, ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות. והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב, ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ. כיון שבאו ישראל לעבור, נזדעזע ההר של ארץ ישראל כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה, ונתקרב לצד הר של מואב, ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום. ומשם בארה - משם בא האשד אל הבאר, כיצד, אמר הקב"ה, מי מודיע לבני הנסים הללו. המשל אומר, נתת פת לתינוק, הודיע לאמו. לאחר שעברו, חזרו ההרים למקומם, והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים וזרועות ואיברים, ומוליכתן סביב המחנה, וישראל ראו ואמרו שירה" וכן כתב למעלה הקדמה שלישית קלז.. הרי הנסים של נחל ארנון נעשו כדי להרוג את האמוריים שארבו לישראל, ולא כדי לכבוש את סיחון ועוג, וזהו לא כדבריו כאן. ויש לומר, שהמהר"ל לא כתב שהנסים נעשו בכדי לכבוש את סיחון ועוג, אלא כתב ש"כאשר עברו נחלי ארנון אז קנו מדריגה יותר עליונה, שאז נכנסו לארץ סיחון ועוג וכבשו אותו". הרי שיהיה הטעם לנסים אשר יהיה, מ"מ בעקבות הנסים האלו ישראל קנו מדריגה עליונה, משום שנסים מורים על מעלתו הנבדלת של בעל הנס כמבואר להלן הערה 548, ומעלה זו הוצרכה להם בכיבוש סיחון ועוג. ונראה שהסברה לשייך ניסי נחל ארנון לכיבוש סיחון ועוג הוא משום שסיחון ועוג היו שני מלכי האמורי דברים ג, ח, ונסי נחל ארנון נעשו כנגד האמוריים כמו שביאר רש"י, לכך נסים אלו הם התחלת ההתגברות על סיחון ועוג. ובמדרש ויושע פ"כ אמרו להדיא "כשיבואו מלכי האמורי להטמין עצמם בנחלי ארנון" הובא בתורה שלמה שמות טו, טז אות קצד, הרי אנשי סיחון ועוג נטמנו בנחלי ארנון. אך עדיין קשה, כי למעלה לאחר ציון 541 כתב: "וכולם היו צריכים לעבור המים", ובשלמא בים סוף ובירדן, נעשו נסים במה שהמים עצמם נחלקו ואיפשרו לישראל לעבור בתוכם. ו"כל ענין קריעת ים סוף מה שקנו ישראל המדריגה האלקית הנבדלת מן החמרי, ולפיכך היו מבקעים הים, שהים הוא חמרי" לשונו למעלה ס"פ מא לאחר ציון 146, וראה שם הערה 147. אך הנסים של נחלי ארנון לא נעשו עם המים, אלא עם ההרים שנקרבו זה לזה, ורק שהמקום היה בנחלי ארנון, וכיצד זה משתווה לשני הנסים האחרים ש"היו צריכים לעבור המים". וצ"ע.

545 545 של בני גד וראובן וחצי שבט מנשה, וכמו שנאמר במדבר לב, לג "ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף את ממלכת סיחון מלך האמורי ואת ממלכת עוג מלך הבשן הארץ לעריה בגבולות ערי הארץ סביב". ואודות מעלת ארץ סיחון ועוג, הנה נאמר דברים ג, כג "ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר", ופירש רש"י שם "בעת ההוא - לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר". ובגו"א שם אות יב סא: כתב: "שמא הותר הנדר וכו'. וקשה... למה הנדר הותר בלא תפילה, שלא התפלל, ויהיה הנדר מותר. ונראה, שמשה היה סובר שהקב"ה נשבע שלא יביא משה את ישראל אל הארץ אשר נשבע לאבותם, ובכלל שבועה זאת היא כל הארץ, אף ארץ סיחון ועוג, שהרי נתן הקב"ה לאברהם, כמו שפירש רש"י אצל דברים ג, יג 'ההוא יקרא ארץ רפאים'. ומה שבא משה אל ארץ סיחון ועוג, אף על גב שגם היא בכלל הארץ אשר נתן הקב"ה לאברהם, היינו טעמא, שעדיין לא שאלו בני ראובן ובני גד הארץ לחלקם, ואם לא היו מבקשים את ארץ סיחון ועוג, לא היו יורשים בני ישראל הארץ, כמו שכתב הרמב"ן בפרשת חקת במדבר כא, כא... אלא היתה הארץ נשארת חריבה מאין יושב, והיו מניחין אותה כך, והולכין להם. לכך לא יקרא בזה במדבר כ, יב 'לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם', כיון שלא היה כבוש הראשון לנחול הארץ ולישב בה. וכאשר שאלו בני גד ובני ראובן את ארץ סיחון ועוג לחלקם במדבר לב, א-ה, היה משה סובר אחר שהשבועה היא 'לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי', ואני הבאתים אל הארץ אשר נשבע לתת להם, שכיון שירשו את ארץ סיחון ועוג קורא אני בו 'אשר נשבעתי לאבותם', והיה אומר שכיון שבטל מקצת הנדר, בטל כולו, כך היה דעת משה רבינו עליו השלום". הרי משה חשב שהותר הנדר מפאת הכניסה לארץ סיחון ועוג, וזה מורה באצבע על תוספת מדריגה שיש למקומות אלו.

546 546 היא עיקר הארץ, מעבר הירדן והלאה, והיא נקראת "ארץ הקדושה לגמרי" ביחס לעבר הירדן. וכן אמרו במדרש במדב"ר ז, ח "ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן; ארץ כנען כשרה לבית שכינה, ואין עבר הירדן כשר לבית שכינה". והתשב"ץ ח"ג סימן ר האריך לבאר כיצד ארץ כנען מקודשת יותר מעבר הירדן. וכן דעת הרמב"ם הלכות ביכורים פ"ב הי"ח, והלכות שמיטה ויובל פ"ד הכ"ח. והרמב"ן ויקרא כה, כד כתב שעיקר ארץ ישראל נקראת "ארץ ה'", לעומת עבר הירדן. והר"ן נדרים כב. כתב ד"עבר הירדן לא נתקדש להבאת העומר ולמקצת קדושות". והברכי יוסף או"ח סימן תפט ס"ג ד"ה ברם שהאריך בגדר קדושת עבר הירדן, ותלה הדבר במחלוקת ראשונים.

547 547 וזהו כשעברו את הירדן מבואר בהמשך דבריו. וישנה זיקה בין הארץ ליושביה, וארץ קדושה מחייבת שיושביה קדושים, וכמו שכתב למעלה פ"ח שעג:: "ויש לך לדעת כי הארץ אשר נתן הקב"ה לאברהם היא ארץ קדושה נבדלת מכל האדמה... כמו שהארץ הקדושה מצד קדושתה אינה סובלת החטא, כמו שאמר ויקרא יח, כח 'ולא תקיא הארץ אתכם' כשתטמאו חס ושלום הארץ, כך ישראל מצד קדושתם אינם מסוגלים אל החטאים. ולפיכך הארץ מתייחס לישראל בענין זה; כי הארץ קדושה במעלתה, הנבדלת מן הפחיתות ומן התיעוב, וכן ישראל... כי לפי ענין האדם יש לו מקום, לכך כשנתן הקב"ה ארץ הקדושה לישראל, בודאי מפני שהם ראוים לה... ולכך לפי מעלת ישראל, שיש להם מעלה נבדלת קדושה, יש להם ארץ קדושה". ולמעלה פ"ט תנה. כתב: "כי האבות והשבטים מצד קדושתם העליונה ראוי להם הארץ הקדושה". ובנצח ישראל פכ"ד תקיא: כתב: "כי כבר ידוע כי כל דבר יש לו מקום לפי מעלתו ולפי ענינו... כי ראוי להם לישראל ארץ הקדושה, כמו שהם קדושים". ושם פנ"ו תתסה: כתב: "כי ארץ ישראל שהיא ארץ קדושה, ראוי לעם קדוש. והנה יש לישראל שהם עם קדוש, מקום מתיחס להם כראוי". ובנתיב התורה פ"י תמא: כתב: "כאשר הוא דר בארץ ישראל, אדמה קדושה, בזה מקדש גם כן אדמה שלו, הוא בגופו". ובנתיב היסורין ר"פ ב ב, קעו. כתב: "בפרק קמא דברכות ה., תניא רבי שמעון אומר, שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל וכולם לא נתן אלא על ידי יסורין, ואלו הן; תורה, וארץ ישראל, ועולם הבא... יש לשאול, למה נתנו אלו מתנות על ידי יסורין. כבר בארנו כי היסורים זכוך הנפש, ולכך כאשר ישראל קנו מעלה נבדלת מן הגוף, צריכים קודם מרוק וזכוך הנפש, עד שראוי לקבל המעלה הקדושה... כי ארץ ישראל היא קדושה, ולא היו ראוים ישראל אל מדריגה הקדושה הזאת שינחלו הארץ הקדושה הנבדלת, עד שהגיע להם יסורים, שהיה להם זכוך הנפש ע"י סלוק הגוף ע"י יסורין, עד שראוים לקבל מעלת הקדושה". ובח"א לחולין צא: ד, קח: כתב: "כי יעקב היה מושל בכל הארץ, כי הארץ הקדושה ראויה ליעקב, שהוא כולו קדוש... ולכך הארץ היא כולה ליעקב" הובא למעלה פ"ח הערה 62, ופמ"ה הערה 43.

548 548 אודות שהנסים מורים על מעלתו הנבדלת של בעל הנס, כן כתב למעלה פל"ה תרכא., וז"ל: "כל ענין הגאולה מבלי המשך זמן. ולפי שישראל יצאו במדריגת קדושה אלקית שאין שייך בה זמן, שהרי יצאו על ידי אותות ומופתים... ומי שהוא בעל חומר גשמי אין ראוי לזה, כי האותות והמופתים מורה שהוא דבק בהשם יתברך, אשר הוא נבדל מן הטבע". ולמעלה פמ"א לאחר ציון 142 כתב: "כי אין רחוק שיקרה לצדיקים נסים, בפרט כאשר הוא ראוי לנס". וראה למעלה פל"ה הערה 23, פמ"א הערה 143, ופמ"ה הערה 50. ואמרו חכמים סנהדרין צד: "אין נמסר עם עייף בתורה ביד מי המציק לו... אחרונים שהכבידו עליהן עול תורה, ראויין הללו לעשות להם נס כעוברי הים". ובח"א שם ג, קצג: כתב: "עם עייף בתורה וכו'. כאשר יש עליהם עול התורה הם דביקים במדריגה השכלית, ולפיכך ראוי לעשות להם נס נבדל מן הטבע כמו שנעשה נס לעוברי ים ולדורכי ירדן, שנעשה להם נס נבדל מן הטבע. וכבר בארנו בחבור גבורות השם דבר זה כי עוברי ימים שנעשה להם נס היה זה התגברות על הטבע, כמו שמבואר שם למעלה פ"מ מציון 94 ואילך. ואלו אשר היו סובלים עליהם עול התורה, אין זה רק התגברות על הטבעי ולהיות דבק בשכל, ובשביל כך ראוי שיעשה להם נס להתגבר על הטבע החמרית" הובא למעלה פל"ה הערה 24.

549 549 אינו מזכיר נסים של קריעת ים סוף אע"פ שהזכירם למעלה לפני ציון 542, כי כאן בא לבאר את המקרא שנאמר בשירת הים "עד יעבור עמך ה' וגו'", ומקרא זה עוסק בנסים העתידיים להיות להם, ולא בנסים שכבר התרחשו בעבר, וכמו שמבאר. וצרף לכאן את דברי רש"י דברים יא, לא "כי אתם עוברים את הירדן וגו' - נסים של ירדן יהיו סימן בידכם שתבואו ותירשו את הארץ". ובגו"א דברים פ"כ אות יא שכא. כתב: "מיד כשעברו הירדן נתן להם הארץ" ראה למעלה הערה 66. ויש להעיר מדבריו למעלה פכ"ב רצא., שכתב: "לא היו יוצאי מצרים ראוים לבא אל הארץ, כי ראוי שיהיו שני דורות לאלו שני דברים חדשים. וזהו כאשר אלו שני דברים הם מחולקים, יציאת מצרים ונתינת הארץ, שהדבר הידוע האחד אינו טבעי לגמרי, שהוציא אותם באותות ובמופתים. והשני, נתינת הארץ של שבעה אומות. ומעלות מחולקות הם אלו שני מעלות, אין ראוי שיהיו לדור אחד, במה שהדברים שנתן להם כשיצאו ממצרים הם מעלות רוחניות, ונתינת הארץ כמנהגו של עולם". ולפי דבריו כאן הרי גם הכניסה לארץ היתה מלווה בנסים ונפלאות, וכיצד כתב למעלה ש"נתינת הארץ כמנהגו של עולם". וכן שם הערה 121 נשאלה שאלה מעין זו, ונשארה בצריך עיון.

550 550 נוספות על ידי נסים, וכמו שנתבאר, ועל כך נאמר פעמיים "עד יעבור". ובגו"א בראשית פל"ב אות יא קמ. כתב: "'עד יעבור עמך ה''... מפני שהם עמך אתה עושה להם ניסים תמיד" הובא למעלה בהקדמה שניה הערה 69, פ"ז הערה 44, פכ"ג הערה 204, ופל"ה הערה 23.

551 551 כי ישנו קטרוג על האדם כשעומד לקבל מעלה עליונה, וכמו שכתב כמה פעמים. וכגון, בגו"א שמות פכ"ט אות ב שס: כתב: "היו ישראל מקבלים מעלה עליונה על ידי המשכן, והיו צריכים לכפרה שלא יקטרג עליהם... שלא יקבלו המעלה". ובגו"א דברים פ"כ אות י שיח: כתב: "כי הרבה מקטרגים יש על האדם כשיהיה רוצה לזכות בדבר". וכן כתב בתפארת ישראל פכ"ג שלט., ושם פמ"ח תשנח:. ובנצח ישראל פ"ב כח: ביאר שבאותו רגע שנמסרו הלוחות לידי משה, באותו רגע ממש עשו ישראל את העגל ירושלמי תענית פ"ד ה"ה, וכלשונו: "באותה שעה שקבלו ישראל התורה, שהיה מעלתם על הכל, יצא החטא אל הפועל, לא קודם ולא אחר נתינת התורה... ולפי הסברה היה ראוי בהפך, כי בשעה שניתנה התורה היה ראוי שיהיו יותר צדיקים, ובאותה שעה באו לידי החטא הגדול. וכל זה מפני כי השטן הוא היצר הרע ב"ב טז., היה מתגרה בישראל בשביל אותה מעלה שקנו באותה שעה". ובנתיב התורה פט"ז תרמח: כתב: "זה כי יש לאדם יותר פגעים משאר נמצאים מכמה דברים, בשביל הנשמה העליונה אשר יש לאדם. שלא היה ראוי לפי הטבע ולפי המדריגה שיהיה לאדם, אשר הוא מן התחתונים, נשמה עליונה מן השמים, ולפיכך יש לו מקטרגים יותר, כאשר יש לאחד דבר שאין ראוי לו". ובנתיב דרך ארץ פ"א ב, רמח: כתב: "תפלה צריך התגברות נגד המקטריגים, שהאדם רוצה שיתן לו דבר שאינו ראוי לו מעצמו, והמה מקטריגים על האדם בתפלתו".

552 552 ו"ידמו כאבן" פירושו שיהיו דוממים ושקטים כאבן ולא שיהיו דומים לאבן. וכן תרגם אונקלוס שמות טו, טז "תפיל עליהון אימתא ודחלתא בסגי תקפך ישתקון כאבנא".

553 ככל דבריו כאן כתב גם הספורנו שמות טו, טז, וז"ל: "ידמו כאבן עד יעבור עמך ה'. וכן יהי רצון שלא יתקוממו נגדנו כאשר נעלה להלחם בם עד אחר שנעבור הנהרות, והם ארנון והירדן. כי אמנם במעבר הנהרות תקשה כל מלחמה, ונצטרך לנס גדול אשר אולי לא נהיה ראוים לו".

554 של נחלי ארנון והירדן, וכמו שביאר עד כה. וכן אונקלוס שמות טו, טז כתב: "עד דיעבר עמך ה' ית ארנונא עד דיעבר עמא דנן די פרקתא ית ירדנא" הובא למעלה הערה 541.

555 כמו שתרגם יונתן שמות טו, יז "תעול יתהון ותנצוב יתהון בטור בית מקדשך". ובמכילתא שמות טו, יז אמרו "בהר נחלתך. בהר שהבטחתנו בו, שנאמר יחזקאל כ, מ 'בהר קדשי בהר מרום ישראל'. ארבעה נקראו 'נחלה'; בית המקדש נקרא 'נחלה', שנאמר 'בהר נחלתך'. ארץ ישראל נקראת 'נחלה', שנאמר דברים כו, א 'בארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה'. וכן התורה נקראת 'נחלה', שנאמר במדבר כא, יט 'וממתנה נחליאל'. וכן ישראל קרויין נחלה, שנאמר יואל ד, ב 'עמי ונחלתי ישראל'. אמר הקב"ה, יבא ישראל שנקראו 'נחלה', ויבנו בית המקדש שנקרא 'נחלה', בזכות התורה שנקראת 'נחלה', לכך נאמר 'בהר נחלתך'".

556 כמו שאמרו חכמים ר"ה יב: "נחלה אין לה הפסק". ונאמר דברים יב, ט "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלקיך נותן לך", וכתב רש"י שם "אל המנוחה - זו שילה. הנחלה - זו ירושלים". ובגו"א שם אות יב רז. כתב: "הנחלה זו ירושלים. נקראת ירושלים 'נחלה', לפי שהנחלה אין לה הפסק, ולאפוקי ה'מנוחה', יכול שתתבטל המנוחה". וכן כתב הרמב"ם בפיהמ"ש זבחים פי"ד מ"ח: "נקרא ירושלים 'נחלה' להיות קדושתה ועמידתה לעולם, ועליה אמר הנביא תהלים צד, י 'ונחלתו לא יעזוב'". וההעמק דבר שמות לב, יג כתב: "וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם. בתורת נחלה, דמשמעו שאין לה הפסק. ואפילו בשעה שגולים ממנה הרי היא שלהם, אלא שגולים ממנה, ולעולם עין ישראל תלויה לשוב בה". וראה הערה הבאה.

557 כמו שאמרו חכמים ב"ב קכט: "ירושה אין לה הפסק". והנמוקי יוסף ב"ב סא. בדפי הרי"ף כתב: "התורה אמרה שאין לנחלה הפסק, כדאמרינן במדבר כז, ח 'ובן אין לו', ודרשינן ב"ב קטו. 'עיין עליו'". והרמב"ן במלחמות ה' ב"ב נז: בדפי הרי"ף כתב: "אין לנחלה הבאה מאיליה הפסק".

558 שכשם שבא, כך יכול להפסק. דוגמה מובהקת לכך נמצאת בדברי הרמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ו הט"ז אודות החילוק בין קדושה ראשונה לבין קדושה שניה שבועות טז., וכלשונו: "ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא. לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה... אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם, בטל הכבוש, ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית". וראה הערה הבאה, והערה 560.

559 ולא על ידי מעשה. ואודות דבר שנמשך מהתחלתו שאין לו הפסק, כן כתב בנצח ישראל פ"י רנ., וז"ל: "אם היה דבר זה נמצא בישראל, שהיו נחשבים אומה כמו שאר אומות זמן מה, ולא היה שם ה' נקרא עליהם להיותם אל השם יתברך לעם סגולה, אז היה אפשר לומר, כשם שהיו מתחלה, ולא היו אל השם יתברך, כך אפשר לומר שיסולק מהם אחר כך דבר זה, ולא יהיה נקרא עליהם שם ה', ויהיו כמו שאר האומות. אבל כאשר תראה כי ישראל לא היו לעם כלל קודם שיצאו ממצרים... ואז השם יתברך הוציא אותם משם, והיו אל השם יתברך. ואם כן לא היו ישראל בלא זה כלל, רק כאשר היו לעם נקרא שם ה' עליהם. לכך אין לומר שיהיה זה מסולק מהם כלל לומר שיהיו כשאר האומות, מאחר כי מצד בריאה שלהם הם אל השם יתברך, כאשר נראה בהם דבר זה, כי כאשר היו לעם אז מיד היו אל השם יתברך" הובא למעלה הערה 405. ובסוף דרשת שבת הגדול רלא: כתב: "אך אי אפשר לומר שיהיה זה הצלחת מלכות רביעית לנצח... אי אפשר שלא יהיה בטול לזה, כמו שאמר איוב כח, א-ב 'כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה'... זכר ד' מיני מתכות, שהם זהב, וכסף, נחושת, וברזל, אשר נמשלים אליהם ד' מלכיות, כמו שראה דניאל את ד' מלכיות דניאל ז, ב-ז, מלכות בבל המשיל אל הזהב, מלכות מדי לכסף, מלכות יון לנחושת, מלכות רביעית לברזל... מתחיל איוב לספר, אף אם רואה מושלן של ארבע מלכיות, אשר הם נמשלים בארבעה מיני מתכות, כמו כן הוא דבר בטל ונפסד בסוף... ואמר כי חשיבותם אינו דבר נצחי, כי יש לכסף מוצא, רצה לומר כי יש לכסף התחלה, כי מתחלה לא היה לו אותו חשיבות, וקבל החשיבות. כי כאשר מתיכין העפר, ונעשה כסף, אין זה בריאה נחשב כלל, רק כי יש לו מוצא. וכן כל מיני מתכות, שאל כל אחד יש לו מוצא שממנו בא, כי לכך קורין אותו 'מתכת', שנתך ונזדכך העפר, עד שנעשה הן כסף, הן זהב, הן ברזל, הן נחושת... הרי כל אלו הארבעה דברים אין ההויה שלהם בריאה חדשה, וכך הם אלו הארבע מלכיות, שקודם היו עם אחד, רק שקבלו המלכיות והחשיבות, כמו מי שמתיך העפר ונעשה ברזל, וכן הכסף וכן הזהב, ודבר זה אינו נחשב בריאה כלל, רק שנעשה דבר חשוב יותר, כך הם המלכיות, שקודם היו עם אחד, וקבלו החשיבות. וכשם שקבלו המלכות והחשיבות, כך יפסד מהם... וזה שאחר שזכר איוב הצלחת מלכות העו"ג שאינו דבר, אמר איוב כח, ג 'קץ שם לחושך', כלומר כמו שאלו ארבע מלכיות אל החשיבות אשר קבלו יש בטול, כי הוא דבר מקרה בלבד, לכך יש בטול אל חשיבות שלהם, וכך יש בטול אל גלות ישראל וחושך שלהם, כי הגלות הוא ג"כ דבר מקרה להם. שכשם שהחשיבות הוא דבר מקרה לעו"ג, מפני שקודם היו שפלים, והוא להפך אצל ישראל, שנולדו בחשיבות, ועל כן הוא דבר קיים, ובא להם הגלות, שהוא חושך, במקרה, ולא שיהיה דבר זה תמיד". ובדר"ח פ"ג מי"ג רפח. כתב: "דבר שנקנה לאדם ולא נולד עמו, כשם שהוא נקנה לאדם, כך אפשר ההסרה ממנו, כי כל קנין אפשר ההסרה" הובא למעלה פ"ח הערה 324, ופכ"ד הערה 22.

560 כן כתבו התוספות יבמות פב:: "קדושת ירושלים משום דאיקרי 'נחלה' אין לה הפסק". לאמור, שקדושת המקום של המקדש אינה בטלה עם חורבנו. והרמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ו הלכות יד-טו כתב: "קדושה ראשונה שקדשה שלמה, שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן, וקידשן לעתיד לבא. לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה, אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה, ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים, אף על פי שאין שם חומות, שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא" ראה למעלה הערה 558.

561 "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך" שמות טו, יז. ונטיעה זו מוסבת על עם ישראל, ולא על בית המקדש, וזהו שכתב "וזהו שהזכיר אצלו נטיעה", פירוש אצל "הר נחלתך" נזכרה נטיעתם של ישראל. וכן כתב הראב"ע שם "תבאמו ותטעמו - תפלה שיעמדו שם הרבה, ולא יגלו. כדרך יחזקאל יז, כג 'בהר מרום ישראל אשתלנו'". וכן החזקוני שמות טו, יז כתב: "ותטעמו - עמידת ימים רבים כאילו נטועים. ודוגמא 'בהר מרום ישראל אשתלנו'".

562 פירוש - הואיל ובית המקדש נקרא כאן "בהר נחלתך", שהוא נחלה עולמית, לכך מתחייב מכך שגם ישראל ישארו נטועים במקום הזה, כי אין מקדש בלי ישראל, וכמו שכתב האלשיך איכה ב, א "כי אם אין ישראל, גם אין מקדש". וכן כתב האור החיים ויקרא כה, כט. וראה להלן הערה 594. ואודות שנטיעה מורה על חוזק ותמידיות הנטוע, כן אומרים טור או"ח סימן קלט "וחיי עולם נטע בתוכינו". וכן מבקשים "ותטענו בגבולנו" מוסף של שבת, שנהיה קבועים בארץ ישראל. ולמעלה פ"ז שנ. כתב: "והתבונן בזה כי יש עוד במה שאמר שבת קיט: ש'העונה 'אמן' בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן', כי המאמין בו יתברך הוא נטע נאמן בחוזק, ולכך הוא ירמיה יז, ח 'כעץ שתול על פלגי מים ועל יובל ישלח שרשיו'. וזהו שאמר 'פותחין לו שערי גן עדן', כי משלח שרשיו ונטיעתו החזקה עד נטיעת הגן, כי שם ארזי הלבנון אשר נטע ה'". ובהקדמה לדר"ח יד: כתב: "ומה שנקרא התורה 'עץ' בראשית ג, כד ע"פ ויק"ר ט, ג... מפני שרצה לומר כי התורה היא נטיעה חזקה, כמו העץ הזה שהוא נטוע בחוזק, ויש לו שרשים גדולים, אשר אם כל הרוחות בעולם באים, אין מזיזין העץ הזה ממקומו, כך התורה היא נטיעה חזקה. ונטיעת התורה היא עם השם יתברך, אשר ממנו יתברך אצולה התורה הזאת... ואם כל באי עולם באים לעקור התורה, אינם יכולים לזוז אותה אף בדבר אחד". ובגו"א בראשית פכ"א אות כח שסג. כתב: "אברהם הוא הנטיעה הראשונה, שהרי בשביל אברהם נברא העולם ב"ר יב, ט, מפני שהיו שני אלפים תוהו ע"ז ט., ולא היה מציאות להם עד שבא אברהם, אם כן אברהם היה הנטיעה הראשונה שנטע השם יתברך בעולמו" ראה להלן פנ"ב הערה 69. ואמרו חכמים ברכות ו: "כל הקובע מקום לתפילתו, אלקי אברהם בעזרו", ובנתיב העבודה פ"ד א, פז. כתב לבאר: "ולפיכך אמר 'אלקי אברהם בעזרו'. וזה כי כל דבר שיש לו מקום הוא חזק מאוד, שהוא כמו האילן שיש לו שורש נטוע במקום אחד, שאף כל הרוחות באות אין מזיזין אותו ממקומו. וזה הקובע מקום לתפלתו יש לו נטיעה ודבוק אצל השם יתברך לגמרי, אז הוא יתברך חזקו ותקפו וה' צורו אשר יחסה בו. וכבר אמרנו שהיה אברהם ראש והתחלת העולם, לכך יש לו מקום אצל מי אשר הוא התחלה אליו. ואף כי אין האדם שקובע מקום לתפלתו הוא עיקר התחלה לעולם כמו אברהם, מכל מקום נחשב כמו ענף יוצא מן העיקר. וכאשר יש לאברהם, שהוא העיקר, מקום אצל השם יתברך. כך גם הענף יש לו מקום אצל השם יתברך, וזה שאמר 'אלקי אברהם בעזרו'" הובא למעלה פ"ה הערה 15, ופ"ז הערה 150. ובנצח ישראל פ"ה פה. כתב: "כל נטיעה, אשר אם כל רוחות באים, אין מזיזין ממקומה". והכתב והקבלה שמות טו, יז כתב: "ותטעמו. ענין קביעות חזקה שישבו בארץ ימים רבים, כשרש נטוע וקבועה, עושה שרש למטה, ופרי למעלה, כענין ש"ב ז, י 'ונטעתיו ושכן תחתיו', ישעיה נא, טז 'לנטוע שמים וליסוד ארץ', וכן קהלת יב, יא 'כמשמרות נטועים', שטעם כל אלה חזוק וקבוע. ומזה נשתרבב למסדרי הברכות לומר בברכות התורה מסכת סופרים פי"ג מ"ח 'וחיי עולם נטע בתוכנו', שהתורה מקנה לאדם חיי הרוחני, והוא ענין הקיים תמיד בקביעות, חזק לעולם, בל ימוט, הפך חיי הגשמי שהוא מוגבל בזמן, וגם זה אינו חזק וקבוע".

563 ועל כל נאמר שמות טו, יז "מכון לשבתך פעלת ה'", ופירש רש"י שם "מכון לשבתך - מקדש של מטה מכוון כנגד כסא של מעלה אשר פעלת". וראה למעלה הערה 140. ולמעלה לאחר ציון 138 כתב: "המקום שהוא נכבד בארץ, אותו מקום דבק במדריגה העליונה, כמו בית המקדש שהוא נקרא איכה ב, א 'הדום רגליו' של הקב"ה. ואמרו בית המקדש של מטה מכוון נגד בית המקדש של מעלה. שמזה תראה כי מדריגת המקום וחשיבותו הוא מכוון נגד מקום נכבד וקדוש למעלה".

564 פירוש - "מכון לשבתך" מורה על חשיבות המקדש כמבואר בהערה הקודמת, אך "מקדש ה'" מורה על קדושת המקדש, וזו מעלה יתירה.

565 לשון רש"י דניאל ט, יז "למען ה' - למען שם הקדוש הנקרא על בית המקדש, שנאמר 'מקדש ה' כוננו ידיך'". ובברכת המזון אומרים "ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו". וכן בתפילת מוסף של שלש רגלים אומרים "בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו". הרי שקדושת הבית נובעת משמו יתברך "מקדש ה'" הנקרא על הבית. ואודות קדושתו האלקית של בית המקדש, כן כתב בכמה מקומות. וכגון, להלן ר"פ עא כתב: "כי בית המקדש בארץ מפני שיש לו מעלה אלקית נבדלת, ראוי שיהיה נקרא בשם 'לבנון' רש"י דברים ג, כה, שהוא לשון לבון. כי דבר שהוא חמרי, בעבור עכירת החומר אין מתיחס אל הלבון, כי הלבון יש בו זוהר, אבל דבר שיש בו עכירות אין בו זוהר. ולכך דבר שהוא נבדל מן הגשם ראוי שיהיה נקרא על שם לבון, שהוא מורה על הבהירות, ואל דבר זה מתיחסים אותם שאין להם חומר עכור. ולפיכך בית המקדש נקרא 'לבנון', כי בית המקדש העיקר שלו אינו העצים והאבנים, שהם טפלים אצל עיקר המקדש, שהוא המדריגה הנבדלת שיש במקדש, כמו שטפל הגוף של אדם אצל הנשמה... ולפיכך ישראל שיש להם בית המקדש, יש להם כפרת חטא, במה שהבית זה נבדל, וכל ענין נבדל בו הסתלקות החטא. ולפיכך לא היה מנהג בית המקדש על פי הטבע החמרי, רק בנסים כוללים, כמו ששנינו אבות פ"ה מ"ה 'עשרה נסים נעשו לאבותינו במקדש וכו'', שתראה כי אין שם הנהגת הטבע, שהיא חמרית, כלל, רק נסים אלקיים ובלתי טבעים". ובדר"ח פ"ה מ"ה קנד: כתב: "יש לך לדעת, כי אי אפשר שלא יהיה עשרה נסים במקדש, כי מאחר שהמקדש הוא קדוש, ושמו יתברך במקדש, אם לא נעשו בו הנסים, אם כן היה שוה בית המקדש לשאר מקומות, ודבר זה אי אפשר שיהיה בית המקדש שוה לשאר מקומות, שהרי לכך נקרא 'מקדש', שהוא קדוש ונבדל מן הטבע. ומפני שהיה קדוש, לכך נעשה בו עשרה נסים... שהיתה קדושת בית המקדש קדושה עליונה". בבאר הגולה באר הרביעי תלה: כתב: "בית המקדש הוא עיקר הקדושה האלקית". ובנתיב התורה פי"ד תקנא. כתב: "כי בית המקדש עלוי העולם הזה ממדריגה הגשמית אל מדריגה העליונה הנבדלת. כי כאשר לא היה בית המקדש בעולם, נקרא העולם הזה עולם גשמי לגמרי, שאין כאן קדושה נבדלת. אבל על ידי בית המקדש מתעלה העולם הזה אל מדריגה יותר עליונה, הוא המדריגה האלקית הנבדלת, כי בית המקדש היה בית קדוש אלקי". ובנר מצוה עד. כתב: "אל בית המקדש, שיש לו מעלה אלקית קדושה, הם מלכות יון מתנגדים ביותר לה" ראה למעלה הערה 397, ולהלן הערה 582.

566 כמו שמיד יביא מאמר חכמים המבאר ש"כוננו ידיך" מורה על הקדושה העליונה שיש לבית המקדש.

567 לפנינו בגמרא ובעין יעקב איתא "גדולים מעשה צדיקים". וראה הערה הבאה.

568 לפנינו בגמרא ובעין יעקב איתא "ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב 'מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדנות כוננו ידיך'", ופירש רש"י שם "מקדש - מעשה ידי צדיקים הוא". וכגירסת הגמרא הביא בגו"א בראשית פכ"ח אות כג סח., גו"א שמות פט"ו אות כג שה:, דר"ח פ"ו מ"י שסא:, וח"א לכתובות ה. א, קמט.. ודבריו במקומות אלו ישולבו בהערות הבאות.

569 לשונו למעלה בהקדמה שלישית קכט.: "המעלה והמטה, השמים והארץ, אלה הם עיקרי מציאות העולם, שהמציאות כולל השמים והארץ וכל אשר בהם". ובהמשך ההקדמה שם קלח. כתב: "המעלה והמטה כולל הנמצאים עצמם, שאין הנמצאים רק במטה ובמעלה, והם תולדות השמים והארץ". ולהלן פס"ה כתב: "כי השמים וארץ הם העולם". ובגו"א שמות פט"ו אות כג שו: כתב: "השמים והארץ שניהם הם מציאות העולם ושלמותו... כי השמים והארץ ביחד הם כוללים כל העולם ביחד". ושם פי"ח אות א ו. כתב: "השמים והארץ הם כל המציאות". ובדר"ח פ"ה מ"א ה: כתב: "כי השמים והארץ הם הכל, כי 'את השמים ואת הארץ' בראשית א, א, לרבות צבאיהם רש"י שם פסוק ד". ושם פ"ו מ"י שמה. כתב: "שמים וארץ הם העולם". ובנצח ישראל פנ"ו תתעב: כתב: "כי השמים והארץ הם המציאות". וכן כתב שם בפס"ג תתקמו.. ובדרשת שבת הגדול ריט: כתב: "הנה מאמר 'בראשית ברא אלקים'... הוא התחלת העולם, והתחלה זאת נחשב בכחו הכל, שהרי במאמר הזה נבראו שמים וארץ, ודבר זה הוא הכל" הובא למעלה הקדמה שלישית הערה 31.

570 לשונו בגו"א שמות פט"ו אות כג שו.: "דע כי השמים הוא מציאות חלק העולם, ואינו מציאות הכל, אבל הארץ היא משלים מציאות העולם. ואין ארץ בלא שמים, ואין שמים בלא ארץ. לכך כתיב בראשית א, א 'בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ'. ופעמים מקדים ארץ לשמים, דכתיב בראשית ב, ד 'ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים', לומר לך כי שניהם שקולים, כדאיתא בפרשת בראשית ב"ר א, טו, לומר כי על ידי שניהם הוא מציאות העולם... כמו שיד השמאל ויד הימין שניהם הם האדם, ואין יד ימין בלא שמאל, ואין יד שמאל בלא יד ימין, כך השמים והארץ שניהם הם מציאות העולם ושלמותו... כי השמים והארץ ביחד שהם כוללים כל העולם ביחד. והוא יתברך 'אלקי עולם' נקרא ישעיה מ, כח, לכך אמר ישעיה סו, א 'השמים כסאי והארץ הדום רגלי', נתן לכל אחד ואחד מדריגתו איך נקרא עליו השם, כי הוא 'אלקי עולם', אשר העולם הוא שמים וארץ" הובא למעלה הקדמה שלישית הערה 31, פי"ח הערה 125, ופל"ד הערה 120. ובעוד שכאן מבאר שהארץ בפני עצמה והשמים בפני עצמם אינם הכל מחמת שכל אחד מהם הוא חלק, הרי בגו"א בראשית פכ"ח אות כג סח: ביאר זאת מצד שהם נבדלים זה מזה, ולכך אין אחד מהם כולל את זולתו, וכלשונו: "הנה הורו בזה כי העליונים והתחתונים נבדלים זה מזה ומתחלקים זה מזה. ובשביל שהם נבדלים זה מזה, אין אחד הכל, ולפיכך נברא שמים ביד ימין, וארץ נבראת ביד שמאל, כי סתם יד הוא שמאל מנחות לז.. וכמו שיש חלוף צד בין ימין ושמאל, והימין יותר משובח במה שיש לה כח ימין, כך העליונים נבדלים מן התחתונים, והבדל שלהם שיש להם יותר מעלה ומדריגה... שהידים הם מורים על חלוק והבדל צד". וראה הערה הבאה.

571 כן כתב בח"א לכתובות ה. א, קמט., וז"ל: "יד אחת הוא חלק בלבד, ושתי ידים הם הכל, ולא חלק... שמים וארץ כל אחד הוא חלק בלבד, ולפיכך נברא השמים וארץ, אשר כל אחד חלק העולם, ביד אחת, שהוא חלק אחד. וכן נבראת הארץ ביד אחת, שהיא חלק בלבד. ואף על גב ששמים וארץ נבראו בשתי ידיו של הקב"ה, מכל מקום כל אחד ואחד הוא חלק בפני עצמו... השמים והארץ הם מחולקים, ולכך מיוחס כל אחד ליד אחד, לא אל הכל. כי כפי הדבר אשר נברא ונתהווה ממנו, מתיחס אליו הפועל. כי הדבר שהוא חלק בלבד, מתיחס אליו הפועל במה, לא בהכל. אבל דבר אשר אינו חלק, והוא הכל, מתיחס אליו ג"כ הפועל לא בדבר מה, רק בהכל".

572 "בית המקדש הוא הכל, שהוא יחיד, ואין לו צירוף וחבור כלל אל דבר, ולכך הוא הכל" לשונו בהמשך. וראה להלן הערה 575.

573 הנה הפסוקים שמוזכרים בהם שמים וארץ הם לעשרות, וכמו הפסוק הראשון בתורה בראשית א, א "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", וכיו"ב. אך כוונתו היא לפסוק שמחבר שמים וארץ להדדי, וכמו ישעיה סו, א "השמים כסאי והארץ הדום רגלי". ובדר"ח פ"ו מ"י שנג: כתב על כך: "השמים והארץ הם דבר אחד ביחד... ומפני כך לא רצה להביא מקרא בראשית יד, יט 'קונה שמים וארץ', כי משם יש לדחות... כיון שהם שני דברים מחולקים, שהרי כתיב 'קונה שמים וארץ'. אבל מדכתיב 'השמים כסאי והארץ הדום רגלי', וידוע כי הכסא והדום הוא דבר אחד לגמרי, שניהם ביחד משלימים הישיבה... אין זה בלא זה, והרי הם דבר אחד... שהשמים והארץ הם מיוחדים לישיבתו של הקב"ה".

574 לשונו בדר"ח פ"ו מ"י שנב.: "השמים והארץ מיוחדים בעצמם. ואין לומר הלא השמים והארץ בעצמם הם מחולקים. דבר זה אין קשיא, כי השמים והארץ הם מתחברים ביחד, כמו העיגול והמרכז שבתוך העיגול. שלכך אמרו חכמים שנבראו שמים וארץ יחדיו, ואין זה בלא זה, כדכתיב ישעיה מח, יג 'קורא אני עליהם יעמדו יחדיו', כדאיתא בפרק אין דורשין חגיגה יב., שאין זה בלא זה, כמו העיגול והמרכז הם ביחד דבר אחד". ובהמשך שם שסג: כתב: "שמים וארץ שכל אחד נברא ביד אחת... השמים והארץ הם דומה כמו העיגול והנקודה שבתוכה, ולפיכך הם דבר אחד, כי שניהם ביחד נבראו בשתי ידים". וההשוואה לעיגול ונקודה היא משום שהארץ היא הנקודה, והשמים הם העיגול, כי השמים הם בצורת כדור, שחלקו הפנימי חלול, ובמרכזו נמצא כדור הארץ. וכן כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ג ה"ד: "כל הגלגלים האלו מקיפין את העולם הן עגולין ככדור, והארץ תלויה באמצע". וכן הוא ברמב"ן ובראב"ע לאיוב כו, ז. ובדר"ח בביאור משנת "כל ישראל" סד: כתב: "יש בארץ מה שלא תמצא בכל היסודות, שהיא עומדת באמצע כל העולם, שהיא הנקודה האמצעית... כמו נקודה בתוך העיגול". ובבאר הגולה באר הששי רס. כתב: "כי אם נשים הארץ באמצע השמים, כמו שהוא באמת". ובח"א לב"ב עד. ג, ק: כתב: "כי הארץ היא באמצע הכדור".

575 לשונו בדר"ח פ"ו מ"י שסב.: "כי בזה עצמו מה שנברא בית המקדש בשתי ידים מורה כי המקדש הוא אחד, כי נקרא הדבר שהוא אחד כאשר אין עוד אחר עמו. ואילו נברא בית המקדש ביד אחת, היה אפשר לך לומר כי בית המקדש, שהוא חלק בלבד, נברא ביד אחת. ודבר אחר שהוא גם כן עמו נברא ביד האחרת, כמו שהוא אצל שמים וארץ, שנבראו שמים ביד ימינו, והארץ ביד שמאלו, דכתיב ישעיה מח, יג 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים'. אבל בית המקדש שנברא בשתי ידים, מורה שאין עוד דבר עמו, והוא אחד, שהרי נברא בשתי ידים".

576 לשונו בגו"א בראשית פכ"ח אות כג סח:: "בית המקדש נברא בשתי ידים במה שהוא כולל הכל, והוא חבור בין עליונים ותחתונים, ראוי שיהיה נברא בשתי ידים... יש בו כח הכל, שהוא הוועד בין עליונים ותחתונים" הובא למעלה הקדמה שלישית הערה 147 ולהלן הערה 582. ובדר"ח פ"א מט"ו שעט: כתב: "בית המקדש נברא בשתי ידים... והיה כלול בשביל זה משני צדדין, שהם יד ימין ויד שמאל, והוא כח נשיא ואב בית דין, ולכך דווקא בבית שני היו הזוגות". ויש בזה הטעמה מיוחדת; מתבאר כאן ש"שתי ידים" מורות על דבר שהוא הכל, ואינו חלק. והנה יש עוד דבר שנברא בשתי ידים, והוא האדם, וכמו שנאמר בראשית א, כז "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים וגו'", ופירש רש"י שם "הכל נברא במאמר, והוא נברא בידים, שנאמר תהלים קלט, ה 'ותשת עלי כפכה'". ובגו"א בראשית פ"ב אות יט ס. ביאר שאדם הוא הכל, ואינו חלק, וכלשונו: "אין האדם כמו שאר הנמצאים, לפי ששאר הנמצאים הם פרטים, לכך יש להם הפסד, כי יש להם דבר מה שיפסדו אליו. כי האש שהוא חלק דבר, יכול להיות נפסד אל יסוד אחר מן היסודות. ואילו היה האש הכל, אין לו דבר שיהיה נפסד אליו. ולפיכך אמרו שהאדם נברא מכל האדמה רש"י בראשית ב, ז... אם כן הוא הכל, ואין לו דבר שיפסד אליו... כי אל מה יהיה נפסד כאשר הוא כמו הכל... שהבעל חי במה שהם ממינים רבים מחולקים, ואין אחד הכל. אבל האדם שהוא יחיד, שהרי לא תמצא שני מינים ממנו, אין לומר שהוא חלק, ולכך הוא הכל" ראה למעלה פמ"ג הערה 37, ופרק זה הערה 156. נמצא שכשם שביהמ"ק נברא בשתי ידים מפאת שהוא הכל, כך האדם נברא בשתי ידים מפאת שהוא הכל. ובנתיב אהבת ריע ספ"א ב, נה: כתב: "ובפרק חמישי דגיטין נז.... בא וראה כמה גדולה כחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא, והחריב את ביתו, ושרף את היכלו. פירוש, בדבר זה רמזו כי אין דבר שהוא גורם לפעול בעולם כמו הבושה, כי עם גודל מעלת ביהמ"ק, שהוא בית קדוש אלקי על הכל, גרמה חטא של הבושה, שהבושה הוא בטול צלם האלקי, עד שהחטא בזה גרם לבטל ביהמ"ק האלקי. כי אלו שני דברים דומים שוים לגמרי, שכך אמרו במדרש שוחר טוב מזמור קלט שני דברים נבראו בשתי ידיו; בית המקדש, דכתיב 'מקדש ה' כוננו ידיך', והאדם נברא בשתי ידיו גם כן, דכתיב 'ותשת עלי כפכה וגו''. ולכך הבושה שהוא לאדם שנברא בצלם אלקים היה גורם לבטל ביהמ"ק, כי שניהם ענין אחד למי שמבין דבר חכמה עליונה". וכן בח"א לסנהדרין כב. ג, קמב: השווה בין ביהמ"ק לאדם בכך ששניהם נבראו בשתי ידים. והדברים נפלאים. ובגו"א בראשית פ"א אות סו מד: כתב: "יש לתת טעם למה נברא האדם בידים יותר מכל הנבראים בעולם", והביא שם הסבר מפולפל בשם "יש מפרשים", וכתב עליו "אמנם פירוש זה אינו נכון, ואין זה מקומו", ולא הציע פירוש אחר משלו. ואולי לפי מה שנתבאר כאן ניתן לבאר את בריאת האדם בשתי ידים מפאת היותו דבר אחד, ולא חלק, וכפי שביאר כאן שמפאת כן בית המקדש נברא בשתי ידים.

577 כפי שכתב למעלה פמ"ג לאחר ציון 74: "כבר התבאר פעמים הרבה בזה הספר כי החילוק הוא דבר גשמי, והאחדות הוא ענין אלקי, כי אחדות הוא שייך אל ענין נבדל מגשם, והחילוק והפירוד תמיד לגשמי", ושם הערה 75 נלקטו המקומות הרבים שהזכיר יסוד זה בספר הגבורות. וראה למעלה הערה 298, הערה הבאה, ולהלן פמ"ט הערה 309.

578 כן כתב בהרבה מאוד מקומות מלבד ממה שכתב בספר זה ראה הערה קודמת. וכגון, בגו"א בראשית פל"ג אות טו קסה. כתב: "כי אין ראוי אל הנבדל... שיצטרף אליו חלק אחד פרטי, במה שאין פרטי וחלק שייך בנבדל". ובגו"א שמות פי"ח אות ז יב. ביאר את דברי רש"י שמות יח, א שכתב "שקול משה כנגד כל ישראל" בזה"ל: "אמנם נראה לי כי יש בזה דבר גדול מה שהיה משה שקול נגד כל ישראל, כי במה שמשה היה נבדל מכל ישראל, ודבר זה שהיה משה נבדל מישראל הוא ידוע. ומאחר שהוא נבדל מהם, צריך אתה לומר שהוא שקול נגד כולם, כי כל דבר נבדל אין בו חילוק פרטי כלל, כי הפרטים שייך בדבר שהוא גשמי, אבל לדבר הנבדל אין בו פרטי. ומפני כי משה היה נחשב אצל ישראל נבדל אלקי, לא ישתתף משה עם ישראל, ולכן היה משה נגד כל ישראל, שהרי אין דבר פרטי בו, ודבר זה ענין ברור". ובתפארת ישראל פל"ט תקצז. כתב: "כי השם יתברך מייחד שמו על הכללי, לא על הפרטי. ודבר זה מפני כי השם הוא המהות השכלי, אשר אין השכל פרטי, רק כללי". ובנצח ישראל פ"ו קנט: כתב: "לא תמצא במספר הזה מספר פרטי, שלא היה המספר רק 'ששים', או 'ששים רבוא', וכל המספרים האלו הם מספר כללי, ולא תמצא מספר פרטי. כי הכל נאמר מצד הענין האלקי שיש בטור המלכה, והפרטי הוא מצד החומרי הגשמי". ובנצח ישראל פכ"ט תקפא: הביא את מאמרם שבת לא. שאמרו "בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו... עסקת בפריה ורביה", וכתב: "ראוי שיהיה נוטה אחר הנבדל מן החמרי, ולכך יש לו לעסוק בפריה ורביה. לפי שהנבדל אינו נחשב פרטי רק כללי... כי הפרטי הוא מצד הגשמי בלבד. אבל הנבדל הוא כללי, כמו שמבואר זה מעצמו. ומי שעוסק בפריה ורביה, הרי הוא כמו כללי, ואינו נחשב עוד פרטי, ולפיכך הוא מתדמה לנבדל, שאין נחשב הנבדל פרטי". ובבאר הגולה באר הרביעי שסד: כתב: "הכלל קרוב אל השכל, והפרטי קרוב אל הגשמי, ודבר זה ידוע". ובדר"ח פ"ב מ"ב תקכח. כתב: "כי התורה אינה כמו המצוה, שהמצוה כאשר הוא עושה המצוה, אינו מתעסק בדבר שהוא הכל כאשר הוא עושה המצוה, ולא שייך בזה הכל. וכאשר הוא עוסק בתורה, הוא קונה ענין כללי. וכל ענין השכלי הוא כללי, ואינו דבר פרטי, כמו שמבואר דבר זה". ובדר"ח פ"ה מט"ו שסט: כתב: "וידוע כי אין החילוק רק מצד הגשם בלבד, שבו החילוק, והאחדות הוא מצד הצורה, שאין בה חילוק כלל". ואמרו חכמים עירובין נד. "בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. אדם נותן לחבירו סם, יפה לזה וקשה לזה "יפה לחולי זה, וקשה לחולי זה. יפה ללב ורע לעינים" רש"י שם. והקב"ה נותן תורה לישראל סם חיים לכל גופו, שנאמר משלי ד, כב 'ולכל בשרו מרפא'". ובנתיב התורה פ"א מח. כתב: "ואמר כי 'בשר ודם נותן סם לחבירו', כי מפני שאי אפשר שלא יהיה לאותו סם איכות; או שהוא קר, או שהוא חם, וכיוצא בזה מן האיכות. ואם הסם ההוא קר, אז מזיק לאברים הקרים. ואם הוא חם, מזיק לאברים החמים, כי לא ימלט הסם ההוא מן איכות. אבל התורה היא רפואה כללית, כי אין בתורה איכות, רק כי היא שכל אלקי העליון, ובשביל כך התורה היא סם חיים ורפואה אל הכל". וכן הוא בגו"א דברים פל"ד אות א תקיט:, נתיב התורה פ"י תו:, אור חדש פ"א רסט., ח"א לשבת לב. א, כא., שם קנא: א, פ:, וח"א לב"ב יז. ג, עז:. ובח"א לשבועות ט. ד, יא: כתב: "יש למלך בשביל זה מעלה אלקית, ולכך מושחים המלכים בשמן הקודש הוריות יא:. והמעלה האלקית הזאת כמו שאמרנו הוא מה שהמלך מושל על הכלל, והכלל הוא נבדל, כי הגשמי פרטי". ובח"א לע"ז ד: ד, כט: ביאר שהכלל מסוגל לחטא ע"ז השכלי, והפרט מסוגל לחטא עריות הגשמי. ובח"א לחולין צא: ד, קז. כתב: "כי הנבדל לא יתכן בו חילוק, והחילוק הוא לגשם" הובא למעלה פ"ט הערה 224, פי"ד הערה 109, פט"ו הערה 98, פט"ז הערה 53, פי"ח הערה 11, פי"ט הערות 70, 111, פמ"ג הערה 75, ולהלן פמ"ט הערה 309.

579 זו התחלת התשובה לשאלה "ועד היכן הוא קדושתו".

580 לשונו בח"א לכתובות ה. א, קמט.: "כי הצדיקים היו בונין את בית המקדש, והיה בית המקדש מקבל קדושתו יתברך, עד שהיה קדושת בית המקדש מאמתתת עצמו, לא קדושה מצד מה, רק קדושה מאמתתו, לכך כתיב 'מקדש ה' כוננו ידיך'... רצה לומר שהוא יתברך היה מכונן אותו ומקדש אותו מאמתת עצמו, וזהו בשתי ידים".

581 לשונו בגו"א שמות פט"ו אות כג שז.: "הנה המקדש גדול משמים וארץ, שהשמים נברא ביד אחת, שהרי השמים הוא חלק דבר, וכן הארץ הוא גם כן חלק דבר, כמו שהיד השמאלי הוא חלק, אבל המקדש הוא הכל... ושמו נקרא עליו. פתחתי לך פתח להבין דברי חכמים, ותכלית הדבור בזה הוא יותר נפלא, אבל הדברים האלו כמו פתח להבין מדריגת המקדש שנברא בשתי ידים".

582 כידוע שהמקדש הוא בבחינת מלכות זוה"ק ח"א רח.. ונראה ביאורו, שלהלן ס"פ ע כתב: "בית המקדש הוא נבדל בעצמו, כי מעלת בית המקדש אינו העצים והאבנים, רק קדושתו האלקית שדבק במקדש". ושם ר"פ עא כתב "כי בית המקדש העיקר שלו אינו העצים והאבנים, שהם טפלים אצל עיקר המקדש, שהוא המדריגה הנבדלת שיש במקדש, כמו שטפל הגוף של אדם אצל הנשמה". ובנתיב התורה פ"ט שעט. כתב: "יש למקדש, שבו השכינה שורה, דביקות עם השם יתברך" ראה למעלה הערה 565. הרי מעלת בית המקדש היא השכינה השורה בבנין שנבנה על ידי בני אדם. ודברים אלו מקבלים תוספת ביאור על פי מה שכתב בגו"א בראשית פכ"ח אות כג סז:, וז"ל: "בית המקדש במה שהוא בית וועד השכינה, ושם יבא האדם לעבוד את ה', יש בו שני הצדדים; מתיחס לעליונים ותחתונים, והכל שוים בו. ולא יאמרו העליונים 'לנו הוא זה' במה שרשות בני אדם בו, ולא יאמרו בני אדם 'לנו הוא זה' במה שהוא מקדש ה'... בית המקדש נברא בשתי ידים כתובות ה. במה שהוא כולל הכל, והוא החבור בין עליונים ותחתונים, ראוי שיהיה נברא בשתי ידים. שהידים הם מורים על חלוק והבדל צד, ואילו בית המקדש יש בו כח הכל כמו שנתבאר, שהוא הוועד בין עליונים ותחתונים" ראה למעלה הערה 576. והרי מלכות מחייבת שני צדדים, המלך והעם, כי "אין מלך בלא עם" כמו שיבאר בסמוך. לכך בית המקדש, שהוא המקום לעליונים ותחתונים, הוא בבחינת מלכות. והנה שרשו של השותפות בין הקב"ה לישראל בבית המקדש נתבאר בשמו"ר לג, א, שאמרו שם: "אמר הקב"ה לישראל, מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה... משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו, בתי שנתתי לך יחידית היא; לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול, לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקב"ה לישראל, נתתי לכם את התורה; לפרוש הימנה, איני יכול. לומר לכם אל תטלוה, איני יכול. אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר שמות כה, ח 'ועשו לי מקדש'". וברי הוא שהמשל של מסירת בתו של המלך לרשות בעלה המלך מורה על מסירת תורה שבע"פ לרשותם של חכמי ישראל, וזו כריתת הברית שעשה הקב"ה על התורה שבע"פ גיטין ס:. נמצא ששורש השותפות של הקב"ה עם ישראל בבית המקדש "שהוא הוועד בין עליונים ותחתונים" הוא בשותפות של הקב"ה עם חכמי תורה שבעל פה, שהיא בבחינת תיקוני זהר יא יז. "מלכות פה" ראה למעלה הקדמה שלישית הערה 147.

583 אודות עניית "אמן" במדינה, כן מבואר בגמרא יומא לז.. ורש"י ברכות כא. כתב: "כי שם ה' אקרא - כשבא משה לפתוח בדברי שירה אמר להם לישראל אני אברך תחלה, ואתם ענו אחרי 'אמן', 'כי שם ה' אקרא' דברים לב, ג בברכה, 'אתם הבו גודל לאלקינו' שם באמן, הכי מפרשי לה במסכת יומא". ואודות שאין עונין "אמן" בבית המקדש, כן אמרו בכמה מקומות ברכות סג., תענית טז:, וסוטה מ:. ואודות שעונין בבית המקדש "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", כן אמרו בכמה מקומות יומא לה:, לט., ותענית טז:. ורש"י דברים לב, ג כתב: "כי שם ה' אקרא - הרי כי משמש בלשון כאשר... כשאקרא ואזכור שם ה', אתם הבו גודל לאלקינו וברכו שמו. מכאן אמרו שעונין 'ברוך שם כבוד מלכותו' אחר ברכה שבמקדש".

584 דע שבעוד שכאן תולה את אמירת "ברוך שם כבודו לעולם ועד" במקדש בהיות המקדש מקום המלכות, הרי בגו"א דברים פל"ב אות ה תפא. תלה זאת במה שבמקדש מזכירים את השם המפורש, וכלשונו: "מכאן שעונין ברוך שם כבוד מלכותו אחר ברכה שבמקדש. אבל שלא במקדש עונין 'אמן' יומא לז.. והטעם, כי מפני שכתב דברים לב, ג 'כי שם ה' אקרא', וזהו שם המפורש, ושם המפורש לא נקרא ככתבו רק במקדש יומא סט:, ולכן עונין 'ברוך שם כבוד מלכותו' במקדש דוקא". ובנצח ישראל פמ"ד תשנה. תלה זאת בדבר שלישי, והוא קדושת המקדש, וכלשונו: "כי כאשר יאמר 'ברוך שם כבודו' בזה הוא מברך את שמו במה שמורה שמו הגדול על אמתת מהותו. ולא היה ראוי לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו' רק ליעקב פסחים נו., מפני שיעקב היה קדוש ה', כדכתיב ישעיה כט, כג 'והקדישו את קדוש יעקב'. ואין אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' רק בקדושה. ולכך לא היו אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' רק במקדש, שהוא קדוש אל השם. ולכך המלאכים, אשר הם נבדלים והם קדושים מן החומר, ראוי להם שבח זה 'ברוך שם כבוד מלכותו' דב"ר ב, לו. כי אין לברך השם, המורה על המהות, כי אם המסולק והנבדל מן החמרי. ולפיכך ראוי ברכה זאת למלאכים, שהם קדושים מן החמרי הגשמי. וביום אשר מסולק האדם מן החומר, כמו יום הכפורים, שאסור באכילה ובשתיה יומא עג:, ומסולק מאתו שאר ענינים הגשמיים, עד שהאדם קדוש והוא במדריגת המלאכים בפרט, ביום זה אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' בקול רם דב"ר ב, לו, כמו המלאכים, אשר ראוי להם שבח זה בפרט. וכן במקדש גם כן היו עונים 'ברוך שם כבוד מלכותו', וכל זה מפני קדושת המקדש". וכן כתב בנתיב העבודה פ"ז א, צט:. נמצא שביאר שלשה טעמים לאמירת בשכמל"ו במקדש; א המקדש הוא מקום המלכות דבריו כאן. ב במקדש מזכירים את השם המפורש דבריו בגו"א. ג המקדש הוא קדוש, ולקדוש הנבדל מהגוף ניתן לומר בשכמל"ו דבריו בנצח ישראל ונתיב העבודה. ובזוה"ק ח"ג רנו: מבואר שמלכות היא שלימות שם הויה בכל מדריגה, ולכך מלכות מחייבת אמירת שם המפורש ובזה יתחברו דבריו כאן עם דבריו בגו"א. וראה פחד יצחק פסח מאמר ס אותיות ח-י, בביאור שיטת המהר"ל באמירת בשכמל"ו במקדש. ובספר שיעורי הרב תפילה וקריאת שמע, סימן ג עמודים נא-נב הוכיח בטו"ט שאמירת בשכמל"ו נאמרת בתורת שבח לשם המפורש. והם דבריו בגו"א, שרק במקדש אמרו בשכמל"ו, כי רק במקדש אמרו את השם המפורש. ודברי תורה הם כפטיש יפוצץ סלע, מתחלקים לכמה טעמים.

585 לשון עתיד, ולא "ה' מלך".

586 לשון רש"י שם: "לימדך שאין מלכותו שלימה עד שיפרע מעמלק". ובזוה"ק ח"ג קכ. אמרו "לבתר עלויא דסדור שבחא, באז ישיר משה, דאית ביה כלא, ובדא מקבל עליה עול מלכותא קדישא".

587 כפי שכתב רש"י דברים ו, ד "ה' אלקינו ה' אחד - ה' שהוא אלקינו עתה, ולא אלקי האומות, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר צפניה ג, ט 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה''. ונאמר זכריה יד, ט 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'". ואחדותו יתברך היא מלכותו, וכפי שכתב למעלה בהקדמה שלישית קמה.: "האחדות והמלכות הוא דבר אחד, כי האחד בעם הוא המלך, לכך אמרו ז"ל ר"ה לב: 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' זה מלכות שלימה". ורש"י שמות יז, טו כתב: "אין שמו של הקב"ה שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עשו כולו". ובגו"א שם אות יג שנ. כתב: "וכן 'אין הכסא שלם, כי 'הכסא' רצה לומר בכל מקום המלכות, כדכתיב בראשית מא, מ 'רק הכסא אגדל'... אין מלכותו יתברך שמו בשלימות בעולם הזה. וזה כי המלכות גם כן הוא האחדות, שהמלך הוא נבדל מן העם אשר מולך עליהם, והוא מיוחד בעמו, שהרי לא תמצא שני מלכים משתמשים בכתר אחד חולין ס:. וכך קיימא לן במסכת ר"ה בפרק בתרא לב: 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' הוא מלכות שמים, כי מאחר שהוא אחד, הוא מלך. כי המלכות בעצמו הוא האחדות, ואין איתו אחר. ולפיכך אחר שאנו אומרים 'שמע ישראל ה' אלקינו וגו'' אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' פסחים נו., כי אחדותו הוא מלכותו, ונקרא קבלת מלכות שמים ברכות יג.. ואם כן איך יתכן שימצא מלכותו אצלנו בשלימות, כי מלכותו יתברך נמשך אחר אחדותו, וכאשר השניות בעולם אין שלימות מלכותו נמצא. ולכך 'אין הכסא שלם' עד שיכלה כל זרעו של עשו, ואז לא יהיה שניות בעולם, ואז 'יהיה ה' אחד ושמו אחד'" הובא למעלה הקדמה שלישית הערה 94, פי"ב הערה 84, ופמ"ד הערה 165.

588 פירוש - אנו נוהגים לומר בתפילת שחרית לאחר אמירת השירה את הפסוק "ועלו מושיעים בהר ציון וגו'", כי פסוק זה מבאר מדוע בשירה ישראל אמרו "ה' ימלוך", ולא "ה' מלך". ואודות שכך אנו נוהגים לומר, כן הוא בפרדס הגדול לרש"י סימן ה, כל בו סימן ד, ומחזור ויטרי הלכות תשעה באב סימן רסה. ובשנות אליהו ברכות פ"ד מ"ג כתב שאמירת שירת הים ושלשת הפסוקים שאחריה היא תקנת אנשי כנסת הגדולה. וראה עוד אודות מנהג זה בסידור הגאונים והמקובלים, כרך ב, עמודים שסד-שסה.

589 בא לבאר את קישור הפסוק של שמות טו, יח "ה' ימלוך לעולם ועד" עם הפסוק שלאחריו שם פסוק יט "כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב ה' עליהם את מי הים וגו'", דכיצד מלכות ה' מחייבת את איבודם של פרעה ופרשיו.

590 יסוד נפוץ בספריו. וכגון, בתפארת ישראל פכ"א שטו. כתב: "אין השם יתברך מלך על יחיד, שאין מלך בלא עם". ובבאר הגולה באר הרביעי תקנז: כתב: "אין מלך בלא אשר מולך עליו, כי אין עילה בלא עלול". ובאור חדש בפתיחה ר: כתב: "כי המלך מצד מלכותו הוא מבקש עבדים וממשלה עליהם, שאין מלך בלא עם". ובדרוש על התורה כז. כתב: "אם עם אין כאן, מלך אין כאן, כי אין מלך בלא עם". ובדר"ח פ"ו מי"א תג. כתב: "מאחר שהוא יתברך מלך, ואם כן כל הנבראים הם לכבודו, כי בלא הנבראים לא שייך לומר 'מלך', וכמו שאמרו במסכת ר"ה לא. בששי מהו אומר, 'ה' מלך גאות לבש' תהלים צג, א, על שם שגמר מעשיו ומלך עליהם. הרי לך מבואר כי גאות המלכות הוא מצד הנבראים, ומצד הנבראים הוא מלך... והמלכות הוא מצד הנבראים, וזהו הכבוד, והרי הנבראים כבוד מלכותו". ובנתיב התשובה פ"ג מט. כתב: "כי הוא יתברך חפץ בעולם, כי אם אין הנבראים, על מי מלכותו יתברך". ובנתיב התוכחה פ"ג ב, קצו: כתב: "כי המלכות תלוי בעם, וכמו שאמר משלי יד, כח 'ברוב עם הדרת מלך'" הובא למעלה הקדמה ראשונה הערה 124, ופי"ח הערה 49. ומקור הדברים הוא בפרקי דר"א פ"ג, שאמרו שם: "אם אין צבא למלך, ואם אין מחנה למלך, על מה הוא מולך. אם אין עם לקלס למלך, אי זה הוא כבודו של מלך". וכן שם פ"י אמרו: "לפי שהעם ממליכים את המלך, ואין המלך ממליך את עצמו אם אין העם ממליכין אותו".

591 פירוש - כאשר יש מתנגד לעם המלך יש בכך בטול למלכות המלך, כי מלכותו ניזונת מהעם הנתון למרותו, והתנגדות לעם היא קריאת תגר על מלכות המלך. ואודות שההתנגדות היא ביטול מסוים לזה שמתנגדים אליו, כן כתב באור חדש פ"ג תשטז:, וז"ל: "וכמו שיסיר השם יתברך לעתיד כח עמלק, כדכתיב עובדיה א, כא 'ועלו מושיעים וגו'', ואז לא יהיה לישראל מתנגד מבטל שלימותן". ובדר"ח פ"ד מ"ט קפו. כתב: "אין דבר אחד הוא בטול לאחר רק אם הוא כנגדו והפך שלו". ושם פ"ה מי"ז תיג: כתב: "כי בטול הדבר מגיע מצד המתנגד, אשר מתנגד אל הדבר. וכאשר... אין כאן מתנגד כלל, הוא קיום הדבר". ובנצח ישראל פנ"ה תתנב: כתב: "כי סבת ההפסד הוא ההפך אשר יש לדבר, אשר הוא נפסד אליו, וכאשר אין הפך, אין כאן הפסד" הובא למעלה פמ"ב הערה 108, וש"נ.

592 כי המלך צריך להשלים את צרכי העם, וכמו שכתב למעלה לאחר ציון 495: "המלך מנהיג את העם גם כן להביאם אל השלימות, ודבר זה ידוע כי המלך מנהיג העם להביאם אל היושר, שהוא השלימות". ובנתיב העבודה פי"ח א, קמב. כתב: "המלך נותן קיום לעם... כי המלך ראוי להשלים ולקיים העם". ובתפארת ישראל פ"ד עג: כתב: "המלך הוא משלים את הכל". ובנצח ישראל פנ"ב תתלד. כתב: "על ידי המלך יושלם כל העם אשר הוא תחתיו". ושם פנ"ד תתמו. כתב: "כי נקרא המנהיג והמלך בפרט 'פרנס', לפי שהוא משלים את חסרון הדור, כמו שהפרנסה משלמת חסרון האדם". ובאור חדש פ"ג תרפו: כתב: "כי המלך הוא תקון העם". ושם בהמשך תשיא: כתב: "כי המלך הוא להעמיד הקיום, ואין מצד המלך כליון". ובח"א לסנהדרין כ: ג, קלח: כתב: "כי המלך הוא שלימות האומה, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, ויתקן כל צרכם ופרנסתם אשר הם צריכים. וזה ענין המלך להשלים העם במה שהם צריכים". ובדרוש לשבת תשובה עב: כתב: "ענין המלך... שיהיה פונה אל העם להשגיח עליהם ולתקן עניניהם מה שחסר להם" ראה למעלה הערות 496, 500.

593 אודות זיקת המלך למלחמה, כן נאמר במדבר כז, טז-יז "יפקד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם וגו'", ופירש רש"י שם פסוק יז "אשר יצא לפניהם - לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג, שנאמר במדבר כא, לד 'אל תירא אותו'. וכדרך שעשה יהושע, שנאמר יהושע ה, יג 'וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו''. וכן בדוד הוא אומר ש"א יח, טז 'כי הוא יוצא ובא לפניהם', יוצא בראש ונכנס בראש". ונאמר ש"א ח, יט-כ "וימאנו העם לשמע בקול שמואל ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו, והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו". והרמב"ם בהלכות מלכים פ"ד ה"י כתב: "אין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר ש"א ח, כ 'ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו'". ובנצח ישראל פ"ו קמח. כתב: "המלך צריך לו גבורה לעשות מלחמה" הובא למעלה פכ"ט הערה 46. ובח"א לשבת נו: א, לה: כתב: "כי המלכות בשביל שחפץ הקב"ה להיות המלך... בשביל תועלת ישראל להציל אותם מן השונא, כדכתיב אצל שאול שהמלך ילך לפניהם לעשות מלחמות". והפסוקים בשאול הם ש"א ט, טו-טז "וה' גילה את אזן שמואל יום אחד לפני בוא שאול לאמר, כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימין ומשחתו לנגיד על עמי ישראל והושיע את עמי מיד פלשתים כי ראיתי את עמי כי באה צעקתו אלי". והרמב"ן דברים לג, ז כתב: "ייחד המדה הזאת ליהודה בעבור כי להם המלחמה, וממנו המלכות לעולם... יתפלל עליו בצאתו למלחמה, כי הוא יעלה בתחלה, ולנגיד ממנו שילחם באויבי ישראל, וכן אמר יעקב בראשית מט, ח 'ידך בעורף אויביך ואל עמו תביאנו', שישוב לשלום". וכן הרמב"ם בהלכות מלכים הקדיש שלשה פרקים ו-ח לדיני מלחמה, וכינה את כל ההלכות האלו בשם "הלכות מלכים ומלחמותיהם". והמלבי"ם ש"א ח, כ כתב: "זה גדר המלך הנתון תחת דת ומשפט, שכל מגמתו הוא הצלחת העם ולתקן עניניהם; בין במדינה, בין נגד הצר הצורר".

594 "כי הוא יתברך אחר שהביאם אל הר נחלתו, אל מקדש ה' אשר כוננו ידיו, אז השם יתברך נקרא 'מלך', כי מלכותו בבית המקדש בפרט" לשונו למעלה לאחר ציון 581. וראה למעלה הערה 562 בביאור זיקת המקדש לישראל.

595 מבאר שרישא דקרא "ה' מלך עולם ועד" היא הסבה, וסיפא דקרא "אבדו גוים מארצו" היא המסובב. אמנם רש"י שם ביאר לאידך גיסא; מאחר ש"אבדו גוים מארצו" לכך ה' הוא מלך, וכלשונו: "ה' מלך עולם ועד - מאחר שיאבדו גוים מארצו". וכן הרד"ק שם כתב: "ה' מלך עולם ועד. כשתעשה משפט ברשעים העושקים ישראל בגלות, אז תהיה מלך עולם ועד, ואין מורה את פיך".

596 כי בשני הפסוקים האלו מדובר על טביעת פרעה וסוסיו. ומבואר מדבריו שהפסוק "כי בא פרעה וגו'" הוא חלק מהשירה, שהרי קראו "סוף השירה". וכן כתב הראב"ע שמות טו, יט: "כי בא סוס פרעה - לפי דעתי גם זה הפסוק מהשיר". וכן כתב בתהלים עז, יז: "מן השירה הוא פסוק 'כי בא סוס פרעה'". אמנם הרמב"ן שמות שם חלק עליו מחמת ש"איננו בלשון השירה והנבואות". והרמב"ם בהלכות ספר תורה ספ"ח מונה פסוק זה בתוך השירה, שנכתב אריח על גבי לבנה, כפי ששירת הים נכתבה בתורה מגילה טז:, וכמבואר באור חדש פ"ט תתשעד.. ובמסכת סופרים פי"ב הי"א אמרו "שירת הים שלשים שיטין... 'בא' וכו'". משמע שהפסוק "כי בא סוס" הוא חלק מהשירה. ובשו"ת גינת ורדים או"ח כלל ב סימן ח הביא דברי האר"י בספר הכוונות שודאי הוא מהשירה, ואין מי שיחלוק בזה זולתי הרמב"ן. ובמג"א סימן נא סק"ט כתב בשם האר"י "טוב לומר עם השירה פסוק 'כי בא סוס פרעה וגו''". אמנם מרש"י גיטין צ. משמע שאינו חלק מהשירה, שכתב שתיבת "כי" של "כי בא סוס" מתפרש בלשון "מפני", וכלשונו: "'כי בא סוס פרעה וגו'', מפני שבא סוס פרעה וגו' לפיכך 'ותקח מרים וגו''". הרי שאין פסוק זה חלק מהשירה שנאמרה לפניו, אלא התחלה לענין שנאמר לאחריו. אך כאמור דעת המהר"ל היא שפסוק זה הוא "סוף השירה". וכן המשנה ברורה סימן נא סקי"ז כתב: "יש לומר פסוק 'כי בא סוס פרעה', שגם פרשה זו מעיקר שירה". ויש להעיר, שאם הפסוק "כי בא סוס פרעה" הוא חלק מהשירה, מדוע בשחרית אנו כופלים את הפסוק שלפניו "ה' ימלוך לעולם ועד", ולא כופלים את הפסוק "כי בא סוס פרעה", להורות שזהו סיום השירה. וכבר הקשה כן הדברי חמודות על הרא"ש הלכות ספר תורה, אות סה, וז"ל: "מכאן שנתבאר שהפסוק "כי בא סוס" נכתב אריח על גבי לבנה קשה לי על מנהג שכופלין 'ה' ימלוך לעולם ועד' בפסוקי דזמרה". ואכן האבודרהם ב"סדר שחרית של חול ופירושה" עמוד סג ביאר שכפילות הפסוק "ה' ימלוך לעולם ועד" מורה שזהו הפסוק האחרון של השירה, וכלשונו: "אין לכפול אלא הפסוק האחרון שבסוף כל המזמורים בלבד, שהוא תהלים קנ, ו 'כל הנשמה תהלל קה', הודיע שנגמרו המזמורים של סוף התהלים, כדרך סיום הפרשה שכופלין הפסוק האחרון. וכן בשירת הים כופלין פסוק 'ה' ימלוך' מפני שהוא סוף השירה, ואם לא היו כופלין אותו לא היה נראה כי הוא סוף השירה" הובא בב"י או"ח סימן נא ס"ז, ובהגהת הרמ"א שם. אך דעת המהר"ל הסובר ש"כי בא סוס" הוי חלק מהשירה טעונה ביאור. ומעין זה יש לעורר על דעת הגר"א, שבמעשה רב סימן כט כתב שלא לומר כלל הפסוק "כי בא סוס פרעה", אלא מיד לומר הפסוק "כי לה' המלוכה" הובא במשנה ברורה סימן נא ס"ק יז. ובליקוטי הגר"א שם מתוך הספר "דיוקים בנוסח התפלה והברכות" כתב: "אין לומר פסוק 'כי בא סוס וגו'' אף שהוא מהשירה, אך שלא תיקנוהו בתפילה. והעד על זה שכופלין פסוק 'ה' ימלוך' לסיום השירה, כמו שכופלין 'כל הנשמה' לסיום פסוקי דזמרה". ושוב יקשה, שאם "כי בא סוס" הוא חלק מהשירה, מדוע אין להזכירו בתפילה לשיטת הגר"א, ומדוע אין כופלים אותו, אלא כופלים "ה' ימלוך". ובפחד יצחק פסח, מאמר לח, עמד גם כן על שאלת הדברי חמודות הנ"ל, ויישבה בטו"ט על פי דברי המהר"ל כאן, וז"ל: "ויש לפרש נימוקו של מנהגינו על פי דברי המהר"ל בבאור הכתוב 'כי בא סוס פרעה' ומביא את דבריו שכתב כאן... נמצא כי גופה של השירה מסתיים בהקרא ד'השם ימלוך לעולם ועד', אלא בכדי לתת לשירה צורה של עגול אשר סופו נעוץ בתחלתו, בא הוא הפסוק ד'כי בא סוס פרעה'. ויוצא מזה כי בשעה שאנו כופלים את הפסוק ד'ה' ימלוך', הרי אנו כופלים באמת את תכליתה וסיומה של השירה. אבל לענין הלכות כתיבה בספר תורה בודאי שצריך הוא הפסוק הזה להכתב בתורת שירה, כי על כן גם הקשר של השירה שירה הוא". ולכך מבואר היטב מדוע אין אנו מכפילין את הפסוק "כי בא סוס", ולדעת הגר"א אף אין מזכירין אותו כלל, ודו"ק.

597 יש להעיר, כי זה עתה ביאר היטב את שייכותו של פסוק זה לקודמו, שכתב לאחר ציון 593: "לפיכך אחר שאמר שמות טו, יז 'מקדש ה' כוננו ידיך' אמר שם פסוק יח 'ה' ימלוך לעולם ועד'. שכאשר יש לו עם שהביא אותם אל הר נחלתו אז הוא מלך, ובלא עם אין מלך. ובשביל מלכותו אשר הוא מלך על ישראל שם פסוק יט 'כי בא סוס פרעה ורכבו ופרשיו אל תוך הים וישב ה' עליהם את מי הים', כי מפני מלכותו יתברך אשר הוא מלך, עושה מלחמה באויבים ומאבד אותם". ומדוע כתב כאן שללא קישור סוף השירה להתחלתה "לא היה קשור גמור פסוק זה של 'כי בא סוס פרעה' במקום הזה". זאת ועוד, דבמכילתא אמרו שמות טו, יח "'ה' ימלוך לעולם ועד', מפני מה, 'כי בא סוס פרעה ברכבו ופרשיו בים וישב ה' עליהם וגו''". והדברים סתומים, אך על כל פנים מבואר מהמכילתא שהפסוק "כי בא סוס פרעה" מתקשר לפסוק שלפניו, ואין צורך לקשרו לתחילת השירה. אמנם לשונו הזהב מיישבת שאלות אלו, שכתב "לא היה קשור גמור פסוק זה של 'כי בא סוס פרעה' במקום הזה". לאמר, דאמנם נתבאר למעלה קשור פסוק זה לפסוק שלפניו, אך אין בזה "קשור גמור", אלא קשור חלקי. ואולי כוונתו היא שמצינו בכמה מקומות שהוזכרה מלכות ה' מבלי להוסיף את איבוד האויבים. וכגון תהלים צג, א "ה' מלך גאות לבש וגו'". וכן שם צז, א "ה' מלך תגל הארץ וגו'", ועוד. ומדוע דוקא כאן מלכות ה' מחייבת שיוצמד אליה איבוד האויבים. לכך אין בזה "קשור גמור", וחייבים לומר שמשום שייכות סוף השירה לתחילתה נגעו בה. ומעין כן כתב הארבנבנאל שמות טו, יט: "דעת המפרשים הוא שבעבור שהאריך בדברי השירה חזר לסיים במה שהתחיל בו".

598 נראה שרומז לכך ש"שיר" הוא עיגול, כמו שאמרו חכמים שבת נא: "יוצא הגמל באפסר... וסוס בשיר", ופירש רש"י שם "בשיר - כמו אצעדה סביב צוארו, וטבעת קבוע בה, ומכניסין בו רצועה או חבל ומושכין הבהמה". ובגמרא ב"מ כה. איתא "בעי רבי ירמיה, כשיר מהו", ופירש רש"י שם "כשיר - מוטלין בעגול כאצדעה". ועל הנאמר בראשית כד, כב "ושני צמידים על ידיה" תרגם אונקלוס שם "ותרין שירין על ידהא".

599 כפי שהשריש כמה פעמים שהקצה מורה על העדר וחסרון. וכגון, למעלה פי"ח קל: כתב: "הראה לו הקשר המשיח, שהוא דבק ומחובר בעצמו אל מלכות רביעית בסוף שלהם... שההעדר כרוך בסוף". ובהקדמה שניה לדר"ח סה. כתב: "כל קצה הוא תכלית וסוף, שהרי הוא קצה, ואילו הארץ שהיא באמצע, כמו נקודה בתוך העיגול, אין שייך בה קצה וסוף, לכך יש בה החיים. שהחיים הוא דבר שאין לו סוף וקצה, כי הקצה הוא המיתה". ובדר"ח פ"ב מי"ב תשצג. כתב: "כל מיתה הוא קצה, אבל השווי והמצוע הוא החיים". ושם פ"ה מ"ז רמב: כתב: "כי הקצה, מפני שהוא קצה, הוא קרוב אל ההעדר... הקצה קרוב אל ההעדר כי הסוף הוא ההעדר". ובבאר הגולה באר הששי קסט: כתב: "כי ד' קצוות יש בהם העדר, לפי שכל אחד ואחד קצה". ובהמשך הבאר שם שד: כתב: "כל דבר שהוא קצה, הוא הולך אל הקצה, אשר בקצה דבק ההעדר". ובתפארת ישראל פ"נ תשצד: כתב: "כי הדבר שיש לו הפסק, יש לו קצה, שכאשר הוא נפסד, הרי יש לו קצה". ובנצח ישראל פכ"ח תקע: כתב: "העקב הוא סוף האדם, והוא כנוי להעדר האדם וסופו" הובא למעלה פי"ח הערה 28.

600 כמו שאמרו בספר היצירה פ"א מ"ז "נעוץ סופו בתחילתו".

601 כהסבר זה כתב גם באור חדש בביאור דברי הגמרא מגילה יג: "תנא, כיון שנפל פור בחודש אדר שמח המן שמחה גדולה, אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת, ובשבעה באדר נולד". וזה לשונו באור חדש פ"ג תרסג:: "כאשר הפיל המן גורלות לדעת איזה זמן שהוא סוף ישראל, ונפל באדר, אז שמח כי בזה הזמן מת משה, שהוא רבם של ישראל, והוא נחשב צורת כל ישראל. ולפיכך חשב כאילו יש כאן העדר כל ישראל, כאשר ראה כי משה רבינו עליו השלום מת בזה החודש. ודעתו היה כי החודש הזה, שהוא סוף ותכלית החדשים, גם כן מורה חס ושלום על תכלית וסוף ישראל. ולכך נפל הגורל בחודש הזה, לומר כי בזה החודש הוא סוף ישראל, ולכך מת בו משה רבן, שהוא נחשב צורת ישראל. ולא ידע כי בז' באדר נולד גם כן. ופירוש זה, כי הדבר שהוא שלם, התחלתו וסופו מתחברים באחד. כמו שתראה בכדור שהוא עגול, שמתחבר סופו אל תחלתו, והוא השלמה לגמרי... כי אין לומר כי הסוף שלו הוא מורה על ההעדר וחסרון, מפני שהוא סוף, כי אדרבא, הרי הוא מורה השלמה, כאשר הושלמו הימים מיום ליום. וזה לא הוי רק השלמה, ולא שייך בזה סוף, לכך מורה כי הושלם... אבל אם היה מיתתו בחדש אחר, לא היה מיתתו רק העדר, ולא שלימות כלל. ולכך כאשר ראה המן שנפל הגורל בחודש הזה האחרון, היה שמח, כי אמר שהאחרון מורה שיש להם אחרית. וכמו שהיה יציאת מצרים התחלה בחודש הראשון, וכך סופם יהיה בחודש האחרון. אמנם טעות המן היה כי לא ידע כי הסוף הזה הוא ההשלמה כאשר מחובר הסוף אל ההתחלה, והדבר שהוא שלם הוא שב אל השם יתברך. וכמו שההתחלה היה מן השם יתברך, כי בחודש ניסן, שהוא ההתחלה של ישראל, הוציאם השם יתברך ממצרים, אם כן התחלתם מן השם יתברך, כך סופם אל השם יתברך. ולפיכך הסוף שלהם ראוי שיהיה בחודש אדר, שהוא סוף החדשים, והוא מחובר לחודש ניסן. ודבר זה דומה לגמרי למשה; כי אף שהיה מיתת משה מצד עצמו בחדש אדר, שהוא סוף החדשים, מכל מקום כיון שנולד בו, היה ימיו בהשלמה, ואין כאן סוף כאשר דבק סוף אל ההתחלה, ומצד הזה יש כאן השבה אל השם יתברך, והוא קיום הנצחי. וכך בישראל, אף כי יש להם סוף, אין הסוף הזה רק השלמה, ואין כאן סוף ממש, כאשר הסוף יש לו חבור אל ההתחלה. וזהו שלימות, וההשלמה הזאת הוא אל השם יתברך, ומצד השם יתברך יש להם הקיום הנצחי. וכל עניין זה רמזו בזה שאמרו מגילה יג: לא ידע המן כי באדר מת משה ובז' באדר נולד".

602 אודות שהשבח צריך להיות בהתאם למשתבח, כן אמרו חכמים ברכות לג: "משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו", והובא למעלה פ"א קסה.. וכן אמרו מגילה כה. "משל לאדם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו באלף דינרי כסף, לא גנאי הוא לו". הרי ששבח שאינו ממצה את מעלותיו של המשתבח לא רק שאינו שבח כדבעי, אלא הוא אף נחשב לגנאי. ומעין סברה זו שיש לשבח ולברך את ה' בשלימות כפי השלימות שה' משפיע עלינו כתב גם בנתיב העבודה פי"ח א, קלב: לגבי ברכת המזון, וז"ל: "הדעת נותן והשכל מחייב שלפי גודל הדבר הזה שמקבל האדם הפרנסה, צריך לברך את השם יתברך על זה ברכה שלימה... ומאוד דקדקו חכמים ז"ל על ברכת המזון שתהא הברכה בשלימות הגמור, כמו שהשם יתברך השלים את האדם במזונותיו". ובנר מצוה צו. כתב: "המצוה של הדלקת נרות חנוכה שקבעו חכמים על הנס של חנוכה, כדי לתת הודאה ושבח אל מי שעשה לנו הנס, ראוי שתהיה נעשה בשלימות הגמור, כי הוא יתברך הפליא עמנו לעשות, ואיך לא נעשה המצוה שקבעו על זה בשלימות הגמור" הובא למעלה הקדמה שניה הערה 3. וכן הוא בהקדמה לאור חדש קיא:, ושם פ"ט תתשפא:. ואודות שהקב"ה הוא שלם בתכלית השלימות, כן כתב כמה פעמים. וכגון למעלה פ"ט תקב. כתב: "לא ימצא אחד שהוא בתכלית השלימות כי אם הקב"ה בלבד". ובדר"ח פ"ג מט"ז תט. כתב: "כי הוא יתברך שהוא שלם בתכלית השלימות, לכך אי אפשר לומר שברא את העולם לתכלית זה, כי אין זה תכלית טוב". ושם פ"ד מי"ז שנה: כתב: "אם לא היה רק עולם הזה, והיה עולם הזה עולם חסר, אין ראויה פעולה זאת לפועל השלם, שהוא השם יתברך שהוא שלם בתכלית השלימות". ושם פ"ו מי"א תי. כתב: "כי השם יתברך הוא השלם לגמרי, עד שאי אפשר שיחסר שלימותו". ובנתיב התורה פי"ח תרצט. כתב: "אין השם יתברך מתחבר רק אל השלם, כמו שהוא יתברך שלם בתכלית השלימות". ובנצח ישראל פי"ב שיג. כתב: "השם יתברך, שהוא השלם האמיתי". וכן הוא שם פס"א תתקלא:. ובבאר הגולה באר הרביעי שלט: כתב: "כי הוא יתברך השלם בתכלית השלימות". ובהמשך שם תד. כתב: "הוא יתברך, אשר הוא שלם בכל השלימות", ועוד.

603 מסיים במטבע לשון זה, אע"פ שלשון הפסוק תהלים פט, נג הוא "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", כי ביאר כאן שיש לתת לה' שבח שלם, ולא שבח שיש לו סוף, ולכך כתב "ישתבח שמו לעולם אמן ואמן" ראה למעלה פכ"ה הערה 110. ודרכו של המהר"ל לכתוב פסוק זה בסיום ספריו כפי שעשה בסיום כל חומש וחומש בגו"א, בדרך חיים, נתיב העבודה, נתיב יראת השם, ועוד. וכאן מסיים את חלק הספר העוסק בשרשים של שעבוד מצרים פרקים א-יג, וביאור פרשיות התורה מתחילת ספר שמות עד יצ"מ ושירת הים פרקים יד-מז. מעתה ואילך יעסוק בענייני הלכה של ליל הסדר, והגדה של פסח, ויכנה את חלק הספר עד כה בשם "בפרקים" סתם. וכגון, להלן פנ"ד כתב: "וכבר נתבאר ענין זה בפרקים, ועיין שם". ולהלן ס"פ נז כתב: "ולעיל בפרקים הארכנו יותר בענין המכות". והמקור לכתוב בסוף הספר "אמן ואמן" הוא מסיום כמה מספרי תהלים שמחולק לחמשה ספרים; בסיום הספר הראשון נאמר תהלים מא, יד "ברוך ה' אלקי ישראל מהעולם ועד העולם אמן ואמן". והרד"ק שם כתב: "נותן הודאה לאל בכלותו הספר, כמו שהוא מנהג הסופרים. וכן עשה בתכלית ארבעה הספרים... 'אמן ואמן', קיום וקיום, כמו שעונה אדם אמן אחר הברכה לקיים הברכה, כי אמן לשון קיום". ובסיום הספר השני נאמר תהלים עב, יט-כ "וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן, כלו תפלות דוד בן ישי". ובסיום הספר השלישי נאמר תהלים פט, נג "ברוך ה' לעולם אמן ואמן". והרד"ק שם כתב: "אמר כן בתכלית הספר... כמו שכותבים הסופרים בהשלימם הספר. וכבר פירשנו הפסוק בתכלית הספר הראשון. נשלם ספר שלישי בעזרת האל יתברך". והרי כל סוף הוא כפול, וכמו שכתב להלן פס"ט: "ספר החמישי משנה תורה, כי כל השלמה וסוף כפול, ודבר זה ידוע כי כל סוף יש לו כפילות" ראה למעלה פל"ג הערה 49. לכך המהר"ל מסיים ספריו עם כפל "אמן ואמן".

5 סוטה פתח ↗

אֲפִילּוּ עוֹשֶׂה צְדָקָה בַּסֵּתֶר, דִּכְתִיב: ״מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף וְגוֹ׳״ — לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. אַזְהָרָה לְגַסֵּי הָרוּחַ מִנַּיִן? אָמַר רָבָא אָמַר זְעֵירִי: ״שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, מֵהָכָא: ״וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ״ וּכְתִיב: ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. וְכִדְרַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעָא. דְּאָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעָא: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״הִשָּׁמֶר״ ״פֶּן״ וְ״אַל״ — אֵינוֹ אֶלָּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, זִמְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַסִּי וְזִמְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַמֵּי: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסוֹף מִתְמַעֵט, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רוֹמּוּ מְּעַט״. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר יֶשְׁנוֹ בָּעוֹלָם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֵינֶנּוּ״. וְאִם חוֹזֵר בּוֹ — נֶאֱסָף בִּזְמַנּוֹ כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהֻמְּכוּ כַּכֹּל יִקָּפְצוּן״. כְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב דִּכְתִיב בְּהוּ: ״בַּכֹּל״, ״מִכֹּל״, ״כֹּל״. וְאִם לָאו — ״וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת יִמָּלוּ״. מַאי ״וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת״? רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא, חַד אָמַר: כִּי סָאסָא דְשִׁיבַּלְתָּא, וְחַד אָמַר: כְּשִׁיבּוֹלֶת עַצְמָהּ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר כִּי סָאסָא דְשִׁיבַּלְתָּא — הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כִּי שׁוּבַּלְתָּא עַצְמָהּ, מַאי ״וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת״? אָמַר רַב אַסִּי, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁנִּכְנָס לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ — גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה הוּא מְלַקֵּט. ״וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ״. רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא, חַד אָמַר: אִתִּי דַּכָּא, וְחַד אָמַר: אֲנִי אֶת דַּכָּא. וּמִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר אֲנִי אֶת דַּכָּא, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כׇּל הָרִים וּגְבָעוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי וְלֹא גָּבַהּ הַר סִינַי לְמַעְלָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כׇּל הָרִים וּגְבָעוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי. וְהִנִּיחַ כׇּל אִילָנוֹת טוֹבוֹת, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ בַּסְּנֶה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ רָאוּי לְגַדְּעוֹ כַּאֲשֵׁירָה. כְּתִיב הָכָא: ״וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַאֲשֵׁירֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ — אֵין עֲפָרוֹ נִנְעָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר״, ״שֹׁכְבֵי בֶּעָפָר״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״שֹׁכְנֵי עָפָר״ — מִי שֶׁנַּעֲשָׂה שָׁכֵן לֶעָפָר בְּחַיָּיו. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, שְׁכִינָה מְיַלֶּלֶת עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע״. דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אֶלְעָזָר: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וְדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם — גָּבוֹהַּ רוֹאֶה אֶת הַגָּבוֹהַּ, וְאֵין גָּבוֹהַּ רוֹאֶה אֶת הַשָּׁפֵל. אֲבָל מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, הוּא גָּבוֹהַּ וְרוֹאֶה אֶת הַשָּׁפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי רָם ה׳ וְשָׁפָל יִרְאֶה״. אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאִיתֵּימָא מָר עוּקְבָא: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי וָהוּא יְכוֹלִין לָדוּר בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְלׇשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל״. אַל תִּקְרֵי ״אֹתוֹ״, אֶלָּא ״אִתּוֹ לֹא אוּכָל״. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַמְּסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְלׇשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית״. אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, אֲפִילּוּ רוּחַ קִימְעָא עוֹכַרְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ״, וּמָה יָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה רְבִיעִיּוֹת — רוּחַ קִימְעָא עוֹכַרְתּוֹ, אָדָם שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא רְבִיעִית אַחַת — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בּוֹ אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה בִּשְׁמִינִית. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: וּמְעַטְּרָא לֵיהּ כִּי סָאסָא לְשׁוּבַּלְתָּא. אָמַר רָבָא: בְּשַׁמְתָּא דְּאִית בֵּיהּ, וּבְשַׁמְתָּא דְּלֵית בֵּיהּ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָא מִינַּהּ וְלָא מִקְצָתַהּ, מִי זוּטַר דִּכְתִיב בֵּיהּ ״תּוֹעֲבַת ה׳ כׇּל גְּבַהּ לֵב״? אָמַר חִזְקִיָּה: אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֶלָּא אִם כֵּן מֵשִׂים לִבּוֹ כְּבָשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחׇדְשׁוֹ וְגוֹ׳ יָבֹא כׇּל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲווֹת וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי זֵירָא: ״בָּשָׂר״ כְּתִיב בֵּיהּ ״וְנִרְפָּא״, ״אָדָם״ לָא כְּתִיב בֵּיהּ ״וְנִרְפָּא״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָדָם: אֵפֶר, דָּם, מָרָה. בָּשָׂר: בּוּשָׁה, סְרוּחָה, רִמָּה. אִיכָּא דְּאָמְרִי: שְׁאוֹל, דִּכְתִיב בְּשִׁין. אָמַר רַב אָשֵׁי: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסוֹף נִפְחָת, שֶׁנֶּאֱמַר:

5 כתובות פתח ↗

אַכּוּלְּהוּ. וְהָא שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים קָאָמַר? אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ לְמִי שֶׁאֵין לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר רַב חָנָן לְאַבָּיֵי: חַמָּר וְנַעֲשֶׂה גַּמָּל, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: רוֹצָה אִשָּׁה בְּקַב וְתִיפְלוּת מֵעֲשָׂרָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת. הַסַּפָּנִים אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רַב בְּרוֹנָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: הַתַּלְמִידִים יוֹצְאִין לְתַלְמוּד תּוֹרָה שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. אָמַר רָבָא: סָמְכוּ רַבָּנַן אַדְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה וְעָבְדִי עוֹבָדָא בְּנַפְשַׁיְיהוּ. כִּי הָא דְּרַב רְחוּמִי הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרָבָא בְּמָחוֹזָא, הֲוָה רְגִיל דַּהֲוָה אָתֵי לְבֵיתֵיהּ כֹּל מַעֲלֵי יוֹמָא דְכִיפּוּרֵי. יוֹמָא חַד מְשַׁכְתֵּיהּ שְׁמַעְתָּא. הֲוָה מְסַכְּיָא דְּבֵיתְהוּ: הַשְׁתָּא אָתֵי, הַשְׁתָּא אָתֵי. לָא אֲתָא. חֲלַשׁ דַּעְתַּהּ, אַחִית דִּמְעֲתָא מֵעֵינַהּ. הֲוָה יָתֵיב בְּאִיגָּרָא, אִפְּחִית אִיגָּרָא מִתּוּתֵיהּ וְנָח נַפְשֵׁיהּ. עוֹנָה שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵימַת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. ״אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ״, אָמַר רַב יְהוּדָה, וְאִיתֵּימָא רַב הוּנָא, וְאִיתֵּימָא רַב נַחְמָן: זֶה הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא, חַתְנֵיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי, הֲוָה אָזֵיל וְיָתֵיב בְּבֵי רַב, וְכׇל בֵּי שִׁמְשֵׁי הֲוָה אָתֵי לְבֵיתֵיהּ, וְכִי הֲוָה אָתֵי, הֲוָה קָא חָזֵי קַמֵּיהּ עַמּוּדָא דְנוּרָא. יוֹמָא חַד מְשַׁכְתֵּיהּ שְׁמַעְתָּא. כֵּיוָן דְּלָא חָזֵי הָהוּא סִימָנָא, אֲמַר לְהוּ רַבִּי יַנַּאי: כְּפוּ מִטָּתוֹ, שֶׁאִילְמָלֵי יְהוּדָה קַיָּים לֹא בִּיטֵּל עוֹנָתוֹ. הֲוַאי כִּ״שְׁגָגָה שֶׁיּוֹצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט״, וְנָח נַפְשֵׁיהּ. רַבִּי אִיעֲסֵק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַבִּי חִיָּיא, כִּי מְטָא לְמִיכְתַּב כְּתוּבָּה נָח נַפְשַׁהּ דִּרְבִיתָא. אָמַר רַבִּי: חַס וְשָׁלוֹם פְּסוּלָא אִיכָּא? יְתִיבוּ וְעַיִּינוּ בְּמִשְׁפָּחוֹת, רַבִּי אָתֵי מִשְּׁפַטְיָה בֶּן אֲבִיטַל, וְרַבִּי חִיָּיא אָתֵי מִשִּׁמְעִי אֲחִי דָוִד. אֲזַל אִיעֲסֵק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא. פְּסַקוּ לֵיהּ תַּרְתֵּי סְרֵי שְׁנִין לְמֵיזַל בְּבֵי רַב. אַחְלְפוּהָ קַמֵּיהּ, אֲמַר לְהוּ: נִיהְווֹ שֵׁית שְׁנִין. אַחְלְפוּהָ קַמֵּיהּ, אֲמַר לְהוּ: אֶיכְנֹיס וַהֲדַר אֵיזִיל. הֲוָה קָא מִכְּסִיף מֵאֲבוּהּ. אֲמַר לֵיהּ: בְּנִי, דַּעַת קוֹנְךָ יֵשׁ בָּךְ — מֵעִיקָּרָא כְּתִיב: ״תְּבִיאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ״, וּלְבַסּוֹף כְּתִיב: ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״. אֲזַל יְתֵיב תַּרְתֵּי סְרֵי שְׁנֵי בְּבֵי רַב. עַד דַּאֲתָא, אִיעֲקַרָא דְּבֵיתְהוּ. אָמַר רַבִּי: הֵיכִי נַעֲבֵיד, נְגָרְשָׁהּ — יֹאמְרוּ: עֲנִיָּיהּ זוֹ לַשָּׁוְא שִׁימְּרָה. נִינְּסִיב אִיתְּתָא אַחֲרִיתִי — יֹאמְרוּ: זוֹ אִשְׁתּוֹ, וְזוֹ זוֹנָתוֹ. בְּעָא עֲלַהּ רַחֲמֵי וְאִיתַּסִּיאַת. רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן חֲכִינַאי הֲוָה קָאָזֵיל לְבֵי רַב בְּשִׁילְהֵי הִלּוּלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אֲמַר לֵיהּ: אִיעַכַּב לִי עַד דְּאָתֵי בַּהֲדָךְ. לָא אִיעַכַּב לֵיהּ. אֲזַל יְתֵיב תְּרֵי סְרֵי שְׁנֵי בְּבֵי רַב. עַד דְּאָתֵי, אִישְׁתַּנּוֹ שְׁבִילֵי דְמָתָא וְלָא יְדַע לְמֵיזַל לְבֵיתֵיהּ. אֲזַל יְתֵיב אַגּוּדָּא דְּנַהֲרָא. שְׁמַע לְהַהִיא רְבִיתָא דַּהֲווֹ קָרוּ לַהּ: ״בַּת חֲכִינַאי, בַּת חֲכִינַאי, מַלַּי קוּלְּתִיךְ וְתָא נֵיזִיל״. אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ הַאי רְבִיתָא דִּידַן. אֲזַל בָּתְרַהּ. הֲוָה יְתִיבָא דְּבֵיתְהוּ קָא נָהֲלָה קִמְחָא, דַּל עֵינַהּ חֲזִיתֵיהּ, סְוִי לִבַּהּ, פְּרַח רוּחַהּ, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲנִיָּיה זוֹ זֶה שְׂכָרָהּ?! בְּעָא רַחֲמֵי עֲלַהּ וְאַחֲיַיהּ. רַבִּי חָמָא בַּר בֵּיסָא אֲזַיל יְתֵיב תְּרֵי סְרֵי שְׁנֵי בְּבֵי מִדְרְשָׁא. כִּי אֲתָא, אֲמַר: לָא אֶיעֱבֵיד כִּדְעָבֵיד בֶּן חֲכִינַאי. עָיֵיל יָתֵיב בֵּי מִדְרְשָׁא, שְׁלַח לְבֵיתֵיהּ. אֲתָא רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּרֵיהּ, יָתֵיב קַמֵּיהּ. הֲוָה קָא מְשַׁאֵיל לֵיהּ שְׁמַעְתָּא, חֲזָא דְּקָא מְחַדְּדִי שְׁמַעְתָּתֵיהּ, חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ, אֲמַר: אִי הֲוַאי הָכָא, הֲוָה לִי זֶרַע כִּי הַאי. עָל לְבֵיתֵיהּ, עָל בְּרֵיהּ, קָם קַמֵּיהּ. הוּא סָבַר לְמִשְׁאֲלֵיהּ שְׁמַעְתְּתָא קָא בָעֵי, אֲמַרָה לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ: מִי אִיכָּא אַבָּא דְּקָאֵים מִקַּמֵּי בְּרָא? קָרֵי עֲלֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא: ״הַחוּט הַמְשׁוּלָּשׁ לֹא בִּמְהֵרָה יִנָּתֵק״ — זֶה רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי חָמָא בַּר בֵּיסָא. רַבִּי עֲקִיבָא רָעֲיָא דְּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ הֲוָה, חֲזִיתֵיהּ בְּרַתֵּיה דַּהֲוָה צְנִיעַ וּמְעַלֵּי, אֲמַרָה לֵיהּ: אִי מִקַּדַּשְׁנָא לָךְ, אָזְלַתְּ לְבֵי רַב? אֲמַר לַהּ: אִין, אִיקַּדַּשָׁא לֵיהּ בְּצִינְעָה וְשַׁדַּרְתֵּיהּ. שְׁמַע אֲבוּהָ, אַפְּקַהּ מִבֵּיתֵיהּ אַדְּרַהּ הֲנָאָה מִנִּכְסֵיהּ. אֲזַל יְתֵיב תְּרֵי סְרֵי שְׁנִין בְּבֵי רַב. כִּי אֲתָא, אַיְיתִי בַּהֲדֵיהּ תְּרֵי סְרֵי אַלְפֵי תַּלְמִידֵי. שַׁמְעֵיהּ לְהָהוּא סָבָא דְּקָאָמַר לַהּ: עַד כַּמָּה

6 שמות רבה פתח ↗

הֲדָא הוּא דִכְתִיב שיר השירים ב, יד: יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, הָיָה לוֹמַר יוֹנָה בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע וּמַהוּ שֶׁאָמַר יוֹנָתִי, אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל יוֹנָתִי, רְאֵה מַה כְּתִיב הושע ז, יא: וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶצְלִי הֵם כְּיוֹנָה פוֹתָה, כָּל מַה שֶּׁאֲנִי גוֹזֵר עֲלֵיהֶם עוֹשִׂים וְשׁוֹמְעִים לִי, אֲבָל אֵצֶל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים קָשִׁים הֵם כַּחַיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית מט, ט: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, בראשית מט, כז: בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בראשית מט, יז: יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ, לְפִיכָךְ הֵם קָשִׁים כְּנֶגֶד עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, לָמָּה שֶׁעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹמְרִין לָהֶם מָה אַתֶּם מְבַקְּשִׁין מִן הַשַּׁבָּת הַזּוֹ שֶׁאַתֶּם שׁוֹמְרִים, מִן הַמִּילָה הַזּוֹ שֶׁאַתֶּם מוּלִים, וְהֵם מְבַקְּשִׁים לְבַטֵּל לָהֶם אֶת הַמִּצְווֹת וְהֵם נַעֲשִׂים כְּנֶגְדָם קָשִׁין כַּחַיּוֹת, אֲבָל אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּיוֹנָה תַמָּה, וְשׁוֹמְעִים לוֹ כָּל מַה שֶּׁהוּא גוֹזֵר עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר שמות ד, לא: וַיַּאֲמֵן הָעָם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר שמות כד, ז: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, לְכָךְ נֶאֱמַר שיר השירים ב, יד: יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָיוּ נוֹשְׂאִין עֵינֵיהֶן וְהָיוּ הַמִּצְרִים רוֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יד, י: וּפַרְעֹה הִקְרִיב וגו', נוֹסְעִים אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא נֹסֵעַ, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא פַרְעֹה וְהַמִּצְרִיִּים לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם תָּלוּ עֵינֵיהֶם לַשָּׁמַיִם וְרָאוּ שָׂרָן שֶׁל מִצְרַיִם פּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ נִתְיָרְאוּ הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יד, י: וַיִּירְאוּ מְאֹד, וּמַהוּ וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, שָׂרָן שֶׁל מִצְרַיִם הָיָה שְׁמוֹ מִצְרַיִם, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַפִּיל אֻמָּה עַד שֶׁהוּא מַפִּיל שָׂרָן תְּחִלָּה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּנְבוּכַדְנֶצַּר שֶׁהִפִּיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׂרוֹ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר דניאל ד, כח: עוֹד מִלְּתָא בְּפֻם מַלְכָּא קָל מִן שְׁמַיָא נְפַל, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן אָבִין שָׂרוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר קָל שְׁמוֹ, וְהִפִּילוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אַף שָׂרוֹ שֶׁל פַּרְעֹה מִצְרַיִם שְׁמוֹ וְהָיָה פּוֹרֵחַ לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁהִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַמִּצְרִים בַּיָּם לֹא שִׁקַּע תְּחִלָּה אֶלָּא שָׂרָן, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יד, כז: וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם, זֶה שָׂרָן שֶׁל מִצְרַיִם, וְאַחַר כָּךְ תהלים קלו, טו: וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, וְכֵן סוּסֵיהֶם וְרוֹכְבֵיהֶם רָמָה בַיָּם אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא שמות טו, א: סוּס וְרֹכְבוֹ, זֶה הַשַֹּׂר שֶׁלָּהֶן, הֱוֵי: וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם. וּמַהוּ וּפַרְעֹה הִקְרִיב, אֶלָּא שֶׁהִקְרִיב אֶת יִשְׂרָאֵל לַתְּשׁוּבָה שֶׁעָשׂוּ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, יָפָה הָיְתָה הַקְרָבַת פַּרְעֹה לְיִשְׂרָאֵל מִמֵּאָה צוֹמוֹת וּתְפִלּוֹת, לָמָּה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁרָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם וְרָאוּ אוֹתָן, נִתְיָרְאוּ מְאֹד וְתָלוּ עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְעָשׂוּ תְּשׁוּבָה וְהִתְפַּלְּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יד, י: וַיִּצְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה', אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמשֶׁה, מֶה עָשִׂיתָ לָנוּ, עַכְשָׁו הֵם בָּאִים וְעוֹשִׂים לָנוּ כָּל מַה שֶּׁעָשִׂינוּ עִמָּהֶם, שֶׁהָרַגְנוּ בְּכוֹרֵיהֶם וְנָטַלְנוּ מָמוֹנָם וּבָרַחְנוּ, לֹא אַתָּה אָמַרְתָּ לָנוּ שמות ה ג, כב: וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ עוֹמְדִים וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מַה לַּעֲשׂוֹת, וְהָיָה הַיָּם סוֹגֵר, וְהַשֹּׂוֹנֵא רוֹדֵף, וְהַחַיּוֹת מִן הַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר שמות ה יד, ג: סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר אֵין סָגַר אֶלָּא חַיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר דניאל ו, כג: אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻם אַרְיָוָתָא. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ מֻקָּפִין מִשָּׁלשׁ רוּחוֹת, הַיָּם סוֹגֵר, וְהַשֹּׂוֹנֵא רוֹדֵף וְהַחַיּוֹת מִן הַמִּדְבָּר, תָּלוּ עֵינֵיהֶם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְצָעֲקוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה', וְלָמָּה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם כָּךְ, אֶלָּא שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְהָיְתָה בַּת מְלָכִים צוֹעֶקֶת לוֹ בְּבַקָּשָׁה מִמְךָ הַצִּילֵנִי מִיַּד הַלִּסְטִים, שָׁמַע הַמֶּלֶךְ וְהִצִּילָהּ, לְאַחַר יָמִים בִּקֵּשׁ לִשָֹּׂא אוֹתָהּ לְאִשָּׁה, הָיָה מִתְאַוֶּה שֶׁתְּדַבֵּר עִמּוֹ וְלֹא הָיְתָה רוֹצָה, מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ גֵּרָה בָהּ הַלִּסְטִים כְּדֵי שֶׁתִּצְעַק וְיִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ עָלֶיהָ הַלִּסְטִים הִתְחִילָה צוֹעֶקֶת לַמֶּלֶךְ, אָמַר לָהּ הַמֶּלֶךְ לְכָךְ הָיִיתִי מִתְאַוֶּה לִשְׁמֹעַ קוֹלֵךְ. כָּךְ יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם וְהָיוּ מְשַׁעְבְּדִים בָּהֶם הִתְחִילוּ צוֹעֲקִים וְתוֹלִין עֵינֵיהֶם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר שמות ב, כג: וַיְהִי בַּיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וגו' וַיִּזְעָקוּ, מִיָּד שמות ב, כה: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִיאָן מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלָם פַּעַם אַחֶרֶת וְלֹא הָיוּ רוֹצִין, מֶה עָשָׂה, גֵּרָה לְפַרְעֹה לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפַרְעֹה הִקְרִיב, מִיָּד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה', בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָךְ הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ, לִשְׁמֹעַ קוֹלְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר שיר השירים ב, יד: יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, הַשְׁמִיעִנִּי קוֹל אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא שיר השירים ב, יד: הַשְּׁמִיעִנִּי אֶת קוֹלֵךְ אוֹתוֹ הַקּוֹל שֶׁכְּבָר שָׁמַעְתִּי בְּמִצְרַיִם, לְכָךְ כְּתִיב: הַשְּׁמִיעִנִּי אֶת קוֹלֵךְ, כֵּיוָן שֶׁהִתְפַּלְּלוּ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה מָה אַתָּה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל, כְּבָר קָדְמָה תְּפִלָּתָן שֶׁל בָּנַי לִתְפִלָּתֶךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: מַה תִּצְעַק אֵלָי.

8 סנהדרין פתח ↗

מַאי ״אָמֵן״? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״. ״לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לְמִי שֶׁמְּשַׁיֵּיר אֲפִילּוּ חוֹק אֶחָד. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָא נִיחָא לְמָרַיְיהוּ דְּאָמְרַתְּ לְהוּ הָכִי, אֶלָּא אֲפִילּוּ לֹא לָמַד אֶלָּא חוֹק אֶחָד. שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָיָה בְכׇל הָאָרֶץ נְאֻם ה׳ פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ וְהַשְּׁלִישִׁית יִוָּתֶר בָּהּ״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שְׁלִישִׁי שֶׁל שֵׁם. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: לָא נִיחָא לְמָרַיְיהוּ דְּאָמְרַתְּ לְהוּ הָכִי, אֶלָּא אֲפִילּוּ שְׁלִישִׁי שֶׁל נֹחַ. ״כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: דְּבָרִים כִּכְתָבָן. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: לָא נִיחָא לֵיהּ לְמָרַיְיהוּ דְּאָמְרַתְּ לְהוּ הָכִי, אֶלָּא אֶחָד מֵעִיר מְזַכֶּה כָּל הָעִיר כּוּלָּהּ, וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה מְזַכִּין כָּל הַמִּשְׁפָּחָה כּוּלָּהּ. יָתֵיב רַב כָּהֲנָא קַמֵּיהּ דְּרַב וְיָתֵיב וְקָאָמַר: דְּבָרִים כִּכְתָבָן. אֲמַר לֵיהּ רַב: לָא נִיחָא לֵיהּ לְמָרַיְיהוּ דְּאָמְרַתְּ לְהוּ הָכִי, אֶלָּא אֶחָד מֵעִיר מְזַכֶּה כָּל הָעִיר, וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה מְזַכִּין כָּל הַמִּשְׁפָּחָה. חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא חָיֵיף רֵישֵׁיהּ וְסָלֵיק וְיָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַב. אֲמַר לֵיהּ: ״וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים״. אֲמַר לֵיהּ: מֵילָט קָא לָיְיטַתְּ לִי? אֲמַר לֵיהּ: קְרָא קָאָמֵינָא, לֹא תִּמָּצֵא תּוֹרָה בְּמִי שֶׁמְּחַיֶּה עַצְמוֹ עָלֶיהָ. תַּנְיָא: רַב סִימַאי אוֹמֵר, נֶאֱמַר: ״וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם״, וְנֶאֱמַר: ״וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם״. מַקִּישׁ יְצִיאָתָן מִמִּצְרַיִם לְבִיאָתָן לָאָרֶץ. מָה בִּיאָתָן לָאָרֶץ – שְׁנַיִם מִשִּׁשִּׁים רִיבּוֹא, אַף יְצִיאָתָן מִמִּצְרַיִם – שְׁנַיִם מִשִּׁשִּׁים רִיבּוֹא. אָמַר רָבָא: וְכֵן לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״. תַּנְיָא: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי, פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם. מָצָאתִי זָקֵן אֶחָד וְאָמַר לִי: בֹּא וְאַרְאֶךָּ מָה עָשׂוּ אֲבוֹתַי לַאֲבוֹתֶיךָ. מֵהֶם טִבְּעוּ בַּיָּם, מֵהֶם הָרְגוּ בַּחֶרֶב, מֵהֶם מָעֲכוּ בְּבִנְיָן. וְעַל דָּבָר זֶה נֶעֱנַשׁ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה״. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חֲבָל עַל דְּאָבְדִין וְלָא מִשְׁתַּכְחִין. הֲרֵי כַּמָּה פְּעָמִים נִגְלֵיתִי עַל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדַּי, וְלֹא הִרְהֲרוּ עַל מִדּוֹתַי, וְלֹא אָמְרוּ לִי ״מַה שְּׁמֶךָ״. אָמַרְתִּי לְאַבְרָהָם ״קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה״. בִּקֵּשׁ מָקוֹם לִקְבּוֹר אֶת שָׂרָה וְלֹא מָצָא, עַד שֶׁקָּנָה בְּאַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, וְלֹא הִרְהֵר עַל מִדּוֹתַי. אָמַרְתִּי לְיִצְחָק: ״גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ״. בִּקְּשׁוּ עֲבָדָיו מַיִם לִשְׁתּוֹת וְלֹא מָצְאוּ, עַד שֶׁעָשׂוּ מְרִיבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם״. וְלֹא הִרְהֵר אַחַר מִדּוֹתַי. אָמַרְתִּי לְיַעֲקֹב: ״הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה״. בִּיקֵּשׁ מָקוֹם לִנְטוֹעַ אׇהֳלוֹ, וְלֹא מָצָא, עַד שֶׁקָּנָה בְּמֵאָה קְשִׂיטָה, וְלֹא הִרְהֵר אַחַר מִדּוֹתַי, וְלֹא אָמְרוּ לִי: ״מַה שְּׁמֶךָ״, וְאַתָּה אָמְרַתְּ לִי: ״מַה שְּׁמֶךָ״ בַּתְּחִלָּה, וְעַכְשָׁיו אַתָּה אוֹמֵר לִי: ״וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ״. ״עַתָּה תִרְאֶה אֵת אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה״. בְּמִלְחֶמֶת פַּרְעֹה אַתָּה רוֹאֶה, וְאִי אַתָּה רוֹאֶה בְּמִלְחֶמֶת שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים. ״וַיְמַהֵר מֹשֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ״. מָה רָאָה מֹשֶׁה? רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלָא אָמַר: ״אֶרֶךְ אַפַּיִם״ רָאָה, וְרַבָּנַן אָמְרִי: ״אֱמֶת״ רָאָה. תַּנְיָא כְּמַאן דְּאָמַר ״אֶרֶךְ אַפַּיִם״ רָאָה, דְּתַנְיָא: כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לְמָרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְכוֹתֵב ״אֶרֶךְ אַפַּיִם״. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, ״אֶרֶךְ אַפַּיִם״ לַצַּדִּיקִים? אָמַר לוֹ: ״אַף לָרְשָׁעִים״. אֲמַר לֵיהּ: רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ! אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא חָזֵית מַאי דְּמִבְּעֵי לָךְ. כְּשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ: לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי ״אֶרֶךְ אַפַּיִם לַצַּדִּיקִים״?

9 סנהדרין פתח ↗

15 נדרים פתח ↗

מִפְּנֵי שֶׁנִּתְעַסֵּק בַּמָּלוֹן תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי בַּדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן״. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ בִּקֵּשׁ שָׂטָן לַהֲרוֹג, אֶלָּא לְאוֹתוֹ תִּינוֹק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי״, צֵא וּרְאֵה מִי קָרוּי חָתָן — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הַתִּינוֹק. דָּרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר בִּיזְנָא: בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְרַשֵּׁל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ מִן הַמִּילָה, בָּאוּ ״אַף״ וְ״חֵימָה״ וּבְלָעוּהוּ, וְלֹא שִׁיְּירוּ מִמֶּנּוּ אֶלָּא רַגְלָיו. מִיָּד ״וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עׇרְלַת בְּנָהּ״, מִיָּד ״וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ״. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּיקֵּשׁ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לְהוֹרְגָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֶרֶף מֵאַף וַעֲזֹב חֵמָה״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לְחֵימָה הֲרָגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֵמָה אֵין לִי״. וְהָכְתִיב: ״כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה״! תְּרֵי חֵימָה הֲווֹ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: גּוּנְדָּא דְחֵימָה. תַּנְיָא רַבִּי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאֵין לָךְ מִי שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּמִצְוֹת כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, וְלֹא נִקְרָא תָּמִים אֶלָּא עַל שֵׁם מִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים״, וּכְתִיב: ״וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ״. דָּבָר אַחֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כׇּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ׳״, דָּבָר אַחֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאִילְמָלֵא מִילָה לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם לֹא בְּרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה וְגוֹ׳״. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: גְּדוֹלָה תּוֹרָה, שֶׁאִילְמָלֵא תּוֹרָה לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי וְגוֹ׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ ״הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים״ אֲחָזַתּוּ רְעָדָה. אָמַר: שֶׁמָּא יֵשׁ בִּי דָּבָר מְגוּנֶּה. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ: ״וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ״, נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ. ״וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה״, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הִסְתַּכַּלְתִּי בַּמַּזָּל שֶׁלִּי וְאֵין לִי אֶלָּא בֵּן אֶחָד. אָמַר לוֹ: צֵא מֵאִיצְטַגְנִינוּת שֶׁלְּךָ, אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַמְתַמֵּים עַצְמוֹ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתַּמֵּים עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם״. אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: כׇּל הַמְתַמֵּים עַצְמוֹ — שָׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים״, וּכְתִיב: ״וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם״. אָמַר רַבִּי: כֹּל הַמְנַחֵשׁ — לוֹ נַחַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב״. וְהָא בְּלָמֶד אָלֶף כְּתִיב! אֶלָּא מִשּׁוּם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. תָּנֵי אַהֲבָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא: כׇּל אָדָם שֶׁאֵינוֹ מְנַחֵשׁ, מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בִּמְחִיצָה שֶׁאֲפִילּוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין יְכוֹלִין לִיכָּנֵס בְּתוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ וְנִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּנָיו לְמִצְרַיִם מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים — מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה אַנְגַּרְיָיא בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהִפְרִיז עַל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: שֶׁהִפְרִישׁ בְּנֵי אָדָם מִלְּהִכָּנֵס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ״. ״וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ״, רַב אָמַר: שֶׁהוֹרִיקָן בַּתּוֹרָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שֶׁהוֹרִיקָן בְּזָהָב. ״שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת״, אָמַר רַבִּי אַמֵּי בַּר אַבָּא: אֱלִיעֶזֶר כְּנֶגֶד כּוּלָּם. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֱלִיעֶזֶר הוּא, דְּחוּשְׁבָּנֵיהּ הָכִי הָוֵי. וְאָמַר רַבִּי אַמֵּי בַּר אַבָּא: בֵּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי״ — חוּשְׁבָּנֵיהּ מְאָה וְשִׁבְעִין וּתְרֵין. וְאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא:

25 שבת פתח ↗

וְנִמְסְרוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ. תַּנְיָא רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בַּעֲוֹן נְדָרִים מֵתָה אִשָּׁה שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם אֵין לְךָ לְשַׁלֵּם לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ״. רַבִּי אוֹמֵר: בַּעֲוֹן נְדָרִים בָּנִים מֵתִים כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצוֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ״. אֵיזֶה הֵן מַעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל אָדָם? הֱוֵי אוֹמֵר בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם. תָּנוּ רַבָּנַן: בַּעֲוֹן נְדָרִים בָּנִים מֵתִים, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: בַּעֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בַּעֲוֹן נְדָרִים — כְּדַאֲמַרַן, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בַּעֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה מַאי קְרָאָה? דִּכְתִיב: ״לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם מוּסָר לֹא לָקָחוּ״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: לְמַאן דְּאָמַר בַּעֲוֹן נְדָרִים נָמֵי מֵהָכָא: ״לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם״ — עַל עִסְקֵי שָׁוְא. מִכְּדֵי רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא הַיְינוּ רַבִּי, וְרַבִּי בַּעֲוֹן נְדָרִים קָאָמַר?! בָּתַר דְּשַׁמְעַהּ מֵרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא וְרַבִּי יוֹסֵי, חַד אָמַר בַּעֲוֹן מְזוּזָה. וְחַד אָמַר בַּעֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה. לְמַאן דְּאָמַר בַּעֲוֹן מְזוּזָה, מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו וְלֹא לִפְנֵי פָנָיו. וּלְמַאן דְּאָמַר בַּעֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו וְלִפְנֵי פָנָיו. פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה. חַד אָמַר בַּעֲוֹן מְזוּזָה, וְחַד אָמַר בַּעֲוֹן צִיצִית. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בַּעֲוֹן מְזוּזָה, דִּכְתִיב: ״וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בַּעֲוֹן צִיצִית מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב כָּהֲנָא, וְאִיתֵּימָא שֵׁילָא מָרִי, דִּכְתִיב: ״גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: לְמַאן דְּאָמַר בַּעֲוֹן מְזוּזָה נָמֵי מֵהָכָא, דִּכְתִיב: ״לֹא בַּמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים״ — שֶׁעָשׂוּ פְּתָחִים כְּמַחְתֶּרֶת. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל הַזָּהִיר בְּצִיצִית זוֹכֶה וּמְשַׁמְּשִׁין לוֹ שְׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת עֲבָדִים. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשׁוֹנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם וְגוֹ׳״. סִימָן: שְׂנֹא חַלָּה תְּרוּמָה נִגְזֶלֶת דִּינָא שְׁבוּעָה שִׁיפּוּכְתָּא גִּילּוּיָא וְנִבְלוּתָא. תַּנְיָא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: בַּעֲוֹן שִׂנְאַת חִנָּם מְרִיבָה רָבָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם, וְאִשְׁתּוֹ מַפֶּלֶת נְפָלִים, וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם מֵתִים כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּעֲוֹן חַלָּה אֵין בְּרָכָה בַּמְכוּנָּס, וּמְאֵרָה מִשְׁתַּלַּחַת בַּשְּׁעָרִים, וְזוֹרְעִין זְרָעִים וַאֲחֵרִים אוֹכְלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבוֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אוֹיְבֵיכֶם״. אַל תִּקְרֵי ״בֶּהָלָה״ אֶלָּא ״בַּחַלָּה״. וְאִם נוֹתְנִין — מִתְבָּרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ״. בַּעֲוֹן בִּיטּוּל תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שָׁמַיִם נֶעֱצָרִין מִלְּהוֹרִיד טַל וּמָטָר, וְהַיּוֹקֶר הֹוֶה, וְהַשָּׂכָר אָבֵד, וּבְנֵי אָדָם רָצִין אַחַר פַּרְנָסָתָן וְאֵין מַגִּיעִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צִיָּה גַם חוֹם יִגְזְלוּ מֵימֵי שֶׁלֶג שְׁאוֹל חָטָאוּ״. מַאי מַשְׁמַע? תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בִּשְׁבִיל דְּבָרִים שֶׁצִּוִּיתִי אֶתְכֶם בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא עֲשִׂיתֶם, יִגָּזְלוּ מִכֶּם מֵימֵי שֶׁלֶג בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. וְאִם נוֹתְנִין — מִתְבָּרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבִיאוּ אֶת כׇּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה׳ צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרוּבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקוֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי״. מַאי ״עַד בְּלִי דָי״? אָמַר רָמֵי בַּר רַב חָמָא אָמַר רַב: עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר ״דָּי״. בַּעֲוֹן גֵּזֶל הַגּוֹבַאי עוֹלֶה, וְהָרָעָב הוֹוֶה, וּבְנֵי אָדָם אוֹכְלִים בְּשַׂר בְּנֵיהֶן וּבְנוֹתֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שׁוֹמְרוֹן הָעוֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרוֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים״. אָמַר רָבָא: כְּגוֹן הָנֵי נְשֵׁי דְמָחוֹזָא

29 סנהדרין פתח ↗

גּוּפוֹ מִבָּבֶל, וְרֹאשׁוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵבָרָיו מִשְּׁאָר אֲרָצוֹת. עַגְבוֹתָיו, אָמַר רַב אַחָא: מֵאַקְרָא דְאַגְמָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בַּר חֲנִינָא: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת הָוֵי הַיּוֹם. שָׁעָה רִאשׁוֹנָה – הוּצְבַּר עֲפָרוֹ, שְׁנִיָּה – נַעֲשָׂה גּוֹלֶם, שְׁלִישִׁית – נִמְתְּחוּ אֵבָרָיו, רְבִיעִית – נִזְרְקָה בּוֹ נְשָׁמָה, חֲמִישִׁית – עָמַד עַל רַגְלָיו, שִׁשִּׁית – קָרָא שֵׁמוֹת, שְׁבִיעִית – נִזְדַּוְּוגָה לוֹ חַוָּה, שְׁמִינִית – עָלוּ לַמִּטָּה שְׁנַיִם וְיָרְדוּ אַרְבָּעָה, תְּשִׁיעִית – נִצְטַוָּוה שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל מִן הָאִילָן, עֲשִׂירִית – סָרַח, אַחַת עֶשְׂרֵה – נִידּוֹן, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה – נִטְרַד וְהָלַךְ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין״. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: אֵין חַיָּה רָעָה שׁוֹלֶטֶת בְּאָדָם אֶלָּא אִם כֵּן נִדְמָה לוֹ כִּבְהֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ״. שָׁעָה, בַּסּוֹף, אֲרַמִּי – סִימָן. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְראוֹת אֶת הָאָדָם, בָּרָא כַּת אַחַת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. אָמַר לָהֶם: רְצוֹנְכֶם נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ? אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָה מַעֲשָׂיו? אָמַר לָהֶן: כָּךְ וְכָךְ מַעֲשָׂיו. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, ״מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ״? הוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ קְטַנָּה בֵּינֵיהֶן וּשְׂרָפָם. וְכֵן כַּת שְׁנִיָּה. כַּת שְׁלִישִׁית אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, רִאשׁוֹנִים שֶׁאָמְרוּ לְפָנֶיךָ מָה הוֹעִילוּ? כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ שֶׁלְּךָ הוּא. כׇּל מָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בְּעוֹלָמְךָ – עֲשֵׂה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְּלַגָּה שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶן מְקוּלְקָלִין, אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא יָפֶה אָמְרוּ רִאשׁוֹנִים לְפָנֶיךָ? אָמַר לָהֶן: ״וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל וְגוֹ׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָדָם הָרִאשׁוֹן מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם״. כֵּיוָן שֶׁסָּרַח, הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָדוֹ עָלָיו וּמִיעֲטוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָדָם הָרִאשׁוֹן מִן הָאָרֶץ עַד לָרָקִיעַ הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם עַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם״. כֵּיוָן שֶׁסָּרַח, הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָדוֹ עָלָיו וּמִיעֲטוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וְגוֹ׳״. קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי? אִידֵּי וְאִידֵּי חֲדָא מִידָּה הִיא. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי סִפֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל״. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם״? מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו, דּוֹר דּוֹר וַחֲכָמָיו. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, שָׂמַח בְּתוֹרָתוֹ וְנִתְעַצֵּב בְּמִיתָתוֹ. אָמַר: ״וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל״. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָדָם הָרִאשׁוֹן מִין הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא ה׳ אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה״ – אָן נָטָה לִבֶּךָ? רַבִּי יִצְחָק אָמַר: מוֹשֵׁךְ בְּעׇרְלָתוֹ הָיָה. כְּתִיב הָכָא: ״וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית״, וּכְתִיב הָתָם: ״אֶת בְּרִיתִי הֵפַר״. רַב נַחְמָן אָמַר: כּוֹפֵר בָּעִיקָּר הָיָה. כְּתִיב הָכָא: ״עָבְרוּ בְרִית״, וּכְתִיב הָתָם: ״אֶת בְּרִיתִי הֵפַר״, וְאָמְרוּ: ״עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה׳ אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם״. תְּנַן הָתָם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה, וְדַע מָה שֶׁתָּשִׁיב לָאֶפִּיקוֹרוֹס. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא אֶפִּיקוֹרוֹס נׇכְרִי, אֲבָל אֶפִּיקוֹרוֹס יִשְׂרָאֵל – כׇּל שֶׁכֵּן דְּפָקַר טְפֵי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל מָקוֹם שֶׁפָּקְרוּ הַמִּינִים, תְּשׁוּבָתָן בְּצִידָּן. ״נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ״, וְאוֹמֵר: ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ״. ״הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם״ – ״וַיֵּרֶד ה׳ לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל״. ״כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים״ – ״לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי״. ״כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה׳ אֱלֹהֵינוּ בְּכׇל קׇרְאֵנוּ אֵלָיו״. ״וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם״. ״עַד דִּי כׇרְסָוָן רְמִיו, וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִיב״. הָנָךְ לְמָה לִי? כִּדְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה דָּבָר אֶלָּא אִם כֵּן נִמְלָךְ בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּבְמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא״. הָתִינַח כּוּלְּהִי, ״עַד דִּי כׇרְסָוָן רְמִיו״ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לְדָוִד, דְּתַנְיָא: אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לְדָוִד, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: עֲקִיבָא, עַד מָתַי אַתָּה עוֹשֶׂה שְׁכִינָה חוֹל? אֶלָּא אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִצְדָקָה. קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ אוֹ לָא קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: אֶחָד לְדִין וְאֶחָד לִצְדָקָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: עֲקִיבָא, מָה לְךָ אֵצֶל הַגָּדָה? כְּלָךְ אֵצֶל נְגָעִים וְאֹהָלוֹת! אֶלָּא, אֶחָד לְכִסֵּא וְאֶחָד לִשְׁרַפְרַף: כִּסֵּא לֵישֵׁב עָלָיו, שְׁרַפְרַף לַהֲדוֹם רַגְלָיו. אָמַר רַב נַחְמָן: הַאי מַאן דְּיָדַע לְאַהְדּוֹרֵי לְמִינֵי כְּרַב אִידִית – לַיהְדַּר, וְאִי לָא – לָא לַיהְדַּר. אָמַר הָהוּא מִינָא לְרַב אִידִית, כְּתִיב: ״וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה׳״. ״עֲלֵה אֵלַי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֲמַר לֵיהּ: זֶהוּ מְטַטְרוֹן שֶׁשְּׁמוֹ כְּשֵׁם רַבּוֹ, דִּכְתִיב ״כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ״. אִי הָכִי, נִיפְלְחוּ לֵיהּ! כְּתִיב: ״אַל תַּמֵּר בּוֹ״ – אַל תְּמִירֵנִי בּוֹ. אִם כֵּן, ״לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם״ לְמָה לִּי? אֲמַר לֵיהּ: הֵימָנוּתָא בִּידַן, דַּאֲפִילּוּ בְּפַרְוָונְקָא נָמֵי לָא קַבֵּילְנֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: כְּתִיב ״וַה׳ הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גׇּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה׳״, ״מֵאִתּוֹ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֲמַר לֵיהּ הָהוּא כּוֹבֵס: שִׁבְקֵיהּ, אֲנָא מַהְדַּרְנָא לֵיהּ. דִּכְתִיב ״וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ״, נָשַׁיי מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא מִשְׁתַּעֵי קְרָא הָכִי, הָכָא נָמֵי מִשְׁתַּעֵי קְרָא הָכִי. אֲמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא? מִפִּירְקֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר שְׁמִיעַ לִי. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כִּי הֲוָה דָּרֵישׁ רַבִּי מֵאִיר בְּפִירְקֵיהּ, הֲוָה דָּרֵישׁ תִּילְתָּא שְׁמַעְתָּא, תִּילְתָּא אַגָּדְתָּא, תִּילְתָּא מַתְלֵי. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שָׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁלוֹת שׁוּעָלִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר, וְאָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא שָׁלֹשׁ.

31 יבמות פתח ↗

שֶׁמָּא חַבָּר הוּא. וְתַנָּא קַמָּא, אַגַּב אִיצְצָא מַזְּקִי לֵיהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: נָפַל לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ — מְעִידִין עָלָיו. לְיוֹרָה מְלֵאָה יַיִן וָשֶׁמֶן — מְעִידִין עָלָיו. מִשּׁוּם רַבִּי אַחָא אָמְרוּ: שֶׁל שֶׁמֶן — מְעִידִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַבְעִיר. שֶׁל יַיִן — אֵין מְעִידִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֶּה. אָמְרוּ לוֹ: תְּחִלָּתוֹ מְכַבֶּה וְסוֹפוֹ מַבְעִיר. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּפַל לַבּוֹר הַגָּדוֹל וְכוּ׳. תַּנְיָא, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר: אֵין מַזְכִּירִין מַעֲשֵׂה נִסִּים. מַאי מַעֲשֵׂה נִסִּים? אִילֵּימָא דְּלָא אֲכַל וְלָא אִישְׁתִּי — וְהָכְתִיב: ״וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ״. אֶלָּא דְּלָא נָיֵים. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אִישַׁן שְׁלֹשָׁה יָמִים — מַלְקִין אוֹתוֹ, וְיִישַׁן לְאַלְתַּר. וְרַבִּי מֵאִיר מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב כָּהֲנָא: כִּיפִּין עַל גַּב כִּיפִּין הֲווֹ. וְרַבָּנַן — דְּשֵׁישָׁא הֲווֹ. וְרַבִּי מֵאִיר: אִי אֶפְשָׁר דְּלָא מְסָרֵיךְ וְנָיֵים פּוּרְתָּא. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל נְחוּנְיָא חוֹפֵר שִׁיחִין שֶׁנָּפְלָה לְבוֹר הַגָּדוֹל, וּבָאוּ וְהוֹדִיעוּ לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. שָׁעָה רִאשׁוֹנָה, אָמַר לָהֶם: שָׁלוֹם. שְׁנִיָּה, אָמַר לָהֶם: שָׁלוֹם. שְׁלִישִׁית, אָמַר לָהֶם: עָלְתָה. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מִי הֶעֱלֵךְ? אָמְרָה לוֹ: זָכָר שֶׁל רְחֵלִים נִזְדַּמֵּן לִי, וְזָקֵן מַנְהִיגוֹ. אָמְרוּ לוֹ: נָבִיא אַתָּה? אָמַר לָהֶם: ״לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶּן נָבִיא אָנֹכִי״, אֶלָּא: דָּבָר שֶׁהַצַּדִּיק מִתְעַסֵּק בּוֹ — יִכָּשֵׁל בּוֹ זַרְעוֹ? אָמַר רַבִּי אַבָּא: אַף עַל פִּי כֵן מֵת בְּנוֹ בַּצָּמָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד״, מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם סְבִיבָיו כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, מֵהָכָא: ״אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כׇּל סְבִיבָיו״. מַתְנִי׳ אֲפִילּוּ שָׁמַע מִן הַנָּשִׁים אוֹמְרוֹת ״מֵת אִישׁ פְּלוֹנִי״ — דַּיּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ שָׁמַע מִן הַתִּינוֹקוֹת אוֹמְרִים ״הֲרֵי אָנוּ הוֹלְכִין לִסְפּוֹד וְלִקְבּוֹר אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי״. בֵּין שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּין, וּבֵין שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר: בְּיִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּין, וּבְגוֹי אִם הָיָה מִתְכַּוֵּין — אֵין עֵדוּתוֹ עֵדוּת. גְּמָ׳ וְדִלְמָא לָא אָזְלִי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּקָאָמְרִי: ״הָרֵינוּ בָּאִין מִלִּסְפּוֹד וּמִלִּקְבּוֹר אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי״. וְדִלְמָא קַמְצָא בְּעָלְמָא שְׁכֵיב לֵיהּ וְאַסִּיקוּ לֵיהּ עַל שְׁמֵיהּ! דְּקָאָמְרִי: כֵּן וְכֵן רַבָּנַן הֲווֹ הָתָם. כֵּן וְכֵן סַפְדָנֵי הֲווֹ הָתָם. וּבְגוֹי, אִם הָיָה מִתְכַּוֵּין וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּתְכַּוֵּין לְהַתִּיר, אֲבָל נִתְכַּוֵּין לְהָעִיד — עֵדוּתוֹ עֵדוּת. הֵיכִי יָדְעִינַן? אָמַר רַב יוֹסֵף: בָּא לְבֵית דִּין וְאָמַר: ״אִישׁ פְּלוֹנִי מֵת, הַשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ״ — זֶהוּ נִתְכַּוֵּין לְהַתִּיר. ״מֵת״ סְתָם — זֶהוּ נִתְכַּוֵּין לְעֵדוּת. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּתְכַּוֵּין לְהַתִּיר, אֲבָל נִתְכַּוֵּין לְהָעִיד — עֵדוּתוֹ עֵדוּת. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה בְּאוֹשַׁעְיָא בְּרַבִּי, שֶׁהִתִּירָם עִם שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה זְקֵנִים. אָמַר לָהֶם: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּתְכַּוֵּין לְהַתִּיר, אֲבָל נִתְכַּוֵּין לְהָעִיד — עֵדוּתוֹ עֵדוּת. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים. אֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: וּבְגוֹי, אִם הָיָה מִתְכַּוֵּין — אֵין עֵדוּתוֹ עֵדוּת, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? בְּמֵסִיחַ לְפִי תּוּמּוֹ. כִּי הָהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזֵיל: ״מַאן אִיכָּא בֵּי חִיוַּאי, מַאן אִיכָּא בֵּי חִיוַּאי, שְׁכֵיב חִיוַּאי״, וְאַנְסְבַהּ רַב יוֹסֵף לִדְבֵיתְהוּ. הָהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזֵיל: ״וַוי לֵיהּ לְפָרָשָׁא זְרִיזָא דַּהֲוָה בְּפוּמְבְּדִיתָא דִּשְׁכֵיב״, וְאַנְסְבַהּ רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא רָבָא, לִדְבֵיתְהוּ. הָהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזֵיל: ״מַאן אִיכָּא בֵּי חָסָא, טְבַע חָסָא״. אָמַר רַב נַחְמָן: הָאֱלֹקִים! אֲכַלוּ כְּווֹרֵי לְחָסָא מִדִּיבּוּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן. אֲזַלָא דְּבֵיתְהוּ דְחָסָא וְאִינַּסְבָא, וְלָא אֲמַרוּ לָהּ וְלָא מִידֵּי. אָמַר רַב אָשֵׁי: שְׁמַע מִינַּהּ, הָא דַּאֲמוּר רַבָּנַן מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה, הָנֵי מִילֵּי לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל אִי נָסֵיב — לָא מַפְּקִינַן לַהּ מִינֵּיהּ. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אַנְסְבַהּ רַב נַחְמָן לִדְבֵיתְהוּ, אֲמַר: חָסָא גַּבְרָא רַבָּה אִיתֵיהּ, אִם אִיתָא דִּסְלֵיק — קָלָא אִית לֵיהּ לְמִילְּתָא. וְלָא הִיא: לָא שְׁנָא גַּבְרָא רַבָּה, לָא שְׁנָא לָאו גַּבְרָא רַבָּה — דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא. הָהוּא גּוֹי דַּהֲוָה קָאָמַר לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל: קְטוֹל אַסְפַּסְתָּא וּשְׁדִי לְחֵיוָתַאי בְּשַׁבְּתָא, וְאִי לָא — קָטֵילְנָא לָךְ כְּדִקְטֵילְנָא לִפְלוֹנִי בַּר יִשְׂרָאֵל, דַּאֲמַרִי לֵיהּ: בַּשֵּׁיל לִי קְדֵירָה בְּשַׁבָּת, וְלָא בַּשֵּׁיל לִי, וּקְטֵילְתֵּיהּ. שְׁמַעָה דְּבֵיתְהוּ, וַאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי. שְׁהֵיתָא

33 רש"י על ויקרא פתח ↗

כי תמעל מעל. אֵין מְעִילָה בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא שִׁנּוּי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר וַיִּמְעֲלוּ בֵאלֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵי עַמֵּי הָאָרֶץ דהי"א ה', וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּסוֹטָה וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל במדבר ה': וחטאה בשגגה מקדשי ה'. שֶׁנֶּהֱנָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ; וְהֵיכָן הֻזְהַר? נֶאֱמַר כָּאן חֵטְא, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן חֵטְא בִּתְרוּמָה, וְלֹא יִשְֹאוּ עָלָיו חֵטְא ויקרא כ"ב, מַה לְּהַלָּן הִזְהִיר, אַף כָּאן הִזְהִיר; אִי מַה לְּהַלָּן לֹא הִזְהִיר אֶלָּא עַל הָאוֹכֵל, אַף כָּאן לֹא הִזְהִיר אֶלָּא עַל הָאוֹכֵל, תַּ"לֹ תִמְעֹל מַעַל — רִבָּה ספרא: מקדשי ה'. הַמְיֻחָדִים לַשֵּׁם, יָצְאוּ קָדָשִׁים קַלִּים שם: איל. לְשׁוֹן קָשֶׁה, כְּמוֹ וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח יחזקאל י"ז, אַף כָּאן קָשֶׁה — בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים ספרא: בערכך כסף שקלים. שֶׁיְּהֵא שָׁוֶה שְׁתֵּי סְלָעִים:

34 ספר הזהר פתח ↗

ויקרא ט׳:ג׳ וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת, עֵגֶל לְחַטָּאת מִבָּעֵי לֵיהּ, כְּגַוְונָא דְּכַהֲנָא. אֶלָּא יִשְׂרָאֵל הָא קַבִּילוּ עוֹנְשָׁא, וְעַל דָּא לָא כְּתִיב בְּהוּ עֵגֶל לְחַטָּאת, אֶלָּא עֵגֶל לְעוֹלָה. מַאי טַעְמָא. דְּכָל אִינּוּן דְּחָבוּ בֵּיהּ, קַבִּילוּ עוֹנְשָׁא, בֵּין בְּמִלּוּלָא, בֵּין בְּעוֹבָדָא, בֵּין בְּפוּלְחָנָא, וַאֲפִילּוּ אִינּוּן דְּלָא עַבְדוּ מִדִי, אֶלָּא דִּסְלִיקוּ לֵיהּ בִּרְעוּתָא דְּלִבַּיְיהוּ לְמִפְלַח לֵיהּ, אִתְעֲנָשׁוּ, כְּמָה דִּכְתִּיב, שמות לב וַיַּשְׁק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֲבָל כָּל אִינּוּן דִּסְלִיקוּ לֵיהּ בִּרְעוּתָא דְּלָא לְמִפְלַח לֵיהּ, אֶלָּא דִּסְלִיקוּ גַּוְונָא דִּרְעוּתָא מִנֵיהּ, הָכָא אִתְדַּכָּן, וּמְקָרְבִין לֵיהּ לְעוֹלָה וְלֹא לְחַטָאת. אֲבָל קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת, אֲמַאי. אֶלָּא בְּגִין דַּהֲווֹ מְקָרְבִין בְּקַדְמִיתָא לַשְּׂעִירִים, דְּשַׁלְטִין עַל טוּרֵי רָמָאֵי. וְדָא הוּא לְחַטָּאת, וּבַעְיָין לְאִתְדַכְּאָה מֵהַהוּא חוֹבָא, וְלֹא עוֹד אֶלָּא לְחַדְתּוּתֵי דְּסִיהֲרָא אִצְטְרִיךְ. ויקרא ט׳:ד׳ וְשׁוֹר וְאַיִל לִשְׁלָמִים. שׁוֹר וְלָא פַּר, בְּגִין דְּשׁוֹר שְׁלִים אִיהוּ, לְאַחֲזָאָה שְׁלָמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב לִשְׁלָמִים. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, שׁוֹר וְאַיִל מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא קָא אַתְיָין. שׁוֹר מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא, דִּכְתִּיב, יחזקאל א׳:י׳ וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל. אַיִל, בְּגִין אֵילוֹ דְּיִצְחָק. וְסַלְּקִין לִשְׁלָמִים, לְאַשְׁלְמָא לוֹן לִכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְעַל דָּא שׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כֹּלָּא בְּגִין דְּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מִתְעַטְּרָא וּמִתְבָּרְכָא עַל יְדָא דְּכַהֲנָא, בְּאַשְׁלְמוּתָא. וְהַאי יוֹמָא חֶדְוָותָא דְּכֹלָּא הֲוָה, חֶדְוָותָא דְּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, חֶדְוָותָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין. וּכְמָּה דְּאִשְׁתְּלִים כַּהֲנָא לְתַתָּא, כִּבְיָכוֹ"ל אִשְׁתְּלִים כַּהֲנָא לְעֵילָּא, בַּר נָדָב וַאֲבִיהוּא דְּאִתְעֲרוּ עִרְבּוּבְיָא בֵּין מַטְרוֹנִיתָא וּמַלְכָּא. וּבְגִין כָּךְ וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְיָ' וַתֹּאכַל אוֹתָם וְגוֹ'. חסר ויקרא י׳:י״ב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וְגוֹ', כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְיָ' עֲלֵיכֶם. רִבִּי אַבָּא אָמַר, הָא תָּנֵינָן בְּעוֹבָדִין דִּלְתַתָּא, אִתְּעָרוּן עוֹבָדִין לְעֵילָּא, וְעוֹבָדָא דִּלְתַתָּא בָּעֵי לְאִתְחֲזָאָה כְּגַוְונָא דְּעוֹבָדָא דִּלְעֵילָּא. תָּא חֲזֵי, כָּל חֶדְוָותָא דִּלְעֵילָּא, תַּלְיָא בְּהַהוּא שַׁמְנָא קַדִּישָׁא, דְּמִתַּמָּן נָפִיק חֶדְוָה וּבִרְכָּאן לְכֻלְּהוּ בּוּצִינִין, וְכַהֲנָא עִלָּאָה מיניה אִתְעֲטָּר בִּנְגִּידוּ דְּמִשְׁחָא, וּבְגִין כָּךְ כַּהֲנָא, דִּרְבוּ מִשְׁחָא אִתְנְגִיד עָלֵיהּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, בָּעֵי לְאַחֲזָאָה חֵידוּ, וּנְהִירוּ דְּאַנְפִּין יתיר מכלא, וְלָא יִתְחֲזֵי גִּרְעוֹנָא בְּרֵישֵׁיהּ, וְלָא בִּלְבוּשֵׁיהּ, אֶלָּא לְמֶהֱוִי כֹּלָּא שְׁלִים כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְלָא יִתְחֲזֵי בֵּיהּ פְּגִימוּ כְּלָל, בְּגִין דְּלָא יַעֲבִיד פְּגִימוּ בַּאֲתַר אָחֳרָא. תָּא חֲזֵי, אִלְמָלֵא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר אִתְחָזוּן פְּגִימוּ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא בִּלְבוּשֵׁיהוֹן אוֹ בְּרָאשֵׁיהוֹן, לָא אִשְׁתְּזִיבוּ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, דְּהָא שַׁעֲתָא קַיְּימָא לְמֶעְבַּד דִּינָא. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, בְּשַׁעֲתָא דְּמוֹתָנָא אִעְרַע בְּעָלְמָא, לָא יִתְּעַר אִינַשׁ גַּרְמֵיהּ לְמִלָּה בְּעָלְמָא, בְּגִין דְּלָא יִתְּעֲרוּן עָלֵיהּ. בַּר אִי אִתְּעַר גַּרְמֵיהּ לְטָב, וְיָכִיל לְדַחְיָיא לדחקא שַׁעֲתָא, דְּהָא בְּזִמְנָא וְשַׁעֲתָא דְּדִינָא קַיְּימָא בְּעָלְמָא, מַאן דְּיִעְרַע בֵּיהּ, לַקְטֵי לֵיהּ וְיִסְתָּלַק מֵעָלְמָא. וּבְגִין כָּךְ וְלֹא תָמוּתוּ. כְּתִיב וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵיפָה, בְּגִין דְּאִינּוּן לָא אַתְיָין מִסִּטְרָא דְּכַהֲנֵי, וְלָא מִתְזָקֵי. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח, שמות ו׳:כ״ג וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה. וַיִּקַח אַהֲרֹן. כֹּלָּא כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ, כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. תָּא חֲזֵי, רְאוּיָה הָיְתָה בַּת שֶׁבַע לְדָוִד, מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא. רְאוּיָה הָיְתָה אֱלִישֶׁבַע לְאַהֲרֹן מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא כֹּלָּא חַד. אֲבָל הָתָם לְדִינָא, הָכָא לְרַחֲמֵי. כַּד אִתְחַבְּרָא בְּדָוִד, לְדִינָא, לְאַגָּחָא קְרָבִין, לְאוֹשָׁדָא דָּמִין. הָכָא בְּאַהֲרֹן, לִשְׁלָמָא, לְחֶדְוָה, לִנְהִירוּ דְּאַנְפִּין, לְאִתְבָּרְכָא. וְעַל דָּא אִתְקְרֵי הכי הָתָם בַּת שֶׁבַע, הָכָא אֱלִישֶׁבַע. אֱלִישֶׁבַע: דְּאִתְחַבְּרָא בְּחֶסֶד, תא חזי בַּת שֶׁבַע לְדִינָא, לְיָרְתָא מַלְכוּתָא וּלְאִתָּקְפָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הָא דְּתָנֵינָן דִּכְתִּיב, שמות י״ט:י״ט קוֹל הַשּׁוֹפָר, שַׁפִּיר הוּא, וְדָא הוּא יַעֲקֹב, דְּאִסְתַּלָּק בְּמַחֲשָׁבָה דַּאֲבָהָן, וְנַפְקוּ כַּחֲדָא מִגּוֹ שׁוֹפָר, דְּהָא שׁוֹפָר אַפִּיק מַיָּא וְאֶשָּׁא וְרוּחָא כַּחֲדָא, וְאִתְעָבִיד מִנַּיְיהוּ קָלָא. כַּךְ אִמָּא עִלָּאָה, אַפִּיק לַאֲבָהָן, בְּקָל חַד. וּמִגּוֹ מַחֲשָׁבָה אִסְתְּלָקוּ כַּחֲדָא בְּחַד קוֹל, וְהַהוּא קוֹל אִקְרֵי קוֹל הַשּׁוֹפָר, וְדָא יַעֲקֹב דְּכָלִיל לַאֲבָהָן כַּחֲדָא, וְאִקְּרֵי קוֹל. וּתְרֵי קַלֵי נִינְהוּ, דְּהָא מִגּוֹ קָלָא, נָפִיק קָלָא. אֲבָל קוֹל חַד דְּאִקְרֵי קוֹל הַשּׁוֹפָר, וּמֵהָכָא נָפְקוּ שְׁאָר קוֹלוֹת, מִגּוֹ הַהוּא שׁוֹפָר בְּזִוּוּגָא דְּמַחֲשָׁבָה. וְשִׁבְעָה קוֹלוֹת נִינְהוּ, דְּנָפְקִין בְּזִוּוּגָא דְּמַחֲשָׁבָה בְּשּׁוֹפָר, וְדָא שׁוֹפָר דְּאַשְׁקֵי לוֹן וְרַוִּי לוֹן לַאֲבָהָן בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר לִבְנִין, וְהָא אוּקְמוּהָ מִלָּה.

37 שבת פתח ↗

37 משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם פתח ↗

אֵין מַעֲמִידִין בְּכָל הַסַּנְהֶדְרִין לֹא זָקֵן מֻפְלָג בְּשָׁנִים וְלֹא סָרִיס מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אַכְזָרִיּוּת. וְלֹא מִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רַחֲמָן:

38 ברכות פתח ↗

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: נִתְקַלְּלָה בָּבֶל — נִתְקַלְּלוּ שְׁכֵנֶיהָ. נִתְקַלְּלָה שׁוֹמְרוֹן — נִתְבָּרְכוּ שְׁכֵנֶיהָ: נִתְקַלְּלָה בָּבֶל — נִתְקַלְּלוּ שְׁכֵנֶיהָ, דִּכְתִיב: ״וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי מָיִם״. נִתְקַלְּלָה שׁוֹמְרוֹן נִתְבָּרְכוּ שְׁכֵנֶיהָ — דִּכְתִיב: ״וְשַׂמְתִּי שֹׁמְרוֹן לְעִי הַשָּׂדֶה לְמַטָּעֵי כָרֶם וְגוֹ׳״. וְאָמַר רַב הַמְנוּנָא: הָרוֹאֶה אוּכְלוּסֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … חֲכַם הָרָזִים״. אוּכְלוּסֵי גּוֹיִם, אוֹמֵר: ״בּוֹשָׁה אִמְּכֶם וְגוֹ׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה אוּכְלוּסֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … חֲכַם הָרָזִים״ — שֶׁאֵין דַּעְתָּם דּוֹמָה זֶה לָזֶה, וְאֵין פַּרְצוּפֵיהֶן דּוֹמִים זֶה לָזֶה. בֶּן זוֹמָא רָאָה אוּכְלוּסָא עַל גַּב מַעֲלָה בְּהַר הַבַּיִת, אָמַר: ״בָּרוּךְ … חֲכַם הָרָזִים וּבָרוּךְ … שֶׁבָּרָא כׇּל אֵלּוּ לְשַׁמְּשֵׁנִי״. הוּא הָיָה אוֹמֵר: כַּמָּה יְגִיעוֹת יָגַע אָדָם הָרִאשׁוֹן עַד שֶׁמָּצָא פַּת לֶאֱכוֹל: חָרַשׁ, וְזָרַע, וְקָצַר, וְעִמֵּר, וְדָשׁ, וְזָרָה, וּבָרַר, וְטָחַן, וְהִרְקִיד, וְלָשׁ, וְאָפָה, וְאַחַר כָּךְ אָכַל. וַאֲנִי מַשְׁכִּים וּמוֹצֵא כׇּל אֵלּוּ מְתוּקָּנִין לְפָנַי. וְכַמָּה יְגִיעוֹת יָגַע אָדָם הָרִאשׁוֹן עַד שֶׁמָּצָא בֶּגֶד לִלְבּוֹשׁ: גָּזַז, וְלִבֵּן, וְנִפֵּץ, וְטָוָה, וְאָרַג, וְאַחַר כָּךְ מָצָא בֶּגֶד לִלְבּוֹשׁ, וַאֲנִי מַשְׁכִּים וּמוֹצֵא כׇּל אֵלֶּה מְתוּקָּנִים לְפָנַי. כׇּל אוּמּוֹת שׁוֹקְדוֹת וּבָאוֹת לְפֶתַח בֵּיתִי, וַאֲנִי מַשְׁכִּים וּמוֹצֵא כׇּל אֵלּוּ לְפָנַי. הוּא הָיָה אוֹמֵר: אוֹרֵחַ טוֹב מַהוּ אוֹמֵר? — כַּמָּה טְרָחוֹת טָרַח בַּעַל הַבַּיִת בִּשְׁבִילִי, כַּמָּה בָּשָׂר הֵבִיא לְפָנַי, כַּמָּה יַיִן הֵבִיא לְפָנַי, כַּמָּה גְּלוּסְקָאוֹת הֵבִיא לְפָנַי, וְכׇל מַה שֶּׁטָּרַח — לֹא טָרַח אֶלָּא בִּשְׁבִילִי. אֲבָל אוֹרֵחַ רַע מַהוּ אוֹמֵר? — מַה טּוֹרַח טָרַח בַּעַל הַבַּיִת זֶה? פַּת אַחַת אָכַלְתִּי, חֲתִיכָה אַחַת אָכַלְתִּי, כּוֹס אֶחָד שָׁתִיתִי, כׇּל טוֹרַח שֶׁטָּרַח בַּעַל הַבַּיִת זֶה — לֹא טָרַח אֶלָּא בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. עַל אוֹרֵחַ טוֹב מַהוּ אוֹמֵר? — ״זְכֹר כִּי תַשְׂגִּיא פׇעֳלוֹ אֲשֶׁר שֹׁרְרוּ אֲנָשִׁים״. עַל אוֹרֵחַ רַע כְּתִיב: ״לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים וְגוֹ׳״. ״וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים״. אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב זְבִיד, וְאִיתֵּימָא רַב אוֹשַׁעְיָא: זֶה יִשַׁי אֲבִי דָּוִד שֶׁיָּצָא בְּאוּכְלוּסָא, וְנִכְנַס בְּאוּכְלוּסָא, וְדָרַשׁ בְּאוּכְלוּסָא. אָמַר עוּלָּא: נְקִיטִינַן אֵין אוּכְלוּסָא בְּבָבֶל. תָּנָא: אֵין אוּכְלוּסָא פְּחוּתָה מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא. תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר ״בָּרוּךְ … שֶׁחָלַק מֵחׇכְמָתוֹ לִירֵאָיו״. חַכְמֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁנָּתַן מֵחׇכְמָתוֹ לְבָשָׂר וָדָם״. הָרוֹאֶה מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁחָלַק מִכְּבוֹדוֹ לִירֵאָיו״. מַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁנָּתַן מִכְּבוֹדוֹ לְבָשָׂר וָדָם״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לָרוּץ לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. וְלֹא לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִילּוּ לִקְרַאת מַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁאִם יִזְכֶּה — יַבְחִין בֵּין מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְמַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם. רַב שֵׁשֶׁת סַגִּי נְהוֹר הֲוָה. הֲווֹ קָאָזְלִי כּוּלֵּי עָלְמָא לְקַבּוֹלֵי אַפֵּי מַלְכָּא, וְקָם אֲזַל בַּהֲדַיְיהוּ רַב שֵׁשֶׁת. אַשְׁכְּחֵיהּ הָהוּא מִינָא, אֲמַר לֵיהּ: חַצְבֵי לְנַהְרָא, כַּגְנֵי לְיָיא? אֲמַר לֵיהּ: תָּא חֲזִי דְּיָדַעְנָא טְפֵי מִינָּךְ. חֲלַף גּוּנְדָּא קַמַּיְיתָא. כִּי קָא אָוְושָׁא, אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא: אֲתָא מַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת: לָא קָאָתֵי. חֲלַף גּוּנְדָּא תִּנְיָינָא. כִּי קָא אָוְושָׁא, אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא: הַשְׁתָּא קָא אָתֵי מַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת: לָא קָא אָתֵי מַלְכָּא. חָלֵיף תְּלִיתַאי. כִּי קָא שָׁתְקָא, אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת: וַדַּאי הַשְׁתָּא אָתֵי מַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא: מְנָא לָךְ הָא? אֲמַר לֵיהּ: דְּמַלְכוּתָא דְאַרְעָא כְּעֵין מַלְכוּתָא דִרְקִיעָא, דִּכְתִיב: ״צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה׳ וְהִנֵּה ה׳ עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה׳ לֹא בָרוּחַ ה׳ וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה׳. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה׳ וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה״. כִּי אֲתָא מַלְכָּא, פָּתַח רַב שֵׁשֶׁת וְקָא מְבָרֵךְ לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא: לְמַאן דְּלָא חָזֵית לֵיהּ קָא מְבָרְכַתְּ? וּמַאי הֲוִי עֲלֵיהּ דְּהָהוּא מִינָא? אִיכָּא דְּאָמְרִי: חַבְרוֹהִי כַּחְלִינְהוּ לְעֵינֵיהּ, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: רַב שֵׁשֶׁת נָתַן עֵינָיו בּוֹ, וְנַעֲשָׂה גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת. רַבִּי שֵׁילָא נַגְּדֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דִּבְעַל גּוֹיָה. אֲזַל אֲכַל בֵּיהּ קוּרְצֵי בֵּי מַלְכָּא, אֲמַר: אִיכָּא חַד גַּבְרָא בִּיהוּדָאֵי דְּקָא דָּיֵין דִּינָא בְּלָא הַרְמָנָא דְמַלְכָּא. שַׁדַּר עֲלֵיהּ פְּרִיסְתְּקָא. כִּי אֲתָא אָמְרִי לֵיהּ: מַאי טַעְמָא נַגֵּדְתֵּיהּ לְהַאי? אֲמַר לְהוּ: דְּבָא עַל חֲמָרְתָא. אָמְרִי לֵיהּ: אִית לְךָ סָהֲדִי? אֲמַר לְהוּ: אִין. אֲתָא אֵלִיָּהוּ אִדְּמִי לֵיהּ כְּאִינִישׁ, וְאַסְהֵיד. אָמְרִי לֵיהּ: אִי הָכִי, בַּר קְטָלָא הוּא! אֲמַר לְהוּ: אֲנַן מִיּוֹמָא דִּגְלֵינַן מֵאַרְעִין לֵית לַן רְשׁוּתָא לְמִקְטַל. אַתּוּן, מַאי דְּבָעֵיתוּן עֲבִידוּ בֵּיהּ. עַד דִּמְעַיְּינִי בֵּיהּ בְּדִינָא, פְּתַח רַבִּי שֵׁילָא וַאֲמַר: ״לְךָ ה׳ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְגוֹ׳״. אָמְרִי לֵיהּ: מַאי קָאָמְרַתְּ? אֲמַר לְהוּ, הָכִי קָאָמֵינָא: ״בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּיָהֵיב מַלְכוּתָא בְּאַרְעָא כְּעֵין מַלְכוּתָא דִרְקִיעָא, וִיהַב לְכוּ שׁוּלְטָנָא וְרָחֲמִי דִּינָא״. אֲמַרוּ: חַבִּיבָא עֲלֵיהּ יְקָרָא דְמַלְכוּתָא כּוּלֵּי הַאי! יָהֲבִי לֵיהּ קוּלְפָא אֲמַרוּ לֵיהּ: דּוּן דִּינָא. כִּי הֲוָה נָפֵיק, אֲמַר לֵיהּ הַהוּא גַּבְרָא: עָבֵיד רַחֲמָנָא נִיסָּא לְשַׁקָּרֵי הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: רָשָׁע, לָאו חֲמָרֵי אִיקְּרוּ? דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם״. חַזְיֵיהּ דְּקָאָזֵיל לְמֵימְרָא לְהוּ דִּקְרִינְהוּ חֲמָרֵי, אֲמַר: הַאי רוֹדֵף הוּא. וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: אִם בָּא לְהׇרְגְּךָ — הַשְׁכֵּם לְהׇרְגוֹ. מַחְיֵיהּ בְּקוּלְפָא וְקַטְלֵיהּ. אֲמַר: הוֹאִיל וְאִתְעֲבִיד לִי נִיסָּא בְּהַאי קְרָא, דָּרֵישְׁנָא לֵיהּ: ״לְךָ ה׳ הַגְּדֻלָּה״ — זוֹ מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר״. ״וְהַגְּבוּרָה״ — זוֹ יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה וְגוֹ׳״. ״וְהַתִּפְאֶרֶת״ — זוֹ חַמָּה וּלְבָנָה שֶׁעָמְדוּ לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד וְגוֹ׳״. ״וְהַנֵּצַח״ — זוֹ מַפַּלְתָּהּ שֶׁל רוֹמִי. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְגוֹ׳״. ״וְהַהוֹד״ — זוֹ מִלְחֶמֶת נַחֲלֵי אַרְנוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה׳ אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְגוֹ׳״. ״כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ״ — זוֹ מִלְחֶמֶת סִיסְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם וְגוֹ׳״. ״לְךָ ה׳ הַמַּמְלָכָה״ — זוֹ מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ״. ״וְהַמִּתְנַשֵּׂא״ — זוֹ מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״הִנְנִי אֵלֶיךָ גּוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל״. ״לְכֹל לְרֹאשׁ״ — אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ רֵישׁ גַּרְגִּיתָא מִן שְׁמַיָּא מַנּוּ לֵיהּ. בְּמַתְנִיתָא תַּנָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא: ״לְךָ ה׳ הַגְּדֻלָּה״ — זוֹ קְרִיעַת יַם סוּף. ״וְהַגְּבוּרָה״ — זוֹ מַכַּת בְּכוֹרוֹת. ״וְהַתִּפְאֶרֶת״ — זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. ״וְהַנֵּצַח״ — זוֹ יְרוּשָׁלַיִם. ״וְהַהוֹד״ — זוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.

39 שמות רבה פתח ↗

וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, כִּי בֶן מָוֶת הוּא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כִּי אֵין אִישׁ שֶׁיְקַנֵּא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיַהַרְגֶּנּוּ. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר רָאָה שֶׁאֵין מִי שֶׁיַּזְכִּיר עָלָיו אֶת הַשֵּׁם וְיַהַרְגֶּנּוּ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי רָאָה שֶׁאֵין תּוֹחֶלֶת שֶׁל צַדִּיקִים עוֹמְדוֹת הֵימֶנּוּ וְלֹא מִזַּרְעוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה כָּךְ נִמְלַךְ בַּמַּלְאָכִים וְאָמַר לָהֶם חַיָּב זֶה הֲרִיגָה, אָמְרוּ לוֹ הֵן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ שֶׁיְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת. וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי, בַּמֶּה הֲרָגוֹ רַבִּי אֶבְיָתָר אָמַר הִכָּהוּ בְּאֶגְרוֹף, וְיֵשׁ אוֹמְרִים מַגְרֵפָה שֶׁל טִיט נָטַל וְהוֹצִיא אֶת מֹחוֹ. רַבָּנָן אָמְרֵי הִזְכִּיר עָלָיו אֶת הַשֵּׁם וַהֲרָגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר שמות ב, יד: הַלְּהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר. וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל, שֶׁלֹא הָיָה שָׁם אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, טְמָנוֹ בִּפְנֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְחוֹל, אָמַר לָהֶם אַתֶּם מְשׁוּלִים כַּחוֹל מַה חוֹל הַזֶּה אָדָם נוֹטְלוֹ מִכָּאן וְנוֹתְנוֹ לְכָאן וְאֵין קוֹלוֹ נִשְׁמָע, כָּךְ יִטָּמֵן הַדָּבָר הַזֶּה בֵּינֵיכֶם וְלֹא יִשָּׁמַע. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁלֹא נִשְׁמַע הַדָּבָר אֶלָּא עַל יְדֵי הָעִבְרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים, זֶה דָּתָן וַאֲבִירָם, קְרָאָם נִצִּים עַל שֵׁם סוֹפָם, הֵם הֵם שֶׁאָמְרוּ דָּבָר זֶה, הֵם הָיוּ שֶׁהוֹתִירוּ מִן הַמָּן, הֵם הָיוּ שֶׁאָמְרוּ במדבר יד, ד: נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה, הֵם שֶׁהִמְרוּ עַל יַם סוּף. דָּבָר אַחֵר, נִצִּים, שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּונִים לַהֲרֹג זֶה אֶת זֶה, כְּמָה דְתֵימָא דברים כה, יא: כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּמַצּוּת שֶׁל מִיתָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ, הִכִּיתָ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא תַכֶּה, מִכָּאן שֶׁמִּשָׁעָה שֶׁאָדָם מֵרִים יָדוֹ לְהַכּוֹת חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹא הִכָּהוּ נִקְרָא רָשָׁע. רֵעֶךָ, שֶׁהוּא רָשָׁע כַּיּוֹצֵא בְּךָ, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם רְשָׁעִים.

40 בבא מציעא פתח ↗

״וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִכָּאן שֶׁמְּסָרְבִין לְקָטָן, וְאֵין מְסָרְבִין לַגָּדוֹל. כְּתִיב: ״וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם״, וּכְתִיב: ״וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִכָּאן שֶׁצַּדִּיקִים אוֹמְרִים מְעַט וְעוֹשִׂים הַרְבֵּה, רְשָׁעִים אוֹמְרִים הַרְבֵּה, וַאֲפִילּוּ מְעַט אֵינָם עוֹשִׂים. מְנָלַן, מֵעֶפְרוֹן. מֵעִיקָּרָא כְּתִיב: ״אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף״, וּלְבַסּוֹף כְּתִיב: ״וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאׇזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר״, דְּלָא שְׁקַל מִינֵּיהּ אֶלָּא קִנְטְרֵי, דְּאִיכָּא דּוּכְתָּא דְּקָרֵי לֵיהּ לְתִיקְלָא ״קִנְטֵירָא״. כְּתִיב ״קֶמַח״ וּכְתִיב ״סֹלֶת״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִכָּאן שֶׁהָאִשָּׁה צָרָה עֵינֶיהָ בְּאוֹרְחִים יוֹתֵר מִן הָאִישׁ. כְּתִיב ״לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת״, וּכְתִיב ״וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר״, וְאִילּוּ לֶחֶם לָא אַיְיתִי לְקַמַּיְיהוּ! אָמַר אֶפְרַיִם מִקְשָׁאָה תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: אַבְרָהָם אָבִינוּ אוֹכֵל חוּלִּין בְּטׇהֳרָה הָיָה, וְשָׂרָה אִמֵּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם פֵּירְסָה נִדָּה. ״וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל״, לְהוֹדִיעַ שֶׁשָּׂרָה אִמֵּנוּ צְנוּעָה הָיְתָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק: יוֹדְעִים הָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁשָּׂרָה אִמֵּנוּ בָּאֹהֶל הָיְתָה, אֶלָּא מַאי ״בָּאֹהֶל״ – כְּדֵי לְחַבְּבָהּ עַל בַּעְלָהּ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: כְּדֵי לְשַׁגֵּר לָהּ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה. תָּנֵי מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: לָמָּה נָקוּד עַל אַיּוֹ שֶׁבְּ״אֵלָיו״ – לִימְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיִּשְׁאַל אָדָם בָּאַכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ. וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה כְּלָל! עַל יְדֵי בַּעְלָהּ שָׁאנֵי. ״אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה״, אָמַר רַב חִסְדָּא: אַחַר שֶׁנִּתְבַּלָּה הַבָּשָׂר וְרַבּוּ הַקְּמָטִין – נִתְעַדֵּן הַבָּשָׂר וְנִתְפַּשְּׁטוּ הַקְּמָטִין, וְחָזַר הַיּוֹפִי לִמְקוֹמוֹ. כְּתִיב ״וַאדֹנִי זָקֵן״, וּכְתִיב ״וַאֲנִי זָקַנְתִּי״ – דְּלָא מוֹתֵיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּדְקָאָמְרָה אִיהִי. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גָּדוֹל שָׁלוֹם, שֶׁאֲפִילּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁינָּה בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ וְגוֹ׳ וַאדֹנִי זָקֵן״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָהָם וְגוֹ׳ וַאֲנִי זָקַנְתִּי״. ״וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵנִיקָה בָנִים שָׂרָה״, כַּמָּה בָּנִים הֵנִיקָה שָׂרָה? אָמַר רַבִּי לֵוִי: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁגָּמַל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עָשָׂה סְעוּדָה גְּדוֹלָה. הָיוּ כׇּל אוּמּוֹת הָעוֹלָם מְרַנְּנִים וְאוֹמְרִים: רְאִיתֶם זָקֵן וּזְקֵנָה שֶׁהֵבִיאוּ אֲסוּפִי מִן הַשּׁוּק וְאוֹמְרִים: בְּנֵינוּ הוּא, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁעוֹשִׂין מִשְׁתֶּה גָּדוֹל לְהַעֲמִיד דִּבְרֵיהֶם! מָה עָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ – הָלַךְ וְזִימֵּן כׇּל גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, וְשָׂרָה אִמֵּנוּ זִימְּנָה אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם. וְכׇל אַחַת וְאַחַת הֵבִיאָה בְּנָהּ עִמָּהּ, וּמְנִיקָתָהּ לֹא הֵבִיאָה, וְנַעֲשָׂה נֵס בְּשָׂרָה אִמֵּנוּ וְנִפְתְּחוּ דַּדֶּיהָ כִּשְׁנֵי מַעֲיָינוֹת, וְהֵנִיקָה אֶת כּוּלָּן. וַעֲדַיִין הָיוּ מְרַנְּנִים וְאוֹמְרִים: ״אִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד, אַבְרָהָם בֶּן מֵאָה שָׁנָה יוֹלִיד״? מִיָּד נֶהְפַּךְ קְלַסְתֵּר פָּנִים שֶׁל יִצְחָק וְנִדְמָה לְאַבְרָהָם, פָּתְחוּ כּוּלָּם וְאָמְרוּ: ״אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק״. עַד אַבְרָהָם לֹא הָיָה זִקְנָה. מַאן דַּהֲוָה בָּעֵי לְמִשְׁתַּעֵי לְאִישְׁתַּעוֹיֵי בַּהֲדֵי אַבְרָהָם – מִשְׁתַּעֵי בַּהֲדֵי יִצְחָק. בַּהֲדֵי יִצְחָק מִשְׁתַּעֵי בַּהֲדֵי אַבְרָהָם. אֲתָא אַבְרָהָם בְּעָא רַחֲמֵי וַהֲוָה זִקְנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים״. עַד יַעֲקֹב לָא הֲוָה חוּלְשָׁא. אֲתָא יַעֲקֹב בְּעָא רַחֲמֵי וַהֲוָה חוּלְשָׁא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה״. עַד דַּאֲתָא אֱלִישָׁע לָא הֲוָה דְּחָלֵישׁ וְאִתְּפַח. אֲתָא אֱלִישָׁע בְּעָא רַחֲמֵי וְאִתְּפַח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חׇלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ״ – מִכְּלָל דְּחָלָה חֹלִי אַחֲרִיתִי. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה חֳלָאִין חָלָה אֱלִישָׁע – אֶחָד שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵיחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וְאֶחָד שֶׁגֵּירָה דּוּבִּין בַּתִּינוֹקוֹת, וְאֶחָד שֶׁמֵּת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חׇלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ״. אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ בַּמְּלָאכָה צֵא וֶאֱמוֹר לָהֶם עַל מְנָת שֶׁאֵין לָכֶם עָלַי אֶלָּא פַּת וְקִטְנִית כּוּ׳. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַב חִסְדָּא: פַּת קִטְנִית תְּנַן, אוֹ פַּת וְקִטְנִית תְּנַן? אֲמַר לֵיהּ הָאֱלֹהִים! צְרִיכָה וָיו כִּי מוּרְדְּיָא דְלִבְרוּת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. הַכֹּל לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי הָא דִּתְנַן: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל וְאָמַר לוֹ כְּאֶחָד וְכִשְׁנַיִם מִבְּנֵי הָעִיר – נוֹתֵן לוֹ כַּפָּחוּת שֶׁבַּשְּׂכִירוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶם. מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ אוֹכְלִין מִן הַתּוֹרָה: הָעוֹשֶׂה בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה, וּבְתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, וּבְדָבָר שֶׁגִּידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין אוֹכְלִים: הָעוֹשֶׂה בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע

46 יומא פתח ↗

שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ — אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם. וְהָכְתִיב: ״לֹא תִקּוֹם וְלֹא תִטּוֹר״? הָהוּא, בְּמָמוֹן הוּא דִּכְתִיב, דְּתַנְיָא: אֵיזוֹ הִיא נְקִימָה וְאֵיזוֹ הִיא נְטִירָה? נְקִימָה — אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ, אָמַר לוֹ: לָאו. לְמָחָר אָמַר לוֹ הוּא: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדּוּמְּךָ, אָמַר לוֹ: אֵינִי מַשְׁאִילְךָ, כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי — זוֹ הִיא נְקִימָה. וְאֵיזוֹ הִיא נְטִירָה? אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדּוּמְּךָ, אָמַר לוֹ: לֹא. לְמָחָר אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי חֲלוּקְךָ! אָמַר לוֹ: הֵילָךְ, אֵינִי כְּמוֹתְךָ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי. זוֹ הִיא נְטִירָה. וְצַעֲרָא דְגוּפָא לָא? וְהָא תַּנְיָא: הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִין בְּיִסּוּרִין, עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״! לְעוֹלָם דְּנָקֵיט לֵיהּ בְּלִיבֵּיהּ. וְהָאָמַר רָבָא: כׇּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו — מַעֲבִירִין לוֹ עַל כׇּל פְּשָׁעָיו! דִּמְפַיְּיסוּ לֵיהּ וּמִפַּיַּיס. וּמָה הֵן מוֹצִיאִין — אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם וְכוּ׳. הַשְׁתָּא שְׁתַּיִם מוֹצִיאִין, אַחַת מִבַּעְיָא? אָמַר רַב חִסְדָּא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּבָרִיא, כָּאן בְּחוֹלֶה. וְהָתַנְיָא: אַחַת — מוֹצִיאִין, שְׁתַּיִם — אֵין מוֹצִיאִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּבָרִיא, אֲבָל בְּחוֹלֶה — אֲפִילּוּ שְׁתַּיִם מוֹצִיאִין. וְהַיְּחִידִין מוֹצִיאִין שְׁתַּיִם, וְאֵין מוֹנִין לָהֶן אֶלָּא אַחַת. וְאֵין מוֹנִין לוֹ אֶלָּא אַחַת? וְהָתַנְיָא: אֵין מוֹצִיאִין לֹא שָׁלִישׁ וְלֹא גּוּדָל מִפְּנֵי הָרַמָּאִים. וְאִם הוֹצִיא שָׁלִישׁ — מוֹנִין לוֹ, גּוּדָל — אֵין מוֹנִין לוֹ, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁלּוֹקֶה מִן הַמְמוּנֶּה בַּפְּקִיעַ. מַאי מוֹנִין לוֹ — נָמֵי אַחַת. מַאי פְּקִיעַ? אָמַר רַב: מַדְרָא. מַאי מַדְרָא? אָמַר רַב פָּפָּא: מַטְרְקָא דְטַיָּיעֵי דִּפְסִיק רֵישֵׁיהּ. אָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא הָא דִּתְנַן: בֶּן בֵּיבַאי מְמוּנֶּה עַל הַפְּקִיעַ, אָמֵינָא פְּתִילָתָא. כְּדִתְנַן: מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי הַכֹּהֲנִים וּמֵהֶמְיָינֵיהֶן, מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין. כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְּתַנְיָא: וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁלּוֹקֶה מִן הַמְמוּנֶּה בַּפְּקִיעַ, אָמֵינָא: מַאי פְּקִיעַ — נַגְדָּא. מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי כֹהֲנִים שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין, וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, קָדַם אֶחָד מֵהֶן לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל חֲבֵירוֹ, נָטַל סַכִּין וְתָקַע לוֹ בְּלִבּוֹ. עָמַד רַבִּי צָדוֹק עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם, וְאָמַר: אָחִינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ! הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה ... וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשׁוֹפְטֶיךָ״. אָנוּ, עַל מִי לְהָבִיא עֶגְלָה עֲרוּפָה? עַל הָעִיר, אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת? גָּעוּ כׇּל הָעָם בִּבְכִיָּה. בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק וּמְצָאוֹ כְּשֶׁהוּא מְפַרְפֵּר. אָמַר: הֲרֵי הוּא כַּפָּרַתְכֶם, וַעֲדַיִין בְּנִי מְפַרְפֵּר, וְלֹא נִטְמְאָה סַכִּין. לְלַמֶּדְךָ שֶׁקָּשָׁה עֲלֵיהֶם טׇהֳרַת כֵּלִים יוֹתֵר מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַים פֶּה לָפֶה״. הַי מַעֲשֶׂה קָדֵים? אִילֵּימָא דִּשְׁפִיכוּת דָּמִים, הַשְׁתָּא אַשְּׁפִיכוּת דָּמִים לָא תַּקִּינוּ פַּיְיסָא, אַנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ תַּקִּינוּ?! אֶלָּא, דְּנִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ קָדֵים. וְכֵיוָן דְּתַקִּינוּ פַּיְיסָא, אַרְבַּע אַמּוֹת מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? אֶלָּא, לְעוֹלָם דִּשְׁפִיכוּת דָּמִים קָדֵים, וּמֵעִיקָּרָא סְבוּר אַקְרַאי בְּעָלְמָא הוּא. כֵּיוָן דַּחֲזוֹ אֲפִילּוּ מִמֵּילָא אָתוּ לִידֵי סַכָּנָה — תַּקִּינוּ רַבָּנַן פַּיְיסָא. עָמַד רַבִּי צָדוֹק עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם וְאָמַר: אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ! הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה״, אֲנַן, עַל מִי לְהָבִיא? עַל הָעִיר, אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת? וִירוּשָׁלַיִם בַּת אֵתוֹיֵי עֶגְלָה עֲרוּפָה הִיא? וְהָתַנְיָא: עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בִּירוּשָׁלַיִם, וְזוֹ אַחַת מֵהֶן:

47 ראש השנה פתח ↗

כָּאן קוֹדֶם גְּזַר דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר דִּין! הָכָא נָמֵי בְּיָחִיד. וּגְזַר דִּין דְּיָחִיד תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁעָלוּ לַמִּטָּה וְחוֹלְיָין שָׁוֶה, וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁעָלוּ לַגַּרְדּוֹם לִידּוֹן וְדִינָן שָׁוֶה. זֶה יָרַד וְזֶה לֹא יָרַד, זֶה נִיצַּל וְזֶה לֹא נִיצַּל. מִפְּנֵי מָה זֶה יָרַד וְזֶה לֹא יָרַד, זֶה נִיצַּל וְזֶה לֹא נִיצַּל? זֶה הִתְפַּלֵּל וְנַעֲנָה, וְזֶה הִתְפַּלֵּל וְלֹא נַעֲנָה. מִפְּנֵי מָה זֶה נַעֲנָה וְזֶה לֹא נַעֲנָה? זֶה הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שְׁלֵימָה — נַעֲנָה, וְזֶה לֹא הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שְׁלֵימָה — לֹא נַעֲנָה רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: כָּאן קוֹדֶם גְּזַר דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר דִּין. רַבִּי יִצְחָק אָמַר: יָפָה צְעָקָה לָאָדָם בֵּין קוֹדֶם גְּזַר דִּין בֵּין לְאַחַר גְּזַר דִּין. וּגְזַר דִּין דְּצִבּוּר מִי מִיקְּרַע? וְהָא כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ״, וּכְתִיב: ״כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בּוֹרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי״, מַאי לָאו: כָּאן קוֹדֶם גְּזַר דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר דִּין! לָא, אִידֵּי וְאִידֵּי לְאַחַר גְּזַר דִּין, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּגְזַר דִּין שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁבוּעָה, כָּאן בִּגְזַר דִּין שֶׁאֵין עִמּוֹ שְׁבוּעָה. כִּדְרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי. דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי. וְאָמְרִי לַהּ, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַב יוֹנָתָן: מִנַּיִן לִגְזַר דִּין שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵינוֹ נִקְרָע — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה״. אָמַר רָבָא: בְּזֶבַח וּבַמִּנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר — אֲבָל מִתְכַּפֵּר בְּתוֹרָה. אַבָּיֵי אָמַר: בְּזֶבַח וּמִנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר — אֲבָל מִתְכַּפֵּר בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים. רַבָּה וְאַבָּיֵי מִדְּבֵית עֵלִי קָאָתוּ. רַבָּה דַּעֲסַק בַּתּוֹרָה — חֲיָה אַרְבְּעִין שְׁנִין, אַבָּיֵי דַּעֲסַק בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים — חֲיָה שִׁיתִּין שְׁנִין. תָּנוּ רַבָּנַן: מִשְׁפָּחָה אַחַת הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ מֵתֶיהָ מֵתִין בְּנֵי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא מִמִּשְׁפַּחַת עֵלִי אַתֶּם, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״וְכׇל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים״ — לְכוּ וְעִסְקוּ בַּתּוֹרָה וִחְיוּ. הָלְכוּ וְעָסְקוּ בַּתּוֹרָה וְחָיוּ. וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתָהּ מִשְׁפַּחַת רַבָּן יוֹחָנָן עַל שְׁמוֹ. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אִינְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: מִנַּיִין לִגְזַר דִּין שֶׁל צִבּוּר שֶׁאֵינוֹ נֶחְתָּם. אֵינוֹ נֶחְתָּם?! וְהָכְתִיב: ״נִכְתַּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי״! אֶלָּא: אַף עַל גַּב שֶׁנֶּחְתָּם — נִקְרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כַּה׳ אֱלֹהֵינוּ בְּכׇל קׇרְאֵנוּ אֵלָיו״. וְהָכְתִיב: ״דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ״! הָתָם בְּיָחִיד, הָכָא בְּצִבּוּר. בְּיָחִיד, אֵימַת? אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. ״וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף ה׳ אֶת נָבָל״ — עֲשָׂרָה יָמִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כְּנֶגֶד עֶשֶׂר לְגִימוֹת שֶׁנָּתַן נָבָל לְעַבְדֵי דָּוִד. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כׇּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן. מַאי ״כִּבְנֵי מָרוֹן״? הָכָא תַּרְגִּימוּ: כִּבְנֵי אִמְּרָנָא. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כְּמַעֲלוֹת בֵּית מָרוֹן. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כַּחֲיָילוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְכוּלָּן נִסְקָרִין בִּסְקִירָה אַחַת. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: ״הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם״. מַאי קָאָמַר? אִילֵּימָא הָכִי קָאָמַר: דִּבְרַנְהוּ לְכוּלֵּי עָלְמָא וּמְיַיחֵד לִבַּיְיהוּ כַּהֲדָדָי — וְהָא קָא חָזֵינַן דְּלָאו הָכִי הוּא! אֶלָּא לָאו, הָכִי קָאָמַר: הַיּוֹצֵר רוֹאֶה יַחַד לִבָּם וּמֵבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם. מַתְנִי׳ עַל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין: עַל נִיסָן מִפְּנֵי הַפֶּסַח, עַל אָב מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית, עַל אֱלוּל מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, עַל תִּשְׁרֵי מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת, עַל כִּסְלֵיו מִפְּנֵי חֲנוּכָּה, וְעַל אֲדָר מִפְּנֵי הַפּוּרִים. וּכְשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — יוֹצְאִין אַף עַל אִיָּיר מִפְּנֵי פֶּסַח קָטָן. גְּמָ׳ וְלִיפְּקוּ נָמֵי אַתַּמּוּז וְטֵבֵת!

49 סנהדרין פתח ↗

וּכְתִיב: ״וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר בִּתְחִלַּת קָצִיר״. וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כׇּל רָאשֵׁי הָעָם״. אִם הָעָם חָטְאוּ, רָאשֵׁי הָעָם מָה חָטְאוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, חַלֵּק לָהֶם בָּתֵּי דִינִין. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם שֶׁאֵין דָּנִין שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד? וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּשְׁתֵּי מִיתוֹת, אֲבָל בְּמִיתָה אַחַת דָּנִין! אֶלָּא, כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּב חֲרוֹן אַף מִיִּשְׂרָאֵל. דִּינֵי מָמוֹנוֹת גּוֹמְרִין בּוֹ בַּיּוֹם כּוּ׳. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: דְּאָמַר קְרָא, ״מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים״. וְרָבָא אָמַר מֵהָכָא: ״אַשְּׁרוּ חָמוֹץ״ – אַשְּׁרוּ דַּיָּין שֶׁמְּחַמֵּץ אֶת דִּינוֹ. וְאִידַּךְ: ״אַשְּׁרוּ חָמוֹץ״, וְלֹא חוֹמֵץ. וְאִידַּךְ, הַאי ״מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? כִּדְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל תַּעֲנִית שֶׁמְּלִינִין בּוֹ אֶת הַצְּדָקָה – כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק וְגוֹ׳״. וְהָנֵי מִילֵּי – בְּרִיפְתָּא וְתַמְרֵי, אֲבָל בְּזוּזֵי, חִיטֵּי וּשְׂעָרֵי – לֵית לַן בַּהּ. לְפִיכָךְ אֵין דָּנִין כּוּ׳. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר. הֵיכִי לֶיעְבַּד? לִידַיְּינֵיהּ בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא וְלִיגְמְרֵיהּ לְדִינֵיהּ בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא? דִּילְמָא חָזוּ טַעַם לְחוֹבָה, וּבָעוּ לְמִיעְבַּד הֲלָנַת דִּין. לְדַיְּינֵיהּ בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא וְלִיגְמְרֵיהּ בְּשַׁבְּתָא, וְלִיקְטְלֵיהּ בְּשַׁבְּתָא? אֵין רְצִיחָה דּוֹחָה אֶת שַׁבָּת. וְלִיקְטְלֵיהּ לְאוּרְתָּא? נֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ בָּעֵינַן. וְלִיגְמְרֵיהּ לְדִינֵיהּ בְּשַׁבְּתָא, וְלִיקְטְלֵיהּ בְּחַד בְּשַׁבְּתָא? נִמְצָא אַתָּה מְעַנֶּה אֶת דִּינוֹ. נִידַיְּינֵיהּ בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא וְנִגְמְרֵיהּ בְּחַד בְּשַׁבְּתָא? מִינְּשׁוּ טַעְמַיְיהוּ. אַף עַל גַּב דִּשְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּינִין עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם, וְכוֹתְבִין דִּבְרֵי הַמְזַכִּין וְדִבְרֵי הַמְחַיְּיבִין, נְהִי דִּבְפוּמָּא כָּתְבִין, לִיבָּא דְּאִינְּשִׁי אִינְּשִׁי. הִלְכָּךְ לָא אֶפְשָׁר. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: וּתְהֵא קְבוּרַת מֵת מִצְוָה דּוֹחָה שַׁבָּת מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה עֲבוֹדָה שֶׁדּוֹחָה שַׁבָּת – קְבוּרַת מֵת מִצְוָה דּוֹחָה אוֹתָהּ, מִ״וּלְאַחֹתוֹ״. כִּדְתַנְיָא: ״לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? הֲרֵי שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ

55 דברים רבה פתח ↗

דָּבָר אַחֵר, רְאֵה הַחִלֹּתִי, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב תהלים קמט, ח: לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים. וּמַהוּ מַלְכֵיהֶם, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אֵלּוּ הֵם מַלְכֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, תהלים קמט, ח: וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל, אֵלּוּ שָׂרֵיהֶם שֶׁל מַעְלָה, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹרֵעַ מְאֻמָּה עַד שֶׁפּוֹרֵעַ מִשָֹּׂרָהּ תְּחִלָּה, כֵּיצַד, פַּרְעֹה וְכָל הַמִּצְרִיִּים לֹא שִׁקְּעָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיָּם עַד שֶׁשִּׁקַּע לְשָׂרָן תְּחִלָּה, מְנָא לָן, אָמְרֵי רַבָּנָן סוּסִים וְרוֹכְבֵיהֶם אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא שמות טו, א: סוּס וְרֹכְבוֹ, זֶה הַשַֹּׂר שֶׁלָּהֶן, וּכְשֶׁיָּצְאוּ הַמִּצְרִיִּים לִרְדֹּף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל תָּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהָיוּ רוֹאִין שָׂרָן שֶׁל מִצְרַיִּם פּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר, מִנַּיִן, אָמַר רַבִּי יִצְחָק דִּכְתִיב שמות יד, י: וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, זֶה הַשַֹּׂר שֶׁלָּהֶן, הֱוֵי לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וגו'. וְאַף סִיחוֹן וְעוֹג כְּשֶׁבִּקְּשׁוּ לְהִזְדַּוֵּג עִם יִשְׂרָאֵל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, רְאֵה שֶׁהִפַּלְתִּי שַׂר שֶׁלָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ.

56 פסחים פתח ↗

אַף כָּאן בִּפְרוּסָה. דָּבָר אַחֵר: מָה דַּרְכּוֹ שֶׁל עָנִי הוּא מַסִּיק וְאִשְׁתּוֹ אוֹפָה, אַף כָּאן נָמֵי — הוּא מַסִּיק וְאִשְׁתּוֹ אוֹפָה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרוֹסֶת מִצְוָה. וְאִי לָא מִצְוָה, מִשּׁוּם מַאי מַיְיתֵי לַהּ? אָמַר רַבִּי אַמֵּי: מִשּׁוּם קָפָא. אָמַר רַב אַסִּי: קָפָא דְחַסָּא — חָמָא. קָפָא דְּחָמָא — כַּרָּתֵי. קָפָא דְכַרָּתֵי — חַמִּימֵי. קָפָא דְּכוּלְּהוּ — חַמִּימֵי. אַדְּהָכִי וְהָכִי, נֵימָא הָכִי: ״קָפָא קָפָא, דְּכִירְנָא לָךְ וּלְשַׁב בְּנָתָיךְ וּלְתַמְנֵי כַּלָּתָךְ״. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר מִצְוָה וְכוּ׳. מַאי מִצְוָה? רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר: זֵכֶר לַתַּפּוּחַ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: זֵכֶר לַטִּיט. אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ צְרִיךְ לְקַהוֹיֵיהּ וּצְרִיךְ לְסַמּוֹכֵיהּ. לְקַהוֹיֵיהּ — זֵכֶר לַתַּפּוּחַ, וּצְרִיךְ לְסַמּוֹכֵיהּ — זֵכֶר לַטִּיט. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: תַּבְלִין זֵכֶר לַתֶּבֶן, חֲרוֹסֶת זֵכֶר לַטִּיט. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק, כָּךְ הָיוּ אוֹמְרִים תַּגָּרֵי חָרָךְ שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם: בּוֹאוּ וּטְלוּ לָכֶם תַּבְלִין לְמִצְוָה. מַתְנִי׳ מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שֵׁנִי וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן אָבִיו מְלַמְּדוֹ. מָה נִשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכׇּל הַלֵּילוֹת. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה — כּוּלּוֹ מַצָּה. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה — מָרוֹר. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי שָׁלוּק וּמְבוּשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה — כּוּלּוֹ צָלִי. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ מַטְבִּילִין פַּעַם אֶחָת, הַלַּיְלָה הַזֶּה — שְׁתֵּי פְעָמִים. וּלְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן אָבִיו מְלַמְּדוֹ. מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּים בְּשֶׁבַח. וְדוֹרֵשׁ מֵ״אֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי״, עַד שֶׁיִּגְמוֹר כׇּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: חָכָם בְּנוֹ — שׁוֹאֲלוֹ. וְאִם אֵינוֹ חָכָם — אִשְׁתּוֹ שׁוֹאַלְתּוֹ, וְאִם לָאו — הוּא שׁוֹאֵל לְעַצְמוֹ, וַאֲפִילּוּ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹדְעִין בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח — שׁוֹאֲלִין זֶה לָזֶה. מָה נִשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכׇּל הַלֵּילוֹת, שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ מַטְבִּילִין פַּעַם אֶחָת, הַלַּיְלָה הַזֶּה — שְׁתֵּי פְעָמִים. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: אַטּוּ כׇּל יוֹמָא לָא סַגִּיא דְּלָא מְטַבְּלָא חֲדָא זִימְנָא? אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָתָנֵי: שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ חַיָּיבִין לְטַבֵּל אֲפִילּוּ פַּעַם אֶחָת, הַלַּיְלָה הַזֶּה — שְׁתֵּי פְעָמִים. מַתְקֵיף לַהּ רַב סָפְרָא: חִיּוּבָא לְדַרְדְּקֵי?! אֶלָּא אָמַר רַב סָפְרָא, הָכִי קָתָנֵי: אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילּוּ פַּעַם אֶחָת, הַלַּיְלָה הַזֶּה — שְׁתֵּי פְעָמִים. מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּים בְּשֶׁבַח. מַאי בִּגְנוּת? רַב אָמַר: ״מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: ״עֲבָדִים הָיִינוּ״. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְדָרוּ עַבְדֵּיהּ: עַבְדָּא דְּמַפֵּיק לֵיהּ מָרֵיהּ לְחֵירוּת, וְיָהֵיב לֵיהּ כַּסְפָּא וְדַהֲבָא, מַאי בָּעֵי לְמֵימַר לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: בָּעֵי לְאוֹדוֹיֵי וּלְשַׁבּוֹחֵי, אֲמַר לֵיהּ: פְּטַרְתַּן מִלּוֹמַר ״מָה נִשְׁתַּנָּה״. פָּתַח וְאָמַר ״עֲבָדִים הָיִינוּ״. מַתְנִי׳ רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁלֹּא אָמַר

58 שבת פתח ↗

שֶׁיַּמְתִּין. קוֹשְׁרִין אֶת הַלֶּחִי, לֹא שֶׁיַּעֲלֶה, אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף. וְכֵן קוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה — סוֹמְכִין אוֹתָהּ בְּסַפְסָל אוֹ בַּאֲרוּכּוֹת הַמִּטָּה, לֹא שֶׁתַּעֲלֶה, אֶלָּא שֶׁלֹּא תּוֹסִיף. גְּמָ׳ וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר שֶׁנִּכְנַס אַחֲרָיו לְבֵית הַמֶּרְחָץ, בִּיקֵּשׁ לְהָדִיחַ קַרְקַע, אָמַר לוֹ: אֵין מְדִיחִין. לָסוּךְ קַרְקַע, אָמַר לוֹ: אֵין סָכִין. קַרְקַע בְּקַרְקַע — מִחַלְּפָא, מֵת בְּקַרְקַע — לָא מִיחַלַּף. ״כֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי הָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: מְבִיאִין כְּלִי מֵיקַר וּכְלֵי מַתָּכוֹת, וּמַנִּיחִין עַל כְּרֵיסוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תָּפוּחַ. וּפוֹקְקִין אֶת נְקָבָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּיכָּנֵס בָּהֶן הָרוּחַ. וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחׇכְמָתוֹ: ״עַד שֶׁלֹּא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף״ — זֶה חוּט הַשִּׁדְרָה. ״וְתָרוּץ גּוּלַּת הַזָּהָב״ — זֶה אַמָּה. ״וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ״ — זֶה הַכָּרֵס. ״וְנָרוֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר״ — זֶה פֶּרֶשׁ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם״. אָמַר רַב הוּנָא וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב חַגָּא: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁמַּנִּיחִין דִּבְרֵי תוֹרָה, וְעוֹשִׂין כׇּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים. אָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר רַב פַּפֵּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים כְּרֵיסוֹ נִבְקַעַת וְנוֹפֶלֶת לוֹ עַל פָּנָיו, וְאוֹמֶרֶת לוֹ: ״טוֹל מַה שֶּׁנָּתַתָּ בִּי״. מַתְנִי׳ אֵין מְעַצְּמִין אֶת הַמֵּת בַּשַּׁבָּת, וְלֹא בַּחוֹל עִם יְצִיאַת נֶפֶשׁ. וְהַמְעַצֵּים עִם יְצִיאַת הַנֶּפֶשׁ — הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְעַצְּמוֹ עִם יְצִיאַת הַנֶּפֶשׁ — הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים. מָשָׁל לְנֵר שֶׁכָּבָה וְהוֹלֶכֶת, אָדָם מַנִּיחַ אֶצְבָּעוֹ עָלֶיהָ — מִיָּד כָּבְתָה. תַּנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַצְּמוּ עֵינָיו שֶׁל מֵת — נוֹפֵחַ לוֹ יַיִן בְּחוֹטְמוֹ, וְנוֹתֵן שֶׁמֶן בֵּין רִיסֵי עֵינָיו, וְאוֹחֵז בִּשְׁנֵי גּוּדְלֵי רַגְלָיו, וְהֵן מִתְעַצְּמִין מֵאֲלֵיהֶן. תַּנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי — מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת, דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מֵת — אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת, אָמְרָה תּוֹרָה: חַלֵּל עָלָיו שַׁבָּת אַחַת, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמוֹר שַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה. דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מֵת אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו, כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָדָם בָּטֵל מִן הַמִּצְוֹת. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״בַּמֵּתִים חׇפְשִׁי״ — כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָדָם, נַעֲשָׂה חׇפְשִׁי מִן הַמִּצְוֹת. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי — אֵין צָרִיךְ לְשׁוֹמְרוֹ מִן הַחוּלְדָּה וּמִן הָעַכְבָּרִים. אֲבָל עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן מֵת — צָרִיךְ לְשׁוֹמְרוֹ מִן הַחוּלְדָּה וּמִן הָעַכְבָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה״, כׇּל זְמַן שֶׁאָדָם חַי — אֵימָתוֹ מוּטֶּלֶת עַל הַבְּרִיּוֹת, כֵּיוָן שֶׁמֵּת — בָּטְלָה אֵימָתוֹ. אָמַר רַב פָּפָּא, נְקִיטִינַן: אַרְיֵה אַבֵּי תְּרֵי — לָא נָפֵיל. הָא קָא חָזֵינַן דְּנָפֵיל? הָהוּא כִּדְרָמֵי בַּר אַבָּא. דְּאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא: אֵין חַיָּה שׁוֹלֶטֶת בָּאָדָם עַד שֶׁנִּדְמָה לוֹ כִּבְהֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ״. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אָסוּר לִישַׁן בַּבַּיִת יְחִידִי, וְכׇל הַיָּשֵׁן בַּבַּיִת יְחִידִי — אֹחַזְתּוֹ לִילִית. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עֲשֵׂה עַד שֶׁאַתָּה מוֹצֵא, וּמָצוּי לְךָ, וְעוֹדְךָ בְּיָדֶךָ. וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחׇכְמָתוֹ: ״וּזְכוֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרוֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר שֶׁלֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה״ — אֵלּוּ יְמֵי הַזִּקְנָה, ״וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ״ — אֵלּוּ יְמֵי הַמָּשִׁיחַ, שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא זְכוּת וְלֹא חוֹבָה. וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁיעְבּוּד מַלְכִיּוֹת בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי ״לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ״. תַּנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים עַל מִדָּה זוֹ, שֶׁאִם הוּא לֹא בָּא — בָּא בְּנוֹ, וְאִם בְּנוֹ לֹא בָּא — בֶּן בְּנוֹ בָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה״. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם. אָמַר רַב יוֹסֵף, נְקִיטִינַן: הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן לָא מִיעֲנֵי. וְהָא קָא חָזֵינַן דְּמִיעֲנֵי! אִם אִיתָא דְּמִיעֲנֵי, אַהְדּוֹרֵי אַפִּתְחָא לָא מַהְדַּר. אֲמַר לַהּ רַבִּי חִיָּיא לִדְבֵיתְהוּ: כִּי אָתֵי עַנְיָא — אַקְדִּימִי לֵיהּ רִיפְתָּא, כִּי הֵיכִי דְּלַקְדְּמוּ לִבְנַיִךְ. אֲמַרָה לֵיהּ: מֵילָט קָא לָיְיטַתְּ לְהוּ?! אֲמַר לַהּ, קְרָא קָא כְּתִיב: ״כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה״, וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל — גַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם. תַּנְיָא, רַבִּי גַּמְלִיאֵל בְּרַבִּי אוֹמֵר: ״וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ״, כׇּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת — מְרַחֲמִין עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת — אֵין מְרַחֲמִין עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם. ״עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר״ — זוֹ פַּדַּחַת וְהַחוֹטֶם, ״וְהַיָּרֵחַ״ — זוֹ נְשָׁמָה, ״וְהַכּוֹכָבִים״ — אֵלּוּ הַלְּסָתוֹת, ״וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם״ — זוֹ מְאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁהוֹלֵךְ אַחַר הַבֶּכִי. אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי דִּמְעֲתָא — עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין הָדְרָא, מִכָּאן וְאֵילָךְ לָא הָדְרָא. וְאָמַר רַב נַחְמָן: הַאי כּוּחְלָא עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין — מַרְוַוח, מִכָּאן וְאֵילָךְ — אֲפִילּוּ מְלֵי כְּאַכְסְנָא דְגַרְדָאֵי — אוֹקוֹמֵי מוֹקֵים, אַרְווֹחֵי לָא מַרְוַוח. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? דְּכַמָּה דְּאַלִּים מִכּוּחְלָא — טְפֵי מְעַלֵּי. רַבִּי חֲנִינָא שְׁכִיבָא לֵיהּ בַּרְתֵּיהּ, לָא הֲוָה קָא בָכֵי עֲלַהּ. אֲמַרָה לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ: תַּרְנְגוֹלְתָּא אַפֵּיקְתְּ מִבֵּיתָךְ?! אֲמַר לַהּ: תַּרְתֵּי — תְּכָלָא וְעִיוְרָא. סָבַר לַהּ כִּי הָא דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קַצַּרְתָּה: שֵׁשׁ דְּמָעוֹת הֵן — שָׁלֹשׁ יָפוֹת, וְשָׁלֹשׁ רָעוֹת. שֶׁל עָשָׁן וְשֶׁל בְּכִי

62 חולין פתח ↗

בַּר קְטָלָא הוּא, אֶלָּא דְּלָא גְּמַר דִּינֵיהּ, וּבָעֵי לְאֵתוֹיֵיהּ לְבֵי דִינָא וְקַיּוֹמֵי בֵּיהּ ״וּבִעַרְתָּ הָרַע מִקִּרְבֶּךָ״. הָנֵי מוּקְדָּשִׁין הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דַּהֲוָה לֵיהּ קֵן בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְאַקְדְּשֵׁיהּ – מִי מִיחַיַּיב? ״כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר״ – פְּרָט לִמְזוּמָּן. אֶלָּא דַּחֲזָא קֵן בְּעָלְמָא וְאַקְדְּשֵׁיהּ, וּמִי קָדוֹשׁ? ״אִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא, מָה בֵּיתוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, אַף כֹּל בִּרְשׁוּתוֹ. אֶלָּא דְּאַגְבְּהִינְהוּ לְאֶפְרוֹחִים, וְאַקְדְּשִׁינְהוּ, וַהֲדַר אַהְדְּרִינְהוּ – הַאי אֲפִילּוּ בְּחוּלִּין נָמֵי לָא מִיחַיַּיב, דִּתְנָא: נָטַל אֶת הַבָּנִים וְהֶחְזִירָן לַקֵּן, וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה הָאֵם עֲלֵיהֶן – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. אֶלָּא, דְּאַגְבְּהַהּ לְאֵם, וְאַקְדְּשַׁהּ, וַהֲדַרָה. מֵעִיקָּרָא אִיחַיַּיב לֵיהּ בְּשִׁילּוּחַ מִקַּמֵּי דְּאַקְדְּשַׁהּ, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן יוֹסֵף אוֹמֵר: הִקְדִּישׁ חַיָּה וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת, שְׁחָטָהּ וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ – חַיָּיב לְכַסּוֹת, שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּיב בְּכִסּוּי קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי הֶקְדֵּשׁ. רַב אָמַר: בְּמַקְדִּישׁ פֵּירוֹת שׁוֹבָכוֹ וּמָרְדוּ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּמַקְדִּישׁ תַּרְנְגוֹלְתּוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת. בִּשְׁלָמָא שְׁמוּאֵל לֹא אָמַר כְּרַב, דְּקָא מוֹקֵים לַהּ בְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, אֶלָּא רַב מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כִּשְׁמוּאֵל? אָמַר לְךָ רַב: דַּוְקָא קָפָטְרִי מִשִּׁילּוּחַ, כְּגוֹן פֵּירוֹת שׁוֹבָכוֹ דְּקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ נִינְהוּ, דְּכֵיוָן דְּקָדְשִׁי קְדוּשַּׁת הַגּוּף – לָא פָּקְעָה קְדוּשְׁתַּיְיהוּ מִינַּיְיהוּ, אֲבָל בְּמַקְדִּישׁ תַּרְנְגוֹלְתּוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת, דְּלָאו קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, דִּקְדוּשַּׁת דָּמִים בְּעָלְמָא הוּא – כֵּיוָן דִּמְרַדָה פְּקַעָה קְדוּשְׁתַּיְיהוּ, וְחַיֶּיבֶת בְּשִׁילּוּחַ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כֹּל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ – בְּבֵי גַזָּא דְּרַחֲמָנָא אִיתֵיהּ, דִּכְתִיב: ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּמַקְדִּישׁ תַּרְנְגוֹלְתּוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת וּמָרְדָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: וְכֵיוָן שֶׁמָּרְדָה פְּקַעָה לַיהּ קְדוּשְׁתַּהּ! אֲמַר לֵיהּ: בְּבֵי גַזָּא דְּרַחֲמָנָא אִיתַאּ, דִּכְתִיב: ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״. וּרְמִי דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן, וּרְמִי דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אַדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. דְּאִיתְּמַר: מָנֶה זֶה לְבֶדֶק הַבַּיִת, וְנִגְנְבוּ אוֹ נֶאֶבְדוּ – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן עַד שֶׁיָּבוֹאוּ לִידֵי גִזְבָּר, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כֹּל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בְּבֵי גַזָּא דְּרַחֲמָנָא אִיתֵיהּ, דִּכְתִיב: ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״. קַשְׁיָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ אַדְּרֵישׁ לָקִישׁ, קַשְׁיָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן. דְּרֵישׁ לָקִישׁ אַדְּרֵישׁ לָקִישׁ לָא קַשְׁיָא, הָא מִקַּמֵּי דְּשַׁמְעֵיהּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן רַבֵּיהּ, הָא לְבָתַר דְּשַׁמְעֵיהּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן רַבֵּיהּ. אֶלָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן קַשְׁיָא! דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן נָמֵי לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאָמַר ״עָלַי״, הָא דְּאָמַר ״הֲרֵי זוֹ״. מִכְּלָל דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אַף עַל גַּב דְּאָמַר ״עָלַי״, לָא מְחַיֵּיב? וְהָתַנְיָא: אֵיזֶהוּ נֶדֶר וְאֵיזוֹ הִיא נְדָבָה? נֶדֶר – הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה״, נְדָבָה – הָאוֹמֵר ״הֲרֵי זוֹ עוֹלָה״. וּמָה בֵּין נֶדֶר לִנְדָבָה? נֶדֶר – מֵתָה אוֹ נִגְנְבָה אוֹ שֶׁאָבְדָה, חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָהּ; נְדָבָה – מֵתָה אוֹ נִגְנְבָה אוֹ שֶׁאָבְדָה, אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָהּ. אָמַר לָךְ רֵישׁ לָקִישׁ: הָנֵי מִילֵּי קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, דִּמְחוּסַּר הַקְרָבָה, אֲבָל קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, דְּלָאו מְחוּסַּר הַקְרָבָה – אַף עַל גַּב דְּאָמַר ״עָלַי״ – לָא מְחַיֵּיב. וְהָתְנַן: הָאוֹמֵר ״שׁוֹר זֶה עוֹלָה״, ״בַּיִת זֶה קׇרְבָּן״ – מֵת הַשּׁוֹר, נָפַל הַבַּיִת – אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן; ״שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה״, ״בַּיִת זֶה עָלַי קׇרְבָּן״ – מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת – חַיָּיב לְשַׁלֵּם. הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּמֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת, חַיָּיב לְשַׁלֵּם, דְּלֵיתַנְהוּ, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיתַנְהוּ, כֹּל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בְּבֵי גַזָּא דְּרַחֲמָנָא אִיתֵיהּ, דִּכְתִיב ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: הַכֹּל מוֹדִים בַּעֲרָכִין, אַף עַל גַּב דְּאָמַר ״עָלַי״ – לָא מִיחַיַּיב. מַאי טַעְמָא? דְּלָא מִיתְּמַר לֵיהּ בְּלָא ״עָלַי״. הֵיכִי לֵימָא? לֵימָא ״עֶרְכִּי״ – אַמַּאן? לֵימָא ״עֵרֶךְ פְּלוֹנִי״ – אַמַּאן? מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: לֵימָא ״הֲרֵינִי בְּעֶרְכִּי״, ״הֲרֵינִי בְּעֵרֶךְ פְּלוֹנִי״! וְעוֹד, תַּנְיָא רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: ״וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַה׳״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בְּהֶקְדֵּשׁוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שֶׁמִּתְחַלְּלִין עַל מָעוֹת שֶׁבַּחוּלִּין, נִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ – אֵינָן חַיָּיבִין בְּאַחְרָיוּתָן,

63 רש"י על שמות פתח ↗

הם המדברים וגו'. הֵם שֶׁנִּצְטַוּוּ, הֵם שֶׁקִּיְּמוּ: הוא משה ואהרן. הֵם בִּשְׁלִיחוּתָם וּבְצִדְקָתָם מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף מגילה י"א:

72 סוטה פתח ↗

85 ראש השנה פתח ↗

מַתְנִי׳ בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים הָעוֹלָם נִידּוֹן: בַּפֶּסַח — עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת — עַל פֵּירוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה — כׇּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם״, וּבֶחָג נִידּוֹנִין עַל הַמַּיִם. גְּמָ׳ הֵי תְּבוּאָה? אִילֵּימָא הָא תְּבוּאָה דְּקָיְימָא, כׇּל הָנֵי הַרְפַּתְקֵי דַּעֲדוֹ עֲלַהּ אֵימַת אִיתְּדוּן? אֶלָּא תְּבוּאָה דְּמִזְדַּרְעָא. לְמֵימְרָא דְּחַד דִּינָא מִתַּדְנָא? וְהָתַנְיָא: תְּבוּאָה שֶׁאֵירַע בָּהּ קֶרִי אוֹ אוֹנֶס, קוֹדֶם הַפֶּסַח — נִידּוֹנֶית לְשֶׁעָבַר, לְאַחַר הַפֶּסַח — נִידּוֹנֶית לְהַבָּא. אָדָם שֶׁאֵירַע בּוֹ קֶרִי אוֹ אוֹנֶס, קוֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים — נִידּוֹן לְשֶׁעָבַר, לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים — נִידּוֹן לְהַבָּא. אָמַר רָבָא: שְׁמַע מִינַּהּ תְּרֵי דִינֵי מִתַּדְנָא. אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ, כִּי חָזֵי אִינָשׁ דְּמַצְלַח זַרְעָא אַפְלָא — לִיקַדֵּים וְלִיזְרַע חָרְפָא. דְּעַד דְּמָטֵי לְמֵדַיְינֵיהּ — קָדֵים סָלֵיק. מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי מֵאִיר, וְלָא רַבִּי יְהוּדָה, וְלָא רַבִּי יוֹסֵי, וְלָא רַבִּי נָתָן. דְּתַנְיָא: הַכֹּל נִידּוֹנִים בָּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּגְזַר דִּין שֶׁלָּהֶם נֶחְתָּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַכֹּל נִידּוֹנִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּגְזַר דִּין שֶׁלָּהֶם נֶחְתָּם כׇּל אֶחָד וְאֶחָד בִּזְמַנּוֹ: בַּפֶּסַח — עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת — עַל פֵּירוֹת הָאִילָן, בֶּחָג נִידּוֹנִין עַל הַמַּיִם. וְאָדָם נִידּוֹן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּגְזַר דִּין שֶׁלּוֹ נֶחְתָּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אָדָם נִידּוֹן בְּכׇל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים״. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אָדָם נִידּוֹן בְּכׇל שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ״. וְכִי תֵּימָא: לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וְכִי קָתָנֵי מַתְנִיתִין — אַגְּזַר דִּין, אִי הָכִי — קַשְׁיָא אָדָם! אָמַר רָבָא: הַאי תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים הָעוֹלָם נִידּוֹן: בַּפֶּסַח — עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת — עַל פֵּירוֹת הָאִילָן, בְּחָג נִידּוֹנִין עַל הַמַּיִם. וְאָדָם נִידּוֹן בָּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּגְזַר דִּין שֶׁלּוֹ נֶחְתָּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכִי קָתָנֵי מַתְנִיתִין — אַתְּחִלַּת דִּין. אָמַר רַב חִסְדָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי? כִּדְקָאָמַר טַעְמֵיהּ: ״וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים״! אֲנַן הָכִי קָאָמְרִינַן: מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבִּי נָתָן? בְּחִינָה — עַיּוֹנֵי בְּעָלְמָא הִיא. פְּקִידָה נָמֵי עַיּוֹנֵי בְּעָלְמָא הִיא?! אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי מֵהָכָא: ״לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ״. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: מֶלֶךְ וְצִבּוּר — מֶלֶךְ נִכְנָס תְּחִלָּה לַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל״. מַאי טַעְמָא? אִיבָּעֵית אֵימָא: לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֵיתַב מַלְכָּא אַבָּרַאי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִקַּמֵּי דְּלִיפּוֹשׁ חֲרוֹן אַף. אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּמַאן מְצַלִּינַן הָאִידָּנָא אַקְּצִירֵי וְאַמְּרִיעֵי, כְּמַאן — כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם כְּרַבָּנַן, וְכִדְרַבִּי יִצְחָק. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: יָפָה צְעָקָה לָאָדָם בֵּין קוֹדֶם גְּזַר דִּין בֵּין לְאַחַר גְּזַר דִּין. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה הָבִיאוּ עוֹמֶר בַּפֶּסַח — מִפְּנֵי שֶׁהַפֶּסַח זְמַן תְּבוּאָה הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הָבִיאוּ לְפָנַי עוֹמֶר בַּפֶּסַח, כְּדֵי שֶׁתִּתְבָּרֵךְ לָכֶם תְּבוּאָה שֶׁבַּשָּׂדוֹת. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה הָבִיאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בָּעֲצֶרֶת — מִפְּנֵי שֶׁעֲצֶרֶת זְמַן פֵּירוֹת הָאִילָן הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הָבִיאוּ לְפָנַי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּעֲצֶרֶת, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם פֵּירוֹת הָאִילָן. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נַסְּכוּ מַיִם בֶּחָג — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נַסְּכוּ לְפָנַי מַיִם בֶּחָג, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם גִּשְׁמֵי שָׁנָה. וְאִמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכִיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת. מַלְכִיּוֹת — כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, זִכְרוֹנוֹת — כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרוֹנְיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה, וּבַמֶּה — בְּשׁוֹפָר. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמָה תּוֹקְעִין בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תִּקְעוּ לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, כְּדֵי שֶׁאֶזְכּוֹר לָכֶם עֲקֵידַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, וּמַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִילּוּ עֲקַדְתֶּם עַצְמְכֶם לְפָנַי. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: לָמָּה תּוֹקְעִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה? לָמָּה תּוֹקְעִין?! רַחֲמָנָא אָמַר תִּקְעוּ! אֶלָּא: לָמָּה מְרִיעִין? מְרִיעִין?! רַחֲמָנָא אָמַר ״זִכְרוֹן תְּרוּעָה״! אֶלָּא: לָמָּה תּוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין,

96 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

97 ספר החינוך פתח ↗

מִצְוַת סִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם – לְסַפֵּר בְּעִנְיַן יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּלֵיל ט"ו בְּנִיסָן, כָּל אֶחָד כְּפִי צַחוּת לְשׁוֹנוֹ, וּלְהַלֵּל וּלְשַׁבֵּחַ לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל כָּל הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה לָנוּ שָׁם. שֶׁנֶּאֱמַר שמות יג ח וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ. וּכְבָר פֵּרְשׁוּ חֲכָמִים, מכילתא בא שם דְּמִצְוַת הַגָּדָה זוֹ הוּא בְּלֵיל ט"ו בְּנִיסָן בִּשְׁעַת אֲכִילַת מַצָּה. וּמַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב לְבִנְךָ, לָאו דַּוְקָא בְּנוֹ, פסחים קטז, א אֶלָּא אֲפִלּוּ עִם כָּל בְּרִיָּה. וְעִנְיַן הַמִּצְוָה, שֶׁיִּזְכֹּר הַנִּסִּים וְהָעִנְיָנִים שֶׁאֵרְעוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, וְאֵיךְ לָקַח הָאֵל יִתְבָּרַךְ נִקְמָתֵנוּ מֵהֶם, וַאֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אִם אֵין שָׁם אֲחֵרִים, חַיָּב לְהוֹצִיא הַדְּבָרִים מִפִּיו, כְּדֵי שֶׁיִּתְעוֹרֵר לִבּוֹ בַּדָּבָר, כִּי בַּדִּבּוּר יִתְעוֹרֵר הַלֵּב עי' סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קנז. מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ. מָה שֶׁכָּתוּב בְּקָרְבַּן הַפֶּסַח. וְאֵין מִן הַתֵּמַהּ אִם בָּאוּ לָנוּ מִצְוֹת רַבּוֹת עַל זֶה, מִצְוֹת עֲשֵׂה וּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, כִּי הוּא יְסוֹד גָּדוֹל וְעַמּוּד חָזָק בְּתוֹרָתֵנוּ וּבֶאֱמוּנָתֵנוּ. וְעַל כֵּן אָנוּ אוֹמְרִים לְעוֹלָם בְּבִרְכוֹתֵינוּ וּבִתְפִלּוֹתֵינוּ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם, לְפִי שֶׁהוּא לָנוּ אוֹת וּמוֹפֵת גָּמוּר בְּחִדּוּשׁ הָעוֹלָם, וְכִי יֵשׁ אֱלֹהַּ קַדְמוֹן חָפֵץ וְיָכוֹל, פּוֹעֵל כָּל הַנִּמְצָאוֹת הוּא וּבְיָדוֹ לְשַׁנּוֹתָם, כְּפִי שֶׁיַּחְפֹּץ בְּכָל זְמַן מִן הַזְּמַנִּים, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה בְּמִצְרַיִם, שֶׁשִּׁנָּה טִבְעֵי הָעוֹלָם בִּשְׁבִילֵנוּ, וְעָשָׂה לָנוּ אוֹתוֹת מְחֻדָּשִׁים גְּדוֹלִים וַעֲצוּמִים, הֲלֹא זֶה מְשַׁתֵּק כָּל כּוֹפֵר בְּחִדּוּשׁ הָעוֹלָם וּמְקַיֵּם הָאֱמוּנָה בִּידִיעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכִי הַשְׁגָּחָתוֹ וִיכָלְתּוֹ בַּכְּלָלִים וּבַפְּרָטִים כֻּלָּם. דִּינֵי הַמִּצְוָה. כְּגוֹן הַסֵּדֶר שֶׁחַיָּבִין יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת בַּלַּיְלָה הַזֶּה בְּעִנְיַן סְעֻדָּתָן, וְהַכּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן שֶׁחַיָּבִין לִשְׁתּוֹת, וְשִׁעוּרָן, וּמְזִיגָתָן, וְסִדּוּרָן. וְהִנְנִי כּוֹתֵב לְךָ בְּנִי הַסֵּדֶר בִּקְצָרָה, כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתִּיו מִפִּי חַכְמֵי הַדּוֹר בְּדִיּוּק. בַּתְּחִלָּה מְבִיאִין מַיִם וְנוֹטְלִין יָד אַחַת בִּשְׁבִיל כּוֹס שֶׁל קִדּוּשׁ שֶׁצְּרִיכִין לִטֹּל. וְהָכִי אִיתָא בִּבְרָכוֹת בְּפֶרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין, ברכות מג, א שֶׁבַּכּוֹס מַסְפִּיק נְטִילַת יָד אַחַת, וְאֵין מְבָרְכִין עַל נְטִילָה זוֹ. וְאִם רָצָה לִטֹּל שְׁתֵּי יָדָיו לַכּוֹס נוֹטֵל בְּלֹא בְּרָכָה. וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וּמְקַדֵּשׁ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן לְאַחֲרָיו. וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל שְׁתֵּי יָדָיו וּמְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם, וּמְטַבֵּל בְּיָרָק הַיָּרָק בִּדְפוּס וִילְנָא וּמְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה לְפָנָיו, וּלְאַחֲרָיו אֵינוֹ מְבָרֵךְ בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת וכו', לְפִי שֶׁיַּמְתִּין עַד שֶׁיֹּאכַל הַמָּרוֹר וְאָז יְבָרֵךְ בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת עַל הַמָּרוֹר וְעַל הַיָּרָק. וְאֵין כָּל מָה שֶׁעָשָׂה בֵּנְתַיִם הַפְסָקָה, כְּמוֹ שֶׁנְּפָרֵשׁ. וְאַחַר שֶׁאָכְלוּ מִן הַיָּרָק בַּחֲרֹסֶת, מוֹזְגִין כּוֹס שֵׁנִי, וְקוֹרְאִין הַהַגָּדָה עִם שְׁנֵי פְּרָקִים מִן הַהַלֵּל, וְנוֹטְלִין הַיָּד אַחַת וּמְבָרֵךְ אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וכו' עַל כּוֹס הַשֵּׁנִי, וְשׁוֹתִין אוֹתוֹ, וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו פְּרִי הַגֶּפֶן, וְלֹא לְאַחֲרָיו עַל הַגֶּפֶן. וְאַחַר שֶׁשָּׁתוּ כּוֹס שֵׁנִי, נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וּמְבָרְכִין עַל נְטִילַת יָדָיִם, וְנוֹטְלִין חֲצִי מַצָּה וּמַנִּיחִין אוֹתָהּ עַל הַשְּׁלֵמָה וּמְבָרְכִין עַל הַחֵצִי הַמּוֹצִיא וְלֶאֱכֹל מַצָּה. וְנוֹטְלִין חַזֶּרֶת וּמְבָרְכִין לֶאֱכֹל מָרוֹר, וְאוֹכְלִין מִמֶּנּוּ בְּטִבּוּל בַּחֲרֹסֶת, וְאֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, לְפִי שֶׁנִּפְטַר בִּבְרָכָה שֶׁבֵּרְכוּ בַּיָּרָק תְּחִלָּה, דְּהָכִי מוֹכַח בַּגְּמָרָא, פסחים קג, ב דְּלָא הָוֵי הַפְסָקָה לְעוֹלָם, שֶׁנִּצְטָרֵךְ לַחְזֹר וּלְבָרֵךְ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בַּדָּבָר שְׁנֵי עִנְיָנִים, שֶׁיַּעֲקֹר הָאָדָם דַּעְתּוֹ מִן הָעִנְיָן, כְּגוֹן דְּאָמְרֵי הַב לָן וּנְבָרֵךְ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן שֶׁלֹּא יְהֵא בְּאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שְׁנֵי הַדְּבָרִים בְּיַחַד, כְּגוֹן מַה שֶׁאָמְרוּ ז"ל חולין פז, א ורש"י שם מִשְׁתֵּי וּבָרוֹכֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי לָא אֶפְשָׁר. וְאַחַר שֶׁאוֹכְלִין מִן הַמָּרוֹר בְּטִבּוּל, כּוֹרְכִין מִמֶּנּוּ עַל גַּבֵּי מַצָּה וְאוֹכְלִין. וְאַחַר כָּךְ אוֹכְלִין סְעֻדָּתָן. וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְעַט מַצָּה, זֵכֶר לַפֶּסַח שֶׁהָיָה נֶאֱכָל עַל הַשּׂבַע, וְאֵין אוֹכְלִין עוֹד כָּל הַלַּיְלָה, שֶׁלֹּא לְסַלֵּק טַעַם הַמַּצָּה מִן הַפֶּה. דִּכְתִיב תהלים קיט קג מִדְּבַשׁ לְפִי, אֲבָל מַיִם וַדַּאי שׁוֹתִין שֶׁאֵין הַמַּיִם מְפִיגִין הַטַּעַם. וְכֵן שׁוֹתִין גַּם כֵּן תְּרֵי כָּסֵי דְּמִצְוָה, כִּי לֹא נִדְחֶה מִצְוָה מִטַּעַם זֶה. וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאֵין מְבָרְכִין עַל נְטִילַת יָדָיִם. וּמוֹזְגִין כּוֹס שְׁלִישִׁי, וּמְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וּבוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן, אֲבָל לֹא לְאַחֲרָיו עַל הַגֶּפֶן עי' בעל המאור סוף ערבי פסחים. וְאַחַר כָּךְ מוֹזְגִין כּוֹס רְבִיעִי וְגוֹמְרִין עָלָיו אֶת הַהַלֵּל, וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן, אֲבָל אַחֲרָיו מְבָרְכִין עַל הַגֶּפֶן, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא דַּעְתּוֹ לִשְׁתּוֹת עוֹד כּוֹס חֲמִישִׁי. נִמְצָא לְפִי זֶה, שֶׁאֵין מְבָרְכִין בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן, אֶלָּא תְּרֵי זִמְנֵי, עַל כּוֹס שֶׁל הַקִּדּוּשׁ, וְעַל כּוֹס הַבְּרָכָה. וְעַל הַגֶּפֶן, פַּעַם אַחַת אַחַר כָּל הַכּוֹסוֹת. וְאַרְבַּע הַכּוֹסוֹת וּמַצָּה דְּמִצְוָה, צְרִיכִין הֲסִבָּה. וְיֶתֶר הַפְּרָטִים מְבֹאָרִים בְּסוֹף פְּסָחִים א"ח מסי' תס"ט עד תפ"ב וְנוֹהֶגֶת בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת פסחים לו, א קטו, ב בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ, בִּטֵּל עֲשֵׂה.

98 כלי יקר על שמות פתח ↗

כֹּה אָמַר ה׳ בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה׳. לָשׁוֹן זֶה נֶאֱמַר בְּמַכָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל סֵדֶר דְּצַ״ךְ, וְכֵן בְּמַכָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל סֵדֶר עֲדַ״שׁ נֶאֱמַר ״לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה׳ בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״ שמות ח:יח, וְכֵן בְּמַכָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל סֵדֶר בְּאַחַ״ב נֶאֱמַר ״בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ״ שמות ט:יד. גַּם מַהֲרִי״א נִתְעוֹרֵר עַל זֶה וּפֵרֵשׁ, שֶׁפַּרְעֹה הָיָה חוֹלֵק עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: הָאֶחָד הוּא מְצִיאוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי כִּחֵשׁ בַּה׳ וַיֹּאמֶר לֹא הוּא ירמיה ה יב, וְ״לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה׳״ שמות ה ב. עַל כֵּן נֶאֱמַר בְּמַכָּה רִאשׁוֹנָה ״בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה׳״. הַשְּׁנִיָּה, שֶׁהָיָה חוֹלֵק לוֹמַר אִם תִּמְצָא לוֹמַר שֶׁיֵּשׁ אֱלוֹהַּ בְּנִמְצָא, מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ בַּשְּׁפָלִים. עַל זֶה נֶאֱמַר ״כִּי אֲנִי ה׳ בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״. הַשְּׁלִישִׁית הוּא, שֶׁהָיָה חוֹלֵק עַל יְכֹלֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁנּוֹת הַטֶּבַע כְּלָל. עַל זֶה אָמַר ״כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ״, כְּלוֹמַר יָכוֹל לִפְעֹל כְּחֶפְצוֹ. וַאֲנִי אוֹמֵר לְהוֹסִיף בֵּאוּר עַל דְּבָרָיו, לְהַכְנִיס כָּל שָׁלֹשׁ מַכּוֹת תַּחַת סוּג אֶחָד, כִּי שָׁלֹשׁ מַכּוֹת רִאשׁוֹנִים בָּאוּ לְאַמֵּת מְצִיאוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לְפִי שֶׁהַמִּצְרִים אָמְרוּ שֶׁהַיְאוֹר הוּא אֱלֹהֵיהֶם אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, עַל כֵּן עָשָׂה ה׳ שְׁפָטִים בֵּאלֹהֵיהֶם לְהוֹרוֹת שֶׁיֵּשׁ גָּבוֹהַּ מֵעַל כָּל גָּבוֹהַּ. וְכֵן מַסִּיק בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה פט ד ״הָרְשָׁעִים מִתְקַיְּמִים עַל אֱלֹהֵיהֶם״, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהִנֵּה עוֹמֵד עַל הַיְאֹר״ שמות ז, טו, שְׁמַע מִנָּהּ שֶׁחֲשָׁבוּהוּ לֶאֱלֹהוּת. עַל כֵּן נֶאֱמַר בְּמַכַּת הַיְאוֹר ״בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה׳״ וְגוֹ׳ שמות ז, יז. וּבְעִנְיַן הַצְפַרְדְּעִים שֶׁשָּׁרַץ הַיְאוֹר, הוֹרָה שֶׁגַּם הַיְאוֹר יִשְׁרֹץ דְּבָרִים הַמְאַמְּתִים מְצִיאוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי פַּרְעֹה הָיָה מְחַלֵּל הַשֵּׁם וְאָמַר ״לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה׳״ שמות ה, ב. עַל כֵּן הוֹדִיעַ הַיְאוֹר כִּי רָאוּי לְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם, כִּי הַצְפַרְדְּעִים קִדְּשׁוּ הַשֵּׁם בָּרַבִּים, כִּדְאִיתָא פסחים נג: שֶׁחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מָסְרוּ נַפְשָׁם עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם וְלָמְדוּ קַל וָחוֹמֶר מִצְּפַרְדְּעִים שֶׁעָלוּ בַּתַּנּוּרִים, וּלְפִיכָךְ לֹא מֵתוּ אוֹתָם שֶׁבַּתַּנּוּרִים, כִּדְמַסִּיק בַּיַּלְקוּט פָּרָשָׁה זוֹ. וּבְכִנִּים נֶאֱמַר ״אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא״ שמות ח, טו. הֲרֵי שֶׁבְּמַכָּה זוֹ גַּם הַחַרְטֻמִּים הוֹדוּ וְהִמְלִיכוּ שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, לוֹמַר שֶׁמַּכָּה זוֹ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְהוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי. וּבְסֵדֶר עֲדַ״שׁ נִרְמָז כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ מַשְׁגִּיחַ לְמַטָּה בְּכָל פְּרָטֵי הָאִישִׁים, לְהוֹצִיא מִלֵּב הָאוֹמְרִים שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁגִּיחַ כִּי אִם עַל כְּלָלוּת הַמִּין וְלֹא בִּפְרָטוּת עַל כָּל דַּרְכֵי אִישׁ, וּלְפִי דִּבְרֵיהֶם הַכֹּל נִכְנָס בְּעִרְבּוּבְיָא, כִּי אֵין הֶבְדֵּל בֵּין אִישׁ לַחֲבֵרוֹ וּבֵין עוֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ. עַל כֵּן בָּא עֲלֵיהֶם הֶעָרֹב בְּעִרְבּוּבְיָא, וּכְתִיב ״וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב״ שמות ח:יח, וְזֶה מוֹפֵת חוֹתֵךְ שֶׁיֵּשׁ הֶבְדֵּל בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע וְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁגִּיחַ עַל כָּל פְּרָטֵי הָאִישִׁים. לְכָךְ נֶאֱמַר שָׁם ״לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה׳ בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״ שמות ח:יח, לוֹמַר שֶׁהַשְׁגָחָתִי הַפְּרָטִית גַּם בַּתַּחְתּוֹנִים. וְכֵן בְּמַכַּת הַדֶּבֶר כְּתִיב ״וְהִפְלָה ה׳ בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם״ שמות ט:ד, וְהַיְינוּ מִצַּד הַשְׁגָחָתוֹ יִתְבָּרַךְ הַפְּרָטִית. וְכֵן בַּשְּׁחִין שֶׁהָיָה הָאָבָק פּוֹרֵחַ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאַף עַל פִּי כֵן הִבְדִּיל בֵּין יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם. לְפִיכָךְ לֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה, רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁלֹּא יָכְלוּ לַעֲמֹד בַּוִּכּוּחַ שֶׁהָיָה לָהֶם עִם מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין, כִּי לְכָל מַכָּה נָתְנוּ סִבָּה חוּץ לָזוֹ שֶׁלֹּא יָכְלוּ לָתֵת סִבָּה, כִּי כָּל הַמַּכּוֹת בָּאוּ בְּפַעַם אַחַת עַל כָּל מִצְרַיִם וְהַחַרְטֻמִּים הָיוּ בִּכְלַל הַמַּכָּה, אֲבָל מַכַּת הַשְּׁחִין בָּא תְּחִלָּה עַל הַחַרְטֻמִּים וְאַחַר כָּךְ עַל כָּל מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּים וּבְכָל מִצְרָיִם״ שמות ט:יא. עַל כֵּן לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד בַּוִּכּוּחַ, כִּי טָעַן מֹשֶׁה עֲלֵיהֶם שֶׁחֶטְאָם גָּרַם לָהֶם שֶׁלָּקוּ תְּחִלָּה, לְפִי שֶׁעַד הֵנָּה גָּרְמוּ הַחַרְטֻמִּים קִשּׁוּי לֵב פַּרְעֹה בְּלַהֲטֵיהֶם וְכִזְבֵיהֶם. בְּסֵדֶר בְּאַחַ״ב פֵּרֵשׁ מַהֲרִי״א שֶׁבָּאוּ לֶאַמֵּת יְכֹלֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְלִי נִרְאֶה שֶׁפַּרְעֹה טָעַן שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת הֵם, עַל כֵּן נֶאֱמַר בְּמַכָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל סֵדֶר בְּאַחַ״ב ״לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ״ שמות ט:יד. רוֹצֶה לוֹמַר אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ יִתְבָּרַךְ אֵיזוֹ רָשׁוּת אַחֶרֶת, מִכְּלַל שֶׁפַּרְעֹה טָעַן שֶׁיֵּשׁ עוֹד אֱלוֹהַּ אַחֵר. וְנִרְאִין הַדְּבָרִים שֶׁטָּעַן זֶה עַל מַזַּל טָלֶה וְהַשֶּׁמֶשׁ, כִּי מָצִינוּ שֶׁשְּׁלֹשָׁה מַכּוֹת הָיוּ מוֹנְעִים אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ וְהַמַּזָּלוֹת. כִּי בְּרֶדֶת הַבָּרָד מִסְתָּמָא הָיוּ הַשָּׁמַיִם מִתְקַדְּרִים בְּעָבִים עַד שֶׁלֹּא יָכְלוּ לִרְאוֹת הַשֶּׁמֶשׁ כָּל זְמַן יְרִידַת הַבָּרָד. וּבְמַכַּת הָאַרְבֶּה כְּתִיב ״וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ״ שמות י:טו, הַיְינוּ הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי הִיא עֵין הָאָרֶץ, לְפִיכָךְ ״וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ״ שם. וְכֵן בְּמַכַּת הַחֹשֶׁךְ, וְכֵן מַכַּת בְּכוֹרוֹת בַּלַּיְלָה. וְכָל זֶה רְאָיָה שֶׁטָּעַן פַּרְעֹה עַל הַשֶּׁמֶשׁ וּמַזַּל טָלֶה שֶׁכֹּחָם גַּם כֵּן גָּדוֹל, עַל כֵּן נֶאֱמַר בַּבָּרָד ״אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ״ שמות ט:יח, וְכֵן בָּאַרְבֶּה נֶאֱמַר ״לְפָנָיו לֹא הָיָה אַרְבֶּה כָּמֹהוּ״ שמות י:יד. וְכָל זֶה מוֹפֵת לְמַאֲמַר ״כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ״. וְכָל שֶׁכֵּן מַכַּת בְּכוֹרִים שֶׁהוּא סִימָן לְהַכְנָעַת מַזַּל טָלֶה בְּכוֹר לְכָל הַמַּזָּלוֹת. וְדָבָר זֶה מְחֻוָּר יוֹתֵר מִפֵּרוּשׁ מַהֲרִי״א, וּלְשׁוֹן הַכָּתוּב מוֹכִיחַ, הָאוֹמֵר ״כִּי אֵין כָּמֹנִי״. הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה וְגוֹ׳. בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁל עֲשָׂרָה מַכּוֹת אֵלּוּ רַבּוּ בָּהֶם הַדֵּעוֹת, לָמָּה זֶּה וְעַל מָה זֶּה הָיוּ מַכּוֹת אֵלּוּ בָּאִים עֲלֵיהֶם, וְכָל הַמְפָרְשִׁים יָצְאוּ לִלְקוֹט טְעָמִים אִישׁ לְפִי שִׂכְלוֹ, גַּם אֲנִי לֹא אֶחֱשׂוֹךְ פִּי לְקָרֵב רַעְיוֹנוֹת אֶל פְּשָׁטֵי הַמִּקְרָאוֹת. וְהִנֵּה מַכַּת הַיְאוֹר, בַּעֲוֹן שֶׁאָמַר פַּרְעֹה ״לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי״ יחזקאל כט ג, וּבַעֲוֹן הַשְׁלָכַת הַבָּנִים לַיְאוֹר. וּמִיתַת הַדָּגִים בַּעֲבוּר שֶׁרָצוּ לְבַטֵּל מִיִּשְׂרָאֵל בִּרְכַּת ״וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״ בראשית מח טז. צְפַרְדְּעִים בָּאוּ, עַל אֲשֶׁר כִּחֵשׁ בַּה׳ וַיֹּאמַר לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה׳, עַל כֵּן בָּאוּ הַצְּפַרְדְּעִים שֶׁיָּדְעוּ אֶת ה׳ וּמָסְרוּ נַפְשָׁם עַל קִדּוּשׁ שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ כָּאָמוּר לְמַעְלָה. וְהַיְאֹר שָׁרַץ אוֹתָן צְפַרְדְּעִים, כִּי הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי, כִּי אָמְרוּ שֶׁהַיְאֹר יֵשׁ בּוֹ צַד אֱלֹהוּת. כִּנִּים בָּאוּ עֲלֵיהֶם, לְפִי שֶׁכָּל בַּעַל עֲבוֹדָה קָשָׁה מָלֵא כִּנִּים הַבָּאִים מִן הַזֵּעָה הַמְּצוּיָה מִתּוֹךְ הִתְעַמְּלוּת וְהִתְחַמְּמוּת הַגּוּף, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה עֲפַר הָאָרֶץ כִּנִּים, לְפִי שֶׁכָּל עֲבוֹדָתָם הָיְתָה בַּשָּׂדֶה דְּהַיְנוּ עֲפַר הָאָרֶץ וְהִיא שֶׁגּוֹרֶמֶת לָהֶם הַזֵּעָה וְהַכִּנִּים, עַל כֵּן עֲפַר הָאָרֶץ הֵבִיאָה הַכִּנִּים גַּם עַל הַמִּצְרִיִּים. עָרֹב בָּא עֲלֵיהֶם, לְפִי שֶׁנִּשְׁתַּעְבְּדוּ בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְחַיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י עַל פָּסוּק ״כִּי חָיוֹת הֵנָּה״ שמות א יט, וּבְכָל אֶרֶץ גֹּשֶׁן לֹא הָיָה עָרֹב, כִּי אֵין חַיָּה מַזֶּקֶת לַחֲבֶרְתָּהּ. דֶּבֶר בְּמִקְנֵה הַמִּצְרִים הָיָה לְפִי שֶׁהַשְּׁבָטִים אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ בְּבוֹאָם מִצְרַיְמָה, וְעַתָּה הֶחֱלִיפוּ אֻמָּנוּתָם בַּעֲבוֹדַת חוֹמֶר וּלְבֵנִים, וּמִמֵּילָא נִפְסַד מִקְנֶה שֶׁלָּהֶם, עַל כֵּן ״וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם״ שמות ט:ו. שְׁחִין בָּא עֲלֵיהֶם, לְפִי שֶׁהִפְרִישׁוּ נְשׁוֹתֵיהֶן מִבַּעֲלֵיהֶן, עַל כֵּן הֻכּוּ בִּשְׁחִין שֶׁהַתַּשְׁמִישׁ קָשֶׁה לוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בראשית יב:יז ״וַיְנַגַּע ה׳ אֶת פַּרְעֹה״, וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בראשית רבה מא:ב שֶׁלָּקָה בִּשְׁחִין שֶׁהַתַּשְׁמִישׁ קָשֶׁה לוֹ, וְהָיָה זֶה לְפַרְעֹה כְּמוֹ סִימָן עַל הֶעָתִיד. בָּרָד וְקוֹלוֹת הִשְׁמִיעַ ה׳ לְאָזְנוֹ, עַל אֲשֶׁר חָטָא בַּקּוֹל וְאָמַר ״מִי ה׳ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ״ שמות ה:ב. וּלְפִי שֶׁלֹּא רָצָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה׳, עַל כֵּן הִשְׁמִיעוֹ ה׳ בְּעַל כָּרְחוֹ אֶת קוֹלוֹ, ״קוֹל ה׳ עַל הַמָּיִם, קוֹל ה׳ חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ״ תהלים כט:ג,ז אֲשֶׁר תִּהֲלַךְ אָרְצָה. לוֹמַר, שֶׁאִם מֵרָצוֹן טוֹב לֹא רָצִיתָ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה׳, עַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלוֹ, ״קוֹל ה׳ יָחִיל״ תהלים כט:ח פַּרְעֹה וְכָל חֵילוֹ. אַרְבֶּה בָּא עֲלֵיהֶם, לְפִי שֶׁרָצוּ לְבַטֵּל מִיִּשְׂרָאֵל ״וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ״ בראשית כב יז, וְאָמְרוּ ״פֶּן יִרְבֶּה״ שמות א י, עַל כֵּן שָׁלַח עֲלֵיהֶם אַרְבֶּה, כִּי לְשׁוֹן אַרְבֶּה מְשַׁמֵּשׁ עַל הָרִבּוּי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שופטים ו ה ״וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב״, וּכְתִיב ירמיה מו כג ״כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה״. חֹשֶׁךְ בָּא עֲלֵיהֶם, לְפִי שֶׁגָּרְמוּ לְיִשְׂרָאֵל לְהַצְפִּין אֶת בְּנֵיהֶם בַּחֹשֶׁךְ, כְּמוֹ שֶׁהִצְפִּינוּ אֶת מֹשֶׁה, עַל כֵּן בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבָם ה׳, וְכֵן הַמְיַלְּדוֹת הָיוּ כָּל מַעֲשֵׂיהֶם בַּחֹשֶׁךְ, וְכֵן נִבְלְעוּ יִשְׂרָאֵל בַּקַּרְקַע בַּחֹשֶׁךְ, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה יא:. מַכַּת בְּכוֹרוֹת בָּא עֲלֵיהֶם, לְפִי שֶׁרָצוּ לְאַבֵּד בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל מֵי הַיָּם לֹא הֵבִיא ה׳ עֲלֵיהֶם אֶלָּא הֵם עַצְמָם בִּזְדוֹן לִבָּם נָסוּ לִקְרָאתוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעֶזְרַת ה׳ בַּפָּסוּק ״כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם״ שמות יח יא.

99 סנהדרין פתח ↗

מַחְלוֹקֶת בְּעוֹקֵר הַגּוּף דַּעֲבוֹדָה זָרָה, וְקִיּוּם מִקְצָת וּבִיטּוּל מִקְצָת דַּעֲבוֹדָה זָרָה, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״מִן הַדֶּרֶךְ״ – אֲפִילּוּ מִקְצָת הַדֶּרֶךְ. אֲבָל עוֹקֵר הַגּוּף דִּשְׁאָר מִצְוֹת, דִּבְרֵי הַכֹּל בְּחֶנֶק. וְקִיּוּם מִקְצָת וּבִיטּוּל מִקְצָת דְּבִשְׁאָר מִצְוֹת, דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר. מֵתִיב רַב הַמְנוּנָא: ״לָלֶכֶת״ – זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה, ״בָּהּ״ – זוֹ מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בַּעֲבוֹדָה זָרָה, עֲשֵׂה בַּעֲבוֹדָה זָרָה הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? תַּרְגְּמַהּ רַב חִסְדָּא: ״וְנִתַּצְתֶּם״. רַב הַמְנוּנָא אָמַר: מַחֲלוֹקֶת בְּעוֹקֵר הַגּוּף, בֵּין בַּעֲבוֹדָה זָרָה בֵּין בִּשְׁאָר מִצְוֹת, וְקִיּוּם מִקְצָת וּבִיטּוּל מִקְצָת דַּעֲבוֹדָה זָרָה. דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״מִן הַדֶּרֶךְ״, אֲפִילּוּ מִקְצָת הַדֶּרֶךְ. אֲבָל קִיּוּם מִקְצָת וּבִיטּוּל מִקְצָת, דְּבִשְׁאָר מִצְוֹת – דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמִּתְנַבֵּא לַעֲקוֹר דָּבָר מִן הַתּוֹרָה – חַיָּיב. לְקַיֵּים מִקְצָת וּלְבַטֵּל מִקְצָת – רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה, אֲפִילּוּ אוֹמֵר: ״הַיּוֹם עִיבְדוּהָ וּלְמָחָר בַּטְּלוּהָ״ – דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב. אַבָּיֵי סָבַר לַהּ כְּרַב חִסְדָּא, וּמְתָרֵץ לַהּ כְּרַב חִסְדָּא. רָבָא סָבַר לַהּ כְּרַב הַמְנוּנָא, וּמְתָרֵץ לַהּ כְּרַב הַמְנוּנָא. אַבָּיֵי סָבַר לַהּ כְּרַב חִסְדָּא, וּמְתָרֵץ לַהּ כְּרַב חִסְדָּא: הַמִּתְנַבֵּא לַעֲקוֹר דָּבָר מִן הַתּוֹרָה – דִּבְרֵי הַכֹּל בְּחֶנֶק. לְקַיֵּים מִקְצָת וּלְבַטֵּל מִקְצָת – רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, וְהוּא הַדִּין לְרַבָּנַן. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה, אֲפִילּוּ אָמַר ״הַיּוֹם עִיבְדוּהָ וּלְמָחָר בַּטְּלוּהָ״ – חַיָּיב. מָר כִּדְאִית לֵיהּ, וּמַר כִּדְאִית לֵיהּ. רָבָא סָבַר לַהּ כְּרַב הַמְנוּנָא, וּמְתָרֵץ לַהּ כְּרַב הַמְנוּנָא: הַמִּתְנַבֵּא לַעֲקוֹר דָּבָר מִן הַתּוֹרָה, בֵּין בַּעֲבוֹדָה זָרָה בֵּין בִּשְׁאָר מִצְוֹת – חַיָּיב, מָר כִּדְאִית לֵיהּ וּמַר כִּדְאִית לֵיהּ. לְקַיֵּים מִקְצָת וּלְבַטֵּל מִקְצָת בִּשְׁאָר מִצְוֹת – רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, וְהוּא הַדִּין לְרַבָּנַן. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה, אֲפִילּוּ אוֹמֵר ״הַיּוֹם עִיבְדוּהָ וּלְמָחָר בַּטְּלוּהָ״ – חַיָּיב, מָר כִּדְאִית לֵיהּ וּמַר כִּדְאִית לֵיהּ. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּכֹּל, אִם יֹאמַר לְךָ נָבִיא ״עֲבוֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה״ – שְׁמַע לוֹ, חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁאֲפִילּוּ מַעֲמִיד לְךָ חַמָּה בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ – אַל תִּשְׁמַע לוֹ. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: הִגִּיעָה תּוֹרָה לְסוֹף דַּעְתָּהּ שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, לְפִיכָךְ נָתְנָה תּוֹרָה מֶמְשָׁלָה בָּהּ, שֶׁאֲפִילּוּ מַעֲמִיד לְךָ חַמָּה בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ – אַל תִּשְׁמַע לוֹ. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲמִיד חַמָּה לְעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ! אֶלָּא כְּגוֹן חֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר, שֶׁמִּתְּחִלָּתוֹ נְבִיא אֱמֶת, וּלְבַסּוֹף נְבִיא שֶׁקֶר. וְזוֹמְמֵי בַּת כֹּהֵן – מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו״? לְפִי שֶׁכׇּל הַמְזוּמָּמִין שֶׁבַּתּוֹרָה, זוֹמְמֵיהֶן וּבוֹעֲלֵיהֶן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. בַּת כֹּהֵן הִיא בִּשְׂרֵיפָה, וְאֵין בּוֹעֲלָהּ בִּשְׂרֵיפָה. זוֹמְמִין – אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לוֹ הוּקְשׁוּ, אִם לָהּ הוּקְשׁוּ. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו״ – לְאָחִיו וְלֹא לַאֲחוֹתוֹ. הֲדַרַן עֲלָךְ אֵלּוּ הֵן הַנֶּחְנָקִין מַתְנִי׳ כׇּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר״. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, וְאֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, וְאֶפִּיקוֹרוֹס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף הַקּוֹרֵא בַּסְּפָרִים הַחִיצוֹנִים, וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְאוֹמֵר ״כׇּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה׳ רֹפְאֶךָ״. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו. שְׁלֹשָׁה מְלָכִים וְאַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת אֵין לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. שְׁלֹשָׁה מְלָכִים: יָרׇבְעָם, אַחְאָב, וּמְנַשֶּׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְנַשֶּׁה יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַים לְמַלְכוּתוֹ״. אָמְרוּ לוֹ: לְמַלְכוּתוֹ הֱשִׁיבוֹ וְלֹא לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא הֱשִׁיבוֹ. אַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת: בִּלְעָם, וְדוֹאֵג, וַאֲחִיתוֹפֶל, וְגֵחֲזִי. גְּמָ׳ וְכׇל כָּךְ לָמָּה? תָּנָא: הוּא כָּפַר בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים, לְפִיכָךְ לֹא יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים, שֶׁכׇּל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִין שֶׁכׇּל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר ה׳ וְגוֹ׳ כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן״. וּכְתִיב: ״וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ אֶת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר הִנֵּה ה׳ עוֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל״.

112 סנהדרין פתח ↗

דְּקֶשֶׁר הָעֶלְיוֹן דְּאוֹרָיְיתָא, גָּרוּעַ וְעוֹמֵד. אִי הָכִי, תְּפִילִּין נָמֵי? אִי עֲבַד אַרְבְּעָה בָּתֵּי, וְאַיְיתִי אַחֲרִינָא וְאַנַּח גַּבַּיְיהוּ – הַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי וְהַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי. וְאִי עֲבַד חַמְשָׁה בָּתֵּי – גָּרוּעַ וְעוֹמֵד הוּא! הָאָמַר רַבִּי זֵירָא: בַּיִת חִיצוֹן שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הָאֲוִיר – פָּסוּל. מַתְנִי׳ אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ לֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ, וְלֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּיַבְנֶה, אֶלָּא מַעֲלִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם. וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ עַד הָרֶגֶל, וּמְמִיתִין אוֹתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכׇל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד״. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מְעַנִּין אֶת דִּינוֹ שֶׁל זֶה, אֶלָּא מְמִיתִין אוֹתוֹ מִיָּד, וְכוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין שְׁלוּחִין בְּכׇל הַמְּקוֹמוֹת: ״אִישׁ פְּלוֹנִי מִתְחַיֵּיב מִיתָה בְּבֵית דִּין״. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ לֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ וְלֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּיַבְנֶה, אֶלָּא מַעֲלִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ עַד הָרֶגֶל, וּמְמִיתִין אוֹתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכׇל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ״. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי נֶאֱמַר ״יִרְאוּ וְיִירָאוּ״? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״יִשְׁמְעוּ וְיִירָאוּ״! לָמָּה מְעַנִּין דִּינוֹ שֶׁל זֶה? אֶלָּא, מְמִיתִין אוֹתוֹ מִיָּד, וְכוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין בְּכׇל מָקוֹם: ״אִישׁ פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּיב מִיתָה בְּבֵית דִּין״. תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה צְרִיכִין הַכְרָזָה – הַמֵּסִית, וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, וְזָקֵן מַמְרֵא, וְעֵדִים זוֹמְמִין. בְּכוּלְּהוּ כְּתִיב בְּהוּ ״וְכׇל הָעָם״ וְ״כׇל יִשְׂרָאֵל״. בְּעֵדִים זוֹמְמִין כְּתִיב ״וְהַנִּשְׁאָרִים״? דְּלָא כּוּלֵּי עָלְמָא חֲזוּ לְסָהֲדוּתָא. מַתְנִי׳ נְבִיא הַשֶּׁקֶר הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, וּמַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ – מִיתָתוֹ בִּידֵי אָדָם. אֲבָל הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ, וְהַמְוַותֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא, וְנָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ – מִיתָתוֹ בִּידֵי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ״. הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְאוֹמֵר: ״כָּךְ אָמְרָה עֲבוֹדָה זָרָה״, אֲפִילּוּ כִּוֵּון אֶת הַהֲלָכָה לְטַמֵּא אֶת הַטָּמֵא וּלְטַהֵר אֶת הַטָּהוֹר. הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל לְנִשּׂוּאִין, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה, הַבָּא עָלֶיהָ הֲרֵי זֶה בְּחֶנֶק. וְזוֹמְמֵי בַּת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ, שֶׁכׇּל הַמּוּזַמִּין מַקְדִּימִין לְאוֹתָהּ מִיתָה, חוּץ מִזּוֹמְמֵי בַּת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה מִיתָתָן בִּידֵי אָדָם, וּשְׁלֹשָׁה מִיתָתָן בִּידֵי שָׁמַיִם. הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, וּמַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ, וְהַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה – מִיתָתָן בִּידֵי אָדָם. הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ, וְהַמְוַותֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא, וְנָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ – מִיתָתָן בִּידֵי שָׁמַיִם. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר קְרָא: ״אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי״. זֶה הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע. ״וַאֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו״ – הָא לַחֲבֵירוֹ צִוִּיתִיו, זֶה הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ. ״וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים״ – זֶה הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה. וּכְתִיב: ״וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא״. וְכׇל מִיתָה הָאֲמוּרָה בְּתוֹרָה סְתָם – אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק. הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ, וְהַמְוַותֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא, וְנָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ – מִיתָתָן בִּידֵי שָׁמַיִם. דִּכְתִיב: ״וְהָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע״. קְרִי בֵּיהּ: ״לֹא יַשְׁמִיעַ״, וּקְרִי בֵּיהּ: ״לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי״. וּכְתִיב: ״אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ״ – בִּידֵי שָׁמַיִם. הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, כְּגוֹן צִדְקִיָּה בֶן כְּנַעֲנָה, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּהוּ בֶן כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל״. מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד? רוּחַ נָבוֹת אַטְעִיתֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד״. ״וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה׳ וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ״. ״וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן״. אָמַר רַב יְהוּדָה: מַאי ״צֵא״? צֵא מִמְּחִיצָתִי. מַאי רוּחַ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רוּחוֹ שֶׁל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי. הֲוָה לֵיהּ לְמֵידַק, כִּדְרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: סִיגְנוֹן אֶחָד עוֹלֶה לְכַמָּה נְבִיאִים, וְאֵין שְׁנֵי נְבִיאִים מִתְנַבְּאִין בְּסִיגְנוֹן אֶחָד. עוֹבַדְיָה אָמַר: ״זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ״. יִרְמְיָה אָמַר: ״תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדוֹן לִבֶּךָ״. וְהָנֵי, מִדְּקָאָמְרִי כּוּלְּהוּ כַּהֲדָדֵי, שְׁמַע מִינַּהּ לָא כְּלוּם קָאָמְרִי. דִּילְמָא לָא הֲוָה יָדַע לֵיהּ לְהָא דְּרַבִּי יִצְחָק? יְהוֹשָׁפָט הֲוָה הָתָם, וְקָאָמַר לְהוּ. דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא עוֹד לַה׳״. אֲמַר לֵיהּ: הָא אִיכָּא כֹּל הָנֵי. אֲמַר לֵיהּ: כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: סִיגְנוֹן אֶחָד עוֹלֶה לְכַמָּה נְבִיאִים, וְאֵין שְׁנֵי נְבִיאִים מִתְנַבְּאִים בְּסִיגְנוֹן אֶחָד. הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ: כְּגוֹן חֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר, דְּקָאֵי יִרְמְיָה בְּשׁוּק הָעֶלְיוֹן וְקָאָמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ צְבָאוֹת הִנְנִי שֹׁבֵר אֶת קֶשֶׁת עֵילָם״. נָשָׂא חֲנַנְיָה קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ: מָה עֵילָם שֶׁלֹּא בָּא אֶלָּא לַעֲזוֹר אֶת בָּבֶל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״הִנְנִי שֹׁבֵר אֶת קֶשֶׁת עֵילָם״, כַּשְׂדִּים עַצְמָן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֲתָא אִיהוּ בְּשׁוּק הַתַּחְתּוֹן אֲמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ וְגוֹ׳ שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל״. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: הַאי לַחֲבֵירוֹ נָמֵי לֹא נֶאֱמַר! אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּאִיתְיְהִיב קַל וָחוֹמֶר לְמִידְרַשׁ, כְּמַאן דְּאִיתְּמַר לֵיהּ דָּמֵי. הוּא נִיהוּ דְּלֹא נֶאֱמַר לוֹ. הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה: כְּגוֹן נְבִיאֵי הַבַּעַל. הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ: כְּגוֹן יוֹנָה בֶּן אֲמִיתַּי. וְהַמְוַותֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא: כְּגוֹן

117 משנה ברורה פתח ↗

ז בפרשת עריות - משום שנפשו של אדם מחמדתן ואם יש אחד שנטמא יחזור בתשובה ומפטיר ביונה שמדבר מן התשובה ועוד שאין יכולין לברוח מן הש"י. אחרונים:

119 עבודה זרה פתח ↗

וְסוֹפְרֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים״, וְאֵין ״לְאוֹם״ אֶלָּא מַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְאֹם מִלְּאֹם יֶאֱמָץ״. וּמִי אִיכָּא עִרְבּוּבְיָא קַמֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? אֶלָּא כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיעַרְבְּבוּ אִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, דְּלִישְׁמְעוּ מַאי דְּאָמַר לְהוּ. מִיָּד נִכְנְסָה לְפָנָיו מַלְכוּת רוֹמִי תְּחִלָּה. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דַּחֲשִׁיבָא. וּמְנָלַן דַּחֲשִׁיבָא? דִּכְתִיב: ״וְתֵאכֻל כׇּל אַרְעָא וּתְדוּשִׁנַּהּ וְתַדְּקִינַּהּ״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ רוֹמִי חַיֶּיבֶת שֶׁטִּבְעָהּ יָצָא בְּכׇל הָעוֹלָם. וּמְנָא לַן דְּמַאן דַּחֲשִׁיב עָיֵיל בְּרֵישָׁא? כִּדְרַב חִסְדָּא, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: מֶלֶךְ וְצִבּוּר — מֶלֶךְ נִכְנָס תְּחִלָּה לְדִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״. וְטַעְמָא מַאי? אִיבָּעֵית אֵימָא: לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֵיתַב מַלְכָּא מֵאַבָּרַאי, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִקַּמֵּי דְּלִיפּוֹשׁ חֲרוֹן אַף. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בְּמַאי עֲסַקְתֶּם? אוֹמְרִים לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְבֵּה שְׁוָוקִים תִּקַנְּינוּ, הַרְבֵּה מֶרְחֲצָאוֹת עָשִׂינוּ, הַרְבֵּה כֶּסֶף וְזָהָב הִרְבֵּינוּ, וְכוּלָּם לֹא עָשִׂינוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בְּתוֹרָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שׁוֹטִים שֶׁבָּעוֹלָם, כׇּל מַה שֶּׁעֲשִׂיתֶם לְצוֹרֶךְ עַצְמְכֶם עֲשִׂיתֶם, תִּקַּנְתֶּם שְׁוָוקִים לְהוֹשִׁיב בָּהֶן זוֹנוֹת, מֶרְחֲצָאוֹת לְעַדֵּן בָּהֶן עַצְמְכֶם, כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁלִּי הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה׳ צְבָאוֹת״. כְּלוּם יֵשׁ בָּכֶם מַגִּיד זֹאת? שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִי בָכֶם יַגִּיד זֹאת״, וְאֵין ״זֹאת״ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה״. מִיָּד יָצְאוּ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ. יָצָאת מַלְכוּת רוֹמִי, וְנִכְנְסָה מַלְכוּת פָּרַס אַחֲרֶיהָ. מַאי טַעְמָא? דְּהָא חֲשִׁיבָא בָּתְרַהּ. וּמְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וַאֲרוּ חֵיוָא אָחֳרִי תִּנְיָנָא דָּמְיָא לְדֹב״, וְתָנֵי רַב יוֹסֵף: אֵלּוּ פַּרְסִיִּים, שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין כְּדוֹב, וּמְסוּרְבָּלִין בָּשָׂר כְּדוֹב, וּמְגַדְּלִין שֵׂעָר כְּדוֹב, וְאֵין לָהֶם מְנוּחָה כְּדוֹב. אֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בְּמַאי עֲסַקְתֶּם? אוֹמְרִים לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְבֵּה גְּשָׁרִים גָּשַׁרְנוּ, הַרְבֵּה כְּרַכִּים כָּבַשְׁנוּ, הַרְבֵּה מִלְחָמוֹת עָשִׂינוּ, וְכוּלָּם לֹא עָשִׂינוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בַּתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כׇּל מַה שֶּׁעֲשִׂיתֶם לְצוֹרֶךְ עַצְמְכֶם עֲשִׂיתֶם, תִּקַּנְתֶּם גְּשָׁרִים לִיטּוֹל מֵהֶם מֶכֶס, כְּרַכִּים לַעֲשׂוֹת בָּהֶם אַנְגַּרְיָא, מִלְחָמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ אִישׁ מִלְחָמָה״, כְּלוּם יֵשׁ בָּכֶם מַגִּיד זֹאת? שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִי בָכֶם יַגִּיד זֹאת״, וְאֵין ״זֹאת״ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה״, מִיָּד יָצְאוּ מִלְּפָנָיו בְּפַחֵי נֶפֶשׁ. וְכִי מֵאַחַר דַּחֲזָית מַלְכוּת פָּרַס לְמַלְכוּת רוֹמִי דְּלָא מַהְנְיָא וְלָא מִידֵּי, מַאי טַעְמָא עָיְילָא? אָמְרִי: אִינְהוּ סָתְרִי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וַאֲנַן בָּנִינַן, וְכֵן לְכׇל אוּמָּה וְאוּמַהּ. וְכִי מֵאַחַר דַּחֲזוֹ לְקַמָּאֵי דְּלָא מַהֲנֵי וְלָא מִידֵּי, מַאי טַעְמָא עָיְילִי? סָבְרִי: הָנָךְ אִישְׁתַּעְבַּדוּ בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, וַאֲנַן לָא שַׁעְבַּדְנוּ בְּיִשְׂרָאֵל. מַאי שְׁנָא הָנֵי דַּחֲשִׁיבִי, וּמַאי שְׁנָא הָנֵי דְּלָא חֲשִׁיבִי לְהוּ? מִשּׁוּם דְּהָנָךְ מָשְׁכִי בְּמַלְכוּתַיְיהוּ עַד דְּאָתֵי מְשִׁיחָא. אוֹמְרִים לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוּם נָתַתָּ לָנוּ וְלֹא קִיבַּלְנוּהָ? וּמִי מָצֵי לְמֵימַר הָכִי? וְהָכְתִיב: ״וַיֹּאמַר ה׳ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ״, וּכְתִיב: ״אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְגוֹ׳״. מַאי בָּעֵי בְּשֵׂעִיר, וּמַאי בָּעֵי בְּפָארָן? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְלַמֵּד שֶׁהֶחְזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כׇּל אוּמָּה וְלָשׁוֹן, וְלֹא קִבְּלוּהָ, עַד שֶׁבָּא אֵצֶל יִשְׂרָאֵל וְקִבְּלוּהָ! אֶלָּא הָכִי אָמְרִי: כְּלוּם קִיבַּלְנוּהָ וְלֹא קִיַּימְנוּהָ? וְעַל דָּא תְּבָרְתְּהוֹן, אַמַּאי לָא קַבֵּלְתּוּהָ? אֶלָּא כָּךְ אוֹמְרִים לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוּם כָּפִיתָ עָלֵינוּ הַר כְּגִיגִית וְלֹא קִבַּלְנוּהָ, כְּמוֹ שֶׁעָשִׂיתָ לְיִשְׂרָאֵל? דִּכְתִיב: ״וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר״, וְאָמַר רַב דִּימִי בַּר חָמָא: מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַר כְּגִיגִית עַל יִשְׂרָאֵל, וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִין אֶת הַתּוֹרָה — מוּטָב, וְאִם לָאו — שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם! מִיָּד אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הָרִאשׁוֹנוֹת יַשְׁמִיעוּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרִאשׁוֹנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ״, שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁקִּיבַּלְתֶּם הֵיכָן קִיַּימְתֶּם? וּמְנָלַן דְּלֹא קִיְּימוּם? דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: ״עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם״, מַאי רָאָה? רָאָה שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶן בְּנֵי נֹחַ וְלֹא קִיְּימוּם, כֵּיוָן שֶׁלֹּא קִיְּימוּם עָמַד וְהִתִּירָן לָהֶן. אִיתְּגוֹרֵי אִיתְּגוּר? אִם כֵּן מָצִינוּ חוֹטֵא נִשְׂכָּר! אָמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא:

121 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה. שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת יֵשׁ בְּלִבּוֹ דֹּפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאוֹת בְּלָט וְכִשּׁוּף. אֶלָּא כָּל הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה משֶׁה בַּמִּדְבָּר לְפִי הַצֹּרֶךְ עֲשָׂאָם. לֹא לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַנְּבוּאָה. הָיָה צָרִיךְ לְהַשְׁקִיעַ אֶת הַמִּצְרִיִּים קָרַע אֶת הַיָּם וְהִצְלִילָן בְּתוֹכוֹ. צָרַכְנוּ לְמָזוֹן הוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן. צָמְאוּ בָּקַע לָהֶן אֶת הָאֶבֶן. כָּפְרוּ בּוֹ עֲדַת קֹרַח בָּלְעָה אוֹתָן הָאָרֶץ. וְכֵן שְׁאָר כָּל הָאוֹתוֹת. וּבַמֶּה הֶאֱמִינוּ בּוֹ. בְּמַעֲמַד הַר סִינַי שֶׁעֵינֵינוּ רָאוּ וְלֹא זָר וְאָזְנֵינוּ שָׁמְעוּ וְלֹא אַחֵר הָאֵשׁ וְהַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים וְהוּא נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל וְהַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו וְאָנוּ שׁוֹמְעִים משֶׁה משֶׁה לֵךְ אֱמֹר לָהֶן כָּךְ וְכָךְ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר דברים ה ד "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם". וְנֶאֱמַר דברים ה ג "לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת". וּמִנַּיִן שֶׁמַּעֲמַד הַר סִינַי לְבַדּוֹ הִיא הָרְאָיָה לִנְבוּאָתוֹ שֶׁהִיא אֱמֶת שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי שֶׁנֶּאֱמַר שמות יט ט "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". מִכְלַל שֶׁקֹּדֶם דָּבָר זֶה לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ נֶאֱמָנוּת שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם אֶלָּא נֶאֱמָנוּת שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ הִרְהוּר וּמַחֲשָׁבָה: נִמְצְאוּ אֵלּוּ שֶׁשׁוּלַּח לָהֶן הֵם הָעֵדִים עַל נְבוּאָתוֹ שֶׁהִיא אֱמֶת וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶן אוֹת אַחֵר. שֶׁהֵם וְהוּא עֵדִים בַּדָּבָר כִּשְׁנֵי עֵדִים שֶׁרָאוּ דָּבָר אֶחָד בְּיַחַד שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן עֵד לַחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר אֱמֶת וְאֵין אֶחָד מֵהֶן צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה לַחֲבֵרוֹ. כָּךְ משֶׁה רַבֵּנוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עֵדִים לוֹ אַחַר מַעֲמַד הַר סִינַי וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶם אוֹת. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְחִלַּת נְבוּאָתוֹ בְּעֵת שֶׁנָּתַן לוֹ הָאוֹתוֹת לַעֲשׂוֹתָן בְּמִצְרַיִם וְאָמַר לוֹ שמות ג יח "וְשָׁמְעוּ לְקלֶךָ". יָדַע משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת יֵשׁ בִּלְבָבוֹ דֹּפִי וּמְהַרְהֵר וּמְחַשֵּׁב וְהָיָה נִשְׁמָט מִלֵּילֵךְ וְאָמַר שמות ד א "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי". עַד שֶׁהוֹדִיעוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵלּוּ הָאוֹתוֹת אֵינָן אֶלָּא עַד שֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרַיִם וְאַחַר שֶׁיֵּצְאוּ וְיַעַמְדוּ עַל הָהָר הַזֶּה יִסְתַּלֵּק הִרְהוּר שֶׁמְּהַרְהֲרִין אַחֲרֶיךָ שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ כָּאן אוֹת שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁאֲנִי שְׁלַחְתִּיךָ בֶּאֱמֶת מִתְּחִלָּה וְלֹא יִשָּׁאֵר בְּלִבָּם הִרְהוּר. וְהוּא שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר שמות ג יב "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁכָּל נָבִיא שֶׁיַּעֲמֹד אַחַר משֶׁה רַבֵּנוּ אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים בּוֹ מִפְּנֵי הָאוֹת לְבַדּוֹ כְּדֵי שֶׁנֹּאמַר אִם יַעֲשֶׂה אוֹת נִשְׁמַע לוֹ לְכָל מַה שֶּׁיֹּאמַר. אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּצְוָה שֶׁצִּוָּה משֶׁה בַּתּוֹרָה וְאָמַר אִם נָתַן אוֹת דברים יח טו "אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן". כְּמוֹ שֶׁצִּוָּנוּ לַחְתֹּךְ הַדָּבָר עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם הֵעִידוּ אֱמֶת אִם שֶׁקֶר. כָּךְ מִצְוָה לִשְׁמֹעַ מִזֶּה הַנָּבִיא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם הָאוֹת אֱמֶת אוֹ בְּכִשּׁוּף וְלָט: לְפִיכָךְ אִם עָמַד הַנָּבִיא וְעָשָׂה אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים וּבִקֵּשׁ לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וְאָנוּ יוֹדְעִין בְּבֵאוּר שֶׁאוֹתָן הָאוֹתוֹת בְּלָט וְכִשּׁוּף הֵן. לְפִי שֶׁנְּבוּאַת משֶׁה רַבֵּנוּ אֵינָהּ עַל פִּי הָאוֹתוֹת כְּדֵי שֶׁנַּעֲרֹךְ אוֹתוֹת זֶה לְאוֹתוֹת זֶה. אֶלָּא בְּעֵינֵינוּ רְאִינוּהָ וּבְאָזְנֵינוּ שְׁמַעֲנוּהָ כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַע הוּא. הָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְעֵדִים שֶׁהֵעִידוּ לָאָדָם עַל דָּבָר שֶׁרָאָה בְּעֵינָיו שֶׁאֵינוֹ כְּמוֹ שֶׁרָאָה שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לָהֶן אֶלָּא יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁהֵן עֵדֵי שֶׁקֶר. לְפִיכָךְ אָמְרָה תּוֹרָה שֶׁאִם בָּא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת דברים יג ד "לֹא תִּשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא". שֶׁהֲרֵי זֶה בָּא אֵלֶיךָ בְּאוֹת וּמוֹפֵת לְהַכְחִישׁ מַה שֶּׁרָאִיתָ בְּעֵינֶיךָ וְהוֹאִיל וְאֵין אָנוּ מַאֲמִינִים בְּמוֹפֵת אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּצְוֹת שֶׁצִּוָּנוּ משֶׁה הֵיאַךְ נְקַבֵּל מֵאוֹת זֶה שֶׁבָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה שֶׁרָאִינוּ וְשֶׁשָּׁמַעְנוּ:

127 טור פתח ↗

ונכנסין לבה"כ ומתפללין תפלת מנחה כמו בשאר ימות החול אלא שאין נופלין על פניהם ומקדימין להתפלל ערבית יותר מבשאר ימות החול כדאמרינן פסחים קה: עיולי יומא מקדימין ליה וא"ר יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא שהיתה יושבת בעמק ובעוד היום גדול היה נדמה להם ערב ופירשו התוס' שמפלג המנחה ולמעלה יכול להדליק הנר ולקבל שבת בתפלת ערבית רק שימתין לקרות שמע עד עונתה שהוא צאת הכוכבים ואין בזה משום ובלבד שלא יקדים דאין זה הקדמה כיון שמקבל עליו השבת באותה שעה ומשהתפלל אסור במלאכה שהרי קיבל עליו השבת באותה שעה ונוהגין בספרד לומר והוא רחום כבשאר הימים ובאשכנז אין נוהגים לאומרה ולפי הטעם שכתבתי למעלה שאומרים אותו בשביל המלקות ראוי שלא לאומרו בשבת וקורין שמע בברכותיה כבשאר ימות החול בלא גירוע ובלא תוספת עד סוף ברכת השכיבנו ומשנין בחתימה שחותם ופרוס סוכת שלום עלינו ועל ירושלים עירך בא"י הפורס סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלים וכן המנהג באשכנז ובצרפת ואין חותמין שומר עמו ישראל לעד כדאיתא במדרש שבשבת אין צריכין שמירה שהשבת שומר ונוהגין לומר פסוק ושמרו בני ישראל וגו' לומר שאם ישמרו שבת אין צריכין שמירה והוא ג"כ מעין גאולה כדכתיבנא לעיל שאם ישמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין ואומר ש"ץ קדיש ומתפללין ערבית ובטוליטולה נוהגין לחתום בשבת כמו בחול ואינו נכון כדפרישית ועוד דבירושל' גרסינן בהדיא הדא דתימור בחול אבל בשבת אומרים ופרוס עלינו סוכת שלום וכן כתבו הגאונים ועוד נוהגין בטוליטולה שלאחר שאמרו פסוק ושמרו אומר ברכת המולך אלא שמשנין בפתיחתה במקום יראו עינינו אומר ישמחו השמים ותגל הארץ וזה מנהג טעות שלא תקנו ברכת המולך אלא לפי שתקנו לומר פסוקים שיש בהם י"ח אזכרות תקנו לומר ברכה אחריהם וכיון שא"א פסוקים בשבת למה יאמרו הברכה שתקנו בשבילם וכ"כ רב נטרונאי והאריך הרבה וסיום דבריו בשבת דשכיחי מזיקין וצריכי ישראל למיעל לבתיהם מקמי דליחשך או דילמא מיעקר שרגא סלקוה לתוספת שהוסיפו על שתים לאחריה ואוקמוה אדאורייתא וכן המנהג בבית רבינו שבבבל שלא לומר שומר עמו ישראל לעד וחותמין במקומו הפורס סוכת שלום וקדיש לאלתר וא"א ז"ל לא רצה לענות אחריה אמן מפני שהיה אומר שהיא ברכה לבטלה וכתב בעל המנהיג ולמנהג צרפת שנהגו לומר ופרוס ראוי לומר ובצל כנפיך תסתירנו ופרוס עלינו וכו' ואין לומר כי אל שומרנו וכו' ושמור צאתנו ובואנו וכו' כי הוא להסמיך מעין חתימת החול שחותמין שומר עמו ישראל לעד:

127 תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

משנה: הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר יֵרֵד וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד יַחֲזִיר אֶת פָּנָיו וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר אֶת פָּנָיו יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִים. הָיָה רוֹכֵב בִּסְפִינָה אוֹ בְּאַסָּדָא יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִים. הלכה: תַּנִּי הָיָה רָכוּב עַל הַחֲמוֹר אִם יֵשׁ לוֹ מִי לֶאֱחוֹז בַּחֲמוֹרוֹ. יוֹרֵד וּמִתְפַּלֵּל לְמַטָּן. וְאִם לַאו מִתְפַּלֵּל בִּמְקוֹמוֹ. רִבִּי אוֹמֵר בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ מִתְפַּלֵּל בִּמְקוֹמוֹ שֶׁכַּךְ לִבּוֹ מְיוּשָּׁב. רִבִּי יוּדָה בֶּן פָּזִי בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲלָכָה כְּרִבִּי. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא תְּנָיי תַּמָּן לְכָל הָרוּחוֹת אֵין מַחְזִירִין חוּץ מֵרוּחַ מִזְרָחִית. אֲמַר רִבִּי יוֹסֵי בַּר אָבוּן בַּתְּחִילָּה אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל יי וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשֶּׁמֶשׁ. תַּנִּי סוּמָא וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּין אֶת הָרוּחוֹת הֲרֵי אֵילוּ מִתְפַּלְּלִין כְּלַפֵּי לְמַעֲלָן שֶׁנֶּאֱמַר וְהִתְפַּלְלוּ אֶל יי. הָעוֹמְדִים וּמִתְפַּלְלִין בְּחוּצָה לָאָרֶץ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶן כְּלַפֵּי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּמַה טַעַם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם. הָעוֹמְדִין וּמִתְפַּלְלִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶן כְּלַפֵּי יְרוּשָׁלַיִם. וּמַה טַעַם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ. הָעוֹמְדִים וּמִתְפַּלְלִין בִּירוּשָׁלַםִ הוֹפְכִין פְּנֵיהֶן כְּלַפֵּי הַר הַבַּיִת. שֶׁנֶּאֱמַר וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לְשִׁמְךָ. הָעוֹמְדִים וּמִתְפַּלְלִין בְּהַר הַבַּיִת הוֹפְכִין פְּנֵיהֶן כְּלַפֵּי בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. וּמַה טַעַם וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִשְׁמַע אֶל מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלַחְתָּ. נִמְצְאוּ הָעוֹמְדִין בַּצָּפוֹן פְּנֵיהֶן לְדָרוֹם. הָעוֹמְדִין לַדָּרוֹם פְּנֵיהֶם לְצָפוֹן. הָעוֹמְדִים בַּמִּזְרָח פְּנֵיהֶן לְמַעֲרָב. לְמַעֲרָב פְּנֵיהֶן לְמִזְרָח. נִמְצְאוּ כָל יִשְׂרָאֵל מִתְפַּלְלִין אֶל מָקוֹם אֶחָד. הֲדָא הִיא דִכְתִיב כִּי בֵּיתִי בֵּית תְּפִילָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁע בֶּן לֵוִי הוּא הַהֵיכָל לִפְנָי לִפְנִים. הֵיכָל שֶׁכָּל הַפָּנִים פּוֹנִין לוֹ. עַד כְּדוֹן בְּבִינְיָינוֹ. בְּחוּרְבָּנוֹ מְנַיִּין. אָמַר רִבִּי אָבוּן בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת. תֵּל שֶׁכָּל הַפִּיּוֹת מִתְפַּלְלִין עָלָיו. בִּבְרָכָה בְּקִרְיַת שְׁמַע וּבִתְפִילָּה. בִּבְרָכָה בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם. בִּתְפִילָּה אֱלֹהֵי דָוִד וּבוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם. בְּקִרְיַת שְׁמַע פּוֹרֵשׂ סוּכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל מְנַחֵם צִיּוֹן וּבוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר אֵלֵךְ וְאָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי. וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים. הָא כֵּיצַד פָּנָיו לְמַעְלָה וְעֵינָיו וְלִבּוֹ לְמַטָּה. וְאִם לָאו יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִים. לְאֵי זֶה בֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִים. רִבִּי חִיָיא רַבָּא כְּנֶגֶד קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִים שֶׁל מַעְלָן. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אָמַר כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִים שֶׁל מַטָּן. אָמַר רִבִּי פִּינְחָס לָא פְלִיגִין בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִים שֶׁלְּמַטָּן מְכוּוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִים שֶׁלְּמַעְלָן. מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ. מְכוּוָּן כְּנֶגֶד שִׁבְתְּךָ. הַר הַמּוֹרִיָּה. רִבִּי חִיָיא רוּבָּא וְרִבִּי יַנַּיי חַד אָמַר שֶׁמִּשָּׁם הוֹרָיָה יוֹצְאָה לָעוֹלָם. וְחָרָנָה אָמַר שֶׁמִּשָּׁם יִרְאָה יוֹצְאָה לָעוֹלָם. אָרוֹן רִבִּי חִיָיא רוּבָּא וְרִבִּי יַנַּאי חַד אָמַר שֶׁמִּשָּׁם אוֹרָה יוֹצְאָה לָעוֹלָם. וְחָרָנָה אָמַר שֶׁמִּשָּׁם אֲרִירָה יוֹצְאָה לָעוֹלָם. דְּבִיר רִבִּי חִיָיא וְרִבִּי יַנַּאי חַד אָמַר שֶׁמִּשָּׁם דִּבֵּר יוֹצֵא לָעוֹלָם. וְחָרָנָה אָמַר שֶׁמִּשָּׁם דִּיבְּרוֹת יוֹצְאִין לָעוֹלָם. הִיא אַסָּדָא הִיא אִסְכַדִּיָּא הִיא רַפְסוֹדוֹת. וּנְבִיאֵם לְךָ רַפְסוֹדוֹת אֶל יַם יָפוֹ.

129 תלמוד ירושלמי יומא פתח ↗

משנה: כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים לֹא הָיוּ מוֹנְעִין מִמֶּנּוּ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים עִם חֲשֵׁיכָה לֹא הָיוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ לוֹכַל הַרְבֵּה שֶׁהַמַּאֲכָל מֵבִיא אֶת הַשֵּׁינָה: הלכה: תַּנֵּי. לֹא הָיוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ לוֹכַל לֹא חָלָב וְלֹא בֵצִים וְלֹא גְבִינָה וְלֹא בָשָׂר שָׁמֵן וְלֹא יַיִן יָשָׁן וְלֹא קוֹנְדִּיטוֹן וְלֹא גְרִיסִין שֶׁל פּוּל וְלֹא עֲדָשִׁים. שְׁמוּאֵל אָמַר. וְלֹא אֶתְרוֹג. וְלֹא כָל דָּבָר שֶׁהוּא מַרְגִּיל לְזִיבָה. אַף עַל פִּי כֵן הָיוּ קוֹרִין עָלָיו אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה. אִם יְי לֹא יִבְנֶה בַיִת וגו׳. וְלֹא מִן הַנִּיסִּים שֶׁהָיוּ נַעֲשִׂין בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הֵן. אָמַר רִבִּי אָבוּן. עַל שֵׁם לֹא תְנַסּוּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. כָּאן בָּרִאשׁוֹן וְכָאן בַּשֵּׁינִי.

133 עירובין פתח ↗

לְמַטָּעֵי כָרֶם״. וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וְדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִתְחַיֵּיב אָדָם הֲרִיגָה לַמַּלְכוּת — מְטִילִין לוֹ חַכָּה לְתוֹךְ פִּיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַלֵּל אֶת הַמֶּלֶךְ. מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָדָם מִתְחַיֵּיב הֲרִיגָה לַמָּקוֹם — שׁוֹתֵק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְךָ דוּמִיָּה תְהִלָּה״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּשַׁבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תְּהִלָּה״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁדּוֹמֶה לוֹ כְּאִילּוּ מַקְרִיב קׇרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְךָ יְשׁוּלַּם נֶדֶר״. הַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב ״עוֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה״. ״עוֹבְרֵי״ — אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁעוֹבְרִין עַל רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. ״עֵמֶק״ — שֶׁמַּעֲמִיקִין לָהֶם גֵּיהִנָּם. ״הַבָּכָא״ — שֶׁבּוֹכִין וּמוֹרִידִין דְּמָעוֹת כְּמַעְיָין שֶׁל שִׁיתִין. ״גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה״ — שֶׁמַּצְדִּיקִין עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין, וְאוֹמְרִים לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יָפֶה דַּנְתָּ, יָפֶה זִכֵּיתָ, יָפֶה חִיַּיבְתָּ, וְיָפֶה תִּקַּנְתָּ גֵּיהִנָּם לָרְשָׁעִים גַּן עֵדֶן לַצַּדִּיקִים. אִינִי?! וְהָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: רְשָׁעִים אֲפִילּוּ עַל פִּתְחוֹ שֶׁל גֵּיהִנָּם אֵינָם חוֹזְרִין בִּתְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי וְגוֹ׳״, ״שֶׁפָּשְׁעוּ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״הַפּוֹשְׁעִים״ — שֶׁפּוֹשְׁעִים וְהוֹלְכִין לְעוֹלָם! לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, הָא — בְּפוֹשְׁעֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִם כֵּן קַשְׁיָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ אַדְּרֵישׁ לָקִישׁ. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל אֵין אוּר גֵּיהִנָּם שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן, קַל וָחוֹמֶר מִמִּזְבַּח הַזָּהָב. מָה מִזְבַּח הַזָּהָב, שֶׁאֵין עָלָיו אֶלָּא כְּעוֹבִי דִּינַר זָהָב, עָמַד כַּמָּה שָׁנִים וְלֹא שָׁלְטָה בּוֹ הָאוּר. פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁמְּלֵיאִין מִצְוֹת כְּרִמּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ״, וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אַל תִּיקְרֵי ״רַקָּתֵךְ״ אֶלָּא ״רֵיקָתֵיךְ״, שֶׁאֲפִילּוּ רֵיקָנִין שֶׁבָּךְ מְלֵיאִין מִצְוֹת כְּרִמּוֹן — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֶלָּא הָא דִּכְתִיב: ״עוֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא״, הָהוּא דִּמְחַיְּיבִי הָהִיא שַׁעְתָּא בְּגֵיהִנָּם, וְאָתֵי אַבְרָהָם אָבִינוּ וּמַסֵּיק לְהוּ וּמְקַבֵּל לְהוּ. בַּר מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁבָּא עַל הַגּוֹיָה, דְּמָשְׁכָה עׇרְלָתוֹ וְלָא מְבַשְׁקַר לֵיהּ. מַתְקֵיף לַהּ רַב כָּהֲנָא: הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ ״הַפּוֹשְׁעִים״ — דְּפָשְׁעִי וְאָזְלִי, אֶלָּא מֵעַתָּה דִּכְתִיב ״הַמּוֹצִיא״ וְ״הַמַּעֲלֶה״ — דְּמַסֵּיק וּדְמַפֵּיק הוּא?! אֶלָּא דְּאַסֵּיק וְאַפֵּיק, הָכִי נָמֵי — דְּפָשְׁעִי הוּא. וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אֶלְעָזָר: שְׁלֹשָׁה פְּתָחִים יֵשׁ לַגֵּיהִנָּם, אֶחָד בַּמִּדְבָּר וְאֶחָד בַּיָּם וְאֶחָד בִּירוּשָׁלַיִם. בַּמִּדְבָּר, דִּכְתִיב: ״וַיֵּרְדוּ הֵם וְכׇל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאוֹלָה״. בַּיָּם, דִּכְתִיב: ״מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי״. בִּירוּשָׁלַיִם, דִּכְתִיב: ״נְאֻם ה׳ אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלִָים״. וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן״ — זוֹ גֵּיהִנָּם, ״וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלַיִם״ — זוֹ פִּתְחָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. וְתוּ לֵיכָּא? וְהָאָמַר רַבִּי מָרִיּוֹן אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְאָמְרִי לַהּ תָּנָא רַבָּה בַּר מָרִיּוֹן בִּדְבֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: שְׁתֵּי תְמָרוֹת יֵשׁ בְּגֵי בֶּן הִנּוֹם וְעוֹלֶה עָשָׁן מִבֵּינֵיהֶן, וְזוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: צִינֵי הַר הַבַּרְזֶל כְּשֵׁירוֹת, וְזוֹ הִיא פִּתְחָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם! — דִּילְמָא הַיְינוּ דִּירוּשָׁלַיִם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שִׁבְעָה שֵׁמוֹת יֵשׁ לְגֵיהִנָּם, וְאֵלּוּ הֵן: שְׁאוֹל, וַאֲבַדּוֹן, וּבְאֵר שַׁחַת, וּבוֹר שָׁאוֹן, וְטִיט הַיָּוֵן, וְצַלְמָוֶת, וְאֶרֶץ הַתַּחְתִּית. שְׁאוֹל, דִּכְתִיב: ״מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי״. אֲבַדּוֹן, דִּכְתִיב: ״הַיְסוּפַּר בַּקֶּבֶר חַסְדֶּךָ אֱמוּנָתְךָ בָּאֲבַדּוֹן״. בְּאֵר שַׁחַת, דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא תַעֲזוֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת״. וּבוֹר שָׁאוֹן וָטִיט הַיָּוֵן, דִּכְתִיב: ״וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן״. וְצַלְמָוֶת, דִּכְתִיב: ״יוֹשְׁבֵי חוֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת״. ״וְאֶרֶץ הַתַּחְתִּית״ — גְּמָרָא הוּא. וְתוּ לֵיכָּא? וְהָאִיכָּא ״גֵּיהִנָּם״! — גֵּיא שֶׁעֲמוּקָּה בְּגֵיהִנָּם, שֶׁהַכֹּל יוֹרֵד לָהּ עַל עִסְקֵי הִנָּם. וְהָאִיכָּא ״תׇּפְתֶּה״, דִּכְתִיב: ״כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תׇּפְתֶּה״, הָהוּא שֶׁכׇּל הַמִּתְפַּתֶּה בְּיִצְרוֹ יִפּוֹל שָׁם. גַּן עֵדֶן. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אִם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא — בֵּית שְׁאָן פִּתְחוֹ, וְאִם בַּעֲרַבְיָא — בֵּית גֶּרֶם פִּתְחוֹ, וְאִם בֵּין הַנְּהָרוֹת הוּא — דּוּמַסְקְנִין פִּתְחוֹ. בְּבָבֶל — אַבָּיֵי מִשְׁתַּבַּח בְּפֵירֵי דְּמַעֲבַר יַמִּינָא, רָבָא מִשְׁתַּבַּח בְּפֵירֵי דְהַרְפַּנְיָא. וּבֵינֵיהֶן כִּמְלוֹא שְׁתֵּי וְכוּ׳. פְּשִׁיטָא, כֵּיוָן דִּתְנָא לֵיהּ דִּקְשׁוּרוֹת הָווּ — אֲנַן יָדְעִינַן דְּלָא הָווּ מוּתָּרוֹת! מַהוּ דְּתֵימָא: קְשׁוּרוֹת — כְּעֵין קְשׁוּרוֹת, אֲבָל מַמָּשׁ לָא — קָא מַשְׁמַע לַן וְלֹא מוּתָּרוֹת. אַחַת נִכְנֶסֶת וְאַחַת יוֹצֵאת. תָּנָא: רִבְקָה נִכְנֶסֶת וְרִבְקָה יוֹצֵאת. תָּנוּ רַבָּנַן: כַּמָּה רֹאשָׁהּ וְרוּבָּהּ שֶׁל פָּרָה — שְׁתֵּי אַמּוֹת, וְכַמָּה עוֹבְיָהּ שֶׁל פָּרָה — אַמָּה וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי אַמָּה.

145 רש"י על מלכים א פתח ↗

בְּחֵל יִזְרְעֶאל. בְּבִקְעַת יִזְרְעֶאל, בְּחֵל, תַּרְגּוּמוֹ שֶׁל גַּיְא.

148 ספר הזהר פתח ↗

רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר אָת קַדְמָאָה דְּאַתְוָון הֲוָה שַׁטְיָא עַל אַנְפּוֹי דְּקִיטְרָא דַכְיָא וְאִתְעַטַּר מִלְּרַע מִלְּעֵילָא וְסָלִיק וְנָחִית וּמַיָא מִתְגַּלְּפֵי בְּגִלּוּפַיְיהוּ וּמִתְיַישְׁבָן בְּדוּכְתַּיְיהוּ וְאִתְכְּלִילוּ חַד בְּחַד. וְכֵן אַתְוָון כֻּלְהוּ כְּלִילָן דָּא בְּדָא וּמִתְעַטְּרָן דָּא בְּדָא עַד דְּאִתְבְּנֵי עֲלַיְיהוּ בִּנְיָינָא וִיסוֹדָא. וְכַד אִתְבְּנִיאוּ כֻּלְהוּ וְאִתְעַטְּרוּ. הֲווּ מַיִין עִלָּאִין מִתְעָרְבִין בְּמַיִין תַּתָּאִין וַאֲפִיקוּ בֵּיתָא דְעָלְמָא ועל דא אפיקו תרין נהורין חד דאקרי ארץ ונהורא דאקרי שמים וְעַל דָּא ב' אִתְחַזֵּי בְּרִישָׁא וּמַיִין סָלְקִין וְנָחֲתִין עַד דְּהַאי רָקִיעַ הֲוָה וְאַפְרִישׁ לוֹן. וּמַחְלוֹקֶת הֲוָה בַּשֵּׁנִי דְּבֵיהּ אִתְבְּרֵי גֵּיהִנֹּם דְּאִיהוּ נוּרָא דְדָלִיק כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, דברים ד׳:כ״ד אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא. וְזַמִּין לְאַשְׁרָאָה עַל רֵישַׁיְיהוּ דְּחַיָּיבַיָא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה מֵהָכָא כָּל מַחְלוֹקֶת דְּאִיהוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּים. דְּהָא הָכָא מַחְלוֹקֶת דְּאִיהוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם הֲוָה וְשָׁמַיִם בְּהַאי אִתְקַיָּים. לְבָתַר דָּא דִּכְתִיב וַיִּקְרָא אֱלהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וְגו'. בְּקַטְפִירָא דְּעִילִיתָא בְּקִסְטַיְיהוּ שְׁכִיחֵי וְאִתְקַיְימוּ. דְּהָא תָּנִינָן כְּתִיב, שמות כ״ו:ל״ג וְהִבְדִּילָה הַפָּרוֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים דַּיְיקָא, דְּהָא אִיהוּ רָקִיעַ דִּמְפָרֵשׁ בְּגוֹ בְּאֶמְצָעִיתָא. תָּא חֲזֵי, כְּתִיב לְבָתַר יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד. מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם מַמָּשׁ. אֶל מָקוֹם אֶחָד. לְאֲתַר דְּאִקְרֵי אֶחָד. וְאִיהוּ יַם תַּתָּאָה דְּהָא אִיהוּ אַשְׁלִים לְאֶחָד. וּבְלָּא אִיהוּ לָא אִקְרֵי אֶחָד. וּמַשְׁמַע דִּכְתִיב יִקָּווּ דְּבֵיהּ מִתְכַּנְשִׁין כֻּלְהוּ מַיָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, קהלת א׳:ז׳ כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וְגו'. רִבִּי יֵיסָא אָמַר אֶל מָקוֹם אֶחָד, דָּא אִיהוּ אֲתַר דִּכְתִיב בֵּיהּ ישעיהו נ״ד:י׳ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לא תָמוּט. דְּהָא אִיהוּ נָטִיל כֹּלָּא וְשָׁדֵי בְּיַמָּא וּבֵיהּ אִתְתַּקָּנַת אַרְעָא דִּכְתִיב וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה דָּא הוּא אֶרֶץ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אָרֶץ. אַמַּאי אִקְרֵי יַבָּשָׁה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק הַיְינוּ דִכְתִיב דברים ט״ז:ג׳ לֶחֶם עוֹנִי לֶחֶם עָנִי כְּתִיב. וּבְגִין דְּאִיהוּ לֶחֶם עָנִי אִקְרֵי יַבָּשָׁה. וְשָׁאִיב בְּגַוָּוהּ כָּל מֵימִין דְּעָלְמָא וְאִיהִי יְבֵשָׁא הֲוֵי. עַד דְּאֲתַר דָּא אִמְלֵי לָהּ וּכְדֵין נַגְדִין מַיָא אוֹרַח דְּאִנּוּן מְקוֹרוֹת. וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים דָּא הוּא בֵּית כְּנִישׁוּת מַיִין דִּלְעֵילָא דְּתַמָּן מִתְכַּנְשִׁין כָּל מַיָא וּמִתַּמָּן נָגְדִין וְנָפְקִין. אָמַר רִבִּי חִיָּיא מִקְּוֵה הַמַיִם דָּא צַדִּיק. דְּכַד מָטָא לְמִקְוֵה הַמַּיִם כְּתִיב וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב וּכְתִיב, ישעיהו ג׳:י׳ אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב. וכן אור קדמאה טוב אקרי. וכן כלהו כתיב בהו כי טוב. בר יומא תניינא דלא כתיב ביה כי טוב. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר יִשְׂרָאֵל מִקְוֵה אִיהוּ. דִּכְתִיב, ירמיהו י״ז:י״ג מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ. רִבִּי חִיָּיא אָמַר דָּא צַדִּיק. הַיְנוּ דִּכְתִיב קָרָא יַמִּים. בְּגִין דִּנְחָלִין ומַבּוּעִין וּנְהָרִין כֻּלְהוּ נָטִיל לוֹן וְאִיהוּ מְקוֹרָא דְּכֹלָּא וְאִיהוּ נָטִיל כֹּלָּא בְּגִינֵי כָּךְ יַמִּים. וְעַל דָּא וַיַּרְא אֱלהִים כִּי טוֹב וּכְתִיב, ישעיהו ג׳:י׳ אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב. וּבְגִין דְּאִתְרְשִׁים אִיהוּ אַפְרִישׁ בֵּין יוֹמָא קַדְמָאָה לִתְלִיתָאָה וְלָא אִתְּמָר כִּי טוֹב בְּגַוַיְיהוּ. דְּהָא בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה עָבְדַּת אַרְעָא אִיבִין מֵחֵילָא דְּהַאי צַדִּיק. דִּכְתִיב וַיֹּאמֶר אֱלהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי. מַאי עֵץ פְּרִי. דָּא עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע דְּאִיהוּ עָבִיד אִיבִּין וּפֵרִין. עוֹשֶׂה פְּרִי דָּא צַדִּיק יְסוֹד דְּעָלְמָא. לְמִינוֹ דְּכָל בְּנֵי נְשָׁא דְּאִית לוֹן רוּחָא קַדִּישָׁא. דְּאִיהוּ אִיבָּא דְּהַהוּא אִילָנָא רָשִׁים בְּהוּ רְשִׁימָא לְמִינוֹ. וּמַאי אִיהוּ, בְּרִית קֹדֶשׁ בְּרִית שָׁלוֹם. וּבְנֵי מְהֵימְנוּתָא לְמִינוֹ, לְמִינוֹ עָאלִין וְלָא מִתְפָּרְשָׁן מִנִּיהּ. וְצַדִּיק עוֹשֶׂה פְּרִי הוּא. וְהַהוּא אִילָנָא אִתְעַבְרַת וְאַפִּיקַת הַהוּא פְּרִי לְמִינוֹ. לְמִינוֹ דְּהַהוּא עוֹשֶׂה פְּרִי דְיֶהוֵי כַּוָּותֵיהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּדָמֵי לְאִמֵּיהּ וְלְאֲבוֹי. וְעַל כֵּן רְשִׁימָא קַדִּישָׁא בְּיוֹמָא תְּמִינָאָה בְּגִין דְּיִדְמֵי לְאִמֵּיהּ. בגין דהיא דרגא תמינאה וההיא נפשא דפרח מנה אצטריכת לאתחזאה קמה לתמניא יומין וְכַד אִתְפְּרָעַת וְאִתְגַּלְיָיא רְשִׁימָא קַדִּישָׁא בְּגִין דְּיִדְמֵי לְאֲבוֹי. וְעַל דָּא עֵץ פְּרִי דָּא אִמָּא. עוֹשֶׂה פְּרִי דָּא בְּרִית קֹדֶשׁ אֲבוֹי. לְמִינוֹ דְּיִדְמֵי לֵיהּ וְאִתְרְשִׁים בֵּיהּ. אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ. זַרְעוֹ בוֹ. זֶרַע בּוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ. מַאי זַרְעוֹ בוֹ. אֶלָּא זֶרַע וָא"ו בּוֹ. עַל הָאָרֶץ הָכִי הוּא וַדַּאי. דְּהָא הַהוּא זַרְעָא אַשְׁדֵי עַל אַרְעָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּאִנּוּן קַדִּישִׁין וְדַמְיָין לְקַדִּישִׁין. וְעַל דָּא וַדַּאי כְּתִיב, ישעיהו ס׳:כ״א וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים. כֻּלָּם צַדִּיקִים וַדַּאי. דְּהָא מֵהָנֵי נָפְקוּ וּלְהָנֵי דַּמְיָין. זַכָּאִין אִנּוּן בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאֲתֵי.

148 בבא בתרא פתח ↗

וְגָנוּ אַפַּרְקִיד. וַהֲוָה זְקִיפָא בִּרְכֵּיהּ דְּחַד מִינַּיְיהוּ, וְעָיֵל טַיָּיעָא תּוּתֵי בִּרְכֵּיהּ כִּי רְכִיב גַּמְלָא, וּזְקִיפָא רוּמְחֵיהּ וְלָא נָגַע בֵּיהּ. פְּסַקִי חֲדָא קַרְנָא דִתְכֵלְתָּא דְּחַד מִינַּיְיהוּ, וְלָא הֲוָה מִסְתַּגִּי לַן. אָמַר לִי: דִּלְמָא שְׁקַלְתְּ מִידֵּי מִינַּיְיהוּ? אַהְדְּרֵיהּ, דִּגְמִירִי דְּמַאן דְּשָׁקֵיל מִידֵּי מִינַּיְיהוּ לָא מִסְתַּגִּי לֵיהּ. אֲזַלִי אַהְדַּרְתֵּיהּ, וַהֲדַר מִסְתַּגִּי לַן. כִּי אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּנַן, אֲמַרוּ לִי: כֹּל ״אַבָּא״ – חַמְרָא, וְכֹל ״בַּר בַּר חָנָה״ – סִיכְסָא! לְמַאי הִלְכְתָא עֲבַדְתְּ הָכִי? לְמִידַּע אִי כְּבֵית שַׁמַּאי אִי כְּבֵית הִלֵּל? אִיבְּעִי לָךְ לְמִימְנֵי חוּטִין וּלְמִימְנֵי חוּלְיוֹת. אֲמַר לִי: תָּא אַחְוֵי לָךְ הַר סִינַי. אֲזַלִי, חֲזַאי דְּהָדְרָא לֵיהּ עַקְרַבָּא, וְקָיְימָא כִּי חֲמָרֵי חִווֹרָתִי. שָׁמַעְתִּי בַּת קוֹל שֶׁאוֹמֶרֶת: ״אוֹי לִי שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי; וְעַכְשָׁיו שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי – מִי מֵפֵר לִי?״ כִּי אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּנַן, אֲמַרוּ לִי: כָּל ״אַבָּא״ – חַמְרָא, כׇּל ״בַּר בַּר חָנָה״ – סִיכְסָא! הָיָה לְךָ לוֹמַר ״מוּפָר לָךְ״! וְהוּא סָבַר: דִּלְמָא שְׁבוּעֲתָא דְמַבּוּל הוּא. וְרַבָּנַן – אִם כֵּן, ״אוֹי לִי״ לָמָּה? אָמַר לִי: תָּא אַחְוֵי לָךְ בְּלוּעֵי דְקֹרַח. חֲזַאי תְּרֵי בִּיזְעֵי, וַהֲווֹ קָא מַפְּקִי קוּטְרָא. שְׁקַל גְּבָבָא דְעַמְרָא וְאַמְשִׁינֵּהּ בְּמַיָּא, וְדַעֲצִיתֵהּ בְּרֵאשֵׁהּ דְּרוּמְחָא וְעַיְּילֵיהּ הָתָם, וְכִי אַפֵּיק, הֲוָה אִיחֲרַךְ אִיחֲרוֹכֵי. אָמַר לִי: אַצֵּית מַאי שָׁמְעַתְּ, וּשְׁמַעִית דַּהֲווֹ אָמְרִין: ״מֹשֶׁה וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת, וְהֵן בַּדָּאִין״. אֲמַר לִי: כֹּל תְּלָתִין יוֹמֵי מַהְדַּר לְהוּ גֵּיהִנָּם לְהָכָא כְּבָשָׂר בְּקַלַּחַת, וְאָמְרִי הָכִי: ״מֹשֶׁה וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת, וְהֵן בַּדָּאִין״. אָמַר לִי: תָּא אַחְוֵי לָךְ הֵיכָא דְּנָשְׁקִי אַרְעָא וּרְקִיעָא אַהֲדָדֵי. שְׁקַלְתָּא לְסִילְתַּאי, אַתְנַחְתָּא בְּכַוְּותָא דִרְקִיעָא. אַדִּמְצַלֵּינָא, בְּעֵיתֵיהּ וְלָא אַשְׁכַּחְתֵּהּ. אָמֵינָא לֵיהּ: אִיכָּא גַּנָּבֵי הָכָא? אֲמַר לִי: הַאי גִּלְגְּלָא דִרְקִיעָא הֲוָה דְּהָדַר, נְטַר עַד לִמְחַר הָכָא – וּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ. רַבִּי יוֹחָנָן מִשְׁתַּעֵי: זִימְנָא חֲדָא הֲוָה קָא אָזְלִינַן בִּסְפִינְתָּא; וַחֲזֵינַן הָהוּא כְּווֹרָא דְּאַפְּקֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ מִיַּמָּא, וְדָמְיָין עַיְינֵיהּ כִּתְרֵי סֵיהֲרֵי; וּנְפוּץ מַיָּא מִתַּרְתֵּי זִימֵיהּ כִּתְרֵי מַבָּרֵי דְסוּרָא. רַב סָפְרָא מִשְׁתַּעֵי: זִימְנָא חֲדָא הֲוָה קָא אָזְלִינַן בִּסְפִינְתָּא; וַחֲזֵינַן הָהוּא כְּווֹרָא דְּאַפְּקֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ מִיַּמָּא, וַהֲוָה לֵיהּ קַרְנֵי וַחֲקִיק עֲלָיהּ: ״אֲנָא בְּרִיָּה קַלָּה שֶׁבַּיָּם״; וַהֲוֵינָא תְּלָת מְאָה פַּרְסֵי, וְאָזֵילְנָא לְפוּמָּא דְלִוְיָתָן. אָמַר רַב אָשֵׁי: הָהוּא עִיזָּא דְיַמָּא הוּא, דְּבָחִישָׁא וְאִית לַהּ קַרְנֵי. רַבִּי יוֹחָנָן מִשְׁתַּעֵי: זִימְנָא חֲדָא הֲוָה קָא אָזְלִינַן בִּסְפִינְתָּא; וַחֲזֵינַן הָהִיא קַרְטְלִיתָא, דַּהֲווֹ קָא מְקַבְּעִי בַּהּ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, וְהָדְרִי לַהּ מִינֵי דִכְווֹרֵי דְּמִקְּרֵי כַּרְשָׁא. נְחֵית

150 פסחים פתח ↗

וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה״. ״מַיִם עֲמוּקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ״ — זֶה עוּלָּא. ״וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה״ — זֶה רַבָּה בַּר בַּר חָנָה. וְאִינְהוּ כְּמַאן סַבְרוּהָ? כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְבָרְכִין עַל הָאוּר בֵּין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בֵּין בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכֵן עַמָּא דָּבַר. מֵיתִיבִי: אֵין מְבָרְכִין עַל הָאוּר אֶלָּא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, הוֹאִיל וּתְחִילַּת בְּרִיָּיתוֹ הוּא. וְכֵיוָן שֶׁרוֹאֶה — מְבָרֵךְ מִיָּד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סוֹדְרָן עַל הַכּוֹס. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּאוּר שֶׁשָּׁבַת, כָּאן בְּאוּר הַיּוֹצֵא מִן הָעֵצִים וּמִן הָאֲבָנִים. תָּנֵי חֲדָא: אוּר הַיּוֹצֵא מִן הָעֵצִים וּמִן הָאֲבָנִים מְבָרְכִין עָלָיו, וְתָנֵי חֲדָא: אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, כָּאן בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים. רַבִּי מְפַזְּרָן. רַבִּי חִיָּיא מְכַנְּסָן. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: אַף עַל פִּי שֶׁרַבִּי מְפַזְּרָן — חוֹזֵר וְסוֹדְרָן עַל הַכּוֹס, כְּדֵי לְהוֹצִיא בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ. וְאוּר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אִיבְּרִי? וְהָא תַּנְיָא: עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אֵלּוּ הֵן: בְּאֵר, וְהַמָּן, וְקֶשֶׁת, כְּתָב, וּמַכְתֵּב, וְהַלּוּחוֹת, וְקִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וּמְעָרָה שֶׁעָמַד בּוֹ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ, פְּתִיחַת פִּי הָאָתוֹן, וּפְתִיחַת פִּי הָאָרֶץ לִבְלוֹעַ אֶת הָרְשָׁעִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: אַף הָאוּר וְהַפֶּרֶד. רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: אַף הָאַיִל, וְהַשָּׁמִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַצְּבָת. הוּא הָיָה אוֹמֵר: צְבָתָא בִּצְבָתָא מִתְעַבְדָא, וּצְבָתָא קַמַּיְיתָא מַאן עֲבַד? הָא לָאיֵ בְּרִיָּה בִּידֵי שָׁמַיִם הִיא. אֲמַר לֵיהּ: אֶפְשָׁר יַעֲשֶׂנָּה בִּדְפוּס וְיִקְבָּעֶנָּה כֵּיוָן. הָא לָאיֵ בְּרִיָּה בִּידֵי אָדָם הִיא. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּאוּר דִּידַן, הָא בְּאוּר דְּגֵיהִנָּם. אוּר דִּידַן — בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אוּר דְּגֵיהִנָּם — בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְאוּר דְּגֵיהִנָּם בְּעֶרֶב שַׁבָּת אִיבְּרִי? וְהָא תַּנְיָא: שִׁבְעָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה, וּתְשׁוּבָה, וְגַן עֵדֶן, וְגֵיהִנָּם, וְכִסֵּא הַכָּבוֹד, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. תּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״ה׳ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ״. תְּשׁוּבָה, דִּכְתִיב: ״בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ״, וּכְתִיב: ״תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם״. גַּן עֵדֶן, דִּכְתִיב: ״וַיִּטַּע ה׳ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם״. גֵּיהִנָּם, דִּכְתִיב: ״כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תׇּפְתֶּה״. כִּסֵּא הַכָּבוֹד וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב: ״כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ״. שְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, דִּכְתִיב: ״יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ״! אָמְרִי, חֲלָלָהּ הוּא דְּנִבְרָא קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְאוּר דִּידֵיהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְאוּר דִּידֵיהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אִיבְּרִי? וְהַתַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אוּר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֵׁנִי בַּשַּׁבָּת אֵין לוֹ כְּבִיָּיה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה״, וְאָמַר רַבִּי בְּנָאָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי עוּלָּא: מִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר ״כִּי טוֹב״ בְּשֵׁנִי בַּשַּׁבָּת — מִפְּנֵי שֶׁנִּבְרָא בּוֹ אוּר שֶׁל גֵּיהִנָּם. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ ״כִּי טוֹב״, חָזַר וּכְלָלוֹ בַּשִּׁשִּׁי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד״. אֶלָּא: חֲלָלָהּ — קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְאוּר דִּידֵיהּ — בְּשֵׁנִי בַּשַּׁבָּת. וְאוּר דִּידַן — בְּמַחְשָׁבָה עָלָה לִיבָּרְאוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְלֹא נִבְרָא עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שְׁנֵי דְבָרִים עָלוּ בְּמַחְשָׁבָה לִיבָּרְאוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְלֹא נִבְרְאוּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דֵּיעָה בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן מֵעֵין דּוּגְמָא שֶׁל מַעְלָה, וְהֵבִיא שְׁנֵי אֲבָנִים וּטְחָנָן זוֹ בָּזוֹ, וְיָצָא מֵהֶן אוּר, וְהֵבִיא שְׁתֵּי בְהֵמוֹת וְהִרְכִּיב זוֹ בָּזוֹ וְיָצָא מֵהֶן פֶּרֶד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: פֶּרֶד בִּימֵי עֲנָה הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר״. דּוֹרְשֵׁי חֲמוּרוֹת, הָיוּ אוֹמְרִים: עֲנָה פָּסוּל הָיָה, לְפִיכָךְ הֵבִיא פְּסוּל לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי״, וּכְתִיב: ״אֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה״! אֶלָּא, מְלַמֵּד שֶׁבָּא צִבְעוֹן עַל אִמּוֹ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה עֲנָה. וְדִילְמָא תְּרֵי עֲנָה הֲווֹ?! אָמַר רָבָא: אָמֵינָא מִילְּתָא דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא לָא אַמְרַהּ, וּמַנּוּ? שְׁמוּאֵל. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַב פָּפָּא: אָמֵינָא מִילְּתָא דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא לָא אַמְרַהּ, וּמַנּוּ? רָבָא; אָמַר קְרָא: ״הוּא עֲנָה״ — הוּא עֲנָה דְּמֵעִיקָּרָא. תָּנוּ רַבָּנַן: עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: בְּאֵר, וּמָן, וְקֶשֶׁת, הַכְּתָב, וְהַמַּכְתֵּב, וְהַלּוּחוֹת, קִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וּמְעָרָה שֶׁעָמַד בָּהּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ, פְּתִיחַת פִּי הָאָתוֹן, וּפְתִיחַת פִּי הָאָרֶץ לִבְלוֹעַ אֶת הָרְשָׁעִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מַקְלוֹ שֶׁל אַהֲרֹן שְׁקֵדֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִּיקִין, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף

151 עירובין פתח ↗

152 סנהדרין פתח ↗

מַגְבִּיהַּ, עַבְדּוֹ, שָׁבַת – סִימָן. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַמַּגְבִּיהַּ יָדוֹ עַל חֲבֵירוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ, נִקְרָא רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ״. ״לָמָּה הִכִּיתָ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לָמָּה תַכֶּה״ – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ נִקְרָא רָשָׁע.

153 ברכות פתח ↗

דִּילְמָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וּלְכַתְּחִלָּה הוּא דְּלָא, הָא דִיעֲבַד — שַׁפִּיר דָּמֵי. לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּקָתָנֵי, חֵרֵשׁ דּוּמְיָא דְּשׁוֹטֶה וְקָטָן. מָה שׁוֹטֶה וְקָטָן דִּיעֲבַד נָמֵי לָא — אַף חֵרֵשׁ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא. וְדִילְמָא הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא. וּמִי מָצֵית לְאוֹקְמַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה? וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו רַבִּי יְהוּדָה הִיא?! וְדִילְמָא כּוּלַּהּ רַבִּי יְהוּדָה הִיא וּתְרֵי גַוְונֵי קָטָן, וְחַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִילָּה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּקָטָן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְחִנּוּךְ, אֲבָל קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ — אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה כָּשֵׁר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן. בְּמַאי אוֹקִימְתָּא, כְּרַבִּי יְהוּדָה — וְדִיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא? אֶלָּא הָא דְתָנֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ — תּוֹרֵם לְכַתְּחִלָּה, מַנִּי? לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבִּי יוֹסֵי. אִי רַבִּי יְהוּדָה, דִּיעֲבַד אִין לְכַתְּחִילָּה לָא. אִי רַבִּי יוֹסֵי, דִּיעֲבַד נָמֵי לָא! אֶלָּא מַאי, רַבִּי יְהוּדָה — וַאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי? אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: לֹא יְבָרֵךְ אָדָם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּלִבּוֹ, וְאִם בֵּירֵךְ — יָצָא, מַנִּי? לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבִּי יוֹסֵי. אִי רַבִּי יְהוּדָה, הָא אָמַר אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי, וְאִי רַבִּי יוֹסֵי, הָא אָמַר אֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא! לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וַאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי. וְלָא קַשְׁיָא הָא — דִידֵיהּ, הָא — דְרַבֵּיהּ. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁמִיעַ לְאׇזְנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״. אָמַר לוֹ רַבִּי מֵאִיר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ״, אַחַר כַּוָּנַת הַלֵּב הֵן הֵן הַדְּבָרִים. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה כְּרַבֵּיהּ סְבִירָא לֵיהּ, וְלָא קַשְׁיָא, הָא — רַבִּי יְהוּדָה, הָא — רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב שֵׁילָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה, קָמַשְׁמַע לַן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הֲוָה אָמֵינָא צָרִיךְ וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה. קָמַשְׁמַע לַן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַחֲלוֹקֶת בִּקְרִיאַת שְׁמַע, אֲבָל בִּשְׁאָר מִצְוֹת — דִּבְרֵי הַכֹּל לֹא יָצָא, דִּכְתִיב: ״הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל״. מֵיתִיבִי: לֹא יְבָרֵךְ אָדָם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּלִבּוֹ, וְאִם בֵּירֵךְ — יָצָא. אֶלָּא אִי אִתְּמַר — הָכִי אִתְּמַר: אָמַר רַב יוֹסֵף מַחֲלוֹקֶת בִּקְרִיאַת שְׁמַע, דִּכְתִיב ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״, אֲבָל בִּשְׁאָר מִצְוֹת — דִּבְרֵי הַכֹּל יָצָא. וְהָכְתִיב ״הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל״! הַהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב. ״קָרָא וְלֹא דִּקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ״. אָמַר רַבִּי טָבִי אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם לְהָקֵל. וְאָמַר רַבִּי טָבִי אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: מַאי דִּכְתִיב ״שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה. שְׁאוֹל וְעֹצֶר רָחַם״. וְכִי מָה עִנְיַן שְׁאוֹל אֵצֶל רֶחֶם? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: מָה רֶחֶם מַכְנִיס וּמוֹצִיא, אַף שְׁאוֹל מַכְנִיס וּמוֹצִיא. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה רֶחֶם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ בַּחֲשַׁאי, מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת. שְׁאוֹל שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, אֵינוֹ דִין שֶׁמּוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת? מִכָּאן תְּשׁוּבָה לָאוֹמְרִים אֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. תָּנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא: ״וּכְתַבְתָּם״ — הַכֹּל בִּכְתָב, אֲפִילּוּ צַוָּאוֹת. אָמַר לֵיהּ: דַּאֲמַר לָךְ מַנִּי — רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר גַּבֵּי סוֹטָה — אָלוֹת כּוֹתֵב, צַוָּאוֹת אֵינוֹ כּוֹתֵב. וְהָתָם הוּא דִכְתִיב: ״וְכָתַב אֶת הָאָלוֹת הָאֵלֶּה״, אֲבָל הָכָא דִּכְתִיב: ״וּכְתַבְתָּם״ — אֲפִילּוּ צַוָּאוֹת נָמֵי. אַטּוּ טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״וְכָתַב״? טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״אָלוֹת״. אָלוֹת אִין, צַוָּאוֹת — לָא. אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא נֵילַף ״כְּתִיבָה״ ״כְּתִיבָה״ מֵהָתָם: מָה הָתָם — אָלוֹת אִין, צַוָּאוֹת לָא. אַף הָכָא נָמֵי — צַוָּאוֹת לָא. כְּתַב רַחֲמָנָא ״וּכְתַבְתָּם״ — אֲפִילּוּ צַוָּאוֹת. תָּנֵי רַב עוֹבַדְיָה קַמֵּיהּ דְּרָבָא: ״וְלִמַּדְתֶּם״ שֶׁיְּהֵא לִמּוּדְךָ תָּם — שֶׁיִּתֵּן רֶיוַח בֵּין הַדְּבָקִים. עָנֵי רָבָא בָּתְרֵיהּ: כְּגוֹן ״עַל לְבָבֶךָ״, ״עַל לְבַבְכֶם״, ״בְּכָל לְבָבְךָ״, ״בְּכָל לְבַבְכֶם״, ״עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ״, ״וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה״, ״הַכָּנָף פְּתִיל״, ״אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמְדַקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ מְצַנְּנִין לוֹ גֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים בָּהּ תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן״ — אַל תִּקְרֵי ״בְּפָרֵשׂ״ אֶלָּא ״בְּפָרֵשׁ״, אַל תִּקְרֵי ״בְּצַלְמוֹן״ אֶלָּא ״בְּצַלְמָוֶת״. וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: לָמָּה נִסְמְכוּ

154 שבת פתח ↗

עֲשֵׂה. וְהָוֵה לֵיהּ יוֹם טוֹב עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה — וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה. בְּיוֹם טוֹב הוּא דַּאֲסִיר, הָא בְּחוֹל — שַׁפִּיר דָּמֵי: מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב: כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂרוֹף הַקֳּדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ, כָּךְ מִצְוָה לִשְׂרוֹף אֶת הַתְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת. וְאָמְרָה תּוֹרָה: בִּשְׁעַת בִּיעוּרָהּ תֵּיהָנֵי מִמֶּנָּה. הֵיכָן אָמְרָה תּוֹרָה? מִדְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, אָמַר קְרָא: ״וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמוֹתָי״ — בִּשְׁתֵּי תְרוּמוֹת הַכָּתוּב מְדַבַּר, אַחַת תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְאַחַת תְּרוּמָה טְמֵאָה. וְאָמַר רַחֲמָנָא: ״לְךָ״ — שֶׁלְּךָ תְּהֵא, לְהַסִּיקָהּ תַּחַת תַּבְשִׁילְךָ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא מִדְּרַבִּי אֲבָהוּ. דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא״ — מִמֶּנּוּ אִי אַתָּה מַבְעִיר, אֲבָל אַתָּה מַבְעִיר שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת. וְאֵימָא: מִמֶּנּוּ אִי אַתָּה מַבְעִיר, אֲבָל אַתָּה מַבְעִיר שֶׁמֶן שֶׁל קֹדֶשׁ שֶׁנִּטְמָא! לָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא? מָה מַעֲשֵׂר הַקַּל אָמְרָה תּוֹרָה לֹא בִּעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, קֹדֶשׁ חָמוּר — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אִי הָכִי, תְּרוּמָה נָמֵי לֵימָא קַל וָחוֹמֶר הוּא! — הָא כְּתִיב ״מִמֶּנּוּ״. וּמָה רָאִיתָ! — מִסְתַּבְּרָא קֹדֶשׁ לָא מְמַעֵיטְנָא, שֶׁכֵּן סִימָן פנ״ק עכ״ס: פִּיגּוּל, נוֹתָר, קׇרְבָּן, מְעִילָה וְכָרֵת, אָסוּר לְאוֹנֵן. אַדְּרַבָּה, תְּרוּמָה לָא מְמַעֵיטְנָא, שֶׁכֵּן מחפ״ז סִימָן: מִיתָה, חוֹמֶשׁ,

157 בבא בתרא פתח ↗

158 בבא בתרא פתח ↗

169 שבת פתח ↗

וְהָא טְבוּלֵי יוֹם נִינְהוּ? אַבָּיֵי בַּר רָבִין וְרַב חֲנִינָא בַּר אָבִין דְאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: נִיתְּנָה תּוֹרָה לִטְבוּל יוֹם. יָתֵיב מָרִימָר וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְמָרִימָר: נִיתְּנָה קָאָמְרַתְּ, אוֹ רְאוּיָה קָאָמְרַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: רְאוּיָה קָאָמֵינָא. וְלִיטְבְּלוּ בֵּינֵי שִׁימְשֵׁי, וְלִיקַבְּלוּ תּוֹרָה בֵּינֵי שִׁימְשֵׁי? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: ״לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי״. וְלִיטְבְּלוּ בְּצַפְרָא דְשַׁבְּתָא, וְלִיקַבְּלוּ תּוֹרָה בְּצַפְרָא דְשַׁבְּתָא? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שֶׁלֹּא יְהֵא הַלָּלוּ הוֹלְכִין לְקַבֵּל תּוֹרָה וְהַלָּלוּ הוֹלְכִין לִטְבִילָה. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּרַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: שֵׁשׁ עוֹנוֹת שְׁלֵמוֹת בָּעֵינַן. אָמַר רַב חִסְדָּא: מַחֲלוֹקֶת שֶׁפֵּירְשָׁה מִן הָאִשָּׁה, אֲבָל פֵּירְשָׁה מִן הָאִישׁ — טְמֵאָה כׇּל זְמַן שֶׁהִיא לַחָה. מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: ״וְכׇל בֶּגֶד וְכׇל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע״ — פְּרָט לְשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁהִיא סְרוּחָה. מַאי לָאו שֶׁפֵּירְשָׁה מִן הָאִישׁ? לָא, שֶׁפֵּירְשָׁה מִן הָאִשָּׁה. בָּעֵי רַב פָּפָּא: שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּמְעֵי גוֹיָה מַהוּ? יִשְׂרָאֵל דִּדְאִיגִי בְּמִצְוֹת — חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ, גּוֹיִם דְּלָא דְּאִיגִי בְּמִצְוֹת — לָא. אוֹ דִילְמָא: כֵּיוָן דְּאָכְלִין שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ. וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר כֵּיוָן דְּאָכְלִי שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ: בִּמְעֵי בְּהֵמָה מַהוּ? אִשָּׁה הִיא דְּאִית לַהּ פְּרוֹזְדוֹר — מַסְרְחָא, אֲבָל בְּהֵמָה דְּלֵית לַהּ פְּרוֹזְדוֹר — לָא, אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא. תֵּיקוּ. תָּנוּ רַבָּנַן: בְּשִׁשִּׁי בַּחֹדֶשׁ נִיתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת לְיִשְׂרָאֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּשִׁבְעָה בּוֹ. אָמַר רָבָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲתוֹ לְמִדְבָּר סִינַי. כְּתִיב הָכָא: ״בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי״, וּכְתִיב הָתָם: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים״ — מָה לְהַלָּן רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אַף כָּאן רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וּדְכוּלֵּי עָלְמָא, בְּשַׁבָּת נִיתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל. כְּתִיב הָכָא: ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה״ — מָה לְהַלָּן בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם, אַף כָּאן בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם. כִּי פְּלִיגִי בִּקְבִיעָא דְיַרְחָא: רַבִּי יוֹסֵי סָבַר — בְּחַד בְּשַׁבָּא אִיקְּבַע יַרְחָא, וּבְחַד בְּשַׁבָּא לָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְּאוֹרְחָא; בִּתְרֵי בְּשַׁבָּא אֲמַר לְהוּ: ״וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים״;

171 רש"י על דברים פתח ↗

את יבולה. אַף מַה שֶּׁאַתָּה מוֹבִיל לָהּ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר חגי א' זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט ספרי: ואבדתם מהרה. עַל כָּל שְׁאָר הַיִּסּוּרִין אַגְלֶה אֶתְכֶן מִן הָאֲדָמָה שֶׁגָּרְמָה לָכֶם לַחֲטֹא; מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁשָּׁלַח בְּנוֹ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְהָיָה יוֹשֵׁב וּמַפְקִידוֹ אַל תֹּאכַל יוֹתֵר מִצָּרְכְּךָ, שֶׁתָּבֹא נָקִי לְבֵיתְךָ, וְלֹא הִשְׁגִּיחַ הַבֵּן הַהוּא, אָכַל וְשָׁתָה יוֹתֵר מִצָּרְכּוֹ, וְהֵקִיא וְטִנֵּף אֶת כָּל בְּנֵי הַמְּסִבָּה, נְטָלוּהוּ בְיָדָיו וּבְרַגְלָיו וּזְרָקוּהוּ אֲחוֹרֵי פַּלְטְרִין שם: מהרה. אֵינִי נוֹתֵן לָכֶם אַרְכָּא, וְאִם תֹּאמְרוּ וַהֲלֹא נִתְּנָה אַרְכָּא לְדוֹר הַמַּבּוּל שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בראשית ו' דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא הָיָה לָהֶם מִמִּי לִלְמֹד וְאַתֶּם יֵשׁ לָכֶם מִמִּי לִלְמֹד ספרי:

172 שבת פתח ↗

173 סוכה פתח ↗

מַתְנִי׳ יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג הָיוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר פָּרִים, אֵילִים שְׁנַיִם וְשָׂעִיר אֶחָד. נִשְׁתַּיְּירוּ שָׁם אַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים לִשְׁמוֹנֶה מִשְׁמָרוֹת. בְּיוֹם רִאשׁוֹן, שִׁשָּׁה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם. וְהַשְּׁאָר, אֶחָד אֶחָד. בַּשֵּׁנִי, חֲמִשָּׁה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם. וְהַשְּׁאָר, אֶחָד אֶחָד. בַּשְּׁלִישִׁי, אַרְבָּעָה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם. וְהַשְּׁאָר, אֶחָד אֶחָד. בָּרְבִיעִי, שְׁלֹשָׁה מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם. וְהַשְּׁאָר, אֶחָד אֶחָד. בַּחֲמִישִׁי, שְׁנַיִם מַקְרִיבִין שְׁנַיִם שְׁנַיִם. וְהַשְּׁאָר, אֶחָד אֶחָד. בַּשִּׁשִּׁי, אֶחָד מַקְרִיב שְׁנַיִם. וְהַשְּׁאָר, אֶחָד אֶחָד. בַּשְּׁבִיעִי, כּוּלָּן שָׁוִין. בַּשְּׁמִינִי, חָזְרוּ לַפַּיִיס כְּבָרְגָלִים. אָמְרוּ: מִי שֶׁהִקְרִיב פָּרִים הַיּוֹם — לֹא יַקְרִיב לְמָחָר, אֶלָּא חוֹזְרִין חֲלִילָה. גְּמָ׳ נֵימָא מַתְנִיתִין רַבִּי הִיא וְלָא רַבָּנַן? דְּתַנְיָא: פַּר הַבָּא בַּשְּׁמִינִי — בַּתְּחִילָּה מְפַיְּסִין עָלָיו, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַחַת מִשְׁתֵּי מִשְׁמָרוֹת דְּלֹא שִׁלְּשׁוּ בְּפָרִים, עוֹשָׂה אוֹתוֹ. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, אַטּוּ שְׁתֵּי מִשְׁמָרוֹת לָא אַפּוֹסֵי בָּעֵי? כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: כׇּל הַמִּשְׁמָרוֹת שׁוֹנוֹת וּמְשַׁלְּשׁוֹת, חוּץ מִשְּׁנֵי מִשְׁמָרוֹת שֶׁשּׁוֹנוֹת וְאֵין מְשַׁלְּשׁוֹת? נֵימָא רַבִּי וְלָא רַבָּנַן! אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן: מַאי לֹא שִׁלְּשׁוּ — בְּפָרֵי הַחַג. וּמַאי קָא מַשְׁמַע לַן! הָא קָא מַשְׁמַע לַן: מִי שֶׁהִקְרִיב פָּרִים הַיּוֹם — לֹא יַקְרִיב לְמָחָר, אֶלָּא חוֹזְרִין חֲלִילָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הָנֵי שִׁבְעִים פָּרִים כְּנֶגֶד מִי — כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אוּמּוֹת. פַּר יְחִידִי לָמָּה — כְּנֶגֶד אוּמָּה יְחִידָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו: עֲשׂוּ לִי סְעוּדָה גְּדוֹלָה. לְיוֹם אַחֲרוֹן אָמַר לְאוֹהֲבוֹ: עֲשֵׂה לִי סְעוּדָה קְטַנָּה כְּדֵי שֶׁאֵהָנֶה מִמְּךָ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹי לָהֶם לַגּוֹיִים, שֶׁאִבְּדוּ — וְאֵין יוֹדְעִין מַה שֶּׁאִבְּדוּ. בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עֲלֵיהֶן. וְעַכְשָׁיו, מִי מְכַפֵּר עֲלֵיהֶן?! מַתְנִי׳ בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה הָיוּ כׇּל מִשְׁמָרוֹת שָׁווֹת: בְּאֵימוּרֵי הָרְגָלִים, וּבְחִילּוּק לֶחֶם הַפָּנִים. בָּעֲצֶרֶת, אוֹמֵר לוֹ: הֵילָךְ מַצָּה, הֵילָךְ חָמֵץ. מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ, הוּא מַקְרִיב תְּמִידִין, נְדָרִים וּנְדָבוֹת, וּשְׁאָר קׇרְבְּנוֹת צִבּוּר — וּמַקְרִיב אֶת הַכֹּל. גְּמָ׳ אֵימוּרֵי הָרְגָלִים שֶׁל גָּבוֹהַּ נִינְהוּ! אָמַר רַב חִסְדָּא: מַה שֶּׁאָמוּר בָּרְגָלִים. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁכׇּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁווֹת בְּאֵימוּרֵי הָרְגָלִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבָא בְּכׇל אַוַּת נַפְשׁוֹ ... וְשֵׁרֵת״. יָכוֹל אַף בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה כֵּן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ״, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁכׇּל יִשְׂרָאֵל נִכְנָסִין בְּשַׁעַר אֶחָד. וּבְחִילּוּק לֶחֶם הַפָּנִים כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁכׇּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁווֹת בְּחִילּוּק לֶחֶם הַפָּנִים —

175 רש"י על בראשית פתח ↗

ויבתר אתם. חָלַק כָּל אֶחָד לִשְׁנֵי חֲלָקִים; וְאֵין הַמִּקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְשׁוּטוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה כוֹרֵת בְּרִית עִמּוֹ לִשְׁמֹר הַבְטָחָתוֹ לְהוֹרִיש לְבָנָיו אֶת הָאָרֶץ כְּדִכְתִיב בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר וְגוֹמֵר, וְדֶרֶך כּוֹרְתֵי בְרִית לְחַלֵּק בְּהֵמָה וְלַעֲבֹר בֵּין בְּתָרֶיהָ, כְּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל ירמיה ל"ד, אַף כָּאן תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הוּא שְׁלוּחוֹ שֶׁל שְׁכִינָה, שֶׁהוּא אֵשׁ. ואת הצפור לא בתר. לְפִי שֶׁהָאֻמּוֹת נִמְשְׁלוּ לְפָרִים וְאֵילִים וּשְֹעִירִים, שֶׁנֶּאֱמַר סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים וְגוֹ' תהל' כ"ב, וְאוֹמֵר הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ בַּעַל הַקְּרָנָיִם מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס דניאל ח', וְאוֹמֵר וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר מֶלֶךְ יָוָן שם, וְיִשְֹרָאֵל נִמְשְׁלוּ לִבְנֵי יוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע שיר השירים ב', לְפִיכָךְ בִּתֵּר הַבְּהֵמוֹת, רֶמֶז שֶׁיִּהְיוּ הָאֻמּוֹת כָּלִים וְהוֹלְכִים, ואת הצפור לא בתר, רֶמֶז שֶׁיִּהְיוּ יִשְֹרָאֵל קַיָּמִין לְעוֹלָם:

177 סוכה פתח ↗

רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ לְעִנְיַן פָּזֵ״‎ר קֶשֶׁ״‎ב. פַּיִיס בִּפְנֵי עַצְמוֹ. זְמַן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ. קׇרְבָּן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שִׁירָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. מַתְנִי׳ הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה — שְׁמוֹנָה. כֵּיצַד? מְלַמֵּד שֶׁחַיָּיב אָדָם בְּהַלֵּל וּבְשִׂמְחָה וּבִכְבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג כִּשְׁאָר כׇּל יְמוֹת הַחַג. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי — דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ״ — לְרַבּוֹת לֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אַךְ״ — חִלֵּק. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת לֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן וּלְהוֹצִיא לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן? מְרַבֶּה אֲנִי לֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן — שֶׁיֵּשׁ שִׂמְחָה לְפָנָיו, וּמוֹצִיא אֲנִי לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן — שֶׁאֵין שִׂמְחָה לְפָנָיו. מַתְנִי׳ סוּכָּה — שִׁבְעָה. כֵּיצַד? גָּמַר מִלֶּאֱכוֹל — לֹא יַתִּיר אֶת סוּכָּתוֹ. אֲבָל מוֹרִיד אֶת הַכֵּלִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, מִפְּנֵי כְּבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג. גְּמָ׳ אֵין לוֹ כֵּלִים לְהוֹרִיד, מַהוּ? אֵין לוֹ כֵּלִים?! אֶלָּא כִּי אִשְׁתַּמַּשׁ בְּמַאי אִשְׁתַּמַּשׁ? אֶלָּא: אֵין לוֹ מָקוֹם לְהוֹרִיד כֵּלָיו, מַהוּ? רַבִּי חִיָּיא בַּר רַב אָמַר: פּוֹחֵת בָּהּ אַרְבָּעָה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: מַדְלִיק בָּהּ אֶת הַנֵּר. וְלָא פְּלִיגִי: הָא לַן וְהָא לְהוּ. הָא תִּינַח סוּכָּה קְטַנָּה, סוּכָּה גְּדוֹלָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דִּמְעַיֵּיל בַּהּ מָאנֵי מֵיכְלָא. דְּאָמַר רָבָא: מָאנֵי מֵיכְלָא — בַּר מִמְּטַלַּלְתָּא. מָאנֵי מִשְׁתְּיָא — בִּמְטַלַּלְתָּא. מַתְנִי׳ נִיסּוּךְ הַמַּיִם כֵּיצַד? צְלוֹחִית שֶׁל זָהָב מַחְזֶקֶת שְׁלֹשָׁה לוּגִּים הָיָה מְמַלֵּא מִן הַשִּׁילוֹחַ. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַמַּיִם, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. עָלָה בַּכֶּבֶשׁ וּפָנָה לִשְׂמֹאלוֹ, שְׁנֵי סְפָלִים שֶׁל כֶּסֶף הָיוּ שָׁם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל סִיד הָיוּ, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מוּשְׁחָרִין פְּנֵיהֶם מִפְּנֵי הַיַּיִן. וּמְנוּקָּבִין

178 משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין פתח ↗

עֹמֶר זֶה מִן הַשְּׂעוֹרִים הָיָה בָּא. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. וְכֵיצַד הָיָה נַעֲשֶׂה. מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב יוֹצְאִין שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּרִיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נֹחַ לִקְצֹר. כָּל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם מִתְכַּנְּסוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִקְצַר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. וְקוֹצְרִין שָׁלֹשׁ סְאִין שְׂעוֹרִין בִּשְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים. וּבְשָׁלֹשׁ קֻפּוֹת. וּבִשְׁלֹשָׁה מַגָּלוֹת. כֵּיוָן שֶׁחָשְׁכָה אוֹמֵר לָהֶם הַקּוֹצֵר לְכָל הָעוֹמְדִים שָׁם. בָּא הַשֶּׁמֶשׁ אוֹמְרִין לוֹ הִין. בָּא הַשֶּׁמֶשׁ אוֹמְרִים לוֹ הִין. בָּא הַשֶּׁמֶשׁ אוֹמְרִין לוֹ הִין. מַגָּל זֶה אוֹמְרִין לוֹ הִין. מַגָּל זֶה אוֹמְרִין לוֹ הִין. מַגָּל זֶה אוֹמְרִין לוֹ הִין. קֻפָּה זוֹ אוֹמְרִין לוֹ הִין. קֻפָּה זוֹ אוֹמְרִין לוֹ הִין. קֻפָּה זוֹ אוֹמְרִין לוֹ הִין. וְאִם הָיָה שַׁבָּת אוֹמֵר לָהֶן שַׁבָּת הַיּוֹם אוֹמְרִים לוֹ הִין. שַׁבָּת הַיּוֹם אוֹמְרִין לוֹ הִין. שַׁבָּת הַיּוֹם אוֹמְרִין לוֹ הִין. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר לָהֶן אֶקְצֹר וְהֵן אוֹמְרִין לוֹ קְצֹר. אֶקְצֹר וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. אֶקְצֹר וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר. וְכָל כָּךְ לָמָּה מִפְּנֵי אֵלּוּ הַטּוֹעִים שֶׁיָּצְאוּ מִכְּלַל יִשְׂרָאֵל בְּבַיִת שֵׁנִי. שֶׁהֵן אוֹמְרִין שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה ויקרא כג יא ויקרא כג טו טז "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" הוּא שַׁבָּת בְּרֵאשִׁית. וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינָהּ שַׁבָּת אֶלָּא יוֹם טוֹב וְכֵן רָאוּ תָּמִיד הַנְּבִיאִים וְהַסַּנְהֶדְרִין בְּכָל דּוֹר וְדוֹר שֶׁהָיוּ מְנִיפִין אֶת הָעֹמֶר בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן בֵּין בְּחל בֵּין בְּשַׁבָּת. וַהֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה ויקרא כג יד "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". וְנֶאֱמַר יהושע ה יא "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי". וְאִם תֹּאמַר שֶׁאוֹתוֹ הַפֶּסַח בְּשַׁבָּת אֵרַע כְּמוֹ שֶׁדִּמּוּ הַטִּפְּשִׁים. הֵיאַךְ תָּלָה הַכָּתוּב הֶתֵּר אֲכִילָתָם לֶחָדָשׁ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ הָעִקָּר וְלֹא הַסִּבָּה אֶלָּא נִקְרָה נִקְרֶה. אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁתָּלָה הַדָּבָר בְּמָחֳרַת הַפֶּסַח הַדָּבָר בָּרוּר שֶׁמָּחֳרַת הַפֶּסַח הִיא הָעִלָּה הַמַּתֶּרֶת אֶת הֶחָדָשׁ וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל אֵי זֶה יוֹם הוּא מִימֵי הַשָּׁבוּעַ:

178 עבודה זרה פתח ↗

לוֹמַר, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמְּקַיְּימִין אוֹתָן אֵין מְקַבְּלִין עֲלֵיהֶם שָׂכָר. וְלָא? וְהָתַנְיָא: הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֲפִילּוּ גּוֹי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁהוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם״, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״הָאָדָם״, הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֲפִילּוּ גּוֹי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה הֲרֵי הוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל. אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, שֶׁאֵין מְקַבְּלִין עֲלֵיהֶם שָׂכָר כִּמְצוֶּּוה וְעוֹשֶׂה, אֶלָּא כְּמִי שֶׁאֵינוֹ מְצוֶּּוה וְעוֹשֶׂה, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: גָּדוֹל הַמְצוֶּּוה וְעוֹשֶׂה יוֹתֵר מִשֶּׁאֵינוֹ מְצוֶּּוה וְעוֹשֶׂה. אֶלָּא כָּךְ אוֹמְרִים הַגּוֹיִם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּיבְּלוּהָ הֵיכָן קִיְּימוּהָ? אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי מֵעִיד בָּהֶם שֶׁקִּיְּימוּ אֶת הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ. אוֹמְרִים לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוּם יֵשׁ אָב שֶׁמֵּעִיד עַל בְּנוֹ? דִּכְתִיב: ״בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל״. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שָׁמַיִם וָאָרֶץ יָעִידוּ בָּהֶם שֶׁקִּיְּימוּ אֶת הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ. אוֹמְרִים לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שָׁמַיִם וָאָרֶץ נוֹגְעִין בְּעֵדוּתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי״, דְּאָמַר וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי״? מְלַמֵּד שֶׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְאָמַר: אִם יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִין אֶת תּוֹרָתִי מוּטָב, וְאִם לָאו — אֲנִי אַחֲזִיר אֶתְכֶם לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ. וְהַיְינוּ דְּאָמַר חִזְקִיָּה, מַאי דִּכְתִיב: ״מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה״? אִם יָרְאָה לָמָּה שָׁקְטָה, וְאִם שָׁקְטָה לָמָּה יָרְאָה? אֶלָּא בַּתְּחִלָּה יָרְאָה, וּלְבַסּוֹף שָׁקְטָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִכֶּם יָבֹאוּ וְיָעִידוּ בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁקִּיְּימוּ אֶת הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, יָבֹא נִמְרוֹד וְיָעִיד בְּאַבְרָהָם שֶׁלֹּא עָבַד עֲבוֹדָה זָרָה, יָבֹא לָבָן וְיָעִיד בְּיַעֲקֹב שֶׁלֹּא נֶחְשַׁד עַל הַגָּזֵל, תָּבֹא אֵשֶׁת פּוֹטִיפֶרַע וְתָעִיד בְּיוֹסֵף שֶׁלֹּא נֶחְשַׁד עַל הָעֲבֵירָה. יָבֹא נְבוּכַדְנֶצַּר וְיָעִיד בַּחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שֶׁלֹּא הִשְׁתַּחֲווּ לַצֶּלֶם, יָבֹא דָּרְיָוֶשׁ וְיָעִיד בְּדָנִיֵּאל שֶׁלֹּא בִּיטֵּל אֶת הַתְּפִלָּה, יָבֹא בִּלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי וֶאֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וֶאֱלִיהוּ בֶּן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי וְיָעִידוּ בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁקִּיְּימוּ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ״. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תְּנֶהָ לָנוּ מֵרֹאשׁ וְנַעֲשֶׂנָּה. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שׁוֹטִים שֶׁבָּעוֹלָם! מִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת יֹאכַל בְּשַׁבָּת, מִי שֶׁלֹּא טָרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת מֵהֵיכָן יֹאכַל בְּשַׁבָּת? אֶלָּא אַף עַל פִּי כֵן, מִצְוָה קַלָּה יֵשׁ לִי וְסוּכָּה שְׁמָהּ, לְכוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָהּ. וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ הָכִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב ״אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם״, הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וְלֹא לְמָחָר לַעֲשׂוֹתָם, הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וְלֹא הַיּוֹם לִיטּוֹל שָׂכָר. אֶלָּא, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״מִצְוָה קַלָּה״? מִשּׁוּם דְּלֵית בַּיהּ חֶסְרוֹן כִּיס. מִיָּד כׇּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל וְהוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה סוּכָּה בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְדִּיר עֲלֵיהֶם חַמָּה בִּתְקוּפַת תַּמּוּז, וְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מְבַעֵט בְּסוּכָּתוֹ וְיוֹצֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ״. מַקְדִּיר? וְהָא אָמְרַתְּ: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו! מִשּׁוּם דְּיִשְׂרָאֵל נָמֵי זִימְנֵי

185 ספר הזהר פתח ↗

עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, דְּאִתְתַּקַּן תִּקּוּנָא דְּתוּשְׁבְּחָן לְזַמְּרָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַה דְּלָא אִשְׁתְּכַח עַד לָא אִתְבְּרֵי אָדָם. וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. דְּהָא ד"א דא ד"א ל"ג כל מִלָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא ד"א ל"ג דעבד דְּלָא אִשְׁתְּכַח בְּעָלְמָא עַד דְּאִתְבְּרֵי אָדָם. כֵּיוָן דְּאִשְׁתְּכַח אָדָם כּוֹלָּא אִשְׁתְּכַח. בָּתַר דְּחָטָא, כּוֹלָּא אִסְתַּלַּק מֵעָלְמָא וְאִתְלַטְיָא אַרְעָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, בראשית ג׳:י״ז אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ וְגו'. וּכְתִיב כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ וְגו'. וּכְתִיב וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ. אֲתָא נֹחַ וְתִקֵּן קַרְדּוּמִין וּפְצִירֵי בְּעָלְמָא. וּלְבָתַר וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלה. אָתוּ בְּנֵי עָלְמָא וְחָבוּ קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאִסְתַּלָּקוּ חֵילִין דְּאַרְעָא דעלמא כְּמִלְּקַדְּמִין, וְהֲווּ קָיְימֵי עַד דְּאָתָא אַבְרָהָם. כֵּיוָן דְּאָתָא אַבְרָהָם לעלמא מִיָּד הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרְץ, אִתְתַּקָּנוּ וְאִתְגָּלוּ כָּל חֵילִין בְּאַרְעָא. עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ. בְּשַׁעֲתָא דְּאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְגְּזָר, כֵּיוָן דְּמָטָא הַהוּא זִמְנָא דִּבְרִית אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ בְּאַבְרָהָם וְאִתְגְּזַר. כְּדֵין אִתְקְיַּים בֵּיהּ כָּל הַאי קְרָא, וְאִתְקְיַּים עָלְמָא, וּמִלָּה דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה בְּאִתְגַּלְּיָיא בֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ. רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח הַאי קְרָא בשעתא בָּתַר דְּאִתְגְּזַר אַבְרָהָם. דְּעַד לָא אִתְגְּזַר לָא הֲוָה מַלִּיל עִמֵּיהּ אֶלָּא מִגּוֹ דַּרְגָּא תַּתָּאָה, וְדַרְגִּין עִלָּאִין לָא הֲווּ קָיְימֵי עַל הַהִיא דַּרְגָּא. כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר מִיָּד הַנִּצָנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ אִלֵּין דַּרְגִּין תַּתָּאִין דְּאֲפִיקַת וְאַתְקִינַת הַאי דַּרְגָּא תַּתָּאָה. עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ אִלֵּין עַנְפּוֹי דְּעָרְלָה. וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְאַרְצֵנוּ. דָּא קוֹל דְּנָפִיק מִגּוֹ הַהוּא פְּנִימָאָה דְּכֹלָּא וְהַהוּא קוֹל נִשְׁמַע וְדָא קוֹל דְּגָזַר מִלָּה לְמַלָּלָא וְעָבִיד לָהּ שְׁלִימוּ.

190 זבחים פתח ↗

בֵּין שֶׁאֵין בָּהֶן רְבִיעִית; וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ כְּלֵי שָׁרֵת! אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַחָא: בְּקוֹדֵחַ בְּתוֹכוֹ. וְהָא ״מִמֶּנּוּ״ אָמַר רַחֲמָנָא! ״יִרְחָצוּ״ – לְרַבּוֹת כְּלִי שָׁרֵת. אִי הָכִי, כְּלִי חוֹל נָמֵי! אָמַר אַבָּיֵי: כְּלִי חוֹל לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, מִקַּל וָחוֹמֶר מִכַּנּוֹ; וּמָה כַּנּוֹ, שֶׁנִּמְשַׁח עִמּוֹ – אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ; כְּלִי חוֹל, שֶׁאֵינוֹ נִמְשָׁח עִמּוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ?! וְכַנּוֹ מְנָלַן? דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָכוֹל יְהֵא כַּנּוֹ מְקַדֵּשׁ כְּדֶרֶךְ שֶׁהַכִּיּוֹר מְקַדֵּשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת״ – לִנְחֹשֶׁת הִקַּשְׁתִּיו וְלֹא לְדָבָר אַחֵר. אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא: מָה לְכַנּוֹ – שֶׁאֵין עָשׂוּי לְתוֹכוֹ; תֹּאמַר בִּכְלִי חוֹל – שֶׁעָשׂוּי לְתוֹכוֹ?! אֶלָּא ״מִמֶּנּוּ״ – לְמַעוֹטֵי כְּלִי חוֹל. אִי הָכִי, כְּלִי שָׁרֵת נָמֵי! הָא רַבִּי רַחֲמָנָא ״יִרְחָצוּ״. וּמָה רָאִיתָ? זֶה טָעוּן מְשִׁיחָה כָּמוֹהוּ, וְזֶה אֵין טָעוּן מְשִׁיחָה כָּמוֹהוּ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל הַמַּשְׁלִים לְמֵי מִקְוֶה – מַשְׁלִים לְמֵי כִיּוֹר. לִרְבִיעִית – אֵינוֹ מַשְׁלִים. לְמַעוֹטֵי מַאי? אִילֵּימָא לְמַעוֹטֵי טִיט הַנִדּוֹק – הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּפָרָה שׁוֹחָה וְשׁוֹתָה מִמֶּנּוּ, אֲפִילּוּ לִרְבִיעִית נָמֵי! וְאִי אֵין פָּרָה שׁוֹחָה וְשׁוֹתָה מִמֶּנּוּ, אֲפִילּוּ לְמִקְוֶה נָמֵי אֵין מַשְׁלִים! אֶלָּא לְמַעוֹטֵי יַבְחוּשִׁין אֲדוּמִּין – אֲפִילּוּ בְּעֵינַיְיהוּ נָמֵי! דְּהָא תַּנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כֹּל שֶׁתְּחִילַּת בְּרִיָּיתוֹ מִן הַמַּיִם – מַטְבִּילִין בּוֹ; וְאָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: מַטְבִּילִין בְּעֵינוֹ שֶׁל דָּג! אָמַר רַב פָּפָּא: לְמַעוֹטֵי נָתַן סְאָה וְנָטַל סְאָה. דִּתְנַן: מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מְכוָּּונוֹת; נָתַן סְאָה וְנָטַל סְאָה – הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְאָמַר רַב יְהוּדָה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַד רוּבּוֹ. אָמַר רַב פָּפָּא: אִם קָדַח בּוֹ רְבִיעִית – מַטְבִּילִין בּוֹ מְחָטִין וְצִינּוֹרִיּוֹת, הוֹאִיל וּמֵהֶכְשֵׁירָא דְּמִקְוֶה אָתֵי. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מֵי מִקְוֶה כְּשֵׁירִים לְמֵי כִיּוֹר. לְמֵימְרָא דְּלָא מַיִם חַיִּים נִינְהוּ?! וְהָתַנְיָא: ״בְּמַיִם״ – וְלֹא בְּיַיִן, ״בְּמַיִם״ – וְלֹא בְּמָזוּג, ״בְּמַיִם״ – לְרַבּוֹת שְׁאָר מַיִם; וְקַל וָחוֹמֶר לְמֵי כִיּוֹר. מַאי קַל וָחוֹמֶר לְמֵי כִיּוֹר? לָאו דְּמַיִם חַיִּים נִינְהוּ? לָא, לִקְדּוֹשׁ דְּקַדִּישׁ וְקַדִּישֵׁי מְעַלְּיוּתָא הִיא. וְהָא תָּנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל: ״מַיִם״ – שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁם לְוַוי,

192 רש"י על שמות פתח ↗

וברוח אפיך. הַיּוֹצֵא מִשְּׁנֵי נְחִירַיִם שֶׁל אַף. דִּבֵּר הַכָּתוּב כִּבְיָכוֹל בַּשְּׁכִינָה דֻּגְמַת מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, כְּדֵי לְהַשְׁמִיעַ אֹזֶן הַבְּרִיּוֹת כְּפִי הַהֹוֶה, שֶׁיּוּכְלוּ לְהָבִין דָּבָר; כְּשֶׁאָדָם כּוֹעֵס יוֹצֵא רוּחַ מִנְּחִירָיו; וְכֵן "עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ" תהלים י"ח, וְכֵן "וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ" איוב ד', וְזֶהוּ שֶׁאָמַר "לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי", ישעיהו מ"ח – כְּשֶׁזַּעְפּוֹ נָח, נְשִׁימָתוֹ אֲרֻכָּה, וּכְשֶׁהוּא כּוֹעֵס נְשִׁימָתוֹ קְצָרָה, "וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ" שם – וּלְמַעַן תְּהִלָּתִי אָשִׂים חֹטֶם בְּאַפִּי לִסְתֹּם נְחִירַי בִּפְנֵי הָאַף וְהָרוּחַ שֶׁלֹּא יֵצְאוּ, לָךְ – בִּשְׁבִילְךָ, אֶחֱטָם, כְּמוֹ "נְאָקָה בְּחֹטֶם" בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, כָּךְ נִרְאֶה בְּעֵינַי. וְכָל חֲרוֹן אַף שֶׁבַּמִּקְרָא אֲנִי אוֹמֵר כֵּן; חָרָה אַף כְּמוֹ "וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב" איוב ל', לְשׁוֹן שְׂרֵפָה וּמוֹקֵד, שֶׁהַנְּחִירַיִם מִתְחַמְּמִים וְנֶחֱרִים בְּעֵת הַקֶּצֶף, וְחָרוֹן מִגִּזְרַת חרה כְּמוֹ רָצוֹן מִגִּזְרַת רצה, וְכֵן חֵמָה לְשׁוֹן חֲמִימוּת, עַל כֵּן הוּא אוֹמֵר "וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" אסתר א', וּבְנוֹחַ הַחֵמָה אוֹמֵר "נִתְקָרְרָה" דַּעְתּוֹ: נערמו מים. אֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם לְשׁוֹן עַרְמִימוּת, וּלְשׁוֹן צַחוּת הַמִּקְרָא כְּמוֹ "עֲרֵמַת חִטִּים" שיר השירים ז', וְנִצְּבוּ כְמוֹ נֵד יוֹכִיחַ: נערמו. מִמּוֹקֵד רוּחַ שֶׁיָּצָא מֵאַפְּךָ יָבְשׁוּ הַמַּיִם, וְהֵם נַעֲשׂוּ כְּמִין גַּלִּים וּכְרִיּוֹת שֶׁל עֲרֵמָה, שֶׁהֵם גְּבוֹהִים: כמו נד. כְּתַרְגּוּמוֹ "כְּשׁוּר" – כְּחוֹמָה: נד. לְשׁוֹן צִבּוּר וְכִנּוּס, כְּמוֹ "נֵד קָצִיר בְּיוֹם נַחֲלָה" ישעיהו י״ז:י״א, "כּוֹנֵס כַּנֵּד" תהילים ל״ג:ז׳, לֹא כָתוּב כּוֹנֵס כַּנֹּאד אֶלָּא כַּנֵּד, וְאִלּוּ הָיָה כנד כְּמוֹ כנאד וְכוֹנֵס לְשׁוֹן הַכְנָסָה, הָיָה לוֹ לִכְתֹּב מַכְנִיס כִּבְנֹאד מֵי הַיָּם, אֶלָּא כוֹנֵס לְשׁוֹן אוֹסֵף וְצוֹבֵר הוּא, וְכֵן "קָמוּ נֵד אֶחָד" יהושע ג׳:י״ג, "וַיַּעַמְדוּ נֵד אֶחָד" שם, וְאֵין לְשׁוֹן קִימָה וַעֲמִידָה בְּנֹאדוֹת אֶלָּא בְּחוֹמוֹת וְצִבּוּרִים, וְלֹא מָצִינוּ נֹאד נָקוּד אֶלָּא בִּמְלָאפוּם כְּמוֹ "שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ" תהילים נ״ו:ט׳, "אֶת נֹאד הֶחָלָב" שופטים ד׳:י״ט: קפאו. כְּמוֹ "וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי" איוב י׳:י׳, שֶׁהֻקְשׁוּ וְנַעֲשׂוּ כַּאֲבָנִים וְהַמַּיִם זוֹרְקִים אֶת הַמִּצְרִיִּים עַל הָאֶבֶן בְּכֹחַ וְנִלְחָמִים בָּם בְּכָל מִינֵי קֹשִׁי: בלב ים. בְּחֹזֶק הַיָּם; וְדֶרֶךְ הַמִּקְרָאוֹת לְדַבֵּר כֵּן, "עַד לֵב הַשָּׁמַיִם" דברים ד', "בְּלֵב הָאֵלָה" שמואל ב י"ח, לְשׁוֹן עִקָּרוֹ וְתָקְפּוֹ שֶׁל דָּבָר:

196 רמב"ן על במדבר פתח ↗

וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה – הַפָּרָשָׁה הַזֹּאת סְתוּמָה בְּמַשְׁמָעָהּ, וְיִטְעוּ בָהּ בַּעֲלֵי הַפְּשָׁט לוֹמַר שֶׁהוּא קָרְבָּן עַל מִי שֶׁלֹּא עָשָׂה מַה שֶׁצִּוָּה לַעֲשׂוֹת וְהוּא שׁוֹגֵג. וְדִבְרֵיהֶם דִּבְרֵי רוּחַ, שֶׁאִם כֵּן יִהְיֶה חִיּוּב קָרְבָּן בְּכָל מִצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁבַּתּוֹרָה כְּשֶׁלֹּא קִיֵּם אֶת כֻּלָּם וְשָׁגַג בְּאַחַת מֵהֶם, וְיִהְיֶה חִיּוּב כָּרֵת בְּכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵּם אֶת כֻּלָּם כְּשֶׁיַּעֲבֹר עַל אַחַת מֵהֶן בְּמֵזִיד, כִּי הַכָּתוּב אוֹמֵר ״אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אותו אֲלֵיכֶם״ במדבר ט״ו:כ״ג. וְעוֹד שֶׁאָמַר כָּאן ״וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה״ במדבר ט״ו:כ״ד, כִּי שִׁגְגָתָם בְּמַעֲשֶׂה שֶׁעָשׂוּ, לֹא שֶׁיָּשְׁבוּ וְלֹא עָשׂוּ. וְכֵן ״אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה״ במדבר ט״ו:ל׳. אֲבָל טַעְמוֹ שֶׁתִּשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ מַה שֶׁצִּוָּה הַשֵּׁם אֲבָל תַּעֲשׂוּ הֶפְכּוֹ, אוֹ יֹאמַר שֶׁתִּשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ מִצְוֹתָיו בְּמַה שֶׁהִזְהִיר אֶתְכֶם שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, כִּי הַמְּנִיעוֹת בְּלֹא תַעֲשֶׂה יִקָּרְאוּ מִצְוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר ״כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה״ ויקרא ד ב. וְהִנֵּה חִיּוּב הַקָּרְבָּן הַזֶּה בְּשִׁגְגַת הָעֵדָה מְשֻׁנֶּה מִן הַקָּרְבָּן הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא, כִּי שָׁם חַיָּב לְהָבִיא פַּר לְחַטָּאת שם פסוק טו וְכָאן פַּר לְעוֹלָה וְשָׂעִיר לְחַטָּאת. וְעַל כֵּן הֻצְרְכוּ רַבּוֹתֵינוּ לוֹמַר הוריות ח שֶׁזֶּה הַקָּרְבָּן עַל שִׁגְגַת עֲבוֹדָה זָרָה. וּלְשׁוֹן הַכָּתוּב שֶׁלֹּא נוֹצִיא אוֹתוֹ מִפְּשׁוּטוֹ וּמַשְׁמָעוֹ יֹאמַר: וְכִי תִשְׁגּוּ מִכָּל הַמִּצְוֹת וְתַעַבְרוּ עַל כָּל מַה שֶׁצִּוָּה הַשֵּׁם לָכֶם בְּיַד מֹשֶׁה שֶׁלֹּא תַעֲשׂוּ דָּבָר מִכָּל מַה שֶׁצִּוָּה אֶתְכֶם, תַּקְרִיבוּ הַקָּרְבָּן הַזֶּה. וּלְכָךְ לֹא הִזְכִּיר בְּכָאן כַּאֲשֶׁר יֹאמַר בְּקָרְבְּנוֹת הַחֵטְא "אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה'". וְהִנֵּה זֶה כְּפִי מַשְׁמָעוֹ הוּא קָרְבַּן הַמְּשֻׁמָּד לְכָל הַתּוֹרָה בְּשׁוֹגֵג, כְּגוֹן הַהוֹלֵךְ וְנִדְבַּק לְאַחַת מִן הָאֻמּוֹת לַעֲשׂוֹת כָּהֶם וְלֹא יִרְצֶה לִהְיוֹת בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל כְּלָל, וְיִהְיֶה כָּל זֶה בְּשׁוֹגֵג, כְּגוֹן שֶׁיִּהְיֶה בְּיָחִיד תִּינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה לְבֵין הָאֻמּוֹת, וּבְקָהָל כְּגוֹן שֶׁיַּחְשְׁבוּ שֶׁכְּבָר עָבַר זְמַן הַתּוֹרָה וְלֹא הָיְתָה לְדוֹרוֹת עוֹלָם, אוֹ שֶׁיֹּאמְרוּ כְּמוֹ שֶׁזָּכַר בְּסִפְרֵי שלח קט״ו: מִפְּנֵי מָה אָמַר הַמָּקוֹם? לֹא שֶׁנַּעֲשֶׂה וְנִטּוֹל שָׂכָר? אָנוּ לֹא עוֹשִׂים וְלֹא נוֹטְלִין שָׂכָר! כְּעִנְיָן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים וְשׁוֹאֲלִים אֶת יְחֶזְקֵאל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּשְׁבוּ לְפָנַי״ יחזקאל כ׳:א׳, אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ יְחֶזְקֵאל, הֲרֵי עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ לֹא יָצָא מֵרְשׁוּתוֹ וְכוּ׳. אוֹ שֶׁיִּשְׁכְּחוּ אֶת הַתּוֹרָה, וּכְבָר אֵרַע לָנוּ כֵן בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ בִּימֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל הָרְשָׁעִים כְּגוֹן יָרָבְעָם, שֶׁשָּׁכְחוּ רֹב הָעָם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת לְגַמְרֵי, וְכַאֲשֶׁר בָּא בְּסֵפֶר עֶזְרָא בְּאַנְשֵׁי בַּיִת שֵׁנִי. וְזֶהוּ שִׁמּוּשׁ לְשׁוֹן הַכָּתוּב, שֶׁהַשְּׁגָגָה הַזֹּאת הַנִּזְכֶּרֶת כָּאן הִיא בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת בִּכְלָלָן, וְעַל כֵּן יִחֲדוּ לָהֶם רַבּוֹתֵינוּ מִצְוָה אַחַת שֶׁבְּשִׁגְגָתָהּ יֵצֵא מִכְּלַל יִשְׂרָאֵל וּמִכָּל הַמְּצֻוֶּה בָּהֶם, וְהִיא עֲבוֹדָה זָרָה. וְיִהְיֶה שִׁעוּר הַכָּתוּב: וְכִי תִשְׁגּוּ לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא תַעֲשׂוּ דָּבָר מִכָּל מִצְוֹת ה׳, כִּי הַמּוֹדֶה בֶּאֱלוֹהַּ זוּלָתוֹ כְּבָר הוּא בָּטֵל אֶצְלוֹ כָּל מַה שֶׁצִּוָּה הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד, בֵּין בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה בֵּין בְּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁאִם יֵשׁ אֱלוֹהַּ זוּלָתוֹ - יִרְאָתוֹ וּמִצְוֹתָיו וְכָל הַחִיּוּב בָּהֶם אֵינוֹ כְּלוּם. וּבָאָה זֹאת הַפָּרָשָׁה לְהַשְׁלִים בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים דִּין שִׁגְגַת עֲבוֹדָה זָרָה, כִּי הַסֵּפֶר הַזֶּה יַשְׁלִים דִּינֵי הַקָּרְבָּנוֹת כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי בתחלת הספר, וְנִכְנְסָה כָּאן בַּעֲבוּר שֶׁהֵם מָרוּ דְּבַר הַשֵּׁם וְאָמְרוּ: ״נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה״ במדבר י״ד:ד׳, לִהְיוֹת שָׁם בְּמִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר הָיוּ בָרִאשׁוֹנָה בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא מִצְוֹת. וְהִנֵּה בָּאָה הַפָּרָשָׁה לְהוֹדִיעָם כִּי אֲפִלּוּ בַּע״ז יְכַפֵּר עַל הַשּׁוֹגְגִים, אֲבָל הָעוֹשִׂים בְּיָד רָמָה יַכְרִית אוֹתָם, וּכְבָר פֵּרַשְׁתִּי הַכָּרֵת הַזֶּה בְּסֵדֶר אַחֲרֵי מוֹת ויקרא י״ח:כ״ט:

200 בראשית רבה פתח ↗

אָמַר רַבִּי יַנַּאי מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים וּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ, אֵלּוּ מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, אֵלּוּ מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים. וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ, בֵּין מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים לְמַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל רְשָׁעִים. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, אֵלּוּ מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים. וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה, אֵלּוּ מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל רְשָׁעִים. וַיְהִי עֶרֶב, אֵלּוּ מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל רְשָׁעִים. וַיְהִי בֹקֶר, אֵלּוּ מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים. יוֹם אֶחָד, שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹם אֶחָד, וְאֵיזֶה זֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר יִרְמְיָה שֶׁבּוֹ נִבְרְאוּ אַרְבָּעָה דְבָרִים: הָרִים, שָׁמַיִם, וְאֶרֶץ, וְאוֹרָה. אָמַר רַבִּי יוּדָן שֶׁבּוֹ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְחִידִי בְּעוֹלָמוֹ, שֶׁלֹא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא הוּא. אַתְיָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן וְלָא אַתְיָא כְּרַבִּי חֲנִינָא, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בַּשֵּׁנִי נִבְרְאוּ הַמַּלְאָכִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים קד, ג: הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ, וּכְתִיב תהלים קד, ד: עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר בַּחֲמִישִׁי נִבְרְאוּ מַלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית א, כ: וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ, וּכְתִיב ישעיה ו, ב: וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. רַבִּי לוּלִיאָנִי בַּר טַבְרָאִי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר, בֵּין עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא בֵּין עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן הַכֹּל מוֹדִים שֶׁלֹא נִבְרָא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן כְּלוּם, שֶׁלֹא תֹאמַר מִיכָאֵל הָיָה מוֹתֵחַ בִּדְרוֹמוֹ שֶׁל רָקִיעַ, וְגַבְרִיאֵל בִּצְפוֹנוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְמַדֵּד בְּאֶמְצָעִיתוֹ, אֶלָּא ישעיה מד, כד: אָנֹכִי ד' עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ מֵאִתִּי, מִי אִתִּי כְּתִיב, מִי הָיָה שֻׁתָּף עִמִּי בִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם.

202 רש"י על במדבר פתח ↗

ויקר. לְשׁוֹן עֲרַאי, לְשׁוֹן גְּנַאי, לְשׁוֹן טֻמְאַת קֶרִי, כְּלוֹמַר בְּקֹשִׁי וּבְבִזָּיוֹן, וְלֹא הָיָה נִגְלֶה אֵלָיו בַּיּוֹם אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְהַרְאוֹת חִבָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בראשית רבה נ"ב: את שבעת המזבחת. שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת עָרַכְתִּי אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת, אָמַר לְפָנָיו אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ בָּנוּ לְפָנֶיךָ שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת וַאֲנִי עָרַכְתִּי כְּנֶגֶד כֻּלָּן, אַבְרָהָם בָּנָה אַרְבָּעָה — "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" בראשית י"ב, "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה" וְגוֹ' שם, "וַיֶּאֱהַל אַבְרָהָם" וְגוֹ' שם י"ג, וְאֶחָד בְּהַר הַמּוֹרִיָּה; וְיִצְחָק בָּנָה אֶחָד — "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ" וְגוֹ' שם כ"ו, וְיַעֲקֹב בָּנָה שְׁתַּיִם, אֶחָד בִּשְׁכֶם וְאֶחָד בְּבֵית אֵל: ואעל פר ואיל במזבח. וְאַבְרָהָם לֹא הֶעֱלָה אֶלָּא אַיִל אֶחָד תנחומא צו:

207 יבמות פתח ↗

וְעַל הַסּוֹטָה — שֶׁאֵין הַוָּלָד מַמְזֵר. נִדָּה, דְּהָא תָּפְסִי בַּהּ קִידּוּשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו״, אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת נִדָּתָהּ תָּפְסִי בַּהּ קִידּוּשִׁין. סוֹטָה נָמֵי, דְּהָא תָּפְסִי בַּהּ קִידּוּשִׁין. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַכֹּל מוֹדִים בְּבָא עַל הַנִּדָּה וְעַל הַסּוֹטָה וְעַל שׁוֹמֶרֶת יָבָם, שֶׁאֵין הַוָּלָד מַמְזֵר. וְאַבָּיֵי, שׁוֹמֶרֶת יָבָם — מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי כְּרַב אִי כִּשְׁמוּאֵל. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי כּוּ׳. תָּנֵי, שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: מָצָאתִי מְגִלַּת יוּחֲסִין בִּירוּשָׁלַיִם, וְכָתוּב בָּהּ: אִישׁ פְּלוֹנִי מַמְזֵר מֵאֵשֶׁת אִישׁ, וְכָתוּב בָּהּ: מִשְׁנַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב קַב וְנָקִי. וְכָתוּב בָּהּ: מְנַשֶּׁה הָרַג אֶת יְשַׁעְיָה. אָמַר רָבָא: מֵידָן דַּיְינֵיהּ וְקַטְלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ, מֹשֶׁה רַבְּךָ אָמַר: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ: ״וָאֶרְאֶה אֶת ה׳ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא״. מֹשֶׁה רַבְּךָ אָמַר: ״מִי כַּה׳ אֱלֹהֵינוּ בְּכׇל קׇרְאֵנוּ אֵלָיו״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ: ״דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ״. מֹשֶׁה רַבְּךָ אָמַר: ״אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ: ״וְהוֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה״! אָמַר יְשַׁעְיָה: יָדַעְנָא בֵּיהּ דְּלָא מְקַבֵּל מָה דְּאֵימָא לֵיהּ, וְאִי אֵימָא לֵיהּ — אֶישַּׁוְּיֵיהּ מֵזִיד. אֲמַר שֵׁם אִיבְּלַע בְּאַרְזָא, אַתְיוּהּ לְאַרְזָא וְנַסְּרוּהּ. כִּי מְטָא לַהֲדֵי פּוּמָּא, נָח נַפְשֵׁיהּ. מִשּׁוּם דַּאֲמַר: ״וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב״. מִכׇּל מָקוֹם קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי? ״וָאֶרְאֶה אֶת ה׳״, כִּדְתַנְיָא: כׇּל הַנְּבִיאִים נִסְתַּכְּלוּ בְּאַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה, מֹשֶׁה רַבֵּינוּ נִסְתַּכֵּל בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה. ״דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ״ — הָא בְּיָחִיד, הָא בְּצִבּוּר. וְיָחִיד אֵימַת? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. ״אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא״ — תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: ״אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא״,

209 שבועות פתח ↗

רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי. אִין, בְּעָלְמָא כְּלָלֵי וּפְרָטֵי דָּרֵישׁ; וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא – כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״בְּמַיִם״ ״בַּמַּיִם״ שְׁנֵי פְּעָמִים – אֵין זֶה כְּלָל וּפְרָט, אֶלָּא רִיבָּה וּמִיעֵט. וְרַבָּנַן – אָמַר רָבִינָא, כִּדְאָמְרִי בְּמַעְרְבָא: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא שְׁתֵּי כְלָלוֹת הַסְּמוּכוֹת זֶה לָזֶה, הַטֵּל פְּרָט בֵּינֵיהֶן, וְדוּנֵם בִּכְלָל וּפְרָט. הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ רַבִּי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי דָּרֵישׁ, בְּעַל כּוּרְחֵיךְ קַשְׁיָא שָׁבוּעוֹת! אֶלָּא בִּשְׁבוּעוֹת נָסֵיב אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ. גּוּפָא – מִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וִידִיעָה בַּסּוֹף וְהֶעְלֵם בֵּינָתַיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנֶעְלַם״ ״וְנֶעְלַם״ שְׁנֵי פְּעָמִים. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וְנֶעְלַם״ – מִכְּלָל שֶׁיָּדַע, ״וְהוּא יָדַע״ – הֲרֵי כָּאן שְׁתֵּי יְדִיעוֹת. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנֶעְלַם״? לְחַיֵּיב עַל הֶעְלֵם טוּמְאָה וְעַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ. אָמַר מָר: ״וְנֶעְלַם״ – מִכְּלָל שֶׁיָּדַע. מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רָבָא: מִדְּלָא כְּתִיב ״וְהִיא עֲלוּמָה מִמֶּנּוּ״. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, גַּבֵּי סוֹטָה דִּכְתִיב: ״וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ״ – מִכְּלַל דְּהָוֵי יָדַע מֵעִיקָּרָא?! אִי הֲוָה יָדַע, מִי בָּדְקוּ לַהּ מַיָּא? וְהָא תַּנְיָא: ״וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ״ – בִּזְמַן שֶׁהָאִישׁ מְנוּקֶּה מֵעָוֹן, הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ; אֵין הָאִישׁ מְנוּקֶּה מֵעָוֹן, אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ! וְתוּ, גַּבֵּי תוֹרָה דִּכְתִיב: ״וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כׇל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה״ – מִכְּלָל דְּאִיכָּא דַּהֲוָה יָדַע בֵּיהּ? וְהָכְתִיב: ״לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ״! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: קָסָבַר רַבִּי, יְדִיעַת בֵּית רַבּוֹ שְׁמָהּ יְדִיעָה. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אֶלָּא דְּקָתָנֵי ״אֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְיֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף״ – מִי אִיכָּא דְּלֵית לֵיהּ יְדִיעַת בֵּית רַבּוֹ? אָמַר לֵיהּ: אִין, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּתִינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה לְבֵין הַגּוֹיִם. יְצִיאוֹת שַׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע. תְּנַן הָתָם: יְצִיאוֹת שַׁבָּת – שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים, וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ. מַאי שְׁנָא הָכָא דִּתְנָא ״שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע״ וְתוּ לָא, וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּתָנֵי ״שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ״? הָתָם דְּעִיקַּר שַׁבָּת הוּא, תָּנֵי אָבוֹת וְתוֹלָדוֹת. הָכָא דְּלָאו עִיקַּר שַׁבָּת הוּא – אָבוֹת תָּנֵי, וְתוֹלָדוֹת לָא תָּנֵי. אָבוֹת מַאי נִינְהוּ – יְצִיאוֹת; יְצִיאוֹת תַּרְתֵּי הָוְיָין! וְכִי תֵּימָא: מֵהֶן לְחִיּוּב וּמֵהֶן לִפְטוּר; וְהָא דּוּמְיָא דְּמַרְאוֹת נְגָעִים קָתָנֵי – מָה הָתָם כּוּלְּהוּ לְחִיּוּבָא, אַף הָכָא כּוּלְּהוּ לְחִיּוּבָא! אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: הָתָם דְּעִיקַּר שַׁבָּת, תָּנֵי חִיּוּבֵי וּפְטוּרֵי; הָכָא, חִיּוּבֵי תָּנֵי וּפְטוּרֵי לָא תָּנֵי. חִיּוּבֵי מַאי נִינְהוּ – יְצִיאוֹת; יְצִיאוֹת תַּרְתֵּי הוּא דְּהָוְיָין! שְׁתַּיִם דְּהוֹצָאָה וּשְׁתַּיִם דְּהַכְנָסָה. וְהָא ״יְצִיאוֹת״ קָתָנֵי! אָמַר רַב אָשֵׁי: תַּנָּא, הַכְנָסָה נָמֵי ״הוֹצָאָה״ קָרֵי לַהּ. מִמַּאי?

209 סנהדרין פתח ↗

שֶׁאֵין כׇּל דֶּקֶל וָדֶקֶל שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁאֵין סוּס שֶׁל פָּרְסִיִּים נִקְשָׁר בּוֹ, וְאֵין לָךְ כׇּל אָרוֹן וְאָרוֹן שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין סוּס מָדִי אוֹכֵל בּוֹ תֶּבֶן. אָמַר רַב: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁתִּתְפַּשֵּׁט מַלְכוּת הָרְשָׁעָה עַל יִשְׂרָאֵל תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָכֵן יִתְּנֵם עַד עֵת יוֹלֵדָה יָלָדָה וְיֶתֶר אֶחָיו יְשׁוּבוּן עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. אָמַר עוּלָּא: יֵיתֵי וְלָא אִיחְמִינֵיהּ. וְכֵן אָמַר רַבָּה: יֵיתֵי וְלָא אִיחְמִינֵיהּ. רַב יוֹסֵף אָמַר: יֵיתֵי וְאֶזְכֵּי דְּאֵיתֵיב בְּטוּלָּא דְּכוּפִיתָא דַּחֲמָרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה: מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם חֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ? וְהָתַנְיָא: שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר: מָה יַעֲשֶׂה אָדָם וְיִנָּצֵל מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ? יַעֲסוֹק בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים. וּמָר – הָא תּוֹרָה וְהָא גְּמִילוּת חֲסָדִים! אֲמַר לֵיהּ: שֶׁמָּא יִגְרוֹם הַחֵטְא, כִּדְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי רָמֵי: כְּתִיב ״וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ״, וּכְתִיב ״וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ״. שֶׁהָיָה מִתְיָירֵא שֶׁמָּא יִגְרוֹם הַחֵטְא, כִּדְתַנְיָא: ״עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה׳״ – זוֹ בִּיאָה רִאשׁוֹנָה, ״עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִית״ – זוֹ בִּיאָה שְׁנִיָּה. אֱמוֹר מֵעַתָּה: רְאוּיִים הָיוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם נֵס בְּבִיאָה שְׁנִיָּה כְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה, אֶלָּא שֶׁגָּרַם הַחֵטְא. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יֵיתֵי וְלָא אִיחְמִינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ״? בֹּא וְאַרְאֶךָּ דּוּגְמָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה: בִּזְמַן שֶׁאָדָם יוֹצֵא לַשָּׂדֶה וּפָגַע בּוֹ סַנְטָר – דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁפָּגַע בּוֹ אֲרִי. נִכְנַס לָעִיר, פָּגַע בּוֹ גַּבַּאי – דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁפְּגָעוֹ דֹּב. נִכְנַס לְבֵיתוֹ וּמָצָא בָּנָיו וּבְנוֹתָיו מוּטָלִין בָּרָעָב – דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁנְּשָׁכוֹ נָחָשׁ. אֶלָּא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יֹלֵד זָכָר מַדּוּעַ רָאִיתִי כׇל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה וְנֶהֶפְכוּ כׇל פָּנִים לְיֵרָקוֹן״. מַאי ״רָאִיתִי כָּל גֶּבֶר״? אָמַר רָבָא בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: מִי שֶׁכׇּל גְּבוּרָה שֶׁלּוֹ. וּמַאי ״וְנֶהֶפְכוּ כׇל פָּנִים לְיֵרָקוֹן״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וּפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַלָּלוּ מַעֲשֵׂה יָדַי וְהַלָּלוּ מַעֲשֵׂה יָדַי, הֵיאַךְ אֲאַבֵּד אֵלּוּ מִפְּנֵי אֵלּוּ? אָמַר רַב פָּפָּא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי, רָהֵיט וְנָפֵל תּוֹרָא, וְאָזֵיל וְשָׁדֵי לֵיהּ סוּסְיָא בְּאוּרְיֵיהּ. אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל דְּאָכְלִי שְׁנֵי מָשִׁיחַ. אָמַר רַב יוֹסֵף: פְּשִׁיטָא! וְאֶלָּא מַאן אָכֵיל לְהוּ? חִילָק וּבִילָק אָכְלִי לְהוּ? לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי הִילֵּל, דְּאָמַר: אֵין מָשִׁיחַ לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכְּבָר אֲכָלוּהוּ בִּימֵי חִזְקִיָּה. אָמַר רַב: לָא אִבְּרִי עָלְמָא אֶלָּא לְדָוִד. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לְמֹשֶׁה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְמָשִׁיחַ. מָה שְׁמוֹ? דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי: שִׁילֹה שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה״. דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרִי: יִנּוֹן שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ״. דְּבֵי רַבִּי חֲנִינָה אָמְרִי: חֲנִינָה שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר לֹא אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מְנַחֵם בֶּן חִזְקִיָּה שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי״. וְרַבָּנַן אָמְרִי: חִיוּוֹרָא דְּבֵי רַבִּי שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָכֵן חֳלָיֵינוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה״. אָמַר רַב נַחְמָן: אִי מִן חַיַּיָּא הוּא, כְּגוֹן אֲנָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ וּמֹשְׁלוֹ מִקִּרְבּוֹ יָצָא״. אָמַר רַב: אִי מִן חַיַּיָּא הוּא, כְּגוֹן רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ. אִי מִן מִתַיָּא הוּא, כְּגוֹן דָּנִיֵּאל אִישׁ חֲמוּדוֹת. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַעֲמִיד לָהֶם דָּוִד אַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָבְדוּ אֵת ה׳ אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם״. ״הֵקִים״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״אָקִים״. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְהָכְתִיב: ״וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם״? כְּגוֹן קֵיסָר וּפַלְגֵי קֵיסָר. דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: מַאי דִּכְתִיב ״הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה׳ לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה׳ הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר״? מָשָׁל לְתַרְנְגוֹל וַעֲטַלֵּף שֶׁהָיוּ מְצַפִּין לָאוֹר. אֲמַר לֵיהּ תַּרְנְגוֹל לַעֲטַלֵּף: אֲנִי מְצַפֶּה לָאוֹרָה שֶׁאוֹרָה שֶׁלִּי הִיא, וְאַתָּה לָמָּה לְךָ אוֹרָה?

209 מנחות פתח ↗

אִיפְּסִיקָא לֵיהּ כַּרְעָא דְּהֵ״י דְּ״הָעָם״ בְּנִיקְבָּא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא. אֲמַר לֵיהּ: אִם מִשְׁתַּיַּיר נִשְׁתַּיֵּיר בּוֹ כְּשִׁיעוּר אוֹת קְטַנָּה – כָּשֵׁר, וְאִם לָאו – פָּסוּל. רָאמֵי בַּר תַּמְרֵי, דְּהוּא חֲמוּהּ דְּרָמֵי בַּר דִּיקּוּלֵי, אִיפְּסִיקָא לֵיהּ כַּרְעָא דְּוָי״ו דְּ״וַיַהֲרֹג״ בְּנִיקְבָּא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא. אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי יָנוֹקָא דְּלָא חַכִּים וְלָא טִפֵּשׁ – אִי קָרֵי לֵיהּ ״וַיַּהֲרֹג״ כָּשֵׁר, אִי לָא – ״יֵהָרֵג״ הוּא, וּפָסוּל. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מְעַכֵּב עַל יָדֶךָ? אָמַר לוֹ: אָדָם אֶחָד יֵשׁ שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דּוֹרוֹת וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרוֹשׁ עַל כׇּל קוֹץ וָקוֹץ תִּילִּין תִּילִּין שֶׁל הֲלָכוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְאֵהוּ לִי, אָמַר לוֹ: חֲזוֹר לַאֲחוֹרֶךָ. הָלַךְ וְיָשַׁב בְּסוֹף שְׁמוֹנֶה שׁוּרוֹת, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מָה הֵן אוֹמְרִים, תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדָבָר אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, מִנַּיִן לָךְ? אָמַר לָהֶן: ״הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי״, נִתְיַישְּׁבָה דַּעְתּוֹ. חָזַר וּבָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ אָדָם כָּזֶה וְאַתָּה נוֹתֵן תּוֹרָה עַל יָדִי? אָמַר לוֹ: שְׁתוֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחְשָׁבָה לְפָנַי. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הִרְאִיתַנִי תּוֹרָתוֹ, הַרְאֵנִי שְׂכָרוֹ. אָמַר לוֹ: חֲזוֹר. חָזַר לַאֲחוֹרָיו, רָאָה שֶׁשּׁוֹקְלִין בְּשָׂרוֹ בְּמָקוֹלִין. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זוֹ תּוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ? אָמַר לוֹ: שְׁתוֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחְשָׁבָה לְפָנַי. אָמַר רָבָא: שֶׁבַעה אוֹתִיּוֹת צְרִיכוֹת שְׁלֹשָׁה זִיּוּנִין, וְאֵלּוּ הֵן: שעטנ״ז ג״ץ. אָמַר רַב אָשֵׁי: חֲזֵינָא לְהוּ לְסָפְרֵי דַּוְוקָנֵי דְּבֵי רַב, דְּחָטְרִי לְהוּ לְגַגֵּיהּ דְּחֵי״ת, וְתָלוּ לֵיהּ לְכַרְעֵיהּ דְּהֵ״י. חׇטְרִי לְהוּ לְגַגֵּיהּ דְּחֵי״ת, כְּלוֹמַר: חַי הוּא בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְתָלוּ לֵיהּ לְכַרְעֵיהּ דְּהֵ״י, כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה מֵרַבִּי אַמֵּי: מַאי דִּכְתִיב ״בִּטְחוּ בַּייָ עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ יְיָ צוּר עוֹלָמִים״? אֲמַר לֵיהּ: כָּל הַתּוֹלֶה בִּטְחוֹנוֹ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי לוֹ מַחְסֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא הָכִי קָא קַשְׁיָא לִי, מַאי שְׁנָא דִּכְתִיב ״בְּיָהּ״ וְלָא כְּתִיב ״יָהּ״? כִּדְדָרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אִילְעַאי: אֵלּוּ שְׁנֵי עוֹלָמוֹת שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶחָד בְּהֵ״י וְאֶחָד בְּיוֹ״ד, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הָעוֹלָם הַבָּא בְּיוֹ״ד וְהָעוֹלָם הַזֶּה בְּהֵ״י, אִם הָעוֹלָם הַזֶּה בְּיוֹ״ד וְהָעוֹלָם הַבָּא בְּהֵ״י. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם״, אַל תִּקְרֵי ״בְּהִבָּרְאָם״ אֶלָּא: בְּהֵ״י בְּרָאָם. וּמִפְּנֵי מָה נִבְרָא הָעוֹלָם הַזֶּה בְּהֵ״י? מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמֶה לְאַכְסַדְרָה, שֶׁכׇּל הָרוֹצֶה לָצֵאת יֵצֵא. וּמַאי טַעְמָא תַּלְיָא כַּרְעֵיהּ? דְּאִי הָדַר בִּתְשׁוּבָה מְעַיְּילִי לֵיהּ. וְלִיעַיֵּיל בְּהָךְ, לָא מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא, כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן״? בָּא לִטָּהֵר – מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ, בָּא לִטַּמֵּא – פּוֹתְחִין לוֹ. וּמַאי טַעְמָא אִית לֵיהּ תָּאגָא? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם חוֹזֵר – אֲנִי קוֹשֵׁר לוֹ קֶשֶׁר. מִפְּנֵי מָה נִבְרָא הָעוֹלָם הַבָּא בְּיוֹ״ד? מִפְּנֵי שֶׁצַּדִּיקִים שֶׁבּוֹ מוּעָטִים. וּמִפְּנֵי מָה כָּפוּף רֹאשׁוֹ? מִפְּנֵי שֶׁצַּדִּיקִים שֶׁבּוֹ כָּפוּף רָאשֵׁיהֶם מִפְּנֵי מַעֲשֵׂיהֶן, שֶׁאֵינָן דּוֹמִין זֶה לָזֶה. אָמַר רַב יוֹסֵף: הָנֵי תַּרְתֵּי מִילֵּי אָמַר רַב בִּסְפָרִים, וְתַנְיָא תְּיוּבְתֵּיהּ. חֲדָא, הָא דְּאָמַר רַב: סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁתֵּי טָעִיּוֹת בְּכׇל דַּף וָדַף – יְתַקֵּן, שָׁלֹשׁ – יִגָּנֵז. וְתַנְיָא תְּיוּבְתֵּיהּ: שָׁלֹשׁ – יְתַקֵּן, אַרְבַּע – יִגָּנֵז. תָּנָא: אִם יֵשׁ בּוֹ דַּף אַחַת שְׁלֵימָה – מַצֶּלֶת עַל כּוּלּוֹ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: וְהוּא דִּכְתִיב רוּבֵּיהּ דְּסִפְרָא שַׁפִּיר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: אִי אִית בְּהָהוּא דַּף שָׁלֹשׁ טָעִיּוֹת, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וְאִיתְיְהֵיב לְאִיתְּקוֹנֵי מִיתְּקַן. וְהָנֵי מִילֵּי חֲסֵירוֹת, אֲבָל יְתֵירוֹת לֵית לַן בַּהּ. חֲסֵירוֹת מַאי טַעְמָא לָא? אָמַר רַב כָּהֲנָא: מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כִּמְנוּמָּר. אַגְרָא חֲמוּהּ דְּרַבִּי אַבָּא הֲוָה לֵיהּ יְתֵירוֹת בְּסִיפְרֵיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא, אֲמַר לֵיהּ: לָא אֲמַרַן אֶלָּא בַּחֲסֵירוֹת,

211 ספר הזהר פתח ↗

רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, תהילים ס״ה:ד׳ דִּבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ מֶנִּי פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם. הַא קְרָא קַשְׁיָא, דְּלָאו סוֹפֵיהּ רֵישֵׁיהּ, וְלָאו רֵישֵׁיהּ סוֹפֵיהּ. אֶלָּא דָּוִד בָּעָא עַל גַּרְמֵיהּ, וּלְבָתַר בַּעְיָא עַל כֹּלָּא. דִּבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ מֶנִּי. אָמַר דָּוִד, אֲנָא יַדָעְנָא בְּגַרְמַי דְּחַבְנָא, אֲבָל כַּמָּה חַיָּיבִין אִינוּן בְּעַלְמָא, דְּאִתְגַּבְּרוּ חוֹבַיְיהוּ עֲלַיְיהוּ יַתִּיר מִנִּי. הוֹאִיל וְכֵן, לִי וּלְהוֹן, פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעְתָּא דְּחַיָּיבִין סַגִּיאִין בְּעַלְמָא, אִינוּן סָלְקִין, עַד הַהוּא אֲתַר דְּסִפְרֵי דְּחַיָּיבַיָא אִתְפַּתְּחוּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, דניאל ז׳:י׳ דִּינָא יָתִיב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ, וְהַהוּא סֵפֶר דינא עלה קיימא, נ"א לעילא מרישיה דדוד איהו בְּגִינֵי כָּךְ, דִּבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ מֶנִּי, וְעַל דָּא פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם. יַעֲקֹב, כְּגַוְונָא דָא בְּגִין כָּךְ לָא הֵימִין, אִי תֵימָא דְּלָא הֵימִין בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא. אֶלָּא, דְּלָא הֵימִין בֵּיהּ בְּגַרְמֵיהּ, דִּילְמָא יֵחוּב, וְהַהוּא חוֹבָא, יִמְנַע לֵיהּ, דְּלָא יְתוּב בִּשְׁלָם וְיִסְתַּלַּק נְטִירוּ מִנֵּיהּ, וּבְגִין כָּךְ, לָא הֵימִין בְּגַרְמֵיהּ. וְהָיָה יְיָ לִי לֵאלהִים, אֲפִילּוּ רַחֲמֵי, כַּד אִיתוּב בִּשְׁלָם, אֲשַׁוֵּי לְקֳבְלִי לְדִינָא, בְּגִין ס"א דהא דְּאֲנָא פָּלַח קַמֵּיהּ תָּדִיר. אָמַר רִבִּי אַחָא, אָמַר יַעֲקֹב, הַשְׁתָּא לָא אִצְטְרִיכְנָא לְדִינָא, כַּד אִיתוּב לְבֵית אַבָּא, אִתְכְּלִילְנָא בְּדִינָא וְאֶתְקַשַּׁר בֵּיהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, לָאו הָכִי, אֶלָּא אָמַר, הַשְׁתָּא אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, דִּינָא אִצְטְרִיכְנָא לְנַטְרָא לִי, עַד דְּאִיתוּב בִּשְׁלָם לְבֵית אַבָּא, אֲבָל כֵּיוָן דְּאִיתוּב בִּשְׁלָם, אִתְכְּלִילְנָא רַחֲמֵי בְּדִינָא, וְאֶתְקַשַּׁר בְּקִשּׁוּרָא מְהֵימְנָא, לְאַכְלָלָא כֹּלָּא כְּחַד. בראשית כ״ח:כ״ב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלהִים. דְּהָא כְּדֵין יְהֵא כֹּלָּא קִשּׁוּרָא חָדָא, וְהַאי אֶבֶן אִתְבָּרְכָא מִימִינָא וּמִשְׂמָאלָא, אִתְבָּרְכָא מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא, בְּגִין דא דְּאֶתֵּן מַעַשְׂרָא מִכֹּלָּא. אָמַר רִבִּי אַבָּא, הָא כְּתִיב, בראשית כ״ח:י״א וַיִּקַּח מֵאַבְנִי הַמָּקוֹם. וְאִי תֵימָא דְאַבְנָא דָא, עִלָּאָה על כַּמָּה קמ"ז ע"ב אַבְנִין לְאֲתַר מוֹתָבֵיהּ, לְמִשְׁרֵי עֲלַיְיהוּ, נ"א האי דכתיב וְהָא כְּתִיב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה, נ"א עליונה מבעי ליה. בְּגִין נ"א כיון דְּאָמַר בראשית כ״ח:כ״ב אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלהִים, הָכָא אָרִים לָהּ קַמָּא עִלָּאָה, בְּגִין דְּתָלָא כָּל שְׁבָחָא דְּזֶה בָּהּ, דְּאֵין זֶה לְקַיָּימָא לתתא כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים. וְשַׁפִּיר. וְעַל דָּא אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה כְּתִיב. יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים לְעָלְמִין, בֵּית אֱלֹהִים, בֵּית יְיָ מִיבָּעֵי לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, עזרא א לְכוֹנֵן אֶת בֵּית יְיָ. וְכֵן תהילים קכ״ב:א׳ בֵּית יְיָ נֵלֵךְ. אֶלָּא, אֲתַר דְּבֵי דִינָא אִיהוּ מִתְּרֵין סִטְרִין עִלָּאִין, מִסִּטְרָא דְיוֹבְלָא, דְּאִיהוּ אֱלֹהִים חַיִּים. וּמִסִּטְרָא דְיִצְחָק אֱלהִים. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, יוֹבְלָא, אַף עַל גַּב דְּדִינִין נפקין מִתְעָרִין מִינָהּ, וְכֻלְּהוּ רַחֲמֵי ודינין, כָּל חֵידוּ מִינָהּ נָפְקִין, וְהוּא חֶדְוָותָא ס"א והוא חירותא דְכֹלָּא. אֶלָּא בֵּית אֱלהִים, סִטְרָא דְדִינָא קַשְׁיָא, אִי לְטַב, בְּסִטְרָא דיובלא דִשְׂמָאלָא, אִתְעַר בֵּיהּ רְחִימוּתָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, שיר השירים ב׳:ו׳ שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי. אִי לְבִישׁ, בְּסִטְרָא דִשְׂמָאלָא, אִתְעַר בֵּיהּ דִּינָא קַשְׁיָא, כְּמָה דְאַתְ אָמֵר, ירמיהו א׳:י״ד מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, וַדַּאי בֵּית אֱלהִים. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, בֵּית אֱלהִים הַיְינוּ דִכְתִיב, תהילים מ״ח:ג׳ קִרְיַת מֶלֶךְ רָב. אִית מֶלֶךְ סְתָם, וְאִית מֶלֶךְ רָב, וַדַּאי עַלְמָא עִלָּאָה, מֶלֶךְ רָב אִיהוּ, וְדָא הוּא שם קִרְיַת מֶלֶךְ רָב. רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי חִזְקִיָּה, הֲווּ יַתְבֵי תְּחוֹת אִילָנֵי דַּחֲקַל אוֹנוֹ, אִדְמוּךְ רִבִּי חִיָּיא, חָמָא לֵיהּ לְאֵלִיָּהוּ, אָמַר מַקְסְטִיטוּרָא דְמַר, חַקְלָא נָהִיר. אָמַר, הַשְׁתָּא אָתֵינָא לְאוֹדָעָא, דִּיְרוּשָׁלַ ם קָרִיב אִיהוּ לְאִתְחָרְבָא, וְכָל אִינוּן קַרְתִּין דַּחֲכִימַיָא. בְּגִין דִּיְרוּשָׁלַ ם דִּינָא אִיהוּ, וְעַל דִּינָא קָיְימָא, וְעַל דִּינָא אִתְחָרַב, וְהָא אִתְיְהִיב רְשׁוּ לְסמא"ל עֲלָהּ, וְעַל תַּקִּיפֵי עַלְמָא, וְאָתֵינָא לְאוֹדָעָא לַחֲכִימַיָא דִּילְמָא יוֹרְכוּן שְׁנִי דִּיְרוּשָׁלַ ם, דְּהָא כָּל זִמְנָא דְּאוֹרַיְיתָא אִשְׁתַּכַּח בָּהּ, הִיא קָיְימָא. בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא אִילָנָא דְחַיֵּי דְּקָיְימֵי עֲלָהּ, תרי נוסחי אינון כָּל זִמְנָא דְּאוֹרַיְיתָא אִתְעַר לְתַתָּא אִילָנָא דְחַיֵּי לָא אַעֲדֵי לְעֵילָא, פָּסַק אוֹרַיְיתָא לְתַתָּא אִילָנָא דְחַיֵּי אִסְתַּלַּק מינה מֵעָלְמָא. וְעַל דָּא, כָּל זִמְנָא דְּחֲכִימַיָא יֶחדוּן בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא, לָא יָכִיל סמא"ל בְּהוּ, דְּהָא כְּתִיב, בראשית כ״ז:כ״ב הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, דָּא הוּא אוֹרַיְיתָא עִלָּאָה, דְּאִקְרֵי קוֹל יַעֲקֹב, בְּעוֹד דְּהַהוּא קוֹל לָא פָּסַק, דִּבּוּר שָׁלְטָא וְיָכְלָא, וְעַל דָּא לָא אִצְטְרִיךְ אוֹרַיְיתָא לְמִפְסַק. ל"ג ע"א וְאִתְעַר רִבִּי חִיָּיא, וְאֲזְלוּ וְאָמְרוּ מִלָּה דָא לַחֲכִימַיָא.

214 בראשית רבה פתח ↗

וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה בראשית טו, יז, אֲמִיטְתָא הֲוָת. בראשית טו, יז: וְהִנֵּה תַּנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד, שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אַרְבָּעָה דְּבָרִים הֶרְאָה לוֹ, גֵּיהִנֹּם, וּמַלְכֻיּוֹת, וּמַתַּן תּוֹרָה, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, אָמַר לוֹ, כָּל זְמַן שֶׁבָּנֶיךָ עֲסוּקִים בִּשְׁתַּיִם, הֵם נִצּוֹלִים מִשְׁתַּיִם. פֵּרְשׁוּ מִשְׁתַּיִם, הֵם נִדּוֹנִין בִּשְׁתַּיִם. אָמַר לוֹ בַּמֶּה אַתָּה רוֹצֶה שֶׁיֵּרָדוּ בָנֶיךָ, בַּגֵּיהִנֹּם אוֹ בַּמַּלְכֻיּוֹת, רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא אָמַר אַבְרָהָם בֵּרַר לוֹ אֶת הַמַּלְכֻיּוֹת. רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי אִידֵי וְרַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמְרוּ אַבְרָהָם בֵּרַר גֵּיהִנֹּם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרַר לוֹ אֶת הַמַּלְכֻיּוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב דברים לב, ל: אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם, זֶה אַבְרָהָם. דברים לב, ל: וַה' הִסְגִּירָם, מְלַמֵּד שֶׁהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִדְבָרָיו. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר כָּךְ הָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם יוֹשֵׁב וְתָמֵהַּ כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם, אָמַר בַּמָּה אֶבְרֹר, בְּגֵיהִנֹּם אוֹ בְמַלְכֻיּוֹת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַבְרָהָם קְטַע הָדֵין מוֹנִיטָא מִן כַּדּוּ, בראשית טו, יח: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר, מַהוּ לֵאמֹר, בָּאנוּ לְמַחֲלֹקֶת רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא וְרַבִּי יוּדָן וְרַבִּי אִידֵי וְרַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא אָמַר, אַבְרָהָם בֵּרַר לוֹ אֶת הַמַּלְכֻיּוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים סו, יב: הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר אַף קְרִיעַת יַם סוּף הֶרְאָה לוֹ, דִּכְתִיב: אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר תהלים קלו, יג: לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים.

218 נדרים פתח ↗

מַתְנִיתִין בִּזְבִינָא מִיצְעָא, וְדִשְׁמוּאֵל בִּזְבִינָא חֲרִיפָא. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: הַלּוֹקֵחַ כֵּלִים מִן הַתַּגָּר לְשַׁגְּרָן לְבֵית חָמִיו, וְאָמַר לוֹ: אִם מְקַבְּלִין אוֹתָן מִמֶּנִּי — אֲנִי נוֹתֵן לְךָ דְּמֵיהֶם, וְאִם לָאו — אֲנִי נוֹתֵן לְךָ לְפִי טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁבָּהֶן. נֶאֶנְסוּ בַּהֲלִיכָה — חַיָּיב. בַּחֲזָרָה — פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר. הָהוּא סַפְסִירָא דִּשְׁקַל חֲמָרָא לְזַבּוֹנֵי וְלָא אִיזַּבַּן. בַּהֲדֵי דַּהֲדַר, אִיתְּנִיס חַמְרָא, חַיְּיבֵיהּ רַב נַחְמָן לְשַׁלּוֹמֵי. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: נֶאֶנְסוּ בַּהֲלִיכָה חַיָּיב, בַּחֲזָרָה פָּטוּר. אֲמַר לֵיהּ: חֲזָרָה דְסַפְסִירָא — הוֹלָכָה הִיא. דְּאִילּוּ מַשְׁכַּח לְזַבּוֹנֵי — אֲפִילּוּ אַבָּבָא דְבֵיתֵיהּ מִי לָא מְזַבֵּין לֵיהּ? מַתְנִי׳ ״קֻוֽנָּם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לָעֲרֵלִים״ — מוּתָּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָסוּר בְּמוּלֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם. ״שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לַמּוּלִים״ — אָסוּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל, וּמוּתָּר בְּמוּלֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם. שֶׁאֵין הָעׇרְלָה קְרוּיָה אֶלָּא לְשֵׁם אוּמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי כׇל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכׇל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב״. וְאוֹמֵר: ״וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה״. וְאוֹמֵר: ״פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים״. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מְאוּסָה הִיא הָעׇרְלָה, שֶׁנִּתְגַּנּוּ בָּהּ רְשָׁעִים שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי כׇל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים״. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁנִּכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת חֲמוּרָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה — שֶׁלֹּא נִתְלָה לוֹ לְמֹשֶׁה הַצַּדִּיק עָלֶיהָ מְלֹא שָׁעָה. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה — שֶׁדּוֹחָה אֶת הַנְּגָעִים. רַבִּי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁכׇּל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ לֹא נִקְרָא שָׁלֵם עַד שֶׁמָּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים״. דָּבָר אַחֵר: גְּדוֹלָה מִילָה — שֶׁאִלְמָלֵא הִיא, לֹא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי״. גְּמָ׳ תַּנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁכׇּל זְכִיּוֹת שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא עָמְדוּ לוֹ כְּשֶׁנִּתְרַשֵּׁל מִן הַמִּילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה׳ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ״. אָמַר רַבִּי: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁמּשֶׁה רַבֵּינוּ נִתְרַשֵּׁל מִן הַמִּילָה, אֶלָּא כָּךְ אָמַר: אָמוּל וְאֵצֵא — סַכָּנָה הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וְגוֹ׳״. אָמוּל וְאֶשְׁהֶא שְׁלֹשָׁה יָמִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לִי ״לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם״. אֶלָּא מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ מֹשֶׁה —

219 נדרים פתח ↗

221 יומא פתח ↗

רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסְרִין. אַלְמָא אֵין בְּרֵירָה. מִמַּאי? דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר: אִי אַתָּה מוֹדֶה שֶׁמָּא יִבָּקַע הַנּוֹד וְנִמְצָא שׁוֹתֶה טְבָלִים לְמַפְרֵעַ? וְאָמַר לָהֶם: לִכְשֶׁיִּבָּקַע. אֶלָּא, מִדְּתָנֵי אַיּוֹ. דְּתָנֵי אַיּוֹ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אָדָם מַתְנֶה עַל שְׁנֵי דְבָרִים כְּאֶחָד. אֶלָּא: אִם בָּא חָכָם לַמִּזְרָח — עֵירוּבוֹ לַמִּזְרָח. לַמַּעֲרָב — עֵירוּבוֹ לַמַּעֲרָב. אֲבָל לְכָאן וּלְכָאן — לָא. וְהָוֵינַן בַּהּ: מַאי שְׁנָא לְכָאן וּלְכָאן דְּלָא, דְּאֵין בְּרֵירָה. לְמִזְרָח וּמַעֲרָב נָמֵי אֵין בְּרֵירָה? וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֶׁכְּבָר בָּא חָכָם. וְהַשְׁתָּא דְּאָמְרִינַן לְרַבִּי יְהוּדָה אֵין בְּרֵירָה, הָא כְּתִיבָה אִית לֵיהּ! יוֹם הַכִּפּוּרִים נָמֵי, נַעֲבֵיד תְּרֵי וְנִכְתּוֹב עֲלַיְיהוּ! מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְּכֹהֵן גָּדוֹל לָאו אַדַּעְתֵּיהּ. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, בְּלָא כְּתִיבָה נָמֵי, הַאי נְפִישׁ וְהַאי זוּטַר. וְכִי תֵּימָא לָא מְקַבֵּיל לֵיהּ כּוּלֵּיהּ, וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה: הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיְּקַבֵּל אֶת כׇּל דָּמוֹ שֶׁל פַּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵת כׇּל דַּם הַפָּר יִשְׁפּוֹךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ״. וְכִי תֵּימָא: דִּילְמָא מִשְׁתְּפִיךְ מִינֵּיהּ — הַאי חִיוָּר וְהַאי סוּמָּק. אֶלָּא, מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְּכֹהֵן גָּדוֹל לָאו אַדַּעְתֵּיהּ. הָכָא נָמֵי, מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְּכֹהֵן גָּדוֹל לָאו אַדַּעְתֵּיהּ. הָהוּא דִּנְחֵית קַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר: יָצָא וְהִנִּיחוֹ עַל כַּן שֵׁנִי שֶׁבַּהֵיכָל, נָטַל דַּם הַפָּר, וְהִנִּיחַ דַּם הַשָּׂעִיר. אֲמַר לֵיהּ: חֲדָא כְּרַבָּנַן וַחֲדָא כְּרַבִּי יְהוּדָה?! אֵימָא: הִנִּיחַ דַּם הַשָּׂעִיר, וְנָטַל דַּם הַפָּר. וְהִזָּה מִמֶּנּוּ עַל הַפָּרוֹכֶת כְּנֶגֶד אָרוֹן מִבַּחוּץ. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? כְּשֵׁם שֶׁמַּזֶּה לִפְנַי לְפָנִים — כָּךְ מַזֶּה בַּהֵיכָל. מָה לִפְנַי לִפְנִים, אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה מִדַּם הַפָּר — כָּךְ מַזֶּה בַּהֵיכָל. וּכְשֵׁם שֶׁלִּפְנַי לִפְנִים, אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה מִדַּם הַשָּׂעִיר — כָּךְ מַזֶּה בַּהֵיכָל. ״הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טוּמְאֹתָם״, אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת שֶׁהֵן טְמֵאִים — שְׁכִינָה עִמָּהֶם. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא צַדּוּקִי לְרַבִּי חֲנִינָא:

229 מנחות פתח ↗

231 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

אֱלוֹהַּ זֶה אֶחָד הוּא וְאֵינוֹ שְׁנַיִם וְלֹא יֶתֶר עַל שְׁנַיִם. אֶלָּא אֶחָד. שֶׁאֵין כְּיִחוּדוֹ אֶחָד מִן הָאֲחָדִים הַנִּמְצָאִים בָּעוֹלָם. לֹא אֶחָד כְּמִין שֶׁהוּא כּוֹלֵל אֲחָדִים הַרְבֵּה. וְלֹא אֶחָד כְּגוּף שֶׁהוּא נֶחְלָק לְמַחְלָקוֹת וְלִקְצָווֹת. אֶלָּא יִחוּד שֶׁאֵין יִחוּד אַחֵר כְּמוֹתוֹ בָּעוֹלָם. אִלּוּ הָיוּ אֱלֹהוּת הַרְבֵּה הָיוּ גּוּפִין וּגְוִיּוֹת. מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַנִּמְנִים הַשָּׁוִין בִּמְצִיאוּתָן נִפְרָדִין זֶה מִזֶּה אֶלָּא בִּמְאֹרָעִין שֶׁיֶּאֶרְעוּ בַּגּוּפוֹת וְהַגְּוִיּוֹת. וְאִלּוּ הָיָה הַיּוֹצֵר גּוּף וּגְוִיָּה הָיָה לוֹ קֵץ וְתַכְלִית שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת גּוּף שֶׁאֵין לוֹ קֵץ. וְכָל שֶׁיֵּשׁ לְגוּפוֹ קֵץ וְתַכְלִית יֵשׁ לְכֹחוֹ קֵץ וָסוֹף. וֵאלֹהֵינוּ בָּרוּךְ שְׁמוֹ הוֹאִיל וְכֹחוֹ אֵין לוֹ קֵץ וְאֵינוֹ פּוֹסֵק שֶׁהֲרֵי הַגַּלְגַּל סוֹבֵב תָּמִיד. אֵין כֹּחוֹ כֹּחַ גּוּף. וְהוֹאִיל וְאֵינוֹ גּוּף לֹא יֶאֶרְעוּ לוֹ מְאֹרְעוֹת הַגּוּפוֹת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נֶחְלָק וְנִפְרָד מֵאַחֵר. לְפִיכָךְ אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה אֶלָּא אֶחָד. וִידִיעַת דָּבָר זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר דברים ו ד "ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד":

234 יבמות פתח ↗

234 בבא בתרא פתח ↗

קְנִיגְיָא עִם לִוְיָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַתִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה וּבְחֶבֶל תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ״, וְאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ – אֵין יָכוֹל לוֹ; שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָעֹשׂוֹ יַגֵּשׁ חַרְבּוֹ״. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁלִּוְיָתָן רָעֵב, מוֹצִיא הֶבֶל מִפִּיו וּמַרְתִּיחַ כׇּל מֵימוֹת שֶׁבַּמְּצוּלָה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה״. וְאִלְמָלֵא מַכְנִיס רֹאשׁוֹ לְגַן עֵדֶן – אֵין כׇּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בְּרֵיחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יָם יָשִׂים כְּמֶרְקָחָה״. וּבְשָׁעָה שֶׁצָּמֵא – עוֹשֶׂה תְּלָמִים תְּלָמִים בַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַחֲרָיו יָאִיר נָתִיב״. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אֵין תְּהוֹם חוֹזֵר לְאֵיתָנוֹ עַד שִׁבְעִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַחְשֹׁב תְּהוֹם לְשֵׂיבָה״ – וְאֵין ״שֵׂיבָה״ פְּחוּתָה מִשִּׁבְעִים. אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים מִבְּשָׂרוֹ שֶׁל לִוְיָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים״; וְאֵין ״כֵּרָה״ אֶלָּא סְעוּדָה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה גְדוֹלָה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ״; וְאֵין ״חֲבֵרִים״ אֶלָּא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים – שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ, הַשְׁמִיעִנִי״. וְהַשְּׁאָר – מְחַלְּקִין אוֹתוֹ, וְעוֹשִׂין בּוֹ סְחוֹרָה בְּשׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם – שֶׁנֶּאֱמַר: ״יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים״; וְאֵין ״כְּנַעֲנִים״ אֶלָּא תַּגָּרִים – שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, מֵהָכָא: ״אֲשֶׁר סֹחֲרֶיהָ שָׂרִים, כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ״. וְאָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סוּכָּה לַצַּדִּיקִים מֵעוֹרוֹ שֶׁל לִוְיָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַתְמַלֵּא בְשֻׂכּוֹת עוֹרוֹ״. זָכָה – עוֹשִׂין לוֹ סוּכָּה, לֹא זָכָה – עוֹשִׂין לוֹ צִלְצָל; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְצִלְצַל דָּגִים רֹאשׁוֹ״. זָכָה – עוֹשִׂין לוֹ צִלְצָל, לֹא זָכָה – עוֹשִׂין לוֹ עֲנָק; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ״. זָכָה – עוֹשִׂין לוֹ עֲנָק, לֹא זָכָה – עוֹשִׂין לוֹ קָמֵיעַ; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתִקְשְׁרֶנּוּ לְנַעֲרוֹתֶיךָ״. וְהַשְּׁאָר – פּוֹרְסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל חוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם, וְזִיווֹ מַבְהִיק מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ, וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ״. ״וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ״ – אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: פְּלִיגִי תְּרֵי מַלְאֲכֵי בִּרְקִיעָא – גַּבְרִיאֵל וּמִיכָאֵל; וְאָמְרִי לַהּ תְּרֵי אָמוֹרָאֵי בְּמַעְרְבָא, וּמַאן אִינּוּן – יְהוּדָה וְחִזְקִיָּה בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא; חַד אָמַר: שׁוֹהַם, וְחַד אָמַר: יָשְׁפֵה. אָמַר לְהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֶהֱוֵי כְּדֵין וּכְדֵין. ״וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח״ – כִּי הָא דְּיָתֵיב רַבִּי יוֹחָנָן וְקָא דָרֵישׁ: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁהֵם שְׁלֹשִׁים עַל שְׁלֹשִׁים, וְחוֹקֵק בָּהֶן עֶשֶׂר עַל עֶשְׂרִים, וּמַעֲמִידָן בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם. לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַּלְמִיד: הַשְׁתָּא כְּבֵיעֲתָא דְצִיצְלָא לָא מַשְׁכְּחִינַן, כּוּלֵּי הַאי מַשְׁכְּחִינַן?! לְיָמִים הִפְלִיגָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם, חֲזָא מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת דְּיָתְבִי וְקָא מְינַסְּרִי אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁהֵם שְׁלֹשִׁים עַל שְׁלֹשִׁים, וְחָקוּק בָּהֶן עֶשֶׂר בְּרוּם עֶשְׂרִים. אֲמַר לְהוּ: הָנֵי לְמַאן? אֲמַרוּ לֵיהּ: שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַעֲמִידָן בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: דְּרוֹשׁ רַבִּי, לְךָ נָאֶה לִדְרוֹשׁ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ כֵּן רָאִיתִי. אָמַר לוֹ: רֵיקָא! אִלְמָלֵא לֹא רָאִיתָ – לֹא הֶאֱמַנְתָּ; מְלַגְלֵג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים אַתָּה! נָתַן עֵינָיו בּוֹ, וְנַעֲשָׂה גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת. מֵיתִיבִי: ״וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת״ – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מָאתַיִם אַמָּה, כִּשְׁתֵּי קוֹמוֹת שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵאָה אַמָּה, כְּנֶגֶד הֵיכָל וּכְתָלָיו – שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם, בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל״! כִּי קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן – לְכַוֵּוי דְּבֵי זִיקָא. וְאָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת שֶׁבַע חוּפּוֹת לְכׇל צַדִּיק וְצַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבָרָא ה׳ עַל כׇּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם, וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה, כִּי עַל כׇּל כָּבוֹד חֻפָּה״ – מְלַמֵּד שֶׁכׇּל אֶחָד וְאֶחָד עוֹשֶׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוּפָּה לְפִי כְּבוֹדוֹ. עָשָׁן בַּחוּפָּה לָמָּה? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: שֶׁכׇּל מִי שֶׁעֵינָיו צָרוֹת בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִתְמַלְּאוֹת עֵינָיו עָשָׁן לָעוֹלָם הַבָּא. וְאֵשׁ בַּחוּפָּה לָמָּה? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁכׇּל אֶחָד וְאֶחָד נִכְוֶה מֵחוּפָּתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה, אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִימָה. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו״ – וְלֹא כׇּל הוֹדְךָ; זְקֵנִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר אָמְרוּ: פְּנֵי מֹשֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה, פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּפְנֵי לְבָנָה; אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה, אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִימָּה. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: עֶשֶׂר חוּפּוֹת עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן עֵדֶן – שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ, כׇּל אֶבֶן יְקָרָה וְגוֹ׳״. מָר זוּטְרָא אָמַר: אַחַת עֶשְׂרֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל אֶבֶן יְקָרָה״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְגָרוּעַ שֶׁבְּכוּלָּן – זָהָב, דְּקָא חָשֵׁיב לֵיהּ לְבַסּוֹף. מַאי ״מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחִירָם מֶלֶךְ צוֹר: ״בְּךָ נִסְתַּכַּלְתִּי, וּבָרָאתִי נְקָבִים נְקָבִים בָּאָדָם״. וְאִיכָּא דְאָמְרִי, הָכִי קָאָמַר: בְּךָ נִסְתַּכַּלְתִּי,

238 בבא מציעא פתח ↗

רִיבָּה לָהֶן. וּמַעֲשֶׂה נָמֵי בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן מַתְיָא שֶׁאָמַר לִבְנוֹ צֵא שְׂכוֹר לָנוּ פּוֹעֲלִים, הָלַךְ וּפָסַק לָהֶן מְזוֹנוֹת. וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל אָבִיו, אָמַר לוֹ: בְּנִי, אֲפִילּוּ אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶן כִּסְעוּדַת שְׁלֹמֹה בִּשְׁעָתוֹ, לֹא יָצָאתָ יְדֵי חוֹבָתְךָ עִמָּהֶן, שֶׁהֵן בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. לְמֵימְרָא דִּסְעוּדְתָּא דְּאַבְרָהָם אָבִינוּ עֲדִיפָא מִדִּשְׁלֹמֹה? וְהָכְתִיב: ״וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח. עֲשָׂרָה בָּקָר בְּרִאִים וַעֲשָׂרָה בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים״! וְאָמַר גּוּרְיוֹן בֶּן אֲסִטְיוֹן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: הַלָּלוּ לַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים. וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר: הַלָּלוּ לְצִיקֵי קְדֵירָה. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֶלֶף נָשִׁים הָיוּ לִשְׁלֹמֹה, כׇּל אַחַת וְאַחַת עָשְׂתָה לוֹ בְּבֵיתָה כָּךְ. מַאי טַעְמָא – זוֹ סְבוּרָה שֶׁמָּא אֶצְלִי סוֹעֵד הַיּוֹם, וְזוֹ סְבוּרָה שֶׁמָּא אֶצְלִי סוֹעֵד הַיּוֹם. וְאִילּוּ גַּבֵּי אַבְרָהָם כְּתִיב: ״וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב״. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: ״בֶּן בָּקָר״ – אֶחָד, ״רַךְ״ – שְׁנַיִם, ״וְטוֹב״ – שְׁלֹשָׁה! הָתָם תְּלָתָא תּוֹרֵי לִתְלָתָא גַּבְרֵי, הָכָא לְכׇל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם״. מַאי ״בַּרְבּוּרִים אֲבוּסִים״? אָמַר רַב: שֶׁאוֹבְסִים אוֹתָן בְּעַל כׇּרְחָן. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שֶׁאֲבוּסִים וְעוֹמְדִים מֵאֲלֵיהֶם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מְבִיאִין תּוֹר מִמַּרְעִיתוֹ בִּדְלָא אֲנִיס, וְתַרְנְגוֹלֶת מֵאַשְׁפָּתָהּ בִּדְלָא אֲנִיסָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּבְחָר שֶׁבַּבְּהֵמוֹת – שׁוֹר, מוּבְחָר שֶׁבָּעוֹפוֹת – תַּרְנְגוֹלֶת. אָמַר אַמֵּימָר: זָגְתָּא אוּכַּמְתָּא בֵּי בַטְנִיתָא דְּמִשְׁתַּכְחָא בֵּינֵי עַצְרֵי, דְּלָא מָצְיָא פָּסְיָא קַנְיָא. ״וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם״, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: ״בֶּן בָּקָר״ – אֶחָד, ״רַךְ״ – שְׁנַיִם, ״וְטוֹב״ – שְׁלֹשָׁה. וְאֵימָא חַד, כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: רַכִּיךְ וְטָב! אִם כֵּן, לִכְתּוֹב ״רַךְ טוֹב״, מַאי ״וָטוֹב״ – שְׁמַע מִינַּהּ לִדְרָשָׁה. אֵימָא תְּרֵי! מִדְּ״טוֹב״ לִדְרָשָׁה, ״רַךְ״ נָמֵי לִדְרָשָׁה. מֵתִיב רַבָּה בַּר עוּלָּא, וְאִיתֵּימָא רַב הוֹשַׁעְיָא, וְאִיתֵּימָא רַב נָתָן בְּרַבִּי הוֹשַׁעְיָא: ״וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ״, כֹּל חַד וְחַד יַהֲבֵיהּ לְנַעַר חַד. ״וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם״, דְּקַמָּא קַמָּא דִּמְטָיא, אַיְיתִי לְקַמַּיְיהוּ. וּלְמָה לִי תְּלָתָא? תִּסְגֵּי בְּחַד. אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא: כְּדֵי לְהַאֲכִילָן שָׁלֹשׁ לְשׁוֹנוֹת בְּחַרְדָּל. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִן הַמִּנְהָג, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה עָלָה לַמָּרוֹם וְלֹא אָכַל לֶחֶם, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יָרְדוּ לְמַטָּה וְאָכְלוּ לֶחֶם. וְאָכְלוּ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: נִרְאוּ כְּמִי שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל מַה שֶּׁעָשָׂה אַבְרָהָם לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בְּעַצְמוֹ – עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָנָיו בְּעַצְמוֹ. וְכׇל מַה שֶּׁעָשָׂה אַבְרָהָם עַל יְדֵי שָׁלִיחַ – עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָנָיו עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. ״וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם״, ״וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה׳״. ״וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב״, ״הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם״. ״וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ״, ״הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר וְגוֹ׳״. ״וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם״, ״וַה׳ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם״. ״יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם״, ״וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם״. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא. דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בִּשְׂכַר שְׁלֹשָׁה – זָכוּ לִשְׁלֹשָׁה. בִּשְׂכַר ״חֶמְאָה וְחָלָב״ – זָכוּ לַמָּן; בִּשְׂכַר ״וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם״ – זָכוּ לְעַמּוּד הֶעָנָן; בִּשְׂכַר ״יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם״ – זָכוּ לִבְאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם. ״יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם״, אָמַר רַבִּי יַנַּאי בְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמְרוּ לוֹ: וְכִי בְּעַרְבִיִּים חֲשַׁדְתָּנוּ, שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לַאֲבַק רַגְלֵיהֶם, כְּבָר יָצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל. ״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם״. מַאי ״כְּחוֹם הַיּוֹם״? אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם שְׁלִישִׁי שֶׁל מִילָה שֶׁל אַבְרָהָם הָיָה, וּבָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁאוֹל בְּאַבְרָהָם, הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ אוֹתוֹ צַדִּיק בְּאוֹרְחִים. שַׁדְּרֵיהּ לֶאֱלִיעֶזֶר לְמִיפַּק לְבָרָא. נְפַק וְלָא אַשְׁכַּח, אָמַר: לָא מְהֵימְנָא לָךְ. הַיְינוּ דְּאָמְרִי תַּמָּן: לֵית הֵימָנוּתָא בְּעַבְדֵי. נְפַק אִיהוּ חַזְיֵיהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּקָאֵי אַבָּבָא. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ״. כֵּיוָן דַּחֲזָא דְּקָא אָסַר וְשָׁרֵי, אֲמַר: לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֵיקַם הָכָא. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרׇץ לִקְרָאתָם״. מֵעִיקָּרָא אֲתוֹ קָמוּ עֲלֵיהּ, כִּי חַזְיוּהּ דַּהֲוָה לֵיהּ צַעֲרָא, אֲמַרוּ: לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֵיקַם הָכָא. מַאן נִינְהוּ שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים – מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל וּרְפָאֵל. מִיכָאֵל שֶׁבָּא לְבַשֵּׂר אֶת שָׂרָה, רְפָאֵל שֶׁבָּא לְרַפֵּא אֶת אַבְרָהָם, גַּבְרִיאֵל אֲזַל לְמֶהְפְּכַיהּ לִסְדוֹם. וְהָא כְּתִיב: ״וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב״! דַּאֲזַל מִיכָאֵל בַּהֲדֵיהּ לְשֵׁזְבֵיהּ לְלוֹט. דַּיְקָא נָמֵי, דִּכְתִיב: ״וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל״, וְלָא כְּתִיב ״וַיַּהַפְכוּ״ – שְׁמַע מִינַּהּ. מַאי שְׁנָא לְגַבֵּי אַבְרָהָם, דִּכְתִיב: ״כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ״, וּמַאי שְׁנָא לְגַבֵּי לוֹט, דִּכְתִיב:

239 שבת פתח ↗

242 סוטה פתח ↗

דַּיְקָא נָמֵי דִּכְתִיב ״הַקְּנִזִּי״. שְׁמַע מִינַּהּ. ״עֲזוּבָה״ — זוֹ מִרְיָם, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ עֲזוּבָה — שֶׁהַכֹּל עֲזָבוּהָ מִתְּחִילָּתָהּ. ״הוֹלִיד״ — וַהֲלֹא מִינְסָב הֲוָה נָסֵיב לַהּ! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם שָׁמַיִם — מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ יְלָדָהּ. ״יְרִיעוֹת״ — שֶׁהָיוּ פָּנֶיהָ דּוֹמִין לִירִיעוֹת. ״וְאֵלֶּה בָּנֶיהָ״ — אַל תִּקְרֵי בָּנֶיהָ אֶלָּא ״בּוֹנֶיהָ״, ״יֵשֶׁר״ — שֶׁיִּשֵּׁר אֶת עַצְמוֹ. ״שׁוֹבָב״ — שֶׁשִּׁיבֵּב אֶת יִצְרוֹ, ״וְאַרְדּוֹן״ — שֶׁרָדָה אֶת יִצְרוֹ, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: עַל שֶׁהָיוּ פָּנֶיהָ דּוֹמִין לְוֶרֶד. ״וּלְאַשְׁחוּר אֲבִי תְקוֹעַ הָיוּ שְׁתֵּי נָשִׁים חֶלְאָה וְנַעֲרָה״. ״אַשְׁחוּר״ — זֶה כָּלֵב, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״אַשְׁחוּר״ — שֶׁהוּשְׁחֲרוּ פָּנָיו בְּתַעֲנִיּוֹת. ״אֲבִי״ — שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ כְּאָב, ״תְּקוֹעַ״ — שֶׁתָּקַע אֶת לִבּוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם. ״הָיוּ שְׁתֵּי נָשִׁים״ — נַעֲשָׂה מִרְיָם כִּשְׁתֵּי נָשִׁים. ״חֶלְאָה וְנַעֲרָה״ — לָא חֶלְאָה וְנַעֲרָה הֲוַאי, אֶלָּא בַּתְּחִילָּה חֶלְאָה, וּלְבַסּוֹף נַעֲרָה. ״וּבְנֵי חֶלְאָה צֶרֶת וְצֹהַר וְאֶתְנָן״. ״צֶרֶת״ — שֶׁנַּעֲשֵׂית צָרָה לְחַבְרוֹתֶיהָ. ״צֹהַר״ — שֶׁהָיוּ פָּנֶיהָ דּוֹמִין כַּצׇּהֳרַיִם, ״אֶתְנָן״ — שֶׁכׇּל הָרוֹאֶה אוֹתָהּ מוֹלִיךְ אֶתְנָן לְאִשְׁתּוֹ. ״וַיְצַו פַּרְעֹה לְכׇל עַמּוֹ״, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: אַף עַל עַמּוֹ גָּזַר. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: שָׁלֹשׁ גְּזֵירוֹת גָּזַר: בַּתְּחִילָּה ״אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אוֹתוֹ״, וּלְבַסּוֹף ״כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ״, וּלְבַסּוֹף אַף עַל עַמּוֹ גָּזַר. ״וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי״. לְהֵיכָן הָלַךְ? אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר זְבִינָא: שֶׁהָלַךְ בַּעֲצַת בִּתּוֹ. תָּנָא: עַמְרָם גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁאָמַר פַּרְעֹה הָרָשָׁע ״כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ״, אָמַר: לַשָּׁוְא אָנוּ עֲמֵלִין, עָמַד וְגֵירַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. עָמְדוּ כּוּלָּן וְגֵירְשׁוּ אֶת נְשׁוֹתֵיהֶן. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ: אַבָּא, קָשָׁה גְּזֵירָתְךָ יוֹתֵר מִשֶּׁל פַּרְעֹה. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָּזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְאַתָּה גָּזַרְתָּ עַל הַזְּכָרִים וְעַל הַנְּקֵיבוֹת. פַּרְעֹה לָא גָּזַר אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַתָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּלְעוֹלָם הַבָּא. פַּרְעֹה הָרָשָׁע — סָפֵק מִתְקַיֶּימֶת גְּזֵירָתוֹ, סָפֵק אֵינָהּ מִתְקַיֶּימֶת. אַתָּה צַדִּיק, בְּוַדַּאי שֶׁגְּזֵירָתְךָ מִתְקַיֶּימֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקׇם לָךְ״. עָמַד וְהֶחְזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ, עָמְדוּ כּוּלָּן וְהֶחְזִירוּ אֶת נְשׁוֹתֵיהֶן. ״וַיִּקַּח״. ״וַיַּחְזִיר״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר זְבִינָא: שֶׁעָשָׂה לוֹ מַעֲשֵׂה לִיקּוּחִין — הוֹשִׁיבָהּ בְּאַפִּרְיוֹן, וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם מְרַקְּדִין לְפָנֶיהָ, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אָמְרוּ ״אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה״. ״אֶת בַּת לֵוִי״. אֶפְשָׁר בַּת מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה הָוְיָא וְקָרֵי לַהּ ״בַּת״, דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: זוֹ יוֹכֶבֶד, שֶׁהוֹרָתָהּ בַּדֶּרֶךְ וְלֵידָתָהּ בֵּין הַחוֹמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר יָלְדָה אוֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם״ — לֵידָתָהּ בְּמִצְרַיִם, וְאֵין הוֹרָתָה בְּמִצְרַיִם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שֶׁנּוֹלְדוּ בָּהּ סִימָנֵי נַעֲרוּת. ״וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן״. וְהָא הֲוָת מִיעַבְּרָא בֵּיהּ תְּלָתָא יַרְחֵי מֵעִיקָּרָא! אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר זְבִינָא: מַקִּישׁ לֵידָתָהּ לְהוֹרָתָהּ: מָה הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בְּצַעַר — אַף לֵידָתָהּ שֶׁלֹּא בְּצַעַר. מִכָּאן לְנָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁלֹּא הָיוּ בְּפִיתְקָהּ שֶׁל חַוָּה. ״וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא״. תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״טוֹב״ שְׁמוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״טוֹבִיָּה״ שְׁמוֹ. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: הָגוּן לִנְבִיאוּת. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: נוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד מֹשֶׁה, נִתְמַלֵּא הַבַּיִת כּוּלּוֹ אוֹר. כְּתִיב הָכָא: ״וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב״. ״וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים״ — דְּלָא מְנוֹ מִצְרִיִּם אֶלָּא מִשָּׁעָה דְּאַהְדְּרַהּ, וְהִיא הֲוָת מִיעַבְּרָא בֵּיהּ תְּלָתָא יַרְחֵי מֵעִיקָּרָא. ״וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ״. אַמַּאי? תִּצְפְּנֵיהּ וְתֵיזִיל! אֶלָּא, כֹּל הֵיכָא דַּהֲווֹ שָׁמְעִי מִצְרָאֵי דְּמִתְיְלִיד יָנוֹקָא, מַמְטוּ יָנוֹקֵי הָתָם כִּי הֵיכִי דְּלִישְׁמְעִינְהוּ וּמְעַוֵּי בַּהֲדַיְהוּ, דִּכְתִיב: ״אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִּים וְגוֹ׳״. ״וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא״. מַאי שְׁנָא גּוֹמֶא? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיכָּן לְצַדִּיקִים שֶׁמָּמוֹנָם חָבִיב עֲלֵיהֶן יוֹתֵר מִגּוּפָן. וְכׇל כָּךְ לָמָּה — לְפִי שֶׁאֵין פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶן בְּגָזֵל. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: דָּבָר רַךְ, שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בִּפְנֵי דָּבָר רַךְ וּבִפְנֵי דָּבָר קָשֶׁה. ״וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת״, תָּנָא: חֵמָר מִבִּפְנִים וְזֶפֶת מִבַּחוּץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָרִיחַ אוֹתוֹ צַדִּיק רֵיחַ רַע. ״וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף״, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יַם סוּף. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר:

246 שבת פתח ↗

חֲדָא מִינַּיְיהוּ בַּטּוֹלֵי מְבַטֵּיל, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הֲלָכָה, מִכְּלָל דִּפְלִיגִי. אֲמַר לֵיהּ: מַאי נָפְקָא לָךְ מִינַּהּ? אֲמַר לֵיהּ: גְּמָרָא גְּמוֹר זְמוֹרְתָּא תְּהֵא?! מַתְנִי׳ קוֹשְׁרִין דְּלִי בְּפָסִקְיָא, אֲבָל לֹא בְּחֶבֶל. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: כׇּל קֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קַיָּימָא — אֵין חַיָּיבִין עָלָיו. גְּמָ׳ חֶבֶל דְּמַאי? אִי לֵימָא חֶבֶל דְּעָלְמָא, רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר? קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּימָא הוּא! אֶלָּא חֶבֶל דְּגַרְדִּי. לְמֵימְרָא דְּרַבָּנַן סָבְרִי גָּזְרִינַן חֶבֶל דְּגַרְדִּי אַטּוּ חֶבֶל דְּעָלְמָא, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר לָא גָּזְרִינַן? וּרְמִינְהוּ: חֶבֶל דְּלִי שֶׁנִּפְסַק לֹא יְהֵא קוֹשְׁרוֹ אֶלָּא עוֹנְבוֹ. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹרֵךְ עָלָיו פּוּנְדָּא אוֹ פָּסִקְיָא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעַנְבֶנּוּ. קַשְׁיָא דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה, קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן. דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא: חֶבֶל בְּחֶבֶל — מִיחַלַּף. עֲנִיבָה בִּקְשִׁירָה — לָא מִיחַלְּפָא. דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא: הָתָם — לָא מִשּׁוּם דְּמִיחַלְּפָא עֲנִיבָה בִּקְשִׁירָה, אֶלָּא עֲנִיבָה גּוּפָהּ קְשִׁירָה הִיא. אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: מֵבִיא אָדָם חֶבֶל מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ, וְקוֹשְׁרוֹ בַּפָּרָה וּבָאֵיבוּס אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַחָא אֲרִיכָא דְּהוּא רַבִּי אַחָא בַּר פָּפָּא לְרַבִּי אַבָּא: חֶבֶל שֶׁבָּאֵיבוּס — קוֹשְׁרוֹ בַּפָּרָה, וְשֶׁבַּפָּרָה — קוֹשְׁרוֹ בָּאֵיבוּס, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָבִיא חֶבֶל מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וְיִקְשׁוֹר בַּפָּרָה וּבָאֵיבוּס! הָתָם — חֶבֶל דְּעָלְמָא הָכָא חֶבֶל דְּגַרְדִּי. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּלֵי קִיוָּאֵי מוּתָּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב יְהוּדָה: כּוֹבֶד הָעֶלְיוֹן וְכוֹבֶד הַתַּחְתּוֹן מַהוּ? אִין וְלָאו וְרַפְיָא בִּידֵיהּ. אִיתְּמַר אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּלֵי קִיוָּאֵי מוּתָּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת, אֲפִילּוּ כּוֹבֶד הָעֶלְיוֹן וְכוֹבֶד הַתַּחְתּוֹן, אֲבָל לֹא אֶת הָעַמּוּדִים. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מַאי שְׁנָא עַמּוּדִים דְּלָא? אִילֵּימָא דְּקָעָבֵיד גּוּמּוֹת, גּוּמּוֹת מִמֵּילָא קָא הָוְיָין, דִּתְנַן: הַטּוֹמֵן לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת תַּחַת הַגֶּפֶן, אִם מִקְצָת עָלָיו מְגוּלִּין — אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לֹא מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וְלֹא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית, וְלֹא מִשּׁוּם מַעֲשֵׂר, וְנִיטָּלִין בְּשַׁבָּת. בְּשָׂדֶה — לָא אָתֵי לְאַשְׁווֹיֵי גּוּמּוֹת, הָכָא בְּבַיִת — אָתֵי לְאַשְׁווֹיֵי גּוּמּוֹת. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן מֵרַבִּי יְהוּדָה בַּר לֵיוַאי: כְּלֵי קִיוָּאֵי, כְּגוֹן כּוֹבֶד הָעֶלְיוֹן וְכוֹבֶד הַתַּחְתּוֹן, מַהוּ לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת? אֲמַר לֵיהּ: אֵין מְטַלְטְלִין. מַה טַּעַם? לְפִי שֶׁאֵין נִיטָּלִין. מַתְנִי׳ מְקַפְּלִין אֶת הַכֵּלִים אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים, וּמַצִּיעִין אֶת הַמִּטּוֹת מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְשַׁבָּת, אֲבָל לֹא מִשַּׁבָּת לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מְקַפְּלִין אֶת הַכֵּלִים, וּמַצִּיעִין אֶת הַמִּטּוֹת מִיּוֹם הַכִּיפּוּרִים לְשַׁבָּת. וְחֶלְבֵי שַׁבָּת קְרֵיבִין בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים, אֲבָל לֹא שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשַׁבָּת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא שֶׁל שַׁבָּת קְרֵיבִין בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים, וְלֹא שֶׁל יוֹם הַכִּיפּוּרִים קְרֵיבִין בְּשַׁבָּת. גְּמָ׳ אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּאָדָם אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם — לֹא. וּבְאָדָם אֶחָד נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא בַּחֲדָשִׁים, אֲבָל בִּישָׁנִים — לָא. וָחֳדָשִׁים נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּלְבָנִים, אֲבָל בִּצְבוּעִים — לָא. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ לְהַחֲלִיף, אֲבָל יֵשׁ לוֹ לְהַחֲלִיף — לָא. תָּנָא: שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל לֹא הָיוּ מְקַפְּלִים כְּלֵי לָבָן שֶׁלָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לָהֶן לְהַחֲלִיף. אָמַר רַב הוּנָא: אִם יֵשׁ לוֹ לְהַחֲלִיף — יַחֲלִיף, וְאִם אֵין לוֹ לְהַחֲלִיף — יְשַׁלְשֵׁל בִּבְגָדָיו. מַתְקִיף לַהּ רַב סָפְרָא: וְהָא מִיתְחֲזֵי כְּרָמוּת רוּחָא. כֵּיוָן דְּכׇל יוֹמָא לָא קָעָבֵיד, וְהָאִידָּנָא הוּא דְּקָא עָבֵיד — לָא מִיתְחֲזֵי כְּרָמוּת רוּחָא. ״וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ״. ״וְכִבַּדְתּוֹ״ — שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּמַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל חוֹל, וְכִי הָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן קָרֵי לְמָאנֵיהּ ״מְכַבְּדוֹתַי״. ״מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ״ — שֶׁלֹּא יְהֵא הִילּוּכְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּהִילּוּכְךָ שֶׁל חוֹל. ״מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ״ — חֲפָצֶיךָ אֲסוּרִין, חֶפְצֵי שָׁמַיִם מוּתָּרִין. ״וְדַבֵּר דָּבָר״ —

250 בבא מציעא פתח ↗

נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיָּבוֹא עַל סְפֵק אֵשֶׁת אִישׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים. מְנָא לַן? מִדְּדָרֵשׁ רָבָא, דְּדָרֵשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב ״וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ... קָרְעוּ וְלֹא דָמּוּ״? אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ, שֶׁאִם הָיוּ מְקָרְעִים בְּשָׂרִי, לֹא הָיָה דָּמִי שׁוֹתֵת לָאָרֶץ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא, אֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסְקִין בִּנְגָעִים וְאֹהָלוֹת, אוֹמְרִים לִי: דָּוִד, הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, מִיתָתוֹ בַּמֶּה? וַאֲנִי אוֹמֵר לָהֶם: מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק, וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. אֲבָל הַמַּלְבִּין אֶת פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְאָמַר מָר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ: אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, וְאָמְרִי לָהּ: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים. מְנָא לַן? מִתָּמָר, דִּכְתִיב: ״הִיא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ״. אָמַר רַב חִנָּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מַאי דִּכְתִיב ״וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ״? עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבַמִּצְווֹת, אַל תּוֹנֵיהוּ. אָמַר רַב: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בְּאוֹנָאַת אִשְׁתּוֹ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁדִּמְעָתָהּ מְצוּיָה, אוֹנָאָתָהּ קְרוֹבָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁנֶּחְרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְפִילָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִילָּתִי״. וְאַף עַל פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְפִילָּה נִנְעֲלוּ, שַׁעֲרֵי דְמָעוֹת לֹא נִנְעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה׳ וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה, אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ״. וְאָמַר רַב: כׇּל הַהוֹלֵךְ בַּעֲצַת אִשְׁתּוֹ נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְהָא אָמְרִי אִינָשֵׁי, אִיתְּתָךְ גּוּצָא – גְּחֵין וְתִלְחוֹשׁ לָהּ! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּמִילֵּי דְעָלְמָא, וְהָא בְּמִילֵּי דְבֵיתָא. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: הָא בְּמִילֵּי דִשְׁמַיָּא, וְהָא בְּמִילֵּי דְעָלְמָא. אָמַר רַב חִסְדָּא: כׇּל הַשְּׁעָרִים נִנְעָלִים, חוּץ מִשַּׁעֲרֵי אוֹנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה ה׳ נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַכֹּל נִפְרָע בִּידֵי שָׁלִיחַ, חוּץ מֵאוֹנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְיָדוֹ אֲנָךְ״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: שְׁלֹשָׁה אֵין הַפַּרְגּוֹד נִנְעָל בִּפְנֵיהֶם: אוֹנָאָה, וְגָזֵל, וַעֲבוֹדָה זָרָה. אוֹנָאָה, דִּכְתִיב: ״וּבְיָדוֹ אֲנָךְ״. גָּזֵל, דִּכְתִיב: ״חָמָס וָשֹׁד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל פָּנַי תָּמִיד״. עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ״הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד וְגוֹ׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְבוּאָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁאֵין מְרִיבָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא עַל עִסְקֵי תְבוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ״. אָמַר רַב פָּפָּא, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: כְּמִשְׁלַם שְׂעָרֵי מִכַּדָּא, נָקֵישׁ וְאָתֵי תִּגְרָא בְּבֵיתָא. וְאָמַר רַב חִינָּנָא בַּר פָּפָּא: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְבוּאָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁלֹּא נִקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל דַּלִּים אֶלָּא עַל עִסְקֵי תְבוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן״. וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּכְבוֹד אִשְׁתּוֹ, שֶׁאֵין בְּרָכָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְאַבְרָם הֵטִיב בַּעֲבוּרָהּ״. וְהַיְינוּ דַּאֲמַר לְהוּ רָבָא לִבְנֵי מָחוֹזָא: אוֹקִירוּ לִנְשַׁיְיכוּ, כִּי הֵיכִי דְּתִתְעַתְּרוּ. תְּנַן הָתָם: חֲתָכוֹ חוּלְיוֹת, וְנָתַן חוֹל בֵּין חוּלְיָא לְחוּלְיָא – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין.

250 ברכות פתח ↗

רַב אַוְיָא חֲלַשׁ וְלָא אֲתָא לְפִרְקָא דְּרַב יוֹסֵף. לִמְחַר כִּי אֲתָא, בְּעָא אַבָּיֵי לְאַנּוֹחֵי דַּעְתֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא אֲתָא מָר לְפִרְקָא? אָמַר לֵיהּ: דַּהֲוָה חֲלִישׁ לִבַּאי וְלָא מָצֵינָא. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי לָא טְעַמְתְּ מִידֵּי וַאֲתֵית? אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּרַב הוּנָא? דְּאָמַר רַב הוּנָא: אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּטְעוֹם כְּלוּם קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין! אֲמַר לֵיהּ: אִיבְּעִי לֵיהּ לְמָר לְצַלּוֹיֵי צְלוֹתָא דְּמוּסָפִין בְּיָחִיד, וְלִטְעוֹם מִידֵּי וּלְמֵיתֵי. אֲמַר לֵיהּ: וְלָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּקְדִּים תְּפִלָּתוֹ לִתְפִלַּת הַצִּבּוּר? אֲמַר לֵיהּ: לָאו אִתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּצִבּוּר שָׁנוּ. וְלֵית הִלְכְתָא לָא כְּרַב הוּנָא וְלָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּרַב הוּנָא — הָא דַּאֲמַרַן. כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי — דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלַּת מִנְחָה, אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּטְעוֹם כְּלוּם קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמִּנְחָה. מַתְנִי׳ רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה הָיָה מִתְפַּלֵּל בִּכְנִיסָתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּבִיצִיאָתוֹ תְּפִלָּה קְצָרָה. אָמְרוּ לוֹ: מָה מָקוֹם לִתְפִלָּה זוֹ? אָמַר לָהֶם: בִּכְנִיסָתִי אֲנִי מִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא יֶאֱרַע דְּבַר תַּקָּלָה עַל יָדִי. וּבִיצִיאָתִי אֲנִי נוֹתֵן הוֹדָאָה עַל חֶלְקִי. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: בִּכְנִיסָתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁלֹּא יֶאֱרַע דְּבַר תַּקָּלָה עַל יָדִי, וְלֹא אֶכָּשֵׁל בִּדְבָר הֲלָכָה, וְיִשְׂמְחוּ בִּי חֲבֵרַי, וְלֹא אוֹמַר עַל טָמֵא טָהוֹר, וְלֹא עַל טָהוֹר טָמֵא. וְלֹא יִכָּשְׁלוּ חֲבֵרַי בִּדְבַר הֲלָכָה, וְאֶשְׂמַח בָּהֶם״. בִּיצִיאָתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? ״מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאֲנִי מַשְׁכִּים, וְהֵם מַשְׁכִּימִים. אֲנִי מַשְׁכִּים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אֲנִי עָמֵל וְהֵם עֲמֵלִים. אֲנִי עָמֵל וּמְקַבֵּל שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אֲנִי רָץ וְהֵם רָצִים. אֲנִי רָץ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת״. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּינוּ לַמְּדֵנוּ אוֹרְחוֹת חַיִּים וְנִזְכֶּה בָּהֶן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד חַבְרֵיכֶם, וּמִנְעוּ בְּנֵיכֶם מִן הַהִגָּיוֹן, וְהוֹשִׁיבוּם בֵּין בִּרְכֵּי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וּכְשֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִים — דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם עוֹמְדִים. וּבִשְׁבִיל כָּךְ תִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וּכְשֶׁחָלָה רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הִתְחִיל לִבְכּוֹת. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: ״נֵר יִשְׂרָאֵל, עַמּוּד הַיְמָנִי, פַּטִּישׁ הֶחָזָק״, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? אָמַר לָהֶם: אִילּוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתִי, שֶׁהַיּוֹם כָּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר, שֶׁאִם כּוֹעֵס עָלַי אֵין כַּעֲסוֹ כַּעַס עוֹלָם, וְאִם אוֹסְרֵנִי — אֵין אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עוֹלָם, וְאִם מְמִיתֵנִי — אֵין מִיתָתוֹ מִיתַת עוֹלָם, וַאֲנִי יָכוֹל לְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים וּלְשַׁחֲדוֹ בְּמָמוֹן, אַף עַל פִּי כֵן הָיִיתִי בּוֹכֶה, וְעַכְשָׁיו שֶׁמּוֹלִיכִים אוֹתִי לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא חַי וְקַיָּים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, שֶׁאִם כּוֹעֵס עָלַי — כַּעֲסוֹ כַּעַס עוֹלָם, וְאִם אוֹסְרֵנִי — אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עוֹלָם, וְאִם מְמִיתֵנִי — מִיתָתוֹ מִיתַת עוֹלָם, וְאֵינִי יָכוֹל לְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים וְלֹא לְשַׁחֲדוֹ בְּמָמוֹן. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי שְׁנֵי דְרָכִים, אַחַת שֶׁל גַּן עֵדֶן וְאַחַת שֶׁל גֵּיהִנָּם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ מוֹלִיכִים אוֹתִי, וְלֹא אֶבְכֶּה?! אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּינוּ, בָּרְכֵנוּ. אָמַר לָהֶם: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָּשָׂר וָדָם״. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: עַד כָּאן? אָמַר לָהֶם: וּלְוַאי, תֵּדְעוּ כְּשֶׁאָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה אוֹמֵר: ״שֶׁלֹּא יִרְאַנִי אָדָם״. בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ, אָמַר לָהֶם: פַּנּוּ כֵּלִים מִפְּנֵי הַטּוּמְאָה, וְהָכִינוּ כִּסֵּא לְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁבָּא. מַתְנִי׳ רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בְּכָל יוֹם וְיוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתוֹ בְּפִיו — מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְאִם לָאו — מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ קֶבַע — אֵין תְּפִלָּתוֹ תַּחֲנוּנִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הַהוֹלֵךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה, מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה, וְאוֹמֵר: ״הוֹשַׁע ה׳ אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל, בְּכָל פָּרָשַׁת הָעִבּוּר יִהְיוּ צׇרְכֵיהֶם לְפָנֶיךָ. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר — יֵרֵד וְיִתְפַּלֵּל, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד — יַחֲזִיר אֶת פָּנָיו. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר אֶת פָּנָיו — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קׇדְשֵׁי הַקׇּדָשִׁים. הָיָה מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה אוֹ בְּאַסְדָּא — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קׇדְשֵׁי הַקׇּדָשִׁים. גְּמָ׳ הָנֵי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה כְּנֶגֶד מִי? אָמַר רַבִּי הִלֵּל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אַזְכָּרוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד בְּ״הָבוּ לַה׳ בְּנֵי אֵלִים״. רַב יוֹסֵף אָמַר: כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אַזְכָּרוֹת שֶׁבִּקְרִיאַת שְׁמַע. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּנֶגֶד שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה חוּלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה. וְאָמַר רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּכְרַע עַד שֶׁיִּתְפַּקְּקוּ כׇּל חוּלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה. עוּלָּא אָמַר: עַד כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה אִיסָּר כְּנֶגֶד לִבּוֹ. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: כֵּיוָן שֶׁנִּעְנַע רֹאשׁוֹ — שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ. אָמַר רָבָא: וְהוּא דִּמְצַעַר נַפְשֵׁיהּ, וּמִחְזֵי כְּמַאן דְּכָרַע. הָנֵי תַּמְנֵי סְרֵי?! תְּשַׁסְרֵי הָוְויָן! אָמַר רַבִּי לֵוִי: בִּרְכַּת הַמִּינִים בְּיַבְנֶה תִּקְּנוּהָ. כְּנֶגֶד מִי תִּקְּנוּהָ. אָמַר רַבִּי לֵוִי לְרַבִּי הִלֵּל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: כְּנֶגֶד ״אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים״. לְרַב יוֹסֵף, כְּנֶגֶד ״אֶחָד״ שֶׁבִּקְרִיאַת שְׁמַע. לְרַבִּי תַּנְחוּם אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כְּנֶגֶד חוּלְיָא קְטַנָּה שֶׁבַּשִּׁדְרָה. תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁמְעוֹן הַפָּקוֹלִי הִסְדִּיר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל עַל הַסֵּדֶר בְּיַבְנֶה. אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ לְתַקֵּן בִּרְכַּת הַמִּינִים? עָמַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְתִקְּנָהּ. לְשָׁנָה אַחֶרֶת שְׁכָחָהּ,

253 סנהדרין פתח ↗

אֲמַרָה לֵיהּ בְּרַתֵּיה: שִׁבְקֵיהּ, וַאֲנָא מַהְדַּרְנָא לֵיהּ. שְׁנֵי יוֹצְרִים יֵשׁ בְּעִירֵנוּ: אֶחָד יוֹצֵר מִן הַמַּיִם, וְאֶחָד יוֹצֵר מִן הַטִּיט. אֵיזֶה מֵהֶן מְשׁוּבָּח? אָמַר לָהּ: זֶה שֶׁיּוֹצֵר מִן הַמַּיִם. אָמְרָה לוֹ: מִן הַמַּיִם צָר, מִן הַטִּיט לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: קַל וָחוֹמֶר מִכְּלֵי זְכוּכִית, מָה כְּלֵי זְכוּכִית שֶׁעֲמָלָן בְּרוּחַ בָּשָׂר וָדָם - נִשְׁבְּרוּ יֵשׁ לָהֶן תַּקָּנָה, בָּשָׂר וָדָם שֶׁבְּרוּחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לְרַבִּי אַמֵּי: אָמְרִיתוּ דְּשָׁכְבֵי חָיִי. וְהָא הָווּ עַפְרָא, וְעַפְרָא מִי קָא חָיֵי?! אֲמַר לֵיהּ: אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו: לְכוּ וּבְנוּ לִי פַּלְטֵרִין גְּדוֹלִים בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מַיִם וְעָפָר. הָלְכוּ וּבָנוּ אוֹתָן. לְיָמִים נָפְלוּ. אָמַר לָהֶם: חִזְרוּ וּבְנוּ אוֹתָן בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ עָפָר וָמַיִם. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ יְכוֹלִין. כָּעַס עֲלֵיהֶם, וְאָמַר לָהֶן: בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מַיִם וְעָפָר בְּנִיתֶם, עַכְשָׁיו שֶׁיֵּשׁ מַיִם וְעָפָר – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! וְאִם אִי אַתָּה מַאֲמִין, צֵא לַבִּקְעָה וּרְאֵה עַכְבָּר שֶׁהַיּוֹם חֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה, לְמָחָר הִשְׁרִיץ וְנַעֲשָׂה כֻּלּוֹ בָּשָׂר. שֶׁמָּא תֹּאמַר לִזְמַן מְרוּבֶּה? עֲלֵה לָהָר וּרְאֵה שֶׁהַיּוֹם אֵין בּוֹ אֶלָּא חִלָּזוֹן אֶחָד, לְמָחָר יָרְדוּ גְּשָׁמִים וְנִתְמַלֵּא כּוּלּוֹ חֶלְזוֹנוֹת. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לִגְבִיהָא בֶּן פְּסִיסָא: וַוי לְכוֹן חַיָּיבַיָּא, דְּאָמְרִיתוּן מִיתֵי חָיִין! דְּחָיִין מָיְתִי, דְּמִיתֵי חָיִין? אֲמַר לֵיהּ: וַוי לְכוֹן חַיָּיבַיָּא, דְּאָמְרִיתוּן מִיתֵי לָא חָיִין! דְּלָא הֲווֹ חָיִי, דַּהֲווֹ חַיֵּי – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֲמַר לֵיהּ: חַיָּיבַיָּא קָרֵית לִי? אִי קָאֵימְנָא, בָּעֵיטְנָא בָּךְ וּפָשֵׁיטְנָא לְעַקְמוּתָךְ מִינָּךְ! אֲמַר לֵיהּ: אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן, רוֹפֵא אוּמָּן תִּקָּרֵא, וְשָׂכָר הַרְבֵּה תִּטּוֹל. תָּנוּ רַבָּנַן: בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּנִיסָן אִיתְנְטִילוּ דֵּימוֹסְנָאֵי מִיהוּדָה וּמִירוּשָׁלַיִם. כְּשֶׁבָּאוּ בְּנֵי אַפְרִיקִיָּא לָדוּן עִם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן, אָמְרוּ לוֹ: אֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁלָּנוּ הִיא, דִּכְתִיב ״אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ״, וּכְנַעַן אֲבוּהוֹן דְּהָנְהוּ אִינָשֵׁי הֲוָה. אֲמַר לְהוּ גְּבִיהָא בֶּן פְּסִיסָא לַחֲכָמִים: תְּנוּ לִי רְשׁוּת וְאֵלֵךְ וְאָדוּן עִמָּהֶן לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן. אִם יְנַצְּחוּנִי, אִמְרוּ: הֶדְיוֹט שֶׁבָּנוּ נִצַּחְתֶּם, וְאִם אֲנִי אֲנַצֵּחַ אוֹתָם, אִמְרוּ לָהֶם: תּוֹרַת מֹשֶׁה נִצְּחַתְכֶם. נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת, וְהָלַךְ וְדָן עִמָּהֶם. אָמַר לָהֶם: מֵהֵיכָן אַתֶּם מְבִיאִים רְאָיָיה? אָמְרוּ לוֹ: מִן הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶן: אַף אֲנִי לֹא אָבִיא לָכֶם רְאָיָיה אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו״. עֶבֶד שֶׁקָּנָה נְכָסִים – עֶבֶד לְמִי וּנְכָסִים לְמִי? וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים שֶׁלֹּא עֲבַדְתּוּנוּ! אָמַר לָהֶם אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מַלְכָּא: הַחְזִירוּ לוֹ תְּשׁוּבָה! אָמְרוּ לוֹ: תְּנוּ לָנוּ זְמַן שְׁלֹשָׁה יָמִים. נָתַן לָהֶם זְמַן. בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ תְּשׁוּבָה. מִיָּד בָּרְחוּ, וְהִנִּיחוּ שְׂדוֹתֵיהֶן כְּשֶׁהֵן זְרוּעוֹת, וְכַרְמֵיהֶן כְּשֶׁהֵן נְטוּעוֹת. וְאוֹתָהּ שָׁנָה שְׁבִיעִית הָיְתָה. שׁוּב פַּעַם אַחַת בָּאוּ בְּנֵי מִצְרַיִם לָדוּן עִם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן. אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וַה׳ נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם״. תְּנוּ לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁנְּטַלְתֶּם מִמֶּנּוּ. אָמַר גְּבִיהָא בֶּן פְּסִיסָא לַחֲכָמִים: תְּנוּ לִי רְשׁוּת וְאֵלֵךְ וְאָדוּן עִמָּהֶן לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס. אִם יְנַצְּחוּנִי, אִמְרוּ לָהֶם: הֶדְיוֹט שֶׁבָּנוּ נִצַּחְתֶּם, וְאִם אֲנִי אֲנַצֵּחַ אוֹתָם, אִמְרוּ לָהֶם: תּוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ נִצְּחַתְכֶם. נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת וְהָלַךְ וְדָן עִמָּהֶן. אָמַר לָהֶן: מֵהֵיכָן אַתֶּם מְבִיאִין רְאָיָיה? אָמְרוּ לוֹ: מִן הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶן: אַף אֲנִי לֹא אָבִיא לָכֶם רְאָיָיה אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה״. תְּנוּ לָנוּ שְׂכַר עֲבוֹדָה שֶׁל שִׁשִּׁים רִיבּוֹא שֶׁשִּׁיעְבַּדְתֶּם בְּמִצְרַיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. אָמַר לָהֶן אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן: הַחְזִירוּ לוֹ תְּשׁוּבָה! אָמְרוּ לוֹ: תְּנוּ לָנוּ זְמַן שְׁלֹשָׁה יָמִים. נָתַן לָהֶם זְמַן. בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ תְּשׁוּבָה. מִיָּד הִנִּיחוּ שְׂדוֹתֵיהֶן כְּשֶׁהֵן זְרוּעוֹת, וְכַרְמֵיהֶן כְּשֶׁהֵן נְטוּעוֹת, וּבָרְחוּ. וְאוֹתָהּ שָׁנָה שְׁבִיעִית הָיְתָה. וְשׁוּב פַּעַם אַחַת בָּאוּ בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה לָדוּן עִם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן. אָמְרוּ לוֹ: אֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁלָּנוּ וְשֶׁלָּכֶם, דִּכְתִיב ״וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם״ וּכְתִיב ״אֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם״. אָמַר לָהֶן גְּבִיהָא בֶּן פְּסִיסָא לַחֲכָמִים: תְּנוּ לִי רְשׁוּת וְאֵלֵךְ וְאָדוּן עִמָּהֶם לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן. אִם יְנַצְּחוּנִי אִמְרוּ: הֶדְיוֹט שֶׁבָּנוּ נִצַּחְתֶּם, וְאִם אֲנִי אֲנַצֵּחַ אוֹתָם אִמְרוּ לָהֶם: תּוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ נִצְּחַתְכֶם. נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת, הָלַךְ וְדָן עִמָּהֶן. אָמַר לָהֶם: מֵהֵיכָן אַתֶּם מְבִיאִין רְאָיָיה? אָמְרוּ לוֹ: מִן הַתּוֹרָה. אָמַר לָהֶן: אַף אֲנִי לֹא אָבִיא רְאָיָיה אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת״. אָב שֶׁנָּתַן אֲגִטִּין לְבָנָיו בְּחַיָּיו וְשִׁיגֵּר זֶה מֵעַל זֶה, כְּלוּם יֵשׁ לָזֶה עַל זֶה כְּלוּם? מַאי מַתָּנוֹת? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: מְלַמֵּד שֶׁמָּסַר לָהֶם שֵׁם טוּמְאָה. אֲמַר לֵיהּ אַנְטוֹנִינוּס לְרַבִּי: גּוּף וּנְשָׁמָה יְכוֹלִין לִפְטוֹר עַצְמָן מִן הַדִּין. כֵּיצַד? גּוּף אוֹמֵר: נְשָׁמָה חָטָאת, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁפֵּירְשָׁה מִמֶּנִּי הֲרֵינִי מוּטָּל כְּאֶבֶן דּוּמָם בַּקֶּבֶר. וּנְשָׁמָה אוֹמֶרֶת: גּוּף חָטָא, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁפֵּירַשְׁתִּי מִמֶּנּוּ הֲרֵינִי פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר כְּצִפּוֹר. אֲמַר לֵיהּ: אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס נָאֶה, וְהָיָה בּוֹ

254 גיטין פתח ↗

וְהִלְכְתָא כְּנַחְמָנִי. מַתְנִי׳ בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה מְשַׁנֶּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ, שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ. הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁיְּהֵא כּוֹתֵב: ״אִישׁ פְּלוֹנִי וְכׇל שׁוּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ״, ״אִשָּׁה פְּלוֹנִית וְכׇל שׁוּם שֶׁיֵּשׁ לָהּ״ – מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, שְׁלַחוּ לֵיהּ בְּנֵי מְדִינַת הַיָּם לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: בְּנֵי אָדָם הַבָּאִים מִשָּׁם לְכָאן, שְׁמוֹ יוֹסֵף – וְקוֹרְאִין לוֹ יוֹחָנָן; יוֹחָנָן – וְקוֹרְאִין לוֹ יוֹסֵף, הֵיאַךְ מְגָרְשִׁין נְשׁוֹתֵיהֶן? עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְהִתְקִין שֶׁיְּהוּ כּוֹתְבִין: ״אִישׁ פְּלוֹנִי וְכׇל שׁוּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ״, ״אִשָּׁה פְּלוֹנִית וְכׇל שׁוּם שֶׁיֵּשׁ לָהּ״ – מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. אָמַר רַב אָשֵׁי: וְהוּא דְּאִתַּחְזַק בִּתְרֵי שְׁמֵי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אָשֵׁי: רַבִּי מָרִי וְרַבִּי אֶלְעָזָר קָיְימִי כְּווֹתָךְ. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי: הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים – אַחַת בִּיהוּדָה וְאַחַת בַּגָּלִיל; וְלוֹ שְׁנֵי שֵׁמוֹת – אֶחָד בִּיהוּדָה וְאֶחָד בַּגָּלִיל; וְגֵרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁבִּיהוּדָה בִּשְׁמוֹ שֶׁבִּיהוּדָה, וְאֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁבַּגָּלִיל בִּשְׁמוֹ שֶׁבַּגָּלִיל – אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת, עַד שֶׁיְּגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁבִּיהוּדָה בִּשְׁמוֹ שֶׁבִּיהוּדָה – וְשֵׁם דְּגָלִיל עִמּוֹ; וְאֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁבַּגָּלִיל בִּשְׁמוֹ שֶׁבַּגָּלִיל – וְשֵׁם דִּיהוּדָה עִמּוֹ. יָצָא לְמָקוֹם אַחֵר, וְגֵרַשׁ בְּאֶחָד מֵהֶן – מְגוֹרֶשֶׁת. וְהָאָמְרַתְּ שֵׁם דְּגָלִיל עִמּוֹ! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ – הָא דְּאִתַּחְזַק, הָא דְּלָא אֶתַּחְזַק; שְׁמַע מִינַּהּ. הָהִיא דַּהֲווֹ קָרוּ לַהּ מִרְיָם, וּפוּרְתָּא שָׂרָה. אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: מִרְיָם וְכֹל שׁוּם שֶׁיֵּשׁ לָהּ, וְלָא שָׂרָה וְכֹל שׁוּם שֶׁיֵּשׁ לָהּ. מַתְנִי׳ אֵין אַלְמָנָה נִפְרַעַת מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. נִמְנְעוּ מִלְּהַשְׁבִּיעָהּ; הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן, שֶׁתְּהֵא נוֹדֶרֶת לַיְּתוֹמִים כֹּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ, וְגוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ. הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. וְהִלֵּל הִתְקִין פְּרוֹזְבּוּל, מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. גְּמָ׳ מַאי אִירְיָא אַלְמָנָה, אֲפִילּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא נָמֵי; דְּהָא קַיְימָא לַן – הַבָּא לִיפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִין, לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה! אַלְמָנָה אִצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא:

263 סוכה פתח ↗

שְׁיָרֵי מִצְוָה מְעַכְּבִין אֶת הַפּוּרְעָנוּת. שֶׁהֲרֵי תְּנוּפָה שְׁיָרֵי מִצְוָה הִיא — וְעוֹצֶרֶת רוּחוֹת וּטְלָלִים רָעִים. וְאָמַר רָבָא: וְכֵן בְּלוּלָב. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב מַמְטֵי לֵיהּ וּמַיְיתֵי לֵיהּ, אֲמַר: דֵּין גִּירָא בְּעֵינֵיהּ דְּסִטְנָא. וְלָאו מִלְּתָא הִיא, מִשּׁוּם דְּאָתֵי לְאִיגָּרוֹיֵי בֵּיהּ. מַתְנִי׳ מִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וְלֹא הָיָה בְּיָדוֹ לוּלָב לִיטּוֹל — לִכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ, יִטּוֹל עַל שֻׁלְחָנוֹ. לֹא נָטַל שַׁחֲרִית — יִטּוֹל בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁכׇּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְלוּלָב. גְּמָ׳ אָמְרַתְּ, נוֹטְלוֹ עַל שֻׁלְחָנוֹ; לְמֵימְרָא דְּמַפְסֵיק? וּרְמִינְהִי: אִם הִתְחִילוּ — אֵין מַפְסִיקִין! אָמַר רַב סָפְרָא: לָא קַשְׁיָא, הָא — דְּאִיכָּא שְׁהוּת בַּיּוֹם, הָא — דְּלֵיכָּא שְׁהוּת בַּיּוֹם. אָמַר רָבָא: מַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא הָא דְּאוֹרָיְיתָא, הָא דְּרַבָּנַן. אֶלָּא אָמַר רָבָא: אִי קַשְׁיָא — הָא קַשְׁיָא: לִכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ — נוֹטְלוֹ עַל שֻׁלְחָנוֹ, אַלְמָא דְּמַפְסֵיק, וַהֲדַר תָּנֵי: לֹא נָטַל שַׁחֲרִית — יִטּוֹל בֵּין הָעַרְבַּיִם. אַלְמָא לָא מַפְסֵיק! אָמַר רַב סָפְרָא: לָא קַשְׁיָא, הָא — דְּאִיכָּא שְׁהוּת בַּיּוֹם, הָא — דְּלֵיכָּא שְׁהוּת בַּיּוֹם. אָמַר רַבִּי זֵירָא: מַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא: מִצְוָה לְאַפְסוֹקֵי, וְאִי לָא פְּסַיק — יִטּוֹל בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁכׇּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לְלוּלָב. אֶלָּא אָמַר רַבִּי זֵירָא: לְעוֹלָם כִּדְאָמְרִינַן מֵעִיקָּרָא, וּדְקַשְׁיָא לָךְ הָא דְּאוֹרָיְיתָא הָא דְּרַבָּנַן — הָכָא בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי דְּרַבָּנַן עָסְקִינַן. דַּיְקָא נָמֵי, מִדְּקָתָנֵי: מִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וְאֵין בְּיָדוֹ לוּלָב. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן — מִי שְׁרֵי?! מַתְנִי׳ מִי שֶׁהָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן מַקְרִין אוֹתוֹ — עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן מַה שֶּׁהֵן אוֹמְרִין, וְתָבֹא לוֹ מְאֵירָה. אִם הָיָה גָּדוֹל מַקְרֶא אוֹתוֹ, עוֹנֶה אַחֲרָיו ״הַלְלוּיָהּ״. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִכְפּוֹל — יִכְפּוֹל, לִפְשׁוֹט — יִפְשׁוֹט, לְבָרֵךְ — יְבָרֵךְ, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: בֶּאֱמֶת אָמְרוּ בֵּן מְבָרֵךְ לְאָבִיו. וְעֶבֶד מְבָרֵךְ לְרַבּוֹ, וְאִשָּׁה מְבָרֶכֶת לְבַעְלָהּ, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: תָּבֹא מְאֵירָה לְאָדָם שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מְבָרְכִין לוֹ. אָמַר רָבָא:

267 סוטה פתח ↗

כְּשֵׁם שֶׁהַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ, כָּךְ הַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבָאוּ״ ״וּבָאוּ״. כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לַבַּעַל — כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִטְמָאָה״ ״וְנִטְמָאָה״, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כָּךְ הָיָה דּוֹרֵשׁ זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב, רַבִּי אוֹמֵר: שְׁנֵי פְּעָמִים הָאֲמוּרִים בַּפָּרָשָׁה ״נִטְמָאָה״ ״וְנִטְמָאָה״ — אֶחָד לַבַּעַל וְאֶחָד לַבּוֹעֵל. בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: ״וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא״, אֵינוֹ אוֹמֵר ״טָמֵא״ אֶלָּא ״יִטְמָא״, לְטַמֵּא אֲחֵרִים. לִמֵּד עַל כִּכָּר שֵׁנִי שֶׁמְּטַמֵּא אֶת הַשְּׁלִישִׁי. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר: עָתִיד דּוֹר אַחֵר לְטַהֵר כִּכָּר שְׁלִישִׁי, שֶׁאֵין לוֹ מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא טָמֵא, וַהֲלֹא רַבִּי עֲקִיבָא תַּלְמִידְךָ מֵבִיא לוֹ מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא״. בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: ״וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְגוֹ׳״, וּמִקְרָא אַחֵר אֹמֵר: ״מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב״. אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אֶלֶף אַמָּה, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר אַלְפַּיִם אַמָּה. וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אַלְפַּיִם אַמָּה, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר אֶלֶף אַמָּה. הָא כֵּיצַד? אֶלֶף אַמָּה מִגְרָשׁ, וְאַלְפַּיִם אַמָּה תְּחוּם הַשַּׁבָּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אֶלֶף אַמָּה מִגְרָשׁ, וְאַלְפַּיִם אַמָּה שָׂדוֹת וּכְרָמִים. בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: ״אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה׳ וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֵאמֹר״, וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֵאמֹר״? מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹנִין שִׁירָה אַחֲרָיו שֶׁל מֹשֶׁה עַל כׇּל דָּבָר וְדָבָר כְּקוֹרְאִין אֶת הַהַלֵּל: ״אָשִׁירָה לַה׳ כִּי גָאֹה גָּאָה״. לְכָךְ נֶאֱמַר ״לֵאמֹר״. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּקוֹרִין אֶת שְׁמַע, וְלֹא כְּקוֹרִין אֶת הַהַלֵּל. בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן הוּרְקָנוֹס: לֹא עָבַד אִיּוֹב אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מֵאַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל״. וַעֲדַיִין הַדָּבָר שָׁקוּל: לוֹ אֲנִי מְצַפֶּה, אוֹ אֵינִי מְצַפֶּה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַד אֶגְוָע לֹא אָסִיר תֻּמָּתִי מִמֶּנִּי״, מְלַמֵּד שֶׁמֵּאַהֲבָה עָשָׂה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁהָיִיתָ דּוֹרֵשׁ כׇּל יָמֶיךָ שֶׁלֹּא עָבַד אִיּוֹב אֶת הַמָּקוֹם אֶלָּא מִיִּרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע״, וַהֲלֹא יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִיד תַּלְמִידְךָ לִמֵּד שֶׁמֵּאַהֲבָה עָשָׂה.

270 חגיגה פתח ↗

״אֵת הָאָרֶץ״ לְמָה לִי — לְהַקְדִּים שָׁמַיִם לָאָרֶץ. ״וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ״, מִכְּדִי בְּשָׁמַיִם אַתְחֵיל בְּרֵישָׁא, מַאי שְׁנָא דְּקָא חָשֵׁיב מַעֲשֵׂה אֶרֶץ? תָּנָא דְּבֵי ר׳ יִשְׁמָעֵאל: מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו: הַשְׁכִּימוּ לְפִתְחִי. הִשְׁכִּים וּמָצָא נָשִׁים וַאֲנָשִׁים. לְמִי מְשַׁבֵּחַ — לְמִי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַשְׁכִּים וְהִשְׁכִּים. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת, שֶׁרוֹאוֹת, וְאֵינָן יוֹדְעוֹת מָה רוֹאוֹת. עוֹמְדוֹת, וְאֵין יוֹדְעוֹת עַל מָה הֵן עוֹמְדוֹת. הָאָרֶץ עַל מָה עוֹמֶדֶת — עַל הָעַמּוּדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַלָּצוּן״. עַמּוּדִים, עַל הַמַּיִם — שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְרוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם״. מַיִם, עַל הֶהָרִים — שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם״. הָרִים, בְּרוּחַ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ״. רוּחַ, בִּסְעָרָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״רוּחַ סְעָרָה עוֹשָׂה דְבָרוֹ״. סְעָרָה, תְּלוּיָה בִּזְרוֹעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִתַּחַת זְרוֹעוֹת עוֹלָם״. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַל שְׁנֵים עָשָׂר עַמּוּדִים עוֹמֶדֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַצֵּב גְּבוּלוֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שִׁבְעָה עַמּוּדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה״. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר: עַל עַמּוּד אֶחָד, וְצַדִּיק שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם״. אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁנֵי רְקִיעִים הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֵן לַה׳ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם״. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: שִׁבְעָה, וְאֵלּוּ הֵן: וִילוֹן, רָקִיעַ, שְׁחָקִים, זְבוּל, מָעוֹן, מָכוֹן, עֲרָבוֹת. וִילוֹן — אֵינוֹ מְשַׁמֵּשׁ כְּלוּם, אֶלָּא נִכְנָס שַׁחֲרִית וְיוֹצֵא עַרְבִית, וּמְחַדֵּשׁ בְּכׇל יוֹם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַנּוֹטֶה כַדּוֹק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת״. רָקִיעַ — שֶׁבּוֹ חַמָּה וּלְבָנָה כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת קְבוּעִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתֵּן אוֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם״. שְׁחָקִים — שֶׁבּוֹ רֵחַיִים עוֹמְדוֹת וְטוֹחֲנוֹת מָן לַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח. וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכוֹל וְגוֹ׳״. זְבוּל — שֶׁבּוֹ יְרוּשָׁלַיִם וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּמִזְבֵּחַ בָּנוּי, וּמִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל עוֹמֵד וּמַקְרִיב עָלָיו קׇרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבוּל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים״. וּמְנָלַן דְּאִיקְּרִי שָׁמַיִם, דִּכְתִיב: ״הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה מִזְּבוּל קׇדְשְׁךָ וְתִפְאַרְתֶּךָ״. מָעוֹן — שֶׁבּוֹ כִּיתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁאוֹמְרוֹת שִׁירָה בַּלַּיְלָה וְחָשׁוֹת בַּיּוֹם, מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יוֹמָם יְצַוֶּה ה׳ חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל הָעוֹסֵק בְּתוֹרָה בַּלַּיְלָה — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יוֹמָם יְצַוֶּה ה׳ חַסְדּוֹ״. וּמָה טַעַם ״יוֹמָם יְצַוֶּה ה׳ חַסְדּוֹ״ — מִשּׁוּם ״וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי״. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְלַיְלָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְיוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יוֹמָם יְצַוֶּה ה׳ חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי״. אָמַר רַבִּי לֵוִי כׇּל הַפּוֹסֵק מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְעוֹסֵק בְּדִבְרֵי שִׂיחָה — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ גַּחֲלֵי רְתָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַקּוֹטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם״. וּמְנָלַן דְּאִיקְּרִי שָׁמַיִם — שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קׇדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם״. מְכוֹן — שֶׁבּוֹ אוֹצְרוֹת שָׁלֶג וְאוֹצְרוֹת בָּרָד, וַעֲלִיַּית טְלָלִים רָעִים, וַעֲלִיַּית אֲגָלִים, וְחַדְרָהּ שֶׁל סוּפָה וּסְעָרָה, וּמְעָרָה שֶׁל קִיטוֹר. וְדַלְתוֹתֵיהֶן אֵשׁ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִפְתַּח ה׳ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב״. הָנֵי בִּרְקִיעָא אִיתַנְהוּ? הָנֵי בְּאַרְעָא אִיתַנְהוּ! דִּכְתִיב: ״הַלְלוּ אֶת ה׳ מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכׇל תְּהוֹמוֹת אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עוֹשָׂה דְבָרוֹ״! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: דָּוִד בִּיקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, וְהוֹרִידָן לָאָרֶץ. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, ״לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגוּרְךָ בִּמְגוּרְךָ רָע״. צַדִּיק אַתָּה ה׳, לֹא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ רָע. וּמְנָלַן דְּאִיקְּרִי ״שָׁמַיִם״ — דִּכְתִיב: ״וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ״. עֲרָבוֹת — שֶׁבּוֹ צֶדֶק מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, גִּנְזֵי חַיִּים וְגִנְזֵי שָׁלוֹם וְגִנְזֵי בְרָכָה, וְנִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים, וְרוּחוֹת וּנְשָׁמוֹת שֶׁעֲתִידוֹת לְהִיבָּרְאוֹת, וְטַל שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים. צֶדֶק וּמִשְׁפָּט — דִּכְתִיב: ״צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ״. צְדָקָה — דִּכְתִיב: ״וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן״. גִּנְזֵי חַיִּים — דִּכְתִיב: ״כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים״. וְגִנְזֵי שָׁלוֹם — דִּכְתִיב: ״וַיִּקְרָא לוֹ ה׳ שָׁלוֹם״. וְגִנְזֵי בְרָכָה — דִּכְתִיב: ״יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה׳״. נִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים — דִּכְתִיב: ״וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. רוּחוֹת וּנְשָׁמוֹת שֶׁעֲתִידוֹת לְהִיבָּרְאוֹת — דִּכְתִיב: ״כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי״. וְטַל שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחְיוֹת בּוֹ מֵתִים — דִּכְתִיב: ״גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ״. שָׁם אוֹפַנִּים וּשְׂרָפִים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְכִסֵּא הַכָּבוֹד, מֶלֶךְ אֵל חַי רָם וְנִשָּׂא שׁוֹכֵן עֲלֵיהֶם בָּעֲרָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״סוֹלּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ״, וּמְנָלַן דְּאִיקְּרִי ״שָׁמַיִם״? אָתְיָא ״רְכִיבָה״ ״רְכִיבָה״, כְּתִיב הָכָא: ״סוֹלּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת״ וּכְתִיב הָתָם: ״רוֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ״. וְחֹשֶׁךְ וְעָנָן וַעֲרָפֶל מַקִּיפִין אוֹתוֹ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סוּכָּתוֹ חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים״. וּמִי אִיכָּא חֲשׁוֹכָא קַמֵּי שְׁמַיָּא? וְהָכְתִיב: ״הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא״! לָא קַשְׁיָא: הָא

277 שבת פתח ↗

מְהַדַּר אַזּוּזֵי זוּזֵי דְּרַבָּנַן, אֲמַר לְהוּ: בְּמָטוּתָא מִינַּיְיכוּ לָא תְּחַלְּלוּנֵיהּ. אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֲפִילּוּ יָחִיד הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת צָרִיךְ לוֹמַר ״וַיְכוּלּוּ״, דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: כׇּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר ״וַיְכוּלּוּ״, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ נַעֲשָׂה שׁוּתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְכוּלּוּ״ — אַל תִּקְרֵי ״וַיְכוּלּוּ״ אֶלָּא ״וַיְכַלּוּ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִין שֶׁהַדִּיבּוּר כְּמַעֲשֶׂה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ״. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: כׇּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר ״וַיְכוּלּוּ״, שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּין לוֹ לָאָדָם מַנִּיחִין יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ ״וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר״. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְלַוִּין לוֹ לְאָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵיתוֹ, אֶחָד טוֹב וְאֶחָד רָע. וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ וּמֹצֵא נֵר דָּלוּק וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִטָּתוֹ מוּצַּעַת, מַלְאָךְ טוֹב אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כָּךְ״, וּמַלְאָךְ רַע עוֹנֶה ״אָמֵן״ בְּעַל כׇּרְחוֹ. וְאִם לָאו, מַלְאָךְ רַע אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כָּךְ״, וּמַלְאָךְ טוֹב עוֹנֶה ״אָמֵן״ בְּעַל כׇּרְחוֹ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לִכְזַיִת. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לִכְזַיִת. חַמִּין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת — מְלוּגְמָא, פַּת חַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת — מְלוּגְמָא. רַבִּי אֲבָהוּ הֲוָה עָבְדִין לֵיהּ בְּאַפּוֹקֵי שַׁבְּתָא עִיגְלָא תִּילְתָּא, הֲוָה אָכֵיל מִינֵּיהּ כּוּלְיְיתָא. כִּי גְדַל אֲבִימִי בְּרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: לְמָה לָךְ לְאַפְסוֹדֵי כּוּלֵּי הַאי, נִשְׁבּוֹק כּוּלְיְיתָא מִמַּעֲלֵי שַׁבְּתָא. שַׁבְקוּה וַאֲתָא אַרְיָא אַכְלֵיהּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ״ בְּכׇל כֹּחוֹ, קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ ה׳״. מַאי טַעְמָא ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת״ — מִשּׁוּם דְּ״בָרְכוּ ה׳״. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ יֵשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה — מוֹחֲלִין לוֹ. כְּתִיב הָכָא: ״בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת״, וּכְתִיב הָתָם: ״כִּי פָרוּעַ הוּא״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ בְּכׇל כֹּחוֹ פּוֹתְחִין לוֹ שַׁעֲרֵי גַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים״, אַל תִּיקְרֵי ״שׁוֹמֵר אֱמוּנִים״ אֶלָּא: ״שֶׁאוֹמְרִים אָמֵן״. מַאי ״אָמֵן״? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֵין הַדְּלֵיקָה מְצוּיָה אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִילּוּל שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וְגוֹ׳ וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַים וְלֹא תִכְבֶּה״. מַאי ״וְלֹא תִכְבֶּה״? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בְּשָׁעָה שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם מְצוּיִין לְכַבּוֹתָהּ. אָמַר אַבָּיֵי: לָא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁחִלְּלוּ בָּהּ אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִשַׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם וָאֵחַל בְּתוֹכָם״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּיטְּלוּ קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תּוֹף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פּוֹעַל ה׳ לֹא יַבִּיטוּ״, וּכְתִיב: ״לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת״. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּיטְּלוּ בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁפוֹךְ עַל עוֹלָל בַּחוּץ וְגוֹ׳״. מַה טַּעַם ״שְׁפוֹךְ״ — מִשּׁוּם דְּ״עוֹלָל בַּחוּץ״. אָמַר עוּלָּא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם בּוֹשֶׁת פָּנִים זֶה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁהוּשְׁווּ קָטָן וְגָדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״הִבּוֹק תִּבּוֹק הָאָרֶץ״. אָמַר רַב עַמְרָם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא הוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא מָצְאוּ מִרְעֶה״. מָה אַיִל זֶה, רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד זְנָבוֹ שֶׁל זֶה, אַף יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע וְלֹא הוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּיזּוּ בָּהּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִיאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת ה׳ בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא״. מַאי ״עַד לְאֵין מַרְפֵּא״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמְבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין לוֹ רְפוּאָה לְמַכָּתוֹ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב ״אַל תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ״, ״אַל תִּגְעוּ בִּמְשִׁיחָי״ — אֵלּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, ״וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ״ — אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֶלָּא בִּשְׁבִיל הֶבֶל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: דִּידִי וְדִידָךְ מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ דּוֹמֶה הֶבֶל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵטְא לְהֶבֶל שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: אֵין מְבַטְּלִין תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן אֲפִילּוּ לְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: כָּךְ מְקּוּבְּלַנִי מֵאֲבוֹתַי, וְאָמְרִי לַהּ מֵאֲבוֹתֶיךָ: כׇּל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן מַחֲרִיבִין אוֹתָהּ, רָבִינָא אָמַר: מַחְרִימִין אוֹתָהּ. וְאָמַר רָבָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁפָּסְקוּ מִמֶּנָּה אַנְשֵׁי אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַים וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ אִישׁ עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ״. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב קַטִּינָא: אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת כִּשְׁלוֹנָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלָיִם לֹא פָּסְקוּ מִמֶּנָּה אַנְשֵׁי אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו לֵאמֹר שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ״, דְּבָרִים שֶׁבְּנֵי אָדָם מִתְכַּסִּין בָּהֶן כְּשִׂמְלָה יֶשְׁנָן בְּיָדֶיךָ. ״וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ״,

279 סנהדרין פתח ↗

285 סוטה פתח ↗

וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. וְתַנְיָא כְּבֵיצָה. סַבְרוּהָ אִידֵּי וְאִידֵּי בְּעִיסָּה רִאשׁוֹנָה, וְחוּלִּין הַטְּבוּלִין לְחַלָּה לָא כְּחַלָּה דָּמוּ. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: אֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין, וּמָר סָבַר: שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין. אָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין, וְהָכָא בְּחוּלִּין הַטְּבוּלִין לְחַלָּה קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: כְּחַלָּה דָּמוּ, וּמָר סָבַר: לָא כְּחַלָּה דָּמוּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא חוּלִּין הַטְּבוּלִין לְחַלָּה לָא כְּחַלָּה דָּמוּ, וְאֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין, וְהָכָא בְּמוּתָּר לִגְרוֹם טוּמְאָה לְחוּלִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: מוּתָּר לִגְרוֹם טוּמְאָה לְחוּלִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמָר סָבַר: אָסוּר לִגְרוֹם טוּמְאָה לְחוּלִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא וְכוּ׳. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: תְּחוּמִין דְּאוֹרָיְיתָא, וּמָר סָבַר: דְּרַבָּנַן. תָּנוּ רַבָּנַן, בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם, נָתְנוּ עֵינֵיהֶם לוֹמַר שִׁירָה. וְכֵיצַד אָמְרוּ שִׁירָה — כְּגָדוֹל הַמַּקְרֶא אֶת הַלֵּל, וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו רָאשֵׁי פְרָקִים. מֹשֶׁה אָמַר ״אָשִׁירָה לַה׳״, וְהֵן אוֹמְרִים ״אָשִׁירָה לַה׳״, מֹשֶׁה אָמַר ״כִּי גָאֹה גָּאָה״ וְהֵן אוֹמְרִים ״אָשִׁירָה לַה׳״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: כְּקָטָן הַמַּקְרֶא אֶת הַלֵּל, וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו כׇּל מָה שֶׁהוּא אוֹמֵר. מֹשֶׁה אָמַר ״אָשִׁירָה לַה׳״ וְהֵן אוֹמְרִים ״אָשִׁירָה לַה׳״, מֹשֶׁה אָמַר ״כִּי גָאֹה גָּאָה״, וְהֵן אוֹמְרִים ״כִּי גָאֹה גָּאָה״. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּסוֹפֵר הַפּוֹרֵס עַל שְׁמַע בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ תְּחִילָּה וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי — רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: ״לֵאמֹר״, אַמִּילְּתָא קַמַּיְיתָא. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר: ״לֵאמֹר״ — אַכֹּל מִילְּתָא וּמִילְּתָא, וְרַבִּי נְחֶמְיָה סָבַר: ״וַיֹּאמְרוּ״ — דַּאֲמוּר כּוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, ״לֵאמֹר״ — דִּפְתַח מֹשֶׁה בְּרֵישָׁא. תָּנוּ רַבָּנַן, דָּרַשׁ רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם נָתְנוּ עֵינֵיהֶם לוֹמַר שִׁירָה. וְכֵיצַד אָמְרוּ שִׁירָה — עוֹלָל מוּטָּל עַל בִּרְכֵּי אִמּוֹ, וְתִינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכִינָה, עוֹלָל הִגְבִּיהַּ צַוָּארוֹ, וְתִינוֹק שָׁמַט דַּד מִפִּיו, וְאָמְרוּ ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז״. הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֲפִילּוּ עוּבָּרִים שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן אָמְרוּ שִׁירָה — שֶׁנֶּאֱמַר:

287 פרדס רמונים פתח ↗

שאלה פי' בתיקונים תקוני ז"ח דף קט"ז. כי המלכות מצד החסד עם החכמה נקרא שאלה ולכן נחתם במלת שאלה שם א"ל שהוא חסד. ולכן בה נאמר לשלמה מ"א ג ה שאל מה אתן לך. ושאל חכמה שהוא על החסד. והוסיפו שם הביאור: שאגה פי' שאגת לביא הוא בחסד מצד הדין שבו והענין מורה כן כי הוא שואג מצד הדין והוא אריה שהוא חסד ופשוט הוא. ולכן נאמר עמוס ג ח אריה שאג מי לא יירא אחר שהכל מתלבשין בדין ואפי' החסד: שאר כבר בארנו בערך משה החילוק שבין יעקב אבינו למרע"ה. ומלכות נקרא שאר מצד בחינתה עם התפארת במציאותו הנעלם אשר שם מרכבת מרע"ה. כן פי' הרשב"י ע"ה בתקונים. ולשון שאר הוא כמו שאר בשרו כד"א בראשית ב ובשר מבשרי: שאור יש שפירשו בגבורה. ולא יצדק כי אם בקליפה. אם לא שנאמר כי מפני שהיא נשפעת משם נקראת על שמה וזה דוחק: שבועה היא במלכות וכן מבואר בר"מ פנחס רנה. ובמ"א משפט' קט"ז פי' כי שבועה ביסוד. ובמ"א פירש כי היא בבינה. והענין כי לשון שבועה פירוש מלשון שביעיות והכוונה כי זאת כלולה משבע קנים ולא תקרא שום ספירה שביעית פירוש כלולה משבע אם לא ע"י היסוד כמו שנבאר בערך שביעית. ונמצאנו למדים ששבועה הוא במלכות בעלייתה אל היסוד. וע"כ השבועה חי ה' שהוא היסוד הנקרא חי כנודע. והכל ע"י הבינה כי עיקר השביעיות והחיות של היסוד הוא ע"י שפע הבינה ולכן השבועה תצדק על הבינה, ועל היסוד, ועל המלכות. ועקרה במלכות בעלותה אל היסוד ונכללת שם משבע קני מנורה על ידי הבינה: שביעיות כל לשון שביעית שביעי וכיוצא בו הכל מסטרא דצדיק, ואם יהיה בספירה אחרת. וז"ל הרשב"י בתיקונים קמא כל ספירן אתקריאו שביעיות מסטרא דצדיק. אמנם לא יתכנו הספירות מצד הצדיק אם לא בקבלתו מהבינה וכן פירש בתיקונים: שבע שנים היא בינה קמב: שבע שבתות כל ספירות משבע ימי הבנין נקרא שבת א' בסוד שמיטה א'. ואמנם בינה מפני היותה יובל והיא כלולה משבע שבתות נקרא ג"כ שבע שבתות. והכוונה שהיא נקרא כן בהיות שהבינה כלולה מז' ספי' וז' ספי' כל אחת כלולה מז' נמצאו מתראות בה מ"ט ספי' בסוד מ"ט שערים ובסוד מ"ט שני היובל. ושאר הענין בדרוש זה הארכנו בשער השערים: שבעה פי' בזהר פ' אמור דף ק"ב שהוא הרמז לתפארת ביחוד החסד והגבורה כי הת"ת חמשי ושניהם עמו הרי שבעה ע"ש: שבעת ימים פי' בזוהר פ' אחרי דף פ"ט ע"ב ובאמור דף צ"ב כי הבינה נקראת שבעת ימים מפני שהיא כוללת בתוכה ו' ימים שתחתיה. ובפרשת מקץ דף ר"ד פירש כי למעלה הם ז' ימים עליונים ולמטה ז' והם שבעת ימים ושבעת ימים י"ד יום קמג: שבכות פירוש השבכות שעל הכותרות שעל ראשי העמודים יכי"ן ובוע"ז והם נצח והוד והכותרות שעל ראשיהם הם גדולה וגבורה שהם כותרות על ראשי נצח והוד. ועל ראשי הכותרות האלו הם בינה וחכמה שבכות עליהם: שבת בענין השבת יש דעות חלוקות ואנו נבאר באופן יתוקן הכל כמו שכתבנו בערך ימים. עלה בהסכמתינו כי שבת נשאר לפי חשבון הימים בין יסוד ומלכות. ועיקר השבת הוא מלכות וסימנך ש' ב"ת. והכוונה ב"ת היא מלכות במציאות היו"ד במציאות הה'. ש' הם שלשה אבות הכלולים במציאות הה"א כמו שהארכנו בשער האצילות. כן פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים קמד ובר"מ פינחס דף רנ"ד. פירש כי ש' הם ג' כתרין כתר חכמה בינה. והכל עולה אל מקום אחד. כי ראשי הווי"ן הם סגולתא דהיינו שלש' יודי"ן. ואחר ששבת היא מלכות ידענו שהיא מדת לילה. נמצא ליל שבת היא לבדה ולכן אנו אומרים בתפלת ליל שבת וינוחו בה לרמוז אל הנקבה. אמנם ביום שהוא הזכר כמו שנבאר אנו אומרים וינוחו בו לרמוז אל הזכר. ושבת שהיא מלכות לא יקרא שבת אלא ע"י היסוד שביעי כדפירשנו לעיל בערכו. והנה השבת שהיא מלכות היא כלולה עם היסוד. ולכן אנו אומרים ויכולו בליל שבת כי ויכלו הוא ביסוד ולכן עולה ע' כי ע' קמה הוא ביסוד שהוא שביעי כדפירשנו לעיל. נמצא לפי זה שאין שבת אלא בכללות היסוד עם המלכות. וכן מלת יסו"ד הוא כללות היסוד עם המלכות. כי היו"ד היא בשכינה. וסוד הוא סוד ה' ליראיו תהלים כה יד. ובהיות הבקר שהוא מדת יום הנה תהיה המלכות שהיא שבת עולה להתייחד עם שבת שני שהוא התפארת שהם שני שבתות כאחד ביחוד גמור. וזהו ישמח משה במתנת חלקו בסוד הת"ת כמו שנודע. ובהיותם מיוחדים שניהם יעלו להתעטר במדת הבינה והיא שבת הגדול. ועליה אנו אומרים נשמת כל חי שהיא נשמה שממנה הנשמות אצולות כנודע. לכן נמצא שבת שבתון. כיצד שבת נקראת המלכות כדפי', שבתו"ן נקרא הבינה. כיצד שבת מלכות, ו' ת"ת, ן' בינה. נמצא שבתון כולל ג' שבתות בבינה. ובהיות היחוד הזה משלשה מדות הללו הנה יתיחדו ע"י הבינה והחכמה וע"י הת"ת ו"ק והמלכות בעצמה. ולזה נקראו כלם יחד שבתות הרבה זה הסכמתינו בעינן שבת מוכרח מתוך דברי הרשב"י ע"ה: שדה סתם היא המלכות וכן מבואר בזהר פרשת חיי שרה דקכ"ב ע"א ע"ש ונקראת שד"ה ובשר בשדה טרפה שמות כב ל וכן כי בשדה מצאה וכו' דברים כב כז. ובשדה תפוחים יש בו פי' והנראה כי עיקר המלה הזאת בת"ת ונקרא כן מפני שהוא כלול מג' גוונים אדום ולבן וירוק והם גווני התפוח וכזה פי' רבי משה. ובר"מ פנחס דף רל"ב הת"ת נק' ארך אפים כדפי' בערכו. והטעם כי יש לו שני פנים, פני החסד בסוד הלובן, ופני הדין בסוד האודם הפנים הם כדמות שני תפוחים, זה מצד זה, וזה מצד זה. ומטעם זה נקרא הת"ת שדה של תפוחים שיש בו שני תפוחים. ובזהר פרשת תולדות דף קמב ע"ב פירש כי המלכות נקראת שדה של תפוחים. והטעם כי היא נקראת שדה וכל התפוחים שהם האבות משפיעים אליה. וכן בפר' ויחי דף רמ"ט ז"ל ת"ח כד שלטא סיהרא שדה תפוחים אקרי עכ"ל. והמלכות נקראת ג"כ שדה ענתות כאשר היא עניה כ"פ בזוהר שם: שדרת הלולב פי' רבי משה כי היסוד נקרא שדרת הלולב והלולב הוא היסוד והת"ת יחד כדפי' בערכו ונקרא כן בסוד העלים העולין בקנה ימין ושמאל והם רומזים אל הקצוות הנכללים בשניהם. וכאשר נאמר שדרת הלולב יהיה הכונה אל היסוד ואל הת"ת הנכללים בכלל והרמז אל פרטיותם לבד: שה פירש הרשב"י ע"ה בר"מ שהוא סוד החסד דהיינו שה תמים זכר שמות יב ה וכענין איש תמים, התהלך לפני והיה תמים בראשית יז א ע' בר"מ פרשת צו דף כ"ח ע"א: שוטר פי' הרשב"י ע"ה בר"מ משפטים ד"קיז ע"ב כי הת"ת מצד המלכות נקרא שוטר. והטעם כי השוטר הוא שליח השופט כי השופט חותך הדין והשוטר מקיים את הדין בעל כרחם של בעלי הדינים ואם צריכים להלקות השוטר מלקה אותם ומטעם כי המלכות היא הרצועה הטהורה להלקות הרשע לכן הת"ת בהיותו מלקה ע"י נקרא שוטר מצד המלכות וע' בס' ק"י: שוכן עד פיר' ר' משה כי הת"ת נקרא שוכן עד. והטעם כי היסוד נקרא עד כדפי' בערכו. ובהיות הת"ת שופע על היסוד בהיותו נקרא עד נקרא הת"ת שוכן עד. או אפשר לומר כי הוא שוכן בבינה הנקרא עד, או במלכות הנקראת עד כדפי' בערכו: שולחן נקראת המלכות בסוד קבלתה מן הגבורה והגבורה שורה עליו. וזהו שלחן בצפון כן פי' הרשב"י ע"ה בתקונים בתקונא כ"ד דף ס"ח. ובתקונא מ"ז דף פ"א ע"ב שולט פי' הרשב"י ע"ה בר"מ שם כי הת"ת מצד היסוד נקרא שולט והטעם כי שולט אינו כ"כ כמו מלך ולכן השולט תחת המלך. ובהיותו הת"ת במדרגת שולט הוא מצד בחינת היסוד ששם הוא השולט. כדכתיב בראשית מב ו ויוסף הוא השליט: שועה פי' במלכות. וכן נתבאר בזהר פרשת שמות דף י"ט ע"ב ז"ל אמר רבי יצחק אין לך שועה אלא בתפלה שנא' שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה כו' הרי כי השועה היא בתפלה שהיא המלכות: שופט פי' הרשב"י ע"ה בר"מ משפטים קי"ז ע"ב כי הספירות כלם נקראים שופטים מצד הבינה ובפרט הת"ת שנקרא שופט. והטעם כי בינה גבורה נקרא. מפני שממנה נשפע הדין למטה. ולכן בהיותה מתפשטת בכח הדין כל הספירות כלם נקראות שופטים מצדה ובהיות התגבורת הזה על הת"ת אז נקרא שופט: שופר יש שופר גדול ושופר סתם. שופר סתם הוא הת"ת הנקרא ג"כ קרן כדפי' בערכו. אמנם שופר גדול הוא הבינה ולכן נקראת גדול מפני שבה תלוי החירות בסוד היובל ולכן נקראת קרן היובל. ואפשר שנקראת גדול מצד הגדולה. וזה מורה על גדולתה שאינה מושגת אלא בגדולה לבד. ובבחינת העלמתה אל שעור הזה נקראת שופר גדול: שוקים הנצח וההוד נקרא שוקים בסוד כי הת"ת שהוא הגוף נשען עליהם. ונראה שאינם נקראים שוקים אלא בהיותם כלולים מנצח נצחים הוד הודות כדפי' בערך נצח שכן כתיב שה"ש ה טו שוקיו עמודי שש: שור המוסכם בדברי המפרשים כי השור הוא בגבורה. אמנם בשור הזה יש שור תם ושור מועד. שור תם הוא מצד הקדושה במדרגת הקדושה. ושור מועד הוא מצד הטומאה כי הוא מועד להרע. ולהיות כי השור הזה מצד תוקף הדין מרחיקין משור תם חמשים אמה. ובתקונים פי' כי הת"ת מצד הגבורה נקרא' שור. ובתקונים בהקדמה דף ח' ע"ב נראה עוד כי הנדרש שור שהקריב אדה"ר קרן א' הי' לו במצחו הוא המלכות. והקרן במצחו יסוד כדפי' בערך קרן: שושן יש שושן אדום ושושן לבן. לפעמים האדום שולט על הלבן וגובר עליו והוא ההוד הגובר על הנצח שהוא לבן נוטה לאדום ושושן לבן גובר על האדום והוא הנצח הגובר על ההוד והוא אודם נוטה ללובן. ואלו הם שושן בלשון זכר. אמנם יש שושנה נקבה ויתבאר בערכה בע"ה: שושנה היא המלכות והיא ג"כ כלולה מב' גוונים אדום ולבן שהוא גוון ההתעוררות הימין והשמאל. וכן בזהר פר' אמור דף ק"ז. פי' כי היא נקראת שושנה. בזמנא דבעיא לאזדווגא ביה במלכא אקרי חבצלת. בתר דאתדבקת ביה במלכא באינון נשיקין אקרי שושנה עכ"ל. וכבר נודע כי קודם הנשיקין הוא החיבוק דהיינו ע"י הגדולה והגבורה אודם ולובן והם גווני השושנה. ובזהר פרשת בראשית דף א' פי' כי שושנה יש שם י"ג עלין וכן מלכות יש לה י"ג מכילין דרחמי, א"כ שושנה רומזת בהיותה מאירה מי"ג מדות עליונים. ובתקונים תקונא ל"ח דף ע"ח ע"ב פי' הרשב"י ע"ה בענין השושנה בפרטיותיה וז"ל בראשית ברא אלהי"ם פתח ואמר כשושנה בין החוחים וכו' שה"ש ב ב שושנה אית בה חמש עלין מלגאו וה' מלבר. ואינון ה' ה'. שרביט דילה ו'. תפוח דילה י'. וכלא אלדים, חמש אתוון דיליה, ה' חמש עלין מלבר, ה' חמש עלין מלגאו. י' תפוח, ו' מלא שרביט כו' עכ"ל. ופי' כי כיון לבאר שם אלהים שבבראשית ברא אלהים לכן פתח בפסוק כשושנה בין החוחים. והכוונה על השכינה שהיא בגלות בין החוחים בין הקליפות של טומאה שהם קוצים וחוחים וברקנים. וכוונתו בהתחלה בפסוק זה לבאר שם אלהים שבו ה' על י' ואין זה סדר האותיות בשם בן ד' אלא י' על ה'. ולבאר ענין זה אמר ששם אלהים בשכינה ושושנה בשכינה ושם בן ד' בשושנה ובשכינה. והנה השם הזה מהופך כי ה' ה' הם חמש עלין דלגאו ולבר. והכונה על האמת במשל השושנה כי בשושנה יש חמש עלין פנימים והם עיקר השושנה. וחמש עלים חצוניים הם לבוש אל החמש פנימים שהם בפנים. וכן מלכות ה' ובינה ה' והכונה כי במלכות ה' ספי' שהם ה' בריחי המשכן שהם גדולה וגבורה ת"ת נצח הוד. ויסוד נכלל עם הת"ת. ואלו החמשה הם בבינה ומאירה הבינה הה' אלו בה' תחתונים שבמלכות ומאירה אלו באלו. ונמצא לפי זה ה' עליונים נשמה לחמשה תחתונים. והתחתונים לבוש אל העליונים. וזהו הנמשל אל עלין של השושנה. שרביט דילה ו', פי' השרביט שבו נאחז השושנה הוא ו' שהוא הת"ת. והתפוח שהוא תפוח השושנה הוא י'. נמצינו למדים בשושנה אין השם כתקונו וכשורתו שההי"ן על ו' י' וכן בשם אלדים. וז"ש וכלא אלדים, פי' כל מציאות הזה הוא בשם אלדים. כי הה' אותיות בעצמן הם ה' עלין דלבר, והה' בפני עצמה היא ה' עלין דלגאו, והי' הוא תפוח, ושאר השם שהוא אותיות מל"א לרמוז על וא"ו במלואה שהוא השרביט. והרי בזה אין לתמוה על היות הה"א על הי'. וכיון לומר מל"א ולא אל"ם כדרכו במקומות אחרים, מטעם שתיבת מלא רומז לת"ת דהיינו ו' אבל אלם רומז למלכות כדמוכח בתקונים פעמים הרבה. ע"כ פי' המאמר. ומתוכו מתבאר ענין השושנה שבה נרמז יהו"ה בהפוך אתוון ובה נרמז שם אלהים. וכן נתבאר ענין רמז מציאות השושנה. עוד בתקונים תקונא כ"ה דף ס"ט ע"ב שושנים הם ב' והם שכינתא עלאה ושכינתא תתאה כו' ועליהם נאמר שושנים בלשון רבים. ויש בהם י"ג עלין שהם ששה וששה בסוד דין ורחמים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה וכן לכל אחד ואחד ע"ש: שחקים נקראים נצח והוד ופי' הרשב"י ע"ה כי כאשר שוחקים מן לצדיקים דהיינו ההשפעה הבאה על ידם לצדיק כי כמו ששתי ביצי הזכר הם מבשלים הזרע שאם לא כן לא יוכל לבא אל הברית, כן הדבר בשתי ספירות אלו כי הם משפיעים שפע ת"ת ומבשלים אותו ומהוים אותו הוי"ה ראויה אל היסוד. ונקראים שחקים כששוחקים שפע מצד השמאל הגבורה אמנם מצד הימין נקראים טוחנות, כן באר הרשב"י ע"ה בר"מ פינחס דף רל"ה ע"א ופי' בערכו: שחר פי' הרשב"י ע"ה בר"מ משפטים דף קי"ט: ובפינחס דף רמ"ג. כי שתי מדרגות הם בקר ושחר, בקר דאברהם, ושחר בנצח. כי הבקר הוא אחר ההארה הגמורה ועלות האור בעצם. ושחר הוא קודם אור היום שהוא תחלת עמוד השחר ולשונו מלשון עמוד השחר. ועל האמת פי' עמוד השחר לשון שחרות כי אע"פ שהוא לבן, בערך החסד שחור הוא ונקרא הנצח שחר כאשר הוא בחסד כמו החסד עצמו והוא קודם אליו ממטה למעלה: שטנה פי' ר' משה שהוא בגבורה ואינו מתישב אצלינו. אלא הוא בקליפות המשטינות את העולם והוא הבאר אשר רבו עליה בראשית כו. באר נשבר שלא יכיל מימיו. אמנם הבאר מקור מים חיים לא רבך עליה. ועל האמת כי נכון היא שטנה הוא בקליפות ולא בקדושה: שיבה פי' בזהר פרשת קדושים דף פ"ז בפסוק ויקרא יט לב מפני שיבה תקום כי שיבה הוא בכתר ואפשר הטעם מפני הלבנינות שבו שיח פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים תקונא נ"א דף פ"ד. בפסוק בראשית ב וכל שיח השדה טרם יהיה וז"ל אמר ליה ר' אלעזר, אבא, שיח מנא לן דאיהו צדיק. א"ל ברי ביה תשכח ח"י ש' איהו כללא דכליל תלת עדרי צאן דאינון שורשא דאילנא כו' עכ"ל. הנה כי הצדיק נקרא שיח בהיותו ח"י מצד חיות הבינה ובהיותו מצידה כלול מג' גוונים שהם חסד דין רחמים. ודקדק בקראם ג' עדרי צאן להכריח שהגוונים האלה ביסוד. והטעם כי ג' עדרי צאן רובצים עליה ואמר הכתוב שם כט ב והנה באר בשדה היא מלכות וג' עדרי צאן רובצים על הבאר ממש דהיינו ג' גוונים. וקראם שורש האילן לרמוז אל שהוא כלול מהם מצד הבינה שהיא שרש האילן מפני שבה שקועים שרשי האילן שהוא האצילות: שיטה פי' בתיקונים תקוני ז"ח דף קט"ז ע"א כי המלכו' נקראת שיטה מצד פשיטת החסד כי הוא מלשון פשוטה. פי' כמו תקיעה שהיא פשוטה והיא סוד החסד: שיר פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים כי שיר הוא בחכמה וסימנך שר י'. ובמ"א פי' המלכות נקראת שירה פי' שיר ה'. ולפעמים מפרש שי"ר במלכות, ובפרט בשיר השירים אין ספק. והטעם כי החכמה והמלכות יש להם מציאות א' בסוד הי' שבמלכות כדפי' בשער המציאיות ובאותה בחינה יצדק שי"ר שר י'. אמנם במציאות היו"ד והה"א שתיהם יחד תקרא שירה שפי' שר י' שר ה'. ובמ"א בהקדמה ת"ז דף ג'. אמר שיר הלוים משמאלא. אפשר לומר בישרא"ל שאמר שם שי"ר א"ל ופי' שיר הלוים ע"ש. אבל במ"א שאמר שיר פי' שיר י' אין ספק שיש לו חלק בבינה בסוד השיר: שכחה פי' בזוהר פרשת מקץ דף קצ"ג ע"ב כי מצד הקליפה היא השכחה שאין שם זכירה. ועם היות שיש שם זכירה בצד הקליפה כדפי' בערכו, עכ"ז זכירתם היא לרע והוא יותר רע מן השכחה. וזהו אז"ל אבות פ"ד ב"ה שאין לפניו לא עולה ולא שכחה וכו' כמו לא יגורך רע תהלים ה ה: שכינה יש שכינה עלאה ושכינה תתאה והם בינה ומלכות. ה"א עלאה, וה"א תתאה. והטעם שהמלכות נקרא שכינה מפני שמשכנת בעולם התחתון כל האצילות העליון. והבינה נקרא ג"כ שכינה מפני שמשכנת ג' ראשונות על שבע ספי' הבנין. או אפשר לומר כי הם מקום ששוכנים בהם שש קצוות, אם בנקבה העליונה בסוד עלייתם, ואם במלכות בסוד ירידתם, ועושים שם שכינתם. והבינה נקראת שכינת עוזו פי' שכינה הנותנת עוז לגבורה כן פי' בתיקונים תקוני ז"ח דף קי"ט ע"א: שכל טוב פירש ר"מ כי היסוד נקרא שכל טוב. ואמנם דעתינו כי כל מקום לשון השכלה מצד החכמה כדפי' בשער הנתיבות. וטו"ב בארנו בערכו קמו. עוד אמר כי הכתר נקרא שכל קדמון מורה על קדמותו וכן שכל קבוע מורה על קביעותו ברחמים ואין להם ענין. ויש שקראו למלכות שכ"ל הפועל הטעם שהיא חכמה תתאה שפועל הפעולות בעולם התחתון. ויש שקראו לחכמה עליונה שכל נבדל מפני שיש הבדל בינה ובין הבינה ובין הכתר, כדמיון הבדל בין היש ובין האין כנודע: שכן בר"מ משפטים קט"ו. פי' הרשב"י ע"ה כי היסוד נקרא שכן קרוב בהיותו שכן למלכות והוא שוכן עליה. וע' בערך קרוב: שלג פי' ר' משה כי הת"ת נקרא כן והכריח הדבר מאמרם ז"ל שלג שתחת כסא כבוד. ופי' כי כסא כבוד הוא בינה שהיא כסא לחכמה שהיא כבוד. ויפה כיון. אמנם רצה ג"כ להכריח הענין מקרח הנורא. ואין הענין כמו שכחשב כדפירשנו בערכו. ואפשר לומר שיהיה בחסד וידוקדק לשון המאמר תחת כסא הכבוד ממש והוא חסד בסוד הלבנינות כל זה הוא לפי הסברא. אבל בזהר פ' בראשית ד"ו פי' השלג הוא דינא תקיפא וכן בארו שם בפסוק משלי לא לא תירא לביתה משלג. ולפי' זה נוכל לישב מאמר שלג שתחת כסא הכבוד דהיינו גבורה שתחת הבינה כנודע: שלהבת פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים כי הגחלת הוא י' דהיינו חכמה ושלהבת המתפשטת ממנה הוא וא"ו דהיינו הת"ת עם כללות השש קצוות. ונקרא חכמה גחלת והת"ת שלהבת בהיותם מלובשים בדין וכבר הארכנו בה כל הצורך בערך גחלת. ובשלהבת י"ה פי' בזהר פ' מצורע דף נ"ד ע"ב ז"ל ומאן שלהבת יה דא אשא דנפיק מגו שופר כליל ברוחא ומייא ומגו ההוא שלהבת כד מתלהטא בכנסת ישראל אוקיד עלמא בשלהוביה בקנאה דקב"ה עכ"ל. ומבואר הוא כי נקרא שלהבת בערך הגבורה ונקרא יה שהוא יוצא מגו שופר שהוא מתוך הבינה ע"י החכמה ולכן נקרא שלהבת יה. ומטעם כי היוצא מגו שופר הוא קול הכלול במים ואש ורוח לכן אמר כליל ברוחא ומייא. ויש חילוק גדול בין שלהבת ובין קול, כי הקול העיקר הוא הרוח ונטפלים אליו המים והאש, והשלהבת העיקר הוא הרוח ונטפלים אליו המים והאש. והשלהבת הוא לעורר האהבה בסוד שמאלו תחת לראשי שה"ש ב: שלום נקרא הכתר בסוד ג' בחינות שבו שהם גדולה גבורה ת"ת, חד"ר. וע"ש השלום המתווך בין הקצוות האלה נקרא שלום. וג"כ יתיחס השם הזה ביסוד וביארו בזהר פ' מקץ דף קצ"ג ע"ב הטעם כי בהיות הברית מקבל הל"ב נתיבות העליונים הנשפעים מלמעלה אל המלכות כנודע ובהיות המלכות מתלהטת בכח הדין אז הוא מקבל הנתיבות ההם ומשפיעם למלכות ומשקיט כח דינה אז נקרא שלום שמשלים הדין. ובתיקונים תקונא כ"א דף מד ע"ב פירש שהם ב' שלומים, שלום מצד הבינה ה' עלאה והוא הת"ת, ושלום מצד המלכות ה' תתאה והוא היסוד. נמצאו שניהם היסוד והת"ת נקראים שלום. ואפשר שהת"ת נקרא שלום מן הטעם שפי' ביסוד כי כדרך היסוד אל המלכות כן דרך הת"ת אל הבינה בסוד הדעת ע' בעס"ר: שלם פי' בזהר פ' אמור ד"צ ע"ב כנסת ישראל נקראת שלם שאינה חונה ושוכנת אלא במקום שלם ולכן נקראת שלם. וסימנך ומלכי צדק מלך שלם בראשית יד יח, ויהי בשלם סכו תהלים עו ג: שלמים פי' הרשב"י ע"ה בר"מ פנחס דף רנ"ו שהמלכות נקרא שלמים מטעם שהיא משלמת לחשבון ע"ס והיא משלמת לחשבון ד' אותיות שבשם והיא משלמת את הת"ת להיותו נק' שלום כדכתיב זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם בראשית ה ב. אתתא פלגא דגופא הוי. ובזהר פ' ויקרא דף י"ב ע"ב פי' הרשב"י ע"ה וז"ל ושלמים אחידן במצות עשה ובמל"ת בהאי סטרא ובהאי סטרא, וע"ד איקרי שלמים. ורזא דמלה ויעקב איש תם כתרגומו גבר שלים, שלים לעילא שלים לתתא עכ"ל. ולפי הנראה מדבריו כי הת"ת נק' שלמים מפני שהוא עושה שלום בין החסד והגבורה. אמנם נדקדק לשון המאמר שאמר תם כתרגומו שלים ושלים פי' שלם. ושלם לא יצדק אלא השלם מכל הצדדים, אם מצד שלא תחסר נקבתו, ואם מצד שצריך שיהיה בעל הקצוות שאל"כ לא יקרא שלם כדפי' בשער המכריעין בפרק ז'. ונמצא שבלשון שלמים נכלל היותו כולל ההכרעה וג"כ יחודו עם השכינה שהיא חציו כדפי'. ועוד כי עיקר ההכרעה הוא ע"י יחודו עם המלכות. מטעם כי החסד מים קר ולח, והאש גבורה חם ויבש, והת"ת רוח חם ולח מיחד החסד והגבורה מצד ההפוך האחד שהוא משוה החום מצד הגבורה והלחות מצד החסד. אמנם היבשות והקרירות לא יתיחדו אם לא ע"י המלכות שהוא העפר קר ויבש, ועל ידה ישתוו הקרירות שמצד יסוד המים חסד, והיבשות שמצד יסוד האש גבורה, כדפירשנו בשער המכריעין. וע"י כך יוכרח שאין הת"ת מכריע בעצם אם לא ע"י המלכות בהיותה מתיחדת עמו. ועתה לא יקרא הת"ת שלמים לבדו, ולא המלכות לבדה, אלא בהיותם מיוחדים. ובזה יובן לשון רבים שני שלומות, שלם מצד הרוח, שלם מצד העפר. ובזה נדע חילוק שבין שלום לשון יחיד שהוא הת"ת לבדו, ובין שלמים לשון רבים ת"ת ומלכות: שם פי' המלכות נקראת שם ואפשר כי עולה שבע במ"ק י' שהיא כלולה מהשבע בהיותם כלולות בכללות גדול. דהיינו ש' שלש מאות שלשה אבות כנודע, ומ"ם ארבעים דהיינו נצח הי"מ קמז. וגם אם ימצא בבינה כפי כדעת קצת המפרשים, ירצה ש' ג' אבות ומם סתומה בינה על גביהן. ועכ"ז היותר צדק במלכות ונקראת כן מפני שאין להורות באצבע ולומר שם אם לא על זאת שהיא הוראות הכל. ומלשון שימ"ה קמח אפשר שהיא במלכות שהיא החונה על העולם והיא נקראת שכינה. וכבר אפשר לפרשו מטעם זה גם בבינה שהיא ג"כ נקראת שכינה: שם פי' לפי האמת לבוש כי כמו ששם ב"ד לבוש אל הספי' כן כל הספי' כלם לבוש אל הא"ס כמ"ש בשערים הקודמים. ולפי זה כבר יצדק לשון שם על כל א' מהמדות כי דא קליפה לדא ודא מוחא לדא, וכן זה שם לחבירו וחבירו לחבירו. ולפי המורגל שם נקראת המלכות מטעם שהיא שם כל האצילות העליון שכלו מתלבש בה. ועולם הבריאה יקרא שם לפי שהוא שם ולבוש אל האצילות כמו שבארנו בשער אבי"ע. ופי' הרשב"י ע"ה בתיקוני ז"ח דקכ"ט ע"ב שהבינה נקרא שם בפסוק בראשית מח ויקרא בהם שמי דא שכינתא עלאה. ואפשר הטעם מפני שאמר שמי שפי' שם יו"ד. לבוש והיכל אל היו"ד היא הה"א כנודע. ונקראת המלכות שם יהו"ה מפני שהיא שם והיכל ליהו"ה שהוא הת"ת קמט ובמ"א פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים שהבינה נקרא שם ה' ואפשר מפני שהיא לבוש אל יהו"ה שבחכמה. ואמנם שם המפורש ושם המיוחד ושם העצם נתבארו בשער שם בן ד' בפרק א': שמאל בגבורה. ולפעמים נקראו כן גם הבינה וההוד. ובארנו הטעם והענין בשער סדר עמידתן, ובשער מהות והנהגה. אמנם יש שמאל טמא והוא הקליפות. ופעמים בזוהר קורא סטרא דשמאלא אל הטמא, ופעמים אל הטהור. וצריך להבחין מתוך הענין: שמור פי' רז"ל שבועות ד"כ זכור ושמור בדבור א' נאמרו והכונה על ד"ו פרצופין שהם ת"ת ומלכות והם זכור לזכר ושמור לנקיבה. והטעם שנקרא זה זכור לשון זכירה וזה שמור לשון שמירה. מפני שבמצות עשה שייך ביה זכירה כדכתיב במדבר טו מ למען תזכרו ועשיתם. ומצות לא תעשה שייך ביה שמירה, כמו השמר פן ואל אינו אלא ל"ת. וכן לעבדה ולשמרה בראשית ב טו ופי' רז"ל סוף תקונא כא לעבדה, אלו מ"ע. ולשמרה, מצות ל"ת. ומצות עשה הם רמ"ח מצד החסד והזכר נוטה אל החסד. ושס"ה ל"ת בגבורה ולכן הנקבה נוטה אל השמאל. ולזה זכור לזכר, ושמור לנקבה. ולפי זה לא תקרא שמור אלא מצד הגבורה, ולא יקרא זכור אלא מצד החסד. ופעמים שניהם יחד נקראים שמור, ופעמים שניהם זכור. וכן פי' בזוהר חדש פ' יתרו דף מ"ט ע"א. והארכנו בערך זכור: שמחה היא הבינה וכל השמחות נשפעות ממנה והיא מדה הצריכה שמחה כמבואר בדברי הרשב"י ע"ה בזוהר שיר השירים שפי' בשער מהות וההנהגה פרק י'. וכן בזהר פ' ויקרא דט"ו ע"ב וז"ל דהא אימא בחדוותא שלימתא יתבא. דכתיב אם הבנים שמחה עכ"ל. ויש שפי' במלכות וכן נתבאר בזוהר פ' ויקרא ד"ח ע"ב וז"ל ואית דמתני הכי שמחה דא כנסת ישראל עכ"ל. ואפשר לומר שכאשר מקבלת השמחה מלמעלה ר"ל מבינה נקראת שמחה וע' בזהר במדבר דף קי"ח ע"א אמתי נקרא המלכות שמחה: שמטה היא המלכות ונקרא שמטה בהיות שבע הנרות שבה שבע שמטות מאירות בסוד השמטה שהם שבע שנים. וחלוק גדול בין שמטה ליובל. כי היובל הוא בינה והיא כלולה משבע. וכל א' מהשבע כלולה משבע אחרות. אמנם השמטה שהיא המלכות ההארה בה היא שבע ספירות פשוטות: שמים הת"ת נקרא שמים מפני שהוא כלול מאש ומים והטעם למה אמר שמים ולא אמר מ"י אש כדרך הסדר כי המים קודמים להאש. פירשנו בשער המכריעים בפרק שני. ולא נקרא ת"ת שמים אלא במציאות ההכרעה שהוא כולל הקצוות יחד ומשלימם. וכן מבואר בזוהר פ' ויגש דף ר"ז. ופי' בשער הנזכר. והטעם שנקרא שמים בלשון רבים, מפני שבהיות הת"ת כלול בכללות נחמד הזה, אז מתראים ע"י ה' גוונים שהם ה"ס גדולה גבורה ת"ת נצח הוד ועל שם כלם נקרא שמים. וכבר נודע כי החסד כולל הנצח שהוא ענף ממנו, והגבורה כולל ההוד שהוא ענף ממנו. וכמו שהת"ת כולל גדולה וגבורה כן כולל גם נצח והוד: שמימה פי' בתיקונים בתקוני ז"ח דף קי"ח ע"ב. ובתקונא ס"ט דף קי"ג ע"ב שהמלכות מצד התפארת הנקרא שמים נקראת היא שמימה: שמיני חג העצרת היא המלכות ונקראת שמיני מפני שהיא שמינית להחכמה. ונקראת חג מפני שהיא כלולה בחסד גבורה כדפי' בערכו. ונקרא עצרת על שם שבעת עלותה למעלה בחכמה אז היא עצרת שאינה משפעת כלל עד עת בואה אל מקומה. ובדבר הזה צדקו דעת האומרים שמיני ח"ג עצרת בחכמה או בבינה או בכתר כי הכל היא במלכות. אמנם דווקא בעת עליותה להיותה שמינית שמה. ור' משה האריך בענין בפירושים שונים: שמינית פירוש הרשב"י ע"ה בר"מ פנחס דף רכ"ג ע"ב כי ההוד הוא שמינית ונקרא שמינית וזהו למנצח על השמינית תהלים יב נצח על הוד. ובמקום אחר פירש שהבינה היא שמיני. ואפשר דלא פליגי דבינה עד הוד אתפשטת כדפי' בשער השערים. ועוד דבדרך ב' מלמעלה למטה הוד ח' וממטה למעלה בינה שמינית כדפירשנו בשער ממטה למעלה דבינה בהוד והוד בבינה: שמיעה תלויה בגבורה מצד הבינה וכן שמעון הוא בגבורה והוא לשון שמיטה וכן בבינה כד"א הלב שומע. ומה שנמצא שמיעה לדין ושמיעה לרחמים מפני שפעמים הגבורה נוטה אל צד החסד ע"י הבינה, ולפעמים השמיעה בחכמה. ואין זה כ"כ מן הרוחק שכל ה' חושים במוח והיא נקרא חוש המשותף שבו משתתפים ה' חושים בדרך העול' וכן אלו שם. והענין כי גבורה היא שמיעה פי' חוש השמע. גדולה ראייה פי' חוש הראות ושניהם נמצאים בבינה שכן מציאותם שם ושלשתם בחכמה שכן מציאותם שם נעלמים והיינו חוש המשותף וע"ש היותם כלם בחכמה וכלם בבינה. עכ"ז עיקר הראיה בחכמה כמו שעקר הגדולה בחכמה, ועיקר השמיעה בבינה כמו שעיקר הגבורה בבינה. וזה אצלינו עקר לתרץ כמה מאמרים מהזוהר החולקים בענין זה: שמירה אחת פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים בהקדמה דף י"א. שהמלכות נקרא שמירה אחת לפי שכבר נודע הוא שלשון שמור במלכות כדפי' לעיל. והיא שמירה אחת לשבתות הרבה. שבה משתמרות כל הספי'. הכוונה שהיא שמירת מצות ל"ת התלויות בכל הספי'. וכן פירש שהמלכות נקראת ג"כ שמירת שבת כדפי'. והיא צריכה שמירה שסביבה היא הקליפה כענין סביב רשעים יתהלכון תהלים יב ט. ולכן צריך שלא לחללה בחלול שבת: שמן הרבה שמנים הם והם שמן המשחה והוא השפע הנקרא שמן כאשר נבאר. וכאשר תקבל המלכות השמן מצד החסד נקראת שמן המשחה. והטעם כי תרגומו משחא דרבותא והוא לשון גדולה שהיא חסד. וכאשר תקבל מצד הת"ת תקרא שמן למאור מטעם שהת"ת הוא המאור הגדול ומצדו מאירה השכינה. ונקרא שמן משחת קודש מצד הגבורה ששם הקדושה כדכתיב וקדשת את הלוים. ומפני כי כאשר יונק השפע מצד הגבורה נכלל עמה החסד לכן נקראת שמן משחת קודש. שמן שהוא השפע שהוא משתי מדרגות מיוחדות. משחת שהוא החסד. קדש שהוא הגבורה ר"ל בצד הגבורה ולא גבורה ממש כדפי' בערך טהור. ונקראת שמן כתית מצד היסוד והטעם כי היסוד כותת הזיתים וכתשם ומעצר שמנם שהוא השפע ומורידו אל המלכות. וכבר נודע ענין הזווג האנושי שהיא על ידי כתיתה והכתישה ההיא סבה שיתעורר השפע שהוא הזרע מכל איברי הגוף כן הענין למעלה שע"י כתישה מתעורר השפע הזרע הנמשך מן המוח שהיא חכמה מציאות י' טפת זרע בבחי' זית י' עלאה כתישה עליונה מתעורר השמן מהזיתים העליונים והיסוד כותתם וכותשם. וכן מצד היסוד נקרא שמן זית זך כתית כי היסוד נקרא זית רענן. ואפשר שנקרא כן בבחינת שפע מעצמו שהוא זית אחד בלשון יחיד. וענין השפע בעצמו הנקרא שמן היא השפע הנשפע מן הבינה ועיקרו בחכמה והוא שפע בסוד הימין ובימין נמצא כאשר נבאר. ובא ע"י הבינה וכן הבינה נקרא אהי"ה והיינו שם אהי"ה הב' שבכתוב. ואהיה ויה"ו הכל דבר אחד. וכן יה"ו בבינה שכן רמז תיבת בינה צרופו בן י"ה ובן היינו ו' עם י"ה דהיינו יה"ו. ושמן בא"ת ב"ש יוצא בי"ט והוא שם קדוש ושם זה עולה אהי"ה ועלה יה"ו כן שמעתי. ור' משה אמר שיסוד נקרא שמן טוב ואמר שהכתר ג"כ נקרא כן ואינו מתיישב. ובזהר פ' ויקרא ד"ז ע"ב וז"ל כשמן הטוב על הראש תהלים קלג ב מאן שמן הטוב דא משח רבות קדושא דנגיד ונפיק מעתיקא קדישא לאשתכחא בההוא נהר עלאה דינקא לבנין לאדלקא בוצינין. וההוא משח רבות נגיד ברישא דמלכא ומרישיה ליקירא דדיקנא קדישא ומתמן נגיד לכל אינון לבושי יקר דמלכא אתלבש בהו הה"ד שיורד ע"פ מדותיו עכ"ל. והנה ביאר בפי' כי שמן הטוב הוא השפע הבא מחכמה אל הבינה ושם מתקבץ להשפיע למטה להטיב הנרות שבמנורה. ודקדק באריכות לשונו דאמר דנגיד ונפיק מעתיקא קדישא לאשתכחא בההוא נהר, מפני שלעולם השמן נשפע מהבינה, כי ע"י יושפעו אם חסד אם דין אם רחמים, ולכן ע"י נשפע השמן כדפי'. ואמר הכתוב כשמן הטוב על הראש וראש בחכמה ושם השמן ומשם יורד ומתקבץ בבינה ומזומן שם להשפיע לשאר הספירות. ואמר לאדלקא בוצינין, מטעם כי לשון טוב בכל מקום הוא לשון הארה כמו בהיטיבו את הנרות שמות ל ז כדפי' בערך טוב. ולזה אמר כי מה שאמר הכתוב כשמן הטוב מלשון הארה מפני שהוא בבינה להאיר את הנרות נרות המנורה. וז"ש לאדלקא בוצינין כיון לבאר ששתי בחינות שאמר מחכמה לבינה ומבינה לשאר הספירות פי' הכתוב במה שאמר כשמן הטוב על הראש היינו בחכמה שיורד על הזקן היינו בבינה ונקראת הבינה זקן אהרן מפני שממנה יונק החסד שמן הטוב שהיא ראשון לבנין. ומשם על פי מדותיו דהיינו כל שאר הספירות וז"ש לכל אינון לבושי יקר וכו'. ועם היות שהמעבר הוא דרך הבינה ושם מתקבץ, עכ"ז עיקרו בסוד ימין. וכן פירש בזהר פ' שמיני דף ל"ט. וז"ל שמן דאיהו בחשאי בלחישא תדיר אתי מסטרא דמחשבה דאיהו בלחישו תדירא ולא אשתמע והוא בחשאי וע"ד הוא מימינא עכ"ל. ומבואר בפי' כי השמן מצד הימין ומצד החכמה ובזה ידוקדק לשון זקן אהרן שהוא הבינה בבחינת החסד ימין. ודי בזה הערה אל ענין השמן: שמע המלכות נקרא שמע כן ביאר הרשב"י ע"ה בפסוק שמע ישראל. ופי' שמע מלשון קבוץ שבה מתקבץ כל השפע העליון. ונקראת כן בבחינתה התחתונה שהיא קבוץ של השפע. ויש לדקדק בענין הזה שבזהר פי' חיי דף קל"ב. פי' הרשב"י ע"ה כי שמע בה' הרמז למלכות ושמע בלא ה' הרמז לת"ת והכריח הענין שם מן הכתובים. וי"ל כי כונת השמיעה היא לזכר ואם שהמלה נקבה כאלו נאמר שמע ישראל הרי ישראל הוא הת"ת הרי שמיעה נאמרת אל הת"ת. ואם כונתינו לומר שיקבל המלכות אליו עכ"ז הת"ת הוא המקבל אבל כאשר יאמר שמעה הקבלה והדבור הוא למלכות זה נ"ל לתרץ לחלוף המקומות: שמעתא נקראת המלכות מצד הגבורה ביחוד הבינה ששם השמיעה כמבואר לעיל ונתבאר בתקונים תקוני ז"ח דף קט"ז.: שמש וירח נקראים הת"ת ומלכות. וכבר נודע כי הירח קטרגה על השמש כאשר נתבאר בשער המיעוט ועל שניהם נאמר ישעיה ל כו והיה אור הלבנה כאור החמה כו' ונקרא הת"ת שמש בסוד הבחינה המקבלת מבינה שמשם זריחתו ומשפיע במלכות כמו שהשמש מאיר בירח. ובזהר פרשת שמות דף ג' ע"ב משמע שהיסוד נקרא שמש. וז"ל מה שמשא זרח ואנהיר על עלמא אוף הכי ברית קדישא זרח ואנהיר גופא דבר נש. ויש שמש וירח אחרים והם סמאל ולילית ועליהם נאמר ישעיה כד כג וחפרה הלבנה ובושה החמה: שנה סתם שנה היא י"ב חדש ופי' הרשב"י ע"ה בפקודין בר"מ תצא דף רע"ז ע"ב כי המלכות נקרא שנה מטעם שיש י"ב ירחים והם י"ב עולמתין פי' י"ב אבנים אשר הבית נכון עליהם כדכתיב מ"א ז כה עומד על י"ב בקר. ובמ"א בר"מ פנחס רמ"ח. לפי נסחתו שם פי' כי הת"ת נקרא שנה מצד הבינה שכולל שס"ה יום מצדה שהם שס"ה מצות לא תעשה קג ואפשר כי משם ג"כ נקראת המלכות שנה כי במלכות עיקר שס"ה מצות לא תעשה. וכן ביאר ג"כ במקום אחר כי כלם מצד הת"ת נקראת שנים. ופי' כי השנה העיקרית הוא הת"ת שהוא כולל י"ב גבולים ומצדו דהיינו מצד בחי' בן י"ה נקראים כלם שנים קדמוניות כי שלש ראשונות הם הקודמות. ובזהר פ' קדושים דף פ"ז ע"ב פי' כי המלכות בהיותה מיוחדת עם התפארת נקראת שנה רביעית כי היא רגל רביעי לכסא ולמרכבה. ובתקונים פי' שהבינה נקראת שנת החמשים: שנוי מקום שם ומעשה. ביאר הרשב"י ע"ה בתקונא כ"א דף נ"ה ע"ב ובמקומות רבים קנא שאין שנוי אלא במלכות שהיא עה"ז ודוקא בהיות המלכות נטמנת ונתעלמת במטטרו"ן כמ"ש בשער אבי"ע ושם הוא שנוי מקום שאין שם מקום אלא במלכות. ושנוי השם מבואר כי מצדו הם התמורות פי' אלפא ביתו"ת וענין צרוף ותמורה כמ"ש בשער הצרוף בעז"ה. ושנוי מעשה שם מבואר כי עיקר מעשה המלכות שם במעשים במקומה: שעור קומה כפי הנראה מתוך דברי הרשב"י ע"ה כי הנשמה המתאחדת בתוך הספי' נקרא שעור מפני שהיא נותנת שעור לכל הקומה והיא האומרת לספי' די או שמגדילן כדפי' בשער עצמות וכלים. ורבי משה פי' בת"ת ואיננו נכון קנב: שעורה המלכות נקראת שעורה בבחי' שיש בה מאכל לבהמות וחיות. ולבני אדם המסתפקים מזון ממנה נקראת חטה. ויש צד שמסתפקין ממנה מזון פני החיות שהם אריה שור נשר. והפן הזה נק' שעורה מאכל בהמות וחיות הקודש. ונקרא שעורה בצד החצון שבה המתקרב אל מצולות ים. ונקראת שעורה לפי שיש שעור למקום ההוא עד הקליפה ושם מצמצמת ומשערת השכינה א"ע: ע' בס' שפת אמת: שועלים פי' אחזו לנו שועלים שה"ש ב טו הכונה בכחות הקליפות האוחזים בכנפי המשכן וזהו מחבלים כרמים: שער פי' בתקונים המלכות נק' שער שהוא בהפוך אותיות עשר להורות שהיא כלולה מעשר ועוד תרגום שער תרע"א ומלוי שם אדנ"י אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד עולה במספר תרע"א וע"ז נאמר תהלים קיח זה השער לה': שערים סתם שערים הם במלכות כי היא שער לכל העליון. אמנם שערים סתם פי' בזהר פרשת ויצא דף ק"ס ע"ב כי שית סטרין נקראים שערים פי' השש ספירות נקראים שערים. ולפי זה נמצא כי יש שערים במלכות ושערים למעלה ממנה. ובקליפה יש שערי מות ושערי צלמות כדפירשנו בערכם קנג. ויש שערי דמעה והם בה מצד החסד שבה הדמעה בסוד נסוך המים שאין לך נסוך המים גדול מזה. ובתקונים תקונא י"א דף כ"ה. פי' הרשב"י ע"ה כי הדמעה הוא מבת עין שהיא בת של עין שהוא מציאות המלכות כנסת ישראל כדפירשנו בשער המציאיות. ושערי צדק הם בהיותם השערים שבהם נשפע הצדק והיושר בתוקף הדין כמבואר בערך צדק. ושערי תפלה הם בה מצד עצמה הנקרא תפלה והוא לשון יחוד כי בשערים ההם מתיחד התפארת עם המלכות. ועם כל זאת נקיש לכל השערים לפי כנוייהם. ונקרא עוד שער בת רבים וכ"פ בזהר פ' פנחס דף ר"כ ע"ב וכבר פי' ענין בת רבים שנקראת במקום התחתון שהוא בית שער למלכות עצמה וזהו שער בת רבים שער לבת רבים. או אפשר לפרש שער שהשער עצמו בת רבים ודוחק הוא: שער השמים.לפום ריהטא נראה שהוא המלכות ובזהר פרשת ויצא דף ק"ן ע"ב פירש שיסוד הוא שער לשמים שהוא תפארת שכל השפע הנשפע משמים ת"ת בא על ידי היסוד. וכמו שיש בקדושה שערי חיים והם כחות בקדושה כן יש בקליפות כחות הטומאה הנקראת שערי מות וכן שערי צלמות כנזכר למעלה. וחלוק צלמות ומות בארנו בערכם: שעטנז היא שפחה בישא כלילא משור וחמור רצועה לאלקאה והיא הקליפה כן בארו הרשב"י ע"ה: שפה בר"מ עקב דף ער"ב פי' הרשב"י שהיא המלכות וכ"פ בתקונים תקונא כ"א דף ס' ע"ב שנקראת שפ"ה. ופי' שכן עולה במספר שכינה. ושפה היינו פתיחת הפה סביב סביב דהיינו פה. כי השפתים עצמם הם הם נצח והוד והארכנו בעניינם בערך פה. ובתקונים פירש עוד שהמלכות נקרא שפת היאור דהיינו מפני שהיא שפה לתפארת הנקרא יאור כדפרישנו בערכו: שפת שקר פירש בזהר פרשת תולדות דף קמ"ג. שהנחש נקרא שפת שקר כי כן מנהגו הרע וראיה מאדם הראשון שהביא הנחש בשקריו קללות על כל העולם: שק הוא הקליפה ועליה נאמר אסתר ד ב כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק נטריקון של שק ש'נא ק'דושים ונאריך בענין זה בשער התמורות פ"ו: שקד פי' בזהר פ' שמות דף ט"ו ע"ב שכל לשון שקידה הוא דין וכן לשון שקידים. וראיה וישקוד יי' וגו' ירמיה א יב, כי שוקד אני וגו' דניאל ט יד: שקל הקדש פי' הרשב"י ע"ה שהת"ת נק' שקל הקדש: שקתות המים הם נצח והוד כ"פ הרשב"י ע"ה בתקונים תקונא י"ט דף ל"ח ע"ב. והתעלה שבה מתמלאים השקתות האלה הוא התפארת ומתמלאים מים מצד החסד ונקראים כן בהיותם משקים למלכות למטה. ובמ"א בתקונים תקוני ז"ח דף קכ"ט. פירש כי השקתות הם גדולה גבורה מצד מימי הבינה שמשם עיקר קבלתם: שר פי' ר' משה שהמלכות נקרא שר העולם. ואעפ"י שהאמת כן, אינו נק' כן אלא מטטרון המלאך ועליו אמרו בגמר' יבמות דף ט"ז נער הייתי גם זקנתי פסוק זה שר העולם אמרו. וכן נקרא שר הפנים מפני שיש לו ב' פנים שהם ב' שמות מיוחדים יאהדונה"י כדפירשנו בשער אבי"ע בפרק ו': שרה המלכות נקראת שרה. ונק' כן בצד המתייחדת עם בעלה בחסד. וכבר נודע ענין אברהם בעלה של שרה ופי' שר"ה ש"ר ה' כדפי' בערך שיר: שרון נקראת הבינה כן פי' בזהר פרשת אמור דף קז. והטעם כי השרון הוא מקום היובל המתהפך לאגם מים כמו הבינה שהוא מקור כל השפע המשקה את הגן: שרים פירש בזוהר פרשת בהעלותך דף ק"ן בפסוק במדבר כא יח באר חפרוה שרים אילין אבא ואימא. כי החכמה והבינה נקראים שרים, והטעם אפשר מפני שהם שרי כל האצילות: שרף פי' בתקונים שהמלכות נקרא שרף בהיותה פועלת ע"י השרפים התחתונים כמו שנק' גם כן עד"ז מלאך כדפירשנו בערכו: שרפים הם נצח והוד בהיותם יונקים מצד אש הגבורה שש כנפים בהיותם נכללים הא' בחבירו כענין עמודי שש כדפירשנו בערך נצח ובערך הוד כן פירש הרשב"י ע"ה בר"מ פנחס דף רל"ו: שררך פירש הרשב"י ע"ה כי שררך הוא הטבור נקודת ציון והוא היו"ד שבה כמ"ש בערך טבור ובערך ציון: שש משזר פירש בתקונים בהקדמה דף י"ב. ז"ל שש משזר דאינון שית יומי דבראשית כלילן מי' אמירן ול"ב נתיבות דאינון ל"ב זמנין אלדים בעובדא דבראשית עכ"ל ואפשר לומר שפי' כי כמו המטוה השזור שהוא כפול ומכופל כן שש משזר פירושו ששה הספיר' כלולות כל אחד מז' שהם מ"ב והיינו משזר כפול ומכופל ושזור. עוד פירש בתקונים שם שהמלכות נקרא שש משזר בהיותה כלולה משש קצוות עליונות: ששון פי' בזהר פרשת בלק דף רי"ב ע"ב כי צדיק ששון אקרי ויש מי שפי' שם כי התפארת ששון אקרי. אבל המוסכם יותר שם שהצדיק נק' ששון והטעם כי ששונה של המלכות תלויה בו. ונקרא ששון בהיותו יונק השפע מהבינה דהיינו שמחה כדפי' בערך שמחה ובערך מעייני הישועה. והמפרשים פי' כי הוא נקרא ששון בערך שהוא יונק משש. ונמצא לפי זה שלא יקרא ששון אלא בהיותו נכלל מהששה: ששת ימים נקרא הת"ת והטעם כי הוא כלול ששת ימים שהם ו' קצוות. ובר"מ פנחס דף רנ"ז. פי' הרשב"י כי הת"ת נקרא ששת ימים מפני שעליו ו' ימים שמכתר ועד התפארת, ודוחק הוא קצת ומי יבא אחרי המלך. אמנם בזהר בלק דף קצ"א. פי' שהחסד נקרא ו' ימים שכל הבנין הוא בתוכו כדפירשנו בערך יומם ע"ש ואפשר שנקרא כן בהיות הת"ת בתוכו. עד הנה נשלם אות השי"ן בס"ד. ועתה נכנס בביאור אות תי"ו בה"ו:

292 סנהדרין פתח ↗

בַּכּוּרוֹת נָאוֹת, וְהוֹשִׁיב בּוֹ שְׁנֵי שׁוֹמְרִים: אֶחָד חִיגֵּר וְאֶחָד סוֹמֵא. אָמַר לוֹ חִיגֵּר לַסּוֹמֵא: בַּכּוּרוֹת נָאוֹת אֲנִי רוֹאֶה בַּפַּרְדֵּס. בֹּא וְהַרְכִּיבֵנִי וּנְבִיאֵם לְאׇכְלָם. רָכַב חִיגֵּר עַל גַּבֵּי סוֹמֵא, וֶהֱבִיאוּם וַאֲכָלוּם. לְיָמִים בָּא בַּעַל פַּרְדֵּס. אָמַר לָהֶן: בַּכּוּרוֹת נָאוֹת הֵיכָן הֵן? אָמַר לוֹ חִיגֵּר: כְּלוּם יֵשׁ לִי רַגְלַיִם לְהַלֵּךְ בָּהֶן? אָמַר לוֹ סוֹמֵא: כְּלוּם יֵשׁ לִי עֵינַיִם לִרְאוֹת? מָה עָשָׂה? הִרְכִּיב חִיגֵּר עַל גַּבֵּי סוֹמֵא, וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא נְשָׁמָה וְזוֹרְקָהּ בַּגּוּף, וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ״. ״יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל״ – זוֹ נְשָׁמָה, ״וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ״ – זֶה הַגּוּף. אֲמַר לֵיהּ אַנְטוֹנִינוּס לְרַבִּי: מִפְּנֵי מָה חַמָּה יוֹצְאָה בַּמִּזְרָח וְשׁוֹקַעַת בְּמַעֲרָב? אֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוָה אִיפְּכָא נָמֵי הָכִי הֲוָה אָמְרַתְּ לִי. אֲמַר לֵיהּ, הָכִי קָאָמֵינָא לָךְ: מִפְּנֵי מָה שׁוֹקַעַת בַּמַּעֲרָב? אֲמַר לֵיהּ: כְּדֵי לִיתֵּן שָׁלוֹם לְקוֹנָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים״. אֲמַר לֵיהּ: וְתֵיתֵי עַד פַּלְגָא דְרָקִיעַ, וְתִתֵּן שְׁלָמָא, וְתֵיעוֹל! מִשּׁוּם פּוֹעֲלִים וּמִשּׁוּם עוֹבְרֵי דְרָכִים. וְאָמַר לוֹ אַנְטוֹנִינוּס לְרַבִּי: נְשָׁמָה מֵאֵימָתַי נִיתְּנָה בָּאָדָם, מִשְּׁעַת פְּקִידָה אוֹ מִשְּׁעַת יְצִירָה? אָמַר לוֹ: מִשְּׁעַת יְצִירָה. אָמַר לוֹ: אֶפְשָׁר חֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר עוֹמֶדֶת שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּלֹא מֶלַח וְאֵינָהּ מַסְרַחַת? אֶלָּא מִשְּׁעַת פְּקִידָה. אָמַר רַבִּי: דָּבָר זֶה לִמְּדַנִי אַנְטוֹנִינוּס, וּמִקְרָא מְסַיְּיעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ״וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי״. וְאָמַר לוֹ אַנְטוֹנִינוּס לְרַבִּי: מֵאֵימָתַי יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט בָּאָדָם, מִשְּׁעַת יְצִירָה אוֹ מִשְּׁעַת יְצִיאָה? אָמַר לוֹ: מִשְּׁעַת יְצִירָה. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, בּוֹעֵט בִּמְעֵי אִמּוֹ וְיוֹצֵא! אֶלָּא מִשְּׁעַת יְצִיאָה. אָמַר רַבִּי: דָּבָר זֶה לִמְּדַנִי אַנְטוֹנִינוּס, וּמִקְרָא מְסַיְּיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ״. רֵישׁ לָקִישׁ רָמֵי: כְּתִיב ״בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּיו״, וּכְתִיב ״אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה״. הָא כֵּיצַד? עוֹמְדִין בְּמוּמָן וּמִתְרַפְּאִין. עוּלָּא רָמֵי: כְּתִיב ״בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה׳ דִּמְעָה מֵעַל כׇּל פָּנִים״, וּכְתִיב ״כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד עוּל יָמִים״. לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בְּיִשְׂרָאֵל, כָּאן – בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם. וְאוּמּוֹת הָעוֹלָם מַאי בָּעוּ הָתָם? הָנָךְ דִּכְתִיב בְּהוּ ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם״. רַב חִסְדָּא רָמֵי: כְּתִיב ״וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ ה׳ צְבָאוֹת״, וּכְתִיב ״וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים״. לָא קַשְׁיָא: כָּאן לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, כָּאן לָעוֹלָם הַבָּא. וְלִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁיעְבּוּד גָּלִיּוֹת בִּלְבַד, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּמַחֲנֵה צַדִּיקִים, כָּאן בְּמַחֲנֵה שְׁכִינָה. רָבָא רָמֵי: כְּתִיב ״אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה״, וּכְתִיב ״מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַה שֶּׁאֲנִי מֵמִית – אֲנִי מְחַיֶּה, וַהֲדַר מַה שֶּׁמָּחַצְתִּי – וַאֲנִי אֶרְפָּא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה״ – יָכוֹל שֶׁתְּהֵא מִיתָה בְּאֶחָד וְחַיִּים בְּאֶחָד, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָעוֹלָם נוֹהֵג? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא״ – מָה מְחִיצָה וּרְפוּאָה בְּאֶחָד, אַף מִיתָה וְחַיִּים בְּאֶחָד. מִיכָּן תְּשׁוּבָה לָאוֹמְרִין אֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מִנַּיִין לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה׳״. ״שָׁר״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״יָשִׁיר״ – מִכָּאן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר, אַתָּה אוֹמֵר: ״אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה׳״. ״בָּנָה״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״יִבְנֶה״ – מִכָּאן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב״, הָכִי נָמֵי דְּיִבְנֶה? אֶלָּא מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ בָּנָה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִין לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה״. ״הִילְּלוּךְ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״יְהַלְלוּךָ״ – מִכָּאן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הָאוֹמֵר שִׁירָה בְּעוֹלָם הַזֶּה זוֹכֶה וְאוֹמְרָהּ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה״. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִין לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ וְגוֹ״. ״רִינְּנוּ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״יְרַנֵּנוּ״ – מִכָּאן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֲתִידִין כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן אוֹמְרִים שִׁירָה בְּקוֹל אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַלְמִיד, כְּאִילּוּ גּוֹזְלוֹ מִנַּחֲלַת אֲבוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב״. מוֹרָשָׁה הִיא לְכׇל יִשְׂרָאֵל מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כׇּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַּלְמִיד, אֲפִילּוּ עוּבָּרִין שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן מְקַלְּלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֹנֵעַ בָּר

292 גיטין פתח ↗

מִכְּלָל דְּעֶבֶד כָּשֵׁר. אָמַר רַב אַסִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הָעֶבֶד נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גֵּט לְאִשָּׁה מִיַּד בַּעְלָהּ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּתוֹרַת גִּיטִּין וְקִדּוּשִׁין. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אֶלְעָזָר: טַעְמָא בְּמִילְּתָא דְּלֵיתֵיהּ, הָא בְּמִילְּתָא דְּאִיתֵיהּ – כָּשֵׁר?! וְהָא גּוֹי וְהָא כּוּתִי; דְּאִיתַנְהוּ בְּתוֹרַת תְּרוּמָה דְּנַפְשַׁיְיהוּ, דִּתְנַן: הַגּוֹי וְהַכּוּתִי שֶׁתָּרְמוּ מִשֶּׁלָּהֶם – תְּרוּמָתָם תְּרוּמָה; וּתְנַן: גּוֹי שֶׁתָּרַם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֲפִילּוּ בִּרְשׁוּת – אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה! מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דִּכְתִיב: אַתֶּם ״גַּם אַתֶּם״ – מָה אַתֶּם יִשְׂרָאֵל, אַף שְׁלוּחֲכֶם יִשְׂרָאֵל?! אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: לֹא; מָה אַתֶּם בְּנֵי בְּרִית, אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְּרִית. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הָעֶבֶד נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גֵּט אִשָּׁה מִיַּד בַּעְלָהּ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּתוֹרַת גִּיטִּין וְקִידּוּשִׁין, וְאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁנִינוּ: ״הֲרֵי אַתְּ שִׁפְחָה וּוְלָדֵךְ בֶּן חוֹרִין״, אִם הָיְתָה עוּבָּרָה – זָכְתָה לוֹ. מַאי ״אִם הָיְתָה עוּבָּרָה זָכְתָה לוֹ״? כִּי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, אָמַר, רַבִּי יוֹחָנָן תַּרְתֵּי אָמַר: נִרְאִים דְּבָרִים שֶׁהָעֶבֶד מְקַבֵּל גֵּט לַחֲבֵירוֹ – מִיָּד רַבּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, אֲבָל לֹא מִיַּד רַבּוֹ שֶׁלּוֹ. וְאִם לְחָשְׁךָ אָדָם לוֹמַר: זוֹ הֲלָכָה שְׁנוּיָה – אִם הָיְתָה עוּבָּרָה, זָכְתָה לוֹ! אֱמוֹר לוֹ: שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר פֵּירְשׁוּ אֶת הַדָּבָר – רַבִּי זֵירָא, וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. חַד אָמַר: הָא מַנִּי? רַבִּי הִיא, דְּאָמַר: הַמְשַׁחְרֵר חֲצִי עַבְדּוֹ – קָנָה; וְחַד אָמַר: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי בְּהָא? קָסָבַר: עוּבָּר יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא, וְנַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁהִקְנָה לָהּ אֶחָד מֵאֵבָרֶיהָ. מַתְנִי׳ אַף הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר ״מֵת בַּעְלָהּ״, נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא אֶת גִּיטָּהּ – חֲמוֹתָהּ, וּבַת חֲמוֹתָהּ, וְצָרָתָהּ, וִיבִמְתָּהּ, וּבַת בַּעְלָהּ. מָה בֵּין גֵּט לְמִיתָה? שֶׁהַכְּתָב מוֹכִיחַ. הָאִשָּׁה עַצְמָהּ מְבִיאָה אֶת גִּיטָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁהִיא צְרִיכָה לוֹמַר: ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״. גְּמָ׳ וְהָתַנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁאֵין נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר ״מֵת בַּעְלָהּ״, כָּךְ אֵין נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא גִּיטָּהּ! אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא קַשְׁיָא – כָּאן בָּאָרֶץ, כָּאן בְּחוּצָה לָאָרֶץ. בָּאָרֶץ – דְּלָאו אַדִּיבּוּרַהּ דִּידַהּ קָא סָמְכִינַן, מְהֵימְנָא; בְּחוּצָה לָאָרֶץ – דְּאַדִּיבּוּרַהּ דִּידַהּ קָא סָמְכִינַן, לָא מְהֵימְנָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! בָּאָרֶץ, דְּאִי אָתֵי בַּעַל מְעַרְעַר – מַשְׁגְּחִינַן בֵּיהּ, דְּאִיכָּא לְמֵימַר לְקִלְקוּלָא קָא מִיכַּוְּונָה, לָא מְהֵימְנָא; בְּחוּצָה לָאָרֶץ, דְּאִי אָתֵי בַּעַל מְעַרְעַר – לָא מַשְׁגְּחִינַן בֵּיהּ, מְהֵימְנָא. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּאַבָּיֵי: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: אִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לְהָבִיא גִּיטָּהּ – מִקַּל וָחוֹמֶר, וּמָה נָשִׁים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר ״מֵת בַּעְלָהּ״ – נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא גִּיטָּהּ; הִיא, שֶׁנֶּאֱמֶנֶת לוֹמַר ״מֵת בַּעְלָהּ״ – אֵינוֹ דִּין שֶׁנֶּאֱמֶנֶת לְהָבִיא גִּיטָּהּ?!

294 סנהדרין פתח ↗

וּסְתַרְתֵּהּ לְמַזְּיַהּ, כֹּל דַּאֲתָא חַזְיַהּ הֲדַר. אַדְּהָכִי וְהָכִי, אִבְּלַעוּ לְהוּ. אִיתְּתֵיהּ דְּקֹרַח אֲמַרָה לֵיהּ: חֲזִי מַאי קָעָבֵיד מֹשֶׁה. אִיהוּ הֲוָה מַלְכָּא, לַאֲחוּהּ שַׁוְּויֵהּ כָּהֲנָא רַבָּא, לִבְנֵי אֲחוֹהִי שַׁוִּינְהוּ סְגָנֵי דְּכָהֲנָא. אִי אָתְיָא תְּרוּמָה אָמַר ״תֶּיהְוֵי לְכָהֵן״, אִי אָתוּ מַעֲשֵׂר דְּשָׁקְלִיתוּ אַתּוּן אָמַר ״הַבוּ חַד מֵעַשְׂרָה לְכָהֵן״. וְעוֹד דְּגָיֵיז לֵיהּ לְמָזַיְיכוּ וּמִיטַּלַּל בְּכוּ כִּי כוּפְתָּא, עֵינָא יְהַב בְּמָזַיְיכוּ. אֲמַר לַהּ: הָא אִיהוּ נָמֵי קָא עָבֵיד! אֲמַרָה לֵיהּ: כֵּיוָן דְּכוּלְּהוּ רְבוּתָא דִּידֵיהּ, אָמַר אִיהוּ נָמֵי ״תָּמֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים״. וְעוֹד, דְּקָאָמַר לְכוּ עָבְדִיתוּ תְּכֵלְתָּא. אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ תְּכֵלְתָּא חֲשִׁיבָא מִצְוָה, אַפֵּיק גְּלִימֵי דִּתְכֵלְתָּא וְכַסִּינְהוּ לְכוּלְּהוּ מְתִיבְתָּךְ. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״חׇכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ״ – זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל אוֹן בֶּן פֶּלֶת, ״וְאִוֶּלֶת בְּיָדָהּ תֶּהֶרְסֶנָּה״ – זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל קֹרַח. ״וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה״ – מְיוּחָדִים שֶׁבָּעֵדָה, ״קְרִיאֵי מוֹעֵד״ – שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים לְעַבֵּר שָׁנִים וְלִקְבּוֹעַ חֳדָשִׁים, ״אַנְשֵׁי שֵׁם״ – שֶׁהָיָה לָהֶם שֵׁם בְּכׇל הָעוֹלָם. ״וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו״. מָה שְׁמוּעָה שְׁמַע? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁכׇּל אֶחָד וְאֶחָד קִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ מִמֹּשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״. ״וַיָּקׇם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִכָּאן שֶׁאֵין מַחְזִיקִין בְּמַחְלוֹקֶת, דְּאָמַר רַב: כׇּל הַמַּחְזִיק בְּמַחְלוֹקֶת עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ״. רַב אָשֵׁי אָמַר: ״רָאוּי לִיצְטָרֵעַ״. כְּתִיב הָכָא: ״בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיֹּאמֶר ה׳ לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ״. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: כׇּל הַחוֹלֵק עַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד רָאוּי לְהַכִּישׁוֹ נָחָשׁ. כְּתִיב הָכָא: ״וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת״, וּכְתִיב הָתָם: ״עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר״. אָמַר רַב חִסְדָּא: כׇּל הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּהַצֹּתָם עַל ה׳״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: כָּל הָעוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם רַבּוֹ כְּעוֹשֶׂה עִם שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה׳״. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: כׇּל הַמִּתְרַעֵם עַל רַבּוֹ כְּאִילּוּ מִתְרַעֵם עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי אִם עַל ה׳״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כׇּל הַמְהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ כְּאִילּוּ מְהַרְהֵר אַחַר שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה״. ״עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: זֶה עוֹשְׁרוֹ שֶׁל קֹרַח. ״וְאֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם״ – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: זֶה מָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁמַּעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו. וְאָמַר רַבִּי לֵוִי: מַשּׂוֹי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת פְּרָדוֹת לְבָנוֹת הָיוּ מַפְתְּחוֹת שֶׁל בֵּית גְּנָזָיו שֶׁל קֹרַח, וְכוּלְּהוּ אַקְלִידֵי וְקִילְפֵי דְּגִילְדָּא. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: שָׁלֹשׁ מַטְמוֹנִיּוֹת הִטְמִין יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם. אַחַת נִתְגַּלְּתָה לְקֹרַח, וְאַחַת נִתְגַּלְּתָה לְאַנְטוֹנִינוּס בֶּן אַסְוִירוּס, וְאַחַת גְּנוּזָה לְצַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קֹרַח לֹא מִן הַבְּלוּעִים וְלֹא מִן הַשְּׂרוּפִין. לֹא מִן הַבְּלוּעִין, דִּכְתִיב: ״וְאֶת כׇּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח״ – וְלֹא קֹרַח. וְלֹא מִן הַשְּׂרוּפִים, דִּכְתִיב: ״בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ״ – וְלֹא קֹרַח. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: קֹרַח מִן הַשְּׂרוּפִין וּמִן הַבְּלוּעִין. מִן הַבְּלוּעִים, דִּכְתִיב: ״וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח״. מִן הַשְּׂרוּפִין, דִּכְתִיב: ״וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳ וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה׳ וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ״, וְקֹרַח בַּהֲדַיְיהוּ. אָמַר רָבָא: מַאי דִּכְתִיב ״שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ״? מְלַמֵּד שֶׁעָלוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ לִזְבוּל. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אַתָּה עוֹשֶׂה דִּין לְבֶן עַמְרָם נֵצֵא, וְאִם לָאו לֹא נֵצֵא. עַד שֶׁזָּרַק בָּהֶם חִצִּים. אָמַר לָהֶן: בִּכְבוֹדִי לֹא מְחִיתֶם, בִּכְבוֹד בָּשָׂר וָדָם מְחִיתֶם? וְהָאִידָּנָא לָא נָפְקִי עַד דְּמָחוּ לְהוּ. דָּרֵשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב ״וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה׳ וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ״? אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״אִם בְּרִיאָה״ גֵּיהִנָּם – מוּטָב, וְאִם לָאו – ״יִבְרָא ה׳״. לְמַאי? אִילֵימָא לְמִבְרְיַהּ מַמָּשׁ? וְהָא ״אֵין כׇּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ״! אֶלָּא לְקָרוֹבֵי פִּיתְחָא. ״וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ״. תָּנָא מִשּׁוּם רַבֵּינוּ אָמְרוּ: מָקוֹם נִתְבַּצֵּר לָהֶם בְּגֵיהִנָּם וְיָשְׁבוּ עָלָיו וְאָמְרוּ שִׁירָה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: זִימְנָא חֲדָא הֲוָה קָאָזֵילְנָא בְּאוֹרְחָא, אֲמַר לִי הַהוּא טַיָּיעָא: תָּא וְאַחְוֵי לָךְ בְּלוּעֵי דְקֹרַח. אֲזַלִי חֲזַאי תְּרֵי בִּזְעֵי דַּהֲוָה קָא נָפֵק קִיטְרָא מִנַּיְיהוּ. שְׁקַל גְּבָבָא דְעַמְרָא, אַמְשְׁיֵיהּ מַיָּא, וְאוֹתְבֵיהּ בְּרֵישׁ רוּמְחֵיהּ, וְאַחְלְפֵיהּ הָתָם. אִיחֲרַךְ. אָמַר לִי: אַצֵּית מָה שָׁמְעַתְּ. וּשְׁמַעִית דַּהֲווֹ קָאָמְרִי הָכִי: ״מֹשֶׁה וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת, וְהֵן בַּדָּאִים״.

295 נדה פתח ↗

מַאי קְרָא? ״מִמְּעֵי אִמִּי אַתָּה גוֹזִי״. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״גּוֹזִי״ לִישָּׁנָא דְּאִשְׁתְּבוֹעֵי הוּא? דִּכְתִיב: ״גׇּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְמָה וָלָד דּוֹמֶה בִּמְעֵי אִמּוֹ? לֶאֱגוֹז מוּנָּח בְּסֵפֶל שֶׁל מַיִם, אָדָם נוֹתֵן אֶצְבָּעוֹ עָלָיו — שׁוֹקֵעַ לְכָאן וּלְכָאן. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים — וָלָד דָּר בְּמָדוֹר הַתַּחְתּוֹן, אֶמְצָעִיִּים — וָלָד דָּר בְּמָדוֹר הָאֶמְצָעִי, אַחֲרוֹנִים — וָלָד דָּר בְּמָדוֹר הָעֶלְיוֹן, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לָצֵאת — מִתְהַפֵּךְ וְיוֹצֵא, וְזֶהוּ ״חֶבְלֵי אִשָּׁה״. וְהַיְינוּ דִּתְנַן: חֶבְלֵי שֶׁל נְקֵבָה מְרוּבִּין מִשֶּׁל זָכָר. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי קְרָא? ״אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ״. ״דַּרְתִּי״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״רֻקַּמְתִּי״. מַאי שְׁנָא חֶבְלֵי נְקֵבָה מְרוּבִּין מִשֶּׁל זָכָר? זֶה בָּא כְּדֶרֶךְ תַּשְׁמִישׁוֹ, וְזֶה בָּא כְּדֶרֶךְ תַּשְׁמִישׁוֹ, זוֹ הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ, וְזֶה אֵין הוֹפֵךְ פָּנָיו. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים — תַּשְׁמִישׁ קָשֶׁה לָאִשָּׁה, וְגַם קָשֶׁה לַוָּלָד. אֶמְצָעִיִּים — קָשֶׁה לָאִשָּׁה וְיָפֶה לַוָּלָד. אַחֲרוֹנִים — יָפֶה לְאִשָּׁה וְיָפֶה לַוָּלָד, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ נִמְצָא הַוָּלָד מְלוּבָּן וּמְזוֹרָז. תָּנָא: הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לְיוֹם תִּשְׁעִים — כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים. מְנָא יָדַע? אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: מְשַׁמֵּשׁ וְהוֹלֵךְ, וְ״שׁוֹמֵר פְּתָאיִם ה׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה שׁוּתָּפִין יֵשׁ בָּאָדָם — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָבִיו, וְאִמּוֹ. אָבִיו מַזְרִיעַ הַלּוֹבֶן, שֶׁמִּמֶּנּוּ עֲצָמוֹת, וְגִידִים, וְצִפׇּרְנַיִם, וּמוֹחַ שֶׁבְּרֹאשׁוֹ, וְלוֹבֶן שֶׁבָּעַיִן. אִמּוֹ מַזְרַעַת אוֹדֶם, שֶׁמִּמֶּנּוּ עוֹר, וּבָשָׂר, וּשְׂעָרוֹת, וְשָׁחוֹר שֶׁבָּעַיִן. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ, וּנְשָׁמָה, וּקְלַסְתֵּר פָּנִים, וּרְאִיַּית הָעַיִן, וּשְׁמִיעַת הָאוֹזֶן, וְדִבּוּר פֶּה, וְהִלּוּךְ רַגְלַיִם, וּבִינָה, וְהַשְׂכֵּל. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֵל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק אָבִיו וְאִמּוֹ, מַנִּיחַ לִפְנֵיהֶם. אָמַר רַב פָּפָּא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי ״פּוּץ מִלְחָא וּשְׁדִי בִּשְׂרָא לְכַלְבָּא״. דָּרֵשׁ רַב חִינָּנָא בַּר פָּפָּא: מַאי דִכְתִיב ״עוֹשֶׂה גְּדוֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר״? בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, נוֹתֵן חֵפֶץ בְּחֵמֶת צְרוּרָה וּפִיהָ לְמַעְלָה — סָפֵק מִשְׁתַּמֵּר, סְפֵק אֵין מִשְׁתַּמֵּר. וְאִילּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, צָר הָעוּבָּר בִּמְעֵי אִשָּׁה פְּתוּחָה וּפִיהָ לְמַטָּה, וּמִשְׁתַּמֵּר. דָּבָר אַחֵר: אָדָם נוֹתֵן חֲפָצָיו לְכַף מֹאזְנַיִם, כׇּל זְמַן שֶׁמַּכְבִּיד יוֹרֵד לְמַטָּה, וְאִילּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כׇּל זְמַן שֶׁמַּכְבִּיד הַוָּלָד עוֹלֶה לְמַעְלָה. דָּרֵשׁ רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: מַאי דִכְתִיב ״אוֹדְךָ ה׳ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יוֹדַעַת מְאֹד״? בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אָדָם נוֹתֵן זֵרְעוֹנִים בַּעֲרוּגָה כׇּל אַחַת וְאַחַת אֶחָד וְאֶחָד עוֹלֶה בְּמִינוֹ, וְאִילּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָר הָעוּבָּר בִּמְעֵי אִשָּׁה, וְכוּלָּם עוֹלִין לְמִין אֶחָד. דָּבָר אַחֵר: צַבָּע נוֹתֵן סַמָּנִין לַיּוֹרָה — כּוּלָּן עוֹלִין לְצֶבַע אֶחָד, וְאִילּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָר הָעוּבָּר בִּמְעֵי אִשָּׁה, כׇּל אַחַת וְאַחַת אֶחָד וְאֶחָד עוֹלֶה לְמִינוֹ. דָּרֵשׁ רַב יוֹסֵף: מַאי דִכְתִיב ״אוֹדְךָ ה׳ כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשׁוֹב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי״, בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁיָּצְאוּ לִסְחוֹרָה. יָשַׁב לוֹ קוֹץ לְאֶחָד מֵהֶן, הִתְחִיל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף. לְיָמִים שָׁמַע שֶׁטָּבְעָה סְפִינָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ בַּיָּם, הִתְחִיל מוֹדֶה וּמְשַׁבֵּחַ. לְכָךְ נֶאֱמַר: ״יָשׁוֹב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי״. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִכְתִיב ״עוֹשֶׂה נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת לְבַדּוֹ וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָם״? אֲפִילּוּ בַּעַל הַנֵּס אֵינוֹ מַכִּיר בְּנִסּוֹ. דָּרֵישׁ רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: מַאי דִכְתִיב ״אׇרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכׇל דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה״? מְלַמֵּד שֶׁלֹּא נוֹצַר אָדָם מִן כׇּל הַטִּפָּה, אֶלָּא מִן הַבָּרוּר שֶׁבָּהּ. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁזּוֹרֶה בְּבֵית הַגְּרָנוֹת, נוֹטֵל אֶת הָאוֹכֶל וּמַנִּיחַ אֶת הַפְּסוֹלֶת. כִּדְרַבִּי אֲבָהוּ, דְּרַבִּי אֲבָהוּ רָמֵי: כְּתִיב ״וַתַּזְרֵנִי חַיִל״, וּכְתִיב ״הָאֵל הַמְאַזְּרֵנִי חָיִל״. אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זֵירִיתַנִי וְזֵרַזְתַּנִי. דָּרֵשׁ רַבִּי אֲבָהוּ: מַאי דִכְתִיב ״מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רוֹבַע יִשְׂרָאֵל״? מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְסוֹפֵר אֶת רְבִיעִיּוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מָתַי תָּבֹא טִיפָּה שֶׁהַצַּדִּיק נוֹצָר הֵימֶנָּה. וְעַל דָּבָר זֶה נִסְמֵית עֵינוֹ שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע, אָמַר: מִי שֶׁהוּא טָהוֹר וְקָדוֹשׁ, וּמְשָׁרְתָיו טְהוֹרִים וּקְדוֹשִׁים, יָצִיץ בְּדָבָר זֶה?! מִיָּד נִסְמֵית עֵינוֹ, דִּכְתִיב: ״נְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתוּם הָעָיִן״. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִכְתִיב ״וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא״? מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סִיֵּיעַ בְּאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִשָּׂשׂכָר חֲמוֹר גָּרֶם״ — חֲמוֹר גָּרַם לוֹ לְיִשָּׂשׂכָר. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר רַבִּי אַמֵּי: אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִילָּה — יוֹלֶדֶת זָכָר, אִישׁ מַזְרִיעַ תְּחִילָּה — יוֹלֶדֶת נְקֵבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר״. תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים — אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִילָּה יוֹלֶדֶת זָכָר, אִישׁ מַזְרִיעַ תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת נְקֵבָה, וְלֹא פֵּירְשׁוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר, עַד שֶׁבָּא רַבִּי צָדוֹק וּפֵירְשׁוֹ: ״אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ״ — תָּלָה הַזְּכָרִים בַּנְּקֵבוֹת וּנְקֵבוֹת בַּזְּכָרִים. ״וַיִּהְיוּ בְנֵי אוּלָם אֲנָשִׁים גִּבּוֹרֵי חַיִל דּוֹרְכֵי קֶשֶׁת וּמַרְבִּים בָּנִים וּבְנֵי בָנִים״ — וְכִי בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם לְהַרְבּוֹת בָּנִים וּבְנֵי בָּנִים? אֶלָּא מִתּוֹךְ

298 ספר הזהר פתח ↗

תַּנְיָא אָמַר רִבִּי אַבָּא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן, דְּאִינּוּן דְּזַכָּאן לְמֵימָר שִׁירָתָא דָּא בְּהַאי עָלְמָא, דְּזַכָּאן לְמֵימָר לָהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי. וְשִׁירָתָא דָּא, אִתְבְּנֵי בְּעֶשְׂרִין וּתְרֵין אַתְוָון קַדִּישִׁן גְּלִיפָן, וּבְעֶשֶׂר אֲמִירָן, וְכֹלָּא אִתְרְשִׁים בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְכֹלָּא שְׁלֵימוּתָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְהָא אִתְּעַרְנָא מִלֵּי. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דַּהֲווֹ קַיְימִין יִשְׂרָאֵל עַל יַמָּא, וַהֲווּ אַמְרֵי שִׁירָתָא, אִתְגְּלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלַיְיהוּ, וְכָל רְתִיכוֹי וְחֵילוֹי, בְּגִין דְּיִנְדְּעוּן לְמַלְכֵּיהוֹן, דְּעָבַד לוֹן כָּל אִינּוּן נִסִּין וּגְבוּרָאן, וְכָל חַד וְחַד יָדַע וְאִסְתַּכַּל, מַה דְּלָא יָדְעוּ וְאִסְתַּכָּלוּ שְׁאַר נְבִיאֵי עָלְמָא. דְּאִי תֵּימָא דְּלָא יָדְעִין וְלָא אִדְבָּקוּ חָכְמְתָא עִלָּאָה, מִן שִׁירָתָא דָּא תֶּחמֵי, דְּכֻלְּהוּ בְּחָכְמְתָא אִסְתַּכָּלוּ, וְיָדְעוּ מִלִּין וְאָמְרוּ. דְּאִי לָאו הָכִי, אֵיךְ אָמְרוּ כֻּלְּהוּ מִלִּין אֲחְדִין, דְּלָא סָטוּ אִלֵּין מֵאִלֵּין, וּמַה דְּאָמַר דָּא, אָמַר דָּא, וְלָא אַקְדִּים מִלָּה דָּא, לְמִלָּה דָּא, אֶלָּא כֻּלְּהוּ בְּשִׁקּוּלָא חֲדָא, וְרוּחָא דְּקוּדְשָׁא בְּפוּמָא דְּכָל חַד וְחַד, וּמִלִּין אִתְּמָרוּ כֻּלְּהוּ כְּאִלּוּ נָפְקִין מִפּוּמָא חַד. אֶלָּא וַדַּאי כּוּלְּהוּ בְּחָכְמְתָא עִלָּאָה אִסְתַּכָּלוּ, וְיָדְעוּ מִילִין עִלָּאִין, וְרוּחָא דְּקוּדְשָׁא בְּפוּם כָּל חַד וְחַד. וַאֲפִילּוּ אִינּוּן דְּבִמְעֵי אִמְּהוֹן, הֲווֹ אַמְרֵי שִׁירָתָא כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא, וַהֲווּ חָמָאן כֻּלְּהוּ, מַה דְּלָא חָמָא יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה. וְעַל כַּךְ הֲווֹ כֻּלְּהוּ מִסְתַּכְּלֵי, כְּאִלּוּ חָמָאן עֵינָא בְּעֵינָא. וְכַד סִיְּימוּ מִלִּין, כֻּלְּהוּ מִתְבַּסְּמָאן בְּנַפְשַׁיְיהוּ, וְתָּאָבוֹן לְמֵחֱמֵי וּלְאִסְתַּכְּלָא, וְלָא הֲווֹ בָּעָאן לְנַטְלָא מִתַּמָּן, מִסְּגִיאוּת תִּיאוּבְתָּא. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, אָמַר מֹשֶׁה לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בָּנַיִךְ מִסְּגִיאוּת תִּיאוּבְתָּא לְאִסְתַּכְּלָא בָּךְ, לָא בָּעָאן לְנַטְלָא מִן יַמָּא. מַה עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַסְתִּים יְקָרֵיהּ לְבַר לְמַדְבְּרָא, וְתַמָּן אִתְגְּלֵי וְלָא אִתְגְּלֵי. אָמַר לוֹן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, כַּמָּה ס"א זמנין לנטלא מתמן, ולא בעי' זִמְנִין אֲמֵינָא לְנַטְלָא מִתַּמָּן וְלָא בָּעִיתוּן עַד דִּי אַחְזֵי לוֹן זִיוָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַדְבְּרָא, וּמִיַּד הֲווֹ תָּאָבִין, וְלָא נַטְלוּ, עַד דְּאָחִיד בְּהוּ מֹשֶׁה וְאַחְמֵי לוֹן זִיוָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַדְבְּרָא, כְּדֵין מִסְּגִיאוּת תִּיאוּבְתָּא וּרְעוּתָא לְאִסְתַּכְּלָא, אַנְטִיל לוֹן מֹשֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיַסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיָּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר. מַאי מִדְבַּר שׁוּר. מַדְבְּרָא, דַּהֲווֹ בָּעָאן לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, זִיוָא יְקָרָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְעַל דָּא אִקְרֵי מִדְבַּר שׁוּר: אִסְתַּכְּלוּתָא שָׁם. שמות ט״ו:כ״ב וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וְאֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיהו נ״ה:א׳ הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם. אָמַר רִבִּי יֵיסָא, וְכִי מַאן יָהַב לְהוּ אוֹרַיְיתָא הָכָא, וְהָא עַד כְּעַן לָא אִתְיְהִיבַת לוֹן אוֹרַיְיתָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אִינּוּן נָפְקוּ לְמַדְבְּרָא לְאִסְתַּכְּלָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטַל זִיוָא יְקָרָא דִּילֵיהּ מִתַּמָּן, וְאִינּוּן אָזְלוּ לְאִסְתַּכְּלָא לקודשא בריך הוא בֵּיהּ, וְלָא אַשְׁכְּחוּהוּ. וְאוֹלִיפְנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא תּוֹרָה אִקְרֵי, וְאֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה, וְאֵין תּוֹרָה אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי בְּמַדְבְּרָא, אִתְגְּלֵי עָלַיְיהוּ רְשׁוּתָא אַחֲרָא, דִּשְׁאַר עַמִּין, הַהוּא דְּשָׁלִיט בְּמַדְבְּרָא, וְאִעֲרָעוּ בְּהוּ תַּמָּן. חָמוּ יִשְׂרָאֵל, דְּלָא הֲוָה הַהוּא זִיוָא יְקָרָא דְּמַלְכֵּיהוֹן, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִמָּרָה. מַאי טַעְמָא. כִּי מָרִים הֵם, לָא אִתְבְּסָם נַפְשַׁיְיהוּ כְּקַדְמִיתָא. וְלא עוֹד אֶלָּא דְּאָתֵי לְקַטְרְגָא עָלַיְיהוּ. מַה כְּתִיב, וְיִצְעַק אֶל יְיָ' וַיּוֹרֵהוּ יְיָ' עֵץ, וְאֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, משלי ג׳:י״ח עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. וְאֵין תּוֹרָה, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. רִבִּי אַבָּא אָמַר, אֵין עֵץ אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, דברים כ׳:י״ט כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, עֵץ הַשָּׂדֶה וַדַּאי, דָּא עֵץ שָׂדֶה דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין. וְכַד אִתְגְּלֵי זִיו יְקָרָא דְּמַלְכֵּהוֹן עָלַיְיהוּ, כְּדֵין וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. מַאי וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. דְּקַטֵּיגוֹרָא אִתְעָבִיד סַנֵּיגוֹרָא.

306 משנה תורה, הלכות גירושין פתח ↗

מִי שֶׁהַדִּין נוֹתֵן שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלֹא רָצָה לְגָרֵשׁ. בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי וְיִכְתֹּב הַגֵּט וְהוּא גֵּט כָּשֵׁר. וְכֵן אִם הִכּוּהוּ עַכּוּ"ם וְאָמְרוּ לוֹ עֲשֵׂה מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִין לְךָ וְלָחֲצוּ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל בְּיַד הָעַכּוּ"ם עַד שֶׁיְּגָרֵשׁ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְאִם הָעַכּוּ"ם מֵעַצְמָן אֲנָסוּהוּ עַד שֶׁכָּתַב הוֹאִיל וְהַדִּין נוֹתֵן שֶׁיִּכְתֹּב הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. וְלָמָּה לֹא בִּטֵּל גֵּט זֶה שֶׁהֲרֵי הוּא אָנוּס בֵּין בְּיַד עַכּוּ"ם בֵּין בְּיַד יִשְׂרָאֵל. שֶׁאֵין אוֹמְרִין אָנוּס אֶלָּא לְמִי שֶׁנִּלְחַץ וְנִדְחַק לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בּוֹ מִן הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹתוֹ כְּגוֹן מִי שֶׁהֻכָּה עַד שֶׁמָּכַר אוֹ עַד שֶׁנָּתַן. אֲבָל מִי שֶׁתְּקָפוֹ יִצְרוֹ הָרַע לְבַטֵּל מִצְוָה אוֹ לַעֲשׂוֹת עֲבֵרָה וְהֻכָּה עַד שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁחַיָּב לַעֲשׂוֹתוֹ אוֹ עַד שֶׁנִּתְרַחֵק מִדָּבָר הָאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ אֵין זֶה אָנוּס מִמֶּנּוּ אֶלָּא הוּא אָנַס עַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ הָרָעָה. לְפִיכָךְ זֶה שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְגָרֵשׁ מֵאַחַר שֶׁהוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וְרוֹצֶה הוּא לַעֲשׂוֹת כָּל הַמִּצְוֹת וּלְהִתְרַחֵק מִן הָעֲבֵרוֹת וְיִצְרוֹ הוּא שֶׁתְּקָפוֹ וְכֵיוָן שֶׁהֻכָּה עַד שֶׁתָּשַׁשׁ יִצְרוֹ וְאָמַר רוֹצֶה אֲנִי כְּבָר גֵּרֵשׁ לִרְצוֹנוֹ. לֹא הָיָה הַדִּין נוֹתֵן שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ וְטָעוּ בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל אוֹ שֶׁהָיוּ הֶדְיוֹטוֹת וַאֲנָסוּהוּ עַד שֶׁגֵּרֵשׁ הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל אֲנָסוּהוּ יִגְמֹר וִיגָרֵשׁ. וְאִם הָעַכּוּ"ם, אֲנָסוּהוּ לְגָרֵשׁ שֶׁלֹּא כַּדִּין אֵינוֹ גֵּט. אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר בְּעַכּוּ"ם רוֹצֶה אֲנִי וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל כִּתְבוּ וְחִתְמוּ הוֹאִיל וְאֵין הַדִּין מְחַיְּבוֹ לְהוֹצִיא וְהָעַכּוּ"ם אֲנָסוּהוּ אֵינוֹ גֵּט:

306 בראשית רבה פתח ↗

וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וגו' בראשית יב, יז, כְּתִיב תהלים צב, יג: צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, מָה הַתְּמָרָה הַזּוֹ וְאֶרֶז אֵין בָּהֶם לֹא עִקּוּמִים וְלֹא סִיקוּסִים, כָּךְ הַצַּדִּיקִים אֵין בָּהֶם לֹא עִקּוּמִים וְלֹא סִיקוּסִים. מָה הַתְּמָרָה וְאֶרֶז צִלָּן רָחוֹק, כָּךְ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים רָחוֹק. מָה הַתְּמָרָה וְאֶרֶז לִבָּן מְכֻוָּן לְמַעְלָן, כָּךְ הַצַּדִּיקִים לִבָּן מְכֻוָּן לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים כה, טו: עֵינַי תָּמִיד אֶל ה' כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי. מַה תְּמָרָה וְאֶרֶז יֵשׁ לָהֶן תַּאֲוָה, אַף צַדִּיקִים יֵשׁ לָהֶן תַּאֲוָה, וּמַה הִיא תַּאֲוָתָן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶאֱמַר תהלים מ, ב: קַוֹּה קִוִּיתִי ה'. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא מַעֲשֶׂה בִּתְמָרָה אַחַת שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּחַמְתָן וְלֹא הָיְתָה עוֹשָׂה פֵּרוֹת, עָבַר דִּקְלַי אֶחָד וְרָאָה אוֹתָהּ, אָמַר תְּמָרָה זוֹ צוֹפָה מִירִיחוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִרְכִּיבוּ אוֹתָהּ עָשְׂתָה פֵּרוֹת. אִי מָה הַתְּמָרָה הַזּוֹ אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנָּה כֵלִים, יָכוֹל אַף הַצַּדִּיקִים כֵּן, אֶתְמְהָא, תַּלְמוּד לוֹמַר כְּאֶרֶז. אָמַר רַב הוּנָא תַּמָּן עָבְדִין מִינֵיהּ מָאנִין. אִי מָה הָאֶרֶז אֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵּרוֹת, כָּךְ הֵן צַדִּיקִים, אֶתְמְהָא, תַּלְמוּד לוֹמַר יִפְרָח. מַה תְּמָרָה זוֹ אֵין בָּהּ פְּסֹלֶת, אֶלָּא תְּמָרֶיהָ לַאֲכִילָה, וְלוּלָבֶיהָ לְהַלֵּל, חֲרָיוֹת לְסִכּוּךְ, סִיבִים לַחֲבָלִים, סַנְסַנִּים לִכְבָרָה, שִׁפְעַת קוֹרוֹת לְהַקְרוֹת בָּהֶם אֶת הַבַּיִת, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל אֵין בָּהֶם פְּסֹלֶת, אֶלָּא מֵהֶם בַּעֲלֵי מִקְרָא, מֵהֶם בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, מֵהֶם בַּעֲלֵי תַּלְמוּד, מֵהֶם בַּעֲלֵי הַגָּדָה. מַה תְּמָרָה זוֹ וְאֶרֶז כָּל מִי שֶׁהוּא עוֹלֶה לְרֹאשָׁן וְאֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת עַצְמוֹ הוּא נוֹפֵל וָמֵת, כָּךְ כָּל מִי שֶׁהוּא בָּא לְהִזְדַּוֵּג לְיִשְׂרָאֵל, סוֹף שֶׁהוּא נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ מִתַּחַת יְדֵיהֶם. תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן, שֶׁהֲרֵי שָׂרָה עַל יְדֵי שֶׁמְּשָׁכָהּ פַּרְעֹה לַיְלָה אַחַת לָקָה הוּא וּבְנֵי בֵיתוֹ בִּנְגָעִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְנַגַע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וגו'.

307 ספר הזהר פתח ↗

311 שבת פתח ↗

316 תענית פתח ↗

שֶׁתַּלְמוּדוֹ קָשֶׁה עָלָיו כַּבַּרְזֶל — בִּשְׁבִיל מִשְׁנָתוֹ שֶׁאֵינָהּ סְדוּרָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל״. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ — יַרְבֶּה בִּישִׁיבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַחֲיָלִים יְגַבֵּר וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חׇכְמָה״. כׇּל שֶׁכֵּן אִם מִשְׁנָתוֹ סְדוּרָה לוֹ מֵעִיקָּרָא. כִּי הָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה מְסַדַּר מַתְנִיתֵיהּ אַרְבְּעִין זִמְנִין, כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁנִּיתְּנָה תּוֹרָה, וְעָיֵיל לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מְסַדַּר מַתְנִיתֵיהּ עֶשְׂרִין וְאַרְבַּע זִמְנִין, כְּנֶגֶד תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, וְעָיֵיל לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. רָבָא אָמַר: אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד שֶׁתַּלְמוּדוֹ קָשֶׁה עָלָיו כַּבַּרְזֶל — בִּשְׁבִיל רַבּוֹ שֶׁאֵינוֹ מַסְבִּיר לוֹ פָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל״. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ — יַרְבֶּה עָלָיו רֵעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַחֲיָלִים יְגַבֵּר וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חׇכְמָה״. כׇּל שֶׁכֵּן אִם הוּכְשְׁרוּ מַעֲשָׂיו בִּפְנֵי רַבּוֹ מֵעִיקָּרָא. וְאָמַר רַבִּי אַמֵּי, מַאי דִּכְתִיב: ״אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן״, אִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁהַשָּׁמַיִם מִשְׁתַּכִּין כִּנְחֹשֶׁת מִלְּהוֹרִיד טַל וּמָטָר — בִּשְׁבִיל לוֹחֲשֵׁי לְחִישׁוֹת שֶׁאֵין בַּדּוֹר. מַאי תַּקָּנָתָן — יֵלְכוּ אֵצֶל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִלְחוֹשׁ, דִּכְתִיב: ״יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ״, ״וְאֵין יתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן״. וּמִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִלְחוֹשׁ וְאֵינוֹ לוֹחֵשׁ, מָה הֲנָאָה יֵשׁ לוֹ? וְאִם לָחַשׁ וְלֹא נַעֲנָה, מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? יֵלֵךְ אֵצֶל חָסִיד שֶׁבַּדּוֹר, וְיַרְבֶּה עָלָיו בִּתְפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְצַו עָלֶיהָ בְּמַפְגִּיעַ״, וְאֵין פְּגִיעָה אֶלָּא תְּפִילָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי״. וְאִם לָחַשׁ וְעָלְתָה בְּיָדוֹ, וּמֵגִיס דַּעְתּוֹ עָלָיו — מֵבִיא אַף לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִקְנֶה אַף עַל עוֹלֶה״. רָבָא אָמַר: שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִין בְּעִיר אַחַת וְאֵין נוֹחִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה — מִתְקַנְּאִין בָּאַף וּמַעֲלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִקְנֶה אַף עַל עוֹלֶה״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב: ״אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן״, לְעָתִיד לָבוֹא מִתְקַבְּצוֹת וּבָאוֹת כׇּל הַחַיּוֹת אֵצֶל הַנָּחָשׁ, וְאוֹמְרִים לוֹ: אֲרִי דּוֹרֵס וְאוֹכֵל, זְאֵב טוֹרֵף וְאוֹכֵל, אַתָּה מָה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ? אֹמֵר לָהֶם: ״וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן״. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֶלָּא אִם כֵּן מֵשִׂים נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם״, אִינִי?! וְהָא אוֹקֵים שְׁמוּאֵל אָמוֹרָא עֲלֵיהּ וּדְרַשׁ: ״וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ״, וְאַף עַל פִּי כֵן — ״וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְגוֹ׳״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּיָחִיד, כָּאן בְּצִבּוּר. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: אֵין גְּשָׁמִים יוֹרְדִין אֶלָּא בִּשְׁבִיל בַּעֲלֵי אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף״. וְאָמַר רַבִּי אַמֵּי: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גְּדוֹלִים בַּעֲלֵי אֲמָנָה, מִנַּיִין — מֵחוּלְדָּה וּבוֹר. וּמָה הַמַּאֲמִין בְּחוּלְדָּה וּבוֹר — כָּךְ, הַמַּאֲמִין בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמַּצְדִּיק אֶת עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה — מַצְדִּיקִין עָלָיו הַדִּין מִלְּמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף״. רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב הוּנָא, מֵהָכָא: ״וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ״. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר מֵהָכָא: ״פָּגַעְתָּ אֶת שָׂשׂ וְעֹשֵׂה צֶדֶק בִּדְרָכֶיךָ יִזְכְּרוּךָ הֵן אַתָּה קָצַפְתָּ וַנֶּחֱטָא בָּהֶם עוֹלָם וְנִוָּשֵׁעַ״. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַשָּׂמֵחַ בְּיִסּוּרִין שֶׁבָּאִין עָלָיו — מֵבִיא יְשׁוּעָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּהֶם עוֹלָם וְנִוָּשֵׁעַ״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב: ״וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם״, בְּשָׁעָה שֶׁהַשָּׁמַיִם נֶעֱצָרִין מִלְּהוֹרִיד טַל וּמָטָר — דּוֹמֶה לְאִשָּׁה שֶׁמְּחַבֶּלֶת וְאֵינָהּ יוֹלֶדֶת. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: נֶאֶמְרָה עֲצִירָה בִּגְשָׁמִים וְנֶאֶמְרָה עֲצִירָה בְּאִשָּׁה,

318 עבודה זרה פתח ↗

בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל״. בְּנֵי כְּפוּיֵי טוֹבָה, דִּכְתִיב: ״הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל״. אַף מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא רְמָזָהּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְאַחַר אַרְבָּעִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה״, וּכְתִיב: ״וְלֹא נָתַן ה׳ לָכֶם לֵב וְגוֹ׳״. אָמַר רַבָּה: שְׁמַע מִינַּהּ לָא קָאֵי אִינִישׁ אַדַּעְתֵּיהּ דְּרַבֵּיהּ עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי בְּנָאָה, מַאי דִּכְתִיב: ״אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל כׇּל מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר״? אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל בִּזְמַן שֶׁעוֹסְקִין בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, יִצְרָם מָסוּר בְּיָדָם וְאֵין הֵם מְסוּרִים בְּיַד יִצְרָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל כׇּל מָיִם״, וְאֵין זְרִיעָה אֶלָּא צְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה וְקִצְרוּ לְפִי חֶסֶד״, וְאֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״. ״מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר״, תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: לָעוֹלָם יָשִׂים אָדָם עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כְּשׁוֹר לְעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשּׂאוֹי. שְׁלֹשָׁה יָמִים אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם וְכוּ׳. וּמִי בָּעִינַן כּוּלֵּי הַאי? וְהָתְנַן: בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה, הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵירוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ: ״אִמָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחוֹט״, ״בִּתָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחוֹט״. וְאֵלּוּ הֵן: עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג, עֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְעֶרֶב עֲצֶרֶת, וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּכְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי — אַף עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּגָּלִיל! הָתָם דְּלַאֲכִילָה, סַגִּיא בְּחַד יוֹמָא. הָכָא דִּלְהַקְרָבָה, בָּעִינַן תְּלָתָא יוֹמֵי. וּלְהַקְרָבָה סַגִּי בִּתְלָתָא יוֹמֵי? וְהָתְנַן: שׁוֹאֲלִין בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח קוֹדֶם הַפֶּסַח שְׁלֹשִׁים יוֹם, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. אֲנַן דִּשְׁכִיחִי מוּמִין דְּפָסְלִי, אֲפִילּוּ בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן, בָּעִינַן תְּלָתִין יוֹמִין; אִינְהוּ, דִּמְחוּסַּר אֵבֶר אִית לְהוּ, בִּתְלָתָא יוֹמֵי סַגִּי. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן לִמְחוּסַּר אֵבֶר דְּאָסוּר לִבְנֵי נֹחַ? דִּכְתִיב: ״וּמִכׇּל הָחַי מִכׇּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל וְגוֹ׳״, אָמְרָה תּוֹרָה: הָבֵא בְּהֵמָה שֶׁחַיִּין רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁלָּהּ. הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמַעוֹטֵי טְרֵיפָה דְּלָא! טְרֵיפָה מִ״לְּחַיּוֹת זֶרַע״ נָפְקָא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר טְרֵיפָה אֵינָהּ יוֹלֶדֶת,

321 בבא מציעא פתח ↗

מַתְנִי׳ הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ, צְרָרָן וְהִפְשִׁילָן לַאֲחוֹרָיו, אוֹ שֶׁמְּסָרָם לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְנָעַל בִּפְנֵיהֶם שֶׁלֹּא כָּרָאוּי – חַיָּיב, שֶׁלֹּא שִׁימֵּר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים. וְאִם שִׁימֵּר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים – פָּטוּר. גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ שֶׁלֹּא שִׁימֵּר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים. אֶלָּא צְרָרָן וְהִפְשִׁילָן לַאֲחוֹרָיו, מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמִיעְבַּד? אָמַר רָבָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר קְרָא: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ״, אַף עַל פִּי שֶׁצְּרוּרִין – יִהְיוּ בְּיָדְךָ. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: לְעוֹלָם יְהֵא כַּסְפּוֹ שֶׁל אָדָם מָצוּי בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ״. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: לְעוֹלָם יַשְׁלִישׁ אָדָם אֶת מְעוֹתָיו, שְׁלִישׁ בְּקַרְקַע, וּשְׁלִישׁ בִּפְרַקְמַטְיָא, וּשְׁלִישׁ תַּחַת יָדוֹ. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ״. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַהוֹלֵךְ לָמוֹד אֶת גּוֹרְנוֹ, אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּשְׁלַח בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ״. הִתְחִיל לָמוֹד, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַשּׁוֹלֵחַ בְּרָכָה בַּכְּרִי הַזֶּה״. מָדַד וְאַחַר כָּךְ בֵּירַךְ – הֲרֵי זֶה תְּפִילַּת שָׁוְא, לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה לֹא בְּדָבָר הַשָּׁקוּל וְלֹא בְּדָבָר הַמָּדוּד וְלֹא בְּדָבָר הַמָּנוּי, אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ״. אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּסָפִים אֵין לָהֶם שְׁמִירָה אֶלָּא בַּקַּרְקַע. אָמַר רָבָא: וּמוֹדֵי שְׁמוּאֵל בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, דְּלָא אַטְרְחוּהּ רַבָּנַן. וְאִי שְׁהָא לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת שִׁעוּר לְמִקְבְּרִינְהוּ וְלָא קַבְרִינְהוּ – מְחַיַּיב. וְאִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן הוּא סָבַר: דִּלְמָא מִיבְּעֵי לֵיהּ זוּזֵי לְאַבְדַּלְתָּא. וְהָאִידָּנָא דִּשְׁכִיחִי גָּשׁוֹשָׁאֵי – אֵין לָהֶן שְׁמִירָה אֶלָּא בִּשְׁמֵי קוֹרָה. וְהָאִידָּנָא דִּשְׁכִיחִי פָּרוֹמָאֵי – אֵין לָהֶם שְׁמִירָה אֶלָּא בֵּינֵי אוּרְבֵי. אָמַר רָבָא: וּמוֹדֶה שְׁמוּאֵל בְּכוֹתֶל, אִי נָמֵי בֵּין הַקְּרָנוֹת. וְהָאִידָּנָא דִּשְׁכִיחִי טָפוֹחָאֵי – אֵין לָהֶן שְׁמִירָה אֶלָּא בְּטֶפַח הַסָּמוּךְ לַקַּרְקַע, אוֹ בְּטֶפַח הַסָּמוּךְ לִשְׁמֵי קוֹרָה. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַב אָשֵׁי: הָתָם תְּנַן: חָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת – הֲרֵי הוּא כִּמְבוֹעָר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו. וְתָנָא: כַּמָּה חֲפִישַׂת הַכֶּלֶב – שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. הָכָא מַאי? מִי בָּעֵינַן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם מִשּׁוּם רֵיחָא – בָּעֵינַן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. הָכָא מִשּׁוּם אִיכַּסּוֹיֵי מֵעֵינָא – לָא בָּעֵינַן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וְכַמָּה? אָמַר רַפְרָם מִסִּיכְרָא: טֶפַח. הָהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד זוּזֵי גַּבֵּי חַבְרֵיהּ, אוֹתְבִינְהוּ בִּצְרִיפָא דְאוּרְבָּנֵי, אִיגְּנוּב. אָמַר רַב יוֹסֵף: אַף עַל גַּב דִּלְעִנְיַן גַּנָּבֵי – נְטִירוּתָא הִיא, לְעִנְיַן נוּרָא – פְּשִׁיעוּתָא הִיא, הָוֵה תְּחִילָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס – חַיָּיב. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אַף עַל גַּב דִּלְעִנְיַן נוּרָא – פְּשִׁיעוּתָא הִיא, לְעִנְיַן גַּנָּבֵי – נְטִירוּתָא הִיא, וּתְחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס – פָּטוּר. וְהִילְכְתָא: תְּחִילָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס – חַיָּיב. הָהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד זוּזֵי גַּבֵּי חַבְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי זוּזַאי! אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא הֵיכָא אוֹתְבִינְהוּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: כֹּל ״לָא יָדַעְנָא״ פְּשִׁיעוּתָא הִיא, זִיל שַׁלֵּם. הָהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד זוּזֵי גַּבֵּי חַבְרֵיהּ, אַשְׁלְמִינְהוּ לְאִימֵּיהּ, וְאוֹתְבִינְהוּ בְּקַרְטְלִיתָא, וְאִיגְּנוּב. אָמַר רָבָא: הֵיכִי נְדַיְינוּ דַּיָּינֵי לְהַאי דִּינָא? נֵימָא לֵיהּ לְדִידֵיהּ: זִיל שַׁלֵּים, אָמַר:

322 נדרים פתח ↗

״זֹאת״ ״דְּ״הַמִּצְוָה״, ״יִדְרֹךְ״ דְּ״הַדֹּרֵךְ״, ״חֲמֵשׁ״ דִּ״פְאַת נֶגֶב״, ״אִם״ דְּ״כִי גֹאֵל״ — הָלֵין כְּתִבָן וְלָא קַרְיָין. אָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא: בְּמַעְרְבָא פָּסְקִין לְהָדֵין פְּסוּקָא לִתְלָתָא פְּסוּקִין: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: לֹא הֶעֱשִׁיר מֹשֶׁה אֶלָּא מִפְּסוֹלְתָּן שֶׁל לוּחוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פְּסׇל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים״ — פְּסוֹלְתָּן שֶׁלְּךָ יְהֵא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: לֹא נִיתְּנָה תּוֹרָה אֶלָּא לְמֹשֶׁה וּלְזַרְעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּתׇב לְךָ״, ״פְּסׇל לְךָ״: מָה פְּסוֹלְתָּן שֶׁלְּךָ — אַף כְּתָבָן שֶׁלְּךָ. מֹשֶׁה נָהַג בָּהּ טוֹבַת עַיִן וּנְתָנָהּ לְיִשְׂרָאֵל, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ וְגוֹ׳״. מֵתִיב רַב חִסְדָּא: ״וְאֹתִי צִוָּה ה׳ בָּעֵת הַהִיא לְלַמֵּד אֶתְכֶם״ — וְאוֹתִי צִוָּה, וַאֲנִי לָכֶם. ״רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה׳ אֱלֹהָי״ — אוֹתִי צִוָּה, וַאֲנִי לָכֶם. ״וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת״, הַשִּׁירָה לְחוּדַּהּ. ״לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״! אֶלָּא, פִּילְפּוּלָא בְּעָלְמָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ אֶלָּא עַל גִּבּוֹר וְעָשִׁיר וְחָכָם וְעָנָיו, וְכוּלָּן מִמֹּשֶׁה. גִּבּוֹר, דִּכְתִיב: ״וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן״, וְאָמַר מָר: מֹשֶׁה רַבֵּינוּ פְּרָסוֹ, וּכְתִיב: ״עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְגוֹ׳״. אֵימָא דַּאֲרִיךְ וְקַטִּין! אֶלָּא מִן הָדֵין קְרָא, דִּכְתִיב: ״וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם״, וְתַנְיָא: הַלּוּחוֹת אׇרְכָּן שִׁשָּׁה וְרׇחְבָּן שִׁשָּׁה וְעׇבְיָין שְׁלֹשָׁה. עָשִׁיר — ״פְּסׇל לָךְ״, פְּסוֹלְתָּן שֶׁלְּךָ יְהֵא. חָכָם — רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִינָה נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם, וְכוּלָּם נִתְּנוּ לְמֹשֶׁה חָסֵר אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלֹהִים״. עָנָיו — דִּכְתִיב: ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים עֲשִׁירִים הָיוּ, מְנָלַן — מִמֹּשֶׁה וּמִשְּׁמוּאֵל מֵעָמוֹס וּמִיּוֹנָה. מֹשֶׁה — דִּכְתִיב: ״לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי״. אִי בְּלָא אַגְרָא, לְאַפּוֹקֵי מַאן דְּשָׁקֵל בְּלָא אַגְרָא? אֶלָּא דַּאֲפִילּוּ בְּאַגְרָא. דִּילְמָא מִשּׁוּם דְּעָנִי הֲוָה. אֶלָּא מִן ״פְּסׇל לָךְ״ — פְּסוֹלְתָּן יְהֵא שֶׁלְּךָ. שְׁמוּאֵל, דִּכְתִיב: ״הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה׳ וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי״. אִי בְּחִנָּם, לְאַפּוֹקֵי מַאן דְּשָׁקֵל בְּחִנָּם?! אֶלָּא, דַּאֲפִילּוּ בְּשָׂכָר. דִּלְמָא דְּעָנִי הֲוָה, אֶלָּא מֵהָכָא: ״וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ״, וְאָמַר רָבָא: כׇּל מָקוֹם שֶׁהָלַךְ — בֵּיתוֹ עִמּוֹ. אָמַר רָבָא: גָּדוֹל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בִּשְׁמוּאֵל יוֹתֵר מִשֶּׁנֶּאֱמַר בְּמֹשֶׁה, דְּאִילּוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ כְּתִיב ״לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי״, דַּאֲפִילּוּ בְּשָׂכָר, וְאִילּוּ גַּבֵּי שְׁמוּאֵל אֲפִילּוּ בְּרָצוֹן לֹא שְׂכָרוֹ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְגוֹ׳״. עָמוֹס, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל אֲמַצְיָה לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים״, כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף: אֲרִי מָרֵי גִיתֵּי אֲנָא וְשִׁקְמִין לִי בְּשָׁפֵלְתָּא וְגוֹ׳. יוֹנָה, דִּכְתִיב: ״וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ״, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁנָּתַן שְׂכָרָהּ שֶׁל סְפִינָה כּוּלָּהּ. אָמַר רַבִּי רוֹמָנוּס: שְׂכָרָהּ שֶׁל סְפִינָה הָוְיָא אַרְבַּעַת אֲלָפִים דִּינָרֵי דַהֲבָא. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּתְּחִלָּה הָיָה מֹשֶׁה לָמֵד תּוֹרָה וּמְשַׁכְּחָה, עַד שֶׁנִּיתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ״. מַתְנִי׳ וְזָן אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתָן. וְלֹא יָזוּן אֶת בְּהֶמְתּוֹ, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זָן אֶת הַטְּמֵאָה, וְאֵינוֹ זָן אֶת הַטְּהוֹרָה. אָמְרוּ לוֹ: מָה בֵּין טְמֵאָה לִטְהוֹרָה? אָמַר לְהוּ: שֶׁהַטְּהוֹרָה נַפְשָׁהּ לַשָּׁמַיִם וְגוּפָהּ שֶׁלּוֹ, וּטְמֵאָה

324 רד"ק על ירמי׳ פתח ↗

תפלצתך. יש מפרשים עכו"ם וכן אשר עשתה מפלצת לאשרה או יהיה ענינו מן פלצות בעתתני שהוא ענין אימה ורעדה אמר אימתך שהיתה מוטלת על שכניך לפי שהיית מצליח אותה המורא השיאה אותך וכן זדון לבך השיאך להגדיל פה ולהרע אף לאחיך יעקב ויונתן תירגם טפשותך אטעיאת יתך: שוכני בחגוי הסלע. כמו שוכן והיו"ד נוספת וכן תפשי מרום גבעה וכן חוצבי מרום קברו והדומים לו ופירוש בחגוי מן חוג הארץ חגה וחוג בענין אחד כלומר סביב הסלע רוצה לומר ראש הסלע והוא המגדל הבנוי עליו ואמר זה על הר שעיר וי"ת דאת דמי לנשרא דישהי בשנא דכיפא: כי תגביה כנשר. פי' תגביה מקום שבתך כנשר שהוא עף גבוה מכל העופות:

329 כתובות פתח ↗

וְהוֹשִׁיבוּ יְשִׁיבָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם״. ״שִׁמְעוֹן בְּנִי חָכָם, גַּמְלִיאֵל בְּנִי נָשִׂיא, חֲנִינָא בַּר חָמָא יֵשֵׁב בָּרֹאשׁ״. אַל תִּסְפְּדוּנִי בָּעֲיָירוֹת — סְבוּר מִינַּהּ מִשּׁוּם טִרְחָא הוּא דְּקָאָמַר. כֵּיוָן דַּחֲזוֹ דְּקָסָפְדִי בִּכְרַכִּים וְקָאָתוּ כּוּלֵּי עָלְמָא, אָמְרוּ: שְׁמַע מִינַּהּ מִשּׁוּם יְקָרָא הוּא דְּקָאָמַר. הוֹשִׁיבוּ יְשִׁיבָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם — דְּלָא עֲדִיפְנָא מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, דִּכְתִיב: ״וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבוֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם״, תְּלָתִין יוֹמִין סָפְדִין בִּימָמָא וְלֵילְיָא, מִכָּאן וְאֵילָךְ סָפְדוּ בִּימָמָא וְגָרְסִי בְּלֵילְיָא, אוֹ סָפְדוּ בְּלֵילְיָא וְגָרְסִי בִּימָמָא, עַד דְּסָפְדִי תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא. הָהוּא יוֹמָא דְּאַשְׁכָּבְתֵּיהּ דְּרַבִּי נְפַקָא בַּת קָלָא וַאֲמַרָה: כֹּל דַּהֲוָה בְּאַשְׁכָּבְתֵּיהּ דְּרַבִּי, מְזוּמָּן הוּא לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. הָהוּא כּוֹבֵס כֹּל יוֹמָא הֲוָה אָתֵי קַמֵּיהּ, הָהוּא יוֹמָא לָא אֲתָא. כֵּיוָן דִּשְׁמַע הָכִי, סְלֵיק לְאִיגָּרָא וּנְפַל לְאַרְעָא וּמִית. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אַף הַהוּא כּוֹבֵס מְזוּמָּן הוּא לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. שִׁמְעוֹן בְּנִי חָכָם — מַאי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁמְעוֹן בְּנִי חָכָם, גַּמְלִיאֵל בְּנִי נָשִׂיא. אָמַר לֵוִי: צְרִיכָא לְמֵימַר? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי: צְרִיכָא לָךְ וּלְמַטְלַעְתָּךְ. מַאי קַשְׁיָא לֵיהּ — הָא קְרָא קָאָמַר: ״וְאֶת הַמַּמְלָכָה נָתַן לִיהוֹרָם כִּי הוּא הַבְּכוֹר״! הַהוּא, מְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו הֲוָה, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל אֵינוֹ מְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו הֲוָה. וְרַבִּי מַאי טַעְמָא עֲבַד הָכִי? נְהִי דְּאֵינוֹ מְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו בְּחׇכְמָה — בְּיִרְאַת חֵטְא מְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו הֲוָה. חֲנִינָא בַּר חָמָא יֵשֵׁב בָּרֹאשׁ — לֹא קִיבֵּל רַבִּי חֲנִינָא, שֶׁהָיָה רַבִּי אַפָּס גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה. יְתֵיב רַבִּי אַפָּס בְּרֵישָׁא וִיתֵיב רַבִּי חֲנִינָא אַבָּרַאי, וַאֲתָא לֵוִי וִיתֵיב גַּבֵּיהּ. נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי אַפָּס וִיתֵיב רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵישָׁא, וְלָא הֲוָה לֵיהּ לְלֵוִי אִינִישׁ לְמֵיתַב גַּבֵּיהּ, וְקָאָתֵא לְבָבֶל. וְהַיְינוּ דְּאָמְרִי לֵיהּ לְרַב: גַּבְרָא רַבָּה אִקְּלַע לִנְהַרְדְּעָא וּמַטְלַע וְדָרֵישׁ כְּלִילָא שְׁרֵי. אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי אַפָּס, וִיתֵיב רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵישָׁא, וְלָא הֲוָה לֵיהּ לְלֵוִי אִינִישׁ לְמֵיתַב גַּבֵּיהּ, וְקָאָתֵי. וְאֵימָא, רַבִּי חֲנִינָא נָח נַפְשֵׁיהּ וְרַבִּי אַפָּס כְּדִיתֵיב יְתֵיב, וְלָא הֲוָה לֵיהּ לְלֵוִי אִינִישׁ לְמֵיתַב גַּבֵּיהּ וְקָאָתֵי? אִיבָּעֵית אֵימָא: לֵוִי לְרַבִּי אַפָּס מִיכָּף הֲוָה כַּיִיף לֵיהּ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: כֵּיוָן דְּאָמַר ״רַבִּי חֲנִינָא בַּר חָמָא יֵשֵׁב בָּרֹאשׁ״ — לָא סַגִּי דְּלָא מָלֵיךְ, דִּכְתִיב בְּהוּ בְּצַדִּיקִים: ״וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקׇם לָךְ״. וְהָא הֲוָה רַבִּי חִיָּיא! נָח נַפְשֵׁיהּ. וְהָאָמַר רַבִּי חִיָּיא: אֲנִי רָאִיתִי קִבְרוֹ שֶׁל רַבִּי, וְהוֹרַדְתִּי עָלָיו דְּמָעוֹת! אֵיפוֹךְ. וְהָאָמַר רַבִּי חִיָּיא: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁמֵּת רַבִּי בָּטְלָה קְדוּשָּׁה! אֵיפוֹךְ. וְהָתַנְיָא: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי, נִכְנַס רַבִּי חִיָּיא אֶצְלוֹ וּמְצָאוֹ שֶׁהוּא בּוֹכֶה, אָמַר לוֹ: רַבִּי, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? וְהָתַנְיָא: מֵת מִתּוֹךְ הַשְּׂחוֹק — סִימָן יָפֶה לוֹ, מִתּוֹךְ הַבֶּכִי — סִימָן רַע לוֹ. פָּנָיו לְמַעְלָה — סִימָן יָפֶה לוֹ, פָּנָיו לְמַטָּה — סִימָן רַע לוֹ. פָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם — סִימָן יָפֶה לוֹ, כְּלַפֵּי הַכּוֹתֶל — סִימָן רַע לוֹ. פָּנָיו יְרוּקִּין — סִימָן רַע לוֹ, פָּנָיו צְהוּבִּין וַאֲדוּמִּים — סִימָן יָפֶה לוֹ. מֵת בְּעֶרֶב שַׁבָּת — סִימָן יָפֶה לוֹ. בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת — סִימָן רַע לוֹ. מֵת בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים — סִימָן רַע לוֹ, בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים — סִימָן יָפֶה לוֹ. מֵת מֵחוֹלִי מֵעַיִים — סִימָן יָפֶה לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁרוּבָּם שֶׁל צַדִּיקִים מִיתָתָן בְּחוֹלִי מֵעַיִים. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא אַתּוֹרָה וּמִצְוֹת קָא בָכֵינָא! אִיבָּעֵית אֵימָא אֵיפוֹךְ, וְאִיבָּעֵית אֵימָא לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ, רַבִּי חִיָּיא עָסוּק בְּמִצְוֹת הֲוָה וְרַבִּי סָבַר לָא אֲפַגְּרֵיהּ. וְהַיְינוּ דְּכִי הֲווֹ מִינְּצוּ רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי חִיָּיא, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא לְרַבִּי חִיָּיא: בַּהֲדֵי דִידִי מִינְּצֵת? דְּאִם חַס וְשָׁלוֹם נִשְׁתַּכְּחָה תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל, מַהְדַּרְנָא לֵיהּ מִפִּלְפּוּלַי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא: אֲנָא עֲבַדִי דְּלָא מִשְׁתַּכְחָה תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל. דְּאַיְיתִינָא כִּיתָּנָא וְשָׁדֵיינָא, וּמְגַדֵּלְנָא נִישְׁבֵּי, וְצָיֵידְנָא טְבֵיא, וּמַאֲכֵילְנָא בִּישְׂרָא לְיַתְמֵי, וְאָרֵיכְנָא מְגִילְּתָא מִמַּשְׁכֵי דִטְבֵי, וְסָלֵיקְנָא לְמָתָא דְּלֵית בַּהּ מַקְרֵי דַרְדְּקֵי, וְכָתֵיבְנָא חַמְשָׁא חוּמְשֵׁי לְחַמְשָׁא יָנוֹקֵי, וּמַתְנֵינָא שִׁיתָּא סִידְרֵי לְשִׁיתָּא יָנוֹקֵי, לְכֹל חַד וְחַד אֲמַרִי לֵיהּ אַתְנִי סִידְרָךְ לְחַבְרָךְ. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי: כַּמָּה גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה חִיָּיא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי: אֲפִילּוּ מִמְּךָ? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: אֲפִילּוּ מֵאַבָּא? אֲמַר לֵיהּ: חַס וְשָׁלוֹם, לֹא תְּהֵא כָּזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶן: לִבְנִי קָטָן אֲנִי צָרִיךְ. נִכְנַס רַבִּי שִׁמְעוֹן אֶצְלוֹ, מָסַר לוֹ סִדְרֵי חׇכְמָה, אָמַר לָהֶן: לִבְנִי גָּדוֹל אֲנִי צָרִיךְ. נִכְנַס רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֶצְלוֹ, וּמָסַר לוֹ סִדְרֵי נְשִׂיאוּת. אָמַר לוֹ: ״בְּנִי, נְהוֹג נְשִׂיאוּתָךְ בְּרָמִים, זְרוֹק מָרָה בַּתַּלְמִידִים״. אִינִי? וְהָא כְּתִיב: ״וְאֶת יִרְאֵי ה׳ יְכַבֵּד״, וְאָמַר מָר: זֶה יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה, כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה תַּלְמִיד חָכָם הָיָה עוֹמֵד מִכִּסְּאוֹ, וּמְחַבְּקוֹ וּמְנַשְּׁקוֹ, וְקוֹרֵא לוֹ: רַבִּי רַבִּי, מָרִי מָרִי! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּצִינְעָא, הָא בְּפַרְהֶסְיָא. תַּנְיָא: רַבִּי מוּטָל בְּצִיפּוֹרִי, וּמָקוֹם מוּכָן לוֹ בְּבֵית שְׁעָרִים. וְהָתַנְיָא: ״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף״ — הַלֵּךְ אַחַר רַבִּי לְבֵית שְׁעָרִים! רַבִּי בְּבֵית שְׁעָרִים הֲוָה, אֶלָּא כֵּיוָן דַּחֲלַשׁ אַמְטְיוּהִי לְצִיפּוֹרִי,

330 שבת פתח ↗

הָא יֵשׁ בְּרַגְלוֹ מַכָּה — נָפֵיק. בְּהֵי מִינַּיְיהוּ נָפֵיק? אָמַר רַב הוּנָא: בְּאוֹתָהּ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַכָּה. אַלְמָא קָסָבַר, סַנְדָּל לְשׁוּם צַעַר עֲבִיד. וְחִיָּיא בַּר רַב אָמַר: בְּאוֹתָהּ שֶׁאֵין בָּהּ מַכָּה. אַלְמָא קָסָבַר, לְשׁוּם תַּעֲנוּג עֲבִיד, וְזוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַכָּה — מַכָּתָהּ מוֹכַחַת עָלֶיהָ. וְאַף רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר לַהּ לְהָא דְּרַב הוּנָא. דְּאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא: הַב לִי מְסָנַאי. יְהַב לֵיהּ דְּיָמִין. אֲמַר לֵיהּ עֲשִׂיתוֹ מַכָּה. וְדִילְמָא כְּחִיָּיא בַּר רַב סְבִירָא לֵיהּ, וְהָכִי קָאָמַר: עָשִׂיתָ שֶׁל שְׂמֹאל מַכָּה. וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ. דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כִּתְפִילִּין כָּךְ מִנְעָלִין. מַה תְּפִילִּין בִּשְׂמֹאל, אַף מִנְעָלִין בִּשְׂמֹאל. מֵיתִיבִי: כְּשֶׁהוּא נוֹעֵל — נוֹעֵל שֶׁל יָמִין וְאַחַר כָּךְ נוֹעֵל שֶׁל שְׂמֹאל! אָמַר רַב יוֹסֵף: הַשְׁתָּא דְּתַנְיָא הָכִי, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי, דַּעֲבַד הָכִי — עֲבַד, וְדַעֲבַד הָכִי — עֲבַד. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: דִּילְמָא רַבִּי יוֹחָנָן הָא מַתְנִיתִין לָא הֲוָה שְׁמִיעַ לֵיהּ, וְאִי הֲוָה שְׁמִיעַ לֵיהּ הֲוָה הָדַר בֵּיהּ. וְאִי נָמֵי שְׁמִיעַ לֵיהּ, וְקָסָבַר אֵין הֲלָכָה כְּאוֹתָהּ מִשְׁנָה. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: יְרֵא שָׁמַיִם יוֹצֵא יְדֵי שְׁתֵּיהֶן. וּמַנּוּ? — מָר בְּרֵיהּ דְּרַבְנָא. הֵיכִי עָבֵיד? — סָיֵים דְּיַמִּינֵיהּ וְלָא קָטַר, וְסָיֵים דִּשְׂמָאלֵיהּ וְקָטַר, וַהֲדַר קָטַר דְּיַמִּינֵיהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: חֲזֵינָא לְרַב כָּהֲנָא דְּלָא קָפֵיד. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁהוּא נוֹעֵל — נוֹעֵל שֶׁל יָמִין וְאַחַר כָּךְ נוֹעֵל שֶׁל שְׂמֹאל. כְּשֶׁהוּא חוֹלֵץ — חוֹלֵץ שֶׁל שְׂמֹאל וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁל יָמִין. כְּשֶׁהוּא רוֹחֵץ — רוֹחֵץ שֶׁל יָמִין וְאַחַר כָּךְ רוֹחֵץ שֶׁל שְׂמֹאל. כְּשֶׁהוּא סָךְ — סָךְ שֶׁל יָמִין וְאַחַר כָּךְ שֶׁל שְׂמֹאל. וְהָרוֹצֶה לָסוּךְ כׇּל גּוּפוֹ — סָךְ רֹאשׁוֹ תְּחִילָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֶלֶךְ עַל כׇּל אֵיבָרָיו. וְלֹא בִּתְפִילִּין. אָמַר רַב סָפְרָא: לָא תֵּימָא אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר שַׁבָּת לָאו זְמַן תְּפִילִּין הוּא. אֶלָּא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר שַׁבָּת זְמַן תְּפִילִּין הוּא — לֹא יֵצֵא, דִּילְמָא אָתֵי לְאֵיתוּיֵי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִיכָּא דְמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: וְאִם יָצָא אֵינוֹ חַיָּיב חַטָּאת. אָמַר רַב סָפְרָא: לָא תֵּימָא אַלִּיבָּא דְמַאן דְּאָמַר שַׁבָּת זְמַן תְּפִילִּין הוּא, אֶלָּא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר שַׁבָּת לָאו זְמַן תְּפִילִּין הוּא — אֵינוֹ חַיָּיב חַטָּאת. מַאי טַעְמָא? — דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ עֲבִידָא. וְלֹא בְּקָמֵיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּמְחֶה. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא תֵּימָא עַד דְּמוּמְחֶה גַּבְרָא וּמוּמְחֶה קָמֵיעַ, אֶלָּא כֵּיוָן דְּמוּמְחֶה גַּבְרָא, אַף עַל גַּב דְּלָא מוּמְחֶה קָמֵיעַ. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: ״וְלֹא בְּקָמֵיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּמְחֶה״, וְלָא קָתָנֵי: ״בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מוּמְחֶה״. שְׁמַע מִינַּהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ קָמֵיעַ מוּמְחֶה — כֹּל שֶׁרִיפֵּא, וְשָׁנָה, וְשִׁלֵּשׁ. אֶחָד קָמֵיעַ שֶׁל כְּתָב וְאֶחָד קָמֵיעַ שֶׁל עִיקָּרִין, אֶחָד חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה וְאֶחָד חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה. לֹא שֶׁנִּכְפָּה, אֶלָּא שֶׁלֹּא יִכָּפֶה. וְקוֹשֵׁר וּמַתִּיר אֲפִילּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְשְׁרֶנּוּ

334 נדרים פתח ↗

339 בבא בתרא פתח ↗

שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ גָּלָל. מַתְנִי׳ מַרְחִיקִין אֶת הַנְּבֵלוֹת וְאֶת הַקְּבָרוֹת וְאֶת הַבּוּרְסְקִי מִן הָעִיר – חֲמִשִּׁים אַמָּה. אֵין עוֹשִׂין בּוּרְסְקִי אֶלָּא לְמִזְרַח הָעִיר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לְכׇל רוּחַ הוּא עוֹשֶׂה, חוּץ מִמַּעֲרָבָהּ; וּמַרְחִיק חֲמִשִּׁים אַמָּה. וּמֵרְחִיקִין אֶת הַמִּשְׁרָה מִן הַיָּרָק, וְאֶת הַכְּרֵישִׁין מִן הַבְּצָלִים, וְאֶת הַחַרְדָּל מִן הַדְּבוֹרִים. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בְּחַרְדָּל. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי עֲקִיבָא הֵיכִי קָאָמַר? לְכׇל רוּחַ הוּא עוֹשֶׂה וְסוֹמֵךְ, חוּץ מִמַּעֲרָבָהּ – דְּמַרְחִיק חֲמִשִּׁים אַמָּה וְעוֹשֶׂה; אוֹ דִּלְמָא: לְכׇל רוּחַ הוּא עוֹשֶׂה וּמַרְחִיק חֲמִשִּׁים אַמָּה, חוּץ מִמַּעֲרָבָהּ – דְּאֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלָל? תָּא שְׁמַע: דְּתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לְכׇל רוּחַ הוּא עוֹשֶׂה וּמַרְחִיק חֲמִשִּׁים אַמָּה, חוּץ מִמַּעֲרָבָהּ דְּאֵינוֹ עוֹשֶׂה כׇּל עִיקָּר, מִפְּנֵי שֶׁהִיא תְּדִירָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מַאי תְּדִירָא? אִילֵּימָא תְּדִירָא בְּרוּחוֹת, וְהָא אָמַר רַב חָנָן בַּר אַבָּא אָמַר רַב: אַרְבַּע רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת בְּכׇל יוֹם, וְרוּחַ צְפוֹנִית עִם כּוּלָּן; שֶׁאִילְמָלֵא כֵּן – אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּים אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת. וְרוּחַ דְּרוֹמִית קָשָׁה מִכּוּלָּן, וְאִילְמָלֵא בֶּן נֵץ שֶׁמַּעֲמִידָהּ – מַחְרֶבֶת אֶת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲמִבִּינָתְךָ יַאֲבֶר נֵץ, יִפְרֹשׂ כְּנָפָו לְתֵימָן״! אֶלָּא מַאי תְּדִירָא – תְּדִירָא בִּשְׁכִינָה. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בּוֹאוּ וְנַחֲזִיק טוֹבָה לַאֲבוֹתֵינוּ, שֶׁהוֹדִיעוּ מְקוֹם תְּפִלָּה – דִּכְתִיב: ״וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים״. מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וְדִלְמָא כְּעֶבֶד שֶׁנּוֹטֵל פְּרָס מֵרַבּוֹ, וְחוֹזֵר לַאֲחוֹרָיו וּמִשְׁתַּחֲוֶה! קַשְׁיָא. וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא סָבַר: שְׁכִינָה בְּכׇל מָקוֹם. דְּאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, מַאי דִּכְתִיב: ״אַתָּה הוּא ה׳ לְבַדֶּךָ, אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְגוֹ׳״? שְׁלוּחֶיךָ לֹא כִּשְׁלוּחֵי בָּשָׂר וָדָם; שְׁלוּחֵי בָּשָׂר וָדָם, מִמָּקוֹם שֶׁמִּשְׁתַּלְּחִים – לְשָׁם מַחֲזִירִים שְׁלִיחוּתָן; אֲבָל שְׁלוּחֶיךָ, לְמָקוֹם שֶׁמִּשְׁתַּלְּחִין – מִשָּׁם מַחְזִירִין שְׁלִיחוּתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַתְשַׁלַּח בְּרָקִים וְיֵלֵכוּ וְיֹאמְרוּ לְךָ הִנֵּנוּ״ – ״יָבוֹאוּ וְיֹאמְרוּ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״וְיֵלֵכוּ וְיֹאמְרוּ״, מְלַמֵּד שֶׁהַשְּׁכִינָה בְּכׇל מָקוֹם. וְאַף רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר שְׁכִינָה בְּכׇל מָקוֹם. דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִנַּיִן שֶׁשְּׁכִינָה בְּכׇל מָקוֹם? שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי יֹצֵא, וּמַלְאָךְ אַחֵר יֹצֵא לִקְרָאתוֹ״ – ״אַחֲרָיו״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לִקְרָאתוֹ״, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁכִינָה בְּכׇל מָקוֹם. וְאַף רַב שֵׁשֶׁת סָבַר שְׁכִינָה בְּכׇל מָקוֹם. דַּאֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְשַׁמָּעֵיהּ: לְכׇל רוּחָתָא אוֹקְמַן, לְבַר מִמִּזְרָח. וְלָאו מִשּׁוּם דְּלֵית בֵּיהּ שְׁכִינָה, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּמוֹרוּ בֵּהּ מִינֵי. וְרַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: שְׁכִינָה בַּמַּעֲרָב – דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מַאי ״אוֹרְיָה״? אֲוִיר יָהּ. אָמַר רַב יְהוּדָה, מַאי דִּכְתִיב ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי״? זוֹ רוּחַ מַעֲרָבִית, שֶׁבָּאָה מֵעׇרְפּוֹ שֶׁל עוֹלָם. ״תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי״ – זוֹ רוּחַ צְפוֹנִית, שֶׁמַּזֶּלֶת אֶת הַזָּהָב. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״הַזָּלִים זָהָב מִכִּיס״. ״כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא״ – זוֹ רוּחַ מִזְרָחִית, שֶׁמַּסְעֶרֶת אֶת כׇּל הָעוֹלָם כְּשָׂעִיר. ״וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב״ – זוֹ רוּחַ דְּרוֹמִית, שֶׁהִיא מַעֲלָה רְבִיבִים וּמְגַדֶּלֶת עֲשָׂבִים. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עוֹלָם

341 סנהדרין פתח ↗

״וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרַמִּית״. וּכְתִיב: ״לָא כָהֲלִין כְּתָבָא לְמִקְרֵא וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעָה לְמַלְכָּא״. מְלַמֵּד שֶׁבְּאוֹתוֹ הַיּוֹם נִיתַּן וּכְתִיב: ״וְכָתַב אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת״ – כְּתָב הָרָאוּי לְהִשְׁתַּנּוֹת. לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אַשּׁוּרִי? שֶׁעָלָה עִמָּהֶם מֵאַשּׁוּר. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: בַּתְּחִלָּה בִּכְתָב זֶה נִיתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ, נֶהְפַּךְ לָהֶן לְרוֹעֵץ. כֵּיוָן שֶׁחָזְרוּ בָּהֶן, הֶחְזִירוֹ לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה גַּם הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ״. לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אַשּׁוּרִי? שֶׁמְּאוּשָּׁר בִּכְתָבו‍ֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן פַּרְטָא, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי: כְּתָב זֶה לֹא נִשְׁתַּנָּה כׇּל עִיקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָוֵי הָעַמּוּדִים״. מָה עַמּוּדִים לֹא נִשְׁתַּנּוּ, אַף וָוִים לֹא נִשְׁתַּנּוּ. וְאוֹמֵר: ״וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם״ – מָה לְשׁוֹנָם לֹא נִשְׁתַּנָּה, אַף כְּתָבָם לֹא נִשְׁתַּנָּה. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת״? לִשְׁתֵּי תּוֹרוֹת: אַחַת שֶׁיּוֹצְאָה וְנִכְנֶסֶת עִמּוֹ, וְאַחַת שֶׁמּוּנַּחַת לוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו. אוֹתָהּ שֶׁיּוֹצְאָה וְנִכְנֶסֶת עִמּוֹ – עוֹשֶׂה אוֹתָהּ כְּמִין קָמֵיעַ וְתוֹלָהּ בִּזְרוֹעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁוִּיתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָּמִיד״. וְאִידַּךְ, הַאי ״שִׁוִּיתִי״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ כִּדְרַב חָנָה בַּר בִּיזְנָא, דְּאָמַר רַב חָנָה בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִילּוּ שְׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁוִּיתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָמִיד״. לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: ״כְּתָב זֶה לֹא נִשְׁתַּנָּה״, מַאי ״לָא כָהֲלִין כְּתָבָא לְמִקְרֵא״? אָמַר רַב: בְּגִימַטְרִיָּא אִיכְּתִיב לְהוֹן ״יטת יטת אדך פוגחמט״. מַאי פָּרֵישׁ לְהוּ? ״מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין״. ״מְנֵא״ – מְנָא אֱלָהָא מַלְכוּתָךְ וְהַשְׁלְמַהּ לָךְ. ״תְּקֵל״ – תְּקִילְתָּא בְמֹאזַנְיָא וְהִשְׁתְּכַחַתְּ חַסִּיר. ״פַּרְסִין״ – פְּרִיסַת מַלְכוּתָךְ וִיהִיבַת לְמָדַי וּפָרָס. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: ״ממתוס ננקפי אאלרן״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״אנם אנם לקת ניסרפו״. רַב אָשֵׁי אָמַר: ״נמא נמא קתל פורסין״. מַתְנִי׳ אֵין רוֹכְבִין עַל סוּסוֹ, וְאֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְאוֹ, וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ, וְאֵין רוֹאִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא מִסְתַּפֵּר, וְלֹא כְּשֶׁהוּא עָרוֹם, וְלֹא כְּשֶׁהוּא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״, שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ. גְּמָ׳ אָמַר רַב יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲבִישַׁג מוּתֶּרֶת לִשְׁלֹמֹה, וַאֲסוּרָה לַאֲדֹנִיָּה. מוּתֶּרֶת לִשְׁלֹמֹה – דְּמֶלֶךְ הָיָה, וּמֶלֶךְ מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשַׁרְבִיטוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. וַאֲסוּרָה לַאֲדֹנִיָּה – דְּהֶדְיוֹט הוּא. אֲבִישַׁג מַאי הִיא? דִּכְתִיב: ״וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וְגוֹ׳ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ״. אֲמַרָה: ״נִינְסְבַן!״ אֲמַר לַהּ: ״אֲסִירַתְּ לִי״. אֲמַרָה לֵיהּ: חַסְּרֵיהּ לְגַנָּבָא, נַפְשֵׁיהּ בְּשַׁלְמָנָא נָקֵיט. אֲמַר לְהוּ: קִרְאוּ לִי לְבַת שֶׁבַע. וּכְתִיב: ״וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קִינְּחָה בַּת שֶׁבַע בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מַפּוֹת. אָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה קָשִׁין גֵּירוּשִׁין, שֶׁהֲרֵי דָּוִד הַמֶּלֶךְ הִתִּירוּ לוֹ לְיַיחֵד, וְלֹא הִתִּירוּ לוֹ לְגָרֵשׁ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כׇּל הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, אֲפִילּוּ מִזְבֵּחַ מוֹרִיד עָלָיו דְּמָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה׳ בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם״, וּכְתִיב: ״וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי ה׳ הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֵתָה אֶלָּא אִם כֵּן מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ מָמוֹן וְאֵין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם אֵין לְךָ לְשַׁלֵּם לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל אָדָם שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, כְּאִילּוּ חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה לֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ״. וּכְתִיב: ״וָאֲדַבֵּר אֶל הָעָם בַּבֹּקֶר וַתָּמׇת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב״. וּכְתִיב: ״הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם״. אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: כׇּל אָדָם שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ בְּיָמָיו, עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹר חָשַׁךְ בְּאׇהֳלוֹ וְנֵרוֹ עָלָיו יִדְעָךְ״. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: פְּסִיעוֹתָיו מִתְקַצְּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יֵצְרוּ צַעֲדֵי אוֹנוֹ״. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: עֲצָתוֹ נוֹפֶלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתַשְׁלִיכֵהוּ עֲצָתוֹ״. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קָשֶׁה לְזַוְּוגָם כִּקְרִיעַת יַם סוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת״. אַל תִּיקְרֵי ״מוֹצִיא אֲסִירִים״ אֶלָּא ״כְּמוֹצִיא אֲסִירִים״, אַל תִּיקְרֵי ״בַּכּוֹשָׁרוֹת״ אֶלָּא ״בְּכִי וְשִׁירוֹת״. אִינִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַרְבָּעִים יוֹם קוֹדֶם יְצִירַת הַוָּלָד, בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת ״בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי״! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּזִוּוּג רִאשׁוֹן, הָא בְּזִוּוּג שֵׁנִי. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: לַכֹּל יֵשׁ תְּמוּרָה, חוּץ מֵאֵשֶׁת נְעוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס״. מַתְנֵי לַהּ רַב יְהוּדָה לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ: אֵין אָדָם מוֹצֵא קוֹרַת רוּחַ אֶלָּא מֵאִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת

350 מגילה פתח ↗

בִּשְׁלָמָא אִינְהוּ — מִיפָּרְשִׁי, אֶלָּא אֲבָהָתַיְיהוּ מְנָלַן? כִּדְעוּלָּא. דְּאָמַר עוּלָּא: כׇּל מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו בִּנְבִיאוּת — בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא נָבִיא בֶּן נָבִיא. שְׁמוֹ וְלֹא שֵׁם אָבִיו — בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא נָבִיא וְלֹא בֶּן נָבִיא, שְׁמוֹ וְשֵׁם עִירוֹ מְפוֹרָשׁ — בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מֵאוֹתָהּ הָעִיר, שְׁמוֹ וְלֹא שֵׁם עִירוֹ — בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מִירוּשָׁלַיִם. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: כׇּל שֶׁמַּעֲשָׂיו וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתָיו סְתוּמִין, וּפָרַט לְךָ הַכָּתוּב בְּאֶחָד מֵהֶן לְשֶׁבַח, כְּגוֹן: ״דְּבַר ה׳ אֲשֶׁר הָיָה אֶל צְפַנְיָה בֶּן כּוּשִׁי בֶן גְּדַלְיָה״ — בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא צַדִּיק בֶּן צַדִּיק. וְכֹל שֶׁפָּרַט לְךָ הַכָּתוּב בְּאֶחָד מֵהֶן לִגְנַאי, כְּגוֹן: ״וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶּן אֱלִישָׁמָע״ — בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא רָשָׁע בֶּן רָשָׁע. אָמַר רַב נַחְמָן: מַלְאָכִי — זֶה מָרְדֳּכַי, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ מַלְאָכִי? שֶׁהָיָה מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ. מֵיתִיבִי: בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה וּשְׂרָיָה בֶּן מַעֲשֵׂיָה, וְדָנִיֵּאל וּמׇרְדֳּכַי בִּלְשָׁן וְחַגַּי, זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי — כּוּלָּן נִתְנַבְּאוּ בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ. תְּיוּבְתָּא. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה: מַלְאָכִי זֶה עֶזְרָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַלְאָכִי שְׁמוֹ. אָמַר רַב נַחְמָן: מִסְתַּבְּרָא כְּמַאן דְּאָמַר מַלְאָכִי זֶה עֶזְרָא, דִּכְתִיב בִּנְבִיאוּת מַלְאָכִי: ״בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה׳ אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר״. וּמַאן אַפְרֵישׁ נָשִׁים גּוֹיוֹת — עֶזְרָא, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנּוֹשֶׁב נָשִׁים נׇכְרִיּוֹת״. תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבַּע נָשִׁים יְפֵיפִיּוֹת הָיוּ בָּעוֹלָם: שָׂרָה וַאֲבִיגַיִל, רָחָב וְאֶסְתֵּר, וּלְמַאן דְּאָמַר אֶסְתֵּר יְרַקְרוֹקֶת הָיְתָה — מַפֵּיק אֶסְתֵּר וּמְעַיֵּיל וַשְׁתִּי. תָּנוּ רַבָּנַן: רָחָב בִּשְׁמָהּ זִינְּתָה, יָעֵל — בְּקוֹלָהּ, אֲבִיגַיִל — בִּזְכִירָתָהּ, מִיכַל בַּת שָׁאוּל — בִּרְאִיָּיתָהּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הָאוֹמֵר ״רָחָב״ ״רָחָב״ — מִיָּד נִיקְרֵי. אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: אֲנָא אָמֵינָא ״רָחָב״ ״רָחָב״ וְלָא אִיכְפַּת לִי! אֲמַר לֵיהּ: כִּי קָאָמֵינָא בְּיוֹדְעָהּ וּבְמַכִּירָהּ. ״וּמׇרְדֳּכַי יָדַע אֶת כׇּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה״. מַאי אָמַר? רַב אָמַר: גָּבַהּ הָמָן מֵאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: גְּבַר מַלְכָּא עִילָּאָה מִמַּלְכָּא תַּתָּאָה. ״וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה״. מַאי ״וַתִּתְחַלְחַל״? אָמַר רַב: שֶׁפֵּירְסָה נִדָּה, וְרַבִּי יִרְמְיָה אָמַר: שֶׁהוּצְרְכָה לִנְקָבֶיהָ. ״וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ״, אָמַר רַב: הֲתָךְ זֶה דָּנִיאֵל, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ הֲתָךְ — שֶׁחֲתָכוּהוּ מִגְּדוּלָּתוֹ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שֶׁכׇּל דִּבְרֵי מַלְכוּת נֶחְתָּכִין עַל פִּיו. ״לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, שָׁלְחָה לוֹ: שֶׁמָּא עָבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, דִּכְתִיב בָּהֶן: ״מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתוּבִים״. ״וַיַּגִּידוּ לְמׇרְדֳּכָי אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר״, וְאִילּוּ אִיהוּ לָא אֲזַל לְגַבֵּיהּ. מִכָּאן שֶׁאֵין מְשִׁיבִין עַל הַקַּלְקָלָה. ״לֵךְ כְּנוֹס אֶת כׇּל הַיְּהוּדִים״ וְגוֹ׳ עַד ״אֲשֶׁר לֹא כַדָּת״, אָמַר רַבִּי אַבָּא: שֶׁלֹּא כַּדָּת הָיָה, שֶׁבְּכׇל יוֹם וָיוֹם עַד עַכְשָׁיו — בְּאוֹנֶס, וְעַכְשָׁיו — בְּרָצוֹן. ״וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי״ — כְּשֵׁם שֶׁאָבַדְתִּי מִבֵּית אַבָּא, כָּךְ אוֹבַד מִמְּךָ. ״וַיַּעֲבוֹר מָרְדֳּכָי״. אָמַר רַב: שֶׁהֶעֱבִיר יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח בְּתַעֲנִית. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דַּעֲבַר עַרְקוּמָא דְמַיָּא. ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת״. ״בִּגְדֵי מַלְכוּת״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁלְּבָשַׁתָּה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. כְּתִיב הָכָא: ״וַתִּלְבַּשׁ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת עֲמָשַׂי״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לְעוֹלָם אַל תְּהִי בִּרְכַּת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהֲרֵי שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר בֵּרְכוּם שְׁנֵי הֶדְיוֹטוֹת, וְנִתְקַיְּימָה בָּהֶן, וְאֵלּוּ הֵן: דָּוִד וְדָנִיֵּאל. דָּוִד — דְּבָרְכֵיהּ אֲרַוְנָה, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ וְגוֹ׳״. דָּנִיאֵל — דְּבָרְכֵיהּ דָּרְיָוֶשׁ, דִּכְתִיב: ״אֱלָהָךְ דִּי אַנְתְּ פָּלַח לֵיהּ בִּתְדִירָא הוּא יְשֵׁיזְבִינָּךְ״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֵל תְּהִי קִלְלַת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ קִלֵּל אֶת שָׂרָה ״הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם״, וְנִתְקַיֵּים בְּזַרְעָהּ: ״וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וְדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם — אָדָם שׁוֹפֵת קְדֵרָה וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לְתוֹכָהּ מַיִם, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — נוֹתֵן מַיִם וְאַחַר כָּךְ שׁוֹפֵת הַקְּדֵרָה, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כׇּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאוּלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מׇרְדֳּכָי״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: צַדִּיק אָבָד — לְדוֹרוֹ אָבַד. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָבְדָה לוֹ מַרְגָּלִית, כׇּל מָקוֹם שֶׁהִיא — מַרְגָּלִית שְׁמָהּ, לֹא אָבְדָה אֶלָּא לְבַעְלָהּ. ״וְכׇל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בְּשָׁעָה שֶׁרָאָה הָמָן אֶת מׇרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, אָמַר: ״כׇּל זֶה אֵינוֹ שֹׁוֶה לִי״. כִּדְרַב חִסְדָּא, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: זֶה בָּא בִּפְרוֹזְבּוּלֵי וְזֶה בָּא

353 שמות רבה פתח ↗

וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב משלי ד, ב: כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ, אַל תַּעֲזֹבוּ אֶת הַמִּקָּח שֶׁנָּתַתִּי לָכֶם, יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁלּוֹקֵחַ מִקָּח, יֵשׁ בּוֹ זָהָב אֵין בּוֹ כֶסֶף, יֵשׁ בּוֹ כֶסֶף אֵין בּוֹ זָהָב, אֲבָל הַמִּקָּח שֶׁנָּתַתִּי לָכֶם יֵשׁ בּוֹ כֶסֶף, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים יב, ז: אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף. יֵשׁ בּוֹ זָהָב, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים יט, יא: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב. יֵשׁ אָדָם לוֹקֵחַ שָׂדוֹת אֲבָל לֹא כְרָמִים, כְּרָמִים וְלֹא שָׂדוֹת, אֲבָל הַמִּקָּח הַזֶּה יֵשׁ בּוֹ שָׂדוֹת וְיֵשׁ בּוֹ כְּרָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר שיר השירים ד, יג: שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים. יֵשׁ לְךָ אָדָם לוֹקֵחַ מִקָּח וּבְנֵי אָדָם אֵינָן יוֹדְעִין מַהוּ, אֲבָל מִשְֹּׂכַר הַסַּרְסוּר נִתְוַדַּע מַה לָּקַח. כָּךְ הַתּוֹרָה אֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה הִיא, אֶלָּא מִשָֹּׂכָר שֶׁלָּקַח משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר שמות לד, כט: וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. וְיֵשׁ לְךָ מִקָּח שֶׁמִּי שֶׁמְּכָרוֹ נִמְכָּר עִמּוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מָכַרְתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי, כִּבְיָכוֹל נִמְכַּרְתִּי עִמָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בַּת יְחִידָה, בָּא אֶחָד מִן הַמְּלָכִים וּנְטָלָהּ, בִּקֵּשׁ לֵילֵךְ לוֹ לְאַרְצוֹ וְלִטֹּל לְאִשְׁתּוֹ. אָמַר לוֹ: בִּתִּי שֶׁנָּתַתִּי לְךָ יְחִידִית הִיא, לִפְרשׁ מִמֶּנָּה אֵינִי יָכוֹל, לוֹמַר לְךָ אַל תִּטְלָהּ אֵינִי יָכוֹל לְפִי שֶׁהִיא אִשְׁתֶּךָ, אֶלָּא, זוֹ טוֹבָה עֲשֵׂה לִי, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ קִיטוֹן אֶחָד עֲשֵׂה לִי, שֶׁאָדוּר אֶצְלְכֶם, שֶׁאֵינִי יָכוֹל לְהַנִּיחַ אֶת בִּתִּי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, נָתַתִּי לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, לִפְרשׁ הֵימֶנָּה אֵינִי יָכוֹל, לוֹמַר לָכֶם אַל תִּטְלוּהָ אֵינִי יָכוֹל, אֶלָּא בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים בַּיִת אֶחָד עֲשׂוּ לִי שֶׁאָדוּר בְּתוֹכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר שמות כה, ח: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ.

355 סוטה פתח ↗

אֶלָּא ״וַיַּקְרִיא״. מְלַמֵּד שֶׁהִקְרִיא אַבְרָהָם אָבִינוּ לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּפֶה כׇּל עוֹבֵר וָשָׁב. כֵּיצַד? לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ, עָמְדוּ לְבָרְכוֹ. אָמַר לָהֶם: וְכִי מִשֶּׁלִּי אֲכַלְתֶּם? מִשֶּׁל אֱלֹהֵי עוֹלָם אֲכַלְתֶּם! הוֹדוּ וְשַׁבְּחוּ וּבָרְכוּ לְמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. ״וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ״. מִשּׁוּם דְּכִסְּתָה פָּנֶיהָ, חַשְּׁבַהּ לְזוֹנָה?! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שֶׁכִּסְּתָה פָּנֶיהָ בְּבֵית חָמִיהָ. דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל כַּלָּה שֶׁהִיא צְנוּעָה בְּבֵית חָמִיהָ — זוֹכָה וְיוֹצְאִין מִמֶּנָּה מְלָכִים וּנְבִיאִים. מְנָלַן — מִתָּמָר. נְבִיאִים — דִּכְתִיב: ״חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ״. מְלָכִים — מִדָּוִד. וְאָמַר רַבִּי לֵוִי: דָּבָר זֶה מָסוֹרֶת בְּיָדֵינוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ: אָמוֹץ וַאֲמַצְיָה — אַחִים הֲווֹ. ״הִיא מוּצֵאת״. ״הִיא מִיתּוֹצֵאת״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְאַחַר שֶׁנִּמְצְאוּ סִימָנֶיהָ בָּא סַמָּאֵל וְרִיחֲקָן, בָּא גַּבְרִיאֵל וְקֵירְבָן. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״לִמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחוֹקִים לְדָוִד מִכְתָּם״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשָּׁעָה שֶׁנִּתְרַחֲקוּ סִימָנֶיהָ נַעֲשֵׂית כְּיוֹנָה אִילֶּמֶת. ״לְדָוִד מִכְתָּם״: שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה דָּוִד, שֶׁהָיָה מָךְ וְתָם לַכֹּל. דָּבָר אַחֵר: ״מִכְתָּם״ — שֶׁהָיְתָה מַכָּתוֹ תַּמָּה, שֶׁנּוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל. דָּבָר אַחֵר: ״מִכְתָּם״ — כְּשֵׁם שֶׁבְּקַטְנוּתוֹ הִקְטִין עַצְמוֹ אֵצֶל מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ לִלְמוֹד תּוֹרָה, כָּךְ בִּגְדוּלָּתוֹ. ״וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה״. וְתֵימָא לֵיהּ מֵימָר! אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים. מְנָלַן — מִתָּמָר. ״הַכֶּר נָא״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: בְּ״הַכֶּר״ בִּישֵּׂר לְאָבִיו — בְּ״הַכֶּר״ בִּישְּׂרוּהוּ. בְּ״הַכֶּר״ בִּישֵּׂר: ״הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא״. בְּ״הַכֶּר״ בִּישְּׂרוּהוּ: ״הַכֶּר נָא לְמִי״. ״נָא״. אֵין ״נָא״ אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה. אָמְרָה לֵיהּ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, הַכֵּר פְּנֵי בּוֹרַאֲךָ וְאַל תַּעֲלִים עֵינֶיךָ מִמֶּנִּי. ״וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי״. הַיְינוּ דְּאָמַר רַב חָנִין בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: יוֹסֵף שֶׁקִּדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר — זָכָה וְהוֹסִיפוּ לוֹ אוֹת אַחַת מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ״עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ״. יְהוּדָה שֶׁקִּדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא — זָכָה וְנִקְרָא כּוּלּוֹ עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּיוָן שֶׁהוֹדָה וְאָמַר ״צָדְקָה מִמֶּנִּי״, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אַתָּה הִצַּלְתָּ תָּמָר וּשְׁנֵי בָּנֶיהָ מִן הָאוּר — חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַצִּיל בִּזְכוּתְךָ שְׁלֹשָׁה מִבָּנֶיךָ מִן הָאוּר. מַאן נִינְהוּ — חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. ״צָדְקָה מִמֶּנִּי״. מְנָא יָדַע? יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: מִמֶּנִּי יָצְאוּ כְּבוּשִׁים. ״וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה״. אָמַר שְׁמוּאֵל סָבָא חֲמוּהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי: כֵּיוָן שֶׁיְּדָעָהּ — שׁוּב לֹא פָּסַק מִמֶּנָּה. כְּתִיב הָכָא: ״וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה״, וּכְתִיב הָתָם: ״קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף״. אַבְשָׁלוֹם נִתְגָּאָה בִּשְׂעָרוֹ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: אַבְשָׁלוֹם בִּשְׂעָרוֹ מָרַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה וְגוֹ׳. וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ״. תָּנָא: אֶבֶן שֶׁאַנְשֵׁי טְבֶרְיָא וְאַנְשֵׁי צִיפּוֹרִי שׁוֹקְלִים בָּהּ. לְפִיכָךְ נִתְלָה בִּשְׂעָרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו עָבָר״. שְׁקַל סַפְסִירָא בְּעָא לְמִיפְסְקֵיהּ. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִבְקַע שְׁאוֹל מִתַּחְתָּיו. ״וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּית הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי. וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי״. הָנֵי תְּמָנְיָא ״בְּנִי״ לְמָה? שִׁבְעָה דְּאַסְּקֵיהּ מִשִּׁבְעָה מְדוֹרֵי גֵיהִנָּם, וְאִידַּךְ, אִיכָּא דְּאָמְרִי: דְּקָרֵיב רֵישֵׁיהּ לְגַבֵּי גוּפֵיהּ, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: דְּאַיְיתֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. ״וְאַבְשָׁלוֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו״. מַאי ״לָקַח״? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע לְעַצְמוֹ. ״אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ וְגוֹ׳״, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: בְּעֵצָה עֲמוּקָּה שֶׁל מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם,

355 סנהדרין פתח ↗

סֵירוּגוֹ מִתּוֹכוֹ, מִטָּה – סֵירוּגָהּ מֵעַל גַּבָּהּ. מֵיתִיבִי: כְּלֵי עֵץ, מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טוּמְאָה? הַמִּטָּה וְהָעֲרִיסָה – מִשֶּׁיְּשׁוּפֵם בְּעוֹר הַדָּג. וְאִי מִטָּה מְסוֹרֶגֶת הִיא מֵעַל גַּבָּהּ, לְמָה לִי שִׁיפַת עוֹר הַדָּג? אֶלָּא, הָא וְהָא מִתּוֹכוֹ: מִטָּה – אַעוֹלֵי וְאַפּוֹקֵי בְּבִזְיוֹנֵי, דַּרְגֵּשׁ – אַעוֹלֵי וְאַפּוֹקֵי בְּאַבְקָתָא. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַמֵּי: מִטָּה שֶׁנַּקְלִיטֶיהָ יוֹצְאִין – זוֹקְפָהּ, וְדַיּוֹ. מַתְנִי׳ וּמוֹצִיא לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וּפוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶּרֶךְ וְאֵין מְמַחֶה בְּיָדוֹ. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ אֵין לוֹ שִׁיעוּר, וְכׇל הָעָם בּוֹזְזִין וְנוֹתְנִין לוֹ, וְהוּא נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ. גְּמָ׳ תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא: אֵין מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. אַיְּידֵי דִּתְנָא כֹּל מִילֵּי דְּמֶלֶךְ, תְּנָא נָמֵי מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת מֶלֶךְ – מֶלֶךְ מוּתָּר בּוֹ. רַב אָמַר: לֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ אֶלָּא לְאַיֵּים עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״ – שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ. כְּתַנָּאֵי, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כׇּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת מֶלֶךְ – מֶלֶךְ מוּתָּר בּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ אֶלָּא כְּדֵי לְאַיֵּים עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״ – שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ. וְכֵן הָיָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ – לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ, וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה. רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: לֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ אֶלָּא כְּנֶגֶד תַּרְעוֹמְתָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ וְגוֹ׳״. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זְקֵנִים שֶׁבַּדּוֹר כַּהוֹגֶן שָׁאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תְּנָה לָנוּ מֶלֶךְ לְשׇׁפְטֵנוּ״. אֲבָל עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁבָּהֶן קִלְקְלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכׇל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ״. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ – לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ, וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה. וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מֵהֶן תְּחִילָּה. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה׳ בַּעֲמָלֵק״, הֱוֵי אוֹמֵר: לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ תְּחִילָּה. וְאֵין ״כִּסֵּא״ אֶלָּא מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה׳ לְמֶלֶךְ״. וַעֲדַיִין אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה תְּחִלָּה, אוֹ לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק תְּחִלָּה. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכׇּל אוֹיְבֵיכֶם וְגוֹ׳ וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ וְגוֹ׳״, הֱוֵי אוֹמֵר: לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק תְּחִלָּה. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ״וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּבֵיתוֹ וַה׳ הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וְגוֹ׳״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בַּתְּחִילָּה מָלַךְ שְׁלֹמֹה עַל הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה׳״, וּלְבַסּוֹף מָלַךְ עַל הַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הוּא רֹדֶה בְּכׇל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה״. רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד אָמַר, ״תִּפְסַח בְּסוֹף הָעוֹלָם וְעַזָּה בְּסוֹף הָעוֹלָם״, וְחַד אָמַר, ״תִּפְסַח וְעַזָּה בַּהֲדֵי הֲדָדֵי הֲווֹ יָתְבִי״, וּכְשֵׁם שֶׁמָּלַךְ עַל תִּפְסַח וְעַל עַזָּה כָּךְ מָלַךְ עַל כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. וּלְבַסּוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״. וּלְבַסּוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָים״. וּלְבַסּוֹף, לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל מִטָּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה וְגוֹ׳״. וּלְבַסּוֹף לֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל מַקְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֶה הָיָה חֶלְקִי מִכׇּל עֲמָלִי״. רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד אָמַר מַקְלוֹ, וְחַד אָמַר גּוּנְדּוֹ. הֲדַר אוֹ לָא הֲדַר? רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד אָמַר הֲדַר, וְחַד אָמַר לָא הֲדַר. מַאן דְּאָמַר לָא הֲדַר – מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט, וּמַאן דְּאָמַר הֲדַר – מֶלֶךְ וְהֶדְיוֹט וָמֶלֶךְ. פּוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶּרֶךְ. תָּנוּ רַבָּנַן: אוֹצְרוֹת מְלָכִים – לַמֶּלֶךְ, וּשְׁאָר בִּיזָּה שֶׁבּוֹזְזִין – מֶחֱצָה לַמֶּלֶךְ וּמֶחֱצָה לָעָם. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי, וְאָמְרִי לַהּ לְרַב אַחָא: בִּשְׁלָמָא אוֹצְרוֹת מְלָכִים לַמֶּלֶךְ – אוֹרְחָא דְמִלְּתָא, אֶלָּא שְׁאָר בִּיזָּה שֶׁבּוֹזְזִין מֶחֱצָה לַמֶּלֶךְ וּמֶחֱצָה לָעָם – מְנָלַן? דִּכְתִיב:

355 בבא בתרא פתח ↗

אַהְדַּר לֵיהּ כְּלִילָא דְּיָילֵי, נַקְּרִינְהוּ לְעֵינֵיהּ. יוֹמָא חַד אֲתָא וִיתִיב קַמֵּיהּ, אֲמַר: חֲזִי מַר, הַאי עַבְדָּא בִּישָׁא מַאי קָא עָבֵיד! אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֶעֱבֵיד לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: נִלְטְיֵיהּ מָר! אֲמַר לֵיהּ: כְּתִיב ״גַּם בְּמַדָּעֲךָ, מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל״. אֲמַר לֵיהּ: הַאי לָאו מֶלֶךְ הוּא! אֲמַר לֵיהּ: וְלִיהְוֵי עָשִׁיר בְּעָלְמָא, וּכְתִיב: ״וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר״; וְלֹא יְהֵא אֶלָּא נָשִׂיא, וּכְתִיב: ״וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר״. אֲמַר לֵיהּ: בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמְּךָ, וְהַאי לָאו עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמְּךָ! אֲמַר לֵיהּ: מִסְתְּפֵינָא מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לֵיכָּא אִינִישׁ דְּאָזֵיל דְּלֵימָא לֵיהּ, דַּאֲנָא וְאַתְּ יָתֵיבְנָא. אֲמַר לֵיהּ, כְּתִיב: ״כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר״. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא הוּא, אִי הֲוַאי יָדַעְנָא דִּזְהִרִי רַבָּנַן כּוּלֵּי הַאי, לָא הֲוָה קָטֵילְנָא לְהוּ; הַשְׁתָּא מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ דְּהָהוּא גַּבְרָא? אֲמַר לֵיהּ: הוּא כִּבָּה אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם, דִּכְתִיב: ״כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר״, יֵלֵךְ וְיַעֲסוֹק בְּאוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם, דִּכְתִיב: ״וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם״. אִיכָּא דְּאָמְרִי, הָכִי אֲמַר לֵיהּ: הוּא סִימֵּא עֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם, דִּכְתִיב: ״וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה״, יֵלֵךְ וְיִתְעַסֵּק בְּעֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם, דִּכְתִיב: ״הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי, גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם״. אֲמַר לֵיהּ: מִסְתְּפֵינָא מִמַּלְכוּתָא. אֲמַר לֵיהּ: שַׁדַּר שְׁלִיחָא; וְלֵיזִיל שַׁתָּא, וְלִיעַכַּב שַׁתָּא, וְלֶהְדַּר שַׁתָּא; אַדְּהָכִי וְהָכִי סָתְרַיתְּ לֵיהּ וּבָנְיַית לֵיהּ. עֲבַד הָכִי. שְׁלַחוּ לֵיהּ: אִם לֹא סָתַרְתָּה – אַל תִּסְתּוֹר; וְאִם סָתַרְתָּה – אַל תִּבְנֵי; וְאִם סָתַרְתָּה וּבָנִיתָ – עַבְדֵי בִּישָׁא, בָּתַר דְּעָבְדִין מִתְמַלְכִין. אִם זַיְינָךְ עֲלָךְ, סִפְרָךְ כָּאן – לָא רֵכָא וְלָא בַּר רֵכָא, הוֹרְדוֹס עַבְדָּא קָלָנְיָא מִתְעֲבִיד. מַאי ״רֵכָא״? מַלְכוּתָא – דִּכְתִיב: ״אָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, מֵהָכָא: ״וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ״. אָמְרִי: מִי שֶׁלֹּא רָאָה בִּנְיַן הוֹרְדוֹס, לֹא רָאָה בִּנְיָן נָאֶה מִיָּמָיו. בְּמַאי בַּנְיֵיהּ? אָמַר רַבָּה: בְּאַבְנֵי שִׁישָׁא וּמַרְמְרָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּאַבְנֵי כּוּחְלָא, שִׁישָׁא וּמַרְמְרָא. אַפֵּיק שָׂפָה וְעַיֵּיל שָׂפָה, כִּי הֵיכִי דִּנְקַבֵּיל סִידָא. סְבַר לְמִשְׁעֲיֵיהּ בְּדַהֲבָא, אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן: שִׁבְקֵיהּ, דְּהָכִי שַׁפִּיר טְפֵי, דְּמִיחְזֵי כִּי אִידְווֹתָא דְיַמָּא. וּבָבָא בַּר בּוּטָא הֵיכִי עֲבַד הָכִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ דָּנִיֵּאל? מִפְּנֵי שֶׁהִשִּׂיא עֵצָה לִנְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָהֵן מַלְכָּא, מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ, וַחֲטָאָיךְ בְּצִדְקָה פְרֻק, וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן, הֵן תֶּהֱוֵי אַרְכָא לִשְׁלֵוְתָךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״כֹּלָּא מְּטָא עַל נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא״, וּכְתִיב: ״וְלִקְצָת יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂר וְגוֹ׳״! אִיבָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי עַבְדָּא, דְּאִיחַיַּיב בְּמִצְוֹת. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דְּאִי לָא מַלְכוּת – לָא מִתְבְּנֵי. וְדָנִיֵּאל – מְנָלַן דְּאִיעֲנַשׁ? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ״, וְאָמַר רַב: הֲתָךְ – זֶה דָּנִיאֵל; הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: ״שֶׁחֲתָכוּהוּ מִגְּדוּלָּתוֹ״, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: ״שֶׁכׇּל דִּבְרֵי מַלְכוּת נֶחְתָּכִין עַל פִּיו״, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּשַׁדְיוּהוּ לְגוּבָּא דְאַרְיָיווֹתָא. הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. ״הַכֹּל״ – לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי אַתְרָא דִּנְהִיגִי בְּהוּצָא וְדַפְנָא. לְפִיכָךְ, אִם נָפַל הַכּוֹתֶל – הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁל שְׁנֵיהֶם. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דִּנְפַל לִרְשׁוּתָא דְּחַד מִינַּיְיהוּ, אִי נָמֵי דְּפַנִּינְהוּ חַד לִרְשׁוּתָא דִידֵיהּ; מַהוּ דְּתֵימָא: נִיהְוֵי אִידַּךְ ״הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה״, קָא מַשְׁמַע לַן. וְכֵן בְּגִינָּה, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִגְדּוֹר – מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ. הָא גוּפָא קַשְׁיָא – אָמְרַתְּ: וְכֵן בְּגִינָּה, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִגְדּוֹר – מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ; הָא סְתָמָא – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ; אֵימָא סֵיפָא: אֲבָל בִּקְעָה, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִגְדּוֹר – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ; הָא סְתָמָא – מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ. הַשְׁתָּא סְתָם גִּינָּה – אָמְרַתְּ לָא, סְתָם בִּקְעָה מִיבַּעְיָא?! אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: וְכֵן סְתָם גִּינָּה, וּבִמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִגְדּוֹר בְּבִקְעָה – מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִם כֵּן, מַאי ״אֲבָל״? אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָתָנֵי: וְכֵן סְתָם גִּינָּה – כִּמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִגְדּוֹר דָּמֵי, וּמְחַיְּיבִין אוֹתוֹ. אֲבָל סְתָם בִּקְעָה – כִּמְקוֹם שֶׁלֹּא נָהֲגוּ דָּמֵי, וְאֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ. אֶלָּא אִם רָצָה, כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּבוֹנֶה, וְעוֹשֶׂה חֲזִית. מַאי ״חֲזִית״? אָמַר רַב הוּנָא: אַכְפְּיֵהּ לֵיהּ לְקַרְנָא לְבַר. וְנַעֲבֵיד מִלְּגָיו! עָבֵיד חַבְרֵיהּ נָמֵי מִלְּבַר, וְאָמַר: דִּידִי וְדִידֵיהּ הוּא. אִי הָכִי, הַשְׁתָּא נָמֵי – גָּיֵיז לֵיהּ חַבְרֵיהּ, וַאֲמַר: דִּידִי וְדִידֵיהּ הוּא! גִּיזּוּזָא מִידָּע יְדִיעַ. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב הוּנָא: מִיכְפָּא לְקַרְנָא מִלְּגָיו. וְנֶעְבַּד מִלְּבַר! גָּיֵיז לֵיהּ חַבְרֵיהּ, וְאָמַר: דִּידִי וְדִידֵיהּ הוּא. אִי הָכִי, הַשְׁתָּא נָמֵי לָיֵיף לֵיהּ חַבְרֵיהּ, וְאָמַר: דִּידִי וְדִידֵיהּ הוּא! לִיפּוּפָא מִידָּע יְדִיעַ. וְהָא ״מִבַּחוּץ״ קָתָנֵי! קַשְׁיָא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר:

356 סנהדרין פתח ↗

דְּקָאָתֵי מִיהוּדָה. ״מוֹאָב סִיר רַחְצִי״ – זֶה גֵּחֲזִי, שֶׁלָּקָה עַל עִסְקֵי רְחִיצָה. ״עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי״ – זֶה דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי. ״עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרוֹעָעִי״ – אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם יָבֹא דָּוִד שֶׁהָרַג אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וְהוֹרִישׁ אֶת בָּנֶיךָ גַּת, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה לוֹ? אָמַר לָהֶן: עָלַי לַעֲשׂוֹתָן רֵיעִים זֶה לָזֶה. ״מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה יְרוּשָׁלִַים מְשֻׁבָה נִצַּחַת וְגוֹ׳״. אָמַר רַב: תְּשׁוּבָה נִצַּחַַת הֵשִׁיבָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לַנָּבִיא. אָמַר לָהֶן נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: חִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה! אֲבוֹתֵיכֶם שֶׁחָטְאוּ הֵיכָן הֵם? אָמְרוּ לוֹ: וּנְבִיאֵיכֶם שֶׁלֹּא חָטְאוּ הֵיכָן הֵם? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲבוֹתֵיכֶם אַיֵּה הֵם וְהַנְּבִאִים הַלְעוֹלָם יִחְיוּ״. אָמַר לָהֶן: אֲבוֹתֵיכֶם חָזְרוּ וְהוֹדוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַךְ דְּבָרַי וְחֻקַּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת עֲבָדַי הַנְּבִיאִים וְגוֹ׳״. שְׁמוּאֵל אָמַר: ״בָּאוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וְיָשְׁבוּ לְפָנָיו. אָמַר לָהֶן: חִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה! אָמְרוּ לוֹ: עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ, וְאִשָּׁה שֶׁגֵּרְשָׁהּ בַּעְלָהּ, כְּלוּם יֵשׁ לָזֶה עַל זֶה כְּלוּם? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנָּבִיא: לֵךְ אֱמוֹר לָהֶן: ״אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ הֵן בַּעֲוֹנוֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם״. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״דָּוִד עַבְדִּי״, ״נְבוּכַדְנֶצַּר עַבְדִּי״? גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לוֹמַר כָּךְ, לְפִיכָךְ הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּקְרָאוֹ עַבְדּוֹ. עֶבֶד שֶׁקָּנָה נְכָסִים – עֶבֶד לְמִי? נְכָסִים לְמִי? ״וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן. חַי אָנִי נְאֻם ה׳ אֱלֹהִים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם״. אָמַר רַב נַחְמָן: כֹּל כִּי הַאי רִיתְחָא לִירְתַּח רַחְמָנָא עֲלַן וְלִפְרוֹקִינַן. ״וְיִסְּרוֹ לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהָיו יוֹרֶנּוּ״ – אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: אָמַר לָהֶן נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: חִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה! אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ יְכוֹלִין, יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט בָּנוּ. אָמַר לָהֶם: יַסְּרוּ יִצְרֵיכֶם! אָמְרוּ לוֹ: ״אֱלֹהָיו יוֹרֶנּוּ״. אַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת: בִּלְעָם, וְדוֹאֵג, וַאֲחִיתוֹפֶל, וְגֵחֲזִי. בִּלְעָם – בְּלֹא עָם. דָּבָר אַחֵר: בִּלְעָם – שֶׁבִּלָּה עָם. בֶּן בְּעוֹר – שֶׁבָּא עַל בְּעִיר. תָּנָא: הוּא בְּעוֹר, הוּא כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם, הוּא לָבָן הָאֲרַמִּי. בְּעוֹר – שֶׁבָּא עַל בְּעִיר. כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם – דַּעֲבַד שְׁתֵּי רִשְׁעָיוֹת בְּיִשְׂרָאֵל: אַחַת בִּימֵי יַעֲקֹב, וְאַחַת בִּימֵי שְׁפוֹט הַשּׁוֹפְטִים. וּמָה שְׁמוֹ? לָבָן הָאֲרַמִּי שְׁמוֹ. כְּתִיב: ״בֶּן בְּעוֹר״, וּכְתִיב: ״בְּנוֹ בְעֹר״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָבִיו בְּנוֹ הוּא לוֹ בִּנְבִיאוּת. בִּלְעָם הוּא דְּלָא אָתֵי לְעָלְמָא דְּאָתֵי, הָא אַחֲרִינֵי אָתוּ. מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, ״יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה כׇּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים״. ״יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה״ – אֵלּוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, ״כׇּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים״ – אֵלּוּ פּוֹשְׁעֵי גּוֹיִים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וְכִי נֶאֱמַר ״בְּכׇל גּוֹיִם״? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״כׇּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים״! אֶלָּא ״יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה״ – מַאן נִינְהוּ? ״כׇּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים״. וְאַף אוֹתוֹ רָשָׁע נָתַן סִימָן בְּעַצְמוֹ. אָמַר: ״תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים״. אִם תָּמוֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים – ״תְּהֵא אַחֲרִיתִי כָּמוֹהוּ״, וְאִם לָאו – ״הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי״. ״וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן״. תָּנָא: מִדְיָן וּמוֹאָב לֹא הָיָה לָהֶם שָׁלוֹם מֵעוֹלָם. מָשָׁל לִשְׁנֵי כְּלָבִים שֶׁהָיוּ בָּעֵדֶר, וְהָיוּ צְהוּבִּין זֶה לָזֶה. בָּא זְאֵב עַל הָאֶחָד. אָמַר הָאֶחָד: אִם אֵינִי עוֹזְרוֹ, הַיּוֹם הוֹרֵג אוֹתוֹ, וּלְמָחָר בָּא עָלַי. הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם וְהָרְגוּ הַזְּאֵב. אָמַר רַב פָּפָּא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: כַּרְכּוּשְׁתָּא וְשׁוּנָּרָא עֲבַדוּ הִלּוּלָא מִתַּרְבָּא דְּבִישׁ גַּדָּא. ״וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם״. וְשָׂרֵי מִדְיָן לְהֵיכָן אֲזוּל? כֵּיוָן דַּאֲמַר לְהוּ: ״לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁיבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר״, אָמְרוּ: כְּלוּם יֵשׁ אָב שֶׁשּׂוֹנֵא אֶת בְּנוֹ? אָמַר רַב נַחְמָן: חוּצְפָּא אֲפִילּוּ כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא מַהֲנֵי. מֵעִיקָּרָא כְּתִיב: ״לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם״, וּלְבַסּוֹף כְּתִיב: ״קוּם לֵךְ אִתָּם״. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: חוּצְפָּא מַלְכוּתָא בְּלָא תָּאגָא הִיא, דִּכְתִיב: ״וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּלְעָם חִיגֵּר בְּרַגְלוֹ אַחַת הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי״. שִׁמְשׁוֹן בִּשְׁתֵּי רַגְלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנּוֹשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס״. בִּלְעָם סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁתֻם הָעָיִן״. קוֹסֵם בְּאַמָּתוֹ הָיָה. כְּתִיב הָכָא: ״נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה וְגוֹ׳״. אִיתְּמַר, מָר זוּטְרָא אָמַר: קוֹסֵם בְּאַמָּתוֹ הָיָה. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא אָמַר: שֶׁבָּא עַל אֲתוֹנוֹ. מַאן דְּאָמַר קוֹסֵם בְּאַמָּתוֹ הָיָה – כְּדַאֲמַרַן, וּמַאן דְּאָמַר בָּא עַל אֲתוֹנוֹ הָיָה – כְּתִיב הָכָא: ״כָּרַע שָׁכַב״, וּכְתִיב הָתָם: ״בֵּין רַגְלֶיהָ

362 רש"י על ישעיהו פתח ↗

נְאֻם הָאָדוֹן. שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ, וּבְיָדוֹ לַעֲקוֹר אֶתְכֶם מֵאַרְצְכֶם וְלִנְטוֹעַ בָּהּ אֲחֵרִים: אֲבִיר יִשְׂרָאֵל. תָּקְפּוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל: הוֹי. לְשׁוֹן הַזְמָנָה וְהַכְרָזָה, וְדוֹמֶה לוֹ ״הוֹי וְנֻסוּ מֵאֶרֶץ צָפוֹן״ זכריה ב:, וְיֵדְעוּ הַכֹּל כִּי אֶנָּחֵם מִצָּרַי שֶׁהִכְעִיסוּנִי בְּמַעֲשֵׂיהֶם:

363 בראשית רבה פתח ↗

חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לָהּ: נֶפֶשׁ, רוּחַ, נְשָׁמָה, יְחִידָה, חַיָּה. נֶפֶשׁ, זֶה הַדָּם, שֶׁנֶּאֱמַר דברים יב, כג: כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ. רוּחַ, שֶׁהִיא עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, שֶׁנֶּאֱמַר קהלת ג, כא: מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי אָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה. נְשָׁמָה, זוֹ הָאוֹפִיָּא, דִּבְרִיָּתָא אָמְרִין הָאוֹפִיתָא טָבָא. חַיָּה, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מֵתִים וְהִיא חַיָּה בַּגּוּף. יְחִידָה, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מִשְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהִיא יְחִידָה בַּגּוּף. הֲדָא הוּא דִכְתִיב איוב לד, יד: אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה אָמַר אִם יָשִׂים אֱלֹהִים לִבּוֹ עַל הָאָדָם הַזֶּה, רוּחוֹ כְּבָר הָיָה בְּיָדוֹ שנאמר: וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף בְּגוּפוֹ כְּבָר יִגְוַע כָּל אָדָם, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן, נְשָׁמָה מְחַמֶּמֶת אֶת הַגּוּף שֶׁלֹא יִצְטַנֵּן וְיָמוּת. רַבָּנָן אוֹמְרִים אִם יָשִׂים אֱלֹהִים לִבּוֹ לָאָדָם הַזֶּה רוּחוֹ כְּבָר הוּא בְּיָדוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף לְמַעְלָה כְּבָר יִגְוַע כָּל אָדָם יַחַד, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן נְשָׁמָה מְחַמֶּמֶת הַגּוּף שֶׁלֹא יִצְטַנֵּן וְיָמוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב משלי כ, כז: נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם. רַבִּי בִּיסְנִי וְרַבִּי אַחָא וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר אוֹמְרִים, הַנְּשָׁמָה הַזּוֹ מְמַלְּאָה אֶת כָּל הַגּוּף, וּבְשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן הִיא עוֹלָה וְשׁוֹאֶבֶת לוֹ חַיִּים מִלְּמַעְלָה. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, עַל כָּל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה שֶׁאָדָם נוֹשֵׁם צָרִיךְ לְקַלֵּס לַבּוֹרֵא, מַה טַּעַם תהלים קנ, ו: כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, כָּל הַנְּשִׁימָה תְּהַלֵּל יָהּ.

364 בראשית רבה פתח ↗

370 נדרים פתח ↗

״הַשָּׂטָן״ בְּחוּשְׁבָּנֵיהּ תְּלָת מְאָה וְשִׁיתִּין וְאַרְבְּעָה. וְאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא: כְּתִיב ״אַבְרָם״, וּכְתִיב ״אַבְרָהָם״. בַּתְּחִלָּה הִמְלִיכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁלֹשָׁה אֵבָרִים, וּלְבַסּוֹף הִמְלִיכוֹ עַל מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה אֵבָרִים, אֵלּוּ הֵן: שְׁתֵּי עֵינַיִם, וּשְׁתֵּי אׇזְנַיִם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּיה. וְאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא, מַאי דִּכְתִיב: ״עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים וְגוֹ׳״. ״עִיר קְטַנָּה״ — זֶה הַגּוּף, ״וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעַט״ — אֵלּוּ אֵבָרִים, ״וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ״ — זֶה יֵצֶר הָרָע, ״וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים וַחֲרָמִים״ — אֵלּוּ עֲוֹנוֹת, ״וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן וְחָכָם״ — זֶה יֵצֶר טוֹב, ״וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחׇכְמָתוֹ״ — זוֹ תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. ״וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא״ — דְּבִשְׁעַת יֵצֶר הָרָע לֵית דְּמִדְּכַר לֵיהּ לְיֵצֶר טוֹב. ״הַחׇכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים״. ״הַחׇכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם״ — זוֹ תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, ״מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים״ — שְׁתֵּי עֵינַיִם, וּשְׁתֵּי אׇזְנַיִם, וּשְׁתֵּי יָדַיִם, וּשְׁתֵּי רַגְלַיִם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּיה, וּפֶה. אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בִּיקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא כְּהוּנָּה מִשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן״. כֵּיוָן שֶׁהִקְדִּים בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְבִרְכַּת הַמָּקוֹם — הוֹצִיאָהּ מֵאַבְרָהָם. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן״. אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: וְכִי מַקְדִּימִין בִּרְכַּת עֶבֶד לְבִרְכַּת קוֹנוֹ? מִיָּד נְתָנָהּ לְאַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נְאֻם ה׳ לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ״, וּבָתְרֵיהּ כְּתִיב: ״נִשְׁבַּע ה׳ וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק״. עַל דִּיבּוּרוֹ שֶׁל מַלְכִּי צֶדֶק. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב ״וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן״: הוּא כֹּהֵן, וְאֵין זַרְעוֹ כֹּהֵן. הַדְרָן עֲלָךְ אַרְבָּעָה נְדָרִים אֵין בֵּין הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ לַמּוּדָּר הֵימֶנּוּ מַאֲכָל אֶלָּא דְּרִיסַת הָרֶגֶל וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶם אוֹכֶל נֶפֶשׁ. הַמּוּדָּר מַאֲכָל מֵחֲבֵירוֹ לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ נָפָה וּכְבָרָה וְרֵיחַיִם וְתַנּוּר, אֲבָל מַשְׁאִיל לוֹ חָלוּק וְטַבַּעַת וְטַלִּית וּנְזָמִים. גְּמָ׳ מַאן תְּנָא? אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּתַנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ וִיתּוּר אָסוּר בְּמוּדַּר הֲנָאָה. הַמּוּדָּר מַאֲכָל מֵחֲבֵירוֹ לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ וְכוּ׳.

373 רש"י על שמות פתח ↗

376 תענית פתח ↗

וּבְיָמִים טוֹבִים הַכְּתוּבִין בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית. תָּנוּ רַבָּנַן: אַל יֹאמַר אָדָם תַּלְמִיד אֲנִי, אֵינִי רָאוּי לִהְיוֹת יָחִיד, אֶלָּא: כׇּל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים יְחִידִים. אֵיזֶהוּ יָחִיד וְאֵיזֶהוּ תַּלְמִיד? יָחִיד — כֹּל שֶׁרָאוּי לְמַנּוֹתוֹ פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר, תַּלְמִיד — כׇּל שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ דָּבָר הֲלָכָה בְּתַלְמוּדוֹ וְאוֹמֵר, וַאֲפִילּוּ בְּמַסֶּכְתָּא דְכַלָּה. תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא כׇּל הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ יָחִיד עוֹשֶׂה, תַּלְמִיד — עוֹשֶׂה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: עוֹשֶׂה, וְזָכוּר לַטּוֹב, לְפִי שֶׁאֵין שֶׁבַח הוּא לוֹ, אֶלָּא צַעַר הוּא לוֹ. תַּנְיָא אִידַּךְ: לֹא כׇּל הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ יָחִיד עוֹשֶׂה, תַּלְמִיד — עוֹשֶׂה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים: בְּדָבָר שֶׁל שֶׁבַח, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁל צַעַר — עוֹשֶׂה, וְזָכוּר לַטּוֹב, שֶׁאֵין שֶׁבַח הוּא לוֹ, אֶלָּא צַעַר הוּא לוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: מִי שֶׁהָיָה מִתְעַנֶּה עַל הַצָּרָה וְעָבְרָה, עַל הַחוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא — הֲרֵי זֶה מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים. הַהוֹלֵךְ מִמְּקוֹם שֶׁאֵין מִתְעַנִּין לִמְקוֹם שֶׁמִּתְעַנִּין — הֲרֵי זֶה מִתְעַנֶּה עִמָּהֶן. מִמְּקוֹם שֶׁמִּתְעַנִּין לִמְקוֹם שֶׁאֵין מִתְעַנִּין — הֲרֵי זֶה מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים. שָׁכַח וְאָכַל וְשָׁתָה — אַל יִתְרָאֶה בִּפְנֵי הַצִּבּוּר, וְאַל יַנְהִיג עִידּוּנִין בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ״, אָמַר לָהֶם יַעֲקֹב לְבָנָיו: אַל תַּרְאוּ עַצְמְכֶם כְּשֶׁאַתֶּם שְׂבֵעִין, לֹא בִּפְנֵי עֵשָׂו וְלֹא בִּפְנֵי יִשְׁמָעֵאל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַנְּאוּ בָּכֶם. ״אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לָהֶם יוֹסֵף לְאֶחָיו: אַל תִּתְעַסְּקוּ בִּדְבַר הֲלָכָה, שֶׁמָּא תְּרַגְּזוּ עֲלֵיכֶם הַדֶּרֶךְ. אִינִי? וְהָאָמַר רַבִּי אִלְעַאי בַּר בֶּרֶכְיָה: שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה — רְאוּיִין לִישָּׂרֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם״, טַעְמָא דְּאִיכָּא דִּיבּוּר, הָא לֵיכָּא דִּיבּוּר — רְאוּיִין לִישָּׂרֵף! לָא קַשְׁיָא: הָא — לְמִיגְרַס, הָא — לְעַיּוֹנֵי. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אַל תַּפְסִיעוּ פְּסִיעָה גַּסָּה, וְהַכְנִיסוּ חַמָּה לָעִיר. אַל תַּפְסִיעוּ פְּסִיעָה גַּסָּה — דְּאָמַר מָר: פְּסִיעָה גַּסָּה נוֹטֶלֶת אֶחָד מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם. וְהַכְנִיסוּ חַמָּה לָעִיר — כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יֵצֵא אָדָם בְּ״כִי טוֹב״ וְיִכָּנֵס בְּ״כִי טוֹב״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַבִּי חִיָּיא: הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ — אַל יֹאכַל יוֹתֵר מִשְּׁנֵי רְעָבוֹן. מַאי טַעְמָא? הָכָא תַּרְגִּימוּ: מִשּׁוּם מַעְיָינָא. בְּמַעְרְבָא אָמְרִי: מִשּׁוּם מְזוֹנֵי. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ,

376 נדרים פתח ↗

377 ספר הזהר פתח ↗

תַּנְיָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, זִמְנָא חֲדָא, הֲוָה צְרִיכָא עַלְמָּא לְמִטְרָא, אָתוּ לְקָמֵיהּ ס"א אזלו לגביה דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, רִבִּי יֵיסָא וְרִבִּי חִזְקִיָּה וּשְׁאָר חַבְרַיָּיא. אַשְׁכְּחוּהוּ דְּהֲוָה אָזִיל לְמֵחֱמֵי, לְרִבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר, הוּא וְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ. כֵּיוָן דְּחָמָא לוֹן, פָּתַח וְאָמַר, תהילים קל״ג:א׳ שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הִנֵּה מַה טוֹב וּמַה נָעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד. מַאי שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו, בְּשַׁעֲתָא דַּהֲווֹ חַד בְּחַד מַשְׁגִּיחִין אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, כְּתִיב, מַה טוֹב וּמַה נָעִים. וְכַד מְהַדֵּר דְּכוּרָא אַנְפּוֹי מִן נוּקְבָּא, וַוי לְעָלְמָא. כְּדֵין כְּתִיב, משלי י״ג:כ״ג וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט. בְּלֹא מִשְׁפָּט וַדַּאי, וּכְתִיב, תהילים פ״ט:ט״ו צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ, דְּלָא אָזִיל דָּא בְּלָא דָּא, וְכַד מִשְׁפָּט, מִתְרַחֵק מִצֶדֶק, וַוי לְעָלְמָא. כדין כתיב, משלי י״ג:כ״ג ויש נספה בלא משפט. וְהַשְׁתָּא חֲמֵינָא, דְּאַתּוּן אֲתִיתוּן, עַל דִּדְכוּרָא לָא שַׁרְיָא בְּנוּקְבָּא, אָמַר, אִי לְדָא אֲתִיתוּן גַּבָּאי תִּיבוּ. דְּהַאי יוֹמָא אִסְתַּכַּלְנָא, דְּיִתְהַדָר כֹּלָּא לְמִשְׁרֵי אַנְפִּין בְּאַנְפִּין. וְאִי לְאוֹרַיְיתָא אֲתִיתוּן, שָׁרוּ גַּבָּאי. אָמְרוּ לֵיהּ, לְכֹלָּא, קָא אֲתֵינָא לְגַבֵּי דְּמֹר, יִשְׁתְּמִיט חַד מִינָן, לְבַשְּׂרָא לַאֲחָנָא, שְׁאָר חַבְרַיָּיא, וַאֲנָן נֵתִיב לְקָמֵיהּ דְּמֹר. עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי, פָּתַח וְאָמַר, שיר השירים א׳:ה׳ שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם וְגוֹ'. אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּגָלוּתָא, וְנָאוָה אֲנִי בְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא, דְּאַף עַל גַּב דְּיִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא לָא שַׁבְקֵי לוֹן. כְּאָהֳלֵי קֵדָר, דְּאִינּוּן בְּנֵי קְטוֹרָה ס"א טורי, דְּאִתְקַדְּרוּ אַנְפַּיְיהוּ תְּדִירָא, וְעִם כָּל דָּא כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה, כְּהַהוּא חֵיזוֹ שְׁמַיָא לְמִדְכֵּי, דִּכְתִּיב, תהילים ק״ד:ב׳ נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחוֹרֶת. מַאי טַעְמָא ס"א אני שחרחורת בגין ששזפתני אַל תִּרְאוּנִי, בְּגִין שֶׁאֲנִי שֶׁחַרְחֹרֶת. שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ, דְּלָא אִסְתָּכַּל בִּי שִׁמְשָׁא, לְאַנְהָרָא לִי כְּדְקָא יֵאוֹת. יִשְׂרָאֵל מַה אִינּוּן אַמְרִין. בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִּי. מַאן אִינּוּן בְּנֵי אִמִּי, אִלֵּין רַבְרְבִין מְמָנָן תְּרִיסִין עַל שְׁאָר עַמִּין. דָּבָר אַחֵר, בְּנֵי אִמִּי מַמָּשׁ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, איכה ב׳:א׳ הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ וְגוֹ'. וְכַד הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ, שָׂמוּנִי נוֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים. מַאי טַעְמָא. דְּכַרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי. וְתָנֵינָן, בְּנֵי אִמִּי וַדַּאי אִסְתְכָּמוּ עָלַי, כְּלוֹמַר, כַּד אִתְעָדֵי אֶרֶץ, מִשָּׁמַיִם, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא, דִּכְתִּיב, שמות ב׳:ד׳ וַתֵּתַצַּב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק. וְהָכָא אִתְּמַר וַדַּאי, הִנֵּה מַה טוֹב וּמַה נָעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד. וּבְהוּ אוֹקִימְנָא נ"א והכא אוקימנא, גַּם יָחַד. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר ויקרא כ״ו:מ״ד וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם, שֶׁבֶת אַחִים בִּכְלַל, כֵּיוָן דִּכְתִּיב, גַּם, לְאַכְלְלָא כָּל אִינּוּן דִּלְעֵילָּא, דְּכָל שׁוּלְטָנוּתָא בְּהַהוּא אֲתַר אִשְׁתְּכַח. דָּבָר אַחֵר. הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָעִים וְגוֹ'. אִלֵּין אִינּוּן חַבְרַיָּיא, בְּשַׁעֲתָא דְּאִינּוּן יַתְבִין כַּחֲדָא, וְלָא מִתְפָּרְשָׁן דָּא מִן דָּא. בְּקַדְמִיתָא אִתְחָזוּן גּוּבְרֵי מַגִּיחֵי קְרָבָא, דְּבָעוּ לְקָטְלָא דָּא לְדָא. לְבָתַר, אִתְהֲדָרוּ בִּרְחִימוּתָא דְּאַחְוָה. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַהוּ אוֹמֵר, הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד. גַּם, לְאַכְלְלָא עִמְּהוֹן שְׁכִינְתָּא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָצִית לְמִלּוּלַיְיהוּ, וְנִיחָא לֵיהּ וְחַדֵּי בְּהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, מלאכי ג׳:ט״ז אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו וְגוֹ'. וְאַתּוּן חַבְרַיָּיא דְּהָכָא, כְּמָה דַּהֲוִיתוֹן בַּחֲבִיבוּתָא בִּרְחִימוּתָא, מִקַּדְמַת דְּנָא, הָכִי נָמֵי, מִכָּאן וּלְהָלְאָה לָא תִּתְפָּרְשׁוּן דָּא מִן דָּא, עַד דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַחְדֵּי עִמְּכוֹן, וְיִקְרֵי עָלַיְיכוּ שְׁלָם. וְיִשְׁתְּכַּח בְּגִינֵיכוֹן שְׁלָמָא בְּעָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, תהילים קכ״ב:ח׳ לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָא שָׁלוֹם בָּךְ. אָזְלוּ. עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי, מָטוּ לְבֵי רִבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר. נָפַק רִבִּי פִּנְחָס, וּנְשָׁקֵיהּ. אָמַר, זָכֵינָא לְנַשְּׁקָא שְׁכִינְתָּא. זַכָּאָה חוּלָקִי אַתְקִין לְהוּ טִיקְלֵי דְּעַרְסֵי, קַפְטוּרֵי דְּקִילְטָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, אוֹרַיְיתָא לָא בָּעֵי הָכִי, אַעְבָּר לְהוֹן, וְיָתִיבוּ. אָמַר רִבִּי פִּנְחָס, עַד לָא נֵיכוּל, נִשְׁמַע מִמָּארֵיהּ דְּאוֹרַיְיתָא מִלָּה. דְּהָא רַבִּי שִׁמְעוֹן כָּל מִלּוֹי בְּאִתְגַּלְיָיא אִינּוּן, אִיהוּ גַּבְרָא דְּלָא דָּחִיל מֵעֵילָּא וּמִתַתָּא, לְמֵימַר לוֹן, לָא דָּחִיל מֵעֵילָּא, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתָּכַּם בֵּיהּ, לָא דָּחִיל מִתַּתָּא, כְּאַרְיֵה דְּלָא דָּחִיל מִבְּנֵי עָנָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן לְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרִיה, אֶלְעָזָר קוּם בְּקִיּוּמָךְ, וְאֵימָא מִלָּה חַדְתָּא, לְגַבֵּי דְּרִבִּי פִּנְחָס וּשְׁאָר חַבְרַיָּיא.

377 ראש השנה פתח ↗

מִקְצָתָן נַעֲשׂוּ עֵדִים וּמִקְצָתָן נַעֲשׂוּ דַּיָּינִין, דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כּוּלָּן נַעֲשִׂין עֵדִים, וְאֵין עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא הָתָם אֶלָּא בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה״ ״וְהִצִּילוּ הָעֵדָה״, וְכֵיוָן דְחַזְיוּהוּ דִּקְטַל נַפְשָׁא לָא מָצוּ חָזוּ לֵיהּ זְכוּתָא. אֲבָל הָכָא — אֲפִילּוּ רַבִּי עֲקִיבָא מוֹדֶה. מַתְנִי׳ כׇּל הַשּׁוֹפָרוֹת כְּשֵׁרִים, חוּץ מִשֶּׁל פָּרָה — מִפְּנֵי שֶׁהוּא קֶרֶן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלֹא כׇּל הַשּׁוֹפָרוֹת נִקְרְאוּ קֶרֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּמְשׁוֹךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל״. גְּמָ׳ שַׁפִּיר קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי וְרַבָּנַן: כׇּל הַשּׁוֹפָרוֹת אִקְּרוֹ שׁוֹפָר וְאִקְּרוֹ קֶרֶן. דְּפָרָה — קֶרֶן אִקְּרִי, שׁוֹפָר לָא אִקְּרִי, דִּכְתִיב: ״בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו״. וְרַבִּי יוֹסֵי אָמַר לָךְ: דְּפָרָה נָמֵי אִקְּרִי שׁוֹפָר, דִּכְתִיב: ״וְתִיטַב לַה׳ מִשּׁוֹר פָּר״, אִם שׁוֹר — לָמָּה פָּר, וְאִם פָּר — לָמָּה שׁוֹר? אֶלָּא: מַאי ״שׁוֹר פָּר״ — מִשּׁוֹפָר. וְרַבָּנַן? כִּדְרַב מַתְנָה. דְּאָמַר רַב מַתְנָה: מַאי ״שׁוֹר פָּר״ — שֶׁהוּא גָּדוֹל כְּפַר. עוּלָּא אָמַר: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבָּנַן, כִּדְרַב חִסְדָּא. דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: מִפְּנֵי מָה אֵין כֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנָס בְּבִגְדֵי זָהָב לִפְנַי וְלִפְנִים לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה — לְפִי שֶׁאֵין קָטֵיגוֹר נַעֲשָׂה סָנֵיגוֹר. וְלָא? וְהָא אִיכָּא דָּם פַּר! הוֹאִיל וְאִשְׁתַּנִּי — אִשְׁתַּנִּי. וְהָא אִיכָּא אָרוֹן וְכַפּוֹרֶת וּכְרוּב! חוֹטֵא בַּל יַקְרִיב קָאָמְרִינַן. וְהָא אִיכָּא כַּף וּמַחְתָּה! חוֹטֵא בַּל יִתְנָאֶה קָא אָמְרִינַן. וְהָא אִיכָּא בִּגְדֵי זָהָב מִבַּחוּץ! מִבִּפְנִים קָא אָמְרִינַן. שׁוֹפָר נָמֵי מִבַּחוּץ הוּא! כֵּיוָן דִּלְזִכָּרוֹן הוּא — כְּבִפְנִים דָּמֵי. וְהָא תַּנָּא ״מִפְּנֵי שֶׁהוּא קֶרֶן״ קָאָמַר! חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר: חֲדָא — דְּאֵין קָטֵיגוֹר נַעֲשָׂה סָנֵיגוֹר, וְעוֹד — מִפְּנֵי שֶׁהוּא קֶרֶן. וְרַבִּי יוֹסֵי? אָמַר לָךְ: דְּקָא אָמְרַתְּ אֵין קָטֵיגוֹר נַעֲשָׂה סָנֵיגוֹר — הָנֵי מִילֵּי מִבִּפְנִים, וְהַאי שׁוֹפָר מִבַּחוּץ הוּא. וּדְקָא אָמְרַתְּ מִפְּנֵי שֶׁהוּא קֶרֶן — כׇּל הַשּׁוֹפָרוֹת נָמֵי אִקְּרוֹ קֶרֶן. אַבָּיֵי אֲמַר, הַיְינוּ טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן: שׁוֹפָר אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה שׁוֹפָרוֹת. וְהָא דְּפָרָה, כֵּיוָן דְּקָאֵי גִּילְדֵי גִּילְדֵי — מִיתְחֲזֵי כִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה שׁוֹפָרוֹת. וְהָא תַּנָּא ״מִפְּנֵי שֶׁהוּא קֶרֶן״ קָאָמַר! חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר: חֲדָא — דְּשׁוֹפָר אֶחָד אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה שׁוֹפָרוֹת. וְעוֹד — מִפְּנֵי שֶׁהוּא קֶרֶן. וְרַבִּי יוֹסֵי אָמַר לָךְ: דְּקָאָמְרַתְּ ״שׁוֹפָר אֶחָד אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה שׁוֹפָרוֹת״ — כֵּיוָן דִּמְחַבְּרִי אַהֲדָדֵי, חַד הוּא. וּדְקָאָמְרַתְּ ״מִפְּנֵי שֶׁהוּא קֶרֶן״ — כׇּל הַשּׁוֹפָרוֹת נָמֵי אִקְּרוֹ קֶרֶן. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי יוֹבֵלָא לִישָּׁנָא דְּדִכְרָא הוּא? דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כְּשֶׁהָלַכְתִּי לַעֲרַבְיָא, הָיוּ קוֹרִין לְדִכְרָא ״יוֹבֵלָא״. וְאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כְּשֶׁהָלַכְתִּי לְגַלְיָא, הָיוּ קוֹרִין לְנִדָּה גַּלְמוּדָה. מַאי גַּלְמוּדָה — גְּמוּלָה דָּא מִבַּעְלָהּ. וְאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כְּשֶׁהָלַכְתִּי לְאַפְרִיקִי, הָיוּ קוֹרִין לְמָעָה קְשִׂיטָה. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְפָרוֹשֵׁי ״מֵאָה קְשִׂיטָה״ דְּאוֹרָיְיתָא, מְאָה דַּנְקֵי. אָמַר רַבִּי: כְּשֶׁהָלַכְתִּי לִכְרַכֵּי הַיָּם, הָיוּ קוֹרִין לִמְכִירָה כִּירָה. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְפָרוֹשֵׁי ״אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי״: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כְּשֶׁהָלַכְתִּי לִתְחוּם קַן נִשְׁרַיָּיא, הָיוּ קוֹרִין לַכַּלָּה נִינְפִי, וְלַתַּרְנְגוֹל שֶׂכְוִי. לַכַּלָּה נִינְפִי — מַאי קְרָא: ״יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כׇּל הָאָרֶץ״. וְלַתַּרְנְגוֹל שֶׂכְוִי — אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי קְרָא — ״מִי שָׁת בַּטּוּחוֹת חׇכְמָה אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה״. ״מִי שָׁת בַּטּוּחוֹת חׇכְמָה״ — אֵלּוּ כְּלָיוֹת, ״אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה״ — זֶה תַּרְנְגוֹל. לֵוִי אִיקְּלַע לְהָהוּא אַתְרָא. אֲתָא גַּבְרָא לְקַמֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ:

380 ברכות פתח ↗

וּמַאי שְׁנָא יוֹנָה? דִּמְתִילִי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה. דִּכְתִיב: ״כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ״ — מָה יוֹנָה אֵינָהּ נִיצּוֹלֶת אֶלָּא בִּכְנָפֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל אֵינָן נִיצּוֹלִין אֶלָּא בְּמִצְוֹת.

382 פסחים פתח ↗

כְּאִיסּוּרוֹ: מָה אִיסּוּרוֹ בִּכְזַיִת, אַף חֲזָרָתוֹ בִּכְזַיִת. תַּנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: זֶה וְזֶה כִּשְׁתֵּי בֵיצִים, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים. ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן״. מַאי ״יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: זֶה אוֹר שֶׁיָּקָר בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְקָפוּי לָעוֹלָם הַבָּא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵלּוּ נְגָעִים וְאֹהָלוֹת, שֶׁיְּקָרִין הֵן בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּקְפוּיִין הֵן לָעוֹלָם הַבָּא. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּקָרִין הֵן בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּקְפוּיִין הֵן לָעוֹלָם הַבָּא. כִּי הָא דְּרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי חֲלַשׁ וְאִיתְנְגִיד, כִּי הֲדַר, אֲמַר לֵיהּ אֲבוּהּ: מַאי חֲזֵית? אֲמַר לֵיהּ: עוֹלָם הָפוּךְ רָאִיתִי, עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה, וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה. אָמַר לוֹ: בְּנִי, עוֹלָם בָּרוּר רָאִיתָ. וַאֲנַן הֵיכִי הָתָם? כִּי הֵיכִי דְּאִיתוּ אֲנַן הָכָא, הָכִי אִיתִינַן הָתָם. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: הֲרוּגֵי מַלְכוּת אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲמוֹד בִּמְחִיצָתָן. וּמַאן נִינְהוּ? אִילֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵירָיו — מִשּׁוּם הֲרוּגֵי מַלְכוּת וְתוּ לָא?! אֶלָּא: הֲרוּגֵי לוֹד. ״בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַה׳״. מַאי ״מְצִלּוֹת הַסּוּס״? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹסִיף עַל יְרוּשָׁלַיִם עַד שֶׁהַסּוּס רָץ וּמֵצֵיל. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: כׇּל מְצִילּוֹת שֶׁתּוֹלִין לַסּוּס בֵּין עֵינָיו — יִהְיֶה קֹדֶשׁ לַה׳. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כׇּל בִּיזָּה שֶׁבּוֹזְזִין יִשְׂרָאֵל עַד שָׁעָה שֶׁהַסּוּס רָץ וּמֵצֵיל — יִהְיֶה קֹדֶשׁ לַה׳. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר כׇּל בִּיזָּה שֶׁבָּזְזוּ יִשְׂרָאֵל, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְהָיָה הַסִּירוֹת בְּבֵית ה׳ כַּמִּזְרָקִים לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בְּהָנָךְ תַּרְתֵּי, מַאי ״וְהָיָה הַסִּירוֹת בְּבֵית ה׳״? מִילְּתָא אַחֲרִיתִי קָאָמַר, דְּמִתְעַתְּרִי יִשְׂרָאֵל וּמִתְנַדְּבִי וּמַיְיתִי. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בִּיזָּה, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית ה׳ צְבָאוֹת״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר הָנָךְ תַּרְתֵּי, מַאי ״וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי״? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: אֵין כָּאן עָנִי. וּכְנַעֲנִי מְנָלַן דְּאִיקְּרִי תַּגָּר? דִּכְתִיב: ״וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי״. מַאי ״כְּנַעֲנִי״? אִילֵּימָא כְּנַעֲנִי מַמָּשׁ, אֶפְשָׁר בָּא אַבְרָהָם וְהִזְהִיר אֶת יִצְחָק, בָּא יִצְחָק וְהִזְהִיר אֶת יַעֲקֹב, וִיהוּדָה אָזֵיל וְנָסֵיב?! אֶלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: בַּת גַּבְרָא תַּגָּרָא, דִּכְתִיב: ״כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״אֲשֶׁר סוֹחֲרֶיהָ שָׂרִים כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ״. ״וְהָיָה ה׳ לְמֶלֶךְ עַל כׇּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה׳ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד״. אַטּוּ הָאִידָּנָא לָאו אֶחָד הוּא? אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַזֶּה, עַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, וְעַל בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ דַּיַּין הָאֱמֶת״. לָעוֹלָם הַבָּא, כּוּלּוֹ ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. ״וּשְׁמוֹ אֶחָד״. מַאי ״אֶחָד״? אַטּוּ הָאִידָּנָא לָאו שְׁמוֹ אֶחָד הוּא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַזֶּה, נִכְתַּב בְּיוֹד הֵי וְנִקְרָא בְּאָלֶף דָּלֶת. אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא כּוּלּוֹ אֶחָד, נִקְרָא בְּיוֹד הֵי וְנִכְתַּב בְּיוֹד הֵי. סְבַר רָבָא לְמִדְרְשַׁהּ בְּפִירְקָא, אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא: ״לְעַלֵּם״ כְּתִיב. רַבִּי אֲבִינָא רָמֵי: כְּתִיב ״זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם״ — ״וְזֶה זִכְרִי לְדוֹר דּוֹר״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא כְּשֶׁאֲנִי נִכְתָּב, אֲנִי נִקְרָא. נִכְתָּב אֲנִי בְּיוֹד הֵא, וְנִקְרָא אֲנִי בְּאָלֶף דָּלֶת. הַדְרָן עֲלָךְ אֵלּוּ עוֹבְרִין מַתְנִי׳ מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת — עוֹשִׂין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת — אֵין עוֹשִׂין. הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין, אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁעוֹשִׂין — נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחוּמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם.

385 שבת פתח ↗

גְּמָ׳ מִכְּדֵי קָתָנֵי כּוּלְּהוּ, ״כׇּל צוֹרְכֵי מִילָה״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי הָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: הַמָּל, כׇּל זְמַן שֶׁהוּא עוֹסֵק בַּמִּילָה — חוֹזֵר בֵּין עַל הַצִּיצִין הַמְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה בֵּין עַל הַצִּיצִין שֶׁאֵין מְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה. פֵּירַשׁ, עַל צִיצִין הַמְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה — חוֹזֵר, עַל צִיצִין שֶׁאֵין מְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה — אֵינוֹ חוֹזֵר. מַאן תַּנָּא פֵּירַשׁ אֵינוֹ חוֹזֵר? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא. דְּתַנְיָא: אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת — מַפְשִׁיט אָדָם הַפֶּסַח עַד הֶחָזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַפְשִׁיטִין אֶת כּוּלּוֹ. מִמַּאי? עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הָתָם — מִשּׁוּם דְּלָא בָּעֵינַן ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״. אֲבָל הָכָא — דְּבָעֵינַן ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״, הָכִי נָמֵי. דְּתַנְיָא: ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״, הִתְנָאֵה לְפָנָיו בְּמִצְוֹת: עֲשֵׂה לְפָנָיו סוּכָּה נָאָה, וְלוּלָב נָאֶה, וְשׁוֹפָר נָאֶה, צִיצִית נָאָה, סֵפֶר תּוֹרָה נָאֶה, וּכְתוֹב בּוֹ לִשְׁמוֹ בִּדְיוֹ נָאֶה, בְּקוּלְמוֹס נָאֶה, בְּלַבְלָר אוּמָּן, וְכוֹרְכוֹ בְּשִׁירָאִין נָאִין. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: ״וְאַנְוֵהוּ״ — הֱוֵי דּוֹמֶה לוֹ, מָה הוּא חַנּוּן וְרַחוּם — אַף אַתָּה הֱיֵה חַנּוּן וְרַחוּם. אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: הָא מַנִּי — רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דִּתְנַן: בֵּין שֶׁנִּרְאָה בַּעֲלִיל, וּבֵין שֶׁלֹּא נִרְאָה בַּעֲלִיל — מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נִרְאָה בַּעֲלִיל — אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. מִמַּאי? דִּילְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הָתָם, דְּלֹא נִיתְּנָה שַׁבָּת לִידָּחוֹת, אֲבָל הָכָא דְּנִיתְּנָה שַׁבָּת לִידָּחוֹת — הָכִי נָמֵי. אֶלָּא אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: רַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי הִיא. דִּתְנַן: אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים נִכְנָסִין: שְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בָזִיכִּין. וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם: שְׁנַיִם לִיטּוֹל שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם לִיטּוֹל שְׁנֵי בָזִיכִּין. הַמַּכְנִיסִין עוֹמְדִים בַּצָּפוֹן וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם, וְהַמּוֹצִיאִין עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם וּפְנֵיהֶם לַצָּפוֹן. אֵלּוּ מוֹשְׁכִים, וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, טִפְחוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד טִפְחוֹ שֶׁל זֶה, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״לִפְנֵי ה׳ תָּמִיד״. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אֵלּוּ נוֹטְלִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין אַף זֶה הָיָה ״תָּמִיד״. תָּנוּ רַבָּנַן: מְהַלְקְטִין אֶת הַמִּילָה, וְאִם לֹא הִילְקֵט — עָנוּשׁ כָּרֵת. מַנִּי? אָמַר רַב כָּהֲנָא: אוּמָּן. מַתְקֵיף לָהּ רַב פָּפָּא: אוּמָּן לֵימָא לְהוּ ״אֲנָא עֲבַדִי פַּלְגָא דְמִצְוָה, אַתּוּן נָמֵי עֲבִידוּ פַּלְגָא דְמִצְוָה״! אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: גָּדוֹל. מַתְקֵיף לָהּ רַב אָשֵׁי: גָּדוֹל בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ: ״וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל״. אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: לְעוֹלָם אוּמָּן, וּכְגוֹן דַּאֲתָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דְּשַׁבָּת, וַאֲמַרוּ לֵיהּ: לָא מַסְפְּקַתְּ, וַאֲמַר לְהוּ: מַסְפְּקֵינָא, וַעֲבַד וְלָא אִיסְתַּפַּק, וְאִישְׁתְּכַח דְּחַבּוּרָה הוּא דַּעֲבַד, וְעָנוּשׁ כָּרֵת. מוֹצְצִין וְכוּ׳. אָמַר רַב פָּפָּא: הַאי אוּמָּנָא דְּלָא מָיֵיץ — סַכָּנָה הוּא וּמְעַבְּרִינַן לֵיהּ. פְּשִׁיטָא, מִדְּקָא מְחַלְּלִי עֲלֵיהּ שַׁבְּתָא סַכָּנָה הוּא! מַהוּ דְתֵימָא הַאי דָּם מִיפְקָד פְּקִיד, קָא מַשְׁמַע לַן חַבּוֹרֵי מִיחַבַּר. וְדוּמְיָא דְּאִיסְפְּלָנִית וְכַמּוֹן: מָה אִיסְפְּלָנִית וְכַמּוֹן כִּי לָא עָבֵיד סַכָּנָה הוּא, אַף הָכָא נָמֵי, כִּי לָא עָבֵיד סַכָּנָה הוּא. וְנוֹתְנִין עָלֶיהָ אִיסְפְּלָנִית. אָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: אִיסְפְּלָנִיתָא דְּכוּלְּהוֹן כִּיבֵי — שַׁב מָאנֵי תַּרְבָּא, וַחֲדָא קִירָא. רָבָא אָמַר: קִירָא וְקַלְבָּא. דַּרְשַׁהּ רָבָא בְּמָחוֹזָא, קַרְעִינְהוּ בְּנֵי מִנְיוֹמֵי אָסְיָא לְמָנַיְיהוּ. אֲמַר לְהוּ: שְׁבַקִי לְכוּ חֲדָא. דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל: הַאי מַאן דְּמָשֵׁי אַפֵּיהּ וְלָא מִנַּגֵּיב טוּבָא — נִקְטְרוּ לֵיהּ

387 שבת פתח ↗

389 יומא פתח ↗

חוּץ מִ״לֹּא תִשָּׂא״! ״לֹא תִשָּׂא״ וְכֹל דְּדָמֵי לֵיהּ. תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהוּא מִ״לֹּא תִשָּׂא״ וּלְמַטָּה — תְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת, מִ״לֹּא תִשָּׂא״ וּלְמַעְלָה — תְּשׁוּבָה תּוֹלָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. ״לֹא תִשָּׂא״ וְכׇל דְּדָמֵי לֵיהּ. תָּא שְׁמַע: לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּחוֹרֵב תְּשׁוּבָה ״וְנַקֵּה״, יָכוֹל אַף ״לֹא תִשָּׂא״ עִמָּהֶן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יְנַקֶּה״. יָכוֹל אַף שְׁאָר חַיָּיבֵי לָאוִין כֵּן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת שְׁמוֹ״, שְׁמוֹ הוּא דְּאֵינוֹ מְנַקֶּה, אֲבָל מְנַקֶּה שְׁאָר חַיָּיבֵי לָאוִין. תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: עַל מָה תְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת — עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנִּיתַּק לַעֲשֵׂה, וְעַל מָה תְּשׁוּבָה תּוֹלָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר — עַל כָּרֵיתוֹת וְעַל מִיתוֹת בֵּית דִּין, וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה גָּמוּר. אָמַר מָר: לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּחוֹרֵב ״וְנַקֵּה״. מְנָא לַן? דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״נַקֵּה״, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא יְנַקֶּה״, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״לֹא יְנַקֶּה״, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״נַקֵּה״. הָא כֵּיצַד? מְנַקֶּה הוּא לְשָׁבִין, וְאֵינוֹ מְנַקֶּה לְשֶׁאֵינָן שָׁבִין. שָׁאַל רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בְּרוֹמִי: שָׁמַעְתָּ אַרְבָּעָה חִלּוּקֵי כַפָּרָה שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דּוֹרֵשׁ? אָמַר: שְׁלֹשָׁה הֵן, וּתְשׁוּבָה עִם כׇּל אֶחָד וְאֶחָד. עָבַר עַל עֲשֵׂה וְשָׁב — אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים״. עָבַר עַל לֹא תַעֲשֶׂה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה — תְּשׁוּבָה תּוֹלָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם״. עָבַר עַל כָּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה — תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין, וְיִסּוּרִין מְמָרְקִין. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם״. אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ חִילּוּל הַשֵּׁם בְּיָדוֹ — אֵין לוֹ כֹּחַ בִּתְשׁוּבָה לִתְלוֹת וְלֹא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפֵּר וְלֹא בְּיִסּוּרִין לְמָרֵק, אֶלָּא כּוּלָּן תּוֹלִין, וּמִיתָה מְמָרֶקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִגְלָה בְאׇזְנָי ה׳ צְבָאוֹת אִם יְכוּפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמוּתוּן״. הֵיכִי דָּמֵי חִילּוּל הַשֵּׁם? אָמַר רַב: כְּגוֹן אֲנָא, אִי שָׁקֵילְנָא בִּישְׂרָא מִטַּבָּחָא וְלָא יָהֵיבְנָא דְּמֵי לְאַלְתַּר. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּאַתְרָא דְּלָא תָּבְעִי, אֲבָל בְּאַתְרָא דְּתָבְעִי — לֵית לַן בַּהּ. אָמַר רָבִינָא: וּמָתָא מַחְסֵיָא אַתְרָא דְּתָבְעִי הוּא. אַבָּיֵי כִּדְשָׁקֵיל בִּישְׂרָא מִתְּרֵי שׁוּתָּפֵי, יָהֵיב זוּזָא לְהַאי וְזוּזָא לְהַאי, וַהֲדַר מְקָרֵב לְהוּ גַּבֵּי הֲדָדֵי וְעָבֵיד חוּשְׁבָּנָא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּגוֹן אֲנָא דִּמְסַגֵּינָא אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלָא תּוֹרָה וּבְלָא תְּפִילִּין. יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמַר: כׇּל שֶׁחֲבֵירָיו מִתְבַּיְּישִׁין מֵחֲמַת שְׁמוּעָתוֹ הַיְינוּ חִילּוּל הַשֵּׁם. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כְּגוֹן דְּקָא אָמְרִי אִינָשֵׁי: שְׁרָא לֵיהּ מָרֵיהּ לִפְלָנְיָא. אַבָּיֵי אָמַר, כִּדְתַנְיָא: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, שֶׁיְּהֵא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְאַהֵב עַל יָדְךָ. שֶׁיְּהֵא קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וִיהֵא מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת, מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו — אַשְׁרֵי אָבִיו שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה, אַשְׁרֵי רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה. אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת שֶׁלֹּא לָמְדוּ תּוֹרָה, פְּלוֹנִי שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה — רְאוּ כַּמָּה נָאִים דְּרָכָיו, כַּמָּה מְתוּקָּנִים מַעֲשָׂיו. עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר״. אֲבָל מִי שֶׁקּוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְאֵין מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בֶּאֱמוּנָה, וְאֵין דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת, מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו — אוֹי לוֹ לִפְלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה. אוֹי לוֹ לְאָבִיו שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה, אוֹי לוֹ לְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה. פְּלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה — רְאוּ כַּמָּה מְקוּלְקָלִין מַעֲשָׂיו וְכַמָּה מְכוֹעָרִין דְּרָכָיו, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״בֶּאֱמוֹר לָהֶם עַם ה׳ אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ״. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּבִיאָה רִפְאוּת לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אוֹהֲבֵם נְדָבָה״. רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא רָמֵי, כְּתִיב: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים״, דְּמֵעִיקָּרָא שׁוֹבָבִים אַתֶּם, וּכְתִיב: ״אֶרְפָּא מְשׁוּבוֹתֵיכֶם״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן מֵאַהֲבָה, כָּאן מִיִּרְאָה. רַב יְהוּדָה רָמֵי, כְּתִיב: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּא מְשׁוּבוֹתֵיכֶם״, וּכְתִיב: ״הִנֵּה אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן מֵאַהֲבָה אוֹ מִיִּרְאָה, כָּאן עַל יְדֵי יִסּוּרִין. אָמַר רַבִּי לֵוִי: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמַּגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ״.

390 שבת פתח ↗

לַחֲנִיָּיתָן, רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: לְמַסָּעָן. וְקָמִיפַּלְגִי בְּשַׁבָּת דְּמָרָה. דִּכְתִיב: ״כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: ״כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ״ — בְּמָרָה. מָר סָבַר: אַשַּׁבָּת אִיפְּקוּד, אַתְּחוּמִין לָא אִיפְּקוּד. וּמָר סָבַר: אַתְּחוּמִין נָמֵי אִיפְּקוּד. תָּא שְׁמַע: נִיסָן שֶׁבּוֹ יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שָׁחֲטוּ פִּסְחֵיהֶם, וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יָצְאוּ, וְלָעֶרֶב לָקוּ בְּכוֹרוֹת. לָעֶרֶב סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא: מִבָּעֶרֶב לָקוּ בְּכוֹרוֹת, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם חֲמִישִׁי בַּשַּׁבָּת הָיָה. מִדַּחֲמֵיסַר בְּנִיסָן חַמְשָׁא בְּשַׁבָּא, רֵישׁ יַרְחָא דְאִיָּיר שַׁבְּתָא, וְרֵישׁ יַרְחָא דְסִיוָן חַד בְּשַׁבָּת, קַשְׁיָא לְרַבָּנַן! אָמְרִי לָךְ רַבָּנַן: אִיָּיר דְּהַהִיא שַׁתָּא עַבּוֹרֵי עַבְּרוּהּ. תָּא שְׁמַע דְּלָא עַבְּרוּהּ נִיסָן שֶׁבּוֹ יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם: בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שָׁחֲטוּ פִּסְחֵיהֶם, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יָצְאוּ, וְלָעֶרֶב לָקוּ בְּכוֹרוֹת. לָעֶרֶב סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: מִבָּעֶרֶב לָקוּ בְּכוֹרוֹת. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם חֲמִישִׁי בַּשַּׁבָּת הָיָה. הִשְׁלִים נִיסָן וְאֵירַע אִיָּיר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת. חָסַר אִיָּיר, וְאֵירַע סִיוָן לִהְיוֹת בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת — קַשְׁיָא לְרַבָּנַן! הָא מַנִּי — רַבִּי יוֹסֵי הִיא. אָמַר רַב פָּפָּא, תָּא שְׁמַע: ״וַיִּסְעוּ מֵאֵלִים וַיָּבֹאוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי״. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שַׁבָּת הָיָה, דִּכְתִיב: ״וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה׳״, וּכְתִיב: ״שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ״. וּמִדַּחֲמֵיסַר בְּאִיָּיר שַׁבְּתָא, רֵישׁ יַרְחָא דְסִיוָן חַד בְּשַׁבָּא, קַשְׁיָא לְרַבָּנַן! אָמְרִי לָךְ רַבָּנַן: אִיָּיר דְּהַהִיא שַׁתָּא עַבּוֹרֵי עַבְּרוּהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב חֲבִיבִי מָחוֹזְנָאָה לְרַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: ״וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן״ — תָּנָא, אוֹתוֹ יוֹם נָטַל עֶשֶׂר עֲטָרוֹת: רִאשׁוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית; רִאשׁוֹן לַנְּשִׂיאִים; רִאשׁוֹן לַכְּהוּנָּה; רִאשׁוֹן לָעֲבוֹדָה; רִאשׁוֹן לִירִידַת הָאֵשׁ; רִאשׁוֹן לַאֲכִילַת קָדָשִׁים; רִאשׁוֹן לִשְׁכּוֹן שְׁכִינָה; רִאשׁוֹן לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל; רִאשׁוֹן לְאִיסּוּר הַבָּמוֹת; רִאשׁוֹן לֶחֳדָשִׁים. וּמִדְּרֵישׁ יַרְחָא דְנִיסָן דְּהָא שַׁתָּא חַד בְּשַׁבָּא — דְּאֶשְׁתָּקַד בְּאַרְבְּעָה. דְּתַנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֵין בֵּין עֲצֶרֶת לַעֲצֶרֶת וְאֵין בֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה אֶלָּא אַרְבָּעָה יָמִים בִּלְבַד, וְאִם הָיְתָה שָׁנָה מְעוּבֶּרֶת — חֲמִשָּׁה. הֲוָה לֵיהּ רֵישׁ יַרְחָא דְאִיָּיר מַעֲלֵי שַׁבְּתָא, וְרֵישׁ יַרְחָא דְסִיוָן שַׁבְּתָא, קַשְׁיָא בֵּין לְרַבִּי יוֹסֵי בֵּין לְרַבָּנַן! לְרַבִּי יוֹסֵי שִׁבְעָה חֲסֵרִין עֲבוּד,

390 סנהדרין פתח ↗

וְהָא דִּינִין קוּם עֲשֵׂה הוּא, וְקָא חָשֵׁיב? קוּם עֲשֵׂה וְשֵׁב אַל תַּעֲשֶׂה נִינְהוּ. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גּוֹי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה חַיָּיב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה״, לָנוּ מוֹרָשָׁה וְלֹא לָהֶם. וְלִיחְשְׁבַהּ גַּבֵּי שֶׁבַע מִצְוֹת? מַאן דְּאָמַר ״מוֹרָשָׁה״ – מִיגְזָל קָא גָזֵיל לַהּ. מַאן דְּאָמַר ״מְאוֹרָסָה״ – דִּינוֹ כְּנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, דְּבִסְקִילָה. מֵיתִיבִי, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִנַּיִין שֶׁאֲפִילּוּ גּוֹי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁהוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם״. ״כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״הָאָדָם״. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֲפִילּוּ גּוֹי וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה הֲרֵי הוּא כְּכֹהֵן גָּדוֹל. הָתָם, בְּשֶׁבַע מִצְוֹת דִּידְהוּ. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הַדָּם מִן הַחַי. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ״ – זֶה אֵבֶר מִן הַחַי. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הַדָּם מִן הַחַי. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל? קְרִי בֵּיהּ: ״בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ לֹא תֹּאכֵל״, ״דָּמוֹ בְּנַפְשׁוֹ לֹא תֹּאכֵל״. וְרַבָּנַן? הַהוּא לְמִישְׁרֵי שְׁרָצִים הוּא דַּאֲתָא. כְּיוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְגוֹ׳״. ״רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם״ – זֶה אֵבֶר מִן הַחַי, ״כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ״ – זֶה דָּם מִן הַחַי. וְרַבָּנַן, הַהוּא לְדַם הַקָּזָה שֶׁהַנְּשָׁמָה יוֹצְאָה בּוֹ הוּא דַּאֲתָא. לְמָה לִי לְמִיכְתַּב לִבְנֵי נֹחַ, וּלְמָה לִי לְמִשְׁנֵי בְּסִינַי? כִּדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כׇּל מִצְוָה שֶׁנֶּאֶמְרָה לִבְנֵי נֹחַ וְנִשְׁנֵית בְּסִינַי – לָזֶה וְלָזֶה נֶאֶמְרָה. לִבְנֵי נֹחַ, וְלֹא נִשְׁנֵית בְּסִינַי – לְיִשְׂרָאֵל נֶאֶמְרָה וְלֹא לִבְנֵי נֹחַ. וְאָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא גִּיד הַנָּשֶׁה, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. אָמַר מָר: כׇּל מִצְוָה שֶׁנֶּאֶמְרָה לִבְנֵי נֹחַ וְנִשְׁנֵית בְּסִינַי, לָזֶה וְלָזֶה נֶאֶמְרָה. אַדְּרַבָּה, מִדְּנִשְׁנֵית בְּסִינַי – לְיִשְׂרָאֵל נֶאֶמְרָה וְלֹא לִבְנֵי נֹחַ! מִדְּאִיתְּנַי עֲבוֹדָה זָרָה בְּסִינַי, וְאַשְׁכְּחַן דַּעֲנַשׁ גּוֹיִם עִילָּוַוהּ, שְׁמַע מִינַּהּ: לָזֶה וְלָזֶה נֶאֶמְרָה. לִבְנֵי נֹחַ, וְלֹא נִשְׁנֵית בְּסִינַי – לְיִשְׂרָאֵל נֶאֶמְרָה וְלֹא לִבְנֵי נֹחַ. אַדְּרַבָּה, מִדְּלֹא נִישְׁנֵית בְּסִינַי – לִבְנֵי נֹחַ נֶאֶמְרָה וְלָא לְיִשְׂרָאֵל! לֵיכָּא מִידַּעַם דִּלְיִשְׂרָאֵל שְׁרֵי וּלְגוֹי אֲסִיר. וְלָא? וַהֲרֵי יְפַת תּוֹאַר! הָתָם, מִשּׁוּם דְּלָאו בְּנֵי כִיבּוּשׁ נִינְהוּ. וַהֲרֵי פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה! הָתָם, מִשּׁוּם דְּלָאו בְּנֵי מְחִילָה נִינְהוּ. כׇּל מִצְוָה שֶׁנֶּאֶמְרָה לִבְנֵי נֹחַ וְנִישְׁנֵית בְּסִינַי, לָזֶה וְלָזֶה נֶאֶמְרָה.

393 ביצה פתח ↗

אוֹרַח אַרְעָא קָא מַשְׁמַע לַן. כִּדְתַנְיָא: לֹא יֹאכַל אָדָם שׁוּם וּבָצָל מֵרֹאשׁוֹ, אֶלָּא מֵעָלָיו. וְאִם אָכַל — הֲרֵי זֶה רְעַבְתָּן. כַּיּוֹצֵא בוֹ: לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת, וְאִם שָׁתָה — הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן. תָּנוּ רַבָּנַן: הַשּׁוֹתֶה כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת — הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן, שְׁנַיִם — דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שְׁלֹשָׁה — מִגַּסֵּי הָרוּחַ. וְאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא: חֲצוּבָא — מְקַטַּע רַגְלֵיהוֹן דְּרַשִּׁיעַיָּא. נְטִיעָה — מְקַטַּע רַגְלֵיהוֹן דְּקַצָּבַיָּא וּדְבוֹעֲלֵי נִדּוֹת. תּוֹרְמוֹסָא — מְקַטַּע רַגְלֵיהוֹן דְּשָׂנְאֵיהוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיּוֹסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה׳ וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת ה׳ וְלֹא עֲבָדוּהוּ״. מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּעַזְבוּ אֶת ה׳״, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא עֲבָדוּהוּ?! וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלֹא עֲבָדוּהוּ״ — אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲפִילּוּ כַּתּוֹרְמוֹס הַזֶּה שֶׁשּׁוֹלְקִין אוֹתוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה לֹא עֲשָׂאוּנִי בָּנַי. תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: מִפְּנֵי מָה נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל — מִפְּנֵי שֶׁהֵן עַזִּין. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְאוּיִין הַלָּלוּ שֶׁתִּנָּתֵן לָהֶם דָּת אֵשׁ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: דָּתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ — אֵשׁ. שֶׁאִלְמָלֵא לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל — אֵין כׇּל אוּמָּה וְלָשׁוֹן יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בִּפְנֵיהֶם. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, שְׁלֹשָׁה עַזִּין הֵן: יִשְׂרָאֵל בָּאוּמּוֹת, כֶּלֶב בַּחַיּוֹת, תַּרְנְגוֹל בָּעוֹפוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף עֵז בִּבְהֵמָה דַּקָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף צָלָף בָּאִילָנוֹת. שְׁחָטָהּ בַּשָּׂדֶה — לֹא יְבִיאֶנָּה בַּמּוֹט. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין הַסּוֹמֵא יוֹצֵא בְּמַקְלוֹ, וְלֹא הָרוֹעֶה בְּתַרְמִילוֹ. וְאֵין יוֹצְאִין בְּכִסֵּא — אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה. אִינִי?! וְהָא שָׁלַח רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי: זָקֵן אֶחָד הָיָה בִּשְׁכוּנָתֵינוּ וְהָיָה יוֹצֵא בִּגְלוּדְקֵי שֶׁלּוֹ, וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְאָמַר: אִם רַבִּים צְרִיכִין לוֹ — מוּתָּר. וְסָמְכוּ רַבּוֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי אַחַי שָׁקְיָא, דְּאָמַר: אֲנָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְרַב הוּנָא מֵהִינֵי לְשִׁילֵי וּמִשִּׁילֵי לְהִינֵי. וְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲנָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְמָר שְׁמוּאֵל מִשִּׁמְשָׁא לְטוּלָּא וּמִטּוּלָּא לְשִׁמְשָׁא! הָתָם כִּדְאָמַר טַעְמָא: אִם הָיוּ רַבִּים צְרִיכִין לוֹ — מוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְחָמָא בַּר אַדָּא שְׁלִיחַ צִיּוֹן: כִּי סָלְקַתְּ לְהָתָם, אַקֵּיף וְזִיל אַסּוּלָּמָא דְצוֹר, וְזִיל לְגַבֵּי דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי וּבְעִי מִינֵּיהּ: כִּסֵּא, מָה אַתּוּן בֵּיהּ? אַדַּאֲזַל לְהָתָם, נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי. כִּי סְלֵיק, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי זְרִיקָא, אֲמַר לֵיהּ: כִּסֵּא מָה אַתּוּן בֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי אַמֵּי: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַתֵּף. מַאי וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַתֵּף? אָמַר רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא: בַּאֲלוּנְקִי. אִינִי?! וְהָא רַב נַחְמָן שְׁרָא לַהּ לְיַלְתָּא לְמִיפַּק אַאֲלוּנְקִי! שָׁאנֵי יַלְתָּא דִּבְעִיתָא. אַמֵּימָר וּמָר זוּטְרָא מְכַתְּפִי לְהוּ בְּשַׁבְּתָא דְרִגְלָא מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא, וְאָמְרִי לַהּ מִשּׁוּם דּוּחְקָא דְצִבּוּרָא. מַתְנִי׳ בְּכוֹר שֶׁנָּפַל לַבּוֹר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יֵרֵד מוּמְחֶה וְיִרְאֶה,

394 ברכות פתח ↗

395 רש"י על שמות פתח ↗

398 סוכה פתח ↗

בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת. וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּם עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בְּשַׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן, קָרָא הַגֶּבֶר — תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לְמַעֲלָה עֲשִׂירִית — תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה — תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לַקַּרְקַע — תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הָיוּ תּוֹקְעִין וְהוֹלְכִין עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח — הָפְכוּ פְּנֵיהֶן מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב וְאָמְרוּ: אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה — ״אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הַהֵיכָל וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וּמִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשֶּׁמֶשׁ״, וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִין: אָנוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה — לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו. מִי שֶׁלֹּא רָאָה יְרוּשָׁלַיִם בְּתִפְאַרְתָּהּ — לֹא רָאָה כְּרַךְ נֶחְמָד מֵעוֹלָם. מִי שֶׁלֹּא רָאָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּבִנְיָנוֹ — לֹא רָאָה בִּנְיָן מְפוֹאָר מֵעוֹלָם. מַאי הִיא? אָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב חִסְדָּא: זֶה בִּנְיַן הוֹרְדוֹס. בְּמַאי בַּנְיֵהּ? אָמַר רָבָא: בְּאַבְנֵי שֵׁישָׁא וּמַרְמְרָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בְּאַבְנֵי שֵׁישָׁא כּוּחְלָא וּמַרְמְרָא. אַפֵּיק שָׂפָה וְעַיֵּיל שָׂפָה, כִּי הֵיכִי דִּלְקַבֵּל סִידָא. סְבַר לְמִשְׁעֲיֵיהּ בְּדַהֲבָא, אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן: שִׁבְקֵיהּ, דְּהָכִי שַׁפִּיר טְפֵי, דְּמִיתְחֲזֵי כְּאִדְוָתָא דְיַמָּא. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִי שֶׁלֹּא רָאָה דְּיוֹפְּלוּסְטוֹן שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם, לֹא רָאָה בִּכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ: כְּמִין בָּסִילְקֵי גְּדוֹלָה הָיְתָה, סְטָיו לְפָנִים מִסְּטָיו. פְּעָמִים שֶׁהָיוּ בָּהּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא עַל שִׁשִּׁים רִבּוֹא, כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. וְהָיוּ בָּהּ שִׁבְעִים וְאַחַת קָתֶדְרָאוֹת שֶׁל זָהָב, כְּנֶגֶד שִׁבְעִים וְאַחַת שֶׁל סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה, כׇּל אַחַת וְאַחַת אֵינָהּ פְּחוּתָה מֵעֶשְׂרִים וְאֶחָד רִבּוֹא כִּכְּרֵי זָהָב. וּבִימָה שֶׁל עֵץ בְּאֶמְצָעִיתָהּ, וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת עוֹמֵד עָלֶיהָ וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַעֲנוֹת אָמֵן, הַלָּה מֵנִיף בַּסּוּדָר וְכׇל הָעָם עוֹנִין אָמֵן. וְלֹא הָיוּ יוֹשְׁבִין מְעוֹרָבִין, אֶלָּא זֶהָבִין בִּפְנֵי עַצְמָן וְכַסָּפִין בִּפְנֵי עַצְמָן וְנַפָּחִין בִּפְנֵי עַצְמָן וְטַרְסִיִּים בִּפְנֵי עַצְמָן וְגַרְדִיִּים בִּפְנֵי עַצְמָן. וּכְשֶׁעָנִי נִכְנָס שָׁם, הָיָה מַכִּיר בַּעֲלֵי אוּמָּנֻתוֹ וְנִפְנֶה שָׁם. וּמִשָּׁם פַּרְנָסָתוֹ וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. אָמַר אַבָּיֵי: וְכוּלְּהוּ קַטְלִינְהוּ אָלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדֹּן. מַאי טַעְמָא אִיעֲנוּשׁ? מִשּׁוּם דְּעָבְרִי אַהַאי קְרָא: ״לָא תוֹסִיפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד״, וְאִינְהוּ הֲדוּר אֲתוֹ. כִּי אֲתָא, אַשְׁכְּחִינְהוּ דַּהֲווֹ קָרוּ בְּסִיפְרָא: ״יִשָּׂא ה׳ עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק״, אֲמַר: מִכְּדֵי הָהוּא גַּבְרָא בָּעֵי לְמֵיתֵי סְפִינְתָּא בְּעַשְׂרָה יוֹמֵי, דַּלְיַהּ זִיקָא וְאָתֵי סְפִינְתָּא בְּחַמְשָׁא יוֹמֵי — נְפַל עֲלַיְיהוּ וְקַטְלִינְהוּ. בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב כּוּ׳. מַאי תִּיקּוּן גָּדוֹל? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: חֲלָקָה הָיְתָה בָּרִאשׁוֹנָה. וְהִקִּיפוּהָ גְּזוּזְטְרָא, וְהִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת מִלְמַעְלָה וַאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּה. תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ נָשִׁים מִבִּפְנִים וַאֲנָשִׁים מִבַּחוּץ, וְהָיוּ בָּאִים לִידֵי קַלּוּת רֹאשׁ. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת מִבַּחוּץ וַאֲנָשִׁים מִבִּפְנִים, וַעֲדַיִין הָיוּ בָּאִין לִידֵי קַלּוּת רֹאשׁ. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת מִלְּמַעְלָה וַאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּה. הֵיכִי עֲבִיד הָכִי? וְהָכְתִיב: ״הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה׳ עָלַי הִשְׂכִּיל״. אָמַר רַב: קְרָא אַשְׁכַּחוּ וּדְרוּשׁ —

403 פסחים פתח ↗

408 שמות רבה פתח ↗

וַיֹּאמֶר משֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חָמֵשׁ פְּסִיעוֹת פָּסַע משֶׁה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר הָפַךְ פָּנָיו וְהִבִּיט, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת. כֵּיוָן שֶׁהִבִּיט בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר נָאֶה זֶה לִרְעוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַהוּ כִּי סָר לִרְאוֹת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סָר וְזָעֵף הוּא זֶה לִרְאוֹת בְּצַעֲרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, לְפִיכָךְ רָאוּי הוּא לִהְיוֹת רוֹעֶה עֲלֵיהֶן, מִיָּד וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. וַיֹּאמֶר משֶׁה משֶׁה, אַתָּה מוֹצֵא בראשית כב, יא: בְּאַבְרָהָם, אַבְרָהָם, יֵשׁ בּוֹ פָּסֵק, בראשית מו, ב: יַעֲקֹב, יַעֲקֹב, יֵשׁ בּוֹ פָּסֵק, שמואל א ג, י: שְׁמוּאֵל, שְׁמוּאֵל, יֵשׁ בּוֹ פָּסֵק, אֲבָל משֶׁה משֶׁה, אֵין בּוֹ פָּסֵק, לָמָּה כֵן, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁנִּתַּן עָלָיו מַשְֹּׂאוֹי גָדוֹל, וְקוֹרֵא פְּלוֹנִי פְּלוֹנִי קְרוֹבִי פְּרֹק מֵעָלַי מַשְֹּׂאוֹי זֶה. דָּבָר אַחֵר, עִם כָּל הַנְּבִיאִים הִפְסִיק מִלְּדַבֵּר עִמָּהֶם, אֲבָל בְּמשֶׁה לֹא הִפְסִיק כָּל יָמָיו. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי מַהוּ משֶׁה משֶׁה, לָשׁוֹן חִבָּה לָשׁוֹן זֵרוּז. דָּבָר אַחֵר, משֶׁה משֶׁה, הוּא שֶׁלִּמֵּד תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהוּא עָתִיד לְלַמֵּד בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ אֵצֶל אַבְרָהָם וְאוֹמְרִים לוֹ, לַמְּדֵנוּ תוֹרָה, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם לְכוּ אֵצֶל יִצְחָק שֶׁלָּמַד יוֹתֵר מִמֶּנִּי, וְיִצְחָק אוֹמֵר לְכוּ אֵצֶל יַעֲקֹב שֶׁשִּׁמֵּשׁ יוֹתֵר מִמֶּנִּי, וְיַעֲקֹב אוֹמֵר לָהֶם לְכוּ אֵצֶל משֶׁה שֶׁלְּמָדָהּ מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים פד, ח: יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן, וְאֵין אֱלֹהִים אֶלָּא משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: שמות ז, א: רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר כָּל מִי שֶׁנִּכְפַּל שְׁמוֹ הוּא בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת. וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי, הִנֵּנִי לִכְהֻנָּה וּלְמַלְכוּת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּמְקוֹם עַמּוּדוֹ שֶׁל עוֹלָם אַתָּה עוֹמֵד, אַבְרָהָם אָמַר בראשית כב, א: הִנֵּנִי, וְאַתָּה אוֹמֵר: הִנֵּנִי, בִּקֵּשׁ משֶׁה שֶׁיַּעַמְדוּ מִמֶּנּוּ כֹּהֲנִים וּמְלָכִים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַל תִּקְרַב הֲלֹם, כְּלוֹמַר לֹא יִהְיוּ בָּנֶיךָ מַקְרִיבִין, שֶׁכְּבָר מְתֻקֶּנֶת הַכְּהֻנָּה לְאַהֲרֹן אָחִיךָ. הֲלֹם זוֹ מַלְכוּת, כְּמָה דְתֵימָא שמואל ב ז, יח: כִּי הֲבִאֹתַנִי עַד הֲלֹם. וְאוֹמֵר שמואל א י, כב: הֲבָא עוֹד הֲלֹם אִישׁ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָר מְתֻקָּן הַמַּלְכוּת לְדָוִד, אַף עַל פִּי כֵן זָכָה משֶׁה לִשְׁתֵּיהֶן, כְּהֻנָּה, שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים, מַלְכוּת, דִּכְתִיב דברים לג, ה: וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ. שַׁל נְעָלֶיךָ, כָּל מָקוֹם שֶׁהַשְּׁכִינָה נִגְלֵית אָסוּר בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל. וְכֵן בִּיהוֹשֻׁעַ יהושע ה, טו: שַׁל נַעַלְךָ, וְכֵן הַכֹּהֲנִים לֹא שִׁמְּשׁוּ בַּמִּקְדָּשׁ אֶלָּא יְחֵפִים.

410 חגיגה פתח ↗

חַיּוֹת אֵשׁ מְמַלְּלוֹת. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: עִתִּים חָשׁוֹת, עִתִּים מְמַלְּלוֹת. בְּשָׁעָה שֶׁהַדִּיבּוּר יוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — חָשׁוֹת, וּבְשָׁעָה שֶׁאֵין הַדִּיבּוּר יוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא — מְמַלְּלוֹת. ״וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק״. מַאי ״רָצוֹא וָשׁוֹב״? אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּאוּר הַיּוֹצֵא מִפִּי הַכִּבְשָׁן. מַאי ״כְּמַרְאֵה הַבָּזָק״? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: כְּאוּר הַיּוֹצֵא מִבֵּין הַחֲרָסִים. ״וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנוֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ״. לְהֵיכָן אֲזַל? אֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁהָלַךְ לִכְבּוֹשׁ אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ תַּחַת נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע. וְכׇל כָּךְ לָמָּה? שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ אוּמּוֹת הָעוֹלָם: בְּיַד אוּמָּה שְׁפָלָה מָסַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בָּנָיו. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי גָּרַם לִי שֶׁאֶהְיֶה שַׁמָּשׁ לְעוֹבְדֵי פְסִילִים — עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל הֵן גָּרְמוּ לִי. ״וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַלְאָךְ אֶחָד שֶׁהוּא עוֹמֵד בָּאָרֶץ, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ אֵצֶל הַחַיּוֹת. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: סַנְדַּלְפוֹן שְׁמוֹ, הַגָּבוֹהַּ מֵחֲבֵרוֹ מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. וְעוֹמֵד אֲחוֹרֵי הַמֶּרְכָּבָה וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לְקוֹנוֹ. אִינִי? וְהָכְתִיב: ״בָּרוּךְ כְּבוֹד ה׳ מִמְּקוֹמוֹ״, מִכְּלָל דִּמְקוֹמוֹ לֵיכָּא דְּיָדַע לֵיהּ! דְּאָמַר שֵׁם אַתָּגָא וְאָזֵל וְיָתֵיב בְּרֵישֵׁיהּ. אָמַר רָבָא: כׇּל שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל, רָאָה יְשַׁעְיָה. לְמָה יְחֶזְקֵאל דּוֹמֶה — לְבֶן כְּפָר שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ, וּלְמָה יְשַׁעְיָה דּוֹמֶה — לְבֶן כְּרַךְ שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: ״אָשִׁירָה לַה׳ כִּי גָאֹה גָּאָה״ — שִׁירָה לְמִי שֶׁמִּתְגָּאֶה עַל הַגֵּאִים. דְּאָמַר מָר: מֶלֶךְ שֶׁבַּחַיּוֹת — אֲרִי, מֶלֶךְ שֶׁבַּבְּהֵמוֹת — שׁוֹר, מֶלֶךְ שֶׁבָּעוֹפוֹת — נֶשֶׁר, וְאָדָם מִתְגָּאֶה עֲלֵיהֶן, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְגָּאֶה עַל כּוּלָּן וְעַל כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל לְאַרְבַּעְתָּן וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר״, וְאִילּוּ שׁוֹר לָא קָא חָשֵׁיב! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: יְחֶזְקֵאל בִּיקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים, וַהֲפָכוֹ לִכְרוּב. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! קָטֵיגוֹר יֵעָשֶׂה סָנֵיגוֹר? מַאי ״כְּרוּב״? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כְּרָבְיָא, שֶׁכֵּן בְּבָבֶל קוֹרִין לְיָנוֹקָא רָבְיָא. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, דִּכְתִיב: ״פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר״, הַיְינוּ פְּנֵי כְרוּב הַיְינוּ פְּנֵי אָדָם? אַפֵּי רַבְרְבֵי וְאַפֵּי זוּטְרֵי. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם״? לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים. כִּבְיָכוֹל, שֶׁנִּתְמַעֲטוּ כַּנְפֵי הַחַיּוֹת. הֵי מִינַּיְיהוּ אִימַּעוּט? אָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: אוֹתָן שֶׁאוֹמְרוֹת שִׁירָה בָּהֶן. כְּתִיב הָכָא: ״וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר״, וּכְתִיב: ״הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ״. וְרַבָּנַן אָמְרִי: אוֹתָן שֶׁמְּכַסּוֹת בָּהֶן רַגְלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה״, וְאִי לָאו דְּאִימַּעוּט — מְנָא הֲוָה יָדַע? דִּלְמָא דְּאִיגַּלַּאי וְחַזְיָא לֵיהּ. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, ״וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם״, הָכִי נָמֵי דְּאִימַּעוּט?! אֶלָּא דְּאִיגַּלַּאי וְחַזְיָא לֵיהּ, הָכָא נָמֵי — דְּאִיגַּלַּאי וְחַזְיָא לֵיהּ. הָכִי הַשְׁתָּא?! בִּשְׁלָמָא אַפֵּיהּ — אוֹרַח אַרְעָא לְגַלּוֹיֵי קַמֵּיהּ רַבֵּיהּ. כַּרְעֵיהּ — לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְגַלּוֹיֵי קַמֵּיהּ רַבֵּיהּ. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּיהּ וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, כִּבְיָכוֹל שֶׁנִּתְמַעֲטָה פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסַאי: ״אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּיהּ״ — מִסְפַּר גְּדוּד אֶחָד, ״וְלִגְדוּדָיו אֵין מִסְפָּר״. וְרַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר: ״אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּיהּ״, לִנְהַר דִּינוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נְהַר דִּינוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּיהּ וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן״. מֵהֵיכָן נָפֵיק? מִזֵּיעָתָן שֶׁל חַיּוֹת. וּלְהֵיכָן שָׁפֵיךְ? אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים בְּגֵיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה סַעֲרַת ה׳ חֵמָה יָצְאָה וְסַעַר מִתְחוֹלֵל עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל״. וְרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: עַל אֲשֶׁר קוּמְּטוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר קוּמְּטוּ וְלֹא עֵת נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם״. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הֶחָסִיד: אֵלּוּ תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וְאַרְבַּע דּוֹרוֹת שֶׁקּוּמְּטוּ לְהִיבָּרְאוֹת

411 ברכות פתח ↗

מַתְנִי׳ כֵּיצַד מְבָרְכִין עַל הַפֵּירוֹת? עַל פֵּירוֹת הָאִילָן הוּא אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״, חוּץ מִן הַיַּיִן, שֶׁעַל הַיַּיִן הוּא אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן״. וְעַל פֵּירוֹת הָאָרֶץ הוּא אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, חוּץ מִן הַפַּת, שֶׁעַל הַפַּת הוּא אוֹמֵר: ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״. וְעַל הַיְּרָקוֹת הוּא אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא מִינֵי דְשָׁאִים״. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה׳״, מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִים בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם. מִכָּאן אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּטְעוֹם כְּלוּם קוֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ. וְהַאי ״קֹדֶשׁ הִלּוּלִים״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ חַד דְּאָמַר רַחֲמָנָא אַחֲלֵיהּ וַהֲדַר אִכְלֵיהּ. וְאִידָךְ דָּבָר הַטָּעוּן שִׁירָה, טָעוּן חִלּוּל, וְשֶׁאֵינוֹ טָעוּן שִׁירָה, אֵין טָעוּן חִלּוּל. וְכִדְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים״, אִם אֲנָשִׁים מְשַׂמֵּחַ, אֱלֹהִים בַּמֶּה מְשַׂמֵּחַ? מִכָּאן שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן! הָנִיחָא לְמַאן דְּתָנֵי ״נֶטַע רְבָעִי״. אֶלָּא לְמַאן דְּתָנֵי ״כֶּרֶם רְבָעִי״ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּאִתְּמַר רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי, חַד תָּנֵי ״כֶּרֶם רְבָעִי״, וְחַד תָּנֵי ״נֶטַע רְבָעִי״. וּלְמַאן דְּתָנֵי ״כֶּרֶם רְבָעִי״ הָנִיחָא אִי יָלֵיף גְּזֵרָה שָׁוָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״וּתְבוּאַת הַכָּרֶם״. מָה לְהַלָּן כֶּרֶם, אַף כָּאן כֶּרֶם. אִייַּתַּר לֵיהּ חַד ״הִלּוּל״ לִבְרָכָה. וְאִי לָא יָלֵיף גְּזֵרָה שָׁוָה, בְּרָכָה מְנָא לֵיהּ? וְאִי נָמֵי יָלֵיף גְּזֵרָה שָׁוָה, אַשְׁכְּחַן לְאַחֲרָיו, לְפָנָיו מִנַּיִן? הָא לָא קַשְׁיָא, דְּאָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר: כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ מְבָרֵךְ, כְּשֶׁהוּא רָעֵב — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. אַשְׁכְּחַן כֶּרֶם, שְׁאָר מִינִין מִנַּיִן? דְּיָלֵיף מִכֶּרֶם: מָה כֶּרֶם דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה וְטָעוּן בְּרָכָה, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה — טָעוּן בְּרָכָה. אִיכָּא לְמִפְרַךְ: מָה לְכֶרֶם שֶׁכֵּן חַיָּיב בְּעוֹלֵלוֹת! קָמָה תּוֹכִיחַ. מָה לְקָמָה שֶׁכֵּן חַיֶּיבֶת בְּחַלָּה! כֶּרֶם יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן: דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה וְטָעוּן בְּרָכָה, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה — טָעוּן בְּרָכָה. מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן יֵשׁ בּוֹ צַד מִזְבֵּחַ. וְאָתֵי נָמֵי זַיִת דְּאִית בֵּיהּ צַד מִזְבֵּחַ. וְזַיִת מִצַּד מִזְבֵּחַ אָתֵי? וְהָא בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ ״כֶּרֶם״, דִּכְתִיב ״וַיַּבְעֵר מִגָּדִישׁ וְעַד קָמָה וְעַד כֶּרֶם זָיִת״. אָמַר רַב פָּפָּא: ״כֶּרֶם זַיִת״ אִקְּרֵי, ״כֶּרֶם״ סְתָמָא לָא אִקְּרֵי. מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא: מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶן צַד מִזְבֵּחַ! אֶלָּא, דְּיָלֵיף לַהּ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין: מָה שִׁבְעַת הַמִּינִין דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה וְטָעוּן בְּרָכָה, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה טָעוּן בְּרָכָה. מָה לְשִׁבְעַת הַמִּינִין שֶׁכֵּן חַיָּיבִין בְּבִכּוּרִים? וְעוֹד: הָתִינַח לְאַחֲרָיו, לְפָנָיו מִנַּיִן? הָא לָא קַשְׁיָא דְּאָתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר: כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ מְבָרֵךְ, כְּשֶׁהוּא רָעֵב — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. וּלְמַאן דְּתָנֵי ״נֶטַע רְבָעִי״, הָא תִּינַח כֹּל דְּבַר נְטִיעָה. דְּלָאו בַּר נְטִיעָה, כְּגוֹן בָּשָׂר בֵּיצִים וְדָגִים מְנָא לֵיהּ? אֶלָּא סְבָרָא הוּא: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה. תָּנוּ רַבָּנַן: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה. וְכׇל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה מָעַל. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? — יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם. יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם?! מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הָא עֲבַד לֵיהּ אִיסּוּרָא! אֶלָּא אָמַר רָבָא: יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם מֵעִיקָּרָא וִילַמְּדֶנּוּ בְּרָכוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי מְעִילָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִילּוּ נֶהֱנָה מִקׇּדְשֵׁי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״. רַבִּי לֵוִי רָמֵי: כְּתִיב ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״, וּכְתִיב ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״! לָא קַשְׁיָא כָּאן קוֹדֶם בְּרָכָה,

420 פסחים פתח ↗

וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחֲלוֹקֶת. כַּיּוֹצֵא בּוֹ: הַמּוֹלִיךְ פֵּירוֹת שְׁבִיעִית מִמָּקוֹם שֶׁכָּלוּ לִמְקוֹם שֶׁלֹּא כָּלוּ, אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁלֹּא כָּלוּ לְמָקוֹם שֶׁכָּלוּ — חַיָּיב לְבַעֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צֵא וְהָבֵא לְךָ אַף אַתָּה. גְּמָ׳ מַאי אִירְיָא עַרְבֵי פְסָחִים? אֲפִילּוּ עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים נָמֵי! דְּתַנְיָא: הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם! הָתָם, מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה הוּא דְּאָסוּר, סָמוּךְ לַמִּנְחָה — לָא. הָכָא — מֵחֲצוֹת. אִי נָמֵי: הָתָם, סִימָן בְּרָכָה הוּא דְּלָא חָזֵי, אֲבָל שַׁמּוֹתֵי לָא מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ. הָכָא — שַׁמּוֹתֵי נָמֵי מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ. גּוּפָא: הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וּבְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב וּבְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, וּבְכׇל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם נִידְנוּד עֲבֵירָה, לְאֵתוֹיֵי תַּעֲנִית צִיבּוּר — אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. תָּנוּ רַבָּנַן: יֵשׁ זָרִיז וְנִשְׂכָּר, וְיֵשׁ זָרִיז וְנִפְסָד. יֵשׁ שָׁפָל וְנִשְׂכָּר, וְיֵשׁ שָׁפָל וְנִפְסָד. זָרִיז וְנִשְׂכָּר — דְּעָבֵיד כּוּלֵּי שַׁבְּתָא, וְלָא עָבֵיד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. זָרִיז וְנִפְסָד — דְּעָבֵיד כּוּלֵּי שַׁבְּתָא, וְעָבֵיד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. שָׁפָל וְנִשְׂכָּר — דְּלָא עָבֵיד כּוּלֵּי שַׁבְּתָא, וְלָא עָבֵיד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. שָׁפָל וְנִפְסָד — דְּלָא עָבֵיד כּוּלֵּי שַׁבְּתָא, וְעָבֵיד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אָמַר רָבָא: הָנֵי נְשֵׁי דְמָחוֹזָא, אַף עַל גַּב דְּלָא עָבְדָן עֲבִידְתָּא בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא — מִשּׁוּם מְפַנְּקוּתָא הוּא, דְּהָא כׇּל יוֹמָא נָמֵי לָא קָא עָבְדָן. אֲפִילּוּ הָכִי — שָׁפָל וְנִשְׂכָּר קָרֵינַן לְהוּ. רָבָא רָמֵי: כְּתִיב ״כִּי גָדֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ״, וּכְתִיב ״כִּי גָדֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ״. הָא כֵּיצַד? כָּאן בְּעוֹשִׂין לִשְׁמָהּ, וְכָאן בְּעוֹשִׂין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכִדְרַב יְהוּדָה. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְצַפֶּה לִשְׂכַר אִשְׁתּוֹ וְרֵיחַיִם — אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. שְׂכַר אִשְׁתּוֹ — מַתְקוּלְתָּא. רִיחְיָיא — אַגְרָתָא. אֲבָל עָבְדָה וּמְזַבְּנָה — אִישְׁתַּבּוֹחֵי מִשְׁתַּבַּח בָּהּ קְרָא דִּכְתִיב: ״סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמִּשְׂתַּכֵּר בְּקָנִים וּבְקַנְקַנִּים — אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דִּנְפִישׁ אַפְחָזַיְיהוּ — שָׁלְטָא בְּהוּ עֵינָא. תָּנוּ רַבָּנַן: תַּגָּרֵי סִימְטָא, וּמְגַדְּלֵי בְּהֵמָה דַּקָּה, וְקוֹצְצֵי אִילָנוֹת טוֹבוֹת, וְנוֹתְנִין עֵינֵיהֶן בְּחֵלֶק יָפֶה — אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם, מַאי טַעְמָא? דְּתָהוּ בֵּיהּ אִינָשֵׁי. תָּנוּ רַבָּנַן, אַרְבַּע פְּרוּטוֹת אֵין בָּהֶן סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם: שְׂכַר כּוֹתְבִין, וּשְׂכַר מְתוּרְגְּמָנִין, וּשְׂכַר יְתוֹמִים, וּמָעוֹת הַבָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם. בִּשְׁלָמָא שְׂכַר מְתוּרְגְּמָנִין — מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כִּשְׂכַר שַׁבָּת. וּמָעוֹת יְתוֹמִים נָמֵי — לָאו בְּנֵי מְחִילָה נִינְהוּ. מָעוֹת הַבָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם — מִשּׁוּם דְּלָאו כׇּל יוֹמָא מִתְרְחִישׁ נִיסָּא. אֶלָּא שְׂכַר כּוֹתְבִין מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע תַּעֲנִיּוֹת יָשְׁבוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה עַל כּוֹתְבֵי סְפָרִים תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁלֹּא יִתְעַשְּׁרוּ, שֶׁאִילְמָלֵי מִתְעַשְּׁרִין — אֵין כּוֹתְבִין. תָּנוּ רַבָּנַן: כּוֹתְבֵי סְפָרִים תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת, הֵן, וְתַגָּרֵיהֶן, וְתַגָּרֵי תַגָּרֵיהֶן, וְכׇל הָעוֹסְקִין בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם, לְאֵיתוֹיֵי מוֹכְרֵי תְכֵלֶת — אֵינָן רוֹאִין סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם. וְאִם עוֹסְקִין לִשְׁמָהּ — רוֹאִין. בְּנֵי בַיְישָׁן נְהוּג דְּלָא הֲווֹ אָזְלִין מִצּוֹר לְצִידוֹן בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אֲתוֹ בְּנַיְיהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמְרוּ לוֹ: אֲבָהָתִין אֶפְשָׁר לְהוּ, אֲנַן לָא אֶפְשָׁר לַן. אֲמַר לְהוּ: כְּבָר קִיבְּלוּ אֲבוֹתֵיכֶם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ״. בְּנֵי חוֹזָאֵי נָהֲגִי דְּמַפְרְשִׁי חַלָּה מֵאָרוֹזָא, אֲתוֹ וַאֲמַרוּ לֵיהּ לְרַב יוֹסֵף. אֲמַר לְהוּ: נֵיכְלַהּ זָר בְּאַפַּיְיהוּ. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: דְּבָרִים הַמּוּתָּרִים וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר —

421 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

וְכֵיוָן שֶׁנִּתְבָּרֵר שֶׁאֵינוֹ גּוּף וּגְוִיָּה יִתְבָּרֵר שֶׁלֹּא יֶאֱרַע לוֹ אֶחָד מִמְּאֹרְעוֹת הַגּוּפוֹת. לֹא חִבּוּר וְלֹא פֵּרוּד. לֹא מָקוֹם וְלֹא מִדָּה. לֹא עֲלִיָּה וְלֹא יְרִידָה. וְלֹא יָמִין וְלֹא שְׂמֹאל. וְלֹא פָּנִים וְלֹא אָחוֹר. וְלֹא יְשִׁיבָה וְלֹא עֲמִידָה. וְאֵינוֹ מָצוּי בִּזְמַן עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רֵאשִׁית וְאַחֲרִית וּמִנְיַן שָׁנִים. וְאֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה שֶׁאֵין לוֹ דָּבָר שֶׁיִּגְרֹם לוֹ שִׁנּוּי. וְאֵין לוֹ לֹא מָוֶת וְלֹא חַיִּים כְּחַיֵּי הַגּוּף הַחַי. וְלֹא סִכְלוּת וְלֹא חָכְמָה כְּחָכְמַת הָאִישׁ הֶחָכָם. לֹא שֵׁנָה וְלֹא הֲקִיצָה. וְלֹא כַּעַס וְלֹא שְׂחוֹק וְלֹא שִׂמְחָה וְלֹא עַצְבוּת. וְלֹא שְׁתִיקָה וְלֹא דִּבּוּר כְּדִבּוּר בְּנֵי אָדָם. וְכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים אֵין לְמַעְלָה לֹא יְשִׁיבָה וְלֹא עֲמִידָה וְלֹא עֹרֶף וְלֹא עִפּוּי:

424 רש"י על שמות פתח ↗

וארא. אֶל הָאָבוֹת: באל שדי. הִבְטַחְתִּים הַבְטָחוֹת וּבְכֻלָּן אָמַרְתִּי לָהֶם אֲנִי אֵל שַׁדַּי: ושמי ה' לא נודעתי להם. לֹא הוֹדַעְתִּי אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא לֹא נוֹדַעְתִּי, לֹא נִכַּרְתִּי לָהֶם בְּמִדַת אֲמִתּוּת שֶׁלִּי, שֶׁעָלֶיהָ נִקְרָא שְׁמִי ה', נֶאֱמָן לְאַמֵּת דְּבָרַי, שֶׁהֲרֵי הִבְטַחְתִּים וְלֹא קִיַּמְתִּי:

425 תענית פתח ↗

מֵאֵימָתַי מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִיּוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִיּוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הוֹאִיל וְאֵין הַגְּשָׁמִים אֶלָּא סִימַן קְלָלָה בֶּחָג, לָמָה הוּא מַזְכִּיר? אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אַף אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי לִשְׁאוֹל אֶלָּא לְהַזְכִּיר ״מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם״ בְּעוֹנָתוֹ. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, לְעוֹלָם יְהֵא מַזְכִּיר! אֵין שׁוֹאֲלִים אֶת הַגְּשָׁמִים אֶלָּא סָמוּךְ לַגְּשָׁמִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג — הָאַחֲרוֹן מַזְכִּיר, הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ מַזְכִּיר. בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח — הָרִאשׁוֹן מַזְכִּיר, הָאַחֲרוֹן אֵינוֹ מַזְכִּיר. גְּמָ׳ תַּנָּא הֵיכָא קָאֵי דְּקָתָנֵי ״מֵאֵימָתַי״? תַּנָּא הָתָם קָאֵי — דְּקָתָנֵי: מַזְכִּירִים גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים, וְשׁוֹאֲלִין בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים, וְהַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת. וְקָתָנֵי: מֵאֵימָתַי מַזְכִּירִים גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים. וְלִיתְנֵי הָתָם! מַאי שְׁנָא דְּשַׁבְקֵיהּ עַד הָכָא?! אֶלָּא, תַּנָּא מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה סָלֵיק, דִּתְנַן: וּבֶחָג נִידּוֹנִין עַל הַמַּיִם. וְאַיְּידֵי דִּתְנָא וּבֶחָג נִידּוֹנִים עַל הַמַּיִם, תָּנָא מֵאֵימָתַי מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים. וְלִיתְנֵי ״מֵאֵימָתַי מַזְכִּירִים עַל הַגְּשָׁמִים״. מַאי ״גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי שֶׁיּוֹרְדִין בִּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר״, וּכְתִיב: ״הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת״. מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא: אָתְיָא ״חֵקֶר״ ״חֵקֶר״ מִבְּרִיָּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם. כְּתִיב הָכָא: ״עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר״, וּכְתִיב הָתָם: ״הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ה׳ בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ״, וּכְתִיב: ״מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ נֶאְזָר בִּגְבוּרָה״. וּמְנָא לַן דְּבִתְפִלָּה — דְּתַנְיָא: ״לְאַהֲבָה אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וּלְעׇבְדוֹ בְּכׇל לְבַבְכֶם״, אֵיזוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁהִיא בַּלֵּב — הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ תְּפִלָּה. וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה מַפְתְּחוֹת בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ בְּיַד שָׁלִיחַ, וְאֵלּוּ הֵן: מַפְתֵּחַ שֶׁל גְּשָׁמִים, מַפְתֵּחַ שֶׁל חַיָּה, וּמַפְתֵּחַ שֶׁל תְּחִיַּית הַמֵּתִים. מַפְתֵּחַ שֶׁל גְּשָׁמִים — דִּכְתִיב: ״יִפְתַּח ה׳ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ״. מַפְתֵּחַ שֶׁל חַיָּה מִנַּיִן — דִּכְתִיב: ״וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע

429 רש"י על בראשית פתח ↗

בסדם אל תבא נפשי. זֶה מַעֲשֵׂה זִמְרִי, כְּשֶׁנִּתְקַבְּצוּ שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן לְהָבִיא אֶת הַמִּדְיָנִית לִפְנֵי מֹשֶׁה וְאָמְרוּ לוֹ, זוֹ אֲסוּרָה אוֹ מֻתֶּרֶת? אִם תֹּאמַר אֲסוּרָה, בַּת יִתְרוֹ מִי הִתִּירָהּ לָךְ? – אַל יִזָּכֵר שְׁמִי בַּדָּבָר, זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעוֹנִי וְלֹא כָּתַב בֶּן יַעֲקֹב: בקהלם. כְּשֶׁיַּקְהִיל קֹרַח, שֶׁהוּא מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, אֶת כָּל הָעֵדָה עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, אל תחד כבודי. שָׁם, אַל יִתְיַחֵד עִמָּהֶם שְׁמִי, שֶׁנֶּאֱמַר קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי, וְלֹא נֶאֱמַר בֶּן יַעֲקֹב; אֲבָל בְּדִבְרֵי הַיָּמִים, כְּשֶׁנִּתְיַחֲסוּ בְּנֵי קֹרַח עַל הַדּוּכָן, נֶאֱמַר בֶּן קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל דברי הימים א ו': אל תחד כבודי. כָּבוֹד לְשׁוֹן זָכָר הוּא, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה צָרִיךְ לְפָרֵשׁ כִּמְדַבֵּר אֶל הַכָּבוֹד וְאוֹמֵר אַתָּה, כְבוֹדִי אַל תִּתְיַחֵד עִמָּהֶם כְּמוֹ לֹא תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה ישעיה י"ד: כי באפם הרגו איש. אֵלּוּ חֲמוֹר וְאַנְשֵׁי שְׁכֶם, וְאֵינָן חֲשׁוּבִין כֻּלָּם אֶלָּא כְאִישׁ אֶחָד; וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּגִדְעוֹן, וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד שופטים ו' וְכֵן בְּמִצְרַיִם סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם, זֶהוּ מִדְרָשׁוֹ. וּפְשׁוּטוֹ, אֲנָשִׁים הַרְבֵּה קוֹרֵא אִישׁ – כָּל אֶחָד לְעַצְמוֹ, בְּאַפָּם הָרְגוּ כָל אִישׁ שֶׁכָּעֲסוּ עָלָיו, וְכֵן וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל יחזקאל י"ט: וברצנם עקרו שור. רָצוּ לַעֲקֹר אֶת יוֹסֵף שֶׁנִּקְרָא שׁוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ דברים ל"ג. עִקְּרוּ אשרי"טיר בְּלַעַז, לְשׁוֹן אֶת סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר יהושע י"א:

430 תנא דבי אליהו רבה פתח ↗

ד"א שאי אליו כפיך על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות מכאן אמרו יבקש אדם רחמים על עצמו ועל אשתו ועל בניו ועל בני ביתו שלא יצא אחד מהן לידי דבר מכוער ולא יראה אדם את אביו ואת אמו כשהן מדברים דברים יתרים ויחריש להם ואם עשה כן הוא והם אינם ממלאים ימיהם ושנותיהם שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד וגו' דברים ד מאי העטופים ברעב בראש כל חוצות הוי אומר אין חוצות אלא בתי כנסיות ובתי מדרשות שנאמר ירמיה ה שוטטו בחוצות ירושלים וגו' באותה שעה היה הקב"ה מכניס יגון ואנחה בלבו ואין שום כל בריה היה מכיר בו שנאמר ישעיה טו בחוצותיו חגרו שק וגו' וכשבא בלעם בן בעור אצל בלק מלך מואב לקלל את ישראל היה בא ומוצאן לישראל שיושבים קהילין קהילין ועוסקים בתורה ועליהם הוא אומר קנאת סופרים תרבה חכמה זהו סימן טוב לישראל שנאמר במדבר כד וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלקים מיד בכה בלעם בלבו והיה מצטער כאלו משברין את עצמותיו וגם מנקרין את עיניו והיה בלעם משים פיו לארץ מיד שם הקב"ה דבר בפיו של בלעם והיה כופה אותו להתנבא כל אותם הטובות ונחמות על ישראל שנאמר במדבר כד וישם ה' דבר בפי בלעם וגו' וישא משלו ויאמר וגו' מי מנה עפר יעקב וגו' כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא וגו'. מכאן אמרו שישראל הם גדולים בתורה יותר ממלאכי השרת ואצ"ל שישראל הם גדולים יותר מכל באי עולם ומכל מעשה ידיו שברא בעולמו לכן שנו חכמים במשנה הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. מאי מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל אלא כמה עפר יש בהן בישראל שהן עוסקים בהן בד"ת שהן מגינים על ישראל ודומין לכלי זיין שנאמר ש"ה ח ברח דודי וגו' כמה בעלי בתים יש בהן בישראל שעוסקין בתורה וכן היה מיום שבחר הקב"ה באברהם אבינו ע"ה ועד עכשיו כמה נערים וקטנים יש בהן בישראל שהן בחותמיהן עד שהן נכנסין לחופתן כמה נערות בתולות יש בהן בישראל שהן בחותמיהן עד שעה שנכנסו לחופתן. מעשה בבת אחת שהיה אביה חבר לעכו"ם והיו אוכלין ושותין ומטיבין את לבם יחד ואמר לו אותו העכו"ם לאביה תנה את בתך לבני לאשה והתרצה לו אביה והרגישה הבת בדבר והחרישה לו בדבר עד שהגיע זמן חופתה וכשהגיע זמן חופתה עלתה לראש הגג והטילה את עצמה לארץ ומתה מיד יצתה בת קול ואמרה עליה אמר הכתוב ומספר את רובע ישראל. וכשניבא בלעם כל אותן טובות ונחמות על ישראל בכה בלבו ואמר תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו מלמד שהתאוה בלעם הרשע למיתתן של משה ואהרן ואמר אם אני מת במטתי כמשה ואהרן אני ואם לאו אין אני כמשה ואהרן ובפעם שלישית כשברך בלעם את ישראל מה אמר להם במדבר שם מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים יזל מים מדליו וזרעו במים רבים וירם מאגג מלכו וגו' מברכיך ברוך וגו'. וכי מה טיבן של נחלים אצל בתי כנסיות ובתי מדרשות שאומר כנחלים נטיו אצל מה טובו אוהליך יעקב אלא לומר לך מה נחלים מעלין את האדם מן הטומאה לטהרה כך בתי כנסיות ובתי מדרשות מעלין את האדם מן הטומאה לטהרה כיצד אלא מביאין את האדם מחובה לזכות לכך נאמר כנחלים נטיו. ומאי כגנות עלי נהר אלא אלו מלמדי תינוקות שבישראל שהם מוציאים מלבם חכמה בינה דעת והשכל ומלמדין להתינוקות לעשות רצון אביהם שבשמים לכך נאמר כגנות עלי נהר: ד"א כגנות עלי נהר אלו החכמים שבישראל ותלמידיהם שעוסקים בתורה בכל יום ומייסרין את עצמן במקרא במשנה במדרש בהלכות ובאגדות ועליהם הוא אומר היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני. אלו אמר הקב"ה לישראל היושבת בגנים ישראל מקשיבים לקולך השמיעני הייתי אומר דוקא כל ישראל אלא אמר הקב"ה לישראל היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני לומר לך אפי' ג' ואפי' שנים שיושבים ועוסקים בתורה עליהם הוא אומר היושבת בגנים וגו'. לכך נאמר כגנות עלי נהר ומאי כאהלים נטע ה' אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. ד"א אל תקרי כאוהלים אלא כאהלים משל למה"ד למלך שעשה סעודה לכל גדולי מלכות שעוברין עליו. ומאי כארזים עלי מים אלו גסי הרוח שבישראל שיש בהם ד"ת עאכ"ו השפלים והעניים שהם מזלזלין את עצמן על ד"ת לכן נאמר אח"כ יזל מים מדליו. מאי וזרעו במים רבים אלא אלו בעלי בתים שבישראל שיצליחו במעשה ידיהם בשביל דרך ארץ שיש בהם עאכ"ו התלמידי חכמים שבישראל שיצליחו הם ובניהם ובני בניהם. ומאי וירם מאגג מלכו וגו'. זה אגג שהיה בוכה ומתאנח בשעה שהיה חבוש בבית האסורים ואמר אוי לי שמא יאבד זרעי מן העולם לכך נאמר וירם מאגג מלכו. ד"א וירם מאגג מלכו אלו רשעים גמורים שבישראל שמכניסין יגון ואנחה בלבבם בשעה שהן נכנסין לבית עולמן בשביל מעשיהם הרעים שעשו וחזרו ועשו תשובה ומתין מתוך התשובה גם אלו בני עוה"ב. ד"א העטופים ברעב וגו' אמרו חכמים כשירד משה מהר סיני וראה את הסרחון שסרחו ישראל במעשיהם הסתכל משה בלוחות וראה את כתבן שפרח מעליהם מיד שברן משה תחת ההר נתאלם משה ולא היה יכול להשיב דבר באותה שעה נגזרה גזרה על ישראל שילמדו תורה מתוך הצער ומתוך השעבוד ומתוך הטלטול ומתוך הטירוף ומתוך הדוחק ומתוך שאין להם מזונות ובשכר אותו הצער עתיד הקב"ה לשלם שכרם לימות בן דוד כפול ומכופל שנאמר ישעיהו מ׳:י׳ הנה ה' אלקים בחזק יבא וגו' הנה שכרו אתו וגו' ואומר איוב מ״א:ג׳ מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא וכענין שאמרו חכמים לטובתו נשברה רגל פרתו כדי שתהא משכורתו שלמה כן אהרן אמר אלולי קרח לא עמדה עלי אותה הברית שנאמר במדבר י״ז:ה׳ זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטרת לפני ה' וגו' ואמר אהרן לטובתי נשברה רגל פרתי: ד"א העטופים ברעב וגו' אין רעב אלא בד"ת שנאמר עמוס ח׳:י״א הנה ימים באים נאם ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה' וגו'. מכאן אמרו שיהא אדם לומד תורה באימה וביראה ברתת ובזיע ויסתכל אדם בעצמו וידע מה יהיה לו אחר מיתה לכן ישא אדם את עיניו ויסתכל אל השמים ויאמר מי ברא את הכוכבים והמזלות ברקיע ונתן מקום ודרך ומסלה לכל אחד ואחד וכן יסתכל לארץ ויראה כמה מגדלים בנתה מלכות עכו"ם מי גדען והשליכן לארץ וכמה מגדלים בנתה מלכות מדי מי גדען והשליכם לארץ מי בעט בו במגדל הראשון ונתן ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר וכ"א מיל בין זה לזה שנאמר ישעיהו ל״ג:י״ח לבך יהגה אימה איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים. מכאן אמרו לעולם יהא אדם ירא שמים יראה גמורה יראה על האמת ומודה על האמת ודובר אמת בלבבו ובכל יום ויום ישכים ויאמר רבון כל העולמים ואדוני האדונים לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך כי על רחמיך הרבים מה אנו מה חיינו מה חסדנו מה צדקותינו מה ישועתנו מה כחנו מה גבורתנו מה נאמר לפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו הלא כל הגבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל כי רוב מעשיהם תוהו וימי חייהם הבל לפניך ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. אבל אנחנו עמך בני בריתך בני אברהם אוהבך שנשבעת לו בהר המוריה זרע יצחק ידידו שנעקד על גבי המזבח עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון. לפיכך אנחנו חייבים להודות לך ולשבחך ולפארך ולברך ולקדש וליתן שבח והודיה לשמך אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו אשרינו שאנו משכימים ומעריבים ערב ובוקר ואומרים פעמים בכל יום שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד בשכמל"ו אתה הוא עד שלא בראת את העולם ואתה הוא משבראת את העולם אתה הוא בעוה"ז ואתה הוא בעוה"ב קדש את שמך על מקדישי שמך וקדש את שמך בעולמך ובישועתך תרום ותגביה קרננו בא"י מקדש את שמך ברבים. אתה הוא ה' אלקינו בשמים ובארץ ובשמי השמים העליונים אמת אתה ראשון ואתה הוא אחרון ומבלעדיך אין אלקים קבץ קויך מארבע כנפות הארץ כדי שיכירו וידעו כל באי עולם כי אתה הוא האלקים לבדך עליון לכל ממלכות הארץ אתה עשית את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם ומי בכל מעשה ידיך בעליונים או בתחתונים שיאמר לך מה תעשה כו'. אבינו שבשמים עשה עמנו צדקה וחסד בעבור שמך הגדול שנקרא עלינו וקיים לנו ה' אלקינו מה שכתוב צפניה ג׳:כ׳ בעת ההיא אביא אתכם ובעת קבצי אתכם כי אתן אתכם לשם ולתהלה בכל עמי הארץ בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ה.

438 שמות רבה פתח ↗

לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם זְקֵנִים מַעֲמִידִים אֶת יִשְׂרָאֵל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר יהושע ח, לג: וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרָיו וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן, אֵימָתַי יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים, כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם זְקֵנִים, לָמָּה, כְּשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, הָיוּ שׁוֹאֲלִים בַּזְּקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר דברים לב, ז: שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ, שֶׁכָּל מִי שֶׁנּוֹטֵל עֵצָה מִן הַזְּקֵנִים אֵינוֹ נִכְשָׁל. תֵּדַע לָךְ, כְּשֶׁשָּׁלַח בֶּן הַדַּד אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר מלכים א כ, ג: כֹּה אָמַר בֶּן הֲדַד כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לִי הוּא, שָׁלַח לוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מלכים א כ, ד: כִּדְבָרְךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לְךָ אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר לִי. פַּעַם שְׁנִיָּה שָׁלַח לוֹ מלכים א כ, ו: כִּי אִם כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֶת עֲבָדַי אֵלֶיךָ וְחִפְּשׂוּ אֶת בֵּיתְךָ וְאֶת בָּתֵּי עֲבָדֶיךָ וְהָיָה כָּל מַחְמַד עֵינֶיךָ יָשִׂימוּ בְּיָדָם וְלָקָחוּ. וְכִי כָּל מַה שֶּׁתָּבַע בָּרִאשׁוֹנָה אֵינוֹ חֶמְדָה, בִּקֵּשׁ כֶּסֶף וְזָהָב וְהֵם חֶמְדָה, שֶׁנֶּאֱמַר חגי ב, ז: וּבָאוּ חֶמְדַת כָּל הַגּוֹיִם. בִּקֵּשׁ נָשִׁים וְהֵם חֶמְדָה, שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל כד, טז: בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ וגו'. בִּקֵּשׁ בָּנִים וְהֵם חֶמְדָה, שֶׁנֶּאֱמַר הושע ט, טז: וְהֵמַתִּי מַחֲמַדֵּי בִטְנָם. הֱוֵי אוֹמֵר כָּל מַה שֶּׁתָּבַע בָּרִאשׁוֹנָה חֶמְדָה, וּמַהוּ כָּל מַחְמַד עֵינֶיךָ, דָּבָר שֶׁהִיא חֶמְדָה מִתּוֹךְ חֶמְדָה, זוֹ הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים יט, יא: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל זֶה, אָמַר אֵין זוֹ שֶׁלִּי אֶלָּא שֶׁל זְקֵנִים הִיא, מִיָּד מלכים א כ, ז ח: וַיִּקְרָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְכָל זִקְנֵי הָאָרֶץ וגו' וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כָּל הַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם אַל תִּשְׁמַע וְלוֹא תֹאבֶה. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע לַעֲצַת הַזְּקֵנִים, מִיָּד מלכים א כ, כא: וַיֵּצֵא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיַּךְ אֶת הַסּוּס וְאֶת הָרֶכֶב וגו', הֱוֵי יִשְׂרָאֵל נִמְלָכִים בַּזְּקֵנִים, וּלְכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֱמֹר לָהֶם: פָּקֹד פָּקַדְתִּי, אָמַר לוֹ מָסוֹרָה הִיא בְּיָדָם מִיּוֹסֵף שֶׁבַּלָּשׁוֹן הַזֶּה אֲנִי גוֹאֲלָם, לֵךְ אֱמֹר לָהֶם זֶה הַסִּימָן. מַהוּ פָּקֹד פָּקַדְתִּי, פָּקֹד בְּמִצְרַיִם, פָּקַדְתִּי עַל הַיָּם. פָּקֹד לְהַבָּא, פָּקַדְתִּי לְשֶׁעָבַר. וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרַיִם, כְּלוֹמַר אֲנִי פוֹקֵד עַל הַמִּצְרִיִּים מַה שֶּׁעוֹשִׂים לָכֶם, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר שמואל א טו, ב: פָּקַדְתִּי אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק. וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם, אֱמֹר לָהֶם כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי לְיַעֲקֹב אֲבִיהֶן כֵּן אֶעֱשֶׂה. וּמָה אָמַר לוֹ בראשית מו, ד: וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַּם עָלֹה, וְכֵן יַעֲקֹב אָמַר לְבָנָיו בראשית מח, כא: וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם וגו', מִיָּד וְשָׁמְעוּ לְקוֹלֶךָ, לָמָּה שֶׁמָּסֹרֶת גְּאֻלָּה הוּא בְּיָדָם שֶׁכָּל גּוֹאֵל שֶׁיָּבוֹא וְיֹאמַר לָהֶם פְּקִידָה כְּפוּלָה, גּוֹאֵל שֶׁל אֱמֶת הוּא. וְאַחַר כָּךְ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו', חָלַק כָּבוֹד לַזְּקֵנִים. וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ, לָמָּה קוֹרֵא אוֹתָם עִבְרִיִּים, עַל שׁוּם שֶׁעָבְרוּ יָם. וְעַתָּה נֵלֲכָה נָא דֶרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים, לָמָּה אָמְרוּ שְׁלשָׁה יָמִים וְלֹא אָמְרוּ נֵלְכָה נָא לְעוֹלָם, לָמָּה אָמְרוּ כֵּן, כְּדֵי שֶׁיִּטְעוּ הַמִּצְרִיִּים וְיִרְדְּפוּ אַחֲרֵיהֶם בְּשָׁעָה שֶׁיֵּצְאוּ, וְיֹאמְרוּ לֹא גְּאָלָם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים וְיִזְבְּחוּ לוֹ, וְהֵם עִכְּבוּ עַצְמָן כָּל כָּךְ, וְיִרְדְּפוּ אַחֲרֵיהֶם בְּסוֹף שְׁלשָׁה יָמִים וְיַטְבִּיעֵם בַּיָּם, לִמְדֹד לָהֶם בַּמִּדָּה שֶׁמָּדְדוּ, שֶׁאָמְרוּ שמות א, כב: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה וגו'.

441 בראשית רבה פתח ↗

רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פָּתַח תהלים לג, ו: בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וגו', רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר, לֹא בֶעָמָל לֹא בִיגִיעָה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, אֶלָּא בִּדְבַר ה', וּכְבָר שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, אַף הָכָא וְהָיָה אוֹר אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וַיְהִי אוֹר, כְּבָר הָיָה.

454 זבחים פתח ↗

כִּדְרַב הוּנָא אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: אָשָׁם שֶׁנִּיתַּק לִרְעִיָּה, וּשְׁחָטוֹ סְתָם – כָּשֵׁר לָעוֹלָה. הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת, וּמִבְּשַׂר אָשָׁם, וּמִבְּשַׂר קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּמִבְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, וּמִמּוֹתַר הָעוֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת – שֶׁפָּטוּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עוֹלָה״ – מָה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהַעֲלָאָה, אַף כֹּל שֶׁרְאוּיָה לְהַעֲלָאָה. מִנַּיִן שֶׁאַף הַיּוֹצֵק, וְהַבּוֹלֵל, וְהַפּוֹתֵת, וְהַמּוֹלֵחַ, וְהַמֵּנִיף, וְהַמַּגִּישׁ, וְהַמְסַדֵּר הַשֻּׁלְחָן, וְהַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְהַקּוֹמֵץ, וְהַמְקַבֵּל בַּחוּץ – שֶׁפָּטוּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר יַעֲלֶה עוֹלָה אוֹ זָבַח״ – מָה הַעֲלָאָה שֶׁהִיא גְּמַר עֲבוֹדָה, אַף כֹּל שֶׁהוּא גְּמַר עֲבוֹדָה. עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְכוּ׳. יָתֵיב רַב הוּנָא בַּר רַב קַטִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וְקָא קָרֵי: ״וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי אַסִּי: קָרְבוּ וּפָסְקוּ. סְבַר לְאוֹתוֹבֵיהּ מִמַּתְנִיתִין; שַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר – אֵינָהּ טְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ; אוֹתְבֵיהּ בָּרַיְיתָא דְּשָׁוְיָא בְּכוּלְּהוּ. דְּתַנְיָא: עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן – הַבָּמוֹת מוּתָּרוֹת, וַעֲבוֹדָה בִּבְכוֹרוֹת, וְהַכֹּל כְּשֵׁירִין לְהִקָּרֵיב; בְּהֵמָה, חַיָּה וָעוֹף, זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, תְּמִימִין וּבַעֲלֵי מוּמִין, טְהוֹרִין אֲבָל לֹא טְמֵאִין. וְהַכֹּל קָרְבוּ עוֹלוֹת. וְעוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר – טְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ. וְגוֹיִם בִּזְמַן הַזֶּה רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן. תַּנָּאֵי הִיא; דְּתַנְיָא: ״וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה׳ יִתְקַדָּשׁוּ״ – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: זוֹ פְּרִישׁוּת בְּכוֹרוֹת. רַבִּי אוֹמֵר: זוֹ פְּרִישׁוּת נָדָב וַאֲבִיהוּא. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ פְּרִישׁוּת נָדָב וַאֲבִיהוּא – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ פְּרִישׁוּת בְּכוֹרוֹת – הֵיכָא רְמִיזָא? דִּכְתִיב: ״וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי״ – אַל תִּקְרֵי ״בִּכְבוֹדִי״, אֶלָּא ״בִּמְכוּבָּדַיי בִּכְבוּדַיי״. דָּבָר זֶה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה וְלֹא יָדְעוּ, עַד שֶׁמֵּתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן. כֵּיוָן שֶׁמֵּתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, אָמַר לוֹ: אַהֲרֹן אָחִי, לֹא מֵתוּ בָּנֶיךָ אֶלָּא לְהַקְדִּישׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּיוָן שֶׁיָּדַע אַהֲרֹן שֶׁבָּנָיו יְדוּעֵי מָקוֹם הֵן, שָׁתַק וְקִבֵּל שָׂכָר; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּדֹּם אַהֲרֹן״. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: ״דּוֹם לַה׳ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ״ – אַף עַל פִּי שֶׁמַּפִּיל לְךָ חֲלָלִים חֲלָלִים, אַתְּ שְׁתוֹק. וְכֵן בִּשְׁלֹמֹה הוּא אוֹמֵר: ״עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר״ – פְּעָמִים שֶׁשּׁוֹתֵק וּמְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַשְּׁתִיקָה, פְּעָמִים מְדַבֵּר וּמְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַדִּבּוּר. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב: ״נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁךָ״? אַל תִּיקְרֵי ״מִמִּקְדָּשֶׁךָ״ אֶלָּא ״מִמְּקוּדָּשֶׁיךָ״ – בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּין בִּקְדוֹשָׁיו, מִתְיָירֵא וּמִתְעַלֶּה וּמִתְהַלֵּל. אֶלָּא קַשְׁיָא עוֹלָה! תְּרֵי תַּנָּאֵי הִיא; דְּתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כְּלָלוֹת נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי, וּפְרָטוֹת בְּאֹהֶל מוֹעֵד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּלָלוֹת וּפְרָטוֹת נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי, וְנִשְׁנוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְנִשְׁתַּלְּשׁוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב. אָמַר מָר: הַכֹּל כְּשֵׁירִין לְהַקְרִיב. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב הוּנָא, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה׳ וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכׇּל עוֹף הַטָּהוֹר״; בְּהֵמָה – כְּמַשְׁמָעוֹ. חַיָּה – בִּכְלַל בְּהֵמָה.

458 ברכות פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: הִלְכְתָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ, כִּי קִידּוּשׁ: מָה קִידּוּשׁ אַף עַל גַּב דִּמְקַדֵּשׁ בִּצְלוֹתָא מְקַדֵּשׁ אַכָּסָא, אַף הַבְדָּלָה נָמֵי, אַף עַל גַּב דְּמַבְדֵּיל בִּצְלוֹתָא מַבְדֵּיל אַכָּסָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּ״הוֹדָאָה״. רַבִּי זֵירָא הֲוָה רְכִיב חֲמָרָא, הֲוָה קָא שָׁקֵיל וְאָזֵיל רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין בָּתְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: וַדַּאי דְּאָמְרִיתוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת? אֲמַר לֵיהּ: אִין. הֲלָכָה — מִכְלָל דִּפְלִיגִי? וְלָא פְּלִיגִי? וְהָא פְּלִיגִי רַבָּנַן. אֵימַר דִּפְלִיגִי רַבָּנַן בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת מִי פְּלִיגִי? וְהָא פְּלִיג רַבִּי עֲקִיבָא! אַטּוּ כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ מִי עָבְדִינַן כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּהַשְׁתָּא נֵיקוּ וְנַעֲבֵיד כְּווֹתֵיהּ?! כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ מַאי טַעְמָא לָא עָבְדִינַן כְּרַבִּי עֲקִיבָא — דְּתַמְנֵי סְרֵי תַּקּוּן, תְּשַׁסְרֵי לָא תַּקּוּן. הָכָא נָמֵי, שָׁב תַּקּוּן תַּמְנֵי לָא תַּקּוּן. אֲמַר לֵיהּ: לָאו ״הֲלָכָה״ אִתְּמַר, אֶלָּא ״מַטִּין״ אִתְּמַר. דְּאִתְּמַר, רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי אָמַר מִשּׁוּם רַבֵּנוּ: הֲלָכָה, וְאָמְרִי לַהּ: מַטִּין. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מוֹדִים. וְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר: נִרְאִין. אָמַר רַבִּי זֵירָא: נְקוֹט דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא בִּידָךְ, דְּדָיֵיק וְגָמַר שְׁמַעְתָּא מִפּוּמָּא דְמָרַהּ שַׁפִּיר כְּרַחֲבָא דְפוּמְבְּדִיתָא. דְּאָמַר רַחֲבָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: הַר הַבַּיִת סְטָיו כָּפוּל הָיָה, וְהָיָה סְטָיו לְפָנִים מִסְּטָיו. אָמַר רַב יוֹסֵף: אֲנָא לָא הַאי יָדַעְנָא וְלָא הַאי יָדַעְנָא, אֶלָּא מִדְּרַב וּשְׁמוּאֵל יָדַעְנָא, דְּתַקִּינוּ לַן מַרְגָּנִיתָא בְּבָבֶל. ״וַתּוֹדִיעֵנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ אֶת מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ וַתְּלַמְּדֵנוּ לַעֲשׂוֹת חֻקֵּי רְצוֹנֶךָ, וַתַּנְחִילֵנוּ זְמַנֵּי שָׂשׂוֹן וְחַגֵּי נְדָבָה, וַתּוֹרִישֵׁנוּ קְדוּשַּׁת שַׁבָּת וּכְבוֹד מוֹעֵד וַחֲגִיגַת הָרֶגֶל. בֵּין קְדוּשַּׁת שַׁבָּת לִקְדוּשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ, וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּשְׁתָּ. הִבְדַּלְתָּ וְקִדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדוּשָּׁתֶךָ. וַתִּתֶּן לָנוּ וְכוּ׳״. מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר: ״עַל קַן צִיפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ״, וְ״עַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ״, ״מוֹדִים, מוֹדִים״ — מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא, ״מוֹדִים, מוֹדִים״ מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ — מִשּׁוּם דְּמֶיחְזֵי כִּשְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת. וְ״עַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ״ נָמֵי, מַשְׁמַע עַל הַטּוֹבָה וְלֹא עַל הָרָעָה, וּתְנַן: חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה. אֶלָּא ״עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ״ מַאי טַעְמָא? פְּלִיגִי בַּהּ תְּרֵי אָמוֹרָאֵי בְּמַעְרְבָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא: חַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמֵּטִיל קִנְאָה בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. וְחַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמִים, וְאֵינָן אֶלָּא גְּזֵרוֹת. הַהוּא דִּנְחֵית קַמֵּיהּ דְּרַבָּה וַאֲמַר: אַתָּה חַסְתָּ עַל קַן צִפּוֹר, אַתָּה חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ. אֲמַר רַבָּה: כַּמָּה יָדַע הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנָן לְרַצּוֹיֵי לְמָרֵיהּ! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ תְּנַן! וְרַבָּה נָמֵי, לְחַדּוֹדֵי אַבָּיֵי הוּא דְּבָעֵי. הַהוּא דִּנְחֵית קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר ״הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא וְהָאַדִּיר וְהָעִזּוּז וְהַיָּראוּי, הֶחָזָק וְהָאַמִּיץ וְהַוַּדַּאי וְהַנִּכְבָּד״. הִמְתִּין לוֹ עַד דְּסַיֵּים. כִּי סַיֵּים אֲמַר לֵיהּ: סַיֵּימְתִּינְהוּ לְכוּלְּהוּ שִׁבְחֵי דְמָרָךְ?! לְמָה לִי כּוּלֵּי הַאי? אֲנַן, הָנֵי תְּלָת דְּאָמְרִינַן אִי לָאו דְּאַמְרִינְהוּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּאוֹרָיְיתָא, וַאֲתוֹ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְתַקְּנִינְהוּ בִּתְפִלָּה — לָא הֲוֵינַן יְכוֹלִין לְמֵימַר לְהוּ, וְאַתְּ אָמְרַתְּ כּוּלֵּי הַאי וְאָזְלַתְּ! מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיוּ לוֹ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב, וְהָיוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּשֶׁל כֶּסֶף. וַהֲלֹא גְּנַאי הוּא לוֹ! וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה״. אַטּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם מִילְּתָא זוּטַרְתָּא הִיא? וְהָאָמַר רַבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבֵית גְּנָזָיו אֶלָּא אוֹצָר שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ״. אִין, לְגַבֵּי מֹשֶׁה מִילְּתָא זוּטַרְתָּא הִיא. דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁמְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ כְּלִי גָּדוֹל, וְיֵשׁ לוֹ — דּוֹמֶה עָלָיו כִּכְלִי קָטָן. קָטָן, וְאֵין לוֹ — דּוֹמֶה עָלָיו כִּכְלִי גָּדוֹל. ״מוֹדִים מוֹדִים״ מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. אָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָאוֹמֵר ״שְׁמַע שְׁמַע״ — כְּאוֹמֵר ״מוֹדִים מוֹדִים״ דָּמֵי. מֵיתִיבִי: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְכוֹפְלָהּ — הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה. מְגוּנֶּה הוּא דְּהָוֵי, שַׁתּוֹקֵי לָא מְשַׁתְּקִינַן לֵיהּ! לָא קַשְׁיָא: הָא, דְּאָמַר מִילְּתָא מִילְּתָא וְתָנֵי לַהּ. וְהָא, דְּאָמַר פְּסוּקָא פְּסוּקָא וְתָנֵי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְדִילְמָא מֵעִיקָּרָא לָא כַּוֵּון דַּעְתֵּיהּ, וּלְבַסּוֹף כַּוֵּון דַּעְתֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ:

481 סוטה פתח ↗

רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: נֵס. וְחַד אָמַר: נֵס בְּתוֹךְ נֵס. מַאן דְּאָמַר נֵס — יַעַר הֲוָה, דּוּבִּים לָא הֲווֹ. מַאן דְּאָמַר נֵס בְּתוֹךְ נֵס — לֹא יַעַר הֲוָה וְלָא דּוּבִּים הֲווֹ. וְלִיהְוֵי דּוּבִּים וְלָא לֶיהֱוֵי יַעַר! דִּבְעִיתִי. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בִּשְׁבִיל אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם קׇרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב הוּבְקְעוּ מִיִּשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם יְלָדִים. אִינִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ — בָּא לִשְׁמָהּ. שֶׁבִּשְׂכַר אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם קׇרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, זָכָה וְיָצְתָה מִמֶּנּוּ רוּת שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה שְׁלֹמֹה, שֶׁכָּתוּב בֵּיהּ ״אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה״. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חוֹנִי: רוּת בִּתּוֹ שֶׁל עֶגְלוֹן בְּנוֹ שֶׁל בָּלָק הָיְתָה! תַּאֲוָתוֹ מִיהָא לִקְלָלָה הֱוֵי. ״וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְגוֹ׳״. וְכִי מֵאַחַר דְּמַיִם רָעִים וְאֶרֶץ מְשַׁכֶּלֶת, אֶלָּא מָה טוֹבָתָהּ? אָמַר רַבִּי חָנִין: חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁלֹשָׁה חִינּוֹת הֵן: חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו, חֵן אִשָּׁה עַל בַּעְלָהּ, חֵן מִקָּח עַל מִקָּחוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן, שְׁלֹשָׁה חֲלָאִין חָלָה אֱלִישָׁע: אֶחָד שֶׁגֵּירָה דּוּבִּים בַּתִּינוֹקוֹת, וְאֶחָד שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, וְאֶחָד שֶׁמֵּת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חׇלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ״. תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת, לֹא כֶּאֱלִישָׁע שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וְלֹא כִּיהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה שֶׁדְּחָפוֹ לְיֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי מִתַּלְמִידָיו בִּשְׁתֵּי יָדָיו. אֱלִישָׁע מַאי הִיא, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר נַעֲמָן הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת״. וּמִי שָׁקֵיל כּוּלֵּי הַאי? כֶּסֶף וּבְגָדִים הוּא דְּשָׁקֵיל! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה אֱלִישָׁע עוֹסֵק בִּשְׁמֹנָה שְׁרָצִים, אָמַר לוֹ: רָשָׁע, הִגִּיעַ עֵת לִיטּוֹל שְׂכַר שְׁמֹנָה שְׁרָצִים. ״וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם״. ״וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה גֵּחֲזִי וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו. ״וַיָּבֹא אֱלִישָׁע דַּמֶּשֶׂק״. לָמָּה הָלַךְ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁהָלַךְ לְהַחְזִירוֹ לְגֵחֲזִי בִּתְשׁוּבָה, וְלֹא חָזַר. אָמַר לוֹ: חֲזוֹר בָּךְ. אָמַר לוֹ: כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִמְּךָ, כׇּל מִי שֶׁחָטָא וְהֶחְטִיא אֶת הָרַבִּים — אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. מַאי עֲבַד? אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת תָּלָה לוֹ לְחַטַּאת יָרָבְעָם, וְהֶעֱמִידוֹ בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: שֵׁם חֲקַק לַהּ אַפּוּמַּהּ, וְהָיְתָה אוֹמֶרֶת ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: רַבָּנַן דְּחָה מִקַּמֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ צַר מִמֶּנּוּ״, מִכְּלָל דְּעַד הָאִידָּנָא לָא הֲוָה דְּחִיק. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה מַאי הִיא — כְּדַהֲוָה קָא קָטֵיל יַנַּאי מַלְכָּא לְרַבָּנַן, שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אַטְמִינֵהוּ אַטְמַרְתֵּיהּ אֲחָתֵיהּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אֲזַל עֲרַק לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם. כִּי הֲוָה שְׁלָמָא, שְׁלַח לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: מִנַּי יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקּוֹדֶשׁ לִךְ אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם: אֲחוֹתִי! בַּעֲלִי שָׁרוּי בְּתוֹכֵךְ, וַאֲנִי יוֹשֶׁבֶת שׁוֹמֵמָה! אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ הֲוָה לֵיהּ שְׁלָמָא. כִּי אֲתָא, אִקְּלַע לְהָהוּא אוּשְׁפִּיזָא, קָם קַמַּיְיהוּ בִּיקָרָא שַׁפִּיר, עָבְדִי לֵיהּ יְקָרָא טוּבָא, יָתֵיב וְקָא מִשְׁתַּבַּח: כַּמָּה נָאָה אַכְסַנְיָא זוֹ! אֲמַר לֵיהּ יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי: רַבִּי, עֵינֶיהָ טְרוּטוֹת. אֲמַר לֵיהּ: רָשָׁע, בְּכָךְ אַתָּה עוֹסֵק? אַפֵּיק אַרְבַּע מְאָה שִׁפּוּרֵי וְשַׁמְּתֵיהּ. כׇּל יוֹמָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ וְלָא קַבְּלֵיהּ. יוֹמָא חַד הֲוָה קָרֵי קְרִיַּת שְׁמַע, אֲתָא לְקַמֵּיהּ. הֲוָה בְּדַעְתֵּיהּ לְקַבּוֹלֵיהּ, אַחְוִי לֵיהּ בִּידֵיהּ, סְבַר מִדְחָא דָּחֵי לֵיהּ, אֲזַל זְקַף לְבֵינְתָּא פַּלְחַאּ. אֲמַר לֵיהּ: חֲזוֹר בָּךְ! אֲמַר לֵיהּ: כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִמְּךָ, כׇּל הַחוֹטֵא וּמַחְטִיא אֶת הָרַבִּים — אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. דְּאָמַר מָר: יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי כִּישֵּׁף וְהִסִּית וְהִדִּיחַ וְהֶחְטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יֵצֶר, תִּינוֹק, וְאִשָּׁה — תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת. מַתְנִי׳ נִמְצָא הַהוֹרֵג עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה הָעֶגְלָה — תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר. מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה הָעֶגְלָה — תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁעַל סָפֵק בָּאתָה מִתְּחִילָּתָהּ — כִּיפְּרָה סְפֵיקָהּ, וְהָלְכָה לָהּ. נֶעֶרְפָה הָעֶגְלָה וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא הַהוֹרֵג — הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג. עֵד אֶחָד אוֹמֵר ״רָאִיתִי אֶת הַהוֹרֵג״, וְעֵד אֶחָד אוֹמֵר ״לֹא רָאִיתָ״. אִשָּׁה אוֹמֶרֶת ״רָאִיתִי״, וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת ״לֹא רָאִית״ — הָיוּ עוֹרְפִין. עֵד אֶחָד אוֹמֵר ״רָאִיתִי״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לֹא רָאִיתָ״ — הָיוּ עוֹרְפִין. שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״רָאִינוּ״, וְאֶחָד אוֹמֵר לָהֶן ״לֹא רְאִיתֶם״ — לֹא הָיוּ עוֹרְפִין. מִשֶּׁרַבּוּ הָרוֹצְחָנִין — בָּטְלָה עֶגְלָה עֲרוּפָה. מִשֶּׁבָּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן דִּינַאי, וּתְחִינָּה בֶּן פְּרִישָׁה הָיָה נִקְרָא, חָזְרוּ לִקְרוֹתוֹ ״בֶּן הָרַצְחָן״. מִשֶּׁרַבּוּ הַמְנָאֲפִים — פָּסְקוּ הַמַּיִם הַמָּרִים. וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הִפְסִיקָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי הֵם וְגוֹ׳״. מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי בֶּן יְהוּדָה אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם בָּטְלוּ הָאֶשְׁכֹּלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי״, יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הֶעֱבִיר הוֹדָיַית הַמַּעֲשֵׂר. אַף הוּא בִּטֵּל אֶת הַמְעוֹרְרִין וְאֶת הַנּוֹקְפִין.

482 בראשית רבה פתח ↗

ה' אֱלֹהִים, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ כּוֹסוֹת רֵיקִים, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִם אֲנִי נוֹתֵן לְתוֹכָן חַמִּין, הֵם מִתְבַּקְּעִין. צוֹנֵן, הֵם מַקְרִיסִין, וּמֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ עֵרַב חֲמִין בְּצוֹנֵן וְנָתַן בָּהֶם וְעָמָדוּ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם בּוֹרֵא אֲנִי אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, הֲוֵי חֶטְיָיה סַגִּיאִין. בְּמִדַּת הַדִּין, הָאֵיךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד. אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים, וְהַלְּוַאי יַעֲמֹד.

490 רש"י על דברים פתח ↗

סורר. סָר מִן הַדֶּרֶךְ: ומורה. מְסָרֵב בְדִבְרֵי אָבִיו, לְשׁוֹן מַמְרִים דברים ט': ויסרו אתו. מַתְרִין בּוֹ בִּפְנֵי שְׁלוֹשָׁה וּמַלְקִין אוֹתוֹ ספרי; סנהדרין ע"א; בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּגְנֹב וְיֹאכַל תַּרְטֵימַר בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה חֲצִי לֹג יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר "זוֹלֵל וְסֹבֵא", וְנֶאֱמַר משלי כ"ג "אַל תְּהִי בְּסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ"; וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נֶהֱרָג עַל שֵׁם סוֹפוֹ, הִגִּיעָה תוֹרָה לְסוֹף דַּעְתּוֹ, סוֹף שֶׁמְּכַלֶּה מָמוֹן אָבִיו וּמְבַקֵּשׁ לִמּוּדוֹ וְאֵינוֹ מוֹצֵא, וְעוֹמֵד בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים וּמְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת, אָמְרָה תוֹרָה יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּב ספרי; סנהדרין ע"א:

492 ברכות פתח ↗

טִבֵּל עִמָּהֶם אֶלָּא בְּצִיר, וְלֹא אָכַל עִמָּהֶם אֶלָּא גְּרוֹגֶרֶת אַחַת — מִצְטָרֵף. וּלְהוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָם — אֵינוֹ מוֹצִיא עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת דָּגָן. אָמַר רַב חָנָא בַּר יְהוּדָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הִלְכְתָא, אָכַל עֲלֵה יָרָק וְשָׁתָה כּוֹס שֶׁל יַיִן — מִצְטָרֵף. לְהוֹצִיא — אֵינוֹ מוֹצִיא עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת דָּגָן. אָמַר רַב נַחְמָן: מֹשֶׁה תִּקֵּן לְיִשְׂרָאֵל בִּרְכַּת ״הַזָּן״ בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לָהֶם מָן. יְהוֹשֻׁעַ תִּקֵּן לָהֶם בִּרְכַּת הָאָרֶץ כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ. דָּוִד וּשְׁלֹמֹה תִּקְּנוּ ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם״. דָּוִד תִּקֵּן ״עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ״, וּשְׁלֹמֹה תִּקֵּן ״עַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ״. ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ בְּיַבְנֶה תִּקְּנוּהָ כְּנֶגֶד הֲרוּגֵי בֵּיתָר. דְּאָמַר רַב מַתְנָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּיתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵּיתָר לִקְבוּרָה תִּקְנוּ בְּיַבְנֶה ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. ״הַטּוֹב״ — שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ, ״וְהַמֵּטִיב״ — שֶׁנִּיתְּנוּ לִקְבוּרָה. תָּנוּ רַבָּנַן, סֵדֶר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן כָּךְ הִיא: בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה — בִּרְכַּת ״הַזָּן״, שְׁנִיָּה — בִּרְכַּת הָאָרֶץ, שְׁלִישִׁית — ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם״, רְבִיעִית — ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, וּבְשַׁבָּת — מַתְחִיל בְּנֶחָמָה וּמְסַיֵּים בְּנֶחָמָה, וְאוֹמֵר קְדוּשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: רָצָה לְאוֹמְרָהּ בַּנֶּחָמָה — אוֹמְרָהּ, בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ — אוֹמְרָהּ, בִּבְרָכָה שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים בְּיַבְנֶה — אוֹמְרָהּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ אוֹמְרָהּ אֶלָּא בַּנֶּחָמָה בִּלְבַד. חֲכָמִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? — אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּיעֲבַד. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִן הַתּוֹרָה? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ״ — זוֹ בִּרְכַּת ״הַזָּן״, ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ — זוֹ בִּרְכַּת הַזִּמּוּן, ״עַל הָאָרֶץ״ — זוֹ בִּרְכַּת הָאָרֶץ, ״הַטּוֹבָה״ — זוֹ ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם״, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן״. ״אֲשֶׁר נָתַן לָךְ״ — זוֹ ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. אֵין לִי אֶלָּא לְאַחֲרָיו, לְפָנָיו מִנַּיִן? — אָמְרַתְּ קַל וָחוֹמֶר: כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ מְבָרֵךְ, כְּשֶׁהוּא רָעֵב — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. רַבִּי אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ״ — זוֹ בִּרְכַּת הַזָּן, אֲבָל בִּרְכַּת הַזִּמּוּן מִ״גַּדְּלוּ לַה׳ אִתִּי״ נָפְקָא. ״עַל הָאָרֶץ״ — זוֹ בִּרְכַּת הָאָרֶץ, ״הַטּוֹבָה״ — זוֹ ״בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם״, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן״. ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ בְּיַבְנֶה תִּקְּנוּהָ. אֵין לִי אֶלָּא לְאַחֲרָיו, לְפָנָיו מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר נָתַן לָךְ״ — מִשֶּׁנָּתַן לָךְ. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ״, אַל תִּקְרֵי ״וּבֵרַךְ״ אֶלָּא ״וּבָרֵךְ״. וְאֵימָתַי קָרוּי ״לֶחֶם״ — קוֹדֶם שֶׁיֹּאכְלֶנּוּ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אוֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכוֹל כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים״. וְכׇל כָּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁהַנָּשִׁים דַּבְּרָנִיּוֹת הֵן. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בְּיׇפְיוֹ שֶׁל שָׁאוּל, דִּכְתִיב: ״מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכׇּל הָעָם״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִילּוּ כִּמְלֹא נִימָא. וְאֵין לִי אֶלָּא בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. בִּרְכַּת הַתּוֹרָה מִנַּיִן? אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: קַל וָחוֹמֶר, עַל חַיֵּי שָׁעָה מְבָרֵךְ, עַל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. רַבִּי חִיָּיא בַּר נַחְמָנִי תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וְאֶתְּנָה לָךְ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה וְגוֹ׳״. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: וּמִנַּיִן שֶׁכְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, דַּיָּינְךָ, בְּכָל דִּין שֶׁדָּנְךָ, בֵּין מִדָּה טוֹבָה וּבֵין מִדַּת פּוּרְעָנוּת. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״טוֹבָה״, ״הַטּוֹבָה״. טוֹבָה — זוֹ תּוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם״. ״הַטּוֹבָה״ — זוֹ בִּנְיַן יְרוּשָׁלַיִם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן״. תַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כׇּל שֶׁלֹּא אָמַר ״אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה״ בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ, וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד בְּ״בוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם״ — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. נַחוּם הַזָּקֵן אוֹמֵר: צָרִיךְ שֶׁיִּזְכּוֹר בָּהּ בְּרִית. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: צָרִיךְ שֶׁיִּזְכּוֹר בָּהּ תּוֹרָה. פְּלֵימוֹ אוֹמֵר: צָרִיךְ שֶׁיַּקְדִּים בְּרִית לְתוֹרָה, שֶׁזּוֹ נִתְּנָה בְּשָׁלֹשׁ בְּרִיתוֹת,

494 יבמות פתח ↗

קִבְרֵי גוֹיִם אֵינָן מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם״. אַתֶּם קְרוּיִין אָדָם, וְאֵין הַגּוֹיִם קְרוּיִין אָדָם. מֵיתִיבִי: ״וְנֶפֶשׁ אָדָם שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף״! מִשּׁוּם בְּהֵמָה. ״אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹא אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה״! מִשּׁוּם בְּהֵמָה. ״כֹּל הוֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נוֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ״! דִּלְמָא אִיקְּטִיל חַד מִיִּשְׂרָאֵל. וְרַבָּנַן: ״לֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ״. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: ״לֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ״ — לַעֲבֵירָה. רָבִינָא אָמַר: נְהִי דְּמַעֲטִינְהוּ קְרָא מֵאִטַּמּוֹיֵי בְּאֹהֶל, דִּכְתִיב: ״אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל״, מִמַּגָּע וּמַשָּׂא מִי מַעֲטִינְהוּ קְרָא? מַתְנִי׳ אֵירַס אֶת הָאַלְמָנָה וְנִתְמַנָּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל — יִכְנוֹס. וּמַעֲשֶׂה בִּיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת מָרְתָּא בַּת בַּיְתּוֹס, וּמִנָּהוּ הַמֶּלֶךְ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, וּכְנָסָהּ. שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁנָּפְלָה לִפְנֵי כֹּהֵן הֶדְיוֹט, וְנִתְמַנָּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר — הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנוֹס. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאִם אֵירַס אֶת הָאַלְמָנָה וְנִתְמַנָּה לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁיִּכְנוֹס — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִקַּח אִשָּׁה״. אִי הָכִי, שׁוֹמֶרֶת יָבָם נָמֵי! ״אִשָּׁה״, וְלֹא יְבָמָה. מַעֲשֶׂה בִּיהוֹשֻׁעַ וְכוּ׳. מִנָּהוּ — אִין, נִתְמַנָּה — לָא. אָמַר רַב יוֹסֵף: קְטִיר קָחָזֵינָא הָכָא. דְּאָמַר רַב אַסִּי: תַּרְקַבָּא דְּדִינָרֵי עַיִּילָהּ לֵיהּ מָרְתָּא בַּת בַּיְתּוֹס לְיַנַּאי מַלְכָּא עַד דְּמוֹקֵי לֵיהּ לִיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא בְּכָהֲנֵי רַבְרְבֵי. מַתְנִי׳ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת אָחִיו — חוֹלֵץ וְלֹא מְיַיבֵּם. גְּמָ׳ קָא פָּסֵיק וְתָנֵי, לָא שְׁנָא מִן הָאֵירוּסִין וְלָא שְׁנָא מִן הַנִּשּׂוּאִין. בִּשְׁלָמָא מִן הַנִּשּׂוּאִין, עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה הוּא, וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה. אֶלָּא מִן הָאֵירוּסִין, יָבֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה?! גְּזֵירָה בִּיאָה רִאשׁוֹנָה אַטּוּ בִּיאָה שְׁנִיָּה. מַתְנִי׳ כֹּהֵן הֶדְיוֹט לֹא יִשָּׂא אַיְלוֹנִית, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים לֹא יִשָּׂא אַיְלוֹנִית, שֶׁהִיא זוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין זוֹנָה אֶלָּא גִּיּוֹרֶת וּמְשׁוּחְרֶרֶת וְשֶׁנִּבְעֲלָה בְּעִילַת זְנוּת. גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרַב הוּנָא: מַאי טַעְמָא — מִשּׁוּם פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, אַפְּרִיָּה וּרְבִיָּה כֹּהֲנִים הוּא דְּמִפַּקְּדִי וְיִשְׂרָאֵל לָא מִפַּקְּדִי?! אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵי סֵיפָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה

495 שמות רבה פתח ↗

497 דברים רבה פתח ↗

דָּבָר אַחֵר, שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, אָמַר רַב אַחָא בּוֹא וּרְאֵה שֵׁשׁ מַעֲלוֹת הָיָה לַכִּסֵּא שֶׁל שְׁלֹמֹה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר מלכים א י, יט: שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּה, וּבְפָרָשָׁה זוֹ כְּתוּבִים שִׁשָּׁה דְבָרִים בְּלֹא תַעֲשֶׂה, וְאֵלּוּ הֵן: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, וְלֹא תַכִּיר פָּנִים, וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה, וְלֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה. הֲרֵי שִׁשָּׁה. וְהָיָה הַכָּרוֹז עוֹמֵד לִפְנֵי כִּסְאוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה, כֵּיוָן שֶׁהָיָה עוֹלֶה מַעֲלָה הָרִאשׁוֹנָה הָיָה כּוֹרֵז דברים טז, יט: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, מַעֲלָה הַשְּׁנִיָּה הָיָה כּוֹרֵז דברים טז, יט: לֹא תַכִּיר פָּנִים, שְׁלִישִׁית הָיָה כּוֹרֵז דברים טז, יט: וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, רְבִיעִית דברים טז, כא: לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, חֲמִישִׁית דברים טז, כב: לֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה, שִׁשִּׁית דברים יז, א: לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא סֵדֶר הַדִּין כָּךְ הוּא, הַתּוֹבֵעַ תּוֹבֵעַ, וְהַנִּתְבַּע מֵשִׁיב, וְהַדַּיָּן מַכְרִיעַ. אָמַר רַבִּי סִימָא וְצָרִיךְ הַדַּיָּן לִשְׁנוֹת טַעֲנוֹתֵיהֶם מִפִּיו, מִמִּי אַתָּה לָמֵד מִשְּׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר מלכים א ג, כג: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאי שָׁמַעְתִּי שֶׁאִם רוֹצֶה הַדַּיָּן לְהוֹשִׁיב הָאַנְטָדִיקוֹן יוֹשִׁיב, וְאֵי זֶה אָסוּר שֶׁלֹא יְהֵא אֶחָד יוֹשֵׁב וְאֶחָד עוֹמֵד, דְּאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָיָה דַיָּן וְהָיוּ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם בָּאִים אֶצְלוֹ לְדִין אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד עָנִי, יְהֵא אוֹמֵר לְבשׁ כְּשֵׁם שֶׁהוּא לָבוּשׁ אוֹ הַלְבִּישׁוֹ כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה לָבוּשׁ. דברים א, יז: לֹא תַכִּירוּ פָנִים, רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר אִם הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁהַדִּין עִמּוֹ אַל תַּסְבֵּר לוֹ פָּנִים שֶׁלֹא יְהֵא אוֹמֵר מִתְּחִלָּה הָיָה רוֹצֶה לְזַכּוֹתוֹ. וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר, אִם תֵּדַע שֶׁאֵין הַדִּין עִמּוֹ הַסְבֵּר לוֹ פָּנִים, שֶׁלֹא יְהֵא אוֹמֵר מִתְּחִלָּה הָיָה רוֹצֶה לְחַיְבֵנִי. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר דברים א, טז: וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר דברים יג, טו: וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב, וְהֵיאַךְ הוּא, אִם רָאִיתָ אֶת הַדִּין מְרֻמֶּה, חָקְרֵהוּ. וְאִם רָאִיתָ אֶת הַדִּין יוֹצֵא לַאֲמִתּוֹ, צַדְקֵהוּ.

499 שבת פתח ↗

בְּנֵי שְׁמוּאֵל חָטְאוּ אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כִּי זָקֵן שְׁמוּאֵל וּבָנָיו לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכָיו״ — בִּדְרָכָיו הוּא דְּלֹא הָלְכוּ, מִיחְטָא נָמֵי לָא חָטְאוּ. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע״ — שֶׁלֹּא עָשׂוּ כְּמַעֲשֵׂה אֲבִיהֶם, שֶׁהָיָה שְׁמוּאֵל הַצַּדִּיק מְחַזֵּר בְּכָל מְקוֹמוֹת יִשְׂרָאֵל וְדָן אוֹתָם בְּעָרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל״, וְהֵם לֹא עָשׂוּ כֵּן, אֶלָּא יָשְׁבוּ בְּעָרֵיהֶם כְּדֵי לְהַרְבּוֹת שָׂכָר לְחַזָּנֵיהֶן וּלְסוֹפְרֵיהֶן. כְּתַנָּאֵי. ״וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע״, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּפִיהֶם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְלַאי הִטִּילוּ עַל בַּעֲלֵי בָתִּים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: קוּפָּה יְתֵירָה שֶׁל מַעֲשֵׂר נָטְלוּ בִּזְרוֹעַ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מַתָּנוֹת נָטְלוּ בִּזְרוֹעַ. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל הָאוֹמֵר דָּוִד חָטָא אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי דָּוִד לְכׇל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל וַה׳ עִמּוֹ וְגוֹ׳״. אֶפְשָׁר חֵטְא בָּא לְיָדוֹ וּשְׁכִינָה עִמּוֹ?! אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה׳ לַעֲשׂוֹת הָרַע״ — שֶׁבִּיקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשָׂה. אָמַר רַב: רַבִּי דְּאָתֵי מִדָּוִד מְהַפֵּךְ וְדָרֵישׁ בִּזְכוּתֵיהּ דְּדָוִד. ״מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה׳ לַעֲשׂוֹת הָרַע״ — רַבִּי אוֹמֵר: מְשׁוּנָּה רָעָה זוֹ מִכׇּל רָעוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁכָּל רָעוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה כְּתִיב בְּהוּ ״וַיַּעַשׂ״, וְכָאן כְּתִיב ״לַעֲשׂוֹת״ — שֶׁבִּיקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשָׂה. ״אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב״ — שֶׁהָיָה לְךָ לְדוּנוֹ בְּסַנְהֶדְרִין וְלֹא דַּנְתָּ. ״וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה״ — לִיקּוּחִין יֵשׁ לְךָ בָּהּ. דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל הַיּוֹצֵא לְמִלְחֶמֶת בֵּית דָּוִד, כּוֹתֵב גֵּט כְּרִיתוּת לְאִשְׁתּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִיצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח״. מַאי ״עֲרֻבָּתָם״? — תָּנֵי רַב יוֹסֵף: דְּבָרִים הַמְעוֹרָבִים בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. ״וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן״ — מַה חֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן אִי אַתָּה נֶעֱנָשׁ עָלָיו, אַף אוּרִיָּה הַחִתִּי אִי אַתָּה נֶעֱנָשׁ עָלָיו. מַאי טַעְמָא — מוֹרֵד בַּמַּלְכוּת הֲוָה. דַּאֲמַר לֵיהּ: ״וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים״. אָמַר רַב: כִּי מְעַיְּינַתְּ בֵּיהּ בְּדָוִד לָא מַשְׁכַּחַתְּ בֵּיהּ בַּר מִדְּאוּרִיָּה, דִּכְתִיב: ״רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי״. אַבָּיֵי קַשִּׁישָׁא רָמֵי דְּרַב אַדְּרַב: מִי אָמַר רַב הָכִי? וְהָאָמַר רַב: קִיבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע. קַשְׁיָא. גּוּפָא. רַב אָמַר: קִיבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ אֵיפוֹא הוּא וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה הוּא בֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל בְּלֹא דְבָר״. וּכְתִיב: ״וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקָּחֵהוּ מִבֵּית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל מִלֹּא דְבָר״. מִכְּדִי חַזְיֵיהּ דְּשַׁקָּרָא הוּא, כִּי הֲדַר אַלְשֵׁין עִילָּוֵיהּ מַאי טַעְמָא קַבֵּיל מִינֵּיהּ? דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל צִיבָא אַיֵּה בֶּן אֲדוֹנֶיךָ וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה הוּא יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלַיִם וְגוֹ׳״. וּמְנָא לַן דְּקַבֵּיל מִינֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הִנֵּה לְךָ כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִיבוֹשֶׁת וַיֹּאמֶר צִיבָא הִשְׁתַּחֲוֵיתִי אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לֹא קִיבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע, דְּבָרִים הַנִּיכָּרִים חֲזָא בֵּיהּ. דִּכְתִיב: ״וּמְפִיבוֹשֶׁת בֶּן שָׁאוּל יָרַד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ וְאֶת בְּגָדָיו לֹא כִבֵּס וְגוֹ׳״. וּכְתִיב: ״וַיְהִי כִּי בָא יְרוּשָׁלִַים לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבוֹשֶׁת. וַיֹּאמַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עַבְדִּי רִמָּנִי כִּי אָמַר עַבְדְּךָ אֶחְבְּשָׁה לִּי הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ וְאֵלֵךְ אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי פִסֵּחַ

500 ברכות פתח ↗

506 תענית פתח ↗

״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״ — עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. אַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְיָנוֹקָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ, אֲמַר לֵיהּ: אִימָּא לִי פְּסוּקָיךְ! אֲמַר לֵיהּ: ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״. אֲמַר לֵיהּ: וּמַאי ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״? אֲמַר לֵיהּ: עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר, אֲמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: זִיל נַסִּי. אֲמַר לֵיהּ: וּמִי שְׁרֵי לְנַסּוֹיֵיהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? וְהָכְתִיב: ״לֹא תְנַסּוּ אֶת ה׳״! אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: חוּץ מִזּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבִיאוּ אֶת כׇּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה׳ צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי״. מַאי ״עַד בְּלִי דָי״? אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא אָמַר רַב: עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר ״דַּי״. אֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוָת מָטֵי הָתָם לְהַאי פְּסוּקָא, לָא הֲוֵית צְרִיכְנָא לָךְ וּלְהוֹשַׁעְיָא רַבָּךְ. וְתוּ אַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְיָנוֹקֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ דְּיָתֵיב וְאָמַר: ״אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה׳ יִזְעַף לִבּוֹ״. יְתֵיב רַבִּי יוֹחָנָן וְקָא מַתְמַהּ. אָמַר: מִי אִיכָּא מִידֵּי דִּכְתִיבִי בִּכְתוּבֵי דְּלָא רְמִיזִי בְּאוֹרָיְיתָא? אָמַר לֵיהּ: אַטּוּ הָא מִי לָא רְמִיזִי, וְהָכְתִיב: ״וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ״. דַּל עֵינֵיהּ וַחֲזָא בֵּיהּ, אָתְיָא אִימֵּיהּ אַפֵּיקְתֵּיהּ, אֲמַרָה לֵיהּ: תָּא מִקַּמֵּיהּ, דְּלָא לֶיעְבַּד לָךְ כְּדַעֲבַד לַאֲבוּךְ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָטָר בִּשְׁבִיל יָחִיד, פַּרְנָסָה בִּשְׁבִיל רַבִּים. מָטָר בִּשְׁבִיל יָחִיד, דִּכְתִיב: ״יִפְתַּח ה׳ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ״. פַּרְנָסָה בִּשְׁבִיל רַבִּים, דִּכְתִיב: ״הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם״. מֵיתִיבִי, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה פַּרְנָסִים טוֹבִים עָמְדוּ לְיִשְׂרָאֵל, אֵלּוּ הֵן: מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם. וְשָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נִיתְּנוּ עַל יָדָם, וְאֵלּוּ הֵן: בְּאֵר, וְעָנָן, וּמָן. בְּאֵר — בִּזְכוּת מִרְיָם, עַמּוּד עָנָן — בִּזְכוּת אַהֲרֹן, מָן — בִּזְכוּת מֹשֶׁה. מֵתָה מִרְיָם — נִסְתַּלֵּק הַבְּאֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתָּמׇת שָׁם מִרְיָם״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה״, וְחָזְרָה בִּזְכוּת שְׁנֵיהֶן. מֵת אַהֲרֹן — נִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד״, מָה שְׁמוּעָה שָׁמַע? שָׁמַע שֶׁמֵּת אַהֲרֹן וְנִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי כָּבוֹד, וּכְסָבוּר נִיתְּנָה לוֹ רְשׁוּת לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיִּרְאוּ כׇּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אַל תִּקְרֵי ״וַיִּרְאוּ״, אֶלָּא ״וַיִּירָאוּ״. כִּדְדָרֵישׁ רֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: ״כִּי״ מְשַׁמֵּשׁ בְּאַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת: אִי, דִּלְמָא, אֶלָּא, דְּהָא. חָזְרוּ שְׁנֵיהֶם בִּזְכוּת מֹשֶׁה, מֵת מֹשֶׁה נִסְתַּלְּקוּ כּוּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאַכְחִד אֶת שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד״, וְכִי בְּיֶרַח אֶחָד מֵתוּ? וַהֲלֹא מִרְיָם מֵתָה בְּנִיסָן, וְאַהֲרֹן בְּאָב, וּמֹשֶׁה בַּאֲדָר! אֶלָּא, מְלַמֵּד שֶׁנִּתְבַּטְּלוּ שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת שֶׁנִּתְּנוּ עַל יָדָן, וְנִסְתַּלְּקוּ כּוּלָּן בְּיֶרַח אֶחָד. אַלְמָא אַשְׁכְּחַן פַּרְנָסָה בִּשְׁבִיל יָחִיד! שָׁאנֵי מֹשֶׁה, כֵּיוָן דִּלְרַבִּים הוּא בָּעֵי — כְּרַבִּים דָּמֵי. רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ וְרַב שְׁמוּאֵל בַּר אִידִי וְרַב חִיָּיא מִוּוֹסְתַּנְיָא הֲווֹ שְׁכִיחִי קַמֵּיהּ דְּרָבָא. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרָבָא, אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, כׇּל אֵימַת דַּהֲוָה אָמַר לְהוּ שְׁמַעְתָּא וְלָא הֲוָה מִסְתַּבְּרָא לְהוּ, הֲווֹ מְרַמְּזִי אַהֲדָדֵי. חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ.

506 בראשית רבה פתח ↗

וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ בראשית ג, טז, אַרְבַּע תְּשׁוּקוֹת הֵן, אֵין תְּשׁוּקָתָהּ שֶׁל אִשָּׁה אֶלָּא לְאִישָׁהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ. אֵין תְּשׁוּקָתוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע אֶלָּא עַל קַיִן וַחֲבֵרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ד, ז: וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ. אֵין תְּשׁוּקָתָן שֶׁל גְּשָׁמִים אֶלָּא עַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים סה, י: פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ, וְאֵין תְּשׁוּקָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר שיר השירים ז, יא: וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. דָּבָר אַחֵר, תְּשׁוּקָתוֹ, תַּשִּׁים אָנוּ, וַאֲפִלּוּ שֶׁאָנוּ תַּשִּׁים אָנוּ מְקַוִּים לִתְשׁוּעָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְיַחֲדִים שְׁמוֹ בְּכָל יוֹם. דָּבָר אַחֵר, וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, בְּשָׁעָה שֶׁהָאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּשְׁבֵּר, הִיא אוֹמֶרֶת עוֹד אֵינִי נִזְקֶקֶת לְבַעֲלִי מֵעַתָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהּ תָּשׁוּבִי לִתְשׁוּקָתֵךְ, תָּשׁוּבִי לִתְשׁוּקַת אִישֵׁךְ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אָמְרוּ לְפִי שֶׁרִפְרְפָה בְּלִבָּהּ לְפִיכָךְ תָּבִיא קָרְבָּן מְרוּפְרָף, שְׁתֵּי תֹרִים שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה. בראשית ג, טז: וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי יָכוֹל מֶמְשָׁלָה מִכָּל צַד, תַּלְמוּד לוֹמַר דברים כד, ו: לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב. מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת מִשֶּׁל בֵּית טְבַרְיָנוּס שֶׁהָיְתָה נְשׂוּאָה לְלִסְטִים אֶחָד, וְהָיָה בַּעֲלָהּ מְצַעֲרָהּ, שָׁמְעוּ חֲכָמִים וּבָאוּ אֶצְלָהּ לְהוֹכִיחוֹ, כֵּיוָן שֶׁבָּאתָה לִפְנֵי חֲכָמִים הוֹצִיאָה לִפְנֵיהֶם מְנוֹרָה שֶׁל זָהָב וְנֵר שֶׁל חֶרֶס עַל גַּבָּהּ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ.

507 תענית פתח ↗

510 סנהדרין פתח ↗

זַמֵּר בְּכׇל יוֹם, זַמֵּר בְּכׇל יוֹם. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אֲבוּדִימִי: מַאי קְרָא? שֶׁנֶּאֱמַר: ״נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ״. הוּא עָמֵל בִּמְקוֹם זֶה, וְתוֹרָתוֹ עוֹמֶלֶת לוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם לְעָמָל נִבְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד״. אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל פֶּה נִבְרָא אִם לַעֲמַל מְלָאכָה נִבְרָא. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ״, הֱוֵי אוֹמֵר לַעֲמַל פֶּה נִבְרָא. וַעֲדַיִין אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל תּוֹרָה אִם לַעֲמַל שִׂיחָה. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״, הֱוֵי אוֹמֵר לַעֲמַל תּוֹרָה נִבְרָא. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רָבָא: כּוּלְּהוּ גּוּפֵי דְּרוּפְתְּקֵי נִינְהוּ. טוּבֵיהּ לִדְזָכֵי דְּהָוֵי דְּרוּפְתְּקֵי דְּאוֹרָיְיתָא. ״נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה לִפְרָקִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ יִכֹּנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה״ – זֶה מְנַשֶּׁה בֶּן חִזְקִיָּה, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בְּהַגָּדוֹת שֶׁל דּוֹפִי. אָמַר: וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה לִכְתּוֹב אֶלָּא ״וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע״, ״וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז״, ״וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה״? יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: ״תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי. אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ״. וְעָלָיו מְפוֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה: ״הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה״. מַאי ״כַּעֲבוֹת הָעֲגָלָה״? אָמַר רַבִּי אַסִּי: יֵצֶר הָרָע בַּתְּחִלָּה דּוֹמֶה לְחוּט שֶׁל כּוּבְיָא, וּלְבַסּוֹף דּוֹמֶה לַעֲבוֹת הָעֲגָלָה. דַּאֲתַן עֲלַהּ, מִיהַת, ״אֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע״ מַאי הִיא? תִּמְנַע בַּת מְלָכִים הֲוַאי, דִּכְתִיב: ״אַלּוּף לוֹטָן״, ״אַלּוּף תִּמְנָע״, וְכׇל אַלּוּף – מַלְכוּתָא בְּלָא תָּאגָא הִיא. בָּעֲיָא לְאִיגַּיּוֹרֵי. בָּאתָה אֵצֶל אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְלֹא קִבְּלוּהָ. הָלְכָה וְהָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו. אָמְרָה: מוּטָב תְּהֵא שִׁפְחָה לְאוּמָּה זוֹ וְלֹא תְּהֵא גְּבִירָה לְאוּמָּה אַחֶרֶת. נְפַק מִינַּהּ עֲמָלֵק, דְּצַעֲרִינְהוּ לְיִשְׂרָאֵל. מַאי טַעְמָא? דְּלָא אִיבְּעִי לְהוּ לְרַחוֹקַהּ. ״וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים״. אָמַר רָבָא בְּרַבִּי יִצְחָק אָמַר רַב: מִכָּאן לְצַדִּיקִים שֶׁאֵין פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶן בְּגָזֵל. ״וַיִּמְצָא דּוּדָאִים בַּשָּׂדֶה״. מַאי דּוּדָאִים? אָמַר רַב: יַבְרוּחֵי. לֵוִי אָמַר: סִיגְלֵי. רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר: סְבִיסְקֵי. אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: כׇּל הָעוֹסֵק בְּתוֹרָה לִשְׁמָהּ מֵשִׂים שָׁלוֹם בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וּבְפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעֻזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי״. רַב אָמַר: כְּאִילּוּ בָּנָה פַּלְטֵרִין שֶׁל מַעְלָה וְשֶׁל מַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ״. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף מֵגֵין עַל כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ״. וְלֵוִי אָמַר: אַף מְקָרֵב אֶת הַגְּאוּלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵירוֹ תּוֹרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ עֲשָׂאוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן״. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּאִילּוּ עֲשָׂאָן לְדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם״. רָבָא אָמַר: כְּאִילּוּ עֲשָׂאוֹ לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם״ – אַל תִּקְרֵי ״אֹתָם״ אֶלָּא ״אַתֶּם״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כׇּל הַמְעַשֶּׂה אֶת חֲבֵירוֹ לִדְבַר מִצְוָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ עֲשָׂאָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר״. וְכִי מֹשֶׁה הִכָּהוּ? וַהֲלֹא אַהֲרֹן הִכָּהוּ! אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הַמְעַשֶּׂה אֶת חֲבֵירוֹ לִדְבַר מִצְוָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ עֲשָׂאָהּ. אֶפִּיקוֹרוֹס: רַב וְרַבִּי חֲנִינָא אָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ, זֶה הַמְבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרִי, זֶה הַמְבַזֶּה חֲבֵירוֹ בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: הַמְבַזֶּה חֲבֵירוֹ בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם אֶפִּיקוֹרוֹס הָוֵי, מְבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם עַצְמוֹ – מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה הָוֵי. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: מְבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם עַצְמוֹ אֶפִּיקוֹרוֹס הָוֵי, מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה כְּגוֹן מַאי? כְּגוֹן מְנַשֶּׁה בֶּן חִזְקִיָּה. וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה. רַב וְרַבִּי חֲנִינָא אָמְרִי: זֶה הַמְבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרִי: זֶה הַמְבַזֶּה אֶת חֲבֵירוֹ בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר הַמְבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם עַצְמוֹ – מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה הָוֵי, מְבַזֶּה חֲבֵירוֹ בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם – אֶפִּיקוֹרוֹס הָוֵי, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְבַזֶּה חֲבֵירוֹ בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם – מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה הָוֵי, אֶפִּיקוֹרוֹס כְּגוֹן מַאן? אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּגוֹן הָנֵי דְּאָמְרִי מַאי אַהֲנוֹ לַן רַבָּנַן? לְדִידְהוּ קָרוּ, לְדִידְהוּ תָּנוּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הַאי מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה נָמֵי הוּא, דִּכְתִיב ״אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מֵהָכָא נָמֵי שְׁמַע מִינַּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְנָשָׂאתִי לְכׇל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם״. אֶלָּא, כְּגוֹן דְּיָתֵיב קַמֵּיהּ רַבֵּיהּ, וְנָפְלָה לֵיהּ שְׁמַעְתָּא בְּדוּכְתָּא אַחֲרִיתִי, וְאָמַר: הָכִי אָמְרִינַן הָתָם, וְלָא אָמַר: הָכִי אָמַר מָר. רָבָא אָמַר: כְּגוֹן הָנֵי דְּבֵי בִּנְיָמִין אָסְיָא, דְּאָמְרִי: מַאי אַהֲנוֹ לַן רַבָּנַן מֵעוֹלָם?

511 קידושין פתח ↗

הָאִשָּׁה נִקְנֵית בְּשָׁלֹשׁ דְּרָכִים, וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בִּשְׁתֵּי דְרָכִים. נִקְנֵית בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר, וּבְבִיאָה. בְּכֶסֶף: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בְּדִינָר וּבְשָׁוֶה דִּינָר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְּרוּטָה. וְכַמָּה הִיא פְּרוּטָה – אֶחָד מִשְּׁמֹנָה בָּאִיסָּר הָאִיטַלְקִי. וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּגֵט וּבְמִיתַת הַבַּעַל. הַיְּבָמָה נִקְנֵית בְּבִיאָה, וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בַּחֲלִיצָה וּבְמִיתַת הַיָּבָם. גְּמָ׳ הָאִשָּׁה נִקְנֵית. מַאי שְׁנָא הָכָא דְּתָנֵי ״הָאִשָּׁה נִקְנֵית״, וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּתָנֵי ״הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ״? מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵי כֶּסֶף, וְכֶסֶף מְנָא לַן – גָּמַר ״קִיחָה״ ״קִיחָה״ מִשְּׂדֵה עֶפְרוֹן. כְּתִיב הָכָא: ״כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה״, וּכְתִיב הָתָם: ״נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי״, וְקִיחָה אִיקְּרִי ״קִנְיָן״, דִּכְתִיב: ״הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם״.

513 שבת פתח ↗

דְּאׇכְלָן וְלָא עָבְדָן. וּכְתִיב: ״הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן הַרְבּוֹת גַּנּוֹתֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם וּתְאֵנֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם יֹאכַל הַגָּזָם״, וּכְתִיב: ״יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק וְיֶתֶר הַיֶּלֶק אָכַל הֶחָסִיל״. וּכְתִיב: ״וַיִּגְזוֹר עַל יָמִין וְרָעֵב וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאל וְלֹא שָׂבֵעוּ אִישׁ בְּשַׂר זְרוֹעוֹ יֹאכֵלוּ״, אַל תִּקְרֵי ״בְּשַׂר זְרוֹעוֹ״ אֶלָּא ״בְּשַׂר זַרְעוֹ״. בַּעֲוֹן עִינּוּי הַדִּין, וְעִיוּוּת הַדִּין, וְקִלְקוּל הַדִּין, וּבִיטּוּל תּוֹרָה — חֶרֶב וּבִיזָּה רָבָה, וְדֶבֶר וּבַצּוֹרֶת בָּא, וּבְנֵי אָדָם אוֹכְלִין וְאֵינָן שְׂבֵעִין, וְאוֹכְלִין לַחְמָם בְּמִשְׁקָל. דִּכְתִיב: ״וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְגוֹ׳״. וְאֵין ״בְּרִית״ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ״. בַּעֲוֹן שְׁבוּעַת שָׁוְא וּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר וְחִילּוּל הַשֵּׁם וְחִילּוּל שַׁבָּת — חַיָּה רָעָה רָבָה, וּבְהֵמָה כָּלָה, וּבְנֵי אָדָם מִתְמַעֲטִין, וְהַדְּרָכִים מִשְׁתּוֹמְמִין. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי״ — אַל תִּקְרֵי ״בְּאֵלֶּה״, אֶלָּא ״בְּאָלָה״. וּכְתִיב: ״וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְגוֹ׳״, וּכְתִיב בִּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר: ״וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ״, וּבְחִלּוּל הַשֵּׁם כְּתִיב: ״וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי״. וּבְחִלּוּל שַׁבָּת כְּתִיב: ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״, וְיָלֵיף ״חִילּוּל״ ״חִילּוּל״ מִשְּׁבוּעַת שֶׁקֶר. בַּעֲוֹן שְׁפִיכוּת דָּמִים בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב, וּשְׁכִינָה מִסְתַּלֶּקֶת מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא תַחֲנִיפוּ וְגוֹ׳ וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שׁוֹכֵן בְּתוֹכָהּ״. הָא אַתֶּם מְטַמְּאִים אוֹתָהּ — אֵינְכֶם יוֹשְׁבִים בָּהּ, וְאֵינִי שׁוֹכֵן בְּתוֹכָהּ. בַּעֲוֹן גִּלּוּי עֲרָיוֹת וַעֲבוֹדָה זָרָה וְהַשְׁמָטַת שְׁמִיטִּין וְיוֹבְלוֹת — גָּלוּת בָּא לָעוֹלָם, וּמַגְלִין אוֹתָן, וּבָאִין אֲחֵרִים וְיוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמָן. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶת כׇּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקוֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אוֹתָהּ״. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה כְּתִיב: ״וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְגוֹ׳״, ״וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם״. בִּשְׁמִיטִּין וּבְיוֹבְלוֹת כְּתִיב: ״אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיכֶם וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״כׇּל יְמֵי הׇשַּׁמָּה תִּשְׁבּוֹת״. בַּעֲוֹן נַבְלוּת פֶּה צָרוֹת רַבּוֹת, וּגְזֵירוֹת קָשׁוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת, וּבַחוּרֵי שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל מֵתִים, יְתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת צוֹעֲקִין וְאֵינָן נַעֲנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח ה׳ וְאֶת יְתוֹמָיו וְאַלְמְנוֹתָיו וְאֶת אַלְמְנוֹתָיו לֹא יְרַחֵם כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע וְכׇל פֶּה דּוֹבֵר נְבָלָה בְּכׇל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה״. מַאי ״וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה״ — אָמַר רַבִּי חָנָן בַּר רָבָא: הַכֹּל יוֹדְעִין כַּלָּה לָמָּה נִכְנְסָה לַחוּפָּה. אֶלָּא כׇּל הַמְנַבֵּל פִּיו אֲפִילּוּ חוֹתְמִין עָלָיו גְּזַר דִּין שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה לְטוֹבָה — הוֹפְכִין עָלָיו לְרָעָה. אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב חִסְדָּא: כׇּל הַמְנַבֵּל אֶת פִּיו — מַעֲמִיקִין לוֹ גֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּחָה עֲמוּקָּה פִּי זָרוֹת״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף שׁוֹמֵעַ וְשׁוֹתֵק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זְעוּם ה׳ יִפּוֹל שָׁם״. אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: כׇּל הַמְּמָרֵק עַצְמוֹ לַעֲבֵירָה — חַבּוּרוֹת וּפְצָעִין יוֹצְאִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חַבּוּרוֹת פֶּצַע תַּמְרוּק בְּרָע״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּדּוֹן בְּהִדְרוֹקָן: שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמַכּוֹת חַדְרֵי בָטֶן״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: סִימָן לַעֲבֵירָה הִדְרוֹקָן. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה מִינֵי הִדְרוֹקָן הֵן: שֶׁל עֲבֵירָה עָבֶה, וְשֶׁל רָעָב תָּפוּחַ, וְשֶׁל כְּשָׁפִים דַּק. שְׁמוּאֵל הַקָּטָן חָשׁ בֵּיהּ. אֲמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מֵפִיס? אִיתַּסִּי. אַבָּיֵי חָשׁ בֵּיהּ. אֲמַר רָבָא: יָדַעְנָא בֵּיהּ בְּנַחֲמָנִי דְּמַכְפֵּין נַפְשֵׁיהּ. רָבָא חָשׁ בֵּיהּ. וְהָא רָבָא הוּא דְּאָמַר נְפִישִׁי קְטִילֵי קְדָר מִנְּפִיחֵי כָפָן? שָׁאנֵי רָבָא, דְּאׇנְסִי לֵיהּ רַבָּנַן בְּעִידָּנֵיהּ בְּעַל כּוּרְחֵיהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה סִימָנִין הֵן: סִימָן לַעֲבֵירָה — הִדְרוֹקָן, סִימָן לְשִׂנְאַת חִנָּם — יֵרָקוֹן, סִימָן לְגַסּוּת הָרוּחַ — עֲנִיּוּת, סִימָן לְלָשׁוֹן הָרָע — אַסְכָּרָה. תָּנוּ רַבָּנַן: אַסְכָּרָה בָּאָה לְעוֹלָם

514 מגילה פתח ↗

רֹאשׁ חֹדֶשׁ אָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, מַפְטִירִין ״חׇדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטוֹרַח״. מַאי ״הָיוּ עָלַי לָטוֹרַח״? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא דַּיָּין לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁחוֹטְאִין לְפָנַי, אֶלָּא שֶׁמַּטְרִיחִין אוֹתִי לֵידַע אֵיזוֹ גְּזֵירָה קָשָׁה אָבִיא עֲלֵיהֶם. בְּתִשְׁעָה בְּאָב גּוּפֵיהּ מַאי מַפְטְרִינַן? אָמַר רַב: ״אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה״. מִקְרָא מַאי? תַּנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: ״וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי״, רַבִּי נָתָן בַּר יוֹסֵף אוֹמֵר: ״עַד אָנָה יְנַאֲצוּנִי הָעָם הַזֶּה״, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: ״עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת״. אָמַר אַבָּיֵי: הָאִידָּנָא נְהוּג עָלְמָא לְמִיקְרֵי ״כִּי תוֹלִיד בָּנִים״, וּמַפְטִירִין ״אָסוֹף אֲסִיפֵם״. בְּמַעֲמָדוֹת בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְכוּ׳. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אַמֵּי: אִלְמָלֵא מַעֲמָדוֹת לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חוּקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי״. וּכְתִיב: ״וַיֹּאמַר ה׳ אֱלֹהִים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה״, אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם יִשְׂרָאֵל חוֹטְאִים לְפָנֶיךָ וְאַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כְּדוֹר הַמַּבּוּל וּכְדוֹר הַפְּלַגָּה? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, ״בַּמֶּה אֵדַע״? אָמַר לוֹ: ״קְחָה לִי עֶגְלָה מְשׁוּלֶּשֶׁת וְגוֹ׳״. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תִּינַח בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים. בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אָמַר לוֹ: כְּבָר תִּקַּנְתִּי לָהֶם סֵדֶר קׇרְבָּנוֹת, כׇּל זְמַן שֶׁקּוֹרְאִין בָּהֶן מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶן כְּאִילּוּ מַקְרִיבִין לְפָנַי קׇרְבָּן, וּמוֹחֵל אֲנִי עַל כׇּל עֲוֹנוֹתֵיהֶם. בְּתַעֲנִיּוֹת בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת, וְאֵין מַפְסִיקִין בַּקְּלָלוֹת. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמָּדָא אָמַר רַבִּי אַסִּי: דְּאָמַר קְרָא ״מוּסַר ה׳ בְּנִי אַל תִּמְאָס״. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים בְּרָכָה עַל הַפּוּרְעָנוּת: אֶלָּא הֵיכִי עָבֵיד? תָּנָא: כְּשֶׁהוּא מַתְחִיל — מַתְחִיל בַּפָּסוּק שֶׁלִּפְנֵיהֶם, וּכְשֶׁהוּא מְסַיֵּים — מְסַיֵּים בַּפָּסוּק שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶן. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּקְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, אֲבָל קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה — פּוֹסֵק. מַאי טַעְמָא — הַלָּלוּ בִּלְשׁוֹן רַבִּים אֲמוּרוֹת, וּמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה אֲמָרָן, וְהַלָּלוּ בִּלְשׁוֹן יָחִיד אֲמוּרוֹת, וּמֹשֶׁה מִפִּי עַצְמוֹ אֲמָרָן. לֵוִי בַּר בּוּטֵי הֲוָה קָרֵי וְקָא מְגַמְגֵּם קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא בַּאֲרוּרֵי. אָמַר לוֹ: אַכְּנַפְשָׁךְ. לֹא שָׁנוּ אֶלָּא קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, אֲבָל שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה — פּוֹסֵק. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עֶזְרָא תִּיקֵּן לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ קוֹרִין קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים קוֹדֶם עֲצֶרֶת, וְשֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה קוֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מַאי טַעְמָא? אָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רֵישׁ לָקִישׁ: כְּדֵי שֶׁתִּכְלֶה הַשָּׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ. בִּשְׁלָמָא שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה, אִיכָּא כְּדֵי שֶׁתִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ. אֶלָּא שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, אַטּוּ עֲצֶרֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה הִיא? אִין, עֲצֶרֶת נָמֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה הִיא. דִּתְנַן: וּבַעֲצֶרֶת עַל פֵּירוֹת הָאִילָן. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִם יֹאמְרוּ לָךְ זְקֵנִים ״סְתוֹר״ וִילָדִים ״בְּנֵה״ — סְתוֹר וְאַל תִּבְנֶה, מִפְּנֵי שֶׁסְּתִירַת זְקֵנִים בִּנְיָן, וּבִנְיַן נְעָרִים סְתִירָה. וְסִימָן לַדָּבָר — רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה. תָּנוּ רַבָּנַן: מָקוֹם שֶׁמַּפְסִיקִין בַּשַּׁבָּת שַׁחֲרִית — שָׁם קוֹרִין בְּמִנְחָה, בְּמִנְחָה — שָׁם קוֹרִין בְּשֵׁנִי, בְּשֵׁנִי — שָׁם קוֹרִין בַּחֲמִישִׁי, בַּחֲמִישִׁי — שָׁם קוֹרִין לַשַּׁבָּת הַבָּאָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מָקוֹם שֶׁמַּפְסִיקִין בַּשַּׁבָּת שַׁחֲרִית — שָׁם קוֹרִין בְּמִנְחָה, וּבַשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, וְלַשַּׁבָּת הַבָּאָה. אָמַר רַבִּי זֵירָא: הֲלָכָה, מָקוֹם שֶׁמַּפְסִיקִין בַּשַּׁבָּת שַׁחֲרִית — שָׁם קוֹרִין בְּמִנְחָה, וּבְשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, וְלַשַּׁבָּת הַבָּאָה. וְלֵימָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה!

515 יומא פתח ↗

כׇּל הֲדָרָהּ״. מַאי: ״כׇּל הֲדָרָהּ״ — חַדְרָהּ. אַתָּה, מַאי אַתָּה אוֹמֵר? אָמַר לוֹ, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אָרוֹן בִּמְקוֹמוֹ נִגְנַז, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּאֲרִיכוּ הַבַּדִּים וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְעוּלָּא: מַאי מַשְׁמַע? דִּכְתִיב: ״וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה״, וְכׇל הֵיכָא דִּכְתִיב: ״עַד הַיּוֹם הַזֶּה״ לְעוֹלָם הוּא? וְהָכְתִיב: ״וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִין וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִין בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה״, הָכִי נָמֵי דְּלָא גְּלוֹ? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה לֹא עָבַר אִישׁ בִּיהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי אִישׁ עוֹבֵר וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ״, ״בְּהֵמָה״ בְּגִימַטְרִיָּא חַמְשִׁין וּשְׁתַּיִם הָווּ! וְתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שֶׁבַע שָׁנִים נִתְקַיְּימָה גׇּפְרִית וּמֶלַח בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי — אָתְיָא ״בְּרִית״ ״בְּרִית״. כְּתִיב הָכָא: ״וְהִגְבִּיר בְּרִית לָרַבִּים שָׁבוּעַ אֶחָד״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה׳ אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם״! אֲמַר לֵיהּ: הָכָא כְּתִיב ״שָׁם״, הָתָם לָא כְּתִיב ״שָׁם״, וְכׇל הֵיכָא דִּכְתִיב: ״שָׁם״ — לְעוֹלָם הוּא. מֵיתִיבִי: ״וּמֵהֶם מִן בְּנֵי שִׁמְעוֹן הָלְכוּ לְהַר שֵׂעִיר אֲנָשִׁים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּפְלַטְיָה וּנְעַרְיָה וּרְפָיָה וְעוּזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי בְּרֹאשָׁם. וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵיטָה לַעֲמָלֵק וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה״. וּכְבָר עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּבִלְבֵּל כׇּל הָאֲרָצוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָסִיר גְּבוּלוֹת עַמִּים וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי״. תְּיוּבְתָּא. אָמַר רַב נַחְמָן: תָּנָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אָרוֹן בְּלִשְׁכַּת דִּיר הָעֵצִים הָיָה גָּנוּז. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְעַסֵּק, וְרָאָה רִצְפָּה מְשׁוּנָּה מֵחַבְרוֹתֶיהָ, וּבָא וְהוֹדִיעַ אֶת חֲבֵירוֹ, וְלֹא הִסְפִּיק לִגְמוֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ. וְיָדְעוּ בְּיִחוּד שֶׁשָּׁם אָרוֹן גָּנוּז. מַאי הֲוָה עָבֵיד? אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: מִתְעַסֵּק בְּקַרְדּוּמּוֹ הָיָה. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: שְׁנֵי כֹהֲנִים בַּעֲלֵי מוּמִין הָיוּ מַתְלִיעִין בְּעֵצִים, וְנִשְׁמְטָה קַרְדּוּמּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם וְנָפְלָה שָׁם, וְיָצְתָה אֵשׁ וַאֲכָלַתּוּ. רַב יְהוּדָה רָמֵי. כְּתִיב: ״וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים״, וּכְתִיב: ״וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה״. הָא כֵּיצַד? נִרְאִין וְאֵין נִרְאִין. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים״, יָכוֹל לֹא יְהוּ זָזִין מִמְּקוֹמָן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַיַּאֲרִיכוּ הַבַּדִּים״, יָכוֹל יְהוּ מְקָרְעִין בַּפָּרוֹכֶת וְיוֹצְאִין — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה״. הָא כֵּיצַד? דּוֹחֲקִין וּבוֹלְטִין וְיוֹצְאִין בַּפָּרוֹכֶת, וְנִרְאִין כִּשְׁנֵי דַּדֵּי אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צְרוֹר הַמּוֹר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין״. אָמַר רַב קַטִּינָא: בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹלִין לָרֶגֶל, מְגַלְּלִין לָהֶם אֶת הַפָּרוֹכֶת, וּמַרְאִין לָהֶם אֶת הַכְּרוּבִים שֶׁהָיוּ מְעוֹרִים זֶה בָּזֶה, וְאוֹמְרִים לָהֶן: רָאוּ חִבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם כְּחִבַּת זָכָר וּנְקֵבָה. מֵתִיב רַב חִסְדָּא: ״וְלֹא יָבוֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ״, וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בִּשְׁעַת הַכְנָסַת כֵּלִים לְנַרְתֵּק שֶׁלָּהֶם! אָמַר רַב נַחְמָן: מָשָׁל לְכַלָּה, כׇּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ צְנוּעָה מִבַּעְלָהּ. כֵּיוָן שֶׁבָּאתָה לְבֵית חָמִיהָ — אֵינָהּ צְנוּעָה מִבַּעְלָהּ. מֵתִיב רַב חָנָא בַּר רַב קַטִּינָא: מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְעַסֵּק וְכוּ׳! אֲמַר לֵיהּ: נִתְגָּרְשָׁה קָא אָמְרַתְּ, נִתְגָּרְשָׁה חָזְרוּ לְחִיבָּתָהּ הָרִאשׁוֹנָה. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִי נֵימָא בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן — מִי הֲוַאי פָּרוֹכֶת? אֶלָּא בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי — מִי הֲווֹ כְּרוּבִים? לְעוֹלָם בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, וּמַאי פָּרוֹכֶת — פָּרוֹכֶת דְּבָבֵי. דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר פָּרוֹכוֹת הָיוּ בְּמִקְדָּשׁ, שִׁבְעָה כְּנֶגֶד שִׁבְעָה שְׁעָרִים, שְׁתַּיִם — אַחַת לְפִתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, וְאַחַת לְפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם. שְׁתַּיִם בַּדְּבִיר, וּשְׁתַּיִם כְּנֶגְדָּן בָּעֲלִיָּה. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: לְעוֹלָם בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, וּכְרוּבִים דְּצוּרְתָּא הֲווֹ קָיְימִי, דִּכְתִיב: ״וְאֶת כׇּל קִירוֹת הַבַּיִת מֵסַב קָלַע כְּרוּבִים וְתִמֹרוֹת וּפְטוּרֵי צִיצִּים וְצִפָּה זָהָב מְיֻשָּׁר עַל הַמְּחוּקֶּה״. וּכְתִיב: ״כְּמַעַר אִישׁ וְלוֹיוֹת״. מַאי ״כְּמַעַר אִישׁ וְלוֹיוֹת״? אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא:

524 רשב"ם על שמות פתח ↗

ויהי בשלח פרעה את העם - ונתכוון הקב"ה להביאם לארץ כנען ולא רצה הקב"ה להנחותם. דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא - דרך ישר ליכנס מיד בארץ כנען. ולכשיבאו לטורח מלחמות ארץ כנען יתנו ראש וישובו למצרים. כמו שעשו כמה פעמים, כדכתיב: הלא טוב לנו שוב מצרימה. נתנה ראש ונשובה מצרימה. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים.

531 קידושין פתח ↗

יָכוֹל אֲפִילּוּ חָלָה? – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא״? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן שֶׁבָּרַח וּפָגַע בּוֹ יוֹבֵל. מַהוּ דְּתֵימָא: הוֹאִיל וְאַפֵּיק לֵיהּ יוֹבֵל, ״שִׁילּוּחוֹ מֵעִמָּךְ״ קָרֵינַן בֵּיהּ, וְלָא נִיקְנְסֵיהּ, וְנַעֲנֵיק לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר מָר: יָכוֹל אֲפִילּוּ חָלָה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא״. אֲפִילּוּ חָלָה כׇּל שֵׁשׁ? וְהָתַנְיָא: חָלָה שָׁלֹשׁ וְעָבַד שָׁלֹשׁ – אֵינוֹ חַיָּיב לְהַשְׁלִים, חָלָה כׇּל שֵׁשׁ – חַיָּיב לְהַשְׁלִים! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה מַחַט. הָא גוּפָא קַשְׁיָא – אָמְרַתְּ: חָלָה שָׁלֹשׁ וְעָבַד שָׁלֹשׁ – אֵין חַיָּיב לְהַשְׁלִים. הָא אַרְבַּע – חַיָּיב לְהַשְׁלִים. אֵימָא סֵיפָא: חָלָה כׇּל שֵׁשׁ – חַיָּיב לְהַשְׁלִים. הָא אַרְבַּע – אֵין חַיָּיב לְהַשְׁלִים! הָכִי קָאָמַר: חָלָה אַרְבַּע, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁחָלָה כׇּל שֵׁשׁ וְחַיָּיב לְהַשְׁלִים. תָּנוּ רַבָּנַן: כַּמָּה מַעֲנִיקִים לוֹ? חָמֵשׁ סְלָעִים מִכׇּל מִין וָמִין, שֶׁהֵן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה סְלָעִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלֹשִׁים, כִּשְׁלֹשִׁים שֶׁל עֶבֶד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חֲמִשִּׁים, כַּחֲמִשִּׁים שֶׁבָּעֲרָכִין. אָמַר מָר: חָמֵשׁ סְלָעִים מִכׇּל מִין וָמִין, שֶׁהֵם חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה סְלָעִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי מֵאִיר, מִנְיָנָא אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן? הָא קָא מַשְׁמַע לַן: מִיבְצָר הוּא דְּלָא מְבַצַּר לִיבְצַר לֵיהּ מֵהַאי מִנְיָנָא, וְאִי בָּצַר לֵיהּ מֵחַד מִינָא וְטָפֵי לֵיהּ מֵחַד מִינָא – לֵית לַן בַּהּ. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? יָלֵיף ״רֵיקָם״ ״רֵיקָם״ מִבְּכוֹר. מָה לְהַלָּן חָמֵשׁ סְלָעִים – אַף כָּאן חָמֵשׁ סְלָעִים. וְאֵימָא, חָמֵשׁ סְלָעִים מִכּוּלְּהוּ! אִי כְּתִיב ״רֵיקָם״ לְבַסּוֹף, כִּדְקָאָמְרַתְּ. הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״רֵיקָם״ בְּרֵישָׁא, שְׁדִי ״רֵיקָם״ אַ״צֹּאן״, ״רֵיקָם״ אַ״גּוֹרֶן״, ״רֵיקָם״ אַ״יֶּקֶב״. וְנֵילַף ״רֵיקָם״ ״רֵיקָם״ מֵעוֹלַת רְאִיָּה! אָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלֹשִׁים כִּשְׁלֹשִׁים שֶׁל עֶבֶד. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? יָלֵיף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מֵעֶבֶד. מָה לְהַלָּן שְׁלֹשִׁים – אַף כָּאן שְׁלֹשִׁים. וְנֵילַף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מֵעֲרָכִין, מָה לְהַלָּן חֲמִשִּׁים – אַף כָּאן חֲמִשִּׁים! חֲדָא, דְּתָפַשְׂתָּה מְרוּבֶּה לֹא תָּפַשְׂתָּה, תָּפַשְׂתָּה מוּעָט תָּפַשְׂתָּה. וְעוֹד, עֶבֶד מֵעֶבֶד הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חֲמִשִּׁים כַּחֲמִשִּׁים שֶׁבָּעֲרָכִין. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? גָּמַר ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מֵעֲרָכִין, מָה לְהַלָּן חֲמִשִּׁים – אַף כָּאן חֲמִשִּׁים. וְאֵימָא: כַּפָּחוּת שֶׁבָּעֲרָכִין! ״אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ כְּתִיב. וְנֵילַף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מֵעֶבֶד, מָה לְהַלָּן שְׁלֹשִׁים – אַף כָּאן שְׁלֹשִׁים; חֲדָא, דְּתָפַשְׂתָּה מְרוּבֶּה לֹא תָּפַשְׂתָּה, וְעוֹד, עֶבֶד מֵעֶבֶד הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף! רַבִּי שִׁמְעוֹן ״מִיכָה״ ״מִיכָה״ גָּמַר. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, הַיְינוּ דִּכְתִיב צֹאן גּוֹרֶן וָיֶקֶב. אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הַאי צֹאן גּוֹרֶן וָיֶקֶב לְמָה לִי? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: יָכוֹל לֹא יְהוּ מַעֲנִיקִין אֶלָּא מִצֹּאן גּוֹרֶן וָיֶקֶב, מִנַּיִן לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר צֹאן גּוֹרֶן וָיֶקֶב? לוֹמַר לָךְ: מָה צֹאן גּוֹרֶן וָיֶקֶב מְיוּחָדִים, שֶׁיֶּשְׁנָן בִּכְלַל בְּרָכָה – אַף כֹּל שֶׁיֶּשְׁנָן בִּכְלַל בְּרָכָה, יָצְאוּ כְּסָפִים, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יָצְאוּ פְּרָדוֹת. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן? פְּרָדוֹת מַשְׁבְּחָן בְּגוּפַיְיהוּ. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב? כְּסָפִים עָבֵיד בְּהוּ עִיסְקָא. וּצְרִיכָא, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא צֹאן, הֲוָה אָמֵינָא בַּעֲלֵי חַיִּים – אִין, גִּידּוּלֵי קַרְקַע – לָא, כְּתַב רַחֲמָנָא גּוֹרֶן. וְאִי כְּתַב גּוֹרֶן, הֲוָה אָמֵינָא: גִּידּוּלֵי קַרְקַע – אִין, בַּעֲלֵי חַיִּים – לָא, כְּתַב רַחֲמָנָא צֹאן. יֶקֶב לְמָה לִי?

532 יומא פתח ↗

וְכִי עֶדְרוֹ שׂוֹרֵף? מִי דָּמֵי — הָתָם לָא כְּתִיב ״אוֹתוֹ״, הָכָא כְּתִיב ״אוֹתוֹ״. אִיתְּמַר, רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: רִאשׁוֹן מְשַׁלֵּחַ, וְרַב שִׁימִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: אַחֲרוֹן מְשַׁלֵּחַ. בִּשְׁלָמָא רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, דְּאָמַר אַחֲרוֹן מְשַׁלֵּחַ — קָסָבַר: הוֹאִיל וְגָמַר בּוֹ כַּפָּרָה. אֶלָּא רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, מַאי קָסָבַר? סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: מִצְוָה בָּרִאשׁוֹן. הֵי רַבִּי יוֹסֵי? אִילֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי דְּקוּפּוֹת, דִּתְנַן רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ קוּפּוֹת שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ סְאִין שֶׁבָּהֶם תּוֹרְמִין אֶת הַלִּשְׁכָּה, וְהָיָה כָּתוּב עֲלֵיהֶם אב״ג. וְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לָמָּה כָּתוּב עֲלֵיהֶן אב״ג — לֵידַע אֵיזֶה מֵהֶן נִתְרְמָה רִאשׁוֹן, לְהָבִיא הֵימֶנָּה רִאשׁוֹן, שֶׁמִּצְוָה בָּרִאשׁוֹן. דִּילְמָא בְּעִידָּנָא דְּאִיתְחֲזַאי קַמַּיְיתָא, לָא אִיתְחֲזַאי בָּתְרָיְיתָא. אֶלָּא רַבִּי יוֹסֵי דְּפֶסַח דִּתְנַן: הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וְאָבַד, וְהִפְרִישׁ אַחֵר תַּחְתָּיו, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא הָרִאשׁוֹן, וַהֲרֵי שְׁנֵיהֶן עוֹמְדִין — אֵי זֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה יַקְרִיב, דִּבְרֵי חֲכָמִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִצְוָה בָּרִאשׁוֹן, וְאִם הָיָה שֵׁנִי מוּבְחָר מִמֶּנּוּ — יְבִיאֶנּוּ. הֲדַרַן עֲלָךְ הוֹצִיאוּ לוֹ שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים — מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בַּמַּרְאֶה וּבַקּוֹמָה וּבַדָּמִים וּבִלְקִיחָתָן כְּאֶחָד. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁוִין — כְּשֵׁרִין. לָקַח אֶחָד הַיּוֹם וְאֶחָד לְמָחָר — כְּשֵׁרִין. מֵת אֶחָד מֵהֶם, אִם עַד שֶׁלֹּא הִגְרִיל מֵת — יִקַּח זוּג לַשֵּׁנִי. וְאִם מִשֶּׁהִגְרִיל מֵת — יָבִיא זוּג אַחֵר וְיַגְרִיל עֲלֵיהֶם בַּתְּחִילָּה, וְיֹאמַר: אִם שֶׁל שֵׁם מֵת — זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַשֵּׁם יִתְקַיֵּים תַּחְתָּיו, וְאִם שֶׁל עֲזָאזֵל מֵת — זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יִתְקַיֵּים תַּחְתָּיו. וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה, שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תָּמוּת. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נִשְׁפַּךְ הַדָּם — יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ — יִשָּׁפֵךְ הַדָּם.

535 ספר הזהר פתח ↗

תָּא חֲזֵי, לוֹט נָפְקוּ מִנֵּיהּ וּמִבְּנָתֵיהּ תְּרִין אוּמִין מִתְפָּרְשָׁן, וְאִתְקְשָׁרוּ בְּהַהוּא סִטְרָא דְּאִתְחֲזֵי לוֹן, וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מְסַבֵּב סִבּוּבִין וּמְגַלְגֵּל גִּלְגּוּלִין בְּעָלְמָא דְּיִתְעֲבִיד כֹּלָּא כְּדְקָא יְאוּת וְיִתְקַשַּׁר כֹּלָּא בְּאַתְרֵיהּ. תָּא חֲזֵי, יָאוֹת הֲוָה לְלוֹט דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָפִיק מִנֵּיהּ ומבנתיה וּמֵאִתְּתֵיהּ תְּרִין אוּמִין אִלֵּין, אֶלָּא בְּגִין לְאִתְקַשָּׁרָא בְּאַתְרַיְיהוּ דְּאִתְחֲזֵי לְהוּ. וְאִתְעֲבִידוּ מִגּוֹ יֵינָא, וְהַהוּא יֵינָא אִזְדַּמַּן לְהוֹן בַּמְּעַרְתָּא הַהִיא לֵילְיָא, וְדָא הוּא רָזָא דְּאִתְעֲבִידוּ כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וְהָא אִתְּמָר וְאוּקְמוּהָ. תָּא חֲזֵי, מוֹאָב וְעַמּוֹן אִנּוּן קָרָאן לוֹן שְׁמָהָן, מוֹאָב מֵאָב. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר בְּכִירָה בַּחֲצִיפוּ אָמְרָה מוֹאָב, מֵאַבָּא הוּא. וְהַצְּעִירָה גַּם הִיא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי. בִּצְנִיעוּ אָמְרָה בֶּן עַמִּי. בַּר עַמִּי, וְלָא אָמְרָה מִמָּאן הֲוָה. תָּא חֲזֵי, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב וְלָא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ בְּוא"ו וְנָקוּד עַל וא"ו, בְּגִין דְּסִיּוּעָא דְּעֵילָא הֲוָה אִשְׁתְּכַח בְּהַהוּא עוֹבָדָא דְּזַמִּין מַלְכָּא מְשִׁיחָא לְנָפְקָא מִנֵּיהּ, וּבְגִין כָּךְ אִשְׁתְּלִים הָכָא בְּוא"ו. וּבְאָחֳרָא כְּתִיב וּבְקֻמָּהּ חָסֵר וי"ו, בְּגִין דְּלָא נָפַק מִינָּהּ חוּלְקָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּהַאי אָחֳרָא, וְעַל דָּא כְּתִיב בְּהַאי אָחֳרָא קְשִׁישָׁא וּבְקוּמָהּ בְּוא"ו מָלֵא וְנָקוּד עֲלָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, לָא יְדַע דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאוֹקְמָא מִינָהּ דָּוִד מַלְכָּא וּשְׁלֹמֹה וְכָל שְׁאָר מַלְכִין וּמַלְכָּא מְשִׁיחָא. תּוּ וּבְקוּמָהּ, דִּכְתִיב בְּרוּת רות ג׳:י״ד וַתָּקָם בְּטֶרְם יַכִּיר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְגו'. וּבְהַהוּא יוֹמָא הֲוָה לָהּ קִימָה וַדַּאי אִתְחַבַּר עִמָּהּ בֹּעַז לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ, וְאִתָּקַם מִנָּהּ כָּל הַנֵּי מַלְכִין וְכָל עִלּוּיָא דְיִשְׂרָאֵל. וְלא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ דִּכְתִיב וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלוֹתָיו עַד הַבֹּקֶר. וּבְקוּמָהּ דִּכְתִיב וַתָּקָם בְּטֶרֶם יַכִּיר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְגו'. בְּגִין כָּךְ וּבְקוּמָהּ נְקוּד וא"ו.

538 סנהדרין פתח ↗

539 ספורנו על שמות פתח ↗

אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב. כְּשֶׁרָאוּ אֵלּוּ הַנִּסִּים, אַף עַל פִּי שֶׁיָּדְעוּ שֶׁלֹּא עֲלֵיהֶם יַעֲלֶה יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה, מִכָּל מָקוֹם נִבְהֲלוּ לִרְאוֹת. יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד. יְהִי רָצוֹן שֶׁיֹּאחֲזֵמוֹ רָעַד וְלֹא יִתְקוֹמְמוּ עָלֵינוּ. נָמֹגוּ כֹּל יוֹשְׁבֵי כְנָעַן. הִנֵּה יוֹשְׁבֵי כְנַעַן בְּשָׁמְעָם כָּל אֵלֶּה נָמֹגוּ בְּלִי סָפֵק, כִּי יָדְעוּ שֶׁעֲלֵיהֶם עָלוּ לְגָרְשָׁם, כַּאֲמָרוֹ יהושע ב:יא "וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְכוּ'".

544 רש"י על דברים פתח ↗

ההוא יקרא ארץ רפאים. הִיא אוֹתָהּ שֶׁנָּתַתִּי לְאַבְרָהָם:

547 ברכות פתח ↗

אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא — אֵין צָרִיךְ. אָמַר אַבָּיֵי: אַף תַּלְמִיד חָכָם מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמֵימַר חַד פְּסוּקָא דְרַחֲמֵי, כְּגוֹן: ״בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי, פָּדִיתָה אוֹתִי ה׳ אֵל אֱמֶת״. אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ״ אִם נִצְּחוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם״. אִם נִצְּחוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל מִשְׁכַּבְכֶם״. אִם נִצְּחוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — יִזְכּוֹר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדֹמּוּ סֶלָה״. וְאָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב ״וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם״. ״לֻחֹת״ — אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, ״תּוֹרָה״ — זֶה מִקְרָא, ״וְהַמִּצְוָה״ — זוֹ מִשְׁנָה, ״אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי״ — אֵלּוּ נְבִיאִים וּכְתוּבִים, ״לְהוֹרוֹתָם״ — זֶה תַּלְמוּד, מְלַמֵּד שֶׁכּוּלָּם נִתְּנוּ לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ, כְּאִלּוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פִיּוֹת בְּיָדוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם״, מַאי מַשְׁמַע? אָמַר מָר זוּטְרָא וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי: מֵרֵישָׁא דְעִנְיָנָא, דִּכְתִיב: ״יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם״. וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם״. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ — מַזִּיקִין בְּדֵילִין הֵימֶנּוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף״, וְאֵין ״עוּף״ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ״. וְאֵין ״רֶשֶׁף״ אֶלָּא מַזִּיקִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי״. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כׇּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה — יִסּוּרִין בְּדֵילִין הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף״. וְאֵין ״עוּף״ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ״, וְאֵין ״רֶשֶׁף״ אֶלָּא יִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף״. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: הָא אֲפִילּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, יוֹדְעִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה׳ אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כׇּל חֻקָּיו כׇּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה׳ רוֹפְאֶךָ״. אֶלָּא: כׇּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עָלָיו יִסּוּרִין מְכוֹעָרִין וְעוֹכְרִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר״, וְאֵין ״טוֹב״ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ״. אָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אָדָם מוֹכֵר חֵפֶץ לַחֲבֵירוֹ, מוֹכֵר עָצֵב, וְלוֹקֵחַ שָׂמֵחַ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, נָתַן לָהֶם תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל — וְשָׂמַח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ״. אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב חִסְדָּא: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו — יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה׳״. פִּשְׁפֵּשׁ וְלֹא מָצָא — יִתְלֶה בְּבִטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״. וְאִם תָּלָה וְלֹא מָצָא — בְּיָדוּעַ שֶׁיִּסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ״. אָמַר רָבָא, אָמַר רַב סְחוֹרָה, אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפַץ בּוֹ — מְדַכְּאוֹ בְּיִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַה׳ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי״. יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא קִבְּלָם מֵאַהֲבָה? — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ״, מָה אָשָׁם לְדַעַת, אַף יִסּוּרִין — לְדַעַת. וְאִם קִבְּלָם מַה שְּׂכָרוֹ: ״יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁתַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחֵפֶץ ה׳ בְּיָדוֹ יִצְלָח״. פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי וְרַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא. חַד אָמַר: אֵלּוּ הֵם יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה — כׇּל שֶׁאֵין בָּהֶן בִּטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״. וְחַד אָמַר: אֵלּוּ הֵן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה — כׇּל שֶׁאֵין בָּהֶן בִּטּוּל תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרוּךְ אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי״. אָמַר לְהוּ רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, הָכִי אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵלּוּ וָאֵלּוּ יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ״. אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״ — אַל תִּקְרֵי ״תְלַמְּדֶנּוּ״, אֶלָּא תְלַמְּדֵנוּ. דָּבָר זֶה — מִתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֵנוּ. קַל וָחוֹמֶר מִשֵּׁן וָעַיִן. מַה שֵּׁן וָעַיִן שֶׁהֵן אֶחָד מֵאֵבָרָיו שֶׁל אָדָם — עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵרוּת, יִסּוּרִין שֶׁמְּמָרְקִין כׇּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְהַיְינוּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: נֶאֱמַר ״בְּרִית״ בְּמֶלַח, וְנֶאֱמַר ״בְּרִית״ בְּיִסּוּרִין, נֶאֱמַר ״בְּרִית״ בְּמֶלַח, דִּכְתִיב: ״וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית״ וְנֶאֱמַר ״בְּרִית״ בְּיִסּוּרִין, דִּכְתִיב: ״אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית״, מַה ״בְּרִית״ הָאָמוּר בְּמֶלַח — מֶלַח מְמַתֶּקֶת אֶת הַבָּשָׂר, אַף ״בְּרִית״ הָאָמוּר בְּיִסּוּרִין — יִסּוּרִין מְמָרְקִין כׇּל עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְכוּלָּן לֹא נְתָנָן אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין, אֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהָעוֹלָם הַבָּא. תּוֹרָה מִנַּיִן — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה״. הָעוֹלָם הַבָּא, דִּכְתִיב: ״כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר״. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הָעוֹסֵק בְּתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים

548 סנהדרין פתח ↗

עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, נִפְרַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמֶּנּוּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. פַּרְעֹה, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״מִי ה׳ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ״, נִפְרַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמֶּנּוּ בְּעַצְמוֹ, דִּכְתִיב: ״וַיְנַעֵר ה׳ אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם״, וּכְתִיב: ״דָּרַכְתָּ בַּיָּם סוּסֶיךָ וְגוֹ׳״. סַנְחֵרִיב, דִּכְתִיב: ״בְּיַד מַלְאָכֶיךָ חֵרַפְתָּ ה׳״, נִפְרַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמֶּנּוּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, דִּכְתִיב: ״וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה׳ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף וְגוֹ׳״. רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא רָמֵי: כְּתִיב ״מְרוֹם קִצּוֹ״, וּכְתִיב ״מְלוֹן קִצּוֹ״. אָמַר אוֹתוֹ רָשָׁע: בַּתְּחִלָּה אַחְרִיב דִּירָה שֶׁל מַטָּה, וְאַחַר כָּךְ אַחְרִיב דִּירָה שֶׁל מַעְלָה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב ״עַתָּה הֲמִבַּלְעֲדֵי ה׳ עָלִיתִי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַשְׁחִתוֹ ה׳ אָמַר אֵלַי עֲלֵה עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ״. מַאי הִיא? דִּשְׁמַע לִנְבִיָּא דְּקָאָמַר: ״יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהוֹלְכִים לְאַט וּמְשׂוֹשׂ אֶת רְצִין וּבֶן רְמַלְיָהוּ״. אָמַר רַב יוֹסֵף: אִלְמָלֵא תַּרְגּוּמָא דְּהַאי קְרָא, לָא הֲוָה יָדַעְנָא מַאי קָאָמַר. ״חֲלַף דְּקָץ עַמָּא הָדֵין בְּמַלְכוּתָא דְּבֵית דָּוִד, דִּמְדַבַּר לְהוֹן בִּנְיָיח, כְּמֵי שִׁילוֹחָא דְּנָגְדִין בִּנְיָיח, וְאִיתְרְעִיאוּ בִּרְצִין וּבַר רְמַלְיָה״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב ״מְאֵרַת ה׳ בְּבֵית רָשָׁע וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ״? ״מְאֵרַת ה׳ בְּבֵית רָשָׁע״ – זֶה פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ, שֶׁהָיָה אוֹכֵל אַרְבָּעִים סְאָה גּוֹזָלוֹת בְּקִינּוּחַ סְעוּדָה. ״וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ״ – זֶה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁהָיָה אוֹכֵל לִיטְרָא יָרָק בִּסְעוּדָה. ״וְלָכֵן הִנֵּה ה׳ מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר״, וּכְתִיב: ״וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר עַד צַוָּאר יַגִּיעַ״. אֶלָּא מַאי טַעְמָא אִיעֲנִישׁ? נְבִיָּא אַעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים אִיתְנַבִּי, אִיהוּ יְהַיב דַּעְתֵּיהּ עַל כּוּלַּהּ יְרוּשָׁלֶם. בָּא נָבִיא וְאָמַר לוֹ: ״כִּי לֹא מוּעָף לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר בֶּרֶכְיָה: אֵין נִמְסָר עַם עָיֵיף בַּתּוֹרָה בְּיַד מִי הַמֵּצִיק לוֹ. מַאי ״כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל אַרְצָה זְבוּלֻן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד דֶּרֶךְ הַיָּם עֵבֶר הַיַּרְדֵּן גְּלִיל הַגּוֹיִם״? לֹא כָּרִאשׁוֹנִים שֶׁהֵקֵלּוּ מֵעֲלֵיהֶם עוֹל תּוֹרָה, אֲבָל אַחֲרוֹנִים שֶׁהִכְבִּידוּ עֲלֵיהֶן עוֹל תּוֹרָה. וּרְאוּיִין הַלָּלוּ לַעֲשׂוֹת לָהֶם נֵס כְּעוֹבְרֵי הַיָּם וּכְדוֹרְכֵי הַיַּרְדֵּן. אִם חוֹזֵר בּוֹ – מוּטָב, וְאִם לָאו – אֲנִי אֶעֱשֶׂה לוֹ גָּלִיל בַּגּוֹיִם. ״אַחֲרֵי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה בָּא סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיָּבֹא בִיהוּדָה וַיִּחַן עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת וַיֹּאמֶר לְבִקְעָם אֵלָיו״. הַאי רִישָׁנָא לְהַאי פַּרְדָּשְׁנָא? ״אַחֲרֵי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת״, אַחַר מַאי? אָמַר רָבִינָא: לְאַחַר שֶׁקָּפַץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִשְׁבַּע, וְאָמַר: אִי אָמֵינָא לֵיהּ לְחִזְקִיָּה מַיְיתֵינָא לֵיהּ לְסַנְחֵרִיב וּמָסַרְנָא לֵיהּ בִּידָךְ, הַשְׁתָּא אָמַר: לָא הוּא בָּעֵינָא וְלָא בִּיעֲתוּתֵיהּ בָּעֵינָא. מִיָּד קָפַץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִשְׁבַּע: דְּמַיְיתֵינָא לֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשְׁבַּע ה׳ צְבָאוֹת לֵאמֹר אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי כֵּן הָיָתָה וְכַאֲשֶׁר יָעַצְתִּי הִיא תָקוּם. לִשְׁבֹּר אַשּׁוּר בְּאַרְצִי וְעַל הָרַי אֲבוּסֶנּוּ וְסָר מֵעֲלֵיהֶם עֻלּוֹ וְסֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמוֹ יָסוּר״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבֹא סַנְחֵרִיב וְסִיעָתוֹ וְיֵעָשֶׂה אֵבוּס לְחִזְקִיָּהוּ וּלְסִיעָתוֹ. ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא: חוּבַּל עוֹל שֶׁל סַנְחֵרִיב מִפְּנֵי שַׁמְנוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ, שֶׁהָיָה דּוֹלֵק בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. מָה עָשָׂה? נָעַץ חֶרֶב עַל פֶּתַח בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְאָמַר: כׇּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה יִדָּקֵר בְּחֶרֶב זוֹ. בָּדְקוּ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע, וְלֹא מָצְאוּ עַם הָאָרֶץ. מִגְּבָת וְעַד אַנְטִיפְרַס, וְלֹא מָצְאוּ תִּינוֹק וְתִינוֹקֶת, אִישׁ וְאִשָּׁה, שֶׁלֹּא הָיוּ בְּקִיאִין בְּהִלְכוֹת טוּמְאָה וְטׇהֳרָה. וְעַל אוֹתוֹ הַדּוֹר הוּא אוֹמֵר: ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן וְגוֹ׳״, וְאוֹמֵר: ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כׇל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה״. אַף עַל פִּי שֶׁאֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף, לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה. ״וְאֻסַּף שְׁלַלְכֶם אֹסֶף הֶחָסִיל״. אָמַר לָהֶם נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: אִסְפוּ שְׁלַלְכֶם. אָמְרוּ לוֹ: לִבְזוֹז אוֹ לַחְלוֹק? אָמַר לָהֶם: ״כְּאֹסֶף הֶחָסִיל״. מָה אֹסֶף הֶחָסִיל – כׇּל אֶחָד וְאֶחָד לְעַצְמוֹ. אַף שְׁלַלְכֶם – כׇּל אֶחָד וְאֶחָד לְעַצְמוֹ. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא מָמוֹן עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים מְעוֹרָב בּוֹ? אָמַר לָהֶם: ״כְּמַשַּׁק גֵּבִים שׁוֹקֵק בּוֹ״. מָה גֵּבִים הַלָּלוּ מַעֲלִין אֶת הָאָדָם מִטּוּמְאָה לְטׇהֳרָה, אַף מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל – כֵּיוָן שֶׁנָּפַל בְּיַד אוּמּוֹת הָעוֹלָם, מִיָּד טִיהַר. כִּדְרַב פָּפָּא, דְּאָמַר רַב פָּפָּא: עַמּוֹן וּמוֹאָב טָהֲרוּ בְּסִיחוֹן. אָמַר רַב הוּנָא: עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסַע אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּא עַל עַיַּת, עָבַר בְּמִגְרוֹן, לְמִכְמָשׂ יַפְקִיד כֵּלָיו. עָבְרוּ מַעְבָּרָה, גֶּבַע מָלוֹן לָנוּ, חָרְדָה הָרָמָה, גִּבְעַת שָׁאוּל נָסָה. צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים, הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה, עֲנִיָּה עֲנָתוֹת. נָדְדָה מַדְמֵנָה, יֹשְׁבֵי הַגֵּבִים הֵעִיזוּ. עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד, יְנֹפֵף יָדוֹ הַר בַּת צִיּוֹן גִּבְעַת יְרוּשָׁלִָם״. הָנֵי טוּבָא הָוְיָין? ״צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים״ – נָבִיא הוּא דְּקָאָמַר לַהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל: ״צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים״, בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שֶׁעָשׂוּ מִצְוֹת כְּגַלֵּי הַיָּם. ״הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה״ – מֵהַאי לָא תִּסְתְּפַי, אֶלָּא אִיסְתְּפַי מִנְּבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע דִּמְתִיל כְּאַרְיֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ וְגוֹ׳״. מַאי

551 תלמוד ירושלמי תענית פתח ↗

556 ראש השנה פתח ↗

מִשֶּׁתָּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ — אֵין תּוֹרְמִין וּמְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה, לְפִי שֶׁאֵין תּוֹרְמִין וּמְעַשְּׂרִין, לֹא מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן, וְלֹא מִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ. אִם הָיְתָה שְׁנִיָּה נִכְנֶסֶת לִשְׁלִישִׁית — שְׁנִיָּה מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שְׁלִישִׁית — מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעְשַׂר עָנִי. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: ״כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כׇּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר״, שָׁנָה שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא מַעֲשֵׂר אֶחָד. הָא כֵּיצַד? מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעְשַׂר עָנִי, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי יִבְטַל. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נָמֵי יִבְטַל — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם״, הִקִּישׁוֹ הַכָּתוּב לְנַחֲלָה: מָה נַחֲלָה אֵין לָהּ הֶפְסֵק — אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אֵין לוֹ הֶפְסֵק. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר וְגוֹ׳״, שָׁנָה שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא מַעֲשֵׂר אֶחָד. הָא כֵּיצַד? מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעְשַׂר עָנִי, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי יִבְטַל. יָכוֹל אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נָמֵי יִבְטַל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבָא הַלֵּוִי״, כׇּל זְמַן שֶׁבָּא — תֵּן לוֹ. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם״, הִקִּישׁוֹ הַכָּתוּב לְנַחֲלָה: מָה נַחֲלָה אֵין לָהּ הֶפְסֵק — אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אֵין לוֹ הֶפְסֵק. וְלַנְּדָרִים וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ לְשָׁנָה — מוֹנֶה שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ מִיּוֹם לְיוֹם. וְאִם אָמַר לְשָׁנָה זוֹ, אֲפִילּוּ לֹא עָמַד אֶלָּא בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם אֶחָד בְּתִשְׁרִי — עָלְתָה לוֹ שָׁנָה. אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה אֵינוֹ חָשׁוּב שָׁנָה, לְצַעוֹרֵיהּ נַפְשֵׁיהּ קַבֵּיל עֲלֵיהּ — וְהָא אִצְטַעַר לֵיהּ. וְאֵימָא נִיסָן? בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. תְּנַן הָתָם: הַתִּלְתָּן — מִשֶּׁתִּצְמַח, הַתְּבוּאָה וְהַזֵּיתִים — מִשֶּׁיָּבִיאוּ שְׁלִישׁ. מַאי מִשֶּׁתִּצְמַח — מִשֶּׁתִּצְמַח לִזְרָעִים. הַתְּבוּאָה וְהַזֵּיתִים מִשֶּׁיָּבִיאוּ שְׁלִישׁ. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּמָטוּ בָּהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, אָמַר קְרָא: ״מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמוֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסּוּכּוֹת״, שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה מַאי עֲבִידְתֵּיהּ בְּחַג הַסּוּכּוֹת? שְׁמִינִית הִיא! אֶלָּא, לוֹמַר לָךְ: כׇּל תְּבוּאָה שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ בַּשְּׁבִיעִית לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה — אַתָּה נוֹהֵג בּוֹ מִנְהַג שְׁבִיעִית בַּשְּׁמִינִית. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַב אַסִּי:

557 בבא בתרא פתח ↗

יִירְשׁוּ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם״ – בֵּין שֶׁאָמַר ״תְּנוּ״ בֵּין שֶׁאָמַר ״אַל תִּתְּנוּ״ – אֵין נוֹתְנִין לָהֶן אֶלָּא שֶׁקֶל. וְהָא הָכָא, דְּכִשְׁתֵּי שָׂדוֹת וְכִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם דָּמֵי, וְקָתָנֵי דְּקָנֵי! הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ – בְּרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא. אָמַר רַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: ״נְכָסַי לְךָ, וְאַחֲרֶיךָ יִירַשׁ פְּלוֹנִי, וְאַחֲרֵי אַחֲרֶיךָ יִירַשׁ פְּלוֹנִי״ – מֵת רִאשׁוֹן, קָנָה שֵׁנִי; מֵת שֵׁנִי, קָנָה שְׁלִישִׁי. וְאִם מֵת שֵׁנִי בְּחַיֵּי רִאשׁוֹן – יַחְזְרוּ נְכָסִים לְיוֹרְשֵׁי רִאשׁוֹן. וְהָא הָכָא, דְּכִשְׁתֵּי שָׂדוֹת וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם דָּמֵי, וְקָתָנֵי דְּקָנָה! וְכִי תֵּימָא: הָכָא נָמֵי בְּרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא; אִי הָכִי, מֵת שֵׁנִי קָנָה שְׁלִישִׁי?! הָא שְׁלַח רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב עַוְיָא: לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה, ״נְכָסַי לְךָ, וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי״, וְרִאשׁוֹן רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ – אֵין לַשֵּׁנִי בִּמְקוֹם רִאשׁוֹן כְּלוּם, שֶׁאֵין זֶה לְשׁוֹן מַתָּנָה אֶלָּא לְשׁוֹן יְרוּשָּׁה, וִירוּשָּׁה אֵין לָהּ הֶפְסֵק! תְּיוּבְתָּא דְכוּלְּהוּ! תְּיוּבְתָּא. לֵימָא נָמֵי תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ? וְתִסְבְּרָא?! וְהָא אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ בְּהָנֵי תְּלָת! לָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּתוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר, כָּאן לְאַחַר כְּדֵי דִבּוּר. וְהִלְכְתָא: כׇּל תּוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר כְּדִבּוּר דָּמֵי, לְבַר מֵעֲבוֹדָה זָרָה

558 שבועות פתח ↗

עַל פִּי נָבִיא נֶאֱכֶלֶת וְעַל פִּי נָבִיא נִשְׂרֶפֶת. כֹּל שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית בְּכׇל אֵלּוּ כּוּ׳. אִיתְּמַר, רַב הוּנָא אָמַר: ״בְּכׇל אֵלּוּ״ תְּנַן, רַב נַחְמָן אָמַר: ״בְּאַחַת מִכׇּל אֵלּוּ״ תְּנַן. רַב הוּנָא אָמַר ״בְּכׇל אֵלּוּ״ תְּנַן – קָסָבַר קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִידְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקִידְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא, וְעֶזְרָא זֵכֶר בְּעָלְמָא הוּא דַּעֲבַד. רַב נַחְמָן אָמַר ״בְּאַחַת מִכׇּל אֵלּוּ״ תְּנַן – קָסָבַר: קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִידְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קִידְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא, וְעֶזְרָא קַדּוֹשֵׁי קַדֵּישׁ אַף עַל גַּב דְּלָא הֲווֹ אוּרִים וְתוּמִּים. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: ״כֹּל שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית בְּכׇל אֵלּוּ״! תָּנֵי: ״בְּאַחַת מִכׇּל אֵלּוּ״. תָּא שְׁמַע, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: שְׁנֵי בִּיצְעִין הָיוּ בְּהַר הַמִּשְׁחָה, תַּחְתּוֹנָה וְעֶלְיוֹנָה. תַּחְתּוֹנָה – נִתְקַדְּשָׁה בְּכׇל אֵלּוּ; עֶלְיוֹנָה – לֹא נִתְקַדְּשָׁה בְּכׇל אֵלּוּ, אֶלָּא בְּעוֹלֵי גוֹלָה; שֶׁלֹּא בְּמֶלֶךְ וְשֶׁלֹּא בְּאוּרִים וְתוּמִּים. תַּחְתּוֹנָה שֶׁהָיְתָה קְדוּשָּׁתָהּ גְּמוּרָה – עַמֵּי הָאָרֶץ נִכְנָסִין לְשָׁם, וְאוֹכְלִין שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים אֲבָל לֹא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי; וַחֲבֵרִים אוֹכְלִים שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. עֶלְיוֹנָה שֶׁלֹּא הָיְתָה קְדוּשָּׁתָהּ גְּמוּרָה – עַמֵּי הָאָרֶץ הָיוּ נִכְנָסִין שָׁם, וְאוֹכְלִין שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים אֲבָל לֹא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי; וַחֲבֵרִים אֵין אוֹכְלִין שָׁם לֹא קָדָשִׁים קַלִּים וְלֹא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וּמִפְּנֵי מָה לֹא קִידְּשׁוּהָ? שֶׁאֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת אֶלָּא בְּמֶלֶךְ וְנָבִיא וְאוּרִים וְתוּמִּים, וּבְסַנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וּבִשְׁתֵּי תּוֹדוֹת וּבְשִׁיר. וְלָמָּה קִידְּשׁוּהָ? לָמָּה קִידְּשׁוּהָ?! הָא אָמְרַתְּ לֹא קִידְּשׁוּהָ! אֶלָּא לָמָה הִכְנִיסוּהָ? מִפְּנֵי שֶׁתּוֹרְפָּהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם הָיְתָה, וְנוֹחָה הִיא לִיכָּבֵשׁ מִשָּׁם. תַּנָּאֵי הִיא; דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: שָׁמַעְתִּי כְּשֶׁהָיוּ בּוֹנִין בַּהֵיכָל, עָשׂוּ קְלָעִים לַהֵיכָל וּקְלָעִים לָעֲזָרוֹת. אֶלָּא שֶׁבַּהֵיכָל בּוֹנִין מִבַּחוּץ, וּבָעֲזָרוֹת בּוֹנִין מִבִּפְנִים. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי שֶׁמַּקְרִיבִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּיִת, אוֹכְלִין קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קְלָעִים, קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חוֹמָה; מִפְּנֵי שֶׁקְּדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִידְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקִידְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא. לָאו מִכְּלָל דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: לֹא קִידְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא? אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: מִמַּאי? דִּלְמָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִידְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקִידְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא, וּמָר מַאי דִּשְׁמִיעַ לֵיהּ קָאָמַר, וּמָר מַאי דִּשְׁמִיעַ לֵיהּ קָאָמַר. וְכִי תֵּימָא: קְלָעִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְמָה לִי? לִצְנִיעוּתָא בְּעָלְמָא. אֶלָּא הָנֵי תַּנָּאֵי – דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: לָמָּה מָנוּ חֲכָמִים אֶת אֵלּוּ? שֶׁכְּשֶׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה, מָצְאוּ אֵלּוּ וְקִידְּשׁוּם. אֲבָל רִאשׁוֹנוֹת בָּטְלוּ מִשֶּׁבָּטְלָה הָאָרֶץ. אַלְמָא קָסָבַר: קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִידְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קִידְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא. ורְמִינְהִי, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: וְכִי אֵלּוּ בִּלְבַד הָיוּ?! וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״שִׁשִּׁים עִיר כׇּל חֶבֶל אַרְגֹּב מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן, כׇּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרוֹת חוֹמָה גְבֹהָה״! אֶלָּא לָמָּה מָנוּ חֲכָמִים אֶת אֵלּוּ – שֶׁכְּשֶׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה מָצְאוּ אֵלּוּ וְקִידְּשׁוּם. קִידְּשׁוּם הַשְׁתָּא?! הָא אָמְרִינַן לְקַמַּן דְּלָא צְרִיכָא לְקַדּוֹשֵׁי! אֶלָּא מָצְאוּ אֵלּוּ וּמְנָאוּם. וְלֹא אֵלּוּ בִּלְבַד, אֶלָּא כׇּל שֶׁתַּעֲלֶה בְּיָדְךָ מָסוֹרֶת מֵאֲבוֹתֶיךָ שֶׁמּוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן – כׇּל מִצְוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגוֹת בָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁקְּדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִידְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקִידְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא. קַשְׁיָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר יוֹסֵי אַדְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר יוֹסֵי! אִיבָּעֵית אֵימָא: תְּרֵי תַּנָּאֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר יוֹסֵי; אִיבָּעֵית אֵימָא: חֲדָא מִינַּיְיהוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר יוֹסֵי אַמְרַהּ. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר יוֹסֵי אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר לוֹא חֹמָה״ – אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ עַכְשָׁיו וְהָיָה לוֹ קוֹדֶם לָכֵן.

560 משנה תורה, הלכות בית הבחירה פתח ↗

כָּל מָקוֹם שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בְּכָל אֵלּוּ וְכַסֵּדֶר הַזֶּה אֵין קָדוֹשׁ גָּמוּר. וְזֶה שֶׁעָשָׂה עֶזְרָא שְׁתֵּי תּוֹדוֹת זִכָּרוֹן הוּא שֶׁעָשָׂה לֹא בְּמַעֲשָׂיו נִתְקַדֵּשׁ הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם לֹא מֶלֶךְ וְלֹא אוּרִים וְתֻמִּים. וּבְמַה נִּתְקַדְּשָׁה בִּקְדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה שֶׁקִּדְּשָׁהּ שְׁלֹמֹה שֶׁהוּא קִדֵּשׁ הָעֲזָרָה וִירוּשָׁלַיִם לִשְׁעָתָן וְקִדְּשָׁן לֶעָתִיד לָבוֹא: לְפִיכָךְ מַקְרִיבִין הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם בַּיִת בָּנוּי. וְאוֹכְלִין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בְּכָל הָעֲזָרָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא חֲרֵבָה וְאֵינָהּ מֻקֶּפֶת בִּמְחִצָּה וְאוֹכְלִין קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל יְרוּשָׁלַיִם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם חוֹמוֹת שֶׁהַקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה קָדְשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְקָדְשָׁה לֶעָתִיד לָבוֹא:

562 דברים ניחומים על איכה פתח ↗

איכה יעיב וכו' והנה באיכה רבתי אמרו ז"ל רבי ורבי יוחנן היו דורשין בפסוקין אלו והיו מתנחמים יורו כי ענין המקראות אלו הוא דרך נחמה והלא כמו זר נחשב כי הנה יראו דברים מרים ומאררים. והנה עד אשר לא נבא אל ביאור הכתובים נזכירה מז"ל באיכה רבתי וז"ל ויקרא ה' וכו' בשעת שבק' הקב"ה להחרי' בה"מ אמר כל זמן שאני בתוכו אין האויבים נוגעין בו אלא אכבש את עיני ממנו ואשבע שלא אזקק לו עד עת קץ ויבואו האויבים ויחריבו אותו מיד נשבע הקב"ה בימינו והחזירה לאחוריו הה"ד השיב אחור ימינו מפני אויב באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו וכיון שנשרף אמר הקב"ה שוב אין לי מושב בארץ אסלק שכינתי ממנה ואעלה למכוני הראשון הה"ד אלכה ואשיבה אל מקומי עד יאשמו ובקשו פני באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר אוי לי מה עשיתי השריתי שכינה למטה בשביל ישראל ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון ח"ו שהייתי שתוק לע"ג ולעג לבריות באותה שעה בא מטטרו"ן ונפל על פניו ואמר לפניו רבש"ע אני אבכה ואתה לא תבכה אמר לו אם אין אתה מניח אותי לבכות עכשיו אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ואבכה שנאמר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה וגו' אמר להם הקב"ה למלה"ש בואו ונלך אני ואתם ונראה בביתי מה עשו אויבים מיד הלך הקב"ה ומלאכי השרת וירמיה לפניו וכיון שראה הקב"ה את בה"מ אמר בודאי הוא ביתי וזהו מנוחתי שבאו אויבים ועשו בו כרצונם באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואמר אוי לי על ביתי בני היכן אתם כהני היכן אתם אוהבי היכן אתם מה אעשה לכם התרתי אתכם כ"פ ולא חזרתם בתשובה אמר הקב"ה לירמיה אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו ואין לך כאב לא עלי ולא על בני לך קרא לאברהם וליצחק וליעקב ומשה מקבריהם שהם יודעים לבכות וכו' ע"כ. ראוי לשים לב א' אומרו בשעה שבקש מה היתה הבקשה הזאת ומי יעכב ביד אדון הכל יתברך. ב' או' אמר כל זמן שאני בתוכו אין האויבים נוגעין בו אלא אכבוש את עיני ממנו ואשבע שלא אזקק לו וכו' והנה היה לו לומר אלא אסתלק ממנו שהיא הגזירה הצודקת אל אומרו כל זמן שאני בתוכו אין וכו' ולא אומר אכבוש כו'. ג' מה זו כבישת עינים. ד' מה צורך שבועה שלא יזדקק לו ויעשה בלא שבועה. ה' למה היה עוש' הכנות לשיחרובוהו והלא טוב טוב היה שלא יכנסו אויבים להחריבו. ו' למה היתה השבועה בימינו. ז' מה ענין חזרת הימין לאחריו ולמה יעשה כן. ח' או' וכיון שנשרף אמר הקב"ה שוב אין לי מושב בארץ אסלק שכינתי לא ימנע או מה שאמר למעל' אכבוש את עיני ואשבע שלא אזקק לו עד עת קץ הוא סילוק שכינה או לאו אם היא סילוק שכינה איך או' אח"כ כיון שנשרף אמר אסלק שכינתי הרי סילק' מקודם שנשרף ואם אינו סילוק שכינה למה קודם שנשרף לא רצה לסלק שכינתו ואחר שנשרף אמר לסלקה. ט' כי תחילה אמר אשבע שלא אזקק לו עד עת קץ שמשמעו שבעת קץ יזדקק ואחר שנשרף הוא אומר שוב אין לי מושב בארץ שהיא לגמרי ואין לומר כי למעלה דבר על בה"מ ואח"כ על כללות הארץ שהרי אומרו מושב לא יצדק כ"א בבה"מ. ועוד אומרו אעלה למכוני הראשון ואין זה רק בעולם העליון וראה שגם מבה"מ של מטה יסתלק. י' כי אחר שנשרף אמרו רז"ל שבחורבן הבית היקל כעסו כי כלה ה' חמתו שפך חרון אפו במה שויצת אש בציון ואם כן היה לו להקל בדבר ולא להכביד יותר מאשר היה כעסו מתחלה. והנה לבל יכבד על כל הקור' מאמרינו נניף יד תחלה להשיב על עשר' הערות אלו שבתחלת המאמר ואחרי כן נעיר על השאר ונדבר בו בשלהי הקינה הזאת בס"ד. ואומרה כי הנה מאמר זה יסוב על שני יסודות א' הנוד' מרז"ל על פסוק מזמור לאסף אלהים וכו' שהקשו מזמור לאסף קינה מבעי ליה אלא למלך שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה וסרח בתוך חופתו ובא המלך ונתן את החופה ורמס וטרף כל כלי החופה ויקרעם וירמסם תחת רגליו אמרו לו מה המעשה הזה אם בנך חטא כלי חופתו מה חטאו אמר להם אם אני הייתי מטיל כעסי על בני הייתי ממיתו ואין לי אחר ע"כ היטלתי הכעס על כלי החופה ואח"כ בהכא' קלה תספיק להעבי' כעס עון בני כך המלך זה הקב"ה הבן אלו ישראל והחופה זה ב"ה אמר אם אטיל הכעס על בני לא ישאר ממנו מאומה לכן אטיל הכעס על הבית המקד' ובכן זימר אסף ואמר מזמור על שבאו גוים וכו'. הקדמה שנית והיא כי בית ראשון נבנה בזכות אברהם והשני בזכות יצחק וע"כ לא התמידו כי אברהם יצא ממנו ישמעאל וע"כ שמונים אלף פרחי כהונה של בית ראשון נפלו ביד ישמעאל והשני על שיצא מיצחק עשו נפל הבית ביד אדום: אך הג' שהוא בזכות יעקב שהיתה מטתו שלמה הוא קיים לעד וזהו מאמרם ז"ל באומרם אברהם קראו הר שנאמר בהר ה' יראה כי נעתד להיות הר יצחק קראו שדה וע"כ בית שני שדה תחרש על ידי טורנסרופוס. אך יעקב קראו בית והוא בית נאמן ולהיות כי בית ראשון שבזכות אברהם היה על צד החסד כי חסד לאברהם כנודע ע"כ המשיך חסדו הוא ית' בו ביותר מבשני כי האריך עד ששבעה בתי דינים עבדו ע"ג מלבד ג"ע וש"ד האריך להם כל עוד שהיו עוסקים בתורה מה שאין כן בבית שני שעם היותם עוסקי' בתורה הספיק שנאת חנם להחריבו כי אין זה רק להיות מציאותו ע"י מדה"ד הוא פחד יצחק. ונבא אל הענין. והוא כי הנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל שלא יכלום עונותיהם כ"א בהם היו מתחילי' ולא היו האויבים שולחים ידיהם בבה"מ לא היה נשאר ח"ו מיש' שריד כי עצמו אשמותם. ומצד אחר ראה לעומת זה כי הלא יקשה מאד להחריב בית מלונו יתברך אשר לא נעדרה ממנו שכינה מאז נברא העולם כי ע"כ שם הקריב אדם ונח ונעקד בו יצחק על כי שמה השכינה כד"א וירא את המקום מרחוק היא שכינה הנקראת מקום אך על שיקול ב' הבחינות היתה דעת עליון מכרעת להחריבו להציל את ישראל כ"א אין ישראל גם אין מקדש וזה אומרו בשעה שבקש הקב"ה להחריב וכו' כי על היות נגדיות הבחינה השנית אמר שבקש זו מעשו' הפכו ואמר כל זמן שאני בתוכו אין האויבים נוגעין בו כ"א בישראל ויכלו תחת ידם וימקו בעונם כי הלא אימתי שבבית המקדש תבעתם מה שאין כן אימת ישראל כי טומאת אשמותם אתם המפילתם לפני אויביהם ואם אמרתי אסתלק מבה"מ לגמרי אפשר מהבחינה השנית ומה גם בית ראשון שנעשה על צד החסד כי מאברהם הוא כמדובר ועליו אמרתי והיו עיני ולבי שם כל הימים ופירשו עיני מלהביט והשגיח והשפיע בו שבין במדת רחמים בין במדת הדין אשפיע בו טובה ואלה הן שתי העינים ואם ח"ו באריכות הימים יקלקלו מעשיהם על כן אמר ולבי שם כל הימים שאם הטיב לא יהיה בפועל יהיה בלב לעת קץ ע"כ אמר אני אתקן הכל אכבוש את עיני שהוא כי לא אבטל ענין עיני ולבי כ"א מה שאמרתי והיו עיני בלבד שהוא לכבוש ההשגחה והתפשטות הקדושה ושפע עליון מלמעלה אך לבי יהיה שם על העתיד שהוא ליזקק לעת קץ ולהיות כי הבית הראשון שהיה על צד החסד לא יבצר ממדת הדין לקטרג ולומר למה יחרב על אשמות יש' החוטאים והנפש החוטאת היא תמות ולא ילקה בה"מ אשר לא חטא ע"כ נשבע וזה אומרו ואשבע שלא אזקק לו עד עת קץ. עוד כיוונו ז"ל באומרו ממנו ובאומרו לו והוא שאמר הוא ית' אם אסלק השגחתי מלהיות לי שייכות בין בבה"מ בין בישרא' ויחדו יהיו תמים לפני האויבים הלא אפשר יחלו ביש' ויכלום ולא יחלו מבית המקדש והכוונה להחריב הבית כדי להקל מעל יש' תתבטל ע"כ מה עשה הוא ית' אמר אכבש עיני ממנו שהוא ממנו לבדו ולא מישר' וכן אשבע שלא אזקק לו שהוא אך לא מיש' כענין השוכן אתם בתוך טומאותם וע"כ יותר יערבו אל לבם להחריב את בה"מ מלהכו' תחלה ביש' עם היות שהאיבה עצמות עם יש' היא וז"א ויבואו האויבים ויחריבו אותו כלו' עם היותם אויבים שהוא של יש' ולא של הבית כי לא תצדק מלת אויבים כ"א לאנשים כהם ולא לבית ועם כל זה אחר שאכבש עיני וכז' יבואו האויבים אל הבית ויחריבו ולא יחלו בישראל: ואמר מיד נשבע הב"ה בימינו והחזירה לאחריו כו' והנה למה שהכריחו התו' פרק אין דורשין כי פירוש מה לפנים ומה לאחור הוא מה שהיה ומה שעתיד להיות שקורא לאחור אל מה שיהיה לאחרונה יאמר מה שכתבנו שבשביל מדת החסד שבה נעשה בית ראשון הוצרך הוא יתברך לישבע והוא מה שכתוב אצלנו על פסוק אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני שראוי לינקד שי"ן של תשכח בפת"ח אך אומר הוא יתברך לנחם את ירושלים אל תראי משכחה כי לו יונח שאשכח אני האם תשכח אותך צד הימין היא מדת החסד וזהו אם אשכחך ירושלים תשכח אותך ימיני בתמיה והיא כי ע"צ החסד היה עכוב מליגע יד בבה"מ שנבנה בחסד ע"כ נשבע בשביל ימינו שלא תעכב והפיס דעתה במה שהחזירה לאחוריו כי משך חסדו במה שלא החליט רק עד עת קץ בלבד שהוא באחרונה הנקרא אחור כדעת התו' וזה יאמר נשבע הב"ה בימינו בשביל ומינו הוא מדת החסד והחזירה לאחריו שהוא לעתיד דהיינו עת קץ שמה שהיה עתה הבית ההוא מצד הימין והי' ראוי יהיה לו החסד מעתה החזיר החסד ההוא לעת קץ הוא לאחור הה"ד השיב אחור ימינו כי את ימינו שהיתה באה עתה לעכב למשוך חסד השיבה לאחור שהוא לעת קץ ולא עתה מפני אויב שיכנס אל בה"מ שאם לא היה משיב אותה לא היה אויב נכנס והיה אבדן יש' וזהו הה"ד וכו' כלו' בזה יתיישב הכתוב שאל"כ קשה האם מפני אויב ישיב אחור ימין ה' חלילה. או יאמר והחזירה לאחוריו כי בחינת החסד מה שימשך ממנה הוא כי לא תעצר מפאת עון אשר חטא ואיך נפסקה לזה אמר כי לא נפסקה שאם כן מה היו עושים ישראל בגלותם לולא חסדי ה' כי לא תמו אך עשה ית' שמה שהיה מכלכל את ישראל על ידי עצמו בארץ ישראל נעשה אח"כ ע"י שרים של מעלה בארץ אויביהם כי השפע הראוי להם ניתנה לחצונים שהם אחורי הקדושה להריק על הגוים ועל ישראל אשר בתוכם כדבר שנ' התפללו בשלום העיר הזאת כי בשלומה יהיה לכם שלום וזהו נשבע בימינו שלא אזדקק להשפיע חסד ואיך יתכן להפסיקה לזה אמר והחזירה לאחוריו שהוא ששפע הימין החזירו ממה שהיה דרך פנים אל החצונים הנקראים אחוריו יתברך כדי שיאכלו ישראל על ידם מה שלא זכו ליינק דרך פנים הה"ד השיב אחור ימינו ולא דרך שער השמים לישראל קדושים כאשר בתחלה היה זה מפני אויב שיכנס לבה"מ כמדובר. והנה כתבנו כי בית ראשון היה מבחינת חסד לאברהם וע"כ כל עוד שהיה הבית ההוא קיים לא היתה מדת הדין שולטת עד שנחרב ומאז היחלה מדת יצחק שבה נעשה בית שני כאשר כתבנו שעל כן כבדה בו מדת הדין יותר מבראשון. ובזה נבא אל ענין אומרו וכיון שנשרף אמר הקב"ה שוב אין לי מושב בארץ וכו' לומר בעוד שהיה הבית הראשון קיים שלא נסתלק כח מדת החסד ממנו בעצם ולא נשבע רק שלא ליזקק לו עד עת קץ כלומר כי לעת קץ יזקק אך אחר שנשרף ונסתלק כח ימין החסד כמעט והוחזר אחור ימינו ובא כח מדת פחד יצחק אז אמר שוב אין לי מושב בארץ וכו' ואיך יתוקן הלא הוא ע"י הדמעות כאשר יבא בביאור שאר דברי המאמר בשלהי הקינה בס"ד. כלל הדברים כי בחמלת ה' על בנו בכורו ישראל אשר אהב הרס בעברתו בית מנוחתו כלה חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון שחת מבצריו להקל כעסו מעל ישראל עמו בל יתמו בעונם ועון אבותם אתם וזאת חשבתי היא כוונת מקראי קודש אלה הבאים בקינה הזאת השנית. והוא בשום לב ראשונה אל אומרה יעיב ל' עתיד ולא אמר העיב. אך בהקדמה האמורה הזאת כי הכעס אשר היה ראוי להשליך על יש' הטיל בציון ובה"מ והכליה הראויה בעונותם ניעשו' בעם נעשתה בבית מקדשם ובכן גדר נחרצה נעשתה בבה"מ הוא הוראות מה שהיה ראוי ליעשות ביש' שהוא כליון חרוץ חלילה וזה יאמר איכה יעיב ל' עתיד מעין אל תרא ביום אחיך ואל תגדל פיך שהוא לא היה לך לראות לא היה לך להגדיל פיך כך איכה היה מעיב ה' את בת ציון הם ישראל כלומר שהיה חושך עצום שהרי במה שעשה תמורתו להטיל הכעס כי הנה השליך משמים ארץ תפארת יש' וגם בה"מ לא זכר היותו הדום רגליו ביום אפו וזה הוראה עד היכן הגיע הכעס שהיה לו ית' על ישראל מאשר עשה בדיוקן יעקב מן השמים ובהדום רגליו ששרפו עד כלה כלומר שלפי הוראת מה שעשה אם ככה היה עושה בישראל היה מאביד שריד חלילה: או יאמר דרך פשטו במה שמפורש ע"י ירמי' הנביא כי טרם החרבן נעשתה מגילות קינות ברוח הקודש מפי הנביא ירמיה כמאמר ברוך בן נריה מפיו יקרא אלי ואני כות' וכו' ובזה יתקן שאחר סיפור הצרות באלפ"א בית"א הקודמת ואיך היו ראויה אליהם כי חטא חטאה ירושלים וכו' אומר' עתה רוח הקודש כמדברת קודם החרבן אחר שנגזרה הגזרה אל תתמהו על הצרות והתנחמו כי דעו איפה כי כ"כ גדלו עונו' ישראל הם בת ציון כי היו ראוי לעשות בהם כלה ודעו כי איכה יהיה שיעיב ויחשיך ה' את בת ציון כלומר שיחשיך בצרות המשולים לצרות שיהיה חשך בלבד ולא כליון חרוץ עם היות באפו הוא ביום רוגז בט' באב שמהמדבר נתעתד להיות יום אף ורוגז הלא היה ע"י שהשליך וכו' כי הטיל הכעס שהיה לו יתברך על בת ציון במה שהשליך משמים ארץ תפארת ישראל הוא הדיוקן של יעקב בשמים וגם בבית המקדש כי ולא זכר הדום רגליו ביום אפו והחריבו ולא חש על כבוד היותו הדום רגליו לבל כלות את ישראל כלומר שאל"כ לא היה מעיב את בת ציון כי אם מכלה חלילה: או יהיה אומרו איכה יעיב ה' באפו את בת ציון דברי תלונות הנביא או ישראל ורוח הקדש משיבה אליו על כל דבר ודבר ודברי התלונה הם איכה וכו' כי הנה יותר יצטער האדם בעקיצת מחט האוהב מבמכת חץ מהאויב והענין כי הנה דרכו יתברך לעשות שפטיו על החוטאים ע"י מלאכים רעים כאף וחימה עברה וכו' והם כאויבים והנה בצרות ישראל האף שהוא אחד ממשלחת מלאכי הרוגז שלח בהם אך גם השכינה שהיא שם אדנות שהיא שלנו סייעה וזאת היא התלונה לומר הלואי היה ית' מניח את האף לבדו ולא יהיה גם הוא ית' משתתף להצר לנו כי הלא הוא אבינו ואיך יהיה גם הוא בפועל נגדנו וזהו איכה יעיב באפו אדני את בת ציון מי יתן והיה מניח את האף לבדו ולא יעיב באף גם ה' את בת ציון: משיבה רוח הקודש ואומרת הלא זו לטובה גדולה היתה כי ע"י היות גם ה' פועל הרוגז נמשך כי השם הנזכר השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדום רגליו ביום אפו מה שאין כן אם היה האף לבדו כי המשחית לא יערב אל לבו להשליך משמים דיוקן יעקב גם לא לשלוח יד במקדש ה' הוא הדום רגליו אך בהיות גם אדני שם עשה כל אלה ואין טובה גדולה מזו כי ע"י הטיל הכעס באלו היקל מישראל להשאיר מהם פליטה כמדובר למעלה והוא מאמרנו ז"ל על פסוק כלה ה' חמתו וכו' ויצת אש בציון וכו':

565 רש"י על דברים פתח ↗

אעברה נא. אֵין נָא אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה: ההר הטוב הזה. זוֹ יְרוּשָׁלַיִם: והלבנן. זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ ספרי:

570 מנחות פתח ↗

רַבִּי יוֹסֵי הַחוֹרָם אוֹמֵר: מָצִינוּ יָמִין שֶׁנִּקְרָא יָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ״. וְאִידַּךְ – ״יַד יְמִינוֹ״ אִיקְּרִי, ״יָד״ סְתָמָא לָא אִיקְּרִי. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וּקְשַׁרְתָּם״ ״וּכְתַבְתָּם״ – מָה כְּתִיבָה בְּיָמִין, אַף קְשִׁירָה בְּיָמִין, וְכֵיוָן דִּקְשִׁירָה בְּיָמִין – הַנָּחָה בִּשְׂמֹאל הִיא. וְרַבִּי יוֹסֵי הַחוֹרָם, הַנָּחָה דְּבִשְׂמֹאל מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵהֵיכָא דְּנָפְקָא לֵיהּ לְרַבִּי נָתָן. רַב אָשֵׁי אָמַר: מִ״יָּדְכָה״ כְּתִיב, בְּהֵ״י כֵּהָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אָשֵׁי: וְאֵימָא ״יָדְךָ״ שֶׁבְּכֹחַ? אֲמַר לֵיהּ: מִי כְּתִיב בְּחֵי״ת? כְּתַנָּאֵי: ״יָדְכָה״ בְּהֵ״י – זוֹ שְׂמֹאל, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: ״יָדְךָ״ לְרַבּוֹת אֶת הַגִּידֵּם. תַּנְיָא אִידַּךְ: אֵין לוֹ זְרוֹעַ – פָּטוּר מִן הַתְּפִילִּין, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: ״יָדְכָה״ לְרַבּוֹת אֶת הַגִּידֵּם. תָּנוּ רַבָּנַן: אִטֵּר מַנִּיחַ תְּפִילִּין בִּימִינוֹ, שֶׁהוּא שְׂמֹאלוֹ. וְהָתַנְיָא: מַנִּיחַ בִּשְׂמֹאלוֹ שֶׁהוּא שְׂמֹאלוֹ שֶׁל כׇּל אָדָם! אֲמַר אַבָּיֵי: כִּי תַּנְיָא הָהִיא בְּשׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו. תָּנָא דְּבֵי מְנַשֶּׁה: ״עַל יָדְךָ״ – זוֹ קִיבּוֹרֶת, ״בֵּין עֵינֶיךָ״ – זוֹ קׇדְקֹד. הֵיכָא? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: מְקוֹם שֶׁמּוֹחוֹ שֶׁל תִּינוֹק רוֹפֵס. בְּעָא מִינֵּיהּ פְּלֵימוֹ מֵרַבִּי: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי רָאשִׁים, בְּאֵיזֶה מֵהֶן מַנִּיחַ תְּפִילִּין? אֲמַר לֵיהּ: אוֹ קוּם גְּלִי, אוֹ קַבֵּל עֲלָךְ שַׁמְתָּא. אַדְּהָכִי אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא, אֲמַר לֵיהּ: אִיתְיְלִיד לִי יָנוֹקָא דְּאִית לֵיהּ תְּרֵי רֵישֵׁי, כַּמָּה בָּעֵינָא לְמִיתַּב לְכֹהֵן? אֲתָא הָהוּא סָבָא תְּנָא לֵיהּ: חַיָּיב לִיתֵּן לוֹ עֲשָׂרָה סְלָעִים. אִינִי? וְהָתָנֵי רָמֵי בַּר חָמָא: מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר ״פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ נִטְרַף בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים, תַּלְמוּד לוֹמַר

574 משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

כָּל הַגַּלְגַּלִּים הָאֵלּוּ הַמַּקִּיפִין אֶת הָעוֹלָם הֵן עֲגֻלִּין כְּכַדּוּר וְהָאָרֶץ תְּלוּיָה בָּאֶמְצַע. וְיֵשׁ לְמִקְצָת מִן הַכּוֹכָבִים גַּלְגַּלִּים קְטַנִּים שֶׁהֵן קְבוּעִים בָּהֶן וְאֵין אוֹתָם הַגַּלְגַּלִּים מַקִּיפִין אֶת הָאָרֶץ אֶלָּא גַּלְגַּל קָטָן שֶׁאֵינוֹ מַקִּיף קָבוּעַ בַּגַּלְגַּל הַגָּדוֹל הַמַּקִּיף:

582 ספר הזהר פתח ↗

תָּא חֲזֵי, כָּל זִווּגִין דְּעַלְמָא קָשִׁין קַמֵּיהּ הַאי דַרְגָא, בְּגִין דְּכַד הַאי זִוּוּגָא קַדִּישָׁא אִשְׁתַּכַּח, כָּל נִשְׁמָתִין נָפְקִין מִגּוֹ הַאי מַזָּלָא לְעֵילָא, דְּאִיהוּ הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק. וְכַד תִּיאוּבְתָּא אִשְׁתַּכַּח מִלְרַע לְעֵילָא, כְּדֵין פָּרְחִין נִשְׁמָתִין, וְאִתְיְיהִיבוּ כֻּלְּהוּ כְּלִילָן דְּכַר וְנוּקְבָא כְּחֲדָא בְּהַאי דַרְגָּא. וּלְבָתַר אִיהוּ פָּרִישׁ לוֹן כָּל חַד וְחַד לְאַתְרֵיהּ כְּדְקָא חָזֵי לֵיהּ. וּלְבָתַר קָשִׁין קַמֵּי הַאי דַרְגָּא לְחַבְּרָא לוֹן כְּקַדְמִיתָא, בְּגִין דְּלָא מִתְחַבְּרָן, בַּר כְּאִינוּן אָרְחֵי דְבַּר נָשׁ, וְכֹלָּא לְעֵילָא תַּלְיָין. וְעַל דָּא קָשִׁין קַמֵּיהּ כִּקְרִיעַת יַם סוּף. דְּהָא קְרִיעַת יַמָּא לְאִתְפַּתְּחָא בֵּיהּ שְׁבִילִין, לְעֵילָא אִיהוּ. וּכְמָה דְּמִתְפַּתְּחִין שְׁבִילִין וְאוֹרְחִין בֵּיהּ, הָכִי אִתְבַּקַּע וְאִתְפַּתַּח. וּבְגִין כָּךְ כֹּלָּא תַּלְיָא לְעֵילָא, וּבְעִינָן לְבָרְכָא לֵיהּ, וּלְמֵיהַב לֵיהּ תּוּקְפָא מִתַּתָּא, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכָא מִלְּעֵילָא, וְיִתְתַּקַּף כְּדְקָא חָזֵי. וְעַל דָּא כְּתִיב, וּבֵרַכְתָּ אֶת ה', אֶת דַּיְיקָא. וּלְגַבֵּי הַאי אֲתַר, אִצְטְרִיךְ לְאַחֲזָאָה קַמֵּיהּ שָׂבְעָא וּנְהִירוּ דְאַנְפִּין. וּלְגַבֵּי סִטְרָא אָחֳרָא, בְּזִמְנָא דְאִיהִי שָׁלְטָא בְּעַלְמָא, בְּעֵי לְאַחֲזָאָה קַמֵּיהּ כַּפְנָא. דְּהַהוּא דַרְגָּא רָעָב אִיהוּ, וְאִתְחֲזֵי לְאַחֲזָאָה קַמֵּיהּ כַּפְנָא וְלָא שׂוֹבְעָא, הוֹאִיל וְשָׂבָע לָא שָׁלְטָא בְּעַלְמָא. וְעַל דָּא, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, הָכִי הוּא וַדַּאי, וְהָכִי אִצְטְרִיךְ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָּיא דְּקוּרְבָא דִּלְהוֹן אִיהוּ שְׁלָמָא בְּעַלְמָא. בְּגִין דְּיָדְעֵי לְיַחֲדָא יִחוּדָא, וּמְקַרְבֵי קוּרְבָא לְאַסְגָּאָה שְׁלָמָא בְּעַלְמָא. דְּהָא יוֹסֵף וִיהוּדָה עַד לָא אִתְקְרִיבוּ דָּא עִם דָּא, לָא הֲוָה שְׁלָמָא. כֵּיוָן דְּאִתְקְרִיבוּ יוֹסֵף וִיהוּדָה כְּחֲדָא, כְּדֵין אַסְגִּיאוּ שְׁלָמָא בְּעַלְמָא. וְחֵידוּ אִתּוֹסַף לְעֵילָא וְתַתָּא, כְּמָה דְּקוּרְבָא דִּיהוּדָה וְיוֹסֵף וְכֻלְּהוּ שִׁבְטִין אִשְׁתַּכָּחוּ כְּחֲדָא בֵּיהּ בְּיוֹסֵף. וְהַהוּא קוּרְבָא אַסְגֵּי שְׁלָמָא בְּעַלְמָא, כְּמָה דְאוֹקִימְנָא. דִּכְתִיב, וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה: וְלֹא יָכוֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכָל הַנִּצָּבִים עָלָיו וְגו', רִבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר, תהילים קי״ב:ט׳ פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד. תָּא חֲזֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרָא עַלְמָא, וְאַשְׁלִיט עֲלֵיהּ לָאָדָם, דִּיהֵא מַלְכָּא עַל כֹּלָּא. וְהַאי בַּר נָשׁ, מִתְפָּרְשָׁן מִנֵּיהּ בְּעַלְמָא כַּמָּה זִינִין. מִנְּהוֹן צַדִּיקַיָּא וּמִנְּהוֹן רַשִּׁיעַיָא. מִנְּהוֹן טִפְּשִׁין וּמִנְּהוֹן חַכִּימִין. וְכֻלְּהוּ אִתְקָיְימוּ בְּעַלְמָא, עֲתִירִין וּמִסְכֵּנִין. וְכֻלְּהוּ בְּגִין לְמִזְכֵּי אִלֵּין בְּאִלֵּין, לְמִזְכֵּי צַדִּיקַיָא עִם רַשִּׁיעַיָא, לְמִזְכֵּי חַכִּימִין עִם טִפְּשִׁין, לְמִזְכֵּי עֲתִירִין עִם מִסְכֵּנִין. דְּהָא בְּגִין כָּךְ, זָכֵי בַּר נָשׁ לְחַיֵּי עָלְמָא, וְאִתְקַשַּׁר בְּאִילָנָא דְחַיֵּי. וְלָא עוֹד, אֶלָּא דְּהָא צְדָקָה דְּאִיהוּ עָבִיד, קָאִים לְעָלְמִין. דִּכְתִיב וְצִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד. פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, כַּד בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַלְמָא, קָאִים לֵיהּ עַל סַמְכָא חַד, וְצַדִּיק שְׁמֵיהּ, וְהַאי צַדִּיק אִיהוּ קִיּוּמָא דְעַלְמָא, וְדָא אִיהוּ דְאַשְׁקֵי, וְזָן לְכֹלָּא. דִּכְתִיב, בראשית ב׳:י׳ וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֶד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. וּמִשָּׁם יִפָּרֶד, מַהוּ יִפָּרֶד. אֶלָּא, הַהוּא מְזוֹנָא וּמַשְׁקַיָא דְּהַהוּא נָהָר, נָטִיל גִּנְתָא כֹּלָּא, וּלְבָתַר אִתְבַּדַּר הַהוּא מַשְׁקַיָא לְד' סִטְרִין דְּעַלְמָא. וְכַמָּה אִינוּן דִּמְצַפָּאן לְאִתְשַׁקְיָיא וּלְאִתְּזְנָא מִתַּמָּן. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, תהילים קמ״ה:ט״ו עֵינִי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. וּבְגִין כָּךְ פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים, דָּא צַדִּיק. צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. דִּבְגִין כָּךְ, אִיהִי קָיְימָא בְּרָזָא דִשְׁלָם, בְּקִיּוּמָא שְׁלִים. רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעַס, דָּא מַלְכוּת עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. תָּא חֲזֵי, מַלְכוּת שָׁמַיִם, אִיהִי בֵּי מַקְדְּשָׁא. לְקָיְימָא כָּל מִסְכְּנֵי בְּגוֹ צִלָּא דְּשֵׁרוּתָא דִשְׁכִינְתָּא. וְצַדִּיק דָּא אִיהוּ אִקְרֵי גַּבָּאי צְדָקָה, לְמֵיחַן וּלְמֵיזַן לְכֹלָּא. דִּכְתִיב פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים. בְּגִין כָּךְ, גַּבָּאֵי צְדָקָה נָטְלֵי אַגְרָא לָקֳבֵיל כֻּלְּהוּ דְּיַהֲבֵי צְדָקָה. תָּא חֲזֵי, וְלֹא יָכוֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכָל הַנִּצָּבִים, אִלֵּין אִינוּן כָּל דְּקָיְימֵי לְאִתְּזָנָא וּלְאִתְשַׁקְיָיא מִנֵּיהּ. וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. אִתּוֹ, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. אֶחָיו, אִלֵּין שְׁאָר רְתִיכִין חֲיָילִין, דִּכְתִיב בְּהוּ תהילים קכ״ב:ח׳ לְמַעַן אֲחַי וְרֵעָי. דָּבָר אַחֵר, וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ. בְּזִמְנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְאִזְדַּוְּוגָא בִּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, בְּזִמְנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה מִתְחַבֵּר בְּהוּ בְּיִשְׂרָאֵל, בְּגִין דְּאִינוּן נָטְלֵי בִּלְחוֹדַיְיהוּ, וְלָא חִבּוּרָא דְּעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בַּהֲדַיְיהוּ. בְּגִין כָּךְ במדבר כ״ט:ל״ה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. דְּהָא בְּזִמְנָא דָא, אִיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי, בְּחִבּוּרָא חָדָא עִם יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב בְּהוּ אֲחַי וְרֵעָי כְּמָה דְאוּקְמוּהָ.

582 כתובות פתח ↗

מִשּׁוּם חֶשְׁבּוֹנוֹת. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה מִי אֲסִירִי? וְהָא רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה מוּתָּר לְחַשְּׁבָן בְּשַׁבָּת! וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: פּוֹסְקִין צְדָקָה לַעֲנִיִּים בְּשַׁבָּת! וְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹלְכִין לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים בְּשַׁבָּת. וְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְפַקְּחִין פִּיקּוּחַ נֶפֶשׁ בְּשַׁבָּת. וְאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: הוֹלְכִין לְטֵרַטְיָיאוֹת וּלְקִרְקְיָיאוֹת לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים בְּשַׁבָּת. וְתָנָא דְּבֵי מְנַשְּׁיָא: מְשַׁדְּכִין עַל הַתִּינוֹקֶת לֵיאָרֵס בְּשַׁבָּת, וְעַל הַתִּינוֹק לְלַמְּדוֹ סֵפֶר וּלְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת. אֶלָּא, אָמַר רַבִּי זֵירָא: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשְׁחוֹט בֶּן עוֹף. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשֵׁנִי בְּשַׁבָּת יִדָּחֶה, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשְׁחוֹט בֶּן עוֹף! הָתָם דִּלְנַפְשֵׁיהּ — לָא טְרִיד, הָכָא דְּלַאֲחֵרִים — טְרִיד. אִי נָמֵי: הָתָם אִית לֵיהּ רַוְוחָא, הָכָא לֵית לֵיהּ רַוְוחָא. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, עֶרֶב שַׁבָּת נָמֵי — גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשְׁחוֹט בֶּן עוֹף. אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בָּרְבִיעִי וְנִבְעֶלֶת בָּרְבִיעִי, וְלָא חָיְישִׁינַן לְאִיקָּרוֹרֵי דַעְתָּא, אוֹ דִלְמָא: בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בָּרְבִיעִי וְנִבְעֶלֶת בַּחֲמִישִׁי, דְּחָיְישִׁינַן לְאִיקָּרוֹרֵי דַעְתָּא. תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי בַּר קַפָּרָא: בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בָּרְבִיעִי וְנִבְעֶלֶת בַּחֲמִישִׁי, הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ בְּרָכָה לַדָּגִים. אַלְמָנָה נִשֵּׂאת בַּחֲמִישִׁי וְנִבְעֶלֶת בַּשִּׁשִּׁי — הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ בְּרָכָה לָאָדָם. טַעְמָא מִשּׁוּם בְּרָכָה, אֲבָל מִשּׁוּם אִיקָּרוֹרֵי דַעְתָּא — לָא חָיְישִׁינַן. אִי הָכִי, אַלְמָנָה נָמֵי תִּיבָּעֵל בַּחֲמִישִׁי, הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ בְּרָכָה לַדָּגִים! בְּרָכָה דְאָדָם עֲדִיפָא לֵיהּ. וְאִי נָמֵי: מִשּׁוּם שָׁקְדוּ. דְּתַנְיָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ אַלְמָנָה נִשֵּׂאת בַּחֲמִישִׁי וְנִבְעֶלֶת בַּשִּׁשִּׁי? שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר תִּיבָּעֵל בַּחֲמִישִׁי, לְמָחָר מַשְׁכִּים לְאוּמָּנֻתוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. שָׁקְדוּ חֲכָמִים עַל תַּקָּנַת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהֵא שָׂמֵחַ עִמָּהּ שְׁלֹשָׁה יָמִים: חֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת, וְעֶרֶב שַׁבָּת, וְשַׁבָּת. מַאי אִיכָּא בֵּין ״בְּרָכָה״ לְ״שָׁקְדוּ״? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אָדָם בָּטֵל. אִי נָמֵי: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת. דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה צַדִּיקִים יוֹתֵר מִמַּעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, דְּאִילּוּ בְּמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּתִיב: ״אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם״, וְאִלּוּ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים כְּתִיב: ״מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה׳ מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ״. הֵשִׁיב בַּבְלִי אֶחָד, וְרַבִּי חִיָּיא שְׁמוֹ: ״וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ״! ״יָדוֹ״ כְּתִיב. וְהָכְתִיב ״יָצָרוּ״! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: יָצְרוּ אֶצְבְּעוֹתָיו, כְּדִכְתִיב: ״כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּ״. מֵיתִיבִי: ״הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ״! הָכִי קָאָמַר: מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִי מַגִּיד — הָרָקִיעַ, וּמַאי נִיהוּ — מָטָר. דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא, מַאי דִּכְתִיב: ״וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ״. אַל תִּקְרֵי ״אֲזֵנֶךָ״, אֶלָּא ״עַל אׇזְנֶךָ״ — שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן,

584 יומא פתח ↗

שֶׁלֹּא כַּסֵּדֶר, וְהֶחְזִירוּ לוֹ כַּסֵּדֶר. וְכֵיוָן שֶׁיָּדַע שֶׁשָּׁאַל שֶׁלֹּא כַּסֵּדֶר, חָזַר וְשָׁאַל כַּסֵּדֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲיַסְגִּירוּ בַּעֲלֵי קְעִילָה אוֹתִי וְאֶת אֲנָשַׁי בְּיַד שָׁאוּל וַיֹּאמֶר ה׳ יַסְגִּירוּ״. וְאִם הוּצְרַךְ הַדָּבָר לִשְׁנַיִם — מַחְזִירִין לוֹ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה׳ לֵאמֹר הַאֶרְדּוֹף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה הַאַשִּׂיגֶנּוּ וַיֹּאמֶר ה׳ לוֹ רְדוֹף כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל״. וְאַף עַל פִּי שֶׁגְּזֵירַת נָבִיא חוֹזֶרֶת — גְּזֵירַת אוּרִים וְתוּמִּים אֵינָהּ חוֹזֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים״. לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן אוּרִים וְתוּמִּים? ״אוּרִים״ — שֶׁמְּאִירִין אֶת דִּבְרֵיהֶן, ״תּוּמִּים״ — שֶׁמַּשְׁלִימִין אֶת דִּבְרֵיהֶן. וְאִם תֹּאמַר: בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין מִפְּנֵי מָה לֹא הִשְׁלִימוּ? הֵם שֶׁלֹּא בִּיחֲנוּ אִם לְנַצֵּחַ אִם לְהִנָּצֵחַ, וּבָאַחֲרוֹנָה שֶׁבִּיחֲנוּ הִסְכִּימוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפִנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עוֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִיף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִין אָחִי אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר ה׳ עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ״. כֵּיצַד נַעֲשֵׂית? רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: בּוֹלְטוֹת. רֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר: מִצְטָרְפוֹת. וְהָא לָא כְּתִיב בְּהוּ צָדִי? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: ״אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב״ כְּתִיב שָׁם. וְהָא לָא כְּתִיב טֵית! אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: ״שִׁבְטֵי יְשׁוּרוּן״ כְּתִיב שָׁם. מֵיתִיבִי: כׇּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ וּשְׁכִינָה שׁוֹרָה עָלָיו אֵין שׁוֹאֲלִין בּוֹ, שֶׁהֲרֵי שָׁאַל צָדוֹק וְעָלְתָה לוֹ, אֶבְיָתָר וְלֹא עָלְתָה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעַל אֶבְיָתָר עַד תּוֹם כׇּל הָעָם וְגוֹ׳״! סַיּוֹעֵי הֲוָה מְסַיַּיע בַּהֲדַיְיהוּ. וְאֵין שׁוֹאֲלִין אֶלָּא לְמֶלֶךְ. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר קְרָא: ״וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים וְגוֹ׳״. ״הוּא״ — זֶה מֶלֶךְ, ״וְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ״ — זֶה מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, ״וְכׇל הָעֵדָה״ — זוֹ סַנְהֶדְרִין. הֲדַרַן עֲלָךְ בָּא לוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל מַתְנִי׳ יוֹם הַכִּפּוּרִים אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל, וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וְהַמֶּלֶךְ וְהַכַּלָּה יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם, וְהַחַיָּה תִּנְעוֹל אֶת הַסַּנְדָּל, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. הָאוֹכֵל כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה, כָּמוֹהָ וּכְגַרְעִינָתָהּ, וְהַשּׁוֹתֶה מְלֹא לוּגְמָיו — חַיָּיב. כׇּל הָאוֹכָלִים מִצְטָרְפִין לְכַכּוֹתֶבֶת, וְכׇל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין לִמְלֹא לוּגְמָיו. הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אֵין מִצְטָרְפִין. גְּמָ׳ אָסוּר?! עָנוּשׁ כָּרֵת הוּא! אָמַר רַבִּי אִילָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִרְמְיָה: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לַחֲצִי שִׁיעוּר. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר חֲצִי שִׁיעוּר אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר חֲצִי שִׁיעוּר מוּתָּר מִן הַתּוֹרָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּאִיתְּמַר חֲצִי שִׁיעוּר, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מוּתָּר מִן הַתּוֹרָה. הָנִיחָא לְרַבִּי יוֹחָנָן, אֶלָּא לְרֵישׁ לָקִישׁ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? מוֹדֶה רֵישׁ לָקִישׁ שֶׁאָסוּר מִדְּרַבָּנַן. אִי הָכִי, לָא נִיחַיַּיב עֲלֵיהּ קׇרְבַּן שְׁבוּעָה, אַלְּמָא תְּנַן: שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל, וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים — חַיָּיב. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. וְהָוֵינַן בַּהּ: אַמַּאי חַיָּיב? מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא? רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמְרִי: בְּכוֹלֵל דְּבָרִים הַמּוּתָּרִים עִם דְּבָרִים הָאֲסוּרִין. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא בִּמְפָרֵשׁ חֲצִי שִׁיעוּר, וְאַלִּיבָּא דְרַבָּנַן, אוֹ בִּסְתָם,

584 דברים רבה פתח ↗

דָּבָר אַחֵר, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, רַבָּנָן אָמְרִין, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם שָׁמַע לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, וְהוֹרִיד אוֹתָהּ לְיִשְׂרָאֵל, וְלָמָּה אֵין יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּפַרְהֶסְיָא, אָמַר רַבִּי אַסֵּי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאֶחָד שֶׁגָּנַב קוֹזְמִין מִתּוֹךְ פָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, נְתָנָהּ לָהּ לְאִשְׁתּוֹ וְאָמַר לָהּ אַל תִּתְקַשְׁטִי בָּהּ בְּפַרְהֶסְיָא אֶלָּא בְּתוֹךְ בֵּיתֵךְ, אֲבָל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהֵן נְקִיִּים כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, הֵן אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּפַרְהֶסְיָא, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד.

586 ספר הזהר פתח ↗

וַדַּאי שְׁכִינְתָּא בְּמַּעֲרָב, וְהָא אוֹקִימְנָא בְּגִין דְּלִהֱוֵי בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם, וּלְאִתְחַבְּרָא בְּגוּפָא, וּלְמֶהֱוִי בְּזִוּוּגָא חַד. וְצָפוֹן מְקַבְּלָא לָהּ תְּחוֹת רֵישָׁא, וְדָרוֹם מְחַבְּקָא לָהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, שיר השירים ב׳:ו׳ שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. וְהָא אוֹקִימְנָא וַדַּאי, מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם, וּלְאִתְחַבְּרָא בְּגוּפָא, וּכְדֵין כְּלָלָא חַד לְאִתְבָּרְכָא עָלְמָא. תְּנָן, כָּל הָאוֹמֵר תְּהִלָּה לְדָוִד ג' פְּעָמִים בְּכָל יוֹמָא, מוּבְטַח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הַעוֹלָם הַבָּא, וְהָא אוֹקִימְנָא בְּגִין לְזַוְּוגָא לָהּ לְהַאי תְּהִלָּה, וּלְאִשְׁתַּכְּחָא בְּכָל יוֹמָא בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם. אָתֵי בַּר נָשׁ בְּצַפְרָא, מְקַבֵּל עָלֵיהּ עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם כמה דאתמר מסדר שבחא בְּאִינּוּן תּוּשְׁבְּחָן דְּקָאָמַר עם תְּהִלָּה לְדָוִד, וְכֻלְּהוּ הַלְלוּיָהּ דְּאִינּוּן סִדּוּרָא דַּעַשְׂרָה תּוּשְׁבְּחָן, דַּעַשְׂרָה כִּתְרִין קַדִּישִׁין דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. וּבְגִין כַּךְ עַשְׂרָה אִינּוּן הַלְלוּיָהּ. לְבָתַר סִיֵּים בַּעַשְׂרָה תּוּשְׁבְּחָן, דְּאִינּוּן תהילים ק״נ:א׳ הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ וְגוֹ'. הַלְלוּהוּ וְגוֹ'. מַאן אִינּוּן עַשְׂרָה הַלְלוּיָהּ, וְהָא חֲמִשָּׁה אִינּוּן. אֶלָּא שָׁרֵי שְׁבָחָא בְּהַלְלוּיָהּ, וְסִיֵּים בְּהַלְלוּיָהּ. לְבָתַר עִלּוּיָא דְּסִדּוּר שְׁבָחָא, בְּאָז יָשִׁיר מֹשֶׁה, דְּאִית בֵּיהּ כֹּלָּא. וּבְדָא מְקַבֵּל עָלֵיהּ עוֹל מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא. לְבָתַר אַשְׁרֵי לֵהּ בְּחֶסֶד, בְּסִיוּמָא דִּצְלוֹתָא, לְאִתְקַדְּשָׁא בֵּיהּ. לְבָתַר בִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה דִּגְבוּרָה תַּלְיָיא, וְדִינָא שָׁארֵי. אִשְׁתְּכַח בְּכָל דָּרוֹמָא ס"א יומא דָּא מִטָּה דְּאִתְיְהִיבַת בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם. לְאִתְחַבְּרָא בְּזִוּוּגָא דָּא בְּגוּפָא כְּדְקָא יָאוּת. וּמַאן דִּמְסַדֵּר וּמְחַבֵּר לָהּ בְּכָל יוֹמָא כְּהַאי גַּוְונָא, וַדַּאי הוּא בֶּן העוֹלָם הַבָּא. בְּגִין כַּךְ הַאי דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם יָמָּה, וְאִיהוּ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם. דָּרוֹם רְאוּבֵן מִן סִטְרָא חַד, דִּכְתִּיב דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה. צָפוֹן דָּן מִסִּטְרָא אַחֲרָא, דִּכְתִּיב דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפוֹנָה. אֶפְרַיִם, בֵּין דָּא לְדָא. אִשְׁתְּכַח מַעֲרָב דְּאִיהוּ אֶפְרַיִם, בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם, כֹּלָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא. רָזָא לְיַתְבֵי דְּרוֹמָא אֲחוּנָא. וְהָכִי שָׁדַר לוֹן אֲחוּנָא, מִסִּטְרָא דְּבּוּצִינִין ס"א מסדרי בוצינין בְּרָזִין קְטִירִין, דְּבָעִיתוּ לְיַחֲדָא יִחוּדָא בְּטוּפְסְרָא דְּקִטְרָא עִלָּאָה, קַבִּילוּ עָלַיְיכוּ עוֹל מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא בְּכָל יוֹמָא בְּקַדְמִיתָא, וּבְדָא תַּעֲלוּן ס"א בקשורא בְּקִסוּרָא ס"א בקסטרא קַדִּישָׁא דְּדָרוֹם, וְאַסְחֲרוּ סִטְרֵי עָלְמָא, עַד דְּמִתְקַשְּׁרָן בְּקִטוּרָא חֲדָא, וּבְדָרוֹם תְּקִיפוּ ס"א תקיעו דּוּכְתָּא, וְתַמָּן תִּשְׁרוּן. רִבִּי אֶלְעָזָר שָׁאִיל לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי, אָמַר לֵיהּ, סִימָנָא לְזִוּוּגָא דְּיִחוּדָא מִנַּיִן. אָמַר לֵיהּ בְּרִי, אַף עַל גַּב דְּאוֹקִימְנָא מִלִּין לְכָל סְטָר וּסְטָר, וְאִתְבָּדָרוּ הָכָא מִלָּה וְהָכָא מִלָּה סִימָנָא דָּא נְקוֹט בִּידָךְ, וְהָכִי הוּא, כְּעֵין סָחֲרָא דְּמַדְבְּחָא, דִּתְנָן, וּבָא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, מִזְרָחִית צְפוֹנִית, צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. אָמַר לֵיהּ וְהָא לָא יָכִיל עַד דִּמְקַבָּל עָלֵיהּ בַּר נָשׁ עוֹל מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא בְּקַדְמִיתָא, וְיָהִיב עָלֵיהּ עוֹל דָּא, וְאַתְּ אַמְרַת דְּיֵיתֵי לְדָּרוֹם בְּקַדְמִיתָא. אָמַר לֵיהּ, כֹּלָּא הָא אֲמֵינָא לָךְ, דְּהָא וּבָא לוֹ לְקֶרֶן, אֲמֵינָא בְּקַדְמִיתָא, וְהָא יַדְעַתָא רָזָא דְּקֶרֶן, וְדָא הוּא עוֹל מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא. לְבָתַר דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, דְּתַמָּן הוּא אִילָנָא דְּחַיֵּי. וְדָא לְאִזְדַּוְּוגָא לֵיהּ בְּמִזְרָח דְּאִיהוּ אַבָּא עִלָּאָה. דְּהָא בֵּן מִסִּטְרָא דְּאַבָּא קָא אָתֵי. וּבְגִין כַּךְ, מִדָּרוֹם לְמִזְרָח, דְּתּוּקְפָּא דְּדָרוֹם בְּמִזְרָח הוּא, וּבָעֵי לְאִתְקַשְּׁרָא כַּחֲדָא, דָּרוֹם בְּמִזְרָח. וּמִזְרָח דְּאִתְקְשַׁר בְּצָּפוֹן, כמה דאת אמר תהילים י״ז:י״ד וצפונך תמלא בטנם בְּגִין דְּהַאי אַשְׁלִים וּמַלֵּי נַחֲלִין וּמַבּוּעִין, וְעַל דָּא מִזְרָחִית צְפוֹנִית, אִלֵּין אַבָּא וְאִמָא דְּלָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין, וְהָא אוֹקִימְנָא. וּמַה דְּאִתְּמַר צְפוֹנִית, דְּאִיהוּ טְמִירָא עִלָּאָה, וּמִסְטַר דִּילָהּ נָפִיק צָפוֹן, וְדִינִין מִסִּטְרָא דִּילָהּ מִתְעָרִין, אַף עַל גַּב דְּהִיא רַחֲמֵי וְחֵידוּ. וְהָא אוֹקִימְנָא. וְכַד אִיהִי נָפְקַת, צָפוֹן נָפְקַת בֵּיהּ, דְּאִיהוּ אִתְכְּלִיל וְאִתְקְשַׁר בַּדָרוֹם. לְבָתַר צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, דְּהָא מִסִּטְרָא דְּאַבָּא נָפִיק בֵּן, וּמִסִּטְרָא דְּאִמָא נְפִיקַת בַּת. וּבְגִין כַּךְ צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, וְדָא הוּא קֶרֶן דְּקַדְמֵיתָא, ס"ה ע"א דְּהַשְׁתָּא אִתְקְשַׁר בַּצָּפוֹן סְתָם. לְבָתַר בָּעֵי לְקַשְּׁרָא לָהּ בַּדָרוֹם, דְּתַמָּן הוּא קִשּׁוּרָא דְּכֹלָּא, וְגוּפָא בֵּיהּ אִשְׁתְּכַח, וְעַל דָּא מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. אִשְׁתְּכַח הַאי קֶרֶן ג' זִמְנִין, חַד לְקַבְּלָא לֵיהּ בַּר נָשׁ בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר הָכִי לְקַשְּׁרָא לָהּ בִּתְרֵי דְּרוֹעֵי, לְאִתְחַבְּרָא בְּגוּפָא, וּלְמֶהֱוִי כֹּלָּא חַד. וְדָא הוּא סִדּוּרָא דְּיִחוּדָא שְׁלִים. וְכָל סְטָר וּסְטָר בְּהַהוּא קִשּׁוּרָא דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ, וְלָא יַחְלִיף סִטְרָא בְּסִטְרָא אַחֲרָא דְּלָא אִיתְחֲזֵי לֵיהּ, בְּגִין דְּלָא יִתְעַנָשׁ. מַאן דְּעָבִיד יִחוּדָא דָּא כַּדְקָא חֲזֵי כְּמָה דַּאֲמֵינָא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּהָא יָדַע לְסַדְּרָא שְׁבָחָא דְּמָארֵיהּ, וְיִחוּדָא דְּמָארֵיהּ, וְלָא עוֹד אֶלָּא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִשְׁתְּבַּח בֵּיהּ. עָלֵיהּ כְּתִיב ישעיהו מ״ט:ג׳ וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר.

587 רש"י על שמות פתח ↗

ויקרא שמו. שֶׁל מִזְבֵּחַ: ה' נסי. הַקָּבָּ"ה עָשָׂה לָנוּ כָּאן נֵס. לֹא שֶׁהַמִּזְבֵּחַ קָרוּי ה', אֶלָּא הַמַּזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ זוֹכֵר אֶת הַנֵּס שֶׁעָשָׂה הַמָּקוֹם – ה' הוּא נֵס שֶׁלָּנוּ:

590 ראש השנה פתח ↗

שָׁאנֵי הָתָם, דְּשִׁירָה דְּיוֹמֵיהּ הִיא. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: בָּרִאשׁוֹן מָה הָיוּ אוֹמְרִים — ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״, עַל שֵׁם שֶׁקָּנָה וְהִקְנָה וְשַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ. בַּשֵּׁנִי מָה הָיוּ אוֹמְרִים — ״גָּדוֹל ה׳ וּמְהוּלָּל מְאֹד״, עַל שֵׁם שֶׁחִילֵּק מַעֲשָׂיו וּמָלַךְ עֲלֵיהֶן. בַּשְּׁלִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים: ״אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל״, עַל שֵׁם שֶׁגִּילָּה אֶרֶץ בְּחׇכְמָתוֹ, וְהֵכִין תֵּבֵל לַעֲדָתוֹ. בָּרְבִיעִי הָיוּ אוֹמְרִים: ״אֵל נְקָמוֹת ה׳״, עַל שֵׁם שֶׁבָּרָא חַמָּה וּלְבָנָה, וְעָתִיד לִיפָּרַע מֵעוֹבְדֵיהֶן. בַּחֲמִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים: ״הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ״, עַל שֵׁם שֶׁבָּרָא עוֹפוֹת וְדָגִים לְשַׁבֵּחַ לִשְׁמוֹ. בַּשִּׁשִּׁי הָיוּ אוֹמְרִים: ״ה׳ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ״, עַל שֵׁם שֶׁגָּמַר מְלַאכְתּוֹ וּמָלַךְ עֲלֵיהֶן. בַּשְּׁבִיעִי הָיוּ אוֹמְרִים: ״מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת״, לְיוֹם שֶׁכּוּלּוֹ שַׁבָּת. אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה: מָה רָאוּ חֲכָמִים לְחַלֵּק בֵּין הַפְּרָקִים הַלָּלוּ? אֶלָּא: בָּרִאשׁוֹן — שֶׁקָּנָה וְהִקְנָה וְשַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ. בַּשֵּׁנִי — שֶׁחִילֵּק מַעֲשָׂיו וּמָלַךְ עֲלֵיהֶם. בַּשְּׁלִישִׁי — שֶׁגִּילָּה אֶרֶץ בְּחׇכְמָתוֹ וְהֵכִין תֵּבֵל לַעֲדָתוֹ. בָּרְבִיעִי — שֶׁבָּרָא חַמָּה וּלְבָנָה וְעָתִיד לִיפָּרַע מֵעוֹבְדֵיהֶן. בַּחֲמִישִׁי — שֶׁבָּרָא עוֹפוֹת וְדָגִים לְשַׁבֵּחַ לִשְׁמוֹ. בַּשִּׁשִּׁי — שֶׁגָּמַר מְלַאכְתּוֹ וּמָלַךְ עֲלֵיהֶם. בַּשְּׁבִיעִי — עַל שֵׁם שֶׁשָּׁבַת. וְקָמִיפַּלְגִי בִּדְרַב קַטִּינָא, דְּאָמַר רַב קַטִּינָא: שִׁיתָּא אַלְפֵי שְׁנֵי הָוֵה עָלְמָא וְחַד חָרוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִשְׂגַּב ה׳ לְבַדּוֹ בְּיוֹם הַהוּא״. אָמַר אַבָּיֵי: תְּרֵי חָרוּב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְחַיֵּינוּ מִיּוֹמָיִם״. בְּמוּסְפֵי דְשַׁבְּתָא מָה הָיוּ אוֹמְרִים? אָמַר רַב עָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: ״הַזִּיו לָךְ״. וְאָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: כְּדֶרֶךְ שֶׁחֲלוּקִים כָּאן — כָּךְ חֲלוּקִין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. בְּמִנְחֲתָא דְשַׁבְּתָא מָה הָיוּ אוֹמְרִים? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״אָז יָשִׁיר״, וּ״מִי כָמוֹךָ״, וְ״אָז יָשִׁיר״. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הָנֵי כּוּלְּהוּ בְּחַד שַׁבְּתָא אָמְרִי לְהוּ, אוֹ דִלְמָא כֹּל שַׁבְּתָא וְשַׁבְּתָא אָמְרִי חַד? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: עַד שֶׁהָרִאשׁוֹנָה אוֹמֶרֶת אַחַת — שְׁנִיָּה חוֹזֶרֶת שְׁתַּיִם. שְׁמַע מִינַּהּ כׇּל שַׁבְּתָא וְשַׁבְּתָא אָמְרִי חַד, שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה שְׁכִינָה, מִקְּרָאֵי, וּכְנֶגְדָּן גָּלְתָה סַנְהֶדְרִין, מִגְּמָרָא. עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה שְׁכִינָה, מִקְּרָאֵי: מִכַּפֹּרֶת לִכְרוּב, וּמִכְּרוּב לִכְרוּב, וּמִכְּרוּב לְמִפְתָּן, וּמִמִּפְתָּן לְחָצֵר, וּמֵחָצֵר לְמִזְבֵּחַ, וּמִמִּזְבֵּחַ לְגַג, וּמִגַּג לְחוֹמָה, וּמֵחוֹמָה לָעִיר, וּמֵעִיר לְהַר, וּמֵהַר לְמִדְבָּר, וּמִמִּדְבָּר עָלְתָה וְיָשְׁבָה בִּמְקוֹמָהּ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי״. מִכַּפּוֹרֶת לִכְרוּב, מִכְּרוּב לִכְרוּב, וּמִכְּרוּב לְמִפְתָּן — דִּכְתִיב: ״וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפּוֹרֶת״, וּכְתִיב: ״וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף״, וּכְתִיב: ״וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת״. וּמִמִּפְתָּן לְחָצֵר, דִּכְתִיב: ״וַיִּמָּלֵא הַבַּיִת אֶת הֶעָנָן וְהֶחָצֵר מָלְאָה אֶת נֹגַהּ כְּבוֹד ה׳״. מֵחָצֵר לְמִזְבֵּחַ, דִּכְתִיב: ״רָאִיתִי אֶת ה׳ נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ״. וּמִמִּזְבֵּחַ לְגַג, דִּכְתִיב: ״טוֹב לָשֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג״. מִגַּג לְחוֹמָה, דִּכְתִיב: ״וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ״. מֵחוֹמָה לָעִיר, דִּכְתִיב: ״קוֹל ה׳ לָעִיר יִקְרָא״. וּמֵעִיר לְהַר, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַל כְּבוֹד ה׳ מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר״. וּמֵהַר לְמִדְבָּר, דִּכְתִיב: ״טוֹב שֶׁבֶת בְּאֶרֶץ מִדְבָּר״. וּמִמִּדְבָּר עָלְתָה וְיָשְׁבָה בִּמְקוֹמָהּ, דִּכְתִיב: ״אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים נִתְעַכְּבָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, שֶׁמָּא יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. כֵּיוָן שֶׁלֹּא חָזְרוּ — אָמַר: תִּיפַּח עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם וְתִקְוָתָם מַפַּח נָפֶשׁ״. וּכְנֶגְדָּן גָּלְתָה סַנְהֶדְרִין, מִגְּמָרָא: מִלִּשְׁכַּת הַגָּזִית לַחֲנוּת, וּמֵחֲנוּת לִירוּשָׁלַיִם, וּמִירוּשָׁלַיִם לְיַבְנֶה,

593 רמב"ן על דברים פתח ↗

וְזֹאת לִיהוּדָה, וְכֵן אָמַר לִיהוּדָה שֶׁיִּחְיֶה וְלֹא יָמוּת, וְהוֹסִיף לוֹ עוֹד שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה, דַּעַת רַבִּי אַבְרָהָם אבן עזרא על דברים ל"ג:ז'. וְזֶה אֵינֶנּוּ נָכוֹן עַל פֵּרוּשֵׁנוּ, כִּי אֵין יְהוּדָה בַּכָּרֵת הַזֶּה שֶׁיִּתְפַּלֵּל עָלָיו כֵּן כַּאֲשֶׁר לֹא הִזְכִּיר זֶה בִּשְׁאָר הַשְּׁבָטִים. אֲבָל הוּא כִּפְשׁוּטוֹ, וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר לִיהוּדָה. וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת יִחֵד הַמִּדָּה הַזֹּאת לִיהוּדָה בַּעֲבוּר כִּי לָהֶם הַמִּלְחָמָה וּמִמֶּנּוּ הַמַּלְכוּת לְעוֹלָם, וְהִיא הָעֵזֶר מִצָּרָיו, וְהוּא סוֹד הַכָּתוּב שֶׁאָמַר א יח לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר, כִּי הוּא הַקֶּשֶׁת הַנִּרְאֶה בֶּעָנָן שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ בראשית ט יז זֹאת אוֹת הַבְּרִית: שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה, יִתְפַּלֵּל עָלָיו בְּצֵאתוֹ לַמִּלְחָמָה, כִּי הוּא יַעֲלֶה בַּתְּחִלָּה וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ שֶׁיִּלָּחֵם בְּאוֹיְבֵי יִשְׂרָאֵל, וְכֵן אָמַר יַעֲקֹב שם מט ח יָדְךָ בְּעֹרֶף אוֹיְבֶיךָ: וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ, שֶׁיָּשׁוּב לְשָׁלוֹם. יָדָיו רָב לוֹ, יִהְיוּ יָדָיו רַב לוֹ, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְעֵזֶר אַחֵר זוּלָתִי עֶזְרַת הַשֵּׁם שֶׁיַּעֲנֵהוּ בִּתְפִלָּתוֹ, כְּכָל הַכָּתוּב בְּדִבְרֵי אוּנְקְלוֹס תרגום אונקלוס על דברים ל"ג:ז', וְכֵן דַּעַת הַמְּפָרְשִׁים. וְעַל דַּעְתִּי עוֹד יִרְמֹז לְמִלְחַמְתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה אֶל הַכְּנַעֲנִי, שֶׁאָמַר הַשֵּׁם יְהוּדָה יַעֲלֶה בַּתְּחִלָּה שופטים א ב, וְאָמַר יָדָיו רָב, שֶׁיִּקַּח מִצָּרָיו וְיִכְבֹּשׁ מֵהֶם אֲרָצוֹת רַבּוֹת יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ בְּנַחֲלָתוֹ, יִרְמֹז שֶׁיַּנְחִיל מִנַּחֲלָתוֹ לְשִׁמְעוֹן אָחִיו, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר יהושע יט ט מֵחֶבֶל בְּנֵי יְהוּדָה נַחֲלַת בְּנֵי שִׁמְעוֹן כִּי הָיָה חֵלֶק בְּנֵי יְהוּדָה רַב מֵהֶם וַיִּנְחֲלוּ בְנֵי שִׁמְעוֹן בְּתוֹךְ נַחֲלָתָם. וְהִנֵּה הִזְכִּיר שִׁמְעוֹן בְּרֶמֶז עִם יְהוּדָה:

598 שבת פתח ↗

אֵינוֹ נוֹטֵל וּמַחֲזִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נְעוֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה הֲרֵי הִיא כְּזֶבֶל. מַנִּיחִין מֵיחַם עַל גַּבֵּי מֵיחַם וּקְדֵרָה עַל גַּבֵּי קְדֵרָה, אֲבָל לֹא קְדֵרָה עַל גַּבֵּי מֵיחַם, וּמֵיחַם עַל גַּבֵּי קְדֵרָה. וְטָח אֶת פִּיהָ בְּבָצֵק, וְלֹא בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיוּ מְשׁוּמָּרִים. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין כָּךְ אֵין טוֹמְנִין אֶת הַצּוֹנֵן. רַבִּי הִתִּיר לְהַטְמִין אֶת הַצּוֹנֵן. וְאֵין מְרַזְּקִין לֹא אֶת הַשֶּׁלֶג וְלֹא אֶת הַבָּרָד בְּשַׁבָּת בִּשְׁבִיל שֶׁיָּזוּבוּ מֵימָיו, אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹךְ הַכּוֹס אוֹ לְתוֹךְ הַקְּעָרָה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הדרן עלך במה טומנין מַתְנִי׳ בַּמֶּה בְּהֵמָה יוֹצְאָה וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה? — יוֹצֵא הַגָּמָל בְּאַפְסָר, וְנָאֲקָה בַּחֲטָם, וְלוּבְדְּקִים בִּפְרוּמְבְּיָא, וְסוּס בְּשֵׁיר. וְכָל בַּעֲלֵי הַשֵּׁיר יוֹצְאִין בְּשֵׁיר וְנִמְשָׁכִין בְּשֵׁיר. וּמַזִּין עֲלֵיהֶן, וְטוֹבְלָן בִּמְקוֹמָן. גְּמָ׳ מַאי ״נָאקָה בַּחֲטָם״? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: נָאקְתָּא חִיוָּרְתִּי בִּזְמָמָא דְפַרְזְלָא. ״וְלוּבְדְּקִים בִּפְרוּמְבְּיָא״ — אָמַר רַב הוּנָא: חֲמָרָא לוּבָא בְּפַגֵּי דְפַרְזְלָא. לֵוִי שַׁדַּר זוּזֵי לְבֵי חוֹזָאֵי לְמִיזְבַּן לֵיהּ חֲמָרָא לוּבָא. צָרוּ שַׁדַּרוּ לֵיהּ שְׂעָרֵי, לְמֵימַר דְּנִיגְרֵי דַחֲמָרָא שְׂעָרֵי. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַחְלִיפִין לִפְנֵי רַבִּי, שֶׁל זוֹ בָּזוֹ מַהוּ? נָאקָה בְּאַפְסָר לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, כֵּיוָן דְּלָא מִינַּטְרָא בֵּיהּ — מַשּׂאוֹי הוּא. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ גָּמָל בַּחֲטָם מַאי? כֵּיוָן דְּסַגִּי לֵיהּ בְּאַפְסָר — מַשּׂאוֹי הוּא, אוֹ דִילְמָא נְטִירוּתָא יַתִּירְתָּא לָא אָמְרִינַן מַשּׂאוֹי הוּא? אָמַר לְפָנָיו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: כָּךְ אָמַר אַבָּא: אַרְבַּע בְּהֵמוֹת יוֹצְאוֹת בְּאַפְסָר, הַסּוּס וְהַפֶּרֶד וְהַגָּמָל וְהַחֲמוֹר. לְמַעוֹטֵי מַאי? לַָאו לְמַעוֹטֵי גָּמָל בַּחֲטָם! לָא, לְמַעוֹטֵי נָאקָה בְּאַפְסָר. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: לוּבְדְּקִים וְגָמָל יוֹצְאִין בְּאַפְסָר. כְּתַנָּאֵי: אֵין חַיָּה יוֹצְאָה בְּסוּגַר, חֲנַנְיָה אוֹמֵר: יוֹצְאָה בְּסוּגַר וּבְכׇל דָּבָר הַמִּשְׁתַּמֵּר. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵּימָא בְּחַיָּה גְּדוֹלָה — מִי סַגִּי לַהּ סוּגַר? וְאֶלָּא בְּחַיָּה קְטַנָּה — מִי לָא סַגִּי לַהּ סוּגַר? אֶלָּא לָאו חָתוּל אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: תַּנָּא קַמָּא סָבַר כֵּיוָן דְּסַגִּי לַהּ בְּמִיתְנָא בְּעָלְמָא מַשּׂאוֹי הוּא, וַחֲנַנְיָה סָבַר כׇּל נְטִירוּתָא יַתִּירְתָּא לָא אָמְרִינַן מַשּׂאוֹי הוּא. אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כַּחֲנַנְיָה. לֵוִי בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא בַּר חִיָּיא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא הֲווֹ קָאָזְלִי בְּאוֹרְחָא. קַדְמֵיהּ חֲמָרָא דְלֵוִי לַחֲמָרָא דְּרַבָּהּ בַּר רַב הוּנָא. חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אֲמַר: אֵימָא לֵיהּ מִילְּתָא כִּי הֵיכִי

600 ספר יצירה פתח ↗

עשר ספירות בלי מה נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת שאדון יחיד ואין לו שני ולפני אחד מה אתה סופר:

601 מגילה פתח ↗

״לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו״ — בִּשְׂכַר צְנִיעוּת שֶׁהָיְתָה בָּהּ בְּרָחֵל זָכְתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה שָׁאוּל, וּבִשְׂכַר צְנִיעוּת שֶׁהָיָה בּוֹ בְּשָׁאוּל זָכָה וְיָצָאת מִמֶּנּוּ אֶסְתֵּר. וּמַאי צְנִיעוּת הָיְתָה בָּהּ בְּרָחֵל? דִּכְתִיב: ״וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא״. וְכִי אֲחִי אָבִיהָ הוּא? וַהֲלֹא בֶּן אֲחוֹת אָבִיהָ הוּא? אֶלָּא, אֲמַר לַהּ: מִינַּסְבָא לִי? אֲמַרָה לֵיהּ: אִין, מִיהוּ אַבָּא רַמָּאָה הוּא וְלָא יָכְלַתְּ לֵיהּ. אֲמַר לַהּ: אָחִיו אֲנָא בְּרַמָּאוּת. אֲמַרָה לֵיהּ: וּמִי שְׁרֵי לְצַדִּיקֵי לְסַגּוֹיֵי בְּרַמָּיוּתָא? אֲמַר לַהּ, אִין: ״עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל״. אֲמַר לַהּ: וּמַאי רַמָּיוּתָא? אֲמַרָה לֵיהּ: אִית לִי אֲחָתָא דְּקַשִּׁישָׁא מִינַּאי וְלָא מַנְסֵיב לִי מִקַּמַּהּ. מְסַר לַהּ סִימָנִים. כִּי מְטָא לֵילְיָא, אֲמַרָה: הַשְׁתָּא מִיכַּסְפָא אֲחָתַאי. מְסַרְתִּינְהוּ נִיהֲלַהּ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה״, מִכְּלָל דְּעַד הַשְׁתָּא לָאו לֵאָה הִיא? אֶלָּא: מִתּוֹךְ סִימָנִין שֶׁמָּסְרָה רָחֵל לְלֵאָה — לָא הֲוָה יָדַע עַד הַשְׁתָּא. לְפִיכָךְ זָכְתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה שָׁאוּל. וּמָה צְנִיעוּת הָיְתָה בְּשָׁאוּל? דִּכְתִיב: ״וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל״, זָכָה וְיָצָאת מִמֶּנּוּ אֶסְתֵּר. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵק גְּדוּלָּה לְאָדָם — פּוֹסֵק לְבָנָיו וְלִבְנֵי בָנָיו עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיּוֹשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ וְגוֹ׳״. וְאִם הֵגִיס דַּעְתּוֹ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם אֲסוּרִים בַּזִּקִּים וְגוֹ׳״. ״וְאֶת מַאֲמַר מׇרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עוֹשָׂה״, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: שֶׁהָיְתָה מַרְאָה דַּם נִדָּה לַחֲכָמִים. ״כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאׇמְנָה אִתּוֹ״, אָמַר רַבָּה בַּר לִימָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת מֵחֵיקוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְטוֹבֶלֶת וְיוֹשֶׁבֶת בְּחֵיקוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי. ״בַּיָּמִים הָהֵם וּמׇרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ״, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִקְצִיף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָדוֹן עַל עֲבָדָיו לַעֲשׂוֹת רְצוֹן צַדִּיק. וּמַנּוּ? יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי וְגוֹ׳״. עֲבָדִים עַל אֲדוֹנֵיהֶן לַעֲשׂוֹת נֵס לַצַּדִּיק, וּמַנּוּ? מָרְדֳּכַי, דִּכְתִיב: ״וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמׇרְדֳּכַי וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי טַרְסִיִּים הֲווֹ, וְהָיוּ מְסַפְּרִין בְּלָשׁוֹן טוּרְסִי, וְאוֹמְרִים: מִיּוֹם שֶׁבָּאת זוֹ לֹא רָאִינוּ שֵׁינָה בְּעֵינֵינוּ, בֹּא וְנַטִּיל אֶרֶס בַּסֵּפֶל כְּדֵי שֶׁיָּמוּת. וְהֵן לֹא הָיוּ יוֹדְעִין כִּי מָרְדֳּכַי מִיּוֹשְׁבֵי לִשְׁכַּת הַגָּזִית הָיָה, וְהָיָה יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן. אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא אֵין מִשְׁמַרְתִּי וּמִשְׁמַרְתְּךָ שָׁוָה? אָמַר לוֹ: אֲנִי אֶשְׁמוֹר מִשְׁמַרְתִּי וּמִשְׁמַרְתְּךָ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא״ — שֶׁלֹּא נִמְצְאוּ בְּמִשְׁמַרְתָּן. ״אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״. אַחַר מַאי? אָמַר רָבָא: אַחַר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְפוּאָה לַמַּכָּה. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹרֵא לָהֶם רְפוּאָה תְּחִילָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּרׇפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲוֹן אֶפְרַיִם״. אֲבָל אוּמּוֹת הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן — מַכֶּה אוֹתָן וְאַחַר כָּךְ בּוֹרֵא לָהֶם רְפוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָגַף ה׳ אֶת מִצְרַיִם נָגוֹף וְרָפוֹא״. ״וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלוֹחַ יָד בְּמׇרְדֳּכַי לְבַדּוֹ״. אָמַר רָבָא: בַּתְּחִילָּה בְּמָרְדְּכַי לְבַדּוֹ, וּלְבַסּוֹף בְּעַם מָרְדֳּכַי, וּמַנּוּ — רַבָּנַן, וּלְבַסּוֹף בְּכׇל הַיְּהוּדִים. ״הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל״, תָּנָא: כֵּיוָן שֶׁנָּפַל פּוּר בְּחוֹדֶשׁ אֲדָר שָׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה, אָמַר: נָפַל לִי פּוּר בְּיֶרַח שֶׁמֵּת בּוֹ מֹשֶׁה. וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁבְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת, וּבְשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלָד. ״יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד״, אָמַר רָבָא: לֵיכָּא דְּיָדַע לִישָּׁנָא בִּישָׁא כְּהָמָן. אֲמַר לֵיהּ: תָּא נִיכַלִּינְהוּ. אֲמַר לֵיהּ: מִסְתְּפֵינָא מֵאֱלָהַיְהוּ דְּלָא לֶיעְבֵּיד בִּי כְּדַעֲבַד בְּקַמָּאֵי. אֲמַר לֵיהּ: ״יֶשְׁנוֹ״ — יָשְׁנוּ מִן הַמִּצְוֹת. אֲמַר לֵיהּ: אִית בְּהוּ רַבָּנַן. אֲמַר לֵיהּ: עַם אֶחָד הֵן. שֶׁמָּא תֹּאמַר, קָרְחָה אֲנִי עוֹשֶׂה בְּמַלְכוּתֶךָ — מְפוּזָּרִין הֵם בֵּין הָעַמִּים. שֶׁמָּא תֹּאמַר: אִית הֲנָאָה מִינַּיְיהוּ — ״מְפוֹרָד״, כִּפְרֵידָה זוֹ שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה פֵּירוֹת. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר, אִיכָּא מְדִינְתָּא מִינַּיְיהוּ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּכׇל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ״. ״וְדָתֵיהֶם שׁוֹנוֹת מִכׇּל עָם״, דְּלָא אָכְלִי מִינַּן וְלָא נָסְבִי מִינַּן וְלָא מִנַּסְבִי לַן. ״וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עוֹשִׂים״, דְּמַפְּקִי לְכוּלָּא שַׁתָּא בְּשִׁהֵי פִּהֵי. ״וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם״, דְּאָכְלוּ וְשָׁתוּ וּמְבַזּוּ לֵיהּ לְמַלְכָּא, וַאֲפִילּוּ נוֹפֵל זְבוּב בְּכוֹסוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן — זוֹרְקוֹ וְשׁוֹתֵהוּ, וְאִם אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ נוֹגֵעַ בְּכוֹסוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן — חוֹבְטוֹ בַּקַּרְקַע וְאֵינוֹ שׁוֹתֵהוּ. ״אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף וְגוֹ׳״, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁעָתִיד הָמָן לִשְׁקוֹל שְׁקָלִים עַל יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִקְדִּים שִׁקְלֵיהֶן לִשְׁקָלָיו. וְהַיְינוּ דִּתְנַן: בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים וְעַל הַכִּלְאַיִם. ״וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ״, אָמַר רַבִּי אַבָּא:

602 ברכות פתח ↗

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם מ״ו » « פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם מ״ח